פרשת ילדי תימן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן עניינים |
ילדי תימן
גלי העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה, הביאו בפרק זמן קצר מאות אלפי עולים יהודים מהקהילות השונות ברחבי העולם.
למדינת ישראל, שהייתה עדיין בשלבי היווצרות, לא הייתה תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים, לא בתחום המגורים ולא בתחום שירותי הבריאות. רוב העולים הופנו למגורים במעברות, פחונים ומגורים זמניים אחרים במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.
במסגרת העלייה ההמונית, עלו כ-50,000 יהודים מתימן במבצע על כנפי נשרים. העולים שוכנו בארבעה מחנות מרכזיים: ראש העין, בית ליד (פרדסיה), עין שמר ועתלית. בנוסף, שוכנו עולים גם במחנות העולים שער העלייה (חיפה) ובאר יעקב. בין העולים הרבים היו ילדים ותינוקות רבים, שחלקם היה במצב גופני קשה. במחנות נהגו להפריד בין הילדים ובין הוריהם, כך שאלה האחרונים שכנו באוהלים בעוד הילדים הועברו לצריפים או למבנים יציבים יותר. חלק מהילדים והתינוקות החולים הועברו לבתי חולים ארעיים שהוקמו בתוך המחנות, וחלק לבתי חולים מחוץ למחנות. האמהות נהגו לבקר את הילדים והתינוקות מדי יום, לטפל בהם ולהניקם אם צריך. מעדויות העולים הקשורים לפרשה זו עולות גרסאות דומות: ההורה הגיע לביקור (בבית הילדים, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הילד מת ונקבר (על אף שחלק מהילדים בבתי הילדים היו בריאים). לחלק מההורים לא הראו קברים, ולאף אחד מההורים לא הראו גופות ולא ניתנו תעודות פטירה. ההורים ניסו למחות, אך ללא הועיל. בכל זאת, כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.
מספר הילדים הנעלמים נע בסביבות ה- 1,100 ילדים. הוועדות השונות שחקרו את הפרשה לא הוסמכו לקבוע כמה מקרים יש בפרשה זו, ולכן ניתן להעריך את מספר הילדים רק על סמך מספר המקרים שהובאו בפני הוועדות. 342 תלונות הוצגו בוועדת בהלול-מינקובסקי, 301 מקרים חדשים (מתוך 505) הוצגו בוועדת שלגי, וכן למעלה מ-450 מקרים חדשים (מתוך למעלה מ-800) הוצגו בוועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לעניין זה. סביר שישנם מקרים נוספים אשר לא דווחו באף אחת מהוועדות. לטענת עמותת משכן אוהלים, יש בידיה מידע על 1700 ילדים שנעלמו עד 1952.
טענות חוזרות ונשנות בדבר העלמותם של הילדים עלו לאורך השנים, החל מהרגע בו נאמר למשפחות שהילדים נפטרו ונקברו. סימני השאלה הכבדים שעלו בפרשה זו – חלק מהילדים היו בריאים, אין תעודות פטירה, לא ראו גופות, בחלק מהמקרים אף לא קבר – הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים, בנוגע ליחס אליהם מצד הממסד. דיונים בנוגע לפרשה זו התקיימו מספר פעמים בכנסת. כעבור 16-17 שנה משפחות הילדים הנעלמים החלו לקבל צווי גיוס עבור ילדיהם שלכאורה היו אמורים להיות מתים. צווי גיוס אלה עוררו שוב, וביתר שאת, את חמתם של משפחות הילדים, והפרשה עלתה שוב לסדר היום הציבורי. בעקבות הלחץ הציבורי שנוצר, הממשלה החליטה ב-1967 על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בהלול-מינקובסקי. לאחר ביקורות קשות על תפקודה, הוקמת בשנות ה-80 ועדת שלגי, שגם היא ספגה ביקורת ציבורית. ב-1995 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שפרסמה את מסקנותיה ב-2001. הוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו ולגבי מיעוט שנשאר לא נמצאו מספיק ממצאים כדי לקבוע באופן רשמי מה עלה בגורלם.
