פנימית רננים של ד.י. ש בע"מ של משרד הרווחה חוייבה בנזיקין על גרימת מוות ברשלנות של ילד שהיה באחריותה

איריס פרחי NFC

למאמר המלא

 

בית משפט השלום בתל אביב חייב פנימייה, מתנ"ס ומציל לשלם פיצוי למשפחתו של ילד בן 11 שטבע בבריכה במהלך בילוי בקייטנה  "ניתן היה להציל את הילד"

 

"לו ניר היה נמשה מהמים במהלך חמש הדקות הראשונות, לאחר הטביעה, ניתן היה להציל אותו". כך כתבה שופטת בית משפט השלום בתל אביב רות רונן, בפסק דין קורע לב שניתן בשבוע שעבר. השופטת רונן, חייבה את חברת ד.י. ש בע"מ (הפנימייה - נתבעת 1), את החברה הכלכלית של המועצה המקומית פרדס חנה (המתנ"ס – נתבעת 4) ואת נתנאל שוורץ מציל בבריכת המתנ"ס (נתבע 5) לשלם למשפחתו של ילד בן 11 שטבע בבריכת המתנ"ס, בגלל רשלנות לשמה, סך של 1,358,717 שקל. נתבעים 4 ו-5 ישאו ב-65% מהסכום ונתבעת 1 ב-35%.

 

בפסק דין שהתפרש על 21 עמודים, מתחה השופטת רונן ביקורת נוקבת על התנהלות הפנימייה, המתנ"ס והמציל וקבעה שבהתרשלותם הביאו למותו של ילד.

 

השופטת קבעה שהפנימייה הפרה את חובתה לקיים שיטת השגחה הולמת ולוודא קיומה של שיטת השגחה הולמת מקבילה על-ידי המצילים בבריכה. "בענייננו, ילדי הפנימייה היו ילדים בעייתיים, עם בעיות התנהגות, היפר אקטיביות, ובעיקר קשב וריכוז. לאור זאת, ולאור אופי הפעילות מחוץ לכותלי הפנימייה, בבריכת השחייה, פעילות שכרוך בה גורם משמעותי של סיכון, נגזרת חובת הזהירות המוטלת על המדריכים".

 

השופטת פסקה שבפועל ההשגחה על ילדי הפנימייה לא היתה מספקת. "ניר שהה במים במצב של מצוקה וטביעה לפחות 5 דקות לפני שהמציל הוציא אותו מהמים. בדקות אלה, הוא לא הוציא את ראשו מהמים. לו היה מדריך שהיה משגיח עליו במשך פרק הזמן הזה, הוא היה יכול לראות שקיימת בעיה ולהציל את ניר. אולם, במשך חמש דקות תמימות לפחות – איש לא ראה את ניר. מכאן, שלא הייתה השגחה נאותה של אנשי הצוות – בין אם משום שלא ננקטה שיטת השגחה ברורה ומסודרת, ובן משום ששיטת ההשגחה לא יושמה בפועל".

לפסק הדין

עובדים סוציאלים מטלטלים ילדים ממשפחה למשפחה כדי להגן על עצמם בפני תביעות נזיקין

 

בספטמבר 2007 פרסם השרות למען הילד במשרד הרווחה מודעה בעמודים הפנימיים של עיתון "ידיעות אחרונות" ובה ציין כי הוא מחפש הורים מאמצים לזוג אחים.

המודעה היתה בשמם של שני אחים בני חמש וחצי וארבע וחצי אשר חיים מיום שנולדו אצל משפחה אומנת, כיוון שהוריהם הביולוגים לכאורה אינם מסוגלים לטפל בהם. המודעה היתה כתובה בגוף ראשון בשמו של האח הגדול יאיר המספר אודותיו ואודות אחיו הצעיר יואב. יאיר מספר: "שנינו אוהבים לצייר, לשחק, לבנות בקוביות ולטפל בבעלי חיים. אומרים עלינו שאנו ילדים שובבים, אך גם ביישנים". עוד מצוין בכתבה, כי הם היו רוצים במשפחה שתאמץ את שניהם יחד.

