אמא היא לא מטפלת ואבא הוא לא כספומט

אמא היא לא מטפלת ואבא הוא לא כספומט

מאת רותי סיני

ישראל היא אחת המדינות היחידות במערב שבה החוק עדיין קובע, כי במקרה של גירושים המלווים באי הסכמה מקומו של ילד בגיל הרך הוא עם אמו. ועדה שמינה משרד המשפטים תומכת בפתרונות שוויוניים יותר. אחד מהם: מסירת הילד לרשות "ההורה העיקרי", זה שטיפל בילד יותר

איור: דוד פולונסקי הם נישאו ונולד להם בן. כעבור שנתיים החליטו להיפרד. הוא החליט להקדיש את זמנו ללימודים ולגדל את בנו. היא רצתה לנסוע למזרח, לחפש את עצמה. הם הכינו הסכם גירושים והלכו לקבל את אישור בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן. הם לא תיארו לעצמם שתתעורר בעיה ואף התגאו בכך שהגיעו להסכמה כה תרבותית. אבל הם טעו. השופט ביקש תסקיר של פקידת הסעד בשאלה אם אכן אפשר להפקיד את בנם בן השנתיים בידי האב. אחרי ככלות הכל, ציין השופט, בחוק הישראלי רווחת "חזקת הגיל הרך" ואי אפשר להתעלם ממנה. דוקטרינת חזקת הגיל הרך קובעת שמקומו של ילד בגיל הרך הוא עם אמו. ספציפית מדובר בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הקובע שבמקרה של גירושים שבהם לא הושגה הסכמת ההורים בשאלה מי יחזיק בילד, יחליט בית המשפט בהתאם לטובת הקטין, "ובלבד שילדים עד גיל שש יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". בעטיו של סעיף זה בחוק מסתיימים מרבית משפטי המשמורת בישראל בהענקת משמורת לאם. לפעמים שופטים מתערבים גם כשיש הסכמה. ואולם, גם לאחר שמלאו לילד שש הוא יישאר לרוב אצל אמו, שכן בתי משפט אינם ממהרים להפוך החלטות כאלה, כדי שלא לערער את יציבות חייהם של ילדים. ישראל היא אחת המדינות היחידות – אם לא היחידה – בעולם המערבי שחזקת הגיל הרך טרם נמחקה מספר החוקים שלה. אמנם בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולות המערערים על דוקטרינת הגיל הרך, בנימוק שהיא נשענת על סטריאוטיפים ארכאיים של תפקידי האב והאם במשפחה ובחברה. אולם הדיבורים – של אבות כואבים, משפטנים ופסיכולוגים – לא הבשילו לכדי מעשים. עתה, בפעם הראשונה מאז ניסחו את סעיף 25, לפני כמעט 40 שנה, מסתמנת אפשרות שינוי. במסגרת ועדת רוטלוי – ועדה בראשות השופטת המחוזית סביונה רוטלוי, שאותה מינה שר המשפטים כדי שתבחן דרכים להתאמת החוק הישראלי לאמנת האו"ם לזכויות הילד – פועלת ועדת משנה העוסקת במעמד ילדים בהסדרי גירושים. בראש הוועדה עומדת המשפטנית תמר מורג, מומחית לזכויות ילדים. מורג אומרת כי הוועדה שלה תדון בחודשים הקרובים גם בסוגיית חזקת הגיל הרך ותגיש המלצות בנדון. מורג רואה את הסוגיה מההיבט של זכויות הילד, ולא של זכויות ההורה, שסביבן התנהל עד כה עיקר השיח הציבורי בנושא. "נטייתי היא שיש לבחון מחדש את ההצדקות לקיום חזקת הגיל הרך", אומרת מורג. זאת, לדבריה, על רקע המצב בעולם, לאחר שמרבית המדינות במערב ביטלו את החזקה הזאת; על רקע הפגיעה בזכות הילדים למעורבות פעילה של שני הוריהם בגידולם; על רקע ההכרה החברתית והמשפטית בעקרון השוויון בין המינים; ומתוך ראיית ההשלכות של חזקה זו על תפישת האבהות בחברה ובמשפט. "הייתי רוצה לראות תפישה יותר שוויונית", היא אומרת. "אני מעריכה שאנחנו הולכים לקראת ביטול החזקה". עם זאת, מורג גם רואה יתרונות בחזקות ולפיכך סבורה כי צריך לבחון אפשרות לקבל חזקה אחרת או לקבוע קווים מנחים בחקיקה בעניין משמורת. כשמתנהל סכסוך בשאלת המשמורת על ילדים, חזקות עשויות למנוע הקצנה של העימות בין בני הזוג, לחזק את הצד החלש ולהביא לא אחת לפתרון הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. את הפתרון שמאפשרות חזקות צריך גם לבחון מול האלטרנטיווה, היא אומרת, ולשאול באילו כלים אחרים אפשר להשתמש כדי לקבוע מי מההורים יקבל את הילד. בהקשר זה מורג מציינת סדרת מאמרים ביקורתיים של פרופסור רוברט ה' מנוקין, שהתפרסמה תחת הכותרת "הטלת מטבע". מנוקין, משפטן מאוניברסיטת הרווארד, טען במאמרים הללו שקיימים מעט מאוד כלים משפטיים אמיתיים לשם קביעת משמורת, כל עוד מדובר בשני הורים כשירים שאין ביניהם פערי