ראובן פינקו נעצר ושוחרר ע"י משטרת המחשבות

נכתב על ידי גיל רונן    
שני, 19 מאי 2008 
הבוקר דווח לי כי ראובן פינקו נעצר ע"י משטרת כפר סבא. לדבריו, האקסית שלו הגישה נגדו תלונה בגין דברים שאמר בראיון עם בילי מוסקונה לרמן בתוכנית "מבט שני" ששודרה לפני יותר מחודש.

אם זו אכן עילת המעצר הרי שלמיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שאדם נעצר בגין דברים שאמר בראיון טלוויזיוני, במסגרת שיחה על מצוקתו.
ראובן לא איים כמובן. מוסקונה משכה אותו בלשון וניסתה לגרום לו לומר שהוא חושב לפעמים לרצוח. היא שאלה אותו מספר פעמים – "כאשר אתה מדמיין את עצמך במצב הכי גרוע, הכי חסר-שליטה שלך… מה אתה מסוגל לעשות שאתה מפחד ממנו?… מה הדבר הכי גרוע שאתה מפחד ממנו שאתה יכול לעשות? בחלום הכי רע שלך?"… ראובן אמר: "אני מפחד מאיבוד השליטה שאני אגיע למצב שאני אעשה את מה אסור לי לעשות."

אם אכן זו עילת המעצר של ראובן הרי שהגענו באמת לשיא של בולשביזם. כנראה שהתוכנית פגעה במאפיה של כת העליונות הנשית והיא מנסה להגן על עצמה.

 צפו בכתבה. הקטע הרלבנטי נמצא בדקה 25:30.

גיל רונן
 בילי מוסקונה לרמן טמנה לו פח פמיניסטי ידוע – ולכן הוא נעצר מעצר שווא ע"י משטרת החלומות.

מבט שני – חלק ה’ – השקרים של רונית צור

מבט שני – חלק ב' – גיל רונן ועו"ד חגית לב בפגישה עם הרב רביץ

מבט שני – חלק ד' – סיפורו של אריאל, אב פרוד שעובר תהליך גירושין אכזרי

מבט שני – חלק ג' – סיפורו של ראובן פינקו, אב גרוש שנוכר מילדיו ע"י גרושתו שהסיתה אותם נגדו

מבט שני – חלק א' – אבות גרושים מפגינים ומוחים

'מבט שני' בנושא שלנו תשודר ביום שני 14.4.08 אחרי 'מבט.'

'מבט שני' בנושא שלנו תשודר אי"ה ביום שני 14.4.08 אחרי 'מבט.'

בתוכנית יככבו  אריאל, ראובן פינקו, בילי מוסקונה, ח"כ רביץ ואמסלם, ד"ר יואב מזא"ה, פעילים וגיל רונן.

יש תמורה לאגרה! נקווה שהחברה ישכילו להעביר את המסר.

הקשיבו לשיחה המעניינת ששודרה הבוקר בתוכנית הרדיו "כאן ועכשיו" ברדיו 99FM

 הקשיבו לשיחה המעניינת ששודרה הבוקר בתוכנית הרדיו "כאן ועכשיו" ברדיו 99FM בנושא משמרת המחאה שתתקיים היום בעזרת השם בשעה 16:30 מול משטרת מרחב ירקון החדשה ברחוב ראול וולנברג 10, ברמת החייל, תל-אביב (ולא בדיזנגוף כפי שנאמר תחילה) :

להוריד את הקובץ ישירות מכאן.

דיבר תחילה ד"ר מוטי חיימי, רופא מומחה, שכתב בשבוע שעבר מאמר חשוב בYNET בנושא המאבק לשינוי חוק חזקת הגיל הרך שנותן לנשים אוטומטית משמורת על ילדים במקרים של סכסוכי גירושין, ולאחר מכן, דיבר גיל רונן, יו"ר הפמיליסטים, שמוביל את משמרת המחאה היום, והוא סיפר על הקו המיליטנטי-פמיניסטי-ממסדי שמפלה כיום את ציבור הגברים, מונע מהם זכויות אדם בסיסיות, רודף את הגברים ומתנכל להם.