משרד הרווחה טען כי לאחים ישנם צרכים מיוחדים, כאשר ליאיר ישנן בעיות התנהגות הבאות לביטוי בכך שהוא הציק לילדים בגן, אוהב לגעת בכל דבר וזקוק לחיבוקים והרבה מגע. עם זאת ציינו בשירות למען הילד כי התנהגותו השתפרה בשנה האחרונה וכי שפתו קולחת והוא בעל יכולת הבעה גבוהה. ליואב, האח הקטן, ישנו איחור התפתחותי הבא לידי ביטוי בשיבושי מילים, במוטוריקה עדינה מסורבלת ובקושי לדחות סיפוקים.

עד כאן הטיעונים כפי שהוצגו ע"י משרד הרווחה. אבל מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים?

במקרה הזה מדובר ב-2 אחים שחיו מיום לידתם במשפחת האומנה, כלומר שניהם הגיעו אליה נקיים מעבר לא סימפטי. למרות שהגיעו נקיים, כשלה משפחת האומנה לטפל בהם, התנהגותם של שניהם הידרדרה עד כדי הגדרתם כילדים עם צרכים מיוחדים. בשלב זה הוחלט כי משפחת האומנה אינה ראויה לטפל בהם והם מוצעים עתה לאימוץ, בעוד נפשם מרוטה ומצולקת.

כאשר מדובר בכשלון לכאורה של משפחה ביולוגית, משרד הרווחה תמיד ידגיש זאת בריש גלי, תוך הכפשה והוצאת דיבה על אותה משפחה אומללה וחפה מפשע. כאשר מדובר בכשלון של משפחת אומנה, משרד הרווחה יצניע את הכשלון ויעטוף אותו בעטיפה עם סרט ורוד, משום שכשלון במשפחת אומנה זה כשלון של העובדים הסוציאלים.

הטלטלה למשפחה החדשה, אין ספק שתגרום נזק נוסף לילדים, אשר מרגישים כמו שק תפוחי אדמה אותו מעמיסים על עגלה ומעבירים ממקום למקום. לילדים הללו אין גב, אין משפחה, אין עמוד שדרה. הילדים הרכים הללו ייאלצו אף להיפרד שוב מן החברים שלהם ומן הסביבה המוכרת להם במסעם ליעד הבא. ילדים שכבר בגיל כל כך רך נאלצים לטעום את טעמם המר של החיים. ילדים של החיים.

מרבית הילדים המוצאים מהבית למסגרת חוץ ביתית אינם חוזרים יותר הביתה. אחת הסיבות לכך היא מנגנון שפיתחו העובדים הסוציאלים מפני תביעות נזיקין. העובדים הסוציאלים יעשו כל שביכולתם למנוע מן הילדים לחזור לחיק משפחתם הטבעית והאמיתית. אם הילדים יחזרו למשפחתם הביולוגית, ההורים הביולוגים עשויים לתבוע את שירותי הרווחה על הנזק שנגרם לילדיהם, שהרי הם חטפו מהם תינוקות פרחים והחזירו להם ילדים שהם שבר כלי.

שירותי הרווחה מתרצים את אי ההחזרה בחוסר תפקודם של ההורים הביולוגים ומגלגלים את הילדים כמו כדור למשפחה הבאה, כאשר למשפחה הבאה הם מוכרים לוקשים חדשים. אז מה קורה כאן בעצם? שירותי הרווחה יוצרים מנגנון של חסיון ומידור, כך שגורם אחד לא ידע מה התרחש אצל הגורם השני. המשפחות הביולוגיות שנותקו מן הילדים אינן יכולות לדעת מה עלה בגורל יקיריהן ולכן אף אינן יכולות לתבוע נזיקין.