יכולת מהותיים. ובמרבית המקרים, כפי שמציין פרופ' אבי שגיא, ראש המרכז לחקר התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, "שני ההורים הם בסדר". חלוקת הנטל וההנאה בארצות הברית מרבית המדינות מחקו את חזקת הגיל הרך והחליפו אותה בחזקת ביניים; הילד מופקד בידי אותו הורה שהיה בעת הגירושים "ההורה העיקרי" – זה שטיפל בילד יותר. אמנם לרוב ממילא מדובר באם, אבל לפחות נמחקת המשמורת האמהית כברירת מחדל יחידה ונפתח פתח לכך שככל שישתרשו שינויים חברתיים, כך יילך ויגדל מעגל הגברים שייחשבו "הורים עיקריים", סבורה מורג. "זהו פתרון ביניים עם הרבה קשיים, אולם צריך יהיה לשקול אותו כאחת האפשרויות האלטרנטיוויות". עמותת "הורות שווה", מהקולות הבולטים בקרב הדורשים לבטל את חזקת הגיל הרך, רואה פתרון שונה. העמותה היא קבוצת גברים ונשים שפועלים לקדם שוויון של שני ההורים כלפי ילדיהם מתוך תפישה שזכותו של ילד לשני הוריו, גם אם הם גרושים. כיום אחד מארבעה ילדים בישראל הוא בן להורים גרושים; במקום לקבוע קביעה אוטומטית מי ההורה שיקבל לידיו את ילדיו, העמותה מציעה לבחון כל מקרה לגופו ולהתוות סדרה של מודלים להסכמים בין הורים גרושים, שתיתן לכל הורה הזדמנות שווה להיות הורה ותטיל עליו אחריות שווה. "החוק כופה על מרבית הילדים הללו לחיות עם אמם, אך מטיל על האב את חובת פרנסתם. זאת אומרת, החוק הישראלי רואה באם מטפלת ובאב כספומט. זהו אי שוויון מובנה בחוק, והוא פוגע בראש ובראשונה בילד ובזכויותיו", אומר רועי רונן, אחד מפעילי העמותה. "חלוקת נטל ההורות, כמו גם ההנאה ממנה, מאפשרת לאבות להיות הורים אחראים וקרובים לילדיהם ולאמהות לפתח קריירה וקשרים חברתיים". אחד המודלים האפשריים הוא של משמורת משותפת, אם כי בעמותה אומרים כי הוא לאו דווקא המועדף. גם פרופ' שגיא, החבר בוועדת המשנה של מורג, אומר כי במקרים רבים משמורת משותפת אינה מצליחה בגלל המתחים בין ההורים, שרק מזיקים לילד. אבל גם הוא סבור שיש לבטל את חזקת הגיל הרך: "התפישה שנשים צריכות לטפל בילדים בגיל הרך קשורה לעבר, כאשר בחלוקת התפקידים נשים היו בבית, גברים יצאו לפרנס, ונוצרה מומחיות. אבל התפישה התפתחה ללא כל נתונים מחקריים. נכון שהואיל והאשה היתה יותר בבית, הקשר שהתפתח בינה לבין הילד היה חזק יותר. אבל זה לא בגלל איזושהי יכולת מולדת של האם. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שהיכולות של האב והאם הן יכולות דומות, ובוודאי במקרים שבהם האב הוא שבילה יותר זמן עם הילד בשנותיו המוקדמות". הואיל וכאשר פורץ סכסוך בין ההורים המתגרשים צריך בכל זאת להכריע בין השניים, החזקה הקיימת נוחה מאוד. "היא חוסכת את משפט שלמה", כפי שמנסח זאת שגיא. אבל מחקרים מהשנים האחרונות מראים שהיא אינה טובה לילד, שזקוק לתרומת שני הוריו. מאז סוף שנות ה-70 המחקרים גם מראים, שלאב יש חשיבות מכרעת בהתפתחות ילדיו, וכי לתינוקות אין העדפה מולדת של הורה אחד על פני האחר. "הנחת העבודה צריכה להיות שלשני ההורים פוטנציאל לתרום לילד, ושההחלטה מי יהיה ההורה המשמורן היא פונקציה של פרמטרים שהחוק לא צריך להתערב בהם", אומר שגיא. "כל מה שהייתי כותב בחוק הוא, ששני ההורים ימשיכו להכריע בעניינים הקשורים בטובת הילד". גם כיום, על פי חוק, שני ההורים ממשיכים להיות האפוטרופסים של הילדים גם לאחר גירושיהם, אבל בפועל, משום שהילדים הם לרוב אצל האם, היא זו שמכריעה בסוגיות רבות הנוגעות לגידולם. שגיא סבור שהמדד שצריך להכריע בשאלת המשמורת הוא המידה שבה ההורה המשמורן יהיה מסוגל לדאוג לכך שההורה השני יהיה מעורב בחיי הילד. במרבית מקרי הגירושים מגיעים בני הזוג בכל זאת להסכמה בשאלת המשמורת, כך שאין צורך בהתערבות בתי המשפט. אבל בכרבע מהמקרים אבות דורשים משמורת, אומר עורך הדין שמואל מורן, העוסק בדיני משפחה. לא לתת לחזקה משקל מוגזם בשנה שעברה ייצג מורן אב שביקש לקבל את בנו בן הארבע למשמורת לנוכח החלטתה של האם להגר לאנגליה ולקחת עמה את בנה. בפסק דין תקדימי באותו מקרה קבעו שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב, כי "אין אמנם