דר' לין ורנל מסבירה מדוע מסוכן לפנות לשירותי הרווחה בבקשת סיוע

דר' לין ורנל היא סוציולוגית וקרימינולוגית בריטית שחוקרת את עבודת השירותים הסוציאליים בבריטניה. צפו בסרטון המציג את מסקנתה כי פקידי סעד לא רק שלא עוזרים למשפחות נזקקות אלא אף מחריפים את הבעיות הסוציאליות בחברה הבריטית.

הניתוח של דר' ורנל תואם גם את המציאות הישראלית העגומה.

 

דר' אסתר הרצוג המקבילה הישראלית ללין ורנל כותבת על כך במאמרה להתרחק מרשויות הרווחה.

 

 

מודל ביורוקרטי לחיקוי: האימפריה הסוציאלית

הגדלת תקנים למערכת הסוציאלית תשמש חולייה נוספת בחיזוק המנגנונים שבפועל פוגעים באוכלוסיות החלשות.

 

אסתר הרצוג YNET

 

מי שרוצה להרחיב את אימפריית פקידות הרווחה ולהחליש את השכבות החלשות – שייענה לעובדים הסוציאלים השובתים בדרישה להוסיף להם תקנים.

 

 השביתה הנוכחית מספקת דוגמה נוספת לאופן שבו נבנית מערכת העבודה הסוציאלית כאימפריה ביורוקרטית משגשגת. תולדותיה של מערכת זו יכולות לשמש מודל מעורר התפעלות בלב כל בונה אימפריות פוטנציאלי.

 

כשעם המהפך של בגין קמה ב-1977 ממשלת הקואליציה של הליכוד עם ד"ש והדתיים / חרדים, קיבל ד"ר ישראל כץ לידיו את הנהגת משרד הסעד, שבמהרה שינה את שמו למשרד העבודה והרווחה. האידיאולוגיה השתנתה ממתן סעד, כחסד לנזקקים, לסיוע בזכות לאזרחים שווי זכויות על בסיס קריטריונים אוניברסאליים. המסחרה בין פקיד הסעד לקליינט, שנבנתה לעיתים קרובות על שרירות ליבו של הפקיד והתערבותו הבלתי נסבלת בחיי הקליינט, הוחלפו במתן סיוע קונקרטי, בעיקר כקצבאות, על בסיס זכאות מפורשת ומוגדרת אוניברסלית.

 

אין ספק שמחאות בני עדות המזרח שקופחו ונדחקו לשולי החברה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה הצליחו להביא את בגין והימין לשלטון ותרמו לשינוי הדרמטי במדיניות הרווחה של מדינת ישראל.

 

המשמעות עבור פקידי הסעד / רווחה הייתה הרסנית: הם איבדו את השליטה המוחלטת על משאבי הסיוע לנזקקים. ד"ר כץ, שהיה בעצמו עובד סוציאלי (וממקימי המוסד לביטוח לאומי), שכנע את פקידי הסעד, שחשו כי האדמה נשמטה תחת רגליהם, כי השינוי הוא לטובתם והוא גם מוצדק אידיאולוגית, שהם הרי אנשי מקצוע "טיפוליים" ואין מתפקידם (וכבודם) להתעסק עם חלוקת כסף.

 

לטווח הארוך, ומתוך הסתכלות של לאחר שלושת העשורים האחרונים לקיום המדינה, מתברר שד"ר כץ צדק מאוד. העובדים הסוציאליים השכילו ללמוד את רזי הביורוקרטיה, ואין טובים מהם (ולפחות ממנהיגיהם) להציג דוגמא מושלמת של בניית מערכת ביורוקרטית גדולה ומסועפת לתלפיות, כזו הנשענת באופן שובה לב על אידיאולוגיה הומנית שאין עליה עוררין. במקום "מחלקי קיצבאות" הפכו העובדים הסוציאליים ל"מטפלים".

 

אז איך הפך אסונם של הפקידים הסוציאליים להצלחה מפוארת? יש הסברים רבים להתרחשות זו. אציין פה אך חלק מהם, כפי שכבר כתבתי בעבר: בעזרת סוד ה"מומחיות בטיפול" הם תפסו מונופול שדחק הצידה את הפסיכולוגים, קציני מבחן, עובדי קידום נוער, מחנכים, אחיות ועוד. הם הצליחו להפוך את העבודה הסוציאלית לגילדה המשתלטת בהדרגה על תחומים הולכים ומתרבים; הם הצליחו לשכנע את הציבור בצורך הגובר והאינסופי ב"מומחיותם", בדרך הקלאסית של יצירת "בעיה חברתית מיוחדת המצריכה משאבים מיוחדים".

