הפסיכיאטרית רצחה – ההורים ישלמו את המחיר

ילדה בת 4 מתה בארה"ב ממנת יתר של סמים פסיכיאטרים. הפסיכיאטרית שאבחנה את ה"מחלה" הלעיטה אותה בשלל תרופות פסיכיאטריות וגרמה למותה. ההורים, שעירים לעזאזל, נעצרו בחשד להזנחה / רצח מדרגה ראשונה.

 

בארץ מירי קרן, פסיכיאטרית תינוקות בבית החולים גהה טוענת שיש פעוטות שיש לתת להם "טיפול" פסיכיאטרי גם בגיל שנה, וזאת בשיתוף פעולה הדוק עם פקידת סעד ראשית לחוק הנוער, העובדת הסוציאלית, חנה סלוצקי (ובשמה השני "עבודת קודש") הפועלת להעביר בכפיה ילדים רכים מסביבתם הטבעית לאשפוזים בבתי חולים פסיכיאטרים דוגמת זה הקיים בנס ציונה.

 

צפו בסרטון המתאר את הטרגדיה.

 

הדמיון בין אבחון פסיכולוגי לקריאה בקפה

על מנת לבצע טיפול רגשי בילד במכון להתפתחות הילד, עליו לעבור אבחון פסיכולוגי. ישנם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים פרטיים אשר מדלגים על השלב הזה ומחליטים על אופן הטיפול ללא אבחון פסיכולוגי או בדיקות אחרות אלא על סמך התרשמותם האישית בלבד.

 

האבחון הפסיכולוגי במכון להתפתחות הילד מתחיל ומסתיים במבחן בן 3 שעות בלבד, שבמהלכו מבצע הילד בתנאי מעבדה סדרת מבחנים כדוגמת מבחני וקסלר, ציורים, CAT ןכן', אשר בסיומם כותב המאבחן דוח פסיכולוגי.

 

לא מעט מאמרים נכתבו אודות זילותם וחוסר תקפותם המדעי של המבחנים הללו, ואולם תהליך האבחון המפוקפק הזה ממשיך להיות שמיש ולחרוץ גורלם של מאות אלפי ילדים לרעה רק משום שפסיכולוגים אינם מסוגלים לבנות כלי בדיקה מדעיים נאותים בשל מוגבלותם המקצועית בנושא שיטות מחקר מדעיות.

 

על סמך 3 שעות בדיקה בלבד, בתנאי ואקום, ללא תצפיתנות ואינטראקציה חברתית עם ילדים אחרים, ללא בחינה במצבים משתנים וסביבות מגוונות, קובע פסיכולוג קליני במכון להתפתחות הילד או פסיכולוג חינוכי מה יהא עתידו של האובייקט המוצג לפניו.

 

הדוח הפסיכולוגי מסתמך לעיתים על דוחות או מסמכים קודמים שהפסיכולוג הצליח להשיג (לעיתים קרובות משכנע את ההורים להביא לו דוחות קודמים וכך זה פועל עליהם ועל הילד כחרב פיפיות). חוות הדעת הקודמות משפיעות לרעה על אופן חשיבתו של הפסיכולוג, מנטרלות את הפאן האובייקטיבי בשיקול הדעת ומעוותות את חוות דעתו שלו, וכך הוא מפרש את תוצאות המבחנים כך שיתאימו למה שנכתב ע"י קודמיו, על מנת שתיווצר חומת התאמה בין כל חוות הדעת.

 

בלא מעט מקרים בהם כתבו פסיכולוגים חוות דעת שהן בלתי תלויות בחוות דעת קודמות משום שנמנע מהם לצפות בדוחות קודמים, נתגלו הבדלים גדולים בפרשנות המבחנים עד כדי סתירות מהותיות בין חוות הדעת השונות. (שוב, הן משום שאבחונים פסיכולוגים אינם כלי מדעי)

 

המהלך היומרני ביותר של מאבחנים אלו הן הפרוגנוזות שהם מספקים בנוגע לילד. אותה פרוגנוזה (ניבוי) הנסמכת על 3 שעות בדיקה בלבד של ילד רך בשנים, לעיתים פעוט, קובעת ביומרנות חסרת גבולות מהו הסיכוי כי הילד יפתח הפרעות התנהגותיות בעתיד.

 

פרוגנוזה זו אינה שונה למעשה מפרוגנוזה של קוראת בקפה, פותחת בקלפים או קוראת עתידות בכדור בדולח, ולכן מבחינה משפטית קיים יסוד סביר להניח כי אבחון פסיכולוגי הוא אקט שיש בו אפקט של רמאות וכי טיפול רגשי לא מוכח יש בו משום הונאה של הלקוח.

אשפוז פסיכיאטרי של ילדים לא רק שהורס את נפשם הרכה אלא מתייג אותם ולכן חוסם את דרכם למשך כל ימי חייהם להשתלבות בחברה – עוד עדות על זוועות מתקן העינויים בנס ציונה

 מסורת רבת שנים של התעללות צוות המקום בילדים רכים

 

לפני 20 שנה, עברתי את זה בעצמי ע"י מדריכים ואנשי צוות בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, שלמרבה הצער עדיין מסתובבים באופן חופשי.

 

הגעתי לשם, בגיל 6.5, בגלל בעיה  X ובמקום להתמקד בה בצורה עניינית, היו עסוקים שם בלמצוא אצלי כל – מיני בעיות חדשות וסיממו אותי בתרופות, שהשלכותיהן ניכרות עד היום.

 

היה שם מדריך בשם שמעון, שדרך – קבע היה מושך לי בשיער ומטיח את ראשי בקיר.

 

מדריך אחר בשם יוסי סאסי, היה צועק ומכה על דברים של מה בכך. פעם אחת ראיתי אותו מחרים לילדה שעון – יד ומשקפי ראייה, בתור עונש  (מדובר בבריון, המזכיר בצורתו את קוף הגורילה, אבל כנראה שהתנהגותו זו היא בלתי הפיכה.

 

אגב, מנהל המחלקה שאישר את אשפוזי שם (לזכותו ייאמר שלא באופן מיידי, אבל גורמים ממשרד החינוך הפעילו עליו לחץ וגם ההורים שלי נכנעו והעדיפו שלא להיאבק, כפי שנודע לי כעבור שנים) היה ד"ר אברהם ג'ורג' סקלי.

 

מישהו זוכר איך הוא גמר?

קיבל סרטן וירה לעצמו כדור בראש  (ועל זה נאמר:  לא  נורא. קורה…).

