סיפורו של שמעון דמארי – שמעון דמארי ומלחמתו על בתו

הסיפור הובא לידיעת הציבור ע"י העיתונאי האמיץ : יואב יצחק
בתאריך: 25/01/02  
   
 ביום 4.2.02 יתכנסו שופטי בית ­המשפט העליון, מישאל חשין (אב בית­הדין), טובה שטרסברג­כהן ויצחק אנגלרד, להכריע בגורלו של שמעון דמארי, שהחל לרצות עונש של כמעט ארבע שנות מאסר.

העילה המרכזית, בגינה הורשע ונכלא: 'גניבת קטין', כמשמעותה בחוק העונשין.

המעשה של דמארי, לפי גזר ­הדין: בעיצומו של סכסוך רווי בהאשמות הדדיות עם גרושתו, הוא מנע משוטרים להפעיל כוח נגד בתו, שסירבה ללכת לבית אמה, ומנע את שליפתה מהבית בכוח.
הוא איפשר לשוטרים להיכנס לבית, בניסיון לשכנע את הבת ללכת עימם.

 "אם היא רוצה ללכת", אמר, "לא אמנע זאת ממנה. בכוח לא". הבת לא התרצתה.

כאן התערב בית ­המשפט, והורה על הוצאת הבת מבית האב, תוך הפעלת כוח. אחרי­כן פעלו השוטרים מכוח צווים שהוצאו בזה אחרי זה, חדרו לבית, היכו את האיש­-האב מכות נמרצות ושלפו את הבת מהבית. איש לא התחשב בכאבו של האב, איש לא התחשב ברצונה של הבת, שביקשה להיות עם אביה. הצו הקר והמנוכר הוא שהכריע.

המדינה האשימה אותו ב'גניבת קטין', לפי סעיף 367 לחוק העונשין, תשל"ז ­1977 ושלחה אותו, חמש שנים אחרי האירוע, לכלא. ניתן לשאול האם טובת הילדה הועמדה בפרשה זו כדבר ראשון במעלה. עובדה היא, כי גם התביעה וגם בית­המשפט עצמו, לא עשו את כל הדרוש למענה. אחרת קשה להסביר מדוע פעלו להרחקתה מהאב, למרות חוות דעת שהזמינו, בה נקבע כי למען בריאותה הנפשית, יש לאפשר לילדה לבקר אצל אביה חלק נכבד מהזמן.

עוד קשה להסביר, מדוע לא פעלו לבדיקה רצינית את המסוגלות ההורית של האב, לעומת האם.במשפטו הפלילי הלין על כך דמארי, כשטען שבית­ המשפט שלח אותו ואת גרושתו למומחים על­מנת לבדוק מסוגלות הורית, "וחוות הדעת מעידות על מופרעותה ואישיותה. אף פעם לא התייחסו לדברים הללו, ואני, על לא עוול בכפי, מוצג כפושע אלים".  
   
   
המחיר האחות הקטנה הופרדה מאחיה הגדולים
   
בהוראת צו בית­ המשפט נמנעו מחמשת ילדיו האחרים ביקורים אצל אחותם הקטנה, והמצב הזה נמשך כבר שלוש שנים. מדוע? כיוון שהם עמדו לצידו של האב, תמכו בו בנסיונותיו להחזיק בבתו, וגם העידו על סבלם מהאם לאורך השנים.

הבת הצעירה, בת 11, אינה יכולה לבקר שנים את אחיה ולהתראות עימם, אינה יכולה לחגוג איתם ימי הולדת, אינה יכולה לבלות איתם בשבתות וחגים. הנזק שנגרם לה הוא אולי בלתי­הפיך.למרות שהמידע הובא בפניהם של מוסדות הרווחה בישראל יותר מפעם אחת, ולמרות רצונה של הילדה להיות עם אחיה הגדולים, הם אינם טורחים לפנות לבית­המשפט כדי לטפל בסוגיה זו.