אפשרות להתעלם מקיום החזקה שבסעיף 25 לחוק, אולם המשקל שניתן לחזקה לא צריך להיות מוגזם ויש לתת משקל גם לכל שאר השיקולים בבואנו לבחון את טובת הילד הספציפי. המציאות כיום שונה מהמציאות שבמסגרתה גובשה הדוקטרינה של חזקת הגיל הרך". לפיכך החליטו השופטים פורת, רוטלוי ומשאלי לדחות את בקשת האם וקבעו כי הילד יגור עם אביו. אלא שהאם עתרה לבית המשפט העליון ובפסיקה שכתבה השופטת דליה דורנר נדחתה החלטת המחוזי. "עדיין בדרך כלל הקשר בין ילדים רכים בשנים לבין אמם חזק מהקשר בינם לבין אביהם. כך עולה ממחקרים עדכניים רבים", כתבה דורנר. אלא שלביסוס טענה זו הביאה דורנר ציטטה ממאמר שנכתב ב-1982, והציטוט נסמך על מאמר אחר משנת 1973. חזקת הגיל הרך בחוק הישראלי אינה נשענת רק על תפישות פסיכולוגיות וחברתיות. מורן מציין כי היא גם לקוחה ישירות מהדין העברי הקובע שילד עד גיל שש יישאר בחזקת אמו. עם זאת, החוק הישראלי לא אימץ מרכיב אחר מהדין העברי – שאחרי גיל שש יישארו בנות עם האם ובנים עם האב. מורן, חבר בוועדה בלשכת עורכי הדין שדנה גם היא באפשרות להמליץ על ביטול סעיף 25, מציין עובדה זו כדי לטעון שאולי יהיה אפשר לשכנע את הממסד הדתי לוותר גם על חזקת הגיל הרך, כשם שוויתר על הסעיפים האחרים בדבר משמורת בנים ובנות. המצב הקיים, שבו האבות הם בדרך כלל המפסידים במאבקי המשמורת, יוצר התמרמרות רבה בקרב אבות וגם בקרב אמהות מסוימות, שאינן רוצות שכל נטל גידול הילד יוטל עליהן באופן אוטומטי, אומר מורן, שהיה בעבר עובד סוציאלי. אבל לגישה הפמיניסטית, הדורשת בעבור אמהות גם את הזכות לקריירה ולפנאי, יש פן נוסף. "עדיין לא הגיעה העת לשנות את חזקת הגיל הרך, כי עדיין לא נפתרו כל בעיות השוויון האחרות. כשאבות ייטלו חלק באופן שוויוני ומלא בכל מטלות המשפחה וגידול הילדים, אז יהיה נכון לפתוח את החזקה הזאת", אומרת עורכת הדין אידית טיטונוביץ, מנהלת הלשכה המשפטית של נעמת בתל אביב ומנהלת המרכז לזכויות האשה והמשפחה. טיטונוביץ מציינת שגם כאשר חזקת הגיל הרך מיושמת, אין מדובר בהוצאת האב מחיי הילד. בפועל, הסדרי הראייה ברוב המקרים נותנים לאב זכות לבלות עם ילדיו במשך 50% מהשעות שבהן הם ערים, היא מציינת. "הלוואי וכל האבות – גרושים, נשואים ואחרים – היו מנצלים אפילו את מחצית זמני הערות של הילדים כדי להיות עמם", אומרת טיטונוביץ. עם זאת, גם לדעתה חזקה ניתנת לסתירה: טובת הילד עומדת מעל לכל, ואם יש מקרים שבהם ברור שטובת הילד היא דווקא לחיות עם האב, צריך לדרוש זאת. רוב פקידי הסעד לסדרי דין הם נשים-אמהות בשבוע שעבר שלחה עמותת "הורות שווה" מכתב לשר העבודה והרווחה שלמה בניזרי לרגל סיום העיצומים שנקטו בשנתיים וחצי האחרונות פקידי הסעד לסדרי דין. אלה הם אותם עובדים סוציאליים שתפקידם להכין תסקירים לשופטים בתיקי גירושים. אחרי שבירכו על תוספת התקנים לפקידי סעד, שאישר משרד האוצר, הוסיפו חברי העמותה: "אנו כעת רק מבקשים שתוספת תקנים זו תנוצל לאיזון בין המינים ולמתן יותר הזדמנויות לגברים לשמש בתפקידים של פקידי סעד… פקידי סעד חורצים גורלות בתסקיריהם – ילד זה לאן ילך, מתי יראה את אביו, ומתי את אמו, ילדה זו לאיזה חינוך תזכה, ומתי תראה את אמה. השופטים פוסקים וגוזרים את הדין על סמך תסקירים אלו. כל טעות כאן גורלית… והנה, בשאלות קשות אלו, של החלטה בין אב לאם, מתברר כי כמעט כל מערך פקידי הסעד לסדרי הדין מורכב מנשים, אמהות בעיקר… "כפי שמלמדים מחקרים פסיכולוגיים, תפישת והתגבשות ההורות אצל האבות שונה מזו של אמהות. כיצד תוכל החלטה להיות נקייה מדעות קדומות, מאוזנת, וחשוב מכל, מכירה בצורך של הילדים בקשר גם עם האב וגם עם האם, כאשר כל פקידי הסעד הם אמהות?" במאמר שפורסם לפני כשבע שנים – אחד המעטים המתייחסים לעמדותיהם של פקידי הסעד בענייני משמורת – ציין מחברו פרופ' דן שניט, מהחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, כי במחקר שנערך בישראל "מתבררת עמדה סטריאוטיפית בכיוון העדפת האשה כמשמורנית על ילדים… גם במקרים שאין כל סיבה מקצועית ועניינית להעדיף את האם כמשמורנית לעומת האב".

