חוק החסיון בין מטפל למטופל – חל איסור מוחלט על אנשי טיפול להעביר חומר חסוי לפקידי סעד הן בנוגע לילדים והן בנוגע להורים

הזכות לחסיון הינה זכותו של המטופל כלפי הפסיכולוג או המטפל. מטרת החסיון היא להבטיח למטופלים ולכל מי שנזקק לשירותו של פסיכולוג ונותן לו מידע מתוך אמון שמידע זה יישמר בסוד, כי הפסיכולוג לא יפגע באמון שנתן בו ולא יגלה את המידע שמסר לו, אלא אם יחויב לעשות כן על ידי בית המשפט.

 

החסיון אינו מוחלט אלא יחסי: בית המשפט ישקול בכל מקרה ומקרה האם החובה להעיד אמת ולהגיע לחקר האמת גוברת על החובה לשמור בסוד מידע שנמסר בטיפול. הדבר תלוי בחומרת העבירה, אשר להוכחתה מתבקשת העדות בנסיבות המקרה, ובשאלה האם ניתן להוכיח את העבירה ולהביא לדין את העבריינים מבלי לפגוע בערך החסיון.

 

יש לדבר היבט נוסף: הפסיכולוג אינו מקור מידע אותו מבקשת המשטרה, ועליה לתור אחרי ראיות ממקורות אחרים. לא פעם אנשי המשטרה לא ערים לפרטים אלה.

 

כאשר מעורב בטיפול ילד, אזי ככל שהמידע נוגע לו, אין למסרו אלא בהסכמת אפוטרופסיו.

 

חלק ניכר מן ההורים ובעיקר מן המטפלים במכון להתפתחות הילד אינם מודעים דיים לחוק החסיון החל עליהם, המורה להם חד משמעית לשמור על חסיון הן בנוגע להורה והן בנוגע לילד מפני כל גורם שהוא, בכלל זה פקידי סעד.

החוק אוסר על מטפלים להעביר חומר חסוי בכתב או בעל פה על הילד והוריו ללא הסכמת המטופלים לפקיד סעד או כל גורם אחר אלא אם בהנחיית בית משפט (חסיון יחסי).

 

למרות שאי ידיעת החוק מצד אותו מטפל אינה פוטרת אותו מאחריות, אם מקנן בכם החשש כי מטפל זה או אחר יעביר חומר חסוי לפקיד סעד ללא הסכמתכם, שילחו לו מכתב המפרט את החוק וסעיפיו וכי עבירה על חוק החסיון הינה עבירה פלילית לכל דבר וענין.

________________________________________________________

 

חסיון רופא-חולה :

סע' 49 לפק' הראיות : "עדות רופא - (א) רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות רופא או לעבוד כאמור בסיפא לסעיף קטן (א). (ג) נטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות; החליט בית המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות".

 

הרציונל לחסיון – לאפשר תקשורת פתוחה בין הרופא לפציינט. יש שטוענים שההצדקה לחסיון פחות משמעותית לחיסיון עורך דין-לקוח (מדברים על חסיון ולא על סודיות). הטענה היא שבחסיון רופא-חולה אפשר לתת לרופא להעיד.       החסיון חל על כל הצוות הרפואי.

סע' 49 לפק', אומר שאדם שנזקק לשירות רופא/ מידע שהגיע תוך כדי עבודתו כרופא/ ושיש לו זיקה לשירות הרפואי. החסיון חל רק שמדובר בעבודה חוקית של רופא.

כלומר, אם מדובר בהפלה לא חוקית, אזי אין חסיון.

ע"א 447/72 ישמחוביץ : גניקולוג שעסק בטיפולי פוריות באופן פרטי, היו אצלו מסמכים אישיים בנוגע למטופליו. חשדו שהוא מעלים מס ופשטו על הקליניקה שלו. שם מצאו תיקים אישיים והוא טען לחיסיון. בית המשפט – אמנם סיבת פניה של חולה, סוג הטיפול שניתן לחולה – הם חסויים, אולם זהות הפציינט או כתובתו או תמורה ששילם – זה לא חסוי.  (פס"ד זה ניתן לפני יותר מ-30 שנה)

 

כיום (לעומת פסק הדין הזה), התחזק נושא פרטיות האדם וחוקק חוק הגנת הפרטיות.