הסיפור של האיש דמארי יכול ללמד על המחיר הכבד שעלול אדם לשלם, בהסתבכו עם רשויות החוק. עיון בכל הררי החומר בנושא, מלמד על מאבקו הקשה, הנמשך כעשר שנים: בני זוג שהגיעו לסוף דרכם המשותפת, חיי ששת ילדיהם שאינם חיים, הבת הקטנה מופרדת מהאב ונמסרת לידי האם. חמשת הילדים האחרים מעדיפים את האב ומתגוררים עמו. תלונות מוגשות חדשות לבקרים, המשטרה חוקרת. המשטרה פורצת. שמעון דמארי סומן כאדם פרובוקטיבי, העומד על דעתו ואומר את דבריו הקשים גם ב פני בית­ המשפט. הוא סומן גם על­ידי המשטרה כ'איש הרע', ומאז היא מכה בו.

כתבי אישום הוגשו נגדו לרוב, ומאידך, תלונות רבות שהגיש הוא, לא טופלו כיאות. אפילו ראיות שהתגלו, בדבר הזמנה לחיסולו הפיזי לכאורה, לא טופלו כיאות. רושם זה מתחזק נוכח הצורה בה טופל דמארי על­ ידי השופטת צילה צפת. לטענת פרקליטיו ­ ירון דוד ונסים שלם ­ שייצגו אותו בהליכים שונים, דמארי קופח בבית­המשפט: בערעור שהגיש, טוען עו"ד דוד כי בית ­המשפט "ירד לזירה והתגושש עימו" (הכוונה בעיקר לשופטות צילה צפת וליה לב­און), כיוון שלא אהב את התנהגותו שם. בכך, טוען דוד, נגרם לדמארי עיוות דין חמור. עו"ד נסים שלם מיצר על תוצאות ההליכים וטוען כי למרות ריבוי ההליכים, העימותים שהתפתחו בין דמארי לשופטים גרמו לכך שגירסתו לא נשמעה במלואה וכסדרה, לא במשטרה ולא בבית­המשפט.  
     
האישוםהכל בגלל המצוקה
  
  דמארי נדחק לקיר. הוא לא היה מסוגל להגן על עצמו, ובוודאי לא להתמודד מול פרקליטי התביעה. עורכי­הדין ששכר ­ בשל מצוקתו הכלכלית אינו יכול לשכור עורך­דין שייצגו כראוי ­ לא הצליחו להתמודד עם אנשי התביעה. התוצאה: ההליכים התנהלו באופן כושל, במקרה הטוב. במהלך הדיונים התברר עד כמה קשה מצבו ­ האישי, הכלכלי, המשפחתי ­ של דמארי, ולמרות זאת, בחלק ניכר מההליכים לא סודר לו ייצוג הולם מצד המדינה.

התוצאה: דמארי הורשע בגין 'אשכול' של שני כתבי אישום. 'אשכול' ­ שכן כתבי אישום אלה אוחדו עם כמה נוספים. מקור כולם, בלי יוצא מהכלל ­ במצוקה הנוראה אליה נקלעה המשפחה.בכתב האישום הראשון הורשע דמארי, בבית­משפט השלום ברחובות, על­ידי השופטת ליה לב­און, בהפרת הוראה חוקית, גניבת קטין ותקיפת שוטרים. בגין זאת נגזרו עליו 28 חודשי מאסר. בכתב אישום אחר, שניתן בבית­ משפט השלום ברחובות על­ידי השופט אהרון ד. גולדס, הורשע בעבירות אלימות ואיומים באותה פרשה, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר. בשם הבת נקלע האב לצרה. בשיחה איתו הוא מדבר נגד יחס הרשויות כלפיו, כואב את סבלם של ילדיו, ומצהיר שוב ושוב כי יותר מכל חשוב לו להוציא את האמת לאור.  
   
העירעור עו"ד וינרוט התנדב
  
כתבה זאת, יצויין, אינה באה להציג את הפרשה המלאה, שכן היא לא תוכל להכיל את עשרות ההליכים, הפרוטוקולים, אלפי עמודי המסמכים, חוות הדעת של מומחים ועוד. כאן יוצג רק חלק קטן מהדברים, העומדים, בחלקם לפחות, בפני בית­המשפט העליון בבואו לדון בבקשת רשות ערעור שהגיש דמארי. אציג כאן חלק מהעיוותים שהתגלו בבדיקת תיק זה.השופט אליהו מצא, שנוכח, כפי הנראה, שיש מקום לדון מחדש בכמה עניינים מהותיים, שמא נפלה שגיאה באחת הערכאות הקודמות, הורה על דיון בשני עניינים: פרשנות יסודותיה של 'גניבת קטין', וטענת דמארי כי בית­המשפט המחוזי לא התייחס לערעורו השני על ההרשעה והעונש.

השופט, שביקש לקבוע דיון בהקדם, אינו היחיד שבחר להעניק סיכוי נוסף לדמארי: עו"ד יעקב וינרוט שהשתכנע בעיוות הדין של דמארי, התגייס יחד עם עו"ד יוסי אשכנזי ממשרדו לעזור לאיש ולמשפחתו. בהתנדבות.פעמים רבות אנו טוענים בחשש, שעלול להיות מצב בו לוקה שופט בדעה קדומה כלפי נאשם המובא בפניו. בדרך­כלל מצליח שופט כזה להסוות את דעתו: בבית­המשפט הוא יעשה את ההצגה הגדולה, כאילו טרם גיבש דעה. הוא מאפשר לבעלי הדין ולבאי כוחם 'לש חק בפניו', ורק לאחר ­מכן ינחית את הגרזן, לכאן או לכאן.

השופטת ליה לב­און, בפניה נדון משפטו של דמארי, נתנה דרור למחשבותיה, ובהכרעת הדין הביעה לא רק את חוסר אמונה בגירסת דמארי (דבר שהוא מקובל), אלא אף הפליגה בתיאור חסר שחר, המגלה ­ אולי ­ את דעתה על התגייסות ילדיו לעזרתו."הנאשם", כתבה לב­און, "כפה חשיבותו על הסובבים אותו, ויצר 'סביבה' עויינת לכל החלטה שלא תשאיר את הילדה אצלו. כל שאר הסבריו וטענותיו על עולם שפועל כנגדו ­ כולם חסרי שחר, ונועדו לסלול את השביל לטרוניה מהותית שבבסיסה ה'אני מאמין' הפרטי והיחידי שלו. במלחמה מול אשתו הוא גייס את צבא ילדיו ומי שטרם הגיע לגיל גיוס ­ נגנב, נחטף ונכלא".צריך לזכור: מדובר בהכרעת דין; מדוע השתמשה השופטת במילים: "צבא ילדיו", "גייס", "נגנב", "נחטף", "ונכלא"? האם יש לכך תימוכין כלשהם בחומר הראיות? האם תמיכת חמשת הילדים באביהם יכולה להיחשב למעשה מגונה הנעשה בידי "צבא ילדיו" כביכול? האם לא מדובר כאן בזילות ההליך מצד השופטת, ובנקיטת עמדה עויינת?  
   