מה אומרים למי שמספר כי התגרש אתמול?

מה אומרים למי שמספר כי התגרש אתמול?
פגשתי את יואב ברכבת, אחרי שנים שלא התראינו. עבדנו יחד, הוא נחשב עילוי, ועל השולחן היתה לו תמיד תמונה של שתי בנותיו זהובות התלתלים. אז שאלתי מה שלומן

הדס מטס  פורסם:  18.12.07, 09:07 
"תודה שלקחת אותי", שלחתי הודעת טקסט לאבא של שחר, שהשכים להקפיץ אותי לפני העבודה.

כיוון שהרכבת הגיעה באיחור לתחנה וגם יצאה באיחור עוד יותר גדול, ניסיתי כל הדרך לנחם את עצמי בכך שלפחות לא נתקעתי בפקקים לא צפויים, והכי חשוב – שאגיע להרצאה ערנית אחרי מנוחה מסוימת של בהייה בנוף, ולא בתום נהיגה מאומצת בדרכים לא מוכרות. עכשיו, כשהתקרבנו לתחנה הנכונה, קמתי עם התיק שלי וניגשתי לדלת, במטרה לצאת ראשונה ולרוץ לתפוס מונית לאוניברסיטה.

 מודעה  
 
   
 
מסתבר שכולם חשבו כמוני, בגלל האיחור, ככל הנראה, וכך היה אזור הדלתות עמוס באנשים ממהרי-סבר. יכולתי כבר להישאר לשבת במקום שלי עד שהרכבת תעצור, לפחות שם היה חלון פנוי להסתכל בו. אבל כבר לא היה לאן לחזור, ונשארתי לעמוד שם, בוחנת בזמני הפנוי את הגב של האנשים.