הילדים הללו בבגרותם, אם ירצו לתבוע נזיקין יהיה קשה להם, משום שכל כך הרבה גורמים היו מעורבים בחייהם כך שלא ניתן להתמקד על גורם ספציפי האשם במצבם. משרד הרווחה דואג לפזר סיכונים על פני כל הגורמים, כך שיקשה על הילד לתלות בהם ספציפית את האשמה. במקרים בהם הוצאו ילדים מהורים ביולוגים לאחר שחיו תקופת מה בחיק המשפחה, לעולם יאשים משרד הרווחה את ההורים הביולוגים בכשלון, למרות שאת מרבית חייו בילה הילד במסגרות ובאחריות משרד הרווחה.

מחקר MIT קובע: משפחות אומנה אינן ראויות לגדל ילדים של משפחות ביולוגיות.

עדות מצמררת נוספת לנזקים הבלתי הפיכים שגורמים עובדים סוציאלים לילדים

מובאת כאן עדות מצמררת של הורים מאמצים לשני ילדים אשר נפגעו נפשית באופן קשה ביותר כתוצאה משהייה במוסד וטלטלות בין מוסדות למשפחות אומנה. הרווחה הוציאו את הילדים מהאמא הביולוגית שלטענתם היתה חולה…ואני לא אתפלא כי מדובר בעוד שקר, והאמא בריאה ראויה למופת, ממנה חטפו את הילדים.

 

כל פעם שאני קוראת כאלו עדויות אני מזדעזעת מעוצמת האטימות של המערכת, הם ממשיכים לבצע פשעים כנגד האנושות וכל העולם שותק.

 

עדות זו היא אחת מיני עדויות רבות לגבי ילדים מאומצים שנקרעו בעל כורחם ממשפחתם וממורשתם, טולטלו ממשפחה למשפחה ולבסוף מצאו עצמם מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש. על הנזקים הבלתי הפיכים שנגרמים להם ע"י עובדים סוציאליים כולם מפחדים לדבר. כל המערכת פוחדת מהם, והילדים המסכנים הללו בהיותם מאושפזים במחלקות סגורות , מנותקים מהעולם ואינם מסוגלים אפילו לתבוע אותם במסגרת דיני נזיקין.

שלום רב, אנו משפחה עם מס' ילדים חלקם ביולוגיים וחלקם מאומצים. הילד שמדובר בו הינו בן 8 שאימצנו עם אחיו לפני 6 שנים.. מתחילה לא ידענו לקראת מה אנו הולכים או יותר נכון לא הבהירו לנו מה ההשלכות, האם הביולוגית חולה  ויותר מכך אף אמרו לנו שזה לא עובר בגנטיקה ובטח לא אופייני לאחים.

לצערנו הרב נפל בחלקינו משהו שקשה מנשוא. חשוב לי לציין מלכתחילה שאין אנו חלילה מאשימים את הילדים אבל בהחלט הדבר לא פשוט להתמודדות. במשך 5 שנים ניסינו פנינו לכל בעלי המקצוע חיפשנו מי שיקשיב לנו וישמע…ההתנהגויות של הילדים ממש חרגה מהנורמה, יש לנו ילדים גדולים ביולוגיים כך שפחות או יותר אנו מודעים לתהליך גידול ילדים, ברור לנו שיש המון קשיים שילד מאומץ מביא עימו אולם במקרה שלנו הקשיים עולים על כל דבר.

 

כבר משחר קטנותם הם הגיעו אלינו בגיל שנתיים לאחר מוסד ששהו בו שנה…קודם הוצאו בגיל 5 חודשים לאומנה..יש להם הפרעות אכילה דבר שלא היה פשוט אבל התמודדנו…חרדת נטישה כמצופה קשה ביותר, חוסר תפקוד חברתי נכון…בעיות רגשיות לר פשוטות…התנהגויות מיניות חריגות..ולאחד מהם התנתקויות רגשיות..לאחרונה לאחר שנוכחנו לראות ובהמלצת ועדת החלטה נאלצנו לשים ילד אחד בפנימיה טיפולית, כאשר הוא מגיע הביתה לביקורים וכל מה שמשתמע מכך.