  
השוטרים: מי היכה את מי
 
 
 
דמארי, כאמור, הורשע בתקיפת שוטרים. אותם שוטרים שבאו, לפי הכרעת הדין, לקחת בכוח את בתו. עד אותו שלב היתה הבת אצלו במסגרת הסדר הביקורים, ולא רצתה לשוב לאמא. מחומר הראיות שהובא בתיקו הפלילי של דמארי, עולה כי מומחים שמינה בית­המשפט כבר שנה קודם לכן, צפו כי בטווח הארוך תבקש הילדה את קירבתם של אביה ואחיה, ואף תפעל למען מטרה זו.וכך אכן אירע. לפי הכרעת הדין, לא רצתה הבת לשוב לאמה. אי­לכך פנתה האם, וקיבלה צו המחייב את השבתה, גם בכוח.דמארי סירב לשלוח את הילדה בעל כורחה, או לאפשר לנציגי החוק להיכנס ולקחתה בכוח. במקביל, איפשר לגורמים מוסמכים ­ בהם עובדת סוציאלית, פסיכולוג, שוטרים ואפילו האם עצמה ­ להיכנס ולשוחח עם הבת. נסיונות השכנוע לא הועילו, הבת סירבה לצאת עימם. במצב זה הוחלט במשטרה להפעיל כוח, ולחדור לבית תוך הטעיית דמארי עצמו.על מה שאירע ניתן ללמוד מפרוטוקול בית­המשפט: אחד השוטרים התחזה לדוור, וכאשר פתח דמארי את דלת ביתו, פלשו יותר מ­10 שוטרים לבית בכוונה לקחת את הילדה. לגירסת השוטרים, תקף אותם דמארי בסכין גדולה; לגירסת דמארי ­ השוטרים הפליאו בו את מכותיהם, בין השאר באלות, וגרמו לו חבלות קשות.

דמארי טוען כי כשנוכחו כי הוא עומד להתלונן נגדם, חברו כדי להפלילו, גם בגין תקיפת שוטרים.למרות סתירות מביכות בעדויותיהם, מאמינה השופטת ליה לב­און לשוטרים.

דוגמה אחת: בהתייחסה לפגיעה לכאורה באחד השוטרים, קבעה: "הסימנים שעל הכתף לא היו שפשופים אלא חתכים, כמתואר על­ידי העד". לב­און אומרת את הדברים למרות שבתעודה הרפואית, החתומה על­ידי רופא כתוב: "באזור כתף ימין שפשופים שטחיים, ללא דימום, ללא סימני צלקת".השופטת התייחסה בחוסר אמון לגירסתו של דמארי, לפיה הוא זה שהותקף בידי השוטרים. תעודה רפואית בעניינו מעידה על חבלות בגופו ובפניו, אף שבור, והוראת שופט המעצרים להביאו בפני רופא, כדי שיצלם את פניו הנפוחות והחבולות, מחזקים את טענתו. הבעיה היא שעקב ייצוגו הלקוי של דמארי לא הובאו ראיות אלה בפי השופטת. לכן הגיעה למסקנה מוטעית בנקודה זו.  
 
  
ההתעלמותגם המחוזי לא החליט מהי 'גניבת קטין'
 
 
דמארי הגיש לבית המשפט המחוזי בתל­אביב שני ערעורים. שניהם אוחדו לדיון אחד, בפני השופטים דוד בר­אופיר, הדסה אחיטוב­הרטמן ונירה לידסקי. עו"ד ירון דוד, מהסניגוריה הציבורית, שייצג אותה עת את דמארי, ביקש מהשופטים לבדוק כיצד קרה שנעלמו ראיות לדברים שטענו השוטרים.

מדוע הם לא הציגו צילומים של הפגיעות בהם, שנגרמו, לטענתם, מסכין שהניף דמארי לעברם. באשר לעבירה בה הורשע, 'גניבת קטין', ביקש עו"ד דוד לבחון את הנושא מחדש.סוגיה זו היא מורכבת וטעונה, טרם נדונה בהרחבה בישראל, ואין עדיין הלכה פסוקה לגביה. השאלה היא מהי 'גניבת קטין'. בערעור הסתמך עו"ד דוד על פסק­דין שניתן בבית­המשפט העליון, בו נקבע כי לא ניתן לכפות על קטינה לעזוב את מקור האהבה והחום השופעים והיחידים בחייה, גם אם הכוונה היא לצאת ידי חובה ולמלא צו בית­המשפט. בית­המשפט, כתב עו"ד דוד בערעור, "הכניס עצמו למאבק אישי חסר תוחלת על כבוד מדומה, בו ביקש לכופף את מר דמארי עד אשר יאמר 'רוצה אני'".