 

מתייגים ילדים רכים כמסוכנים וחוסמים את דרכם בחיים לצמיתות

 

נשלפתי לשם ישר מגן הילדים. מראש לא נתנו לי סיכוי והשקיעו מאמצים כדי לתייג אותי כמקרה קשה בכל מחיר.

 

וגם אחר – כך לא קיבלתי הזדמנות ללמוד במסגרת החינוך הרגילה.

הגעתי לשם בגלל שהייתי אלים כלפי ילדים אחרים, הייתי מתבודד ונפנפתי בחפץ באופן בלתי רצוני (אגב, הבעיה הזאת עדיין קיימת!) תוך שאני ממציא סיפורים בקול רם.

 

אבל כאן זה לא נגמר:  עד כיתה י"ב הייתי במסגרות שונות של החינוך  המיוחד ורק בגיל 27, אחרי מאבקים שנמשכו שנים (לא שנתיים ולא שלוש, אלא יותר) הצלחתי להשיג תעודת בגרות.

 

מרגע ש"נס -ציונה" שמו עליי את ידיהם, זה פשוט היה כדור – שלג ובגלל הרישום בתיק כל מקום פסל אותי אוטומטית (כולל הצבא). אפילו יום אחד לא ניסו לראות איך אני מתפקד בכיתה רגילה!!

 

וההשלכות נמשכו גם אחר – כך, כי כשרציתי להשלים בגרות והדבר הצריך

היעדרויות מן העבודה בקיבוץ, ישר אמרו לי:  "אתה רואה שאתה לא כמו כולם? תראה לנו עוד

אחד שלא עובד 8 שעות ביום בגילך וחי על חשבון אחרים" (אם לעבוד 3 משמרות בשבוע במפעל, נחשב "חי על חשבון אחרים").

 

וההורים שלי היו תמימים לגבי זכויותיי, או סתם עייפים מלהיאבק.

 

אם כולם צדקו, אז איך זה שכבר כמה שנים (אחרי שהפסקתי ביוזמתי) אני לא תחת מעקב או טיפול והמשטרה לא תפסה אותי עושה משהו מסוכן או בלתי שפוי?

 

וחוץ מזה, בהחלט! אני בטוח שיש כאן עילה לתביעה משפטית נגד המערכת (אגב, תביעה כזאת, אם תהיה, לא תהיה תקדימית, ככל הידוע לי).

 

חוסר הסובלנות של מערכת החינוך הבזויה להתמודד עם ילדים שובבים

 

אז אולי נכניס למקום כזה כל נהג שמקלל בכביש? אולי נכריז על כל אחד שמתבטא בגסות או ידוע  כקריזיונר כלפי הזולת כעל מישהו שאנשי מקצוע צריכים להציב לו גבולות?

 

ילד נורמאלי משתמש, בד"כ, באוצר מלים תוקפני ואין שום סיבה להפעיל כוחניות כלפי כל מה שנראה למישהו מאנשי הצוות טיפה "שובב" או כעסני.

 

אני הייתי שם, לא עזרו לי מי יודע מה ובטח לא תרמו שום דבר לאיפוק שלי, שהייתי צריך אחר – כך לרסן אותו ממש בעצמי ולהיכנס  לפרופורציות, גם כאשר ממש הוציאו אותי משלוותי.

והיום אני מרשה לעצמי "להיכנס" חופשי בחלאות, ללא ייסורי מצפון.

 

אני פשוט רגיש לכל אדישות בנושא הזה. כשמישהו ציני לגבי עדויות על המתרחש בין כותלי מחנות הריכוז האלה, הדבר מעורר אצלי תגובות שאיש לא יכול לצפות מראש (בערך

כמו מה שיעשה אורי אבנרי אם תפגיש אותו עם מאיר כהנא, או אם מישהו יעז להזכיר באוזני סבא שלי את אנשי הלח"י).

 

סימום ילדים בריטלין על מנת להרדים אותם כמו שמרדימים כלבים

 

לי הריטאלין לא עזר בכלל. זה רק הזיק. החמיר את בעיות הריכוז, הרדים אותי במשך היום וגרם לי לעוויות ולתופעות לוואי  (נקישות שיניים; ללקק כל דבר; גרפס'ים) יותר חמורות מכפי שהיו לי קודם לכן.

 

וכשתופעות הלוואי  החמירו,  האם  המומחים  שטיפלו  בי  העלו  את  האפשרות שהמינון  או  אפילו  התרופה  עצמה  רק מזיקים  לי?

 

מה פתאום?!  היו  מענישים  אותי בתגובה  בלי  למצמץ  אפילו!  ("הנה עוד פעם הילד הזה שעושה גרפסים כל הזמן.  הוא  אף – פעם  לא ילמד!"  וכו').

 

ולפחות בעניין הזה מישהו במערכת היה צריך לתת את הדעת (ובינינו? גם את הדין…).

 

אבל רק בעוד כמה שנים, אחרי שאשרת בצה"ל ואשיג תואר שני. לא יהיה לי לא את הזמן ולא את הכסף, כל עוד אהיה עסוק בשני היעדים הנ"ל.

 

יצחק קדמן מקדם את האינטרסים של יצחק קדמן

 

אגב, לפני כמה שנים (כשהייתי בן 19) פניתי לד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד  (גוף מיותר לחלוטין, שלא עזר עד היום לאף – אחד) והוא דחה אותי על הסף.  חירב'ש  איזה  משהו  על  "חוק התיישנות".

 

חוץ מלהראות את פרצופו מעל מסך הטלוויזיה,  לקמט  את  המצח  ולומר  בטון נחוש:  "אין ספק שהדברים מזעזעים ביותר",  הוא מסוגל לעשות עוד משהו?

 

אה, כן…  אולי  לערבב  את  הקפה  בבוקר  ולהתניע  את  האוטו.

 

ישראל 2008 ממשיכה להתנהל עפ"י דוקטרינה של משטרים אפלים

 

אם אפילו לצה"ל לא מוכנים לקבל אותי?  הפטור הזה  הוא "1:0" לטובת אלה שתייגו

אותי. לא? אז דבר ראשון, המטרה הזו צריכה להיות מושגת  (אחרי שאת היעד של השגת תואר ראשון כבר השגתי).

 

לא אכתוב ספר ביוגראפי כי זה רעיון רע.

משום שיכניסו אותי עוד פעם למסגרת של אנשים עם בעיות התנהגות וקשיי השתלבות בחברה.  כדי  שעובדת  סוציאלית  תלווה  את  סדר  היום  שלי   ותפקח  לי  על  חיי  החברה?

כבר  הייתי  בסרט  הזה…  תאמינו  לי!

