בית המשפט קבע: בנוסף לכך שהפריד בין אחים, השרות למען ההתעללות בילד התרשל גם בביצוע רישומים של ילדים מאומצים – פסק דין בנושא ירושה של ילד מאומץ את נכסי הוריהו הביולוגי
תמצית המקרה
המערערת ואחותה (להלן: האחות) אומצו לאחר לידתן ע’י שתי משפחות שונות. אימן הביולוגית נפטרה ב-1993 כשהיא רווקה, (להלן: המנוחה). לאחר פטירתה הגיש גיסה (להלן: הזוכה) בקשה לצו קיום צוואת שכיב מרע לפיה הורישה לו המנוחה את עזבונה. האפוטרופוס הכללי (להלן: משיב 2) דרש מהזוכה להגיש תצהירים לאימות פרטים אודות קרובי משפחתה של המנוחה, מהם הסתבר דבר קיומה של האחות. האחות הוכרזה כיורשת יחידה של המנוחה, וכל כספי העיזבון נמסרו לה, למעט סך שנמסר לזוכה. רק ב-7/98 נודעו למערערת העובדות הנ’ל. בעקבות זאת הגישה המערערת תביעה נגד המשיבים. התביעה נגד משיב 2 (אפוטרופוס הכללי) נדחתה ואילו נגד השירות למען הילד (להלן: המשיב) התקבלה בחלקה. מכאן הערעורים.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המערערת נגד משיב 1 בלבד (השרות למען הילד), דחה את ערעור המשיבים, ופסק כי:
זכות הירושה של צאצא מאומץ
למעלה מן הצורך הנני מוצאת לנכון לציין את הבעייתיות המתעוררת לאור סעיף 16 (ג) לחוק הירושה הקובע, כאמור, כי ילד שנמסר לאימוץ יורש הן את קרוביו הביולוגיים והן את קרוביו המאמצים.
הוראה זו מקורה בעקרונות המשפט העברי לפיהם לא ניתן לנתק את הקשר הביולוגי בן הורה וילד, ולמרות שהיא עומדת בסתירה לעקרונות חוק האימוץ – היא גוברת עליה. (ראה ע”א 7155/96, פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נא(1), 160 ,עמ’ 192-193).
הוראה זו מעוררת בעיה קשה שהרי לא נקבע בחוק מנגנון כלשהו אשר יכול להפוך את הזכות התיאורטית לפיה הילד שנמסר לאימוץ יורש את קרוביו הביולוגיים, לזכות מעשית ובכך יצר החוק מציאות סבוכה. מעת שמדובר באימוץ סגור, הרי אין מידע למשפחה הביולוגית אודות המאומץ, מקום הימצאו ואף שם משפחתו. אך כך גם ביחס למאומץ עצמו ולמאמציו- מאין ידע המאומץ על קרובו הטבעי שנפטר, אם המנוח לא הניח אחריו צוואה, ולא הוריש לו נכסים? הוא הרי אינו יודע את שם המשפחה הביולוגית ומשכך הכיצד ניתן יהיה ליישם את הוראות חוק הירושה?
כאמור, ס’ 16(ג) לחוק הירושה, תשכ’ה-1965 (להלן: החוק), קובע כי ילד שנמסר לאימוץ יורש הן את קרוביו הביולוגיים והן את קרוביו המאמצים. למרות זאת, החוק לא קבע כל מנגנון לאיתור צאצאים מאומצים. ס’ 153 לחוק קובע כי בכל מקרה בו סבור היועמ’ש, באמצעות משיב 2, כי בבקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה עשוי להיות עניין לציבור, רשאי הוא לפתוח בכל הליך משפטי לשם התערבות. נוכח זאת הסתפק המחוקק בדרישה כי העובדות שביסוד הבקשה תאומתנה בתצהיר הניתן בדרך כלל ע’י בן משפחה שהעובדות הרלבנטיות הן בידיעתו האישית, ובפרסום מודעה בעיתון. מהאמור עולה כי תפקיד משיב 2 אינו לקיים חקירות מטעמו, אלא להציג את העובדות שנאספו. את חובתו מילא כאשר החליט להתערב בבקשה, ודרש תצהירים שיפרטו אלו קרובי משפחה היו למנוחה, ובפנייתו למשיב. תצהירה של אם המנוחה היה חד משמעי, ולא היה לו כל בסיס סביר לחשוד כי יש בת נוספת שנמסרה לאימוץ. לפיכך, לא היה מקום להטיל על משיב 2 אחריות.