 

כותרות ענק על סיפורים קורעי לב בלווית סטטיסטיקות מזעזעות סייעו לייצר את הדימוי של מצוקות רבות המצריכות את ההתערבות המקצועית-ייחודית שלהם. דוגמא אחת לכך היא המניפולציות במספרי ילדים ונוער במצוקה (שלפיהם כשליש מאוכלוסיית הנוער בארץ היא "אוכלוסיית יעד" לטיפולם); הם ניכסו פעילות חברתית-וולונטרית לעצמם, כמו למשל פעילותם של ארגוני הנשים בסוגיית האלימות נגד נשים שאותה הפכו לתחום טיפול ש"הצדיק" הקמת מרכזים למניעת אלימות במשפחה; הם ארגנו הפגנות שבהן לא נרתעו מלהשתמש בקליינטים, כאשר איימו בסגירת מוסדות כדי לשכנע את הציבור בצורך בהם;

 

את התקשורת גייסו בהצלחה עצומה ("בזכות" עמיתים המקורבים לראשי השלטון, כמו עליזה אולמרט) במאמציהם לחסום כל ביקורת על המציאות במוסדות רבים בטיפולם (לנוער, לזקנים לחולי נפש) ולעריכת קמפיינים על הצלחה לכאורה בטיפול בסוגיות רווחה וכן לתמיכה בדרישות להגדלת תקנים; הם הצליחו להפוך למומחים כמעט בלעדיים ומרכזיים בעיני בית המשפט בכל הסוגיות הקשורות למשפחה ילדים ונוער;

 

באופן חוזר ונשנה הם מקבעים את הדימוי של עומס בלתי נסבל של תיקים המוטל עליהם. על השקריות של טענה זו למדתי בעבודתי על הוסטל לנערים בראשית שנות ה-90 שהיה מיועד ל-15 נערים אך בפועל אף פעם לא היו בו יותר משמונה נערים, אך הצוות היה גדול יותר ממספר החוסים.

 

הקושי למלא את המוסדות לנערות בקליינטיות, המושמות שם בדרכי כפייה קשות, נחשף זה מכבר. כך גם התברר כי ועדות ההחלטה הדנות בהוצאת בני נוער "במצוקה" מבתיהם, מנקזות אליהן פקידים סוציאליים רבים ל"שעות עבודה" רבות, בטענה של צורך בחוות דעת "מבוססת", כאשר בפועל ריבוי פקידי הסעד משמש להשגת גיבוי הירארכי להחלטות אסוניות של הפקידים "בשטח" עבור ילדים ומשפחות).

 

לא מפתיע, לפיכך, שהמערכת הסוציאלית הייתה היחידה בשני העשורים האחרונים שהצליחה להתרחב בתוך המגזר הציבורי השכיר. סקירת הרשות לתכנון כוח אדם במשרד התמ"ת משנת 2003 מלמדת על כך שבין 1990/1 ל-2002 גדל מספר המועסקים בעבודה סוציאלית ב-75% בתקופה שבה צומצמה דרמטית המועסקים בשירות הציבורי.

 

מסקנה: הגדלת תקנים למערכת הסוציאלית תשמש חולייה נוספת בהגדלת וחיזוק המנגנונים הסוציאליים, שבפועל פוגעים באוכלוסיות החלשות.

 

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל

ד"ר אסתר הרצוג מדליקה משואה נגד מדיניות משרד הרווחה בטקס הדלקת משואות האלטרנטיבי לציון 60 שנות הפקרת ילדי ישראל

רגע לפני חגיגות ה-60 נערך בכיכר רבין בת"א "טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי להפקרת ילדי ישראל"

מן האתר של מעריב

השרה רוחמה אברהם משלימה אמנם בימים אלו את ההכנות האחרונות לקראת חגיגיות ה-60 למדינת ישראל, אולם נראה כי לא כולם סבורים כי יש לחגוג את התאריך. רוני אלוני-סדובניק, פעילת זכויות אדם ומייסדת ומנהלת המרכז המשפטי לילדים ונוער (ממ"י) יזמה וארגנה את "טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי לציון 60 שנה להפקרת ילדי ישראל" שהתקיים אתמול בערב בכיכר רבין בתל-אביב.

 

תגובות למאמרה של אסתר הרצוג: מדוע הוצפנו לאחרונה בסיפורי התעללות על ילדים

למאמר של אסתר הרצוג

 

 18.  התעללות?  

   

מאמר חשוב – תודה לד"ר הרצוג! על בשרם של הורי מטופלי למדתי כיצד פקידי הסעד/ משטרה יכולים להפוך אם תמימה ל"מתעללת". ההוצאות המשפטיות להוכחת חפותה של האם מושתות עליה ובסופו של דבר על רווחת ילדיה. את הטראומה שעוברים הילדים בעת שהותה של אמם במעצר לא ירפא הזיכוי.

 

 רופא ילדים

 

28.  עובדי שירותי הרווחה – גולם שניזון מן החלשים  

     

 כמו שהיום אנו מזדעזעים מעקרון הלינה המשותפת בקיבוצים, בעתיד נזדעזע מכך שאלפי ילדים נקרעו מהוריהם על ידי המדינה. יש כל כך הרבה דרגות חופש של טיפול לפני קריעת הילדים מן ההורים – אבל "בית ספרינו" לא ערוך לכך.