טענות עיקריות
עדויות כמה מאנשי הממסד באותם שנים לא סותרות את עדויות משפחות העולים בדבר הדפוס החוזר על עצמו – הורים המגיעים לבקר את ילדיהם, שחלקם לא היו חולים, ונאמר להם כי הילדים נפטרו ונקברו. יתירה מזאת, אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהעבירו ילדים בריאים באמבולנסים מבתי הילדים שבמחנות העולים לבתי החולים. למשל, אחות שעבדה במחנה העולים "עין שמר", העידה שראתה שלוקחים ילדים בריאים לבתי החולים, ושאף היא לקחה בזה חלק. היא אף העידה שאף לא פעם אחת החזירה ילדים מבתי החולים למחנה. [1] אחיות העידו על ביקורים של אנשים מחו"ל במחנות, ובעקבות כך העלמותם של ילדים. לדוגמה עדות בנוגע לבית ילדים בעין שמר[2]:
| קבוצה זרה, דוברת אנגלית או צרפתית, שהתה בעין שמר במשך כשבועיים ובמהלכם נעלמו ילדים רבים. כמעט מידי יום נעלם ילד או שניים. הילדים היו בדרך כלל בריאים ולא סבלו ממחלות או ממגפות (…) כשסיימתי את המשמרת הם היו בריאים, כשחזרתי למחרת, היו ילדים חסרים במיטות. נמסר לי כי חלו והועבדו לבית חולים ברמב"ם (…) הייתה שם אישה אמריקאית שבדקה את הילדים, לא חשדתי אז בכלום (…) שאלתי למחרת למה הילדים לא במיטות אמרו שהילדים קיבלו חום והועבדו לבית החולים רמב"ם בחיפה. ומה שהלך לחיפה לא חזר. לקחו ילדים בלילה. כל יום נעלם ילד או שניים. | ||
נהגי אמבולנסים העידו שלקחו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים ולא החזירו אותם, ועשו זאת בעיקר בלילה. [3] בשנת 1985 העיד בועדת הפנים של הכנסת אביגדור פאר, מי שהיה סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ושתפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות[4]:
| היה ידוע כי במגדיאל היה מוסד של נשי אגודת ישראל ושל ארגון אמהות עובדות, ולשם שלחו את הילדים. רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, ולשם לקחו את הילדים. רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, כי היה להם אז רוב בין חברי הכנסת (…) וכאן קרה משהו. היו בעיות משפחתיות אצל חלק מהמשפחות כאשר נשים צעירות מאוד, ממש ילדות, היו נשואות לגברים מבוגרים מאוד והעובדת הסוציאלית לא ראתה זאת בעין יפה (…) גם העובדה שהעולים גרו באוהלים ובתנאים קשים כל כך הוסיפה לעובדה (…) אנשים בו לחפש ילדים לאימוץ אבל לא באו באופן רשמי (…) אני זוכר שהיו אורחים רבים שבאו לבקר את משרד הסעד (…) דיברו רבות אז על אורחים מחו"ל, מאמריקה בעיקר, שבאו ואימצו את הילדים האלה. חוק אימוץ לא היה קיים אז, כי הוא נחקק מאוחר יותר, אז הם לא אימצו לפי החוק, אבל לקחו אותם. כך סיפרו אז. | ||
דב שילנסקי, שהשתתף בישיבה אמר שאביגדור פאר סיפר לו לפני הישיבה כיצד העובדות הסוציאליות עמדו נבוכות בפני העולים שביקשו לראות את ילדיהן, וכיצד נאמר להם שהילדים נפטרו. שילנסקי אף סיפר בישיבה שהסתובב במחנות העולים באותה תקופה וכי במו עיניו ראה את הדברים עליהם מדברים בישיבה. בועדת החקירה הממלכתי העידה חנה גיבורי, פקידת סעד ראשית בשנים 1948-1954, וממונה על אימוץ ילדים במחוז הצפון[5]:
| רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים | ||