ד"ר בלכר טוענת שאולי היום היו פוסקים בצורה שונה ואפשרי כי שם הפציינט הוא פרט חסוי.

 

חסיון הוא יחסי ואפשר להסירו אם הטעם לגילוי לשם עשיית צדק, עדיף על הטעם שלא לגלות את הראיה.

 

חסיון פסיכולוג-מטופל :

סע' 50 לפק' הראיות : "עדות פסיכולוג – (א) פסיכולוג-מומחה כמשמעותו בצו שהותקן לפי סעיף זה אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות פסיכולוג-מומחה. (ג) נטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות; החליט בית-המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות. (ד) שר הבריאות יתקין, בהסכמת שר המשפטים, צו שיגדיר מיהו פסיכולוג-מומחה לעניין סעיף זה".

 

דוג' להמחשה - אם פונים שני לקוחות לעורך דין, ואחר-כך יש ביניהם סכסוך ורוצים להעיד את עורך הדין לעניין הדברים שנעשו כאשר ייצג את שניהם, אז אין חסיון.

אולם, אם שני בני הזוג פונים לפסיכולוג, אז רק אם שניהם נותנים היתר, הפסיכולוג יעיד.

סע' 50 לפק', לא מדבר על עובדים ומתמחים של הפסיכולוג. סביר להניח שאם זה יגיע לבית המשפט, אזי כן תהיה פרשנות מרחיבה (שתכלול גם את עובדיו).

 

סע' 50א' לפקודת הראיות : "עדות עובד סוציאלי – (א) עובד סוציאלי כהגדרתו בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996, אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעובד סוציאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם כן ויתר האדם על החסיון או שבית המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עובד סוציאלי. (ג) נטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בדלתיים סגורות; החליט בית המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות". החסיון הוא יחסי.

 

טיפולים נפשיים בילדים הם כמו כוסות רוח למת – ד' מספר על תעשיית ההונאה של הטיפולים הדיאדיים בילדים

ההורה ד' הופנה למכון להתפתחות הילד עקב בעיות התנהגותיות לכאורה של ילדו בגן ע"י פקידת סעד שכפתה עליו ועל ילדו את הטיפול תוך סחיטה ואיומים.

הפסיכולוגית ששגתה באבחון שלה המליצה על טיפול דיאדי בן חצי שנה. הטיפול הוארך לשנה.

בטיפול דיאדי הילד משחק משחקי דמיון עם ההורה וטיפול חסר ביסוס מדעי זה אמור כביכול לפתור בעיות כלשהן…

 

בתחילת הטיפול הגיע הילד למכון עם שיפור ניכר בהתנהגותו בגן. לאחר חצי שנה העביר ההורה למטפלת (עוד עובדת סוציאלית) דוח של הגננת המתאר את השיפור שחל בהתנהגותו של הילד שאף הפך להיות בין הבולטים והמובילים בגן, וזאת בעקבות גישתה הנאורה של הגננת בגן שאף הופתעה לשמוע כי הילד מטופל במכון להתפתחות הילד וטענה כי הטיפול מיותר.

למרות זאת, התעלמה המטפלת מן הדוח של הגננת, והחליטה להאריך את הטיפול לשנה ללא כל הסבר.

 

בתחילת השנה החדשה החל הילד ללכת לגן עיריה. הגננת החדשה ששמעה כי הילד "מטופל" במכון להתפתחות הילד החלה להתייחס אליו כאל ילד "חריג" (כינתה אותו כילד חריג) ושדרה לו אותות שליליים מתאימים. בילד חלה רגרסיה בהתנהגות בגן ובתום שנה של "טיפול" החליט ההורה להפסיק את הטיפול מיוזמתו מאחר והבין כי במהלך שנה שלמה הונו אותו במכון להתפתחות הילד במניפולציה ומתן טיפול שאינו רלוונטי למקרה.

