אתר התנועה למען עתיד ילדינו נרתם למען לילך רותם שנחטפה

אתר התנועה למען עתיד ילדינו נרתם למען לילך שנחטפה

 

אנו קוראים לכל מי שיכול לעזור בעניין ולכל האתרים הישראלים לפרסם את תוכן מכתב זה

לילך כבר בת 7 וחצי והיא עדיין חטופה – מכתב פומבי מאת אביה של לילך

חג שני של פסח היה אמור להיות חגיגה כפולה ומכופלת עבורי. הייתי אמור לפגוש סוף סוף את בתי לילך במוסקבה, לאחר שלוש שנים ותשעה חודשים שלא פגשתי אותה כאבא, מאז היתה כמעט בת 4. במקום זאת, אני מוצא את עצמי נאבק מאז מוצאי החג הראשון ועד עתה כדי לנסות ולהשיג אישור לויזה לרוסיה.

אני מניח שלחלק מהקוראים העניין מוכר, או לפחות נשמע מוכר. למי שלא – להלן עיקרי הדברים:

שמי ירון רותם ואני אביה של לילך, ילדה שנחטפה לרוסיה עלי ידי אמה וסבתה ב- 26/7/2001

מדובר בעצם, במעשה נקמה של גרושתי, על כך ש"העזתי" להתגרש ממנה. היא ידעה שמהרגע שנולדה, הפכה לילך לדבר החשוב ביותר בחיי ולאחר שהתגרשנו, החליטה לפגוע בי ביקר לי מכל.
חטיפת בתי על ידי אמה וסבתה התאפשרה בעקבות החלטה שגויה, רשלנית וחסרת תקדים של השופט גרמן מבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, אשר לראשונה בישראל ביטל צו עיכוב יציאה מהארץ לקטינה במעמד צד אחד.

לאחר שנה וחצי של מאמצים אדירים איתרתי את בתי במוסקבה, אולם, רוסיה אינה חתומה על אמנת האג להחזרת ילדים חטופים וכל הסיפור לא ממש מעניין שם את הרשויות. מאז שאיתרתי את בתי, ניסיתי לשכנע את גרושתי לאפשר לי לראות את בתי, לפחות ברוסיה, אך ללא הואיל. גם הרב הראשי של רוסיה התערב, אך גם הוא לא הצליח לשכנעה לנהוג בהגיון.

 

עד עתה ביקרתי ברוסיה שלוש פעמים. בפעם הראשונה והשניה, הצלחתי לאתר את בתי ולפגוש בה 5 דקות אומללות ברחוב, במהלכן לא זיהתה אותי, עקב חוסר מזל שהיה לי יום קודם, בו פגשתי באקראי את גרושתי ברחוב במוסקבה. סיכוי של 1 ל- 13 מליון שהוביל לאותו מפגש אומלל בו גרושתי הצליחה להכין את בתי באמצעות מניפולציה שתגרום לה לפחד ממני פחד מוות. אותה ילדה שנלחמה לראות אותי במשך כל השנתיים וחצי שהיינו גרושים בארץ כשגרושתי מנסה להסיתה נגדי ללא הצלחה, הביטה בי באותו מפגש אומלל בקור המקפיא של החורף הרוסי, במבט מבועת אותו לא אשכח כל חיי.

בפעם השלישית ניסיתי לפגוש בה ביום הולדתה השישי (14 בספטמבר 2003), כשאני לוקח את הסיכון שהדבר לא יעבור חלק. במקום זאת, מצאתי את עצמי מבלה 8 שעות בתחנת משטרה במוסקבה, עם מסר שרצוי מאוד שאעזוב את רוסיה עם המטוס הראשון, כי אני שרוי בסכנה.

עתה, לאחר שנתיים של מאבק משפטי לקבלת הסדרי ראיה ברוסיה, בבית משפט רוסי, כשגרושתי משתמשת בכל טריק שקיים בספר, כדי לדחות את הדיונים ואת ההחלטה, הצלחתי סוף סוף, לקבל הסדרי ראיה ברוסיה; אחת לחודש – 3 שעות ביום שבת ו- 3 שעות ביום ראשון.

אם משהו היה מספר לי פעם כי שש שעות בחודש עם בתי יהפכו לפסגת השאיפות שלי באיזשהו שלב בחיי, הייתי חושב שמשהו אצלו לא בסדר. אולם יש רצוי ויש מצוי – רצוי וצריך להחזיר את לילך הביתה, מצוי – פעם בחודש 6 שעות ברוסיה. זה מה יש. אבל מסתבר שגם מה שיש עדיין אין. גרושתי התנגדה אפילו להסדרי ראיה אלו, ערערה והפסידה בערעור, כשאפילו בית המשפט הרוסי מותח ביקורת, יותר ממרומזת, על התנהגותה. לפני שבוע נראה היה שאכן אני עומד לפגוש את לילך.

אני עוצר כאן לרגע של חשבון נפש. אני מודה שכשהתחתנתי עם מרינה (גרושתי), שמחתי שהתחתנתי עם בחורה כל כך חכמה. חכמה ויופי הם שילוב מנצח מבחינתי. חכמתה ושנינותה היו חלק מסיבות שגרמו לי לאהוב אותה. בשלב מסויים השנינות הפכה לארסיות והחכמה למנוף לניגוח ולריב. בסופו של דבר, היא הצליחה לגרום לי להפסיק לאהוב אותה. בדיעבד, כנראה שאם הייתי מתחתן עם מישהי לא ממש חכמה, לא היו לה את היכולות להעלם כך ולהציב בפני כאלו מחסומים בדרך למפגש עם לילך.

כאמור, בשבת זו – 30/4/05, חג שני של פסח, הייתי אמור לפגוש, בפעם הראשונה באופן מסודר, את בתי במוסקבה, לאחר פרידה כה ארוכה. לתדהמתי הסתבר לי, כי שמי מופיע במחשב הרוסי ב"רשימה השחורה" של מי שאסור להכניסם לרוסיה. לא צריך להיות גאון גדול כדי להניח שידה של גרושתי היתה בעניין ונראה שיש לה קשרים עם גורמים בעלי יכולת לא מבוטלת ברוסיה.

מייד לכשנודע לי על המכשול החדש, מולו אני ניצב, פעלתי מול משרד החוץ הישראלי, כולל הקונסולית והשגריר הישראלים ברוסיה ואף ישירות מול הקונסוליה הרוסית, באמצעות מספר גורמים המכירים היטב את המקרה. על פניו נראה, כי הקונסול הרוסי בישראל מכיר את המקרה, מגלה אמפטיה ומנסה באמת לעזור. העניין הוא שההנחיה הגיע ממוסקבה והמחשב לא מאפשר להנפיק לי ויזה, לפיכך הקונסול הרוסי לא יכול היה להבטיח שום דבר, פרט להשתדלותו.

קיוויתי כי מסמכי בית המשפט הרוסי, התערבות פקידי משרד החוץ והשתדלותו של הקונסול, אכן יעשו את העבודה, אולם נראה שמי שמושך בחוטים עבור גרושתי, הינו גורם משמעותי והקונסול הרוסי חזר עם תשובה שלילית ומאז ניתן לומר שהתנהלותם של הרוסים מאוד מאוד תמוהה גם בעיני פקידי משרד החוץ המטפלים בעניין. מדובר גם בשערוריה מבחינתם, הרי מה שבפועל קורה הוא שרוסיה בעצם מונעת את קיום צו בית המשפט שלה עצמה.

כפי שהדברים נראים, פעילות הדרג המקצועי פשוט אינה מספיקה והם עצמם אובדי עצות. לפיכך,  במקרה זה ידרש מאמץ יותר משמעותי כדי לבטל את רוע הגזירה. כאן נדרשת התערבותם הישירה של גורמים פוליטיים בכירים שיפעלו מול מקביליהם ברוסיה כדי לפתור את העניין. עד כמה שידוע לי איני סוחר סמים או טרוריסט מסוכן שקיימת סיבה אמיתית לאסור על כניסתו לרוסיה…

השאלה היא, האם באמת למישהו אכפת מכך שילדה בת 7 וחצי מנותקת מאביה וממולדתה מזה 4 שנים כמעט, וזאת, כאמור, בעקבות מחדל נוראי של שופט, קרי – המדינה, שהרס במחי קולמוס את חיי בתי וחיי שלי, ואתם יודעים מה – גם את חייהן של גרושתי ואמה, שאהבו את הארץ וחזרו לרוסיה, מדינה ממנה סלדו, בעיוורון הטירוף הנובע מהקו הדק מאוד המפריד בין אהבה לשנאה תהומית הניזונה מאש הנקמה.

איך אמר לי אברי גלעד בריאיון שנערך עמי בערוץ 10, "ייתכן וזה הזמן להתפקד לליכוד". כפי שזה נראה, אף פוליטיקאי, או איש עסקים בעל השפעה, לא עושה דבר בלי שיש לו איזושהי נגיעה אישית, או אינטרס מובהק קרי- תמורה כלשהי ממעשיו (מתנצל על הציניות, אך בינתיים זה המצב, עד שלא יוכח אחרת).

אגב, אם אתם תוהים מה קורה עם השופט גרמן, בפועל כלום. אומנם הוגשה תביעה תקדימית כנגדו (באמצעות עורכי הדין אביגדור פלדמן ואבים יריב) שעקב חסינותו הגורפת, הפכה לתביעה נגד המדינה, אך הדבר אינו מונע מהשופט גרמן מלהגיש כבר בפעם השלישית השנה, מועמדות להתמנות לשופט מחוזי בישראל. כן, אתם קוראים נכון – מי שהיה צריך לקום, להתנצל ולפרוש בבושת פנים מכס המשפט, ממשיך ומבזה את הכיסא עליו הוא יושב ולא רק זאת, אלא מנסה להגיע למשרה רמה יותר. גם בפעם השלישית כתבתי מכתב לוועדה למינוי שופטים, אשר כנראה שתרם לטרפוד המנוי. בינתיים. אני מוכן להמר על כך שגרמן ימשיך לנסות ב"שיטת מצליח". לצערי איני מוכן להמר על כך, שאותו שופט חדל אישים, לא יכהן יום אחד בבית המשפט המחוזי.

בימים אלו כשהארץ גועשת ורועשת בעניין תוכנית ההתנתקות, אני מרשה לעצמי לתהות (מבלי שום קשר לעמדתי האישית בעניין): מדובר אכן בשבר גדול, עבור תושבי גוש קטיף – התנתקות מהבית. אולם, אני מוכן להמר על כך, שאם היתה מוצגת בפני אותם תושבים הברירה: "התנתקות מהבית" או "התנתקות מהילדים", איש לא היה מחליף את ההתנתקות מהבית בהתנתקות מהילדים. במקרה שלי מדינת ישראל (באמצעות השופט גרמן) עשתה לי בפירוש "תוכנית התנתקות מבתי היחידה" אז שיואל חסון, הממונה על פניות הציבור בליכוד (פוליטיקאי אמביציוזי המתיימר לנסות ולהיות מנהיג צעירי הליכוד), לא יכתוב בתשובה לעצומה לראש הממשלה שנחתמה על ידי חיילי גדוד המילואים שלי – "ראש הממשלה אינו מטפל בעניינים משפחתיים", כשהוא אינו מעביר את העצומה אפילו לידיעתו של ראש הממשלה. יש לי חדשות עבור מר חסון הנכבד: ברגע שהשופט גרמן, נציגה של מדינת ישראל, חתם על ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, העניין הפך לעניין לאומי. השופט גרמן חתם בשם מדינת ישראל, על תוכנית התנתקות מבתי לילך ושאף אחד לא יעיז לומר לי שזה "עניין משפחתי". אם מישהו חושב שזה "עניין משפחתי", הרי ניתן לומר באותו הגיון שעניין תוכנית ההתנתקות מחבל עזה הוא בסה"כ, "ענייני מגורים".  האם יואל חסון, או מישהו אחר, יעיז לומר לתושבי גוש קטיף, שראש הממשלה אינו מטפל ב"ענייני מגורים" ?

שופט במדינת ישראל עשה לי ולבתי, לפני 4 שנים "תוכנית התנתקות", הגרועה עשרות מונים מכל תוכנית התנתקות אחרת עליה מדברים כיום. ניתן היום בשיחת טלפון אחת של ראש הממשלה/שר החוץ/נשיא המדינה, לסיים את הסאגה. הגיע הזמן שאותם מדינאים יצאו מהאדישות ויקדישו חמש דקות לשיחת טלפון עם המקביל שלהם בצד הרוסי, כדי שאוכל לפחות להכנס לרוסיה כדי לפגוש את בתי. חמש דקות – זה הכל. האם זו בקשה מוגזמת ?

קישורים נוספים:

אתר החיפושים הרשמי של "התנועה להחזרת לילך לישראל" (מעודכן רק עד סוף 2002 – לפני איתורה של לילך, אך מסופר בו הסיפור בהרחבה וכן קישורים לפרטים נוספים)

 כתבה מתוך מעריב בעניין השופט מתאריך מרץ 2004  ירון רותםמושב גבעת חן, רעננה מ. 43905

טלפון: 052-2450361
  

תביעת רשלנות נגד שופט המשפחה גרשון גרמן האתר של לילך רותם : www.lilach.org

http://docs.google.com/Doc?id=dhvf4jv_30gf8jfw

האתר של לילך רותם : www.lilach.org

ילדים חטופים באשמת בית המשפט