 

אעבוד  משמרות  כפולות  כדי  לממן  לעצמי  אבחון ולא  אפול  עוד  פעם  בשום  מלכודת  שתנציח  את  הרישום  המתייג.  בוודאי  ישנן  דרכים  אחרות  ובטוחות  יותר,  כדי  להשיג  את  ההתאמות.

 

לינק מקור

מדוע קשה לתבוע פסיכולוגים ועובדים סוציאלים קליניים על רשלנות רפואית

טיפולים פסיכולוגים בכפיה על ילדים

 

לעיתים מופנים ילדים, לכאורה עם בעיות התנהגותיות להדרכה הורית וטיפול רגשי במכון להתפתחות הילד.

 

מי שמפנה את ההורים הללו הם בד"כ גננת שאינה יודעת להתמודד עם ילדים שלא סרים למרותה ואין לה סבלנות להיות קשובה לצרכיהם, ואז היא מטילה את הכשל המקצועי שלה בהורים כדי להסיר מעצמה אחריות לתפקוד הרשלני שלה בגן. זאת אף לנוכח העובדה כי מרבית הגננות אינן מכירות כלל את מהות הטיפולים הניתנים במכון להתפתחות הילד ולמרות זאת ממשיכות להמליץ…

 

אם ההורים אינם משתפים פעולה הגננת או המורה לעיתים מדווחות למשרד הרווחה על מנת להכניס את פקידת הסעד לתמונה ואז זו כופה על ההורים לבצע את הטיפול תוך ניצול פרצות בחוק הנוער וסחיטה ואיומים כי אם לא יבצעו את הטיפול הם ינותקו מילדיהם לעיתים באופן מיידי, תוך העברתם למרכז חירום.

 

במקרים כאלו, כמו גם בסכסוכי גירושין ישנן אף פקידות סעד שמרחיקות לכת ומעבירות את הילד באופן מיידי למרכז חירום תוך גרימת טראומה נפשית קשה לילד.

 

באחד המקרים שתועדו אצלנו איימה פקידת סעד על הורה שאם לא יחתום על מסמכי העברה למרכז חירום היא תדאג לכך שהפסיכיאטר המחוזי יאבחן אותו כחולה נפש וכך לעולם לא יראה את ילדיו.

 

מנגנון ההסתרה של המטפלים הרגשיים

 

בניגוד לרופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים קליניים תמיד מסתירים מן ההורים את משמעות הטיפול הרגשי. הם נמנעים מלתת הסבר על מהותו של הטיפול ואיך הוא יכול לתרום לתהליך. הורים שמבקשים הסבר מקבלים תשובות מתחמקות, כך שבמקום שהמטפל יספק תשובה עניינית הוא מסיט את הנושא, מעביר את המיקוד להורה וגורם לו לזוז מן השאלה הכול כך חשובה הזו ולהתמקד בסוגיות משניות אחרות.

 

במהלך הטיפולים הם מקלידים את "ממצאיהם" במחשב ולעולם לא חושפים אותם בפני ההורים, וזאת על מנת ליצור מידור, חיסיון והגנה על עצמם מפני תביעות משפטיות. זאת, שוב בניגוד לרופאים המחויבים לגלות לפציינט את כל הממצאים אליהם הגיעו.

 

אז מדוע קשה לתבוע מטפלים רגשיים על רשלנות מקצועית

 

בבסיס התירוץ לכפיית הטיפולים הפסיכולוגים בילדים עומדת הטענה כי:

"אם לא מטפלים בשורש הבעיה כבר מגיל צעיר, היא רק תחריף…"

 

על בסיס איזה חוק מדעי הם קובעים כי אכן קיימת בעיה? ואם קיימת כזו, האם קיים טיפול הולם בעל תיקוף מדעי או שמא מדובר בטיפול שהוא לעג לרש (תרתי משמע).

 

תירוץ חסר שחר זה של אנשי מדעי החברה נותן להם לגיטימציה (מגובה ע"י חוק הנוער) לבצע טיפולים רגשיים בילדים, טיפולים שהם עקרים ומסורסים מכל הוכחה מדעית בשם מנטרה הומניסטית לכאורה אשר אינה ניתנת למדידה וכימות. הפאן ה"הומאניסטי" היחיד בתעשיית טיפולים זו הוא הגדלת יכולת ההשתכרות של "מטפלים" אלו ממדעי השרלטנות ודווקא פאן זה כן ניתן לכימות: המון כסף מתגלגל בתעשייה הזו שלא לצורך.

שעת "טיפול" פרטי שכזה מתחילה בכ-250 ₪. בטיפול כזה אין למעשה עלויות, אין עלות חומרי גלם וגרוע מכך אין עלות של אחריות.

 

האם שמעתם על פסיכולוג או עובד סוציאלי מטפל שנתבע על רשלנות מקצועית?

אני לא שמעתי, וזאת משום שדינאמיקת העבודה שלהם מבוססת על כך שאם אין תוקף מדעי לטיפולים אז לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף קשה לתבוע אותם על רשלנות מקצועית.

אם היתה תקפות מדעית אז ניתן היה להוכיח רשלנות מקצועית ע"י הבאת ראיות לכך שהמטפל לא פעל עפ"י הנחיות מדויקות של הטיפול ובכך התרשל בתפקידו.

 

מאחר ואין ביסוס מדעי לטיפולים, לכן גם אין הנחיות מדויקות איך ליישם אותם, ולכן קשה להוכיח רשלנות, ובמילים אחרות הכל פרוץ.

 

טיפול בו לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף לא ניתן לבצע בו בקרה ופיקוח על אופן תפקודו של המטפל הוא טיפול לא ישים ולכן יש לבטלו.

 

בית הדין המשמעתי

 

הקובלנה הינה הליך משפטי לכל דבר ועניין. ועדת המשמעת של משרד הבריאות יכולה להמליץ להתלות את רישיונו של איש הצוות הרפואי (להקפיאו לפרק זמן קצוב), לשלול אותו לצמיתות, לנזוף בו או להעיר לו. 

 

בשנת ‎2000 למשל נדונו בדין משמעתי 40 קובלנות.

 

עניינן התנהל נגד תשעה-עשר רופאים, תשעה רופאי שיניים, שני טכנאי שיניים, רוקח אחד, ארבעה פסיכולוגים וחמש אחיות. ההליכים המשמעתיים בעניינם של עשרה רופאים הסתיימו. רופא אחד, שנתן מרשמים שלא עפ"י החוק, נידון לשישה חודשי התליית רישיון. רופא אחר, שקיבל כספים במרמה, נידון גם הוא לשישה חודשי התליית רישיון.