דווקא כשהתקרבה למחוז חפצי, כאילו בכוונה האטה הרכבת את שקשוק גלגליה. לא רק אני חשתי בכך, גם גוש האנשים, שמידי פעם פיכה בו גל של תנועה לכיוון הדלתות, עד שהבין שזו רק מגמת האטה, לא עצירה מלאה. כשנמאס לי לנעוץ את עיניי בעורף המנומש של האשה לפניי ולנסות לנחש מה גילה ולאן היא נוסעת, הסתובבתי והבטתי באנשים שבהו עד אותו רגע בעורף שלי עצמי.

בתוך הצפיפות זיהיתי מיד את הגו הזקוף והדק והלחיים השקועות של יואב. שנים לא ראיתי אותו, עוד מהימים הרחוקים ששנינו עבדנו בשכר רעב כמתרגלים. הוא נחשב שם עילוי, אני הייתי השקדנית. לא פעם הוא הסתבך עם המרצים הוותיקים, כיוון שהעביר ביקורת עניינית על מחקריהם, ולעתים אף פרסם זאת בכתב. אני, לעומתו, תמיד העדפתי לנשוך את הלשון במקום לומר משהו שירגיז את "הדינוזאורים", כלשונו. הייתי נשואה טרייה, הוא כבר היה אבא לשתי בנות זהובות תלתלים, היתה לו תמונה שלהן במסגרת, על השולחן שחלקנו עם עוד שני מתרגלים.

"יואב?" פניתי אליו. עברו הרבה שנים, חששתי שאולי הוא לא יכיר אותי, ולכן גם הזכרתי את שמי.
הוא ענה לי בניע ראש קל של זיהוי. עוד לפני שהריתי את שחר הוא עזב את האקדמיה, יצא לנסות את מזלו בעולם הסטארט-אפים, ומאז לא ראיתי אותו. רק שמועות רחוקות פעם בשנה או יותר ממכר שפגש אותו – שהוא עושה חיל וכסף גדול, שחזר לאקדמיה, שעזב את הבית.

"מה שלומך, יואב?" שאלתי אותו בנימוס, כי לא יכולתי להפנות לו את גבי ולצאת, הרכבת עדיין לא עצרה.

משהו היה כבוי במבטו

סיפור טיפול:
 
משבר גירושים – גבר הולך לאיבוד / גלית לזר
 
הוא נראה עייף מאוד, מוטרד, לא ממוקד, סיפר שהוא מתקשה להירדם, מתעורר מספר פעמים במהלך הלילה ולא מצליח לשוב לישון, ירד ארבעה ק"ג במשקל. גל צונמי שטף את כל מה שהכיר וחשב על עצמו ועל עולמו. 
לכתבה המלאה
 
 
 
"בסדר גמור, מצוין", הוא חייך חיוך קפוא, חושף לרגע את שיניו. לא שאל לשלומי בחזרה, ואני בחנתי את פניו הארוכים. הם ממש לא נראו כמו פנים של אדם ששלומו מצוין. לא חל בהם שינוי ניכר במשך השנים, וזה לטובתו – הוא נשאר נאה כשהיה, אבל משהו היה כבוי במבטו. אולי הוא סתם לא שמח לפגוש אותי. לא ברור לי מדוע, הרי היינו די מקורבים מבחינה מקצועית.

כשהגעתי לעבוד איתו שכם-אל-שכם שמעתי רינונים על יחסים הדוקים שהיו לו עם האוצרת של הגלריה האוניברסיטאית. היא בעצמה תפסה אותי פעם במנזה לשיחה ארוכה בה התוודתה על אהבה יוקדת ושורטת, מעטרת את סיפורה בתיאורים פלסטיים על עבודת שפתיים ולשון. ביקשה שלא אומר מילה, ואני בצייתנות שמרתי את הפה סגור גם אחרי שהתברר לי שלפחות מחצית הדוקטורנטים במחלקה שלנו נחשפו אחד-אחד במנזה לאותו וידוי עצמו. ברגע השיא היא לקחה את בנה היחיד ועברה לגור בדירה שכורה. יואב, לעומת זאת, הביא עוד ילדה לעולם. יום אחר יום האוצרת איבדה עניין בעבודה, ולאחר חודשים אחרים פוטרה. יואב המשיך אצלנו עוד כחצי שנה, ואז קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, כך שמענו. הוא לא טרח להיפרד מאיתנו, שותפיו לשולחן. אפילו את התמונה המשפחתית שלו השאיר.

עכשיו אצטרך לחלוק מונית עם הפרצוף השותק הזה
"אתה נוסע לאוניברסיטה?" שאלתי כשהבחנתי בתיק מרצים מסמורטט מתחת לבית שחיו. שונה כל כך מתיק הגב שהיה סימן הזיהוי שלו בימים הרחוקים ההם. חבל שפניתי אליו, כעסתי על עצמי, עכשיו אצטרך לחלוק מונית עם הפרצוף השותק הזה. מצד שני, הרי לא יכולתי להתעלם. לא ייתכן שלא אזהה אותו, גם אחרי תקופה ארוכה.
 

"לא, אני מרצה במכללה", אמר, ונדמה שלשנינו רווח. אז זה מה שהוא עושה עכשיו? מרצה במכללה?
"מה שלום הבנות שלך?" שאלתי את הדבר האחרון שנותר לי לשאול אותו, מעל הראשים של האנשים שעמדו סביבנו וחיכו כמונו שהרכבת תיעצר.

"לא יודע", ענה, "שלושה חודשים לא ראיתי אותן".

עכשיו נותרו לי שתי אפשרויות: לסתום את הפה, להסתובב ולהתפלל שהרכבת תעצור כבר – או לשאול אותו לפשר דבריו. אבל זו לא נשמעה כמו תשובה של מי שלא רוצה שישאלו אותו, אחרת היה אומר ששלומן טוב ובכך מסיים את השיחה, הסברתי לעצמי, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לחטט עד כדי כך בחייו הפרטים ולשאול כיצד קורה שאבא לא פוגש את בנותיו הצעירות במשך שלושה חודשים. אולי הן נסעו לחו"ל, ניסיתי למצוא הסבר, ושאלתי אותו: "ובכל זאת, מה שלומן?"

"אני לא יודע", אמר יואב בלי לשנות את טון דיבורו, "התגרשתי אתמול", אמר. ואני הצטערתי שהבאתי אותו לדבר על נושא כאוב כל כך ברכבת צפופה, מול קהל גדול של בני אדם שאין להם שום דבר אחר לעשות מלבד להקשיב לסיפורו האומלל.

מה מצופה ממני להגיד אחרי דבר כזה? מה אומרים למי שמכריז כי התגרש אתמול? מזל טוב? משתתפת בצערך? האמת היא שחשבתי שהוא גרוש כבר שנים. למה נכנסתי לזה בכלל?

אצבע אלוהים מן השמיים ירדה ועצרה את הרכבת על המסילה בדיוק בזמן. הדלתות נפתחו, ואני מלמלתי ברכת פרידה נימוסית והתנצלות על חפזוני.

"איזה איש גועלי", שמעתי מאחוריי אשה שצעדה כמוני על הרציף.

"איום ונורא", ענתה לה חברתה, "מה אשמים הילדים?"
ספרה של הדס מטס, "רבע עוף" , ראה אור בהוצאת אגס.

התנועה למען עתיד ילדנו מגנה את החלטת יסכה רוטנברג בשל הפרת חוק בוטה בשל סירובה לקבוע דיון הוכחות בעניין של קטינה שיצאה לעשות את צרכיה .

התנועה למען עתיד ילדנו מגנה את החלטת יסכה רוטנברג בשל הפרת חוק בוטה בשל סירובה לקבוע דיון הוכחות בעניין של קטינה שיצאה לעשות את צרכיה .

המדובר בדוח חנייה אשר נעשה שלא כדין ללא כוונה פלילית,ללא יסוד נפשי וכן ללא יכולת לקביעת דיון הוכחות .

שנים הנני נמצא בבתי משפט התנהלות של שופטת אשר ברור שהיא מקבלת את המשכורת מעיריית תל אביב  אך מניעת דיון הוכחות הינה חמורה ביותר עפ"י בג"ץ בן דורי 110.05 .

שופטת זו מחכה את הלכת בית המשפט העליון ,את פסיקותיו של השופט קדמי ונשיא בית המשפט העליון לשעבר הנשיא ברק .

המבקש הינו אב לקטינה בת 9 .

הקטינה סבלה משלשולים והאב נאלץ לעצור כדי שהקטינה תיכנס לשירותים באופן דחוף .

הפקח ביקש מהאב שיעזוב את המקום וישאיר את הקטינה ללא השגחה .

הפקח רשם את הדו"ח רק לאחר עזיבת הרכב את המקום שהקטינה עלתה על הרכב .

השופטת סירבה לקבוע דיון הוכחות,סירבה לאפשר למייצג עפ"י דין לסייע בידי האב וטענה התקנות ובית המשפט העליון לא מעניינים אותי .