עצבנה אותי גישתה הפמיניסטית של לינוי בר-גפן שדיברה בהתנשאות וזלזול כלפי מחאת הגברים ונקטה קו תעמולה מאוד אחיד ונוקשה ודקלמה את הסיסמאות הפמיניסטיות הידועות כאילו "לא משנה כמה גברים סובלים – נשים סובלות יותר". מרבית תשובות לשאלותיה ה"רטוריות" ניתן למצוא בקישורים הבאים.

בנוסף, הנה לפניכם מאמר שמספר בתקשורת הבינ"ל על מאבק האבות בישראל לקשר עם ילדיהם. בכל פעם שתתקלו בגויים שטופי מוח שיצטטו את מה ששמעו בתקשורת האנטישמית, כאילו "ישראל היא מדינת דת פונדמנטליסטית שמדכא את נשותיה", הראו להם את הקישור הזה.

במעמד צד (נשי) אחד

כשהכנסת מגבה את בתי המשפט שנוטים לטובת הנשים ומקבלת חוקים המבוססים על רוע, יש לרענן את הזיכרון בדבר עלייה במספר תלונות השווא נגד גברים

פורסם:

11.02.08, 15:19

נכתב ע"י גיל רונן http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3504864,00.html

בוועדה לקידום מעמד האשה מונחים מדי שבוע חוקים שמחמירים יותר ויותר עם גברים. ארגוני הנשים מוזמנים דרך קבע לדיונים על החוקים הדרקוניים האלה, אך ארגוני האבות לא. זאת למרות שהחוקים נוגעים לגברים ונשים במידה שווה. זוהי חקיקה במעמד צד אחד.דוגמה טרייה לחקיקה כזו היא תיקון לחוק למניעת אלימות במשפחה שהגישו הח"כים גדעון סער ונדיה חילו. החוק, שכבר עבר בקריאה ראשונה, קובע שבית המשפט לא יבטל צו הגנה שניתן נגד בן זוג, אם המבקש אינו נוכח בדיון. גם היום יכול אדם לקבל מבית המשפט צו הגנה נגד בן זוגו במעמד צד אחד. בדרך כלל מדובר באשה הניגשת אל שופט עם עורך דינה ומשכנעת אותו שיש להרחיק את בעלה מהבית מיידית, בלי לשמוע את הצד שלו. החוק קובע, עם זאת, שיש לקיים דיון נוסף לא יאוחר משבוע ימים אחרי מתן הצו, ובו יש לאפשר לצד המורחק להשמיע את דברו. אם בית המשפט משתכנע שלא היתה הצדקה לצו המקורי, הוא מבטל את ההרחקה.
החוק החדש קובע שאי אפשר יהיה לבטל את הצו אם המבקש אינו נוכח. במילים אחרות – אם האשה לא תתייצב לדיון הנוסף, הבעל לא יוכל לחזור הביתה. אם לא תתייצב אף פעם, הוא לא יחזור אף פעם.

זוהי הצעת חוק שאין בה דבר חוץ מרוע. אין שום צורך בטיעונים סטטיסטיים כדי להסביר מדוע היא פסולה: נניח אפילו שכל הגברים פושעים וכל הנשים צדיקות, איך ניתן להצדיק יצירת מצב שבו אדם יורחק מביתו לצמיתות מבלי שזכה אפילו להופיע בבית המשפט ולהציג את הצד שלו

באוקטובר 2007 החלה לפעול בכנסת ועדת-משנה של ועדת הרווחה בראשות ח"כ הרב חיים אמסלם (ש"ס) לצורך בדיקת הפגיעה בזכויות גברים במערכות החוק והרווחה. מאחורי היוזמה ההיסטורית להקמת הוועדה עמד ח"כ הרב אברהם רביץ (יהדות התורה), ששימש בעבר כסגן שר הרווחה ומכיר את הנושא היטב.