 

במהלך שנה זו התמיד ההורה להגיע עם הילד לטיפולים (50 דקות עם הילד פעם בשבועיים).

בכל מפגש בו היתה אמורה להינתן מעין הדרכה הורית ללא נוכחות הילד, המטפלת מעולם לא דיברה או נתנה ייעוץ כלשהו אלא האזינה לדבריו של ההורה ולאחר מכן תיעדה והקליטה אותם במחשב.

 

עפ"י חוק, זכותם של ההורים לקבל מידע על הטיפול הרפואי והפסיכולוגי בילדיהם והיא נובעת מחובתם כאפוטרופסים לדאוג לשלומם, בריאותם ורווחתם של ילדיהם.

 

המטפלת שנקטה במידור מידע לאורך כל הדרך, מעולם לא הסבירה על מהות הטיפול, מה ואיך הוא אמור לשפר את המצב ה"לא טוב" לכאורה, והסיטואציה היחידה בה הועילה לזרוק עצם של הדרכה היתה בתחילת הטיפול, בה ייעצה להורה את טיפ המאה כי "יש להשתמש בתקשורת ישירה עם הילד" (בתקשורת ישירה הכוונה היא להגיד לילד את המילה "לא" כשצריך מבלי לספק לו הסברים)

 

באחד המפגשים עם הילד, התנהג הילד באופן מסויים וההורה שאל את המטפלת אם יש לה הסבר לאותה סיטואציה ספציפית. המטפלת השיבה כי תספק לו הסבר במפגש הבא שיהיה רק ביניהם. במפגש שהתקיים עימה לאחר מכן, במקום לתת לו תשובה על אותה שאלה כפי שהבטיחה, היא, כמו כל יהודיה טובה, ענתה לו בשאלה: "איזה הסבר לדעתך יש לסיטואציה שאירעה במפגש הקודם עם הילד?…"

 

לקראת סיום הטיפול מיוזמתו של ההורה, העביר לה זה את התרשמותו השלילית מן המערכת ומן הכלים שהיא מציעה וטען לאבחון שגוי וחוסר תקפות מדעית של הטיפולים, וכן את העובדה כי המטפלת ראתה אף תמונה צרה של התנהגותו של הילד, משום שלאורך שנה שלמה צפתה בו בתנאי מעבדה, במשרד הממוזג שלה, 50 דקות בלבד, פעם בשבועיים.

 

המטפלת, כדי לצאת באופן מאניפולטיבי מן המבוכה אליה נקלעה בשל כשלונה המקצועי, ניסתה נואשות למצוא פגמים בהורה וסיימה את טענותיה בתשובת המאה: "אני רואה את המכלול של הדברים…והמעבדה היא למעשה מיקרו קוסמוס…".

__________________________________________________

המלצה להורים: אם ממליצים לכם על טיפול רגשי לילד במכון להתפתחות הילד או בכל מכון שרלטני אחר, פשוט תתעלמו מעצות האחיתופל הללו. טיפולים אלו הם כמו כוסות רוח למת.

 

אם בכל זאת הגעתם לטיפולים כאלו. דאגו להקליט את השיחות ביניכם לבין המטפל, כדי שהקלטות אלו תוכלנה לשמש אתכם מאוחר יותר בתביעה משפטית על רשלנות רפואית או מקצועית או בתביעה על הונאה ורמאות.

הזילות של הטיפולים הדיאדים בילדים ותעשית ההונאה שבהדרכה ההורית

עצם קיומו של מוסד הייעוץ בגן ובבית הספר, קרי עצם ההחלטה להעניק ליועצת פונקציה מוסדית, רשמית וקבועה בחוק, מלמד רבות על יחסו של המוסד החינוכי לילדים. הופעתה של היועצת על במת המוסד החינוכי אינה מציינת שינוי במעמדם של הילדים וביחס אליהם, נהפוך הוא: הופעתה מאפשרת לשכלל את הדיכוי, משום שבמידה רבה איננה אלא עלה תאנה, שתחת מראית העין של מקצועיות ואחריות משמרת ומרחיבה את התעלמותם של המבוגרים מן הילדים.