 

לציין שעם כל הצער מאז בתינו נרגע ממש וחזר מעט לתפקוד תקין. יתר הילדים ממש התקשו לנהל חיים סדירים…ומצוקתם גם היתה קשה. אנו הולכים לטיפול וסיוע..אולם אני חייבת לשאול אותך דבר שלצערי אנו רואים שהולך לחזור על עצמו עם הילד השני. לאורך כל הדרך אנו ההורים הסבנו את תשומת ליבם של בעלי המקצוע להתנהגויות של הילד שנמצא כרגע בפנימיה…ואילו הם לא הבנו על מה אנו מדברים. אנו מודעים לכך שהוא כלפי חוץ לא פעם הפגין התנהגויות אחרות עד שבסוף גם בחוץ לצערינו הכל פרץ.

 

האח האחר מתנהל מעט שונה…בתחילה אובחן כ-PDD NOS אולם מהר מאוד נאמר לנו שהבעיות בהתקשרות שלו יכולות גם כן להתבטא באופן שהוא מביא את הדברים, אין ספק שההתפתחות שלו לא כפי גילו הכרונולוגי וזה יוצר בילבול עצום. מה שמדאיג אותנו מאוד לאחרונה…העובדה כהוא..פוגע בעצמו בכל מיני אופנים…מגרד עד זוב דם..ולפני מס' ימים ביום רגיל לחלוטין…פתאום תוך שנה…שמנו לב שאין לו גבות…בתחילה מאוד נבהלנו לא הבנו…לקחנו אותו לרופאת עור, והיא ישר שאלה האם הוא מטופל רגשית ואכן הפסיכאטרית נתנהל לו לופיטין 20 מ"ג פעם ביומיים כי היא ראתה שהוא עצוב.

 

המרפאה הרגשית שלו שמטפלת בו במוסיקה אמרה שהוא הראה המון תוקפנות…בבית ממש לא ראינו מאומה נהפוכו הוא היה מאוד חיוני..בחוויה שלנו לא היה "מניע" אני מתארת לעצמי שזה נובע מתוכו…בטח עקב יציאת אחיו אבל לציין שעוד קודם הוא היה עושה המון מעשים מסוכנים, שלא תואמים את גילו. רופאת העור אמרה לנו במפורשות שהוא ילד שזקוק להשגחה תמידית..ראינו באינטרנוט שיש תופעה כזו תלישת גבות ושערות המאופיינת כהפרעת אישיות,שמלבד תרופות חייבים גם עיצוב התנהגותי.נכון שהוא מטופל אבל למה מתימרים כל הזמן לומר לנו שהוא בסדר גמור למה?

 

בעבר פסיכולוג שראה את הילד כתב מפורשות שלדעתו יש לילד הפרעה נפשית…מאז שהוא אצלינו הוא כל הזמן מדבר על המוות …"רוצה לראות את הבשר של עצמו או אדם מת"ואילו הפסיכאטרית…אומרת שהוא מעט סקרן יותר מילד אחר צריך מעט יותר שמירה…ואני שואלת בשיא הכנות האם באמת זהו זה…? אנו מאוד דואגים לעתיד…יש בנו תחושה שפוחדים לומר לנו דברים בגלל שהוא מאומץ שאולי לא נרצה אותו. זה כל כך לא נכון הוא מקסים אבל אנו רוצים לדעת את האבחנה, יש לנו פחד שכמו עם האחר בסופו של דבר…נפספס…שאלה פרקטית…הוא החליט שהוא רוצה לגדל שיער. אמרנו שאין בעיה כל עוד נשמור על ניקיון הראש, ושהוא ישים קשת שהשיער לא יגיע לעיניים. ועכשו אחרי מה שעשה לגבות בכל הזדמנות שאין אנו רואים הוא נמנע מלשים קשת בשיער…לדוגמא מה לעשות? דבר שני מה לעשות עם הפסיכאטרית…אנו אומרים בקול רם את חששותינו ואילו היא מבטלת הכל… המון תודה וסליחה על האורך