הוועדה פועלת בעיקשות, למרות מכשולים ביורוקרטיים שמערימים עליה. היא הספיקה כבר לשמוע את הסוציולוגית ד"ר אורלי אינס מאוניברסיטת חיפה, ממקימות מערך האלימות במשפחה (אלמ"ב) במשטרת ישראל, שהעידה כי מנגנון האלמ"ב הוקם בשנות ה-90 בהנחת עבודה שכ-20% מהתלונות על אלימות הן בדויות. כיום, הודתה אינס, שיעורן גבוה בהרבה. בפני הוועדה הופיעה גם סנ"צ נורית זיו, העומדת בראש מדור נפגעי עבירה במשטרה, המרכז מאז 1996 את פעילות חוקרי האלמ"ב. מהנתונים שמסרה לוועדה עולה כי קיימת אפליה ברורה בטיפול בתלונות גברים ונשים על אלימות בני זוג. מתוך כלל תלונות הנשים שהוגשו ב-2007, 41% הועברו לטיפול הפרקליטות עד סוף השנה, ו-4.5% הגיעו לבית המשפט. מתוך תלונות הגברים, לעומת זאת, רק 21.7% הועברו לפרקליטות, ו-0.4% בלבד הגיעו לבית המשפט. 40% מתלונות הגברים נסגרו מחוסר עניין לציבור, לעומת 14% מתלונות הנשים בלבד. הטיפול המשטרתי בתלונות על הודעה כוזבת (כלומר, תלונה נגד מי שחשוד כי הגיש תלונת שווא) מגוחך: בסך הכל הגיעו לפרקליטות 32 מקרים כאלה ב-2007, מתוכם 21 תלונות שהוגשו על ידי נשים. אף תלונה אחת לא נידונה בבית המשפט. המסר למעלילים, ובעיקר למעלילות, ברור: התלוננו כאוות נפשכן, בשביל זה אנחנו פה.

להזכירכם: כ-20,000 תלונות על אלימות במשפחה מוגשות מדי שנה. כ-80% מהתלונות הן של נשים, בעיקר בגלל שהגברים יודעים שאין טעם להתלונן, וכי מי שמתעקש שיקחו ממנו תלונה מסתכן בכך שהמשטרה תהפוך אותה לכתב אישום נגדו. 

חוקים כמו התיקון לחוק מניעת האלימות במשפחה, עוברים כי חברי הכנסת מצביעים בלי לחשוב, בהנחה שאם הוועדה אישרה אותם – הם מוצדקים, ובהנחה שאם יטילו ספק בצדקתם, העיתונות תאכל אותם. אנו פועלים כדי לשנות מצב זה, ושלא יהיה ספק – הוא עומד להשתנות.

נשים רוצחות ועוד איך!! 

בדיוק היום, שבוע לאחר שפרסמתי באתר סקופ מאמר בנושא נשים שרוצחות, בדיוק כפי שניבאתי, עוד אישה שרצחה את בעלה הנכה כשהטיחה בראשו אגרטל כבד, זכתה לרחמנות וסלחנות מצד השופט שנכנע ללחץ העצום שהפמיניסטיות יוצרות אוטומטית לטובת כל אישה שרוצחת גבר, ילד, או אפילו תינוק חסר ישע. ז"א, מראש הם מודיעים שהיא "לא תורשע בהריגה אלא ברשלנות", שלא נדבר על כך שאף אחד לא מעז להזכיר את המילה `רצח`! שימו לב שעוד מהכותרת הראשית כופים על הציבור לחשוב כאילו מדובר ב"אישה מוכה" ולא רוצחת שלקחה חיים של בן אדם נכה ומוגבל.