 

תפקידם של היועצת והפסיכולוג החינוכי מסייע למורים ולגננות לראות עצמם פטורים מאחריות בנוגע לתחושותיהם של הילדים. תפקיד זה מושתת על סתירה: הוא נועד לסייע לילדים אך בה בעת לאפשר את ההתעלמות ממצוקתם. ואולי אין זו סתירה כלל ועיקר, שהרי דלתה הפתוחה לכאורה של היועצת לא נועדה אלא לסגור בפני הילדים דלתות רבות ככל האפשר.

 

כך מתגלה היועצת כחוליה נוספת בשרשרת ארוכה של בעלי תפקידים – פסיכולוגים, מטפלים באמנויות, מורות מסייעות ועוד – שנוכחותם במרחב החינוכי אינה מצביעה על דאגה לרווחתם של הילדים, אלא להפך: היא מציינת את דחיקתם ההולכת ונמשכת ואת התנערותו של החינוך מחובתו כלפיהם. לכל אלה יש להוסיף כמובן את תנאי עבודתה של היועצת או הפסיכולוגית החינוכית, את הלחצים המופעלים עליה, את צרכיה ואת רצונה להשתלב במערכת שבה התקדמות מותנית בתארים ואשר אין בה מקום למקצועיות שאינה אינסטרומנטאלית.

 

טיפול דיאדי הוא סוג של טיפול רגשי כביכול הניתן לילדים בעלי בעיות התנהגותיות לכאורה במסגרת הגן, וזאת באמצעות משחקי דמיון. מטרתו של הטיפול היא "לטפח את הקשר בין ההורה לילד", משום שלטענתם של אנשי המקצוע, הסיבה לכך שילד השוהה בגן במשך 8 שעות תמימות ביום ומתנהג שלא בהתאם לכללי הגן, נעוצה בעובדה כי הקשר עם ההורים עימם שוהה בממוצע כ-4 שעות ביום אינו מטופח דיו…

ובמילים אחרות, את האחריות על תפקודה הכושל של הגננת או המורה המערכת מפילה תמיד על ההורים, ולכן גם כאן, בשל מטרית החיפוי וההסתרה של המערכת, קשה לתבוע גננות ומורות על רשלנות מקצועית.

 

לטיפולים הדיאדיים אין ומעולם לא היה כל ביסוס מדעי לגבי האפקטיביות שלהם. בטיפול הדיאדי ההורה משחק עם הילד במשחקי דמיון ולסירוגין מתקיים לאחר מכן מפגש עם ההורה בו ניתנת לו מעין "הדרכה הורית".

מטרת משחק הדמיון היא אף להרגיע את הילד ולסדר לו את המחשבות בראש…

 

ה"טיפול" במכון להתפתחות הילד למשל, נערך פעם בשבוע במשך 50 דקות ובשבוע שלאחר מכן מתקיים מפגש עם ההורה, אף הוא למשך 50 דקות.

האם טיפול בן 50 דקות פעם בשבועיים אמור להשפיע על ילד השוהה לעיתים יותר מ-8 שעות אינטנסיביות בגן באופן יומיומי? ברור שלא, ולכן גם מן הפאן הזה הטיפול אינו יעיל.

 

כאמור, לטיפול הדיאדי אין שום אחיזה מדעית.

כאשר הטיפול נכשל המטפלים מאשימים את ההורים בחוסר שיתוף פעולה כביכול, או לחילופין מנסים למצוא פגמים בהורים. המטפלים לעולם לא יודו בכישלונם הם.

כאשר חל שיפור בהתנהגותו של הילד, המטפלים לוקחים את הקרדיט הזה לעצמם, למרות שבמרבית המקרים השיפור בהתנהגותו של הילד חל מסיבות אחרות, אם כתוצאה ממעבר לגן אחר, רכישת חברים חדשים, התמתנות עם הגיל ועוד.

