חנה מן, פסיכולוגית קלינית. מדוע לא שוללים לאישה הזו את הרשיון על רשלנות מקצועית שיטתית?

אז מי את חנה מן?

 

חנה מן מגדירה עצמה כפסיכולוגית קלינית. מבצעת בדיקות מסוגלות הורית על בסיס מבחנים פסיכולוגים מיושנים חסרי תקפות מדעית וכששואלים אותה מדוע היא ממשיכה להסתמך על כלים לא אמינים אלו, היא משיבה כי “כך לימדו אותי לפני הרבה שנים באוניברסיטה…”

 

חנה מן אחראית לאינספור מקרים בהם נקרעו ילדים מהוריהם ונלקחו לאימוץ ללא שהיה צורך בכך. בתי המשפט הסתמכו בעיניים עיוורות על חוות הדעת המעוותות שלה אשר הינן משוללות כל בסיס רציונאלי ומדעי.

 

חנה מן, אישה מוזנחת בחזותה. החזות החיצונית הירודה שלה היא אספקלריה של הפנימיות שלה, פנימיות שמאופיינת בהלך חשיבה רדוד ומוזנח מדעת ובינה. אותי לימדו באוניברסיטה כי האוניברסיטה מספקת כלים לשיפור רמת ה-Common Sense, לשיפור רמת ההגיון הבריא ואין להשתמש בכלים אלו אם אינם תואמים את התובנה הבריאה של המקרה או שהוכחו מאוחר יותר כלא אמינים וחסרי ביסוס מדעי.

 

חנה מן לא הצליחה להפיק מלימודיה באוניברסיטה את מה שהאוניברסיטה ניסתה להקנות לה – הגיון בריא. היא אולי הצליחה במבחני התיאוריה באוניברסיטה אך נכשלה במבחן המעשה, במבחן המציאות. אי לכך יש לשלול את רשיון הפסיכולוג לאישה זו ולמנוע ממנה לתת חוות דעת על מסוגלות הורית בבית משפט.

 

מבחנים פסיכולוגים אינם כלי לבחינת מסוגלות הורית

 

פרופסור אבי שגיא-שוורץ מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה שולל את השימוש במבחנים פסיכולוגים ככלי לאמידת מסוגלות הורית. פרופסור שגיא, חבר ועדת שניט קובע כי:

 

את הכלים המתאימים ביותר לקביעת מסוגלות הורית מספקים מדעי ההתפתחות היישומיים (להבדיל ממבחן שהינו תיאורטי). מדובר בדיסציפלינה שלמה של מדעי התפתחות הילד. מדעי ההתפתחות היישומיים מציעים לנו פרדיגמה מקצועית מעודכנת והמשגה אחרת של המושג “מסוגלות הורית”. עפ”י הגישה ההתפתחותית אין צורך ב”רשיון להורות”. כלומר, ההורה הנורמטיבי אינו נבחן ביכולתו ואין מקום למדוד את ביצועיו.

 

בעיות אתיקה קשות בקרב פסיכולוגים

 

Nadine Kaslow, נשיאת החברה לפסיכולוגיה קלינית של ההסתדרות הפסיכולוגית האמריקנית (APA), עוסקת רבות בתחום הגדרת היכולות המקצועיות של הפסיכולוג. היא מתייחסת ליכולות הליבה של הפסיכולוג ומציינת:

 

“קיים קונצנזוס לפיו כל הפסיכולוגים המקצועיים צריכים לנקוט בדרך חשיבה מדעית, שמקנה את היכולת לגשת וליישם נכונה את הידע המדעי, לתרום לידע, להעריך בצורה בקורתית התערבויות ותוצאותיהן, לבחון בדריכות את השפעתם של משתנים חברתיים-תרבותיים על היישום המדעי, ולהעמיד ללא הרף את עבודתם לביקורתם של העמיתים והציבור”.

 

האם הפסיכולוג, שהתבקש לחוות דעה על המקרה ועל טובת הילד, פועל לפי המלצותיה של Kaslow? לדבריו של פרופסור שגיא, במרבית המקרים התשובה היא שלילית.

 

חטיבת הפסיכולוגים המשפטיים בהסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית והאקדמיה האמריקאית לפסיכולוגיה משפטית כוננו ב-1991 ועדה להכנת הנחיות אתיות לעבודה עם מערכת המשפט

.(Committee on Ethical Guidelines for Forensic Psychologists)

להלן חלק מהכללים האתיים שנקבעו המנחים את הפסיכולוג המשפטי בעבודתו עם בית המשפט:

מחובתו של פסיכולוג המכין את חוות הדעת לשמור על רמת ידע עדכני בתחום הספציפי ולהשתמש בשיטות וכלים מדעיים העומדים בסטנדרטים הקליניים והמדעיים המקובלים.

 

הפסיכולוג חייב להכיר במגבלות השיטה ומחובתו ליידע את בית המשפט לגבי היתרונות והחסרונות של הכלים בהם הוא משתמש לצורך מתן חוות הדעת.