 

חמישה רופאים, שהואשמו בעבירות מין, נידונו לחודש התליית רישיון ועד שלילתו לצמיתות, בהתאמה. שלושה רופאים נידונו על רשלנות מקצועית, ונפסקו להם חודש התליית רישיון עד שנת התלייה, בהתאמה. נגד שלושה רופאי שיניים הסתיימו ההליכים המשמעתיים – רישיונו של רופא שיניים שנידון על עבירות מין, נשלל לצמיתות. לשני רופאי שיניים, שעניינם נדון על רשלנות רפואית, הותלה רישיונם מחודשיים עד שלושה חודשים, בהתאמה. שני רוקחים, שעניינם נדון בגין רשלנות רפואית נידונו לשלושה חודשי התליית רישיון ועד שישה חודשים, בהתאמה. לשתי אחיות שנידונו בגין רשלנות מקצועית, נפסקו חודשים התליית רישיון, ולאחות נוספת, שנידונה בגין שימוש עצמי בסמים מסוכנים נפסקו בדין המשמעתי שישה חודשי התליית רישיון. 

 

שימו לב כי אף אחד מארבעת הפסיכולוגים לא הורשע.

התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים בחסות פקידת סעד ראשית לחוק הנוער חנה סלוצקי וקודמתה מרים פבר

 

עדויות על ילדים שאיבדו צלם אנוש במתקן העינויים הפסיכיאטרי בנס ציונה, בניצוחה של הקאפו הראשית – חנה סלוצקי

 ילדים רכים ובריאים מאושפזים בכפייה במתקנים פסיכיאטרים כגון אלו בנס ציונה ובגהה ויוצאים משם מתים חיים. ילדים שנכנסו לשם עם חינניות, חיוניות ושמחת חיים, עוברים מטהמורפוזה והופכים לרוחות רפאים קטטוניות.

רבים מן הילדים מופנים לשם ע"י פקידי סעד לחוק הנוער אשר מאלצים את ההורים באמצעות סחיטות ואיומים, לפנות לפסיכיאטר לביצוע בדיקה כפויה או אשפוז כפוי, וכל זאת בצירוף המלצה שלהם "לטפל" בילד הסורר, המלצה המכוונת את הפסיכיאטר לכתוב חוות דעת מוטה מראש, שטחית ולא מקצועית.

פסיכיאטרים, כמו שופטים, גם הם חותמת גומי של עובדים סוציאלים, אנשים בעלי רמת אינטלקט נמוכה ונכות רגשית גבוהה אשר נבעטו מכל הפקולטות באוניברסיטה הישר לזרועותיו של בית הספר לעבודה סוציאלית, היחיד שהסכים לקבלם ללימודים. 

פסיכיאטרית ידועה צוטטה לפני מספר שנים כי:"פסיכיאטרים לא מרפאים הם רק מטפלים", ומשפט זה אומר הכל. 

להלן עדויות ממתקן העינויים בנס ציונה אשר הוצגו בישיבת הועדה לפניות הציבור בכנסת, ינואר 2008.

 עדותו של אמיר משה שביקר במקום: 

אחרי שהילד דפק בדלת כמה שעות, פתחו לו את הדלת ואמרו לו מה קורה, הוא אמר כואב לי הראש וטרקו לו את הדלת בפנים. ראיתי ילדים ששמים אותם בחדר עם חושך, בלי אור בכלל. אי אפשר להאמין לזה, אי אפשר להאמין שזה קורה.

 

אתם צריכים להבין שהם יודעים שהם עושים משהו לא בסדר, ואני יודע שהם יודעים את זה. כי כשהם עושים את זה הם לא נותנים להורים להיכנס. אני הייתי שם, אבל להורים לא נותנים להיכנס עד שהם לא מרגיעים את העניינים. ולהרגיע את העניינים, אלה פשוט דברים שלא להאמין שזה קורה, לא להאמין שדברים כאלה יכולים לקרות במדינה שלי.

 האמת היא שאם אתם הייתם מספרים לי, לא הייתי מאמין לכם כל כך עד שלא הייתי רואה את זה. עברתי דברים מאוד קשים,  ילדים שהתחננו אליי תוציא אותי, זה פשוט לא יאומן.

אני רוצה להסביר דברים שההורים סיפרו לי. גלית שאמורה להגיע לפה, לא עזבה את הילדה שלה, ולא משנה שאחר כך התברר שהאישפוז הכפוי היה בכלל לא חוקי. זה שאיימו עליה שאם היא לא תעשה מה שאומרים לה, אז הילדה רק תינזק, פשוט לא יאומן לאיים על דבר כזה.  

היא דיברה עם אחת האחיות, והיא אמרה לה תגידי, יוצאים מפה ילדים נורמלים? היא אמרה לה לא, אף ילד לא יוצא מפה נורמלי. אז מה בדיוק עושים שם? אם האחות יודעת שלא יוצאים משם ילדים נורמליים, אז למה יש את המקום הזה.

הנקודה היא, שאני לא יודע איך מודדים את ההצלחה של המקום הזה, אבל לפי דעתי זה כן הצלחה של ילד שנכנס, אם יש לו בעיה מסוימת והוא משתחרר. ראיתי שם ילדים שפשוט התעוותו.

היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש.אחרי כמה זמן את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.

ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו.

אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.  

לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי. 

 

 

התעללות רופאים פסיכיאטרים בילדים בחסות משטרת ישראל – ניסויים רפואיים בילדים בניגוד לחוק בנוסח מנגלה

 הפסיכיאטר ד"ר פליק מבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא עבריין.

לעובדה דלעיל אין משמעות. שמעתי שבמדינות חוק, אנשים מסוגו ד"ר פליק יושבים בכלא. בישראל אנשים כמו הד"ר אינם יושבים ואינם משלמים כל מחיר אחר ולכן אין משמעות לעבירות של ד"ר פליק.

בדקתי דרך אגב, את האפשרות להעמיד את הד"ר לדין, בתחנת המשטרה בנהריה, לשם שלח העבריין פליק את המסמכים, הורה לי השוטר מיכאל בטיש, לעזוב את התחנה ולא רצה לרשום את התלונה;

בתחנת המשטרה ברחוב בזל בתל אביב, איימה עלי השוטרת מזל מסיקה, שתאשפז אותי בכפייה (למרות שלא הייתי חולה), בגלל ששאלתי אותה לאן להעביר את התלונה שמיכאל בטיש לא רצה לרשום. אחרי שני אלה וויתרתי.