 

מי הם עובדי הרווחה ש"משחקים" את אלוהים? כמה פסיכומטרי צריך בשביל להתקבל לעבודה סוציאלית? (מהנמוכים שבדרישות). מישהו עושה להם מבחן אישיות בטרם נותנים להם את הסמכות לקחת ילדים רכים מהוריהם.

 

ישנם מקרים קיצוניים שמצדיקים הרחקה – אבל לא באלפים.

 

מה שמדאיג ששופטים מאשרים כל זאת.

 

38.  לעו"ס יש אינטרס מובהק להוציא ילדים  

       

כעו"ד וכעובד נוער בחצי משרה כבר שנים רבות יצא לי לא אחת להיות נוכח בתיאור המזעזע של הכותבת …איך חוברות להם כמה עובדות סוציאליות בראשות פקידת סעד נ' אמא מסכנה חסרת סיכוי ועומדות נגדה ומתעללות בה ומציבות לה תנאים משפילים וכל זה בתמורה ל"חסדיהם" שלא יבקשו מבית משפט להוציא את הילד.

 

ולצערנו שופט שאין לו חשק ו/או יכולת לבדוק את טענותיהם סומך בעניים עצומות על כל חבורת העו"ס וכך מנקה את מצפונו "שהרי אין להם אינטרסים" .

 

אין פיקוח על העו"ס ,   יש לחקור את העניין

 

83.  ולגבי ילדי פנימיות…. מניסיון כמורה  

    

 בפנימייה הילד אומנם מוגן מהורים מכים, אך הפנימייה אינה מעניקה כ ל ו ם לילד מלבד מזון ומיטה. הילד נמצא בכאוס רגשי, למרות הצוות המקצועי – אין מענה רציני, מלבד תרופות !!!

*

בפנימייה לילד יש סיכוי להיאנס על ידי ילדים אחרים, להידרדר לסמים, להיות מוקף בילדים קשים עם חוויות כואבות, לחיות ללא גבולות ובמחיצת מבוגרים שבאים ויוצאים מחייו ללא בסיס יציב.

*

אז למה לא לשקם את המשפחה ? למה לא לצמוח רגשית במקום לתת לידי להתבוסס בחוויות הקשות שלו כל החיים ללא מענה או פתרון ?

*

למה ?

 

 צפונית

 

92.  פקידי הסעד חוטפים ילדים מהוריהם בכדי לקדם את עצמם!  

     

שלחתי שאלה לדובר משרד הרווחה נחום עידו ושאלתי אותו נגד כמה מההורים שנלקחו מהם ילדיהם הוגשו כתבי אישום. תשובתו הייתה שלרוב זה לא מגיע לכדי אישום פלילי. כלומר לרוב אין די ראיות בכדי להגיש כתב אישום נגד ההורים קל וחומר להרשיעם. אם כן במדינה ישראל לא צריכים ראיות של ממש בכדי לקחת ילדים מהוריהם!!!

אם נוסיף לכך את סכומי ההעתק שמקבלים כל הארגונים ש"דואגים" לנוער בסיכון נקבל את ההסבר לתופעה הבלתי נתפסת של הוצאת אלפי ילדים מבתיהם ללא כל סיבה!

 

לפקידי הסעד סיבות רבות להוציא ילדים מביתם. טובת הילד היא הדבר האחרון שעומד מול עיניהם.

לעיתים מדובר במשפחות נורמטיביות לחלוטין. פקידי הסעד נטפלים בעיקר אל משפחות בעלות מצוקה כלכלית אך לא רק. לעיתים קרובות מעלילים עלילות חסרות שחר בכדי להצדיק את הוצאת הילדים מהבית. מערכת הרווחה מעודדת אותם ומקדמת פקידים שהוציאו "הרבה צווים". גם עובדים סוציאליים שרוצים להתקדם במערכת הרווחה נותנים יד בהמצאת עלילות שונות ומשונות בכדי להצדיק הוצאת הילדים מביתם. השופטים נוטים להאמין לפקידי הסעד ולעובדים הסוציאלים ולא להורים, וכך ניתנת החותמת להוצאת הילד מביתו גם כשאין לכך כל סיבה. הארגונים לטיפול ב"ילדים בסיכון" או חוסים בכלל, מקבלים סכומי עתק בעבור כל ילד שמטופל אצלם.

 

 יודע מנסיון אישי

 

101.  השררה משחיתה, שררה מוחלטת משחיתה באופן מוחלט  

     

 כאשר ילד עובר התעללות בביתו – יש להוציאו מביתו. נקודה.

 

א ו ל ם …

במערכת הקיימת במדינת ישראל – העובדים הסוציאליים מהווים את הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, והרשות השופטת גם יחד.

 

המחוקקת – כל עו"ס מחליט מהי התעללות, לטעמו.

השופטת – כל עו"ס מחליט אם במקרה דנן התעללו בילד. שופטי ביה"מ רק לעיתים נדירות ילכו נגד קביעה זו.

המבצעת – הם אלה שיוציאו את הילד מביתו, ויעבירו אותו לגורם אחר.

 

לפני שבכלל ישקלו להוסיף עובדים סוציאליים על הקיימים – יש לדאוג להפרדת רשויות בתחום, כדי לנסות ולמנוע עוול מהורים ונזק לילדים.

 

 דניאל פפר ,   מודיעין

 

112.  אם לא הייתי לומדת תקשורת  

     

 לא הייתי מבינה על מה את מדברת.

את כ"כ צודקת.

הוצאת לי את המילים מהפה.

 

בואי נראה מה יהיה הדבר הבא.

 

 סטודנטית לתקשורת ,   תל אביב

 

135.  פקידי הסעד הם נזק להרבה ילדים ומשפחות  

     

פקידי הסעד גורמים אין סוף נזקים לילדים ומשפחות. הם פשוט מתעללים במשפחות. ונהנים בבתי משפט מכוח להזיק. היה יותר טוב לילדי ישראל ומשפחותיהם בלי פקידי סעד ואני כותבת את דברי לאור ניסיון מר שהיה לי עם פקידי סעד. אני הצלחתי להציל את עצמי ומשפחתי מידיהם בזכות כספי והשכלתי . אך אוי לעניים הנופלים לידיהם.

 

רות סגלוביץ' ,   קרית מוצקין

ruth_s1@netvision.net.il 

 

137.  ה"משרה עובדת סוציאלית" מזמן משרתת אינטרס

     

 מבלי להיכנס להאם הגברת הרצוג צודקת או לא , בתור עו"ס במשך שנתיים ליפני 15 שנה והיום בתחום העסקים אני חייב להתוודות שמההיכרות שלי עם המערכת בתקופתי לפחות לא נתקלתי בעו"ס אחד/ת אשר באו לתפקיד במטרה באמת לעזור כפי שהמטופלים מצפים.

לצערנו המערכת הממשלתית רווחתית רקובה לחלוטין יש ללמוד מהמערכת החרדית אשר יכולה לתת דוגמא למופת מה זה אומר לתמוך

 

 חיים ,  עו"ס לשעבר, מרכז

 

140.  לא מזמן פרסמתי תגובה בynet, וסיפרתי  

     

 שבתור ילדה קטנה , נשארתי לבד בבית כי שני הוריי עבדו.

היינו עולים חדשים, ללא כסף, וזו הייתה הברירה היחידה. הוריי הם אנשים נפלאים ומשכילים, גדלתי ללא בעיות מיוחדות, אני בעלת תואר ראשון בהנדסה מהטכניון עם הרבה חברים.

אחת התגובות שקיבלתי בחזרה הייתה מעובדת סוציאלית שכתבה שאילו היא הייתה שומעת על כך שנשארתי לבד בבית היתה מוציאה אותי מרשות הוריי, רק המחשבה על כך עוררה בי כאב עז. המחשבה שעובדת סוציאלית טיפשה אחת הייתה יכולה להרוס לי את החיים.

ואכן שמעתי על עובדות סוציאליות שהוציאו ילדים מבתי עולים ללא סיבה. עובדות סוציאליות הן בדרך כלל נשים ממעמד בינוני, שלא הצליחו להתקבל לפקולטות אחרות. מצטערת, זאת האמת. דווקא נשים כמוני שלא היה להם כסף , הלכו ללמוד הנדסה ולא מקצוע בו מוציאים ילדים מביתם והורסים משפחות, ודווקא את מקרה בו יש התעללות חמורה לא תופסים בזמן

 

 אנה

 

169.  ל-164 את תמימה או מיתממת?  

     

 כתבת: "לפקידי סעד לא כדאי מבחינת השקעת משאבים לפנות להליך של הוצאה מהבית……כל הצעה ל…הוצאה מהבית חייבת ועדת החלטה … "

במציאות ועדת החלטה צורכת פחות משעת עבודה כפול מספר המשתתפים בה, על כל ילד אשר גורלו נחרץ בה.

כתבת: " יש פנייה לבית המשפט ורק שופט יכול להחליט על צו הוצאה ממשמורת ….. פקיד הסעד בבקשתו נדרש להוכיח כי נעשו כל המאמצים בקהילה לטפל בילד"

במציאות השופטים חסרים אמצעים אוביקטיביים לבקר את מהימנות דו"ח העו"ס ולכן השופטים הם כחותמת גומי.

 

חי בשטח  

 

198.  כסטודנטית לעו"ס אני אומרת מבפנים, לצערי, יש משהו בדבריה!    

נכחתי במסגרת לימודי בוועדת החלטה ויצאתי משם בוכה.