 

פרופסור שגיא ממחיש באמצעות דוגמא פרטית ומוכרת כיצד שני כללים אלו אינם מוקפדים כלל ועיקר בישראל. אמנם מדובר בהנחיות שפותחו ע”י אגודות אמריקאיות, אולם אלו אגודות מנוסות ומובילות שלעיתים תכופות משמשות כסמן ימני משמעותי עבור רבים מאיתנו. פרופסור שגיא ממחיש זאת באמצעות מה שמתואר על ידו כ”פטיש פסיכופתולוגיה מכזיב”.

 

פטיש הפסיכופתולוגיה מכזיב

 

אחת הבעיות המרכזיות המאפיינות פסיכולוגים בהערכת מסוגלות הורית היא השימוש בתיאוריות פסיכודינאמיות שאינן רלוונטיות למושא הדיון ומתוך כך גם בכלי מדידה שאינם תקפים ולא נועדו להערכת מסוגלות הורית. לדוגמא, מבחנים נפוצים כמו רורשאך ו-TAT לא נועדו למטרה זו.

 

שגיא טוען כי מרבית הפסיכולוגים הקליניים הנעזרים בכלים אלו אף אינם מיידעים את בית המשפט לגבי מגבלותיהם של כלים אלה. גם אם מדובר בכלים בעלי מהימנות לכאורה, כלומר מראים תוצאה דומה בבדיקה חוזרת – לתוצאות אין תוקף.

 

אפשר להשוות את התופעה למאזנים מקולקלים: נניח כי אדם במשקל 90 ק”ג עולה על מאזנים אלה שוב ושוב, והתוצאה תראה כל פעם שמשקלו 55 ק”ג. מהימנות המדידה כאן מושלמת, ואולם התוצאה אינה תקפה.

 

על אותו עקרון, בדיקות מסוגלות הורית נעשות בצורה שכיחה ע”י אותם בודקים, תחת אותן הנחיות מקצועיות, ללא התחדשות מדעית, ולכן אין זה מפתיע כי אנו עדים להרבה דוחות שמופקים ע”י אותו הפסיכולוג עבור הורים שונים כדוחות אלו מאד דומים בתבנית שלהם, לעיתים עם תוצאות ומסקנות דומות עבור אנשים שונים, אולם ללא כל תוקף.

 

חוקרים ממליצים לבטל את מבחן רורשך

 

מבחן רורשך הוא דוגמא פרטית טובה לכך. הפסיכיאטר השוויצרי הרמן רורשך הציג אותו ב-1921:  הצגת כתמי דיו לנבדק וניתוח האסוציאציות שיש לנבדק לגבי כל כתם. כיום אנו יודעים שהמבחן אינו מגלה את רוב ה”הפרעות” הפסיכולוגיות, קל וחומר שאינו מזהה תכונות אישיות ובוודאי שאינו מאתר יכולת לקיים יחסי הורה-ילד. הליקוי העיקרי של מבחן רורשך הוא ה-False Positive:

שמשמעו, אבחון ממצא חיובי בעוד שבפועל הממצא הוא שלילי. ובמילים אחרות, מבדק רורשך שוגה ומזהה כ-75% מן האוכלוסייה הנורמטיבית כאוכלוסיה בעלת הפרעות רגשיות.

 

הפופולאריות של מבחן זה בוודאי שאינה נובעת מהוכחות מחקריות לתקפותו. למעשה, הנתונים המחקריים אינם מצדיקים את השימוש בו. מחקרים רציניים ומבוקרים לא הצליחו להראות יכולת אבחנה וניבוי. גם עבודתו של Exner, שארגן מחדש את המתודולוגיה של רורשך לא הביאה לתוצאות תקפות. כל למשל העלה מחקר של Wood, Nezworski, Garb ו- Lilienfeld שתוצאותיו של Exner אינן מדויקות ונוטות להציג אנשים נורמאלים כבעלי הפרעות נפשיות. החוקרים, שהישוו תוצאות של 32 מחקרים בנושא ממליצים לחדול משימוש במבחני רורשך לצרכים קליניים או משפטיים.

 

חוק המכשיר

 

ובכל זאת פסיכולוגים בישראל עושים שימוש נרחב במבחני רורשך כמו גם במבחנים לא תקפים אחרים, מה שממחיש באופן מטפורי את חוק המכשיר Law of the instrument)) של הפילוסוף האמריקאי-ישראלי אברהם קפלן האומר: “תן לילד פטיש, והוא יגלה שכל מה שהוא נתקל בו טעון חבטה”.

 

במקרה שלפנינו המקבילה לילד החובט בפטיש הם אותם פסיכולוגים שמעריכים באמצעות כלים בלתי תקפים. קפלן מציין כי “מצוידים בפטיש הפסיכופתולוגיה, בכל מקום בקליניקות שלנו, ובחדרי המתנה אנו תופסים בעיקר הפרעות, סימפטומים ואת הדינאמיקה שלהם. כך שאנו דופקים בפטיש הפתולוגיה למרות שאנו מעוניינים בבריאות נפש והסתגלות תקינה ולא בהפרעות מנטאליות”.

 

כאשר מבקשים להעריך את יחסי ההורה עם הילד, נמצא כי מבחנים פסיכולוגים סטנדרטיים מסוגו של הרורשך מספקים מידע מועט ולא רלוונטי בקשר לשאלה האם ההורה הוא “טוב דיו” או “מתאים ביותר” למטרת הורות.