עו"ד דוד הציג לעיונם של השופטים את השאלה העיקרית שעל הפרק: האם אכן מדובר בגניבת קטין? האם אב המסוכך על בתו מפני הוצאתה בכו ח, בניגוד לרצונה, יכול להיחשב כאשם ב'גניבת קטין'?שופטי בית­המשפט המחוזי, למרבה הצער, לא התמודדו כיאות עם שאלה זו. עובדה היא, כי שופט בית ­המשפט העליון, אליהו מצא, קבע דיון נוסף בסוגיה זו בדיוק. השאלה העיקרית העומדת עתה על הפרק, כך נכתב בערעור, היא "האם היה רשאי המערער לאפשר לאחרים לעשות שימוש בכוח נגד הילדה? דומה שאילו איפשר זאת, היה חוטא לתפקידו כאב. הגנתו על רצונה, על כבודה של הקטינה, ועל זכותה לבחור במקום בו היא מקבלת חום ואהבה נעדרי תחליף, היא היא נושא משפט זה".בערעור נטען עוד, כי השופטת כתבה דברים שעל פניהם נראים חסרי יסוד. השופטת לב­און כתבה כי דמארי "נקט בכל הליך ודרך למנוע חזרתה (של הילדה ­ י.י.) לידי אמה". אלא מה? ד"ר יוסי גוצלב, שערך חוות דעת על­פי הזמנת בית­המשפט, כתב כי הילדה "גילתה רתיעה ראשונית מפני מפגש עם האם. הסברינו, ואישורו ועידודו הפעיל של האב, עזרו לה להתגבר על רתיעתה".

פסק­הדין בערעור, שניתן בספטמבר 2001 בידי בית­המשפט המחוזי, הותיר את ההרשעה על כנה, כמו גם את גזר­הדין. ואולם מתברר, כי השופטים שגו שגיאה חמורה ומביכה: הם התכנסו כד י לדון בשני הערעורים ­ שאוחדו אמנם לדיון אחד ­ ובסקירתם שבתחילת פסק­הדין אכן התייחסו לשניהם ­ הן לערעור על ההרשעה בגניבת קטין, והן לזה שעל ההרשעה באלימות. אלא שתוך כדי כתיבת פסק הדין, 'פרח' הדבר מזכרונם, וליתר דיוק ­ מזכרונה של השופטת נירה לידסקי. עד כדי כך, שבהמשך פסק­הדין לא הכריעה בערעור על ההרשעה בעבירת אלימות. "אני מסכים", חתם השופט בר­אופיר, וכך השופטת אחיטוב­הרטמן ("אני מסכימה").עכשיו יושב דמארי בכלא, ומקווה שבית­המשפט העליון יתקן את הפגמים החמורים שנפלו.* * * כל האמור לעיל לא בא לסכם פרשה זו, אלא להצביע על התוצאה המשונה שיצאה תחת ידי השופטים: סכסוך חריף בין בני זוג התגלגל לכתבי אישום ולמאסר ממושך; חמישה אחים (שלוש בנות ושני בנים) הופרדו מאחותם הקטנה, וכל שנותר להם עתה לעשות ­ והם עושים זאת באומץ רב ­ הוא להיאבק על טיהור שמו של אביהם ולהציל את מה שנותר מהמשפחה.מערכת המשפט, האמורה להגן על זכויות כל אחד מבני המשפחה, לא הקפידה בכבודם, ובמיוחד לא השכילה לדאוג לטובת הילדה הקטינה. הכדור עובר עכשיו למגרשו של בית­המשפט העליון.