 

מעולם לא בוצע מחקר מדעי מסודר עם מדגם גדול בו השתתפה קבוצת בקורת על מנת להוכיח את מהימנותו של טיפול מסוג זה. יתכן כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי אם היה מתבצע מחקר שכזה, היו מגלים כי טיפול כזה אינו יעיל כלל ולמעשה מדובר בתעשייה של הונאה מצד מערכת הבריאות והמערכת החינוכית.

הדמיון בין אבחון פסיכולוגי לקריאה בקפה

על מנת לבצע טיפול רגשי בילד במכון להתפתחות הילד, עליו לעבור אבחון פסיכולוגי. ישנם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים פרטיים אשר מדלגים על השלב הזה ומחליטים על אופן הטיפול ללא אבחון פסיכולוגי או בדיקות אחרות אלא על סמך התרשמותם האישית בלבד.

 

האבחון הפסיכולוגי במכון להתפתחות הילד מתחיל ומסתיים במבחן בן 3 שעות בלבד, שבמהלכו מבצע הילד בתנאי מעבדה סדרת מבחנים כדוגמת מבחני וקסלר, ציורים, CAT ןכן', אשר בסיומם כותב המאבחן דוח פסיכולוגי.

 

לא מעט מאמרים נכתבו אודות זילותם וחוסר תקפותם המדעי של המבחנים הללו, ואולם תהליך האבחון המפוקפק הזה ממשיך להיות שמיש ולחרוץ גורלם של מאות אלפי ילדים לרעה רק משום שפסיכולוגים אינם מסוגלים לבנות כלי בדיקה מדעיים נאותים בשל מוגבלותם המקצועית בנושא שיטות מחקר מדעיות.

 

על סמך 3 שעות בדיקה בלבד, בתנאי ואקום, ללא תצפיתנות ואינטראקציה חברתית עם ילדים אחרים, ללא בחינה במצבים משתנים וסביבות מגוונות, קובע פסיכולוג קליני במכון להתפתחות הילד או פסיכולוג חינוכי מה יהא עתידו של האובייקט המוצג לפניו.

 

הדוח הפסיכולוגי מסתמך לעיתים על דוחות או מסמכים קודמים שהפסיכולוג הצליח להשיג (לעיתים קרובות משכנע את ההורים להביא לו דוחות קודמים וכך זה פועל עליהם ועל הילד כחרב פיפיות). חוות הדעת הקודמות משפיעות לרעה על אופן חשיבתו של הפסיכולוג, מנטרלות את הפאן האובייקטיבי בשיקול הדעת ומעוותות את חוות דעתו שלו, וכך הוא מפרש את תוצאות המבחנים כך שיתאימו למה שנכתב ע"י קודמיו, על מנת שתיווצר חומת התאמה בין כל חוות הדעת.

 

בלא מעט מקרים בהם כתבו פסיכולוגים חוות דעת שהן בלתי תלויות בחוות דעת קודמות משום שנמנע מהם לצפות בדוחות קודמים, נתגלו הבדלים גדולים בפרשנות המבחנים עד כדי סתירות מהותיות בין חוות הדעת השונות. (שוב, הן משום שאבחונים פסיכולוגים אינם כלי מדעי)

 

המהלך היומרני ביותר של מאבחנים אלו הן הפרוגנוזות שהם מספקים בנוגע לילד. אותה פרוגנוזה (ניבוי) הנסמכת על 3 שעות בדיקה בלבד של ילד רך בשנים, לעיתים פעוט, קובעת ביומרנות חסרת גבולות מהו הסיכוי כי הילד יפתח הפרעות התנהגותיות בעתיד.

 

פרוגנוזה זו אינה שונה למעשה מפרוגנוזה של קוראת בקפה, פותחת בקלפים או קוראת עתידות בכדור בדולח, ולכן מבחינה משפטית קיים יסוד סביר להניח כי אבחון פסיכולוגי הוא אקט שיש בו אפקט של רמאות וכי טיפול רגשי לא מוכח יש בו משום הונאה של הלקוח.