כמעט 10 עובדות נגד אמא אחת דווקא אישה אינטליגנטית ונחמדה שעולות עליה ומנסות להוכיח לה כמה היא אמא רעה .הן ממש צעקו עליה בצורה מתנשאת ואכזרית. והיא בכתה ואמרה שהיא משתדלת.. וכלום לא עזר . היום כל הילדים שלה בפנימיות. בטוחה שיכלו לסייע בפתרון מתאים יותר לילדים. יכלו לעזור לה להסתדר איתם בבית! הילדים האלה לא עברו התעללות היא פשוט התקשתה לסדר אותם. והיה בלגן והם לא קמו בזמן לבית הספר חשוב לציין שהם כולם רצו להישאר בבית!…אני מאוכזבת מאד. כמעט שאינני בטוחה אם אוכל לעבוד במערכת דורסנית כזאת.

כמובן, שלא כל העובדים הסוציאלים כאלה. אבל עצם זה שמתאפשר לאלה לעבוד הוא בושה ואפילו פשע .

 

 

יערה ,   מרכז  

מדוע הוצפנו לאחרונה בסיפורי התעללות בילדים?

חשיפת התעללויות של הורים בזו אחר זו משרתת אינטרס של פקידי הסעד, שמעוניינים בתוספת

תקנים. אך מדיניותם של אותם פקידים לרוב כלל לא מועילה.

 

 

 

אסתר הרצוג:  21.04.08, YNET

 

העובדים הסוציאליים מאיימים בשביתה. הם מוחים על העדר תקנים, בעיקר לטיפול בילדים בסיכון, ולדבריהם חסרים כאלף פקידי סעד. בין השאר הם איימו כי לא יטפלו בילדים בסיכון ולא יקיימו ועדות החלטה שקובעות את תוכנית הטיפול בילדים.

 

לאחר מספר שבועות בהם הוצף הציבור בסיפורי התעללות של הורים בילדיהם, רבים השתכנעו שילדים רבים מאוד מצויים בסכנה קיומית בבתיהם, וכי יש לתמוך בתביעת העובדים הסוציאליים להוסיף תקנים, על מנת שיוכלו לעמוד במשימה הנעלה של הצלת הילדים.

 

אך אני סבורה שאין להוסיף תקנים לעובדים סוציאלים. ייתכן שאף עדיף לילדים, לפחות במציאות הקיימת של טיפול ב"ילדים בסיכון", לולא "טיפלה" בהם מערכת הסעד.

 

יש אמנם מקרים חריגים של אלימות קשה של הורים, אך הצגתם כ"תופעה" היא מניפולציה לא מקרית. האינטנסיביות של פרסומי האימים על ההתעללות בילדים העלתה תמיהות: כיצד, בבת אחת, "התגלו" מקרים רבים של אכזריות הורים? האם ביתם של ילדים אינו עוד מבצרם והאם הורים מועדים למעשי אכזריות כלפי ילדיהם? כיצד מתגלים סיפורים רבים על אכזריות כלפי ילדים בבתיהם אך אין כל דיווח על התעללות בהם במוסדות?

 

ככל שהתרבו הפרסומים, הם לבשו יותר ויותר צורת קמפיין של דמוניזציה נגד הורים בישראל (ובתוך כך גם של החברה החרדית). בשולי העיתונים דווח על כמה מקרים שבהם החשדות להתעללות התבררו כחסרי יסוד, אך ההכחשה לא זכתה לגודל ולדרמטיות של פרסום החשדות.

 

התמונה החלה להתבהר כאשר בעקבות סדרת הפרסומים המחרידים הופיעה ידיעה על כך שהכנסת אישרה פתיחת שבעה מקלטים "לקטינים נפגעי עבירות מין ואלימות", בתקציב של שבעה מיליון שקלים. הייתכן שמדובר בשיטה של יצירת פאניקה ציבורית להשגת תקציבים, תקנים והכרה בשליטה פרופסיונלית?

 

הסוציולוג האמריקני ג'וזף גוספילד, תאר בעבודתו מראשית שנות ה-80 על נהגים שיכורים, איך מושגת הכרה ציבורית בקיומה של "בעיה חברתית קשה במיוחד", בעזרת סטטיסטיקות מבהילות וסיפורים קורעי לב, במטרה להשיג מימון ציבורי להקמת ארגוני טיפול כאלה ואחרים.

 

המניפולציה מאחורי הפרסומים מתבררת עוד יותר עם קריאת מכתב הוקרה של דוד גולן, דובר איגוד העובדים הסוציאליים, לנחום עידו, דובר משרד הרווחה. עידו כתב מכתב עידוד לפקידי הסעד בעקבות כתבתה של מרב בטיטו שחשפה את המדיניות הדורסנית של משרד הרווחה בסוגיית הוצאת ילדים מבתיהם למוסדות.

 

כך מציע גולן במכתבו לעידו להגיב על הפרסום הקשה: "האיגוד מציע להציף מקרים קשים של התעללות והזנחה מצד הורים. אנו מאמינים שעל ידי 'הצפה' כזאת נוכל להעלות את חשיבות תפקידם של פקידי הסעד לחוק הנוער, בהגנה ובשמירת שלומם וביטחונם של אותם קטינים".

 

אכן נראה שהשיטה מוכיחה עצמה. ההצפה "הבהירה" את חיוניותם של פקידי הסעד להצלת "אותם קטינים", קורבנות הוריהם האכזריים.