בוועדת החקירה הממלכתית נשמעו עדויות של נשים מאמצות. לדוגמה, "היה קל מאוד (…) גלוי (…) בחירה (…) הרבה אימוצים" [6] מציאות זו של אימוצים בצורה לא רשמית ובלתי חוקית הייתה ידועה באותה תקופה גם לשופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין, שכתב[7]:
| אולם בהיעדר חוק מיוחד אשר יסדיר את ענייני האימוץ, יכוון אותם באפיקים רצויים ויקבע עונשים לעבריינים, הפכו עניינים אלה להיות שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין | ||
בספר "בהיקלט עם", כותב ד"ר שטרנברג, מי שהיה אחראי על השירות הרפואי לעולה, כי לא היה מנוס מלהעביר "עשרות ומאות" מילדי עולי תימן מבתי החולים לבתי התינוקות של ויצ"ו בירושלים, תל אביב וצפת. ישנן עדויות נוספות של רופאים המעידים כי נשלחו ילדי עולים לויצ"ו לצורך אימוץ. [8] אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית על כל השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית, העידה בוודעת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית בה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח" [9]
התגלגלות הפרשה
כבר בשנת 1949 הדרג הבכיר בממשלה היה מודע לפרשת העלמותם של ילדי תימן. [10] התלונות מגיעות גם למשטרה, ובשנת 1950 "התאחדות התימנים", שולחים מכתבים בנושא אל שר המשטרה. למשל, מכתב שנשלח ב-08.05.1950:
| מתוך בירורים שונים שהיו לנו בבתי העולים התימנים בראש העין, שוב אישרנו כי חולים נעלמים. אולי מתים ונקברים ואיש אינו יודע מתי והיכן. אנו עומדים נדהמים בפני מצב זה שאין אפילו מי שיסביר לנו מה העניינים כאן. | ||
ד"ר ליכטיג כותב לבתי החולים הממשלתיים ב-21.04.1950: [11]
| קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם (…) צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים | ||
מסמכים מאותה שנה מעידים ששר המשטרה ושר הבריאות מודעים לבעיה. המשותף להרבה מהמסמכים הוא סיווגם כ"סודי" ואף "סודי ביותר".
הדיון הראשון במליאת הכנסת בפרשה זו התקיים בתאריך 20.11.1950, במסגרת דיון על המצב במעברות. בדיון דיבר ח"כ מאיר וילנר ממק"י על השתיקה סביב הפרשה וכי "כל חבר כנסת בלתי משוחד יודע שהמצב הוא בכי רע".
במקביל החלה הפרשה לקבל ביטוי גם בתקשורת, למשל בכתבות בעל המשמר (05.10.1950), ובדבר (29.09.1950).
ב1952, בד"וח פנימי של אגף החקירות של המשטרה נכתב על היעדר תינוקות מבתי חולים ובתי תינוקות במחנות העולים בית ליד, ראש העין ועין שמר. [12] מכתבים בפרשה זו נשלחו משר המשטרה לשר הבריאות ולהיפך.
טענה עיקרית
הפעילים העוסקים במה שהם קוראים "חשיפת האמת", טוענים כי למעשה יד מכוונת עסקה בחטיפות ילדים באופן שיטתי ומאורגן. ילדים אלה נמסרו או אף יותר גרוע – נמכרו – להורים מאמצים בארץ וחו"ל. לטענתם, האמת כוסתה על ידי הנפקה של תעודות פטירה בסיטונות, ואף ביום של חלקות קבר כביכול.
- ב-17 בפברואר 2002 פורסם בעיתון ידיעות אחרונות סיפורה של ציונה היימן משדמות דבורה, אשר אומצה על ידי זוג הורים מקיבוץ גינוסר, וטענה כי היא אחת מילדי תימן שנחטפו ונמסרו לאימוץ. לטענתה ולטענת אחרים שמה האמיתי הוא ציונה סאלם, ולהוריה נמסר כי נפטרה ואף נמצא על שמה קבר בהר המנוחות בירושלים.