כמו כן טענה ללבושו של מנכ"ל התנועה למען עתיד ילדנו והעליבה אותו ברבים  .

הנני עיתונאי מעולם לא ראיתי יחס מחפיר של שופטת  אשר פעלה כחותמת גומי של העירייה

בימים הקרובים  תוגש בקשה לעיון חוזר עקב אי סבירות קיצונית,ערעור ,תלונה לנציבות השופטים ואף בקשה משר המשפטים לזמנה לבירור בוועדה לבחירת שופטים  .

פנייה לגב' גילה גרינבוים מחלקת הרווחה פקידת סעד מחוזית מאת: מלול יוסף

אחד הסיפורים המזעזעים ביותר שנתקלתי בהם מאז שאני עורך את האתר הזה. המשכה של הכתבה כבשת הרש.

זוהי תוצאה ישירה של "העצמת האישה" הנהוגה במדינה שאין לה ולא כלום עם ההגדרה מדינה מתוקנת,ולחשוב שארגוני ושדולות הנשים כ 900 במספר ממשיכים לחתור לקידום הנשים ו"לשיוויון" בחברה.

לכבוד: מחלקת הרווחה פקידת סעד מחוזית מאת: מלול יוסף
לידי: גב' גילה גרינבוים
כתובת: רח' קרן היסוד 9 ירושלים, פקס : 025650124 מען: ת.ד.- 14608 אשדוד

הנדון: ילדים בסכנה, דיווח, אזהרה ושיחרור מאחריות

שמי מלול יוסף, אני נמצא בהליכי גירושין מאישתי, ענת, יש לנו 4 ילדים קטינים.
הריני רוצה לדווח ולהתריע ולשחרר אותי מאחריות לכל מה שעלול להיגרם לילדיי עקב התעללותה של אישתי בילדים ועקב מצבה הנפשי הרעוע, המסכן את שלומם וחייהם של ילדיי.
אני חרד מאוד לגורל ילדיי, לשלומם ולבריאותם הנפשית והפיזית. המקרה האחרון הדליק לי נורות אזהרה אדומות וגדולות ואני חייב להתריע על כל המתחולל בחייהם של ילדיי.
ביום ה' (16.8.07) בשעה 00:30 , התקשרה ענת כוכבה מלול לעו"ד דוד בן חיים מקריית גת, ( שייצג אותי בהליכי הסכם הגירושין בינינו ) ואיימה להתאבד ביחד עם בני בן השנתיים וחצי, השיחה הוקלטה והושמעה לי לאימי ולאחותי.
מתוך דאגה לשלום הילד דיבר עו"ד דוד בן חיים, עם אמא של אישתי שדיווחה לו שאישתי אושפזה וטופלה במוסד "איתנים" בירושלים ( מוסד לטיפול בחולי נפש )… ונכון להיום, הילד עבר לידי הסבתא המגדלת אותו כבנה מתוך דאגה לשלומו.
איום זה לחסל את הילד בני יחידי הגיע לאחר שרשרת אירועים מדאיגים אשר הרשויות ממשיכות להתעלם בעקביות מהסימנים ומהכתובת שעל הקיר, כדי שלא יבואו אליי בטענות ובהאשמות על כך שלא דיווחתי ועשיתי די, אני כותב את המכתב הזה ומסיר מעל עצמי כל אחריות וממלא את חובת הדיווח בכתב.
הריני אחת ולתמיד מוסר את כל המידע הידוע לי ומעביר את האחריות והדאגה לשלומם הנפשי והפיזי של ילדי לרשויות הרווחה והחוק.
אלו הן העובדות:
1.ענת מסרבת בעקביות לתת לי לראות את ילדיי, למעלה משנתיים שאיני רואה את ילדתי. כשילדתי העזה להתקשר אליי, היא השאירה אותה מחוץ לבית ואמרה לה שאם היא תעז להתקשר אליי שאגיע אליה, היא תדווח למשטרה שאביה חטף אותה ותכניס אותו לצרות, הילדה התקשרה אליי מבוהלת ובעצת עו"ד שלי לקחתי את הילדה לתחנת המשטרה באשדוד ודיווחתי להם על המקרה, שוטרי תחנת משטרת אשדוד ( שמכירים אישית את אישתי, והיא מנהלת קשרים רומנטיים עם אחד מהם) קראו לאם לבוא מייד ולקחת את הילדה וסירבו לקבל תלונה ממני וכל זאת כאשר עו"ד שלי על קו הטלפון מאזינה לשיחה ולבקשתי להגיש תלונה ובידיעתם.