קישור מלא לכתבה :  

 http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1186828

גברים לא רוצים שיוויון, אלא להיות גיבורים – גיל רונן

בלי זה, כולנו היינו חיים עדיין במערות. אבל הרצון הזה להציל את האשה, להגן עליה, לרומם אותה, הוא שמניע אותנו לבצע מעשי גבורה ודוחף אותנו לביצועים בכלל, בכל תחומי החיים. פרנק זאפה אמר שמאחורי כל סולו גיטרה טוב מסתתרת המחשבה על המציצה מאחורי הקלעים אחרי ההופעה. כולם מדברים על שיוויון, אף אחד לא מדבר על הרמוניה
גיל רונן

מה זו אהבה? נדמה שמצאנו סוף סוף תשובה לשאלה העתיקה הזו. אהבה זה שיוויון. אהבה זה אומר שאם אני מורידה את הזבל בימי א` ג` וה`, אתה מוריד אותו בימי ב` ד` ו-ו` (רבי יהודה היה נותן בהם סימנים – אג"ה בד"ו). אהבה זה אומר שאם אנחנו נוסעים לאילת, אתה נוהג עד הקילומטר ה-62 בכביש לסדום ואני נוהגת משם ואילך. אהבה זה אומר שאם התינוק משתין לי בפנים בבוקר, אתה תצטרך להריח את הקקי שלו בערב. אתה מרוויח 7,000? אני מרוויחה 7,000.

לכאורה, כל זמן שאנחנו שומרים על האיזון הזה, האהבה שלנו תקינה והכל בסדר. עד שנמאס לאחד מאיתנו, ואז השיוויון מתבטא בכך שסך דמי מזונות שאני מקבלת ממך שווה בדיוק לסך דמי המזונות שאתה משלם, ומספר הימים שהילדים נמצאים אצלי שווה בדיוק למספר הימים שהם לא נמצאים איתך.

כמי שקנה לעצמו שם של איש מערות גאה (במובן המערתי של המילה "גאה") הרשו לי לכפור באמת השקרית הזו ולהציע פרשנות אחרת לאהבה. אני חושב שכל היופי במה שקורה בין המינים טמון בשוני בינינו. אני לא מחפש שיוויון בין המינים, כפי שאיני מחפש שיוויון בין פרח לפרפר, בין גורילה לחתול, בין קשה לעמוק. המינים כל כך שונים זה מזה שמתחשק לבכות, ולא בגלל שזה רע, אלא בגלל שזה מקסים.

דיברנו על נסיעה לאילת? לי זה מזכיר את כל הפעמים שבהם ראיתי גבר ליד ההגה, ובחורה לידו, מתרווחת כמו בכסא נוח, רגליה היחפות ממוקמות על לוח המחוונים והמראה הצדדית. בעיניי זה נפלא: ככה בדיוק אנחנו אוהבים אתכן: רגליים למעלה, נהנות מהחיים, סומכות עלינו ונותנות לנו לעשות את העבודה. יש משהו יותר סקסי מאי-השיוויון הזה? בעיניי לא.

גברים לא מחפשים שיוויון. בואי ואגלה לך משהו שאולי לא ידעת: אחת הפנטזיות הנפוצות ביותר של נערים מתבגרים היא פנטזיית ההצלה. דעי לך שברגע זה ממש מסתובבים במדינה הזו רבבות בחורים בני 14, 17 או 21 ומריצים סרטים בראש: אחד מדמיין ברזולוציה גבוהה איך הוא משתלט על מטוס שנחטף על ידי מחבלים ומנחית אותו בשלום. אחר מקרין על מסך התודעה שלו את השכנה שלו חוצה את הכביש, את המשאית שעומדת לפגוע בה, ואת עצמו מזנק בסלואו מושן ומציל אותה מדריסתו של המוות. שלישי רואה את עצמו מתראיין במדים אחרי שפיקד על מבצע נועז נגד המחבלים שפגעו באשה ובילדיה. אלה הסרטים במדף האקשן בספריית הווידיאו של ההטרוסקסואל הצעיר. תאמיני לי, אני יודע על מה אני מדבר.

גברים רוצים להיות גיבורים, ואילולי זה היה כך, כולנו היינו ממשיכים לחיות במערות עד עצם היום הזה. כי הרצון הזה להציל את האשה, להגן עליה, לרומם אותה, הוא שמניע אותנו לבצע מעשי גבורה ודוחף אותנו לביצועים בכלל, בכל תחומי החיים.