- בשנת 1997 חשף העיתונאי אורן מאירי את סיפורה של צילה לוין החיה בארצות הברית. לוין שנמסרה לאימוץ בחיפה וחיפשה את הוריה הביולוגיים בישראל. לחיפושים נענתה מרגלית עומייסי, ילידת תימן אשר טענה כי היא אימה. שתי בדיקות ד.נ.א שונות שנערכו לשתיהן הניבו תוצאות מנוגדות, ועל אף הדמיון בין שתי הנשים, לא ניתן היה להוכיח בוודאות כי אכן מדובר באם וביתה, אם כי עדויות שונות שפורסמו הותירו רושם כי לוין אומצה באופן מחשיד ומעורר ספקות.
- בשנת 2007 נחשף בעיתון משפחה סיפורם של התאומים נחום. האם ילדה תאומים וכאשר נלקחו לבדיקה חזר רק אחד, על השני נמסר שמת, אולם בית הרפואה מסר שנקבר בבית קברות שבאותם ימים לא היה פעיל, הסיפור הגיע לידי העיתונאית ליאת רגב מקול ישראל שפירסמה אותו, הסיפור עורר הדים רבים בארץ ובחו"ל.
מלבד סיפורים אישיים של הורים לילדים, נשענו הטענות גם על צווי גיוס לצה"ל שנשלחו לילדי תימן אשר באופן רשמי נאמר עליהם כי נפטרו.
הטיעון הרשמי וההכחשה
עד היום לא נמצא ביסוס עובדתי לחטיפה שיטתית ומאורגנת בחסות הממסד, מלבד מקרים בודדים שהוכח בהם כי ילדים נמסרו לאימוץ. רובם של האנשים שהיו שותפים לתהליך קליטת העולים, לא הסכימו עם ההאשמות ואף ראו בהם סוג של טענות קונספירציה. הם חשו נעלבים מהיחס כפוי הטובה שהם קיבלו על עבודתם המסורה בתהליכים, בתנאים קשים ועם רצון להיטיב עם העולים.
ההנחה כי נעשתה פעולה מאורגנת נדחית גם מהטעם הפשוט כי לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים ידעו על כך ואיש איננו מגלה את "האמת" כביכול. הסבר נוסף המועלה מפעם לפעם, מייחס כוונות טובות לאימוץ ילדים מתימן, אם נעשה כזה. על פי הסבר זה אותם ילדים בסופו של דבר זכו לבית חם ועתיד טוב יותר מהעתיד שהיה צפוי להם במעברות.
ארבע ועדות בדיקה
מאז שנות ה-60, פרשת ילדי תימן שבה ועלתה לציבוריות הישראלית אחת לכמה שנים, ועד היום הוקמו 3 ועדות בדיקה רשמיות ועוד אחת ציבורית, לגילוי וחקר האמת מאחורי הפרשה.
ועדת בהלול מינקובסקי והוועדה הציבורית
ב-1966 הוקמה וועדת בהלול מינקובסקי אשר בדקה 342 מקרים שהגיעו לידיה. ב-316 מהם נקבע כי נפטרו. לגבי 2 ילדים נקבע כי אומצו. לגבי השאר לא נקבעו מסקנות חד משמעיות.
הוועדה, שהוקמה על ידי שרי המשפטים והמשטרה, פעלה בשיתוף עם ועדה ציבורית שהוקמה ונקראה "וועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים". השתתפו בה פסיכולוגים, רבנים וראשי רשויות.
ועדת שלגי
הוועדה הציבורית פרסמה ב-1986 מסקנות משלה ובין היתר הסתמכה על מחקרו של דב לויטן מאוניברסיטת בר-אילן שהעלה טענות על ליקויים בפעולת וועדת בהלול מינקובסקי. טענות אלה דיברו על כשלים משפטיים, ורמזו על הטיות אישיות לכאורה.
בעקבות הענין הציבורי שעוררו המסקנות, הקימה הממשלה בראשות יצחק שמיר ב-1988 וועדת בירור על פי חוק וועדות חקירה, בראשות השופט ד"ר משה שלגי. ועדה זו קיבלה עדויות חדשות על 301 ילדים, וקבעה כי לגבי 65 מהם כי גורלם לא נודע. לגבי כל השאר נקבע כי נפטרו.