הנזק התגבש במלואו ברגע שהעיזבון הועבר לאחות, וזאת ארע עוד בטרם נודע למערערת כי היא זכאית לחלקה בעיזבון. המערערת לא יכולה היתה למנוע את הנזק או להקטינו מאחר ולא היתה מודעת כלל לעיזבון ולזכויותיה באותה עת. היא אף לא היתה חייבת להגיש תביעת השבה נגד אחותה, שכן במקרה של ריבוי חייבים רשאי הזוכה להיפרע מכל החייבים יחד או מכל אחד מהם בנפרד, לפי בחירתו ונוחותו, ובלבד שלא ייפרע למעלה מנזקו. על הנתבע הטוען כי היה על התובע להקטין את נזקו, מוטל עול ההוכחה בדבר האמצעים שהיה על התובע לנקוט וכי אם היה נוקט בהם, אכן היה מצליח להקטין את הנזק. המשיב לא עמד בנטל זה.
בקורת קשה על השרות למען הילד
אשר לשירות למען הילד, מחובתו לדאוג לביצוע רישומים מדויקים ולשומרם כראוי. מחובת המשיב לרשום עם מסירת כל ילד לאימוץ, גם את עובדת קיומו של אח נוסף שנמסר לאימוץ, ולתעד זאת בתיק האימוץ הקודם, גם אם התנהלו בלשכות שונות כבענייננו, ואף עוד טרם עידן המחשב. רישומי האימוץ בענייננו נעשו ברשלנות והם שגרמו לכך שרק האחות אותרה. המשיב הפר את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי המערערת, והוא אחראי לנזקיה.
לגבי השירות למען הילד מצא ביהמ”ש קמא כי השירות ממלא תפקיד מרכזי בכל הקשור להליך האימוץ ולאיתור מידע בקשר לאימוץ ומסירתו, הן למאומצים והן לגופים המוסמכים לכך. לאחר ששמע את העדויות של עובדי השירות למען הילד, קבע ביהמ”ש קמא כי השירות למען הילד לא עמד בחובתו לנהל את כרטסת המאומצים בצורה ראויה, וכי כתוצאה מאופן ניהול הרישומים, שלא היה תקין, רק האחות אותרה, ואילו המערערת לא אותרה.
ביהמ”ש קבע כי משלקח על עצמו השירות למען הילד לנהל את הרישום, גם אם הרישום נועד מלכתחילה רק לצורך פנימי – חלה עליו החובה לנהלו באופן מסודר. ביהמ”ש קמא קבע כי מחדלי השירות למען הילד בניהול כרטסת הרישומים, הם אלה שגרמו לכך שבעת שנבדק המידע לגבי הבת שנמסרה לאימוץ בשנת 1995 – אותרה רק האחות.
השירות למען הילד – הוא הממונה על הליכי האימוץ, וככזו מחובתו לדאוג לביצוע רישומים אמינים ומדויקים כדי שבבוא העת ניתן יהיה לאפשר למאומצים לקבל את כל הפרטים הנוגעים למשפחתם הביולוגית. למותר לציין שרישומים אלו, שהם כה רגישים, בשל הסודיות וצנעת הפרט הן של ההורה הביולוגי והן של הילד שנמסר לאימוץ, חייבים להישמר ולהיות מתועדים כראוי ונוספת לחובה זו העובדה שהשירות למען הילד הינו הגוף היחיד בידיו נמצאים הן פרטי המשפחה הביולוגית והן פרטי המאומץ ומשום כך מחובתו לשמור על מידע זה כנדרש.
על כן מצופה היה מהמשיבה שרישומים אלה יישמרו באופן מלא ומדויק, כדי לאפשר למאומץ לממש את זכותו על פי דין, ולקבל, החל מהגיעו לגיל 18, את מלוא הפרטים על הוריו הביולוגים ומשפחתו ולאתרם, אם יבחר בכך.
זאת ועוד, מחובתה של המשיבה לרשום ולתעד, עם מסירת כל ילד לאימוץ, גם את עובדת קיומו של אח נוסף שנמסר לאימוץ, ובמקביל לתעד זאת בתיק האימוץ הקודם. דבר זה מצופה היה מהמשיבה גם כאשר נתוני האימוץ נעשו באופן ידני, ולא היו עדין ממוחשבים.
במקרה שלפנינו, רישומי האימוץ נעשו באופן רשלני וחובבני, כאשר התיקים סודרו בארכיב באופן שהסתמך על זיכרונם האישי של העובדים לשם מציאת המידע, מבלי שנוהלו רישומים מסודרים שיאפשרו מעקב מרוכז, מדויק ואחיד של מידע זה. מחדלים אלה גרמו לכך שכאשר נבדק המידע אודות בת המנוחה שנמסרה לאימוץ, אותרה אחות המערערת בלבד.