השאלה אם ד"ר פליק היא רק "שאלה אקדמית", אבל אם מישהו בכל זאת רוצה לדעת במה אשם העבריין הנכבד, אז הנה ההאשמות: ד"ר פליק פעל ברשלנות ומעל באמון, בכך שלא הודיע, לי – או להורי (הייתי אז ילד), שהוא מנסה עלי תרופה ("לפונקס") שפעמים רבות התגלה שהיא מסוכנת ואף קטלנית, למרות שהעובדות האלו היו ידועות לו, לא פעל העבריין המלומד כאמור להזהיר את הנוגעים בדבר. כדי לטשטש עבירות אלה ואחרות העביר הד"ר את המסמכים ללא הסכמה הנדרשת ע"פ החוק.

 בהמשך סוממתי בתרופה אחרת ("הלידול") – בגלל העובדה שה"לפונקס", מיועד לטיפול בחולי סכיזופרניה קשים ביותר, לא נשקלה האפשרות שאולי אין בתרופות כלשהן – אלא נקבע ישר הצורך לסמם אותי – ה"הלידול" פשוט החליף את ה"לפונקס". משטרת ישראל, משרד הבריאות ומשרד מבקר המדינה, המגינים על העבריין פליק – ראויים לכל גינוי.
 העובדה, שמעולם לא אובחנתי כחולה במחלות, שלריפויין משמשות התרופות האלו, מחד גיסא (נניח, מעולם לא הוצגה כי הוכחה הן אכן מרפאות) – והעובדות השופכות אור על הדרך בה ניצל ד"ר פליק מעונש, מאידך גיסא, מוכיחות כי מה שהרופאים הישראלים מכנים רפואה – ועו"ד ועיתונאים למיניהם – שלטון חוק במדינה הזאת  אינן יותר מאשר בדיחות מטופשות. 

 

בבית החולים הפסיכיאטרי "נס ציונה" שהיתי בין 10.1973 4.1974 בגלל טענות רבות ושונות של המטפלים במוסד "נווה צאלים" (כיום של התק"ם)- משם הגעתי לבית החולים – ובייחוד בגלל מעשי הפשע שלהם

בביה"ח הפכתי ל"שפן נסיון" לתרופה "לפונקס" – ללא ידיעתי. השימוש בתרופה נמשך בכפייה עד 7.1977, אז לקיתי בצהבת בגללה – והוכרחתי לבלוע "הלידול", שתי התרופות מיועדות לטיפול בחולי נפש קשים ביותר- ואני, מעולם לא אובחנתי כחולה נפש

דר' פאליק, מנהל בית החולים, הוסיף חטא על פשע, כשהעביר (מסיבות טובות כנראה) את כל המסמכים הרפואיים עלי – לרופא שמעולם לא טיפל בי. כל זאת בניגוד לכל חוק.

 

למאמר המקור

החתונה הקאתולית בין פקידי סעד לפסיכיאטרים

עפ"י חוק הנוער סעיף 11, אמצעי חירום:

א) היה פקיד-סעד סבור כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה או שהוא נזקק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי, רשאי הוא לנקוט בכל האמצעים הדרושים, לדעתו, למניעת אותה סכנה או למתן אותו טיפול אף ללא הסכמת האחראי על הקטין, ובלבד שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי עליו אלא באישור בית המשפט.
(ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי להסמיך פקיד סעד להורות ללא הסכמת האחראי על הקטין, כי הקטין ייבדק בדיקה פסיכיאטרית או כי יאושפז בבית חולים, אך רשאי פקיד הסעד לנקוט אחת מאלה:
(1) לפנות בענינו של הקטין לפסיכיאטר מחוזי, על מנת שישקול אם להורות כי הקטין יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית לפי סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש.
(2) להביא קטין לבית חולים לשם בדיקה רפואית, נפשית וגופנית, בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער, לצורך החלטה לפי סעיף 5 לחוק טיפול בחולי נפש.

סעיף 5 לחוק טיפול בחולי נפש מתייחס לאשפוז כפוי. (אשפוז כפוי הוא אשפוז בו מגיעים כמה בריונים ולוקחים את הילד חסר הישע בכח למתקן הכליאה פסיכיאטרי)

סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש מתייחס לבדיקה כפויה.  (בדיקה כפויה היא בדיקה במהלכה מגיעים כמה בריונים ולוקחים את הילד חסר הישע בכח אל הפסיכיאטר)

מסקנה: פקידי סעד מורים לפסיכיאטרים לבצע בדיקות כפויות ואשפוזים כפויים על ילדים.

סמכויות בלתי מוגבלות של פקידי סעד כבר אמרנו?

חוסר לקיחת אחריות של פקידי סעד על גרימת מוות כולל מוות נפשי של ילדים כבר אמרנו?

הביקור הראשון של קנדיס אצל הפסיכיאטר הוביל אותה לפרידה האחרונה מהוריה. בגיל 12 בלבד התאבדה בתליה לאחר שנטלה בהוראת הפסיכיאטר סמים נגד דכאון. צפו בסרט:

  

סיפורו של יעקב המתעד כיצד מערכת החינוך הרסה לחלוטין את חייו והשאירה אותו עם נכות פיזית קשה וטראומה נפשית עמוקה לכל החיים

יולי 2005

 

שמי יעקב, כיום אני בן 27, סובל מנכות פיזית קשה (מחלת ניוון שרירים) ובגלל ההתעללות הקשה שעליה אדבר, אני סובל גם מהתקפי חרדה קשים מסוג אגורפוביה – חרדה מהסביבה. אני סבלתי 10 שנים של התאכזרות, השפלה, אלימות פיזית ומילולית

 

מאוד קשה, כליאה, עינויים והזנחה פושעת וללא ספק חיי נהרסו כפי שאפרט בהמשך באתר.

 

זה תמצית הסיפור שלי :

 

שהיתי שלא לצורך במסגרות של חינוך מיוחד

 

באופן רשלני, חסר אחראיות ולא מקצועי, הוחזקתי ללא הצדקה במשך 9 שנים בכיתות טיפוליות כאשר רמת האינטלגנציה שלי גבוהה ולא היו לי שום בעיות התנהגות. תחילה, מימי גן החובה, התקשיתי בשפה העברית היות והוריי מתקשים בשפה (עולים חדשים מהודו). התירוצים להחזקתי בהמשך היו בעיקר "בעיות חברתיות" – אלימות קשה מאוד שממנה סבלתי מצד הילדים בכיתה כל יום, שנטען כאילו נגרמו בגללי אבל בעצם נבעו משום שהייתי מוקף בילדים אלימים ומופרעים במיוחד, כולל למשל נער שנעצר על נסיון לרצח בכיתה ח', ואיתו למדתי מכיתה ב'. אני הייתי ילד מאוד שקט וצייטן שאהב לשבת וללמוד בשקט, מה שלא התאפשר כלל למורים בגלל התפרעויות של הילדים בכיתה ולכן נשארתי בפיגור עצום והפסדתי חומר לימודי רב, עד כדי כך שבכיתה ט' עוד למדתי חומר של כיתה ד', במקרה הטוב.