ועדת החקירה הממלכתית
ב-1995, מיד לאחר פרסום מסקנות וועדת שלגי, ובעקבות סערה ציבורית, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית ביוזמת דוד ליבאי. בראשות הוועדה עמדו שופט בית המשפט העליון יהודה כהן, שפרש ממנה, ובמקומו מונה שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי. היא בדקה למעלה מ-800 מקרים שהובאו לידיעתה, ומסקנותיה שפורסמו רק ב-2001 היו כי לגבי 56 מהם אין ממצא ודאי, וקיימת אפשרות כי נמסרו לאימוץ באופן מסודר. לגבי 733 מקרים נקבע באופן ודאי כי נפטרו, ובכך נשללה ההנחה בדבר יד מכוונת להעלמות.
כמו כל הוועדות שעסקו בבדיקה, גם ועדה זו העלתה טענות קשות על היחס לו זכו העולים, ועל הנהלים הפסולים שהביאו להסתרת אירועי פטירה או להתרשלות בטיפול בילדים.
סוף פסוק?
למרות קביעתן החד-משמעיות של הוועדות הרשמיות, התשובה לשאלה ממשיכה להטריד חלקים גדולים בציבור הישראלי. מעשיהם של אנשים כמו הרב עוזי משולם, אמנם העלו שוב את הבעיה לכותרות, אך הוסיפו לה נופך שלילי, ותרמו להכללתה באותן פרשיות קונספירציה. על אף שהוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים נפטרו, כמה מהמימצאים שעלו מוועדות הבדיקה השונות, ובמיוחד המקרים אשר לא פוענחו, ממשיכים לשמש עילות מרכזיות להמשך העיסוק בפרשה, כמו גם ההתעקשות הנמשכת של הורים המבכים את ילדיהם האובדים.
פרשת ילדי תימן, על כל מרכיביה, נותרה פרשה טראגית שהותירה תחושות כבדות גם בקרב אישי ציבור שונים. כך למשל כתב הפרופ' אסא כשר ב-29 באוגוסט 1997 בעיתון מעריב:
| פרשת ילדי תימן מצטיירת יותר ויותר כגידול פרא של הבחנה פסולה בין יוצאי אירופה ליוצאי תימן. גם היא מגלמת צורה מיוחדת של גזענות, אכזרית ומתועבת, ככל שיכולה להיות חטיפת ילדים מהוריהם על יסוד דעה קדומה. אינני יודע מי נושא באשמה לאפליה הגזענית של הילדים הללו ומשפחותיהם. אני יודע מי נושא באחריות לתיקון המעוות: אנחנו. אפילו מעט מדי ומאוחר מדי, המדינה חייבת לחפש כראוי, למצוא בהקדם, לאחד משפחות, לפצות ניזוקים, בפה מלא וביד רחבה. מה שנעשה, באופן מוסרי למופת, בדרך ל"חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד – 1994", על טיפול שניתן לפני עשרות שנים, ראוי להיעשות שבעתיים בדרך לחוק לפיצוי נפגעי הגזענות, על "טיפול" שניתן באותן שנים. | ||
קישורים של התנועה למען עתיד ילדינו
עוזי משולם חטיפת ילדי תימן – צילומים ווידאו נדיריםכך איתרתי ילדי תימן שנחטפו – בארץ – חדשות – ערוץ 7
חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק יב’ – עדותו של הרב אבידור הכהן, ילדים שנחטפו נמכרו למשפחות בארה"ב
ronitfamily wrote 2 months ago: ב-25 באפריל, 1996, העיד הרב אבידור הכהן בפני ועדת כהן שחקרה … more »
דרישה להמשך חקירה בעניין ילדי מרבד הקסמים
ronitfamily wrote 2 months ago: בעקבות פרסום כתבה באתר “מחלקה ראשונה” – הורים לי … more »
יועץ שר הרווחה – עמוס דניאלי מוחה בכתב האשמה החמור נגד הרווחה: אל תרפו, תמשיכו לעסוק בנושא זה, מדובר בגורלם של רבבות ילדים.