 

כמי שפעילה לצד הורים במאבקים נגד הוצאת ילדיהם למוסדות, נוכחתי פעם אחר פעם עד כמה חסרי יסוד היו הטענות נגדם בגין "הזנחה", "התעללות" וכיוב'. למשל, במקרה אחד, הואשמה אם בהכאת בנה בקולר של כלב, כשמדובר היה בכלב קטן שלא היה לו קולר.

 

בשבתי בכמה ועדות החלטה שבהן דנו בגורל הילדים שפקידות הסעד הרחיקו מהוריהם, השתתפו שמונה פקידי סעד ויותר, בתפקידים ובדרגות שונות. היו אלה מפגשים טראומטיים, שבהם פקידי הסעד הופיעו כקבוצה עויינת ומאיימת מול הורה חסר אונים וחסר סיכוי. נוכחתי אז לדעת שהנוכחות המאסיבית של פקידי סעד נחוצה לפקיד המקומי לשם גיבוי הממונים להחלטות פוגעניות בפני בית המשפט, ולא "לטובת הקטין".

 

בהרחקת ילדים ממשפחותיהם ומסביבתם החברתית, הופכים פקידי הסעד בפועל את הילד לחפץ של המדינה, שאותו היא מספקת לבעלי המוסדות (המופרטים, כידוע), לטובת רווחיהם, בתמורה לריבוי משרות לעובדים סוציאלים.

 

מדובר, אם כן, בקמפיין מוצלח להפליא: הוא גם מבסס הכרה ציבורית בחיוניות ביורוקרטיַת הסעד, גם משיג לה תקציבים ותקנים וגם מטשטש את נזקי הכתבות החושפות את הכוח להרע.

 

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים

 

נחום עידו מנסה להשתיק את התקשורת כבר הרבה שנים אך ללא הצלחה. הפשע המאורגן של משרד הרווחה נחשף והולך

FM 90 – רדיו אמצע הדרך 

 8  בנובמבר 1998     

לכבוד 

מר משה שוורץ 

מתאם תחנות רדיו אזורי ידושלים  

שלום רב,  

 

הנדון: התכנית "אישי נשי"בעקבות בדיקתי בענין התכנית "אישי נשי" ששודרה ב-16.8.98

להלן תשובתי:

1.      תמהני על הניסיון להציב את ממסד הרווחה כ"צד נפגע". צריך תפיסה אורווליינית של השפה כדי לטעון לפגיעה בעקבות השידור כאשר העובדות "זועקות" בשם הנפגעים.בכל מקרה – כללי האתיקה מתייחסים "לאדם" ומדגישים זאת. אינני מבין מי נפגע במשדר אשר העלה מקרה קשה, תוך אי חשיפה של הנוגעים בדבר.בנוסף לכך עלי לציין שבכל פעם "שממסד הרווחה" התבקש להגיב הסרוב היה נחרץ ושיטתי.

 גם היום (8.11.98) התבקש דובר המשרד, מר נחום עידו להגיב על מקרה בנושא אחר וסרב באופן נחרץ תוך התקפה אישית, באזני המפיקה, כלפי הדר', אסתר הרצוג. (הוא גם שלח מכתב אזהרה בו הוא מאשר שאינו נוהג להגיב, המכתב רצ"ב).

2.      מהבירור שערכתי עלה כי בשום פנים ואופן לא ניתן היה לזהות את הקטינה שעליה דובר בתכנית (מלבד, כמובן, ע"י אנשים הנוגעים ישירות בענין). לא רק שאימה של הקטינה נתנה הסכמתה לפרסום (מכתבה רצ"ב), היא אף היתה מוכנה שיוצגו השמות והפרטים הקשורים לכך, של ביתה ושל כל המטפלים בענינה, באופן גלוי לחלוטין. דר', הרצוג לא הסכימה לכך.

3.      המראינת נקטה בשידור פרקטיקה מקצועית וסבירה. היא ראיינה את גב' מקסין דורית אשר פירטה את האירוע באופן עובדתי וענייני כאשר דר' הרצוג מציגה לה שאלות ומגיבה על דבריה.           

ראיונות מסוג זה מתרחשים בכלי התקשורת לרוב והם מאפיינים נושאים רגישים כמו זה המדובר. מעבר לאמור לעיל אני מבקש להבהיר כי אני רואה בתלונת משרד העבודה והרווחה נסיון חמור להשתקת הטיפול התקשורתי בנושאים בעלי חשיבות רבה עבור הציבור. העובדה שמר נחום עידו, דובר המשרד, העלה האשמות חסרות שחר ובסיס וללא כל בדיקה של ממש, מצידו, מעידה שאין מדובר בתום לב של המתלונן. 

במכתבו מיום 25 באוגוסט 1998 הוא טוען: "הדר' אסתר הרצוג השמיצה בצורה גסה ביותר את מחלקת הרווחה של עמק חפר ואת העובדות הסוציאליות שטיפלו בקטינה" "בתכנית התארחה אימה של הקטינה" "הוזכר בתוכנית שמה המלא של הקטינה".