 

בחינוך מיוחד מנעו ממני להתקדם בלימודים

 

התירוץ השני היה חוסר הרצון והיכולת שלי להשתלב בשיעורי ספורט, למרות שמאוד ניסיתי, והקושי קשור כנראה בדיעבד למחלת ניוון השרירים שהתפרצה בגיל 14, כשהייתי בכיתה ח', ונשלחתי לשיעורי ספורט עם מדריך ביחידה לקידום נוער במתנ"ס. בחטיבת הביניים, המורה שלי השתמשה נגדי כל הזמן בטיעון שאני אומנם מאוד חכם ויש לי המון פוטנציאל אבל כל עוד לא אשתלב בשיעורי ספורט, אני כלל לא מתאים לכיתה רגילה.

 

במקביל, כאשר בביה"ס לא איפשרו לי ללמוד ולהתקדם מעבר לרמה נמוכה מאוד בכל התחומים, בבית למדתי באופן עצמאי עוד מגיל 10 לתכנת בשפת התיכנות בייסיק, תוכנות גרפיקה, בהמשך גם טורבו פסקל ועוד. בנוסף למדתי תחומים נוספים כמו תעופה וחלל ורכשתי בקיאות רבה.

 

הוריי היו מאוד עסוקים בטיפול באחותי הגדולה שסובלת מפיגור שכלי קשה והיו לה התקפות מאוד אלימות בבית. רק כשהייתי בתחילת כיתה ט' ב1992, הם הצליחו להעביר אותה לפנימייה מיוחדת בבנימינה והתפנו לעזור לי.

 

אובחנתי בשוגג כילד "פסיכוטי"

 

סבלתי מחולשה פיזית, בעיקר ברגליים, שעדיין לא אובחנה כראוי וחוסר הקידום שלי בלימודים העיק עליי מאוד וגרם לי דיכאון ומצוקה, היות ואני אוהב מאוד ללמוד. במצב זה, באופן רשלני ובהמלצה של ביה"ס, נשלחתי לפסיכיאטר והוא החליט שמדובר ב"תהליך פסיכוטי", כאשר הוא ניזון ממידע כוזב ושקרים נגדי. הוא החליט שהחולשה הפיזית נובעת מ"מחלה נפשית", וכך גם הרופאה בקופ"ח. כל מי שבדק אותי פסל מראש את תלונותיי על חולשה ברגליים ואמר "זה רק נדמה לך".

 

אושפזתי בכפיה במחלקה סגורה

הפסיכיאטר נתן לי תרופות שהחלישו אותי ולכן סירבתי לקחת אותן. הפסיכיאטר החליט שאני לא משתף פעולה והמליץ מאוחר יותר על אישפוז במחלקה סגורה ב"גהה", בתקופת חופשת קיץ 1993, לאחר שביה"ס בכלל שיבץ אותי לכיתה יוד רגילה בתיכון ברמת בגרות חלקית ולראשונה עמדתי להתחיל ללמוד אבל במקום זאת, העבירו אותי בכפייה לאישפוז פסיכיאטרי. הפסיכיאטרית בטירת הכרמל איימה שאם אסרב, היא תשלח אנשים שייקחו אותי בכוח לכן התפשרתי איתה על אישפוז יום במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל.

 

סוממתי בסמים פסיכיאטרים עם מינון גבוה

 

קיבלתי מינון מאוד גבוה (גבוה מדי, כפי שאמרה פסיכיאטרית בבי"ח רמב"ם) של תרופה בשם מודאל שהיא נגד תחושות פסיכוסומאטיות, מה שהחריף את החולשה הגופנית וגרם לי בין היתר לעצירות קשה, לחץ וכאבי בטן. במצב זה בדיוק, קיבל הפסיכיאטר את ההחלטה (בשיחת טלפון עם פסיכיאטרית מטירת הכרמל) שיש לאשפז אותי ב"גהה", בזמן שקבע באופן שקרי שאני "לא משתף פעולה בכלל" ו"הוריי שותפים לפחדיי" (כך הוא תיאר את החולשה הגופנית שלי).

 

סבלתי מהתעללות נפשית של הפסיכיאטרית

 

הפסיכיאטרית במחלקה בה אושפזתי שיחררה נגדי מטען סטריאוטיפי עצום: היא צעקה וצרחה עליי, השפילה אותי ואף צחקה ולעגה לי וכינתה אותי "תלמיד כיתה טיפולית", "אנחנו עושים לך טובה שאנחנו בכלל מקבלים אותך!". היא כל הזמן העליבה אותי ואמרה לי שכל התלונות שלי על חולשה וכאבים גופניים נובעים מהיפוכונדריה קשה ו"בעיה בראש". כשאמרתי לה שאני רוצה ללמוד ולהתקדם, היא אמרה שאין לי שום זכות לדבר, שכל חיי למדתי בכיתה טיפולית לכן אני לא מסוגל ללמוד ואני צריך מסגרת מיוחדת.

 

מערכת החינוך הקיאה אותי מקרבה

 

הובטח לי שאני אהיה במחלקה לחודש נסיון. אם אשתף פעולה ויראו שהכל בסדר, יחזירו אותי לתיכון ואם לא אשתף פעולה באופן מלא, ישלחו אותי מיד למחלקה הסגורה ב"גהה". מלכתחילה, צוות המחלקה היה מאוד מרוצה ומופתע ממני לטובה מפני שלמרות החולשה והסבל הפיזי והנפשי העצום שנגרם לי והוחרף עם תרופות מיותרות, התיפקוד הלימודי-שכלי שלי היה גבוה ממה שהם ציפו, לכן תוך חודש, פנה הפסיכולוג של המחלקה לתיכון כדי להחזיר אותי לביה"ס, אבל נתקל בהתנגדות עזה והתחילה סחבת בירורקרטית ארוכה. הוא פנה אליהם באמצע אוקטובר 1993, ונקבעה לי ועדת השמה רק בסוף דצמבר. ועדה זו שחרצה את דיני (מבלי שהייתי בה) החליטה שמאוחר מדי כדי להחזיר אותי לביה"ס כי כבר אמצע השנה ואני "עדיין חלש מאוד וזקוק לטיפול".

 

רק בסוף פברואר 94', לאחר מאמצי שיכנוע רבים שעשיתי והסברתי לפסיכולוג כמה אני סובל מהתרופות, הסכימו לתת לי לנסות "להיות בלי תרופות", הפסקתי והרגשתי הקלה עצומה. מאוחר יותר הפסיכיאטרית והפסיכולוג השתמשו בהקלה הזאת לטעון כאילו "הם הצליחו לטפל בי ולשפר את מצבי".

 

במקביל, עוד לפני התחלת האישפוז ב9/93, נבדקתי אצל רופא אורטופד שהפנה אותי לניורולוג. שניהם מצאו שאכן יש לי חולשת שרירים קשה ברגליים שיש לבדוק מה מקורה. אבל בגלל תהליך האישפוז, הנושא הוזנח ורק בסוף מרץ 94, הגעתי לבדיקות אצל רופאים מומחים לניורולוגיה שקבעו שיש לי מחלת ניוון שרירים והיא אושרה סופית לאחר ניתוח ביופסיה שעשו לי בחודש מאי 94'.

 

במשך כל שנת הלימודים הזאת הוחזקתי ללא שום סיבה במחלקה פסיכיאטרית תוך כדי השפלות נוראיות, העלבות, תנאים של גן-ילדים ואיומים שהגיעו מצד הפסיכיאטרית שאם אני לא אשתף פעולה באופן מלא, ישלחו אותי ל"גהה" ולא יחזירו אותי לבי"ס רגיל.

 

בגלל הנתונים הגבוהים שלי, הוחלט שאחזור ללמוד בתיכון רגיל בשנת הלימודים הבאה (9/94). לפסיכיאטרית ולפסיכולוג נגמרו קלפי המיקוח נגדי לכן עזבתי את המחלקה בכעס למרות שהם רצו שאגיע לשם גם בתקופת חופשת הקיץ אבל הם כבר לא יכלו לאיים עליי.

 

עובדת סוציאלית השפילה אותי ללא סיבה

 

עוד בתחילת האישפוז, באוקטובר 93' פניתי, ביוזמתי המלאה, למתנ"ס כדי להשלים חומר לימודי כי האמנתי בתמימותי שיחזירו אותי לביה"ס כפי שהובטח לי, ולמדתי במסגרת היל"ה. המנהלת והמורה מאוד התרשמו והתפעלו ממני. הן לא הבינו מה המערכת רוצה ממני, למה מתנכלים לי כ"כ הרבה שנים, למה בכלל מחזיקים אותי באישפוז ולא נותנים לי ללמוד בביה"ס רגיל. הן ניסו לפנות למחלקה אבל רק עובדת סוציאלית של היחידה לקידום נוער הורשתה להיפגש עם הפסיכיאטרית והפסיכולוג, הן הסיתו אותה נגדי ופתאום היא בשום פנים ואופן לא הייתה מוכנה לדבר איתי על החזרתי לבי"ס וגם היא השפילה אותי תוך כדי שהיא חוזרת על עצמה כמו תקליט שבור "יש לך בעיות נפשיות! יש לך בעיות נפשיות!". למרות הכל, השלמתי חומר לימודי רב והתחלתי ללמוד בכיתה רגילה ב9/94 והייתי בהלם טוטאלי כמה הצלחתי להשתלב גם מבחינת הלימודים וגם מבחינה חברתית – הייתי לראשונה בחיי בחברת ילדים נורמלים ונחמדים שהיו טובים אליי ואף שיבחו אותי כל יום על הישגיי בלימודים ושאלו אותי מתי מעבירים אותי לכיתת בגרות מלאה.

 

סיימתי את המחצית הראשונה של השנה בממוצע ציונים 85 אבל לצערי הרב, מצבי הבריאותי החמיר, הרגשתי יותר חלש וכאבים מאוד חזקים (בביה"ס היו מדרגות רבות שהייתי צריך לעלות), בנוסף להתקפים של הצטננות אלרגית קשה, קשיי נשימה ועוד, שגרמו לי לסבל עצום. לכן היו לי המון חיסורים.

 

מערכת החינוך כפתה עלי טיפול פסיכיאטרי מיותר

 

בתחילת 95' נפגשתי עם יועצת ביה"ס ולהפתעתי הרעה, היא בכלל לא רצתה להקשיב לי כשדיברתי על כך שאני מרגיש לא טוב פיזית. היא שאלה "מה מפריע לך נפשית?", והסברתי לה שאני סובל ממחלה גופנית והיא דרשה ממני לא להזכיר זאת והסבירה "התנאי היחיד לקבלתך לביה"ס היה שתמשיך להיות בטיפול פסיכיאטרי. אם לא תהיה בטיפול פסיכיאטרי ולא תיקח תרופות – לא נוכל להחזיק אותך יותר". היא גם שלחה מכתב לפסיכיאטרית במחלקה בה אושפזתי. הפסיכולוג התקשר אליי וסיפר לי שהם קיבלו "מכתב לגבי החמרה במצבי", הסברתי לו שאני סובל מבחינה פיזית, והוא אמר: "טוב… המחלה שלך שוב מתפרצת". לפני כן הוא גם איים עליי שאם "מצבי יחמיר", יחזירו אותי לאישפוז ואכן קיבלתי הזמנה למרכז לבריאות הנפש אבל לא הלכתי. הוריי תמכו בי לאחר שהסברתי להם מה המערכת באמת עשתה נגדי.

 

הגעתי לפסיכיאטר באופן פרטי, ולאחר שסיפרתי לו את סיפורי, הוא מאוד התפעל ממני לטובה ואמר שהוא בהחלט חושב שאני צודק, הוא אמר לי שהמערכת עשתה לי המון עוול, שהמערכת נטפלה אליי סתם, שהאישפוז היה מיותר לחלוטין והוא לא מבין מה הם רוצים ממני. הוא הסביר לי במפורש שכל האישפוז הפסיכיאטרי מבוסס על הטענה שכאילו יש לי תחושות פיזיות דמיוניות בזמן שאכן אני סובל ממחלה פיזית קשה שלא אובחנה בזמן. המכתב שהוא כתב לביה"ס היה מאוד חיובי, הוא סיפר לי שכתב שם "תפסיקו להציק לו ותתייחסו אליו כמו לכל ילד רגיל!" אבל מבחינתי זה היה מאוחר מדי לאחר ששרפתי המון אנרגיות וכוחות ועצבים וסבלתי מול מערכת שעשתה הכל כדי לחסום אותי ולא לאפשר לי בכלל ללמוד, אפילו במחיר כליאה ברוטאלית באיומים ובסחיטה. הרגשתי שאם אמשיך לשתף פעולה עם המערכת, אני אחזור לאישפוז.

 

המשכתי ללמוד במתנ"ס גם בשנה לאחר מכן ועשיתי בגרות 4 יח"ל באנגלית. למדתי גם לבגרות במתמטיקה אבל ביום הבחינה חליתי. בטקס מאוד גדול ומכובד בתל-אביב קיבלתי תעודת הצטיינות מהמתנ"ס. מורה אחת הציעה לכתוב עליי בעיתון מקומי בתור הגאווה של היל"ה אבל בגלל פליטת פה שלי לגבי עברי, העניין הושתק.

 

כך מצאתי את עצמי בן 18 בלי שום מסגרת שמוכנה לתת לי ללמוד ולהשלים את תעודת הבגרות שרק התחלתי לעשות. במחלקת השיקום בביטוח הלאומי השפילו אותי קשות בגלל עברי, אמרו לי שעברי מוכיח שאינני מסוגל ללמוד ואף צחקו לי בפנים. העבירו אותי איבחונים במרכז שיקום, מצאו שיש לי יכולת גבוהה והסכימו שאלמד שירטוט בעזרת  מחשב אבל רק  לאחר חצי שנה עד שנה של עבודה בתנאי מפעל מ8 בבוקר עד 3 אחה"צ. ניסיתי לבקש הקלות היות ואני מתעייף מהר וגם ככה אני מרגיש חולשה וכאבים, והיה אפילו עובד סוציאלי שהיה מוכן לעזור לי ולדבר עם עובדת השיקום אבל זה היה כמו לדבר לקיר פלדה עבה – היא לא הייתה מוכנה בכלל להקשיב, היא אמרה שאני חייב לעמוד בכל התנאים שלהם בלי שום הנחות.

 

סירבתי והגעתי דרך משרד "שיקום שכונות" לתיכון אקסטרני בחיפה שם התחלתי ללמוד לבגרות בלשון. לא רק שהצלחתי ללמוד חומר רב במשך מספר חודשים, אלא גם הצטיינתי ושלטתי בו היטב. המורה כל יום שיבח אותי והחמיא לי על הישגי. עברתי את בחינת הבגרות ונרשמתי לבגרות במתמטיקה. בינתיים ראיתי שאני תלוי יותר מדי בהורים – הוריי ליוו אותי וחיכו לי בחוץ שעתיים וחצי פעמיים בשבוע, כשלמדתי, מה שגרם לי רגשות אשמה קשים. ביולי 97' כאשר ניסיתי לחזור הביתה לבדי מקניות עם ההורים, קיבלתי את התקף החרדה הראשון שלי והייתי קרוב מאוד לעילפון, כאשר הייתי לבדי באוטובוס בנסיעה של בין 30 ל40 דקות.

 

פיתחתי התקפי חרדה כאשר הייתי רואה רופאים

 

התקפי החרדה  החמירו ככל שנסעתי והגעתי פעמים רבות לחדרי מיון ורופאים רבים. כך, למרות שניסיתי, לא הצלחתי להיכנס להגיע לשיעורי מתמטיקה ונתקעתי בבית. התחלתי לסבול גם מדפיקות לב מהירות (מאז אני בטיפול בדרלין). באמצע 98', לאחר שיחות עם עובד סוציאלי שעזר לי מאוד, פניתי לפסיכיאטר באופן פרטי. הוא זיהה אותי ואת המקרה שלי ואמר לי שהוא זוכר אותי, הוא זוכר שאישפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית בגלל מחלה פיזית ושוב אמר "הם לא היו צריכים לאשפז אותך!". סמכתי עליו וכך התחלתי טיפול נגד חרדה ודיכאון. הוא איבחן אצלי אגורפוביה (חרדה מהסביבה) ומאז יש עליות וירידות במצבי.

 

הטיפול בחרדה הוא מאוד קשה עבורי היות ותרופות הרגעה מחלישות את השרירים ומערכת העצבים שבלאו הכי מאוד חלשים אצלי, לכן אני לוקח תרופות רק לפי צורך, כדור הרגעה לפני נסיעה למשל. מה שמאוד מחליש אותי ומגביר מאוד את המקרים שאני נופל ונחבל ומגיע שוב לחדרי מיון.

 

כך נתקעתי למעשה בבית ופיתחתי את הנושאים שאני אוהב וטוב בהם. למדתי אצל מורה לפסנתר במתנ"ס והתקדמתי מאוד מהר. כיום אני מנגן על קלידים וגיטרה חשמלית, ואני מלחין מוזיקה ברמה מקצועית. יש לי המון חברים והמון פעילות אבל פחד וחרדה קיומית עצומה – אני לא יודע מה יהיה לגבי עתידי. אני לא יכול לצאת לעבוד כי גם בבית אני כל הזמן חלש ועייף כל הזמן וכמעט כל יום אני מתעורר מסיוטים שקשורים לעברי, ועם השנים אני נעשה יותר חלש פיזית ונפשית ואני תלוי כיום בהורים מבוגרים בני 52 ו61, שניהם חלשים וחולים בעצמם והם מטפלים בי 24 שעות ביום.בלעדיהם, אני לא יכול בכלל לתפקד.

 

פניתי עוד בתחילת 96' למועצה הלאומית לשלום הילד אבל הם אמרו לי שהמקרה שלי הוא "גדול עליהם" ואין להם מספיק כוח משפטי כדי להילחם במקרה כ"כ חמור וקשה שכזה. מתחילת 97' המקרה שלי נמצא בתהליך משפטי אבל מאוד איטי ומתיש לקראת תביעה משפטית. ממה שראיתי, בכתב ההגנה ובחוות הדעת של מומחה מטעם המערכת שאליו נשלחתי, המערכת לא מהססת לכתוב נגדי השמצות, שקרים ועלילות ממש עד כדי הוצאת דיבה נגדי ונגד משפחתי בצורה הכי מכוערת וגזענית ולא אנושית שאפשר.

 

להמשך הסיפור

אל תיתן להם לתייג אותך במסוגלות הורית

 כחלק מהמאבק מנסים לתייג אותך ע"י בית המשפט, פקידי הסעד והצד שכנגד .

פרופסור והפסיכיאטר תומאס סזאס אמר:

"המעלה הפוליטית האמיתית היחידה היא צייתנות לשלטון. והפשע הפוליטי האמיתי היחידי הוא העצמאות. העצמאות הופכת את השלטון לחסר אונים, וזה מה שמעורר את זעמו ואת פחדיו של השלטון".

video source posted with vodpod