ronitfamily wrote 2 months ago: עמוס דניאלי, במכתב למערכת ידיעות אחרונות בעקבות כתבת ה … more »
חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק יא’ – חברת הקיבוץ סוניה מילשטיין קובעת על דעת עצמה כי האמהות התימניות היו בלתי אחראיות
ronitfamily wrote 2 months ago: בעקבות חשיפת הקברים ב-1997 שאלו אותי קוראים מדוע לא ננקטו … more »
לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח
yeladeinu wrote 2 months ago: בספר “בהיקלט עם”, כותב ד”ר שטרנברג, מי שהיה אחר … more »
עדות של אישה שנחטפה בילדותה ע"י רשויות הרווחה
ronitfamily wrote 2 months ago: האזינו לעדותה של אישה בת 35 שנחטפה ע”י רשויות הרווחה … more »
פרשת חטופי תימן – ההדרדרות המסתורית במצב בריאותו של הרב עוזי משולם במהלך מאסרו – מי תכנן את הקנוניה?
ronitfamily wrote 3 months ago: במהלך השנים 1948-1954 נחטפו אלפי תינוקות ממשפחותיהם, רובם מ … more »
ronitfamily wrote 3 months ago: מקרה משפחת זוגייר זהה כמעט למקרה אחר אותו שמעתי מקרובי … more »
חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ט’ – חטיפתה של ברכה זוגייר
ronitfamily wrote 3 months ago: מבצע משכן אהלים באוגוסט 1997 לא היה הנסיון הראשון של גילו … more »
ציונה היימן היא ציונה סאלם – ילדה שנחטפה ע"י משרד הרווחה — 1 comment
ronitfamily wrote 3 months ago: 1. שם משפחתה של ציונה היימן היה סאלם… 2. התינוקת נחטפה … more »
חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ח’ – משפחתו של ח"כ רן כהן
ronitfamily wrote 3 months ago: בניגוד לשר לבטחון פנים אביגדור קהלני שזנח את הענין, היה … more »
חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ז’ – חשיפת הקברים הריקים ע"י משכן אהלים
ronitfamily wrote 3 months ago: כאמור, למרבית ההורים נאמר שילדיהם נפטרו, בעוד שככל הנרא … more »
עדותה של שושנה ברזילי ממשפחת שוקר שמוצאה מעיראק, על העלמות אחיה רחמים-נחום
ronitfamily wrote 3 months ago: עפולה, 29.11.1993 אורה, שלום. כפי שסיכמנו בשיחת הטלפון אנ … more »
קווים לדמותה של העובדת הסוציאלית הישראלית
ronitfamily wrote 3 months ago: רקע הסטורי עבודה סוציאלית היא מקצוע חדש יחסית, העוסק בב … more »
חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ה’ – עדותו של הרב מנחם פורוש
ronitfamily wrote 3 months ago: הרב מנחם פורוש, תיק מס’ 102/97, היה העד החמישי. במהלך תקו … more »
חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ד’ – עדותה של משפחת ויינטרופ
ronitfamily wrote 3 months ago: גב’ ויינטרופ היתה העדה השלישית (תיק מס’ 68/97). גב … more »
חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ג’ – עדותה של משפחת סלאח
ronitfamily wrote 3 months ago: מר דחבש סלאח ומשפחתו, מבני העדה התימנית היו העדים הבאים … more »
ronitfamily wrote 3 months ago: 13 באוקטובר 1997, בית אגרון בירושלים, לשכת העיתונות הממשלת … more »
ronitfamily wrote 3 months ago: יחיאל מן הוא עיתונאי עצמאי מאשחר בגליל. כתב כתבות בנושא … more »
חה”כ מרינה סולודקין: עובדים סוציאלים שיכורים מכח, רואים ביוצאי אתיופיה ”טרף קל” ועם יד קלה על ההדק מוציאים ילדים מן הבית”.