כאשר – לא הוזכרו בתכנית הנדונה שמות העובדות ולא שמה של מחלקת הרווחה. אימה של הקטינה לא התראיינה ושמה המלא של הקטינה לא הוזכר. 

נראה לי, לפיכך, שהתלונה תמוהה ומעלה חשש לשיקולים זרים. מאחר וידוע לי שמשרד העבודה והרווחה פועל באופן עקבי כדי למנוע מהתקשורת להעלות נושאים שבטיפולו, כאשר עלולה להישמע ביקורת על דרכי פעולתו. חשוב שהנהלת הרשות השניה תגיב כמתחייב מהמנדט הציבורי הנתון לה, להבהיר כי לא תאפשר "סתימת פיות". 

נראה לי, שיש מקום שהרשות השניה תעביר מסר ברור לגופים ציבוריים ובעלי עצמה כמו משרד העבודה והרווחה, שלא יוכלו להשתמש בכוח הנתון להם בחוק כדי לאיים ולהפחיד. במיוחד נכון הדבר ביחס לתכניות ולמגישי תכניות המטפלים בנושאים בעלי רגישות ציבורית רבה. 

יותר מכך, נושא התלונה קשור לחשיפה בפני הציבור של פגיעה, לכאורה, באנשים חלשים ביותר בחברה, חסרי אמצעים כלכליים וקשרים פוליטיים של ממש להגן על היקר להם ביותר, על ילדיהם. אמצעי התקשורת הם כמעט הדרך היחידה שלהם לזעוק כנגד עוול ושרירות לב. הם ה"נפגעים" האמיתיים. 

אני רואה לעצמי זכות וחובה לאפשר טיפול יסודי בפגיעת המימסד בזכויות אדם יסודיות. בעשותי זאת אני סבור שאני מבטא נאמנה את רוח מטרותיה של הרשות השיה כמו של תקשורת ציבורית בכלל ומבטיח את מימוש "עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, לרבות הזכות לבטא דעות חריגות לא אהודות" – ככתוב בסעיף הראשון של כללי האתיקה. 

כל פנייה ענינית של משרד העבודה והרווחה, כמו של כל גוף ופרט, תזכה להתייחסות בכל כובד הראש. תגובת "המימסד" חשובה בעיני לא רק בגלל דרישת "כללי האתיקה" אלא גם לצורך הבהרה ובירור לטובת הנושא המטופל והאנשים הנפגעים, לכאורה. אי לכך, אני חוזר על דברי במכתבי מיום 15/9/98 כי "נשמח לראיין את שר העבודה והרווחה ולקבל ממנו הסברים על מדיניות המשרד בנושאים הקשים שעלו בתכנית", אם אמנם מעוניין דובר משרד העבודה והרווחה לממש את זכות התגובה.      

בכבוד רב

צבי שפירא                                                                                                      

מנכ"ל 

מקור

אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין, התעללות במוסדות פסיכיאטרים – אסתר הרצוג

מאמר העוסק ב"סוגיית האלימות של ביורוקרטיית  הרווחה" מציע הסבר כיצד העובדים במוסדות פסיכיאטריים מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות, מפתחים זהות איתה, ומיישמים  הנחיות  וכללים הנוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות.

 

מה מידת אחריותו המוסרית של הפרט, העובד בארגון ממשלתי המפעיל כדרך קבע אלימות כלפי אלו השוהים בו בכפייה, מה מידת הזדהותו עם האידיאולוגיה מתירת האלימות של הארגון, האם הוא כבורג במכונה? ומהו התהליך שבו הופך הפרט את הערכים והנורמות האלימות של הארגון למובנים מאליהם ומאבד בכך את הראייה הביקורתית?

 

חגי אביאל 2003

 

מאמרה של דר' אסתר הרצוג 'אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין' מעלה שאלות טעונות אלו בבדיקת תהליך הוצאת קטינים מביתם והפקעת האחריות עליהם מידי הוריהם, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות המדינה. הליך המבוסס על פעולות אלימות כלפי הקטינים­ כהשמתם במוסדות בכפייה.                                               

 

בין השאר בוחנת הרצוג את האופן בו אנשים בארגונים אלה המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים" מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות, מפתחים זהות איתה, ומיישמים הנחיות וכללים הנוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות. המאמר העוסק ב"סוגיית האלימות של ביורוקרטיית הרווחה" מציע הסבר לגבי מוסדות פסיכיאטריים.

 

כמובן שההבדל המהותי בין מוסדות פסיכיאטריים למוסדות מערכת הרווחה ­נשואי המאמר­ הוא שבהם האלימות, בצורתה המפורשת והברוטאלית ביותר, מגובה ע"י חוק. רק במוסדות הפסיכיאטריה קיימת הרשאה מפורשת לכבול אדם חף מפשע, לפלוש לגופו בניגוד לרצונו המפורש, ולפגוע בו באמצעים כמכות חשמל. מוסדות אחרים, כבתי חולים או מוסדות סוציאליים, ברצותם להשתמש חוקית באלימות זו, נאלצים להעביר את השוהים בם ל"סטאטוס" פסיכיאטרי, דהיינו קביעתם כ"חולי נפש".