פרנק זאפה אמר פעם שמאחורי כל סולו גיטרה טוב מסתתרת המחשבה על המציצה מאחורי הקלעים אחרי ההופעה. האמת הזו נכונה לגבי כל תחומי העשייה: הביטו בבניינים סביבכן, בכבישים הסלולים, בקניונים האהובים עליכן כל כך, בסדרי השלטון, בצבא, בתעשייה. כולם קיימים בגלל רצונו של הגיטריסט – או האדריכל, או הקבלן, או החייל, או הפקיד, או המדען – לקבל את המציצה מאחורי הקלעים. מה שוויוני בזה? שום דבר. אבל זה עובד.

את לא באמת רוצה שיוויון, תאמיני לי

את לא באמת רוצה שיוויון, תאמיני לי. את לא רוצה שיכריחו אותך לרוץ על הג`בלאות כמו שמכריחים אותנו. שירות קרבי, עבור בנים, זה משהו שנכפה עלינו, אם אנחנו רוצים ואם לא. זה אומר שהמוות, הפציעה, עינויי השבי – כל אלה מחכים לך תמיד מעבר לפינה, ברגע שנשמעת צפירה עולה ויורדת. את זה את רוצה? שיוויון זה אומר שאם את ואני לא מסתדרים, ואני כרגע מובטל ונשאר בבית, בית המשפט עשוי לחייב אותך לשלם לי מזונות עבור הילדים, אותם נגדל שווה בשווה (אג"ה בד"ו, זוכרת?). לא, את יודעת שאת לא רוצה את זה.

נסי לרגע לדמיין מצב שבו את מוותרת על הדרישה לשיוויון, ומחליפה אותה בדרישה להגינות, להתחשבות ולכבוד הדדי. אני מציע לך אי-שיוויון. אני מוכן, למשל, שעל כל פעם שאני גומר, את תגמרי פעמיים (הייתי מציע לך שלוש או יותר, אבל את יודעת, צריך לקום בבוקר). אני מוכן לעבוד כמו סוס ולקנות לך מה שתרצי, לחצות עבורך את האוקיאנוס בלי לעלות לקחת אוויר, אם תתני לי להיות הגבר שלך – אבל באמת להיות הגבר שלך. תני לי את הכבוד שלי, תני לי את המילה שלי, חנכי את הילדים לאהוב ולכבד את אבא. הסבירי להם שאבא עובד קשה כי הוא אוהב אותנו, שהכבוד שלו הוא הכבוד של כולנו. שאבא יעשה כל מה שצריך, כולל להתייצב בקו האש, בשביל שאנחנו נהיה מוגנים ובטוחים. אמרי להם שאבא הוא גיבור.

הילדים רוצים אמא, ומגיע להם לקבל אמא

תעבדי בכדי שיהיה לך מעניין, אהובתי, ובגלל שאנחנו צריכים את הכסף, אבל אל תשכחי שהילדים רוצים אמא, ומגיע להם לקבל אמא. לא מעניין אותם השיוויון שלך, הם רוצים את החיבוק שלך, את האוכל שלך, את ההגנה שלך, את החיוך שלך. אני אקרע את עצמי עוד קצת, זה בסדר, חמודה. תפנקי אותי בתמורה בסוף השבוע, אם בא לך. מצידי קחי את כל הכסף, תנהלי את ענייני הכספים, מה אכפת לי? אני סומך עליך, שלי שלך. אנא, בייבי, אל תנסי לגדל זוג ביצים. תחגגי איתי את קיומו של הסט שלי, על כל מה שהוא מסמל. אשכי הם אשכייך, כוחי הוא כוחך. תני לי להזיע, תני לי לטחון: שימי רגליים על הדשבורד, חומד, תכף מגיעים לקניון.

גיל רונן הוא בן 41, בהליכי גירושין, שני ילדים. היה פעם כתב גל"צ וגילם את דמותו של חזקאל מוסרי בתוכנית "מה יש". הקים את עמותת "אור אדום" שתרמה להקמת מח"ש. עומד כיום בראש תנועת הפמיליסטים למען זכויות גברים וחיזוק מוסד המשפחה.