2.הילדה הוענשה קשות על ידי אימה על כך ובנוסף כינתה את הילדה בשמות: – "בוגדת בי", " זה לא פעם ראשונה שבוגדת בי", "..ילדים אויבים שתוקעים לי סכין בגב, לא רוצה אותם", "אני עם אויבים לא רוצה לחיות", " אין לי ילדה יותר, אין לה אמא", " אויבים לא מחבקים ולא מנשקים"- מילים אלו הוקלטו ותומללו.
3.בהתקף זעם בעברה ניסתה לתקוף אותי עם סכין יפני, אימי שנחלצה לעזרתי, נחתכה בכף ידה ועד היום נושאת צלקת למזכרת מאירוע זה.

4.עשרות מכתבים נכתבו לי ע"י ילדיי כדי שאעבירם לשופט ( כך לפי בקשתם ) ובהם את מתארים את סבלם ותסכולם מהשהייה במחיצת אמם ומתחננים לעבור לגור אצל האבא.
5.מכתבים אלו הועברו לידיעת עו"ד וכן למחלקת הרווחה שסירבו לקבלם, כמו כן, הוגשה תלונה בכתב למחלקת הרווחה על כך שהאם אינה מקיימת את הסדרי הראייה, ושוב, דבר לא נעשה ושנתיים שאיני רואה את ילדיי.

6.ענת מטופלת בכדורים נוגדי דיכאון ואנטי אפילפטיים, ולפי דברי הילדים בחודש אוגוסט השנה כאשר לא נטלה את הכדורים, בהתקף זעם חתכה את הסבתא ואת הילדה בסכין.

7.לאישתי בנפרד יש ניסיון התאבדות בעברה, ע"י חיתוך ורידיה בסכין יפני, היא טופלה נחבשה ונתפרה והופנתה לטיפול פסיכיאטרי שאליו לא ניגשה מעולם!!. ( המסמך הרפואי על כך נמסר לעו"ד שלי בזמנו.)

8.מספר פעמים ביקשה האישה, מאימי שתיקח את ילדיי לתקופה מסוימת ותטפל בהם עד אשר תשתחרר מטיפולים שונים בבתי חולים, כי אינה מסוגלת להתמודד אתם, והילדים מושארים על כן שעות ארוכות בגפם, מוזנחים וללא כל השגחת מבוגר והדבר חוזר על עצמו ימים רבים.

9.הילד הקטין נלקח מידי אשתי ע"י אימה, הסבתא, ומתגורר ומטופל אצלה כעת, עקב אי יכולתה הנפשית של אישתי לטפל בו מתוך דאגה לשלומו ובטחונו. ובשל הסכנה בו הוא היה נתון עקב איומיה.

לאור כל האמור לעיל, לאור מצבה הנפשי המעורער של אישתי בנפרד ולאור כל העובדות שהצגתי, אני דורש לשלוח איש מקצוע, עובדת רווחה, איש בריאות הנפש או כל גורם מקצועי אחר לבדוק את המתרחש והעובר על ילדיי, יש לדאוג לשלומם ולרווחתם של ילדיי ולבדוק את רמת הסיכון הנפשי והבריאותי כשהם נמצאים בחזקתה הזמנית.
אני מעוניין ומוכן לקחת את ילדיי לטפל בהם ולהעבירם לחזקתי עד שתתברר כשירותה הנפשית ובמידה והדבר יתבקש.

לצערי איני נמצא קרוב אליהם עקב רדיפותיה של אשתי וסירובה העקבי לא לתת לי לראותם, אשתי ממהרת להגיש כנגדי תלונות סרק במידה ואעז להתקרב לעיר.

ניתוק הילדים ממני וסירובה לתת לי לראותם מעיד אלפי מונים על כשירותה ומצבה הנפשי וחוסר דאגה לשלומם הנפשי של ילדיי.
תלונות שווא רבות הוגשו על ידה כנגדי, הופרכו. אך דבר לא נעשה כנגדה, מצבה הבריאותי הנפשי ומסוגלותה ההורית לא נבדקו מעולם והילדים הועברו לחזקתה באופן עיוור.

פניותיי למשטרת אשדוד בעבר הושבו ריקם והם עומדים בסירובם לקבל תלונה ממני ולטפל בעניין.
מילאתי את חובתי בדיווח רוב הדברים הידועים לי, התרעתי, הזהרתי, ואני מסיר כל אחריות ממני למצבם ולשלומם של ילדיי במידה והם יפגעו בצורה זו או אחרת, כתוצאה מכך שלא ניתנת לי גישה מגובה חוקית לראותם ולדאוג למצבם.

בכבוד רב ובתודה מראש
מלול יוסף