yeladeinu wrote 4 months ago: הוצאת ילדים יוצאי אתיופיה מן הבית – מתוך אתר הממשלה … more »
אותה הגברת בשינוי אדרת – חטיפת ילדי תימן בראי ההיסטוריה
yeladeinu wrote 4 months ago: “מרים סעיד הגיעה לארץ עם תינוק בן עשרה חודשים. עוד … more »
רבים בקרב קהילת יוצאי תימן אינם ממהרים לאמץ את דו"ח הוועדה
yeladeinu wrote 5 months ago: “אני לא מאמין לוועדות הטיוח של הממשלה” רבים בקרב … more »
ילדי חטופי תימן
yeladeinu wrote 10 months ago: פעמים רבות תוך כדי מאבקנו למען משמורת אני נזכר בפרשה … more »
הערות שוליים
- ^ עדויות שניתנו בתאריכים 19.10.95, 07.10.96, 02.08.97, 29.11.97
- ^ שושי זייד, הילד איננו, 2001
- ^ יגאל משיח, "הארץ" 12.12.95, 05.07.96
- ^ פרוטוקול הישיבה 31.12.85
- ^ עדות בתאריך 07.07.97
- ^ עדות בתאריך 20.08.97
- ^ מתוך ספרו "ילדי האימוצים", 1955
- ^ יגאל משיח, "הארץ", 29.12.95, 05.01.96, 12.01.96, 16.02.96
- ^ עדות בתאריך 03.07.95
- ^ שושי זייד, הילד איננו, 2001
- ^ גנזך המדינה 74/13/3637
- ^ דב לויטן, 1983
תגובות 3 עד כה so far ↓
אמא // ספטמבר 1, 2008 ב: 6:49 pm
מזעזע והגזענות ממשיכה.
אילנית // יולי 2, 2009 ב: 12:31 pm
לגבי חטיפת ילדי תימן הסיפורים ידועים מראש , ישנם סרטים שמתעדים את חטיפותם של ילדי תימן י ש מספיק הוכחות שאוכלוסיות רבות שילדיהם ניחטפו עם קום המדינה שיגישו תלונות במשטרה על אותם , עובדי מדינה שטיפלו בתיקים שלהם, האנשים שבאו איתם במגע יודעים מי הם. גם המאומצים החטופים , שהם גילו שהם ניחטפו יכולים צלהגיש תלונות במשטרה על חטיפתם אך על פי שהחטיפות נעשו לפני הרבה שנים. גם אני שמעתי סיפורים על חטיפות ילדי תימן ואף ראיתי סרט על ילדי חטיפות ,למטרת אימוץ שמבוססים על עדויות של אנשים שחוו את זה , על כן , ומיכוון שאני מכירה את הסיפור מקרוב , המלצה לא לוותר , להגיש תביעות על מיליונים, כי כל הילדים שווים מיליונים ושווה להחזיר את הנכס היקר ולפצות על כל השנים הקשות שבני מעמד, התימנים שלא ידעו חוקי מדינת ישראל, חתמו על מסמכים בלי לדעת על מה הם חותמים והפסידו את חייהם ואת ילדיהם. אני מאמינה שיבוא יום שכל האמת תצא לאור , ואנשים שניפגעו, קשה בבוא העת יצליחו לממש ולקבל את זכויותיהם , כי הם חלק בלתי ניפרד מהמדינה גם ילדיהם וגם נכדיהם.
אסתר // נובמבר 4, 2009 ב: 4:55 pm
גם למשפחה שלי קרה סיפור דומה וניסינו נואשות לחפש את האחות החטופה. זה ברור וידוע שהיא נחטפה וכנראה היא גרה באיזור חיפה.
אנא, כל מי שיכול לעזור לי אפילו בלומר לי איך אני יכולה להתחיל את החיפוש ומה אני יכולה לעשות, זה ישמח אותי נורא ויפתור לי ולמשפחתי הרבה לביטויות ומסתורין. estiamsalem@walla.co.il