(08.06.06, 10:30)

מיוזף סטאלין ועד שלי יחימוביץ

לפניכם מאמרו האינפורמטיבי של גיל רונן לגבי הקשר האידיאולוגי בין קומוניזם לפמיניזם, שתי אידיאולוגיות זהות שמדברות על שיוויון אך גרמו וגורמות לעולם רק נזקים, זורעות הרס, שנאה, מלחמות ושפיכות דמים. בשם הקומוניזם, חשוב לציין, נרצחו באופן שיטתי 50,000,000 בני אדם ועם זאת, עדיין יש אנשים שבלי כל בושה מצהירים על עצמם כקומוניסטים גאים, במיוחד בישראל ויש להם אפילו נציגים בכנסת. גם מי שהכירה את התנועה הפמיניסטית בימי ההשתלטות הראשונים שלה בסוף שנות ה60 ותחילת שנות ה70, ארין פיצי, גם היא ציינה עובדה זובראיון זה:"…שנשלחתי לראשונה לישיבה של התנועה לשיחרור האישה שהייתה אמורה להיות תנועה של נשים ולגבי נשים, הבנתי שזה כלום – זה היה עוד אחד מארגוני הקש הרבים שהוקמו בכדי לגייס כספים, באותם ימים, עבור "המפלגה המרקסיסטית-פמיניסטית-קומוניסטית". ואני זוכרת שאמרתי להן די בציניות "היי, חכו רגע, אם אני אצטרך לקרוא לכל אחת `החברה` ולהיפגש בתאים, ולשלם לכם 3 פאונד ועשרה, אתן מבקשות ממני להצטרף למפלגה הקומוניסטית. אני לא רוצה להצטרף למפלגה הקומוניסטית, אני רוצה תנועת נשים!" לכן בסופו של דבר נבעטתי החוצה."

בגלל מורכבות הנושא, זהו החלק הראשון כפי שפורסם באתר ערוץ 7 :

הפמיניזם מסכן אותנו – גיל רונן

גיל רונן

 

הפמיניזם מסכן אותנו

 

נשים צריכות לחשוב אם התנועה הפמיניסטית מסייעת להן, או דווקא מנצלת אותן לקידום מטרות שמסכנות את כלל הציבור

פורסם:

09.12.07, 06:38

 

עוד לפני משפטו של חיים רמון העלתה כאן פעילה פמיניסטית נימוקים פוליטיים להרשעתו. כעת, משהורשע ונענש וחזר לעבודתו הפוליטית, מאיימת פעילה אחרת בהפרת הסדר הציבורי בתגובה. הדברים מתקבלים בשקט, כי בשני העשורים האחרונים כבר התרגלנו לכך שדמויות המתיימרות לייצג את האינטרס של המין הנשי מקבלות במה חופשית לאמירות שיש בהן המרדה, הטיית דין בוטה ואיומים בסגנון המאפיה.מנהיגות התנועה הפמיניסטית יצרה את מוקד הכוח שלה בעבודה עיקשת לאורך עשרות שנים, וחדרה לכל זרועות השלטון: המחוקקת (הוועדה לקידום מעמד האשה), המבצעת (משרד הרווחה, המשטרה, יועצות שונות למעמד האשה), השופטת (בתי המשפט והפרקליטות), ובעיקר לזרוע החזקה מכולן, זו שכל האחרות פוחדות ממנה: הזרוע המדווחת.

חלקים מהתקשורת מתגייסים להטות דין במקרים החשובים למאבק הפמיניסטי. ההפגנה נגד עיסקת הטיעון עם משה קצב אורגנה, במידה רבה, על ידי התקשורת, שהפגיזה בכותרות כמו "נפגשים מחר בכיכר". המנהג הקבוע לפרסם את תמונתם של חשודים בעבירות מין, אך להעניק למתלוננות חסינות מזיהוי גם אם התברר ששיקרו, מאפשר עריכת משפטי ראווה ו"זובורים" פומביים לדמויות מפורסמות וסמלי שילטון, מבלי להזדקק כלל להליך החוקי והמשפטי, שבו (מה לעשות) חשודים יוצאים לעיתים זכאים. גם אנשי תקשורת, נזכרנו השבוע, אינם חסינים.