 

לדעתה של הרצוג "מוסדות פסיכיאטריים הם דוגמא לשימוש נרחב ושרירותי בסמכויות מטעם המדינה, לצורך הפעלת כפייה כלפי חוסים, ולעיתים קרובות תוך פגיעה בזכויות האדם ואף בחוקי מדינה הבסיסיים".

 

מכתב המחאה הפומבי, ששלחו ראשי איגוד הפסיכיאטריה לנשיא בית המשפט העליון נגד קביעותיה של השופטת סביונה רוטלוי כי "מצבם של כלואים פסיכיאטריים קשה אף יותר ממצבם של אסירים משום נטילת צלם האנוש מהם עקב נטילת תרופות שפעמים רבות שוללות את יכולת הדיבור, החשיבה והביטוי", מדגים כיצד השתקת הביקורת הציבורית והתקשורתית הופכות את המציאות המוסדית והאלימות השלטונית לעולם "אחר", לא קיים ולא רלוונטי לאלו שמחוץ לו, כך משתמרת שליטה, המתבססת על השימוש באלימות מוסתרת ועל אידיאולוגיה סוציאלית של דאגה ל"מסכנים".

 

באמצעות בחינת הרתוריקה הפרופסיונלית ­ אידיאולוגית בבסיס הסמכויות של מנגנוני הרווחה מראה המחברת כיצד אלימות הצוות ה"מטפל" מבצבצת מבעד למסך הרטוריקה הטיפולית. מהי למשל משמעות "הטיפול הייחודי והפתרונות החדשניים" שמציעה מערכת הרווחה, עבור בעיות התנהגותיות של בני נוער? "לפתח מסגרות משותפות לפסיכיאטריה ולשירותי רווחה".

 

הכלים לביצוע הם "כפיית טיפול וכפיית אשפוז באמצעות בימ"ש לנוער". משמעות האלימות של מנגנוני הרווחה המסתתרת מאחורי הרתוריקה של אלימות המטופלים נחשפת בהקשרים נוספים, למשל בעובדה כי "שימוש בכוח פיזי על ידי "מטפלים", מדריכים במוסדות המדינה מוגדר כאמצעי לגיטימי למניעת פגיעה, הרס, ואפילו כאקט מחנך, מרגיע ומשקם.

 

הקשר אחר הוא מאמרים המשבחים את שיטות ה"טיפול" האלימות וחושפים בכך את העובדה שעובדים סוציאליים וחוקרי רווחה מודעים למשמעות הקשה של שימוש באלימות כלפי הקטינים שבאחריות עובדי המוסדות. הביקורת וההסתייגות מתבררים באמצעות דחיית גישות "קודמות" כמו "ריסון פיזי בהצבת גבול וכעונש".

 

ההתנהגות האלימה של הילד מוגדרת כ"התנהגות בלתי נשלטת". היא מוסברת על ידי בעיות באישיותו ו/או במשפחתו של הילד ללא קשר ליחסי הכוח הבלתי מאוזנים במשפחה ובמוסדות עוד יותר, בין ילדים למבוגרים. למקרא כתביהם של העובדים הסוציאליים המצדיקים שיטות אלימות תחת מסווה של שיח טיפולי מתבררת עצמת ההכחשה העצמית והשכנוע הפנימי שחייבים לגייס העובדים והחוקרים ברמה של בחינה עצמית ומודעות למעשיהם בקשר להפעלת כוח פיזי כלפי החוסים. כך עולה מקריאת העבודה כי הכותבים צריכים להודות בשקר הפנימי אתו חיים המטפלים בכל הרמות, כאשר הם נוהגים באלימות ומבקשים להאמין בכוונותיה הטובות והמועילות.

 

כיצד ניתן להסבר את השקר וההכחשה בו חיים העובדים במוסד של ביורוקרטיות האלימות המפעילים כדבר שבשגרה אלימות כלפי חוסייהם בעודם נושאים מלל של דאגה טיפול ועזרה? ה"רציונאליות שברוע", הקשורה ליצירת מערכות כוח פוליטיות, לריכוז כוח ומשאבים, לשיתוף פעולה ותיאום בינארגוניים למימוש אינטרסים אישיים ושלטוניים, משתמעת במפורש או במרומז מעבודות שונות.

 

למרות זאת, גם במציאות חברתית הכופה את תכתיבי הארגון על הפרט בתוכו, יש מקום לבחון את יכולתו של הפרט לבחור בין אלטרנטיבות לפעולה ולנקוט בפעולות הנגזרות גם מתוך שיקולים אידיאולוגיים אוניברסאליים, שהרי אחרת לא ניתן יהיה להבין את ההתנהגות השונה של פרטים בתוך סיטואציות דומות, גם במערכות ביורוקרטיות.