מדוע קשה לתבוע פסיכולוגים ועובדים סוציאלים קליניים על רשלנות רפואית

טיפולים פסיכולוגים בכפיה על ילדים

 

לעיתים מופנים ילדים, לכאורה עם בעיות התנהגותיות להדרכה הורית וטיפול רגשי במכון להתפתחות הילד.

 

מי שמפנה את ההורים הללו הם בד"כ גננת שאינה יודעת להתמודד עם ילדים שלא סרים למרותה ואין לה סבלנות להיות קשובה לצרכיהם, ואז היא מטילה את הכשל המקצועי שלה בהורים כדי להסיר מעצמה אחריות לתפקוד הרשלני שלה בגן. זאת אף לנוכח העובדה כי מרבית הגננות אינן מכירות כלל את מהות הטיפולים הניתנים במכון להתפתחות הילד ולמרות זאת ממשיכות להמליץ…

 

אם ההורים אינם משתפים פעולה הגננת או המורה לעיתים מדווחות למשרד הרווחה על מנת להכניס את פקידת הסעד לתמונה ואז זו כופה על ההורים לבצע את הטיפול תוך ניצול פרצות בחוק הנוער וסחיטה ואיומים כי אם לא יבצעו את הטיפול הם ינותקו מילדיהם לעיתים באופן מיידי, תוך העברתם למרכז חירום.

 

במקרים כאלו, כמו גם בסכסוכי גירושין ישנן אף פקידות סעד שמרחיקות לכת ומעבירות את הילד באופן מיידי למרכז חירום תוך גרימת טראומה נפשית קשה לילד.

 

באחד המקרים שתועדו אצלנו איימה פקידת סעד על הורה שאם לא יחתום על מסמכי העברה למרכז חירום היא תדאג לכך שהפסיכיאטר המחוזי יאבחן אותו כחולה נפש וכך לעולם לא יראה את ילדיו.

 

מנגנון ההסתרה של המטפלים הרגשיים

 

בניגוד לרופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים קליניים תמיד מסתירים מן ההורים את משמעות הטיפול הרגשי. הם נמנעים מלתת הסבר על מהותו של הטיפול ואיך הוא יכול לתרום לתהליך. הורים שמבקשים הסבר מקבלים תשובות מתחמקות, כך שבמקום שהמטפל יספק תשובה עניינית הוא מסיט את הנושא, מעביר את המיקוד להורה וגורם לו לזוז מן השאלה הכול כך חשובה הזו ולהתמקד בסוגיות משניות אחרות.

 

במהלך הטיפולים הם מקלידים את "ממצאיהם" במחשב ולעולם לא חושפים אותם בפני ההורים, וזאת על מנת ליצור מידור, חיסיון והגנה על עצמם מפני תביעות משפטיות. זאת, שוב בניגוד לרופאים המחויבים לגלות לפציינט את כל הממצאים אליהם הגיעו.

 

אז מדוע קשה לתבוע מטפלים רגשיים על רשלנות מקצועית

 

בבסיס התירוץ לכפיית הטיפולים הפסיכולוגים בילדים עומדת הטענה כי:

"אם לא מטפלים בשורש הבעיה כבר מגיל צעיר, היא רק תחריף…"

 

על בסיס איזה חוק מדעי הם קובעים כי אכן קיימת בעיה? ואם קיימת כזו, האם קיים טיפול הולם בעל תיקוף מדעי או שמא מדובר בטיפול שהוא לעג לרש (תרתי משמע).

 

תירוץ חסר שחר זה של אנשי מדעי החברה נותן להם לגיטימציה (מגובה ע"י חוק הנוער) לבצע טיפולים רגשיים בילדים, טיפולים שהם עקרים ומסורסים מכל הוכחה מדעית בשם מנטרה הומניסטית לכאורה אשר אינה ניתנת למדידה וכימות. הפאן ה"הומאניסטי" היחיד בתעשיית טיפולים זו הוא הגדלת יכולת ההשