המחלקה המשפטית בתנועה עוסקת בייצוג בחוק הנוער במחירים סבירים . במחלקה זו עוסקים בתביעות נזיקין נגד גופי הרווחה.. עורכי דין מומחים בחוק הנוער, בפלילים, ובדיני משפחה שאינם משתפים פעולה עם הרווחה. טלפון לפרטים:אצל אלון יו"ר התנועה0547643477
כשילד מגיע לטיפול כבר לא צריך לשאול האם יש לו הפרעת למידה, אלא מאיזו לקות הוא סובל. הסיבה: חינוך דפוק (גם מצד ההורים). הפסיכיאטר מציע צעד מהפכני: מרשם רופא…
כבר זמן רב שאני שואל כל משפחה המגיעה אלי לייעוץ או לטיפול: מה הלקות של הילד או של הילדים? למעשה השאלה אם יש או אין לקות כבר אינה רלבנטית. תמיד עונים לי שיש לקות, השאלה היא אם רק אצל ילד אחד או יותר. הגענו למצב בו מספר הילדים המוגדרים כסובלים מליקוי מוחי כלשהו מגיע למאות אלפים, מתוך כמיליון וחצי התלמידים בארץ.
למיטב זכרוני, כשהייתי תלמיד, היו בבית הספר כולו שני ילדים עם בעיות למידה או בעיות בהתנהגות. היום יש אחדים כאלה בכל כתה, ונודע לי על מקרים של כתות בהן כל התלמידים, עד לאחרון שבהם, מטופלים כלקויים. הלקות יכולה להיות בקריאה וקליטה, ביכולת לחשב חישובים, בהתנהגות לא מאורגנת או היפראקטיבית, או בכתיבה בשגיאות.
בטור הנוכחי אני מבקש להעלות רק נקודה אחת מתוך מכלול הסוגיות, הסיבות האפשריות והפתרונות המקובלים, ויש לי לסיום גם הצעה שונה וחדשה ובה פתרון מהשורש של כל חוליי מערכת החינוך שלנו.
שק החבטות
תלמידים עם קשיי למידה הם בחלקם כאלה עם לקות אמיתית וברורה. מספרם האמיתי מבין המאובחנים ככאלה, הוא בוודאי פחות מעשירית מהמספרים המבהילים המדווחים. מנקודת המבט שלי כמי שנמצא מחוץ למערכת החינוך וגם מחוץ למערכת הענפה של איבחונים, טיפולים והקלות, שמתי לב לתופעה הבאה: מספר המאובחנים כבעלי לקות הולך ועולה ככל שרמת החינוך יורדת.
רמה ירודה של חינוך אמורה להתבטא בריבוי תלמידים בורים, לאו דווקא לקויים, אך יכול להיות קשר ישיר ואומלל בין שתי התופעות. תלמיד הנכנס למערכת החינוך מתנסה בדיסוננס קוגניטיבי קבוע: הוא מגיע ויושב בכתה כדי שילמדו אותו, אך בגלל סיבות רבות לא מלמדים אותו כמעט. ידוע שהתנאים אינם מתאימים ללימוד: החל מרעש, זמן רב המתבזבז על השלטת סדר וכלה במורות ומורים שכבר מאסו בחייהם המקצועיים, שאינם לומדים בעצמם, שאינם מתוגמלים כראוי.
השורה התחתונה היא של רמה ירודה מאד בכתה, והתלמיד מתקשה כי הוא מבולבל מהסביבה שהיא רק כאילו לימודית, הוא מתקשה כי לא הקנו לו כישורי לימוד, ואז מתחיל התרחיש האופייני לכל מערכת: החוליה החלשה בשרשרת, זו שלא יודעת להתגונן, מוכרזת כאשמה או חולה או לקויה.
התלמיד נבחר להיות שק החבטות, בעוד כל האחרים יצאו צדיקים. בלשון מעודנת יותר, מכריזים כי הוא סובל מליקוי כלשהו, המסכן הקטן. הוא הוא החוליה המפריעה בשרשרת האדירה של החינוך.
ההורים, הממהרים להאשים את המורות ולדרוש הקלות וזכויות יתר, אף פעם לא חשים אחראים למצב הילדים. איש לא בודק אם הם עצמם טורחים או מסוגלים לתרום ולו כהוא זה להשכלת ילדיהם, האם מציבים להם דוגמא בבילוי זמן בקריאה, למשל, ולא רק בקריאת הכתוביות בטלוויזיה.
ומי אשם? התלמיד.
עתה נבחן מצב בו ילד נדרש לקרוא מתוך ספר, בהנחה שעדיין לא הוענק לו התואר הנכסף ופטור של תלמיד עם ליקוי מוחי כמו לחלק מחבריו. התלמיד האופייני מתייחס לספר כאל עינוי ארכאי, מוזר, לא מתאים ובעיקר – בלתי אפשרי. הוא יגיב באי שקט, חוסר ריכוז וסבלנות והוא לא יקלוט, כי אף פעם לא הרגילו אותו לקרוא.
ובמלים מעטות: תלמיד עם לקות גדולה וברורה. כאילו.
כך הולכת וגדלה אגדת מאות אלפי הלקויים, בעוד הילד לא בהכרח מבין את נפתולי המלכודת אליה הטילו אותו החיים כתלמיד. הוא מקבל צ'ופרים מסויימים ומתרגל מיד למעמדו כנכה של מערכת החינוך. כך הוא יהיה פטור רשמית לא רק ממאמץ, אלא במידה רבה גם משינון ומלימוד.
הטיפול, אם כך, הוא לא בהכרח בטיפולים באותם תלמידים שתעשיית האי-חינוך והרפואה המדומה אספה תחת כנפיה. הפתרון הוא בשינוי מהיסוד של כל מרכיב במערכת החינוך במדינה. אמנם שומעים על רפורמות חדשות לבקרים. יתכן גם שיהיו שינויים, מעטים ואיטיים. בינתיים התלמידים, להוציא מיעוט של סקרנים, ולמדנים, משחיתים את שנותיהם לריק ויוצאים בראש ריק ממערכת החינוך.
ד"ר אמנון טליתמן, מעריב, ינואר 2008