מדי שנה, לקראת 25 בנובמבר, יום המאבק באלימות נגד נשים של האו"ם, מתמלאת התקשורת במינון-יתר של ידיעות ומאמרי דעה על אלימות גברית. סטטיסטיקות אימה מבית היוצר של "חוקרים" מגוייסים, בדבר קיומן כביכול של מאות אלפי נשים מוכות ועגונות בישראל, מיליוני נשים שהן קורבנות של עבירות מין ועוד ועוד, ממלאות את החלל וחודרות למוח. סטטיסטיקות אחרות, אובייקטיביות ומבוססות הרבה יותר, שמציגות מספרים הקטנים פי עשר ולפעמים פי מאה, מצביעות על איזון מפתיע בין גברים ונשים בכל הנוגע לאלימות ביחסים עם בני זוג, ומציירות תמונה הרבה יותר חיובית ואוהבת של היחסים בין המינים, נחסמות בעריכה.אחד המחקרים האלה הקיף 32 מדינות, כולל ישראל. הוא נערך על ידי מורי סטראוס, אחד המומחים המובילים בעולם בנושא האלימות בין בני זוג, שמצא כי ב-18.6% מהזוגות בישראל קיימת אלימות פיזית כלשהי ביחסים (פחות מאשר במרבית המדינות שנבדקו). ב-9.8% ממקרי האלימות בזוגות האלה הגבר הוא האלים, ב-27.8% האשה היא האלימה וב-62.3% האלימות היא הדדית. המחקר מצא גם קשר מובהק בין דומיננטיות נשית בזוגיות לבין אלימות נשית, והפריך את הטענות שרוב האלימות הנשית היא בגדר הגנה עצמית. מסקנה: אין כאן רעים מול טובות. שני המינים פגומים, ואף על פי כן האהבה תנצח.

בצבא שלנו נערך ניסוי מתמשך בהחדרת חיילות ליחידות לוחמות (למרות שלחימה היא כביכול פגם גברי, ונשים בכלל טובות בלעשות שלום). התוצאה, לדעת חוקרים ואנשי צבא, היא בלבול היחידות האלה, החלשתן, ויצירת אתוס לחימה חדש שבו פינוי פצועים מקבל קדימות על חתירה למגע עם האויב והכרעתו. גברים, כך מתברר, מתוכנתים להילחם בחירוף נפש כדי להגן על הנשים והילדים בעורף. אבל כשחלק מהנשים נמצאות איתם בחזית, תפקידם כלוחמים פחות ברור להם, המוטיבציה שלם יורדת ודעתם מוסחת. זה לא ממש מפתיע, כשחושבים על זה.

כל התופעות וההשפעות האלה לא מאפיינות תנועה של זכויות אזרחיות או שיוויון. הן מאפיינות תנועה חתרנית המבקשת לערער את הסדר החברתי באמצעים אלימים, לפלג ולהסית בטכניקות של דיסאינפורמציה ושטיפת מוח, ליצור תוהו ובוהו רעיוני, להחליש את רוחו של העם ולפגוע בכושר ההישרדות שלו. אם חושבים על זה קצת, אלה הם מאפייניה הקלאסיים של תנועה שחשבנו שכבר נעלמה כמעט מעל דפי ההיסטוריה: הקומוניזם. כמה לא מפתיע, איפוא, שבחזית התנועה הפמיניסטית עומדות נשים שגדלו בבתים קומוניסטיים. הנשים בישראל צריכות לחשוב טוב טוב מי מנצל פה את מי: האם הן מנצלות את התנועה הפמיניסטית כדי לשפר את חייהן האישיים, או שאולי דווקא מנהיגות התנועה הפמיניסטית הן אלה שמנצלות אותן, לקידום מטרות המסכנות את כלל הציבור – נשים, גברים וטף. גיל רונן, יו"ר ארגון "הפמיליסטים"