חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ב’ – עדותה של שרה לייכט

13 באוקטובר 1997, בית אגרון בירושלים, לשכת העיתונות הממשלתית.
במקום זה התכנסה הועדה הממשלתית שהוקמה כדי לחקור את פרשת חטופי תימן וילדים אחרים שנלקחו ממשפחתם בשנים 1948-1954. השימועים נערכו מדי שבוע.

גברת שרה לייכט היתה העדה הראשונה באותו יום. היא עבדה כאחות במרכז ויצו בתל אביב בשנת 1950. גברת לייכט עבדה כמטפלת בילדים משעות הבוקר ועד לשעות 2-3 אחר הצהריים, ובמהלך עבודתה הוכשרה שם כאחות.

מרכז ויצו דאז נקרא בשם "המוסד לטיפול באם ובילד", אך גב' לייכט העידה כי מדובר היה בשם ששימש כהסוואה למרכז אימוץ שפעל במקום. את המקום ניהלה אישה בשם רבינה קיש, סגניתה היתה גב' ברבש ורופאת הצוות היתה גב' שפירא.( שימו לב, כמו במקרים רבים שוב מדובר בעדת נשים "טובות וחסודות", רונית)

הילדים אשר טופלו במוסד ויצו היו בטווח גילאים של בין יום אחד לשנתיים. לאחר שהגיעו לגיל שנתיים, הם הועברו למוסד יתומים שנוהל ע"י גב' רלח. (לדעתי, ילדים שלא הצליחו למכור, לא יכלו להחזירם למשפחותיהם האמיתיות משום שכבר דיווחו להם שהתינוק שלהם מת,משום כך זרקו אותם במוסד יתומים, רונית)

גב' לייכט הציגה בפני הועדה תמונה שלה עם אחד הפעוטות בהם היא טיפלה, שמו היה דרוויש, ואותו זכרה במיוחד משום חיבתה המיוחדת אליו. העתק של התמונה נמסר לועדה. בתום השימוע שוחחתי עם גב' לייכט שאף הראתה לי את התמונה.

מוסד זה של ויצו היה אחד מיני מוסדות רבים שחטפו ילדים, פשוטו כמשמעו, מכרו אותם בחשאי והגדירו את המהלך כ"אימוץ".

גב' לייכט זוכרת את היום בו הוצא דרוויש מן המוסד. לעובדי המוסד נאמר כי דרוויש נמסר למשפחה ממוצא פולני שהתגוררה ביפו. כמו כן, ניתנה לאחיות ולמטפלים הוראה האוסרת עליהם ליצור קשר עם דרוויש או עם הוריו, גם אם ייתקלו בו ברחוב, משום שההנהלה טענה שההורים החדשים של דרוויש מתגוררים בסמוך למוסד. גב' לייכט חיפשה את דרוויש בין הילדים שפגשה בשכונה אך מעולם לא ראתה אותו יותר.

(לדעתי, הנהלת המוסד העבירה לעובדים דיסאינפורמציה. כדי שלא יתחילו לחקור ולנבור מה עלה בגורלו של הילד. הם הזינו את העובדים במידע שגוי ובלבד שלא יתחילו לשאול שאלות. שנות ה 50 במדינת ישראל היו שנים של מיתון קשה, מדינה בהתהוותה ולא סביר שמשפחות ישראליות רבות אימצו את הילדים הללו, כי רוב המשפחות הישראליות, גם מיוצאי מזרח אירופה (פליטי השואה) היו במצב כלכלי קשה. סביר להניח שהילדים הוצאו אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל למשפחות מבוססות במדינות מערביות. הסבר זה נתמך זה ע"י מה שקורה עם האימוצים הבינלאומיים כיום. האימוצים הבינלאומיים נעשים במדינות העולם השלישי, מדינות בהן גם משפחות רגילות חיות בתנאים קשים. במדינות אלו, ילד מוצא אל מחוץ המדינה רק אם המשפחה הביולוגית אינה מסוגלת לגדלו ולא נמצאה משפחה מקומית שמוכנה לאמצו, רונית)

גב' לייכט נשאלה אם זכורים לה מקרים בהם מתו תינוקות. היא השיבה בשלילה, למעט מקרה אחד בו התגלה תינוק בן יומו בפח האשפה (אפילו קברים לא הכינו להם, מזעזע, רונית). היא ציינה כי מקרה זה היה יוצא דופן. לדבריה הטיפול בילדים היה מלא ב"חום ואהבה"….

———————————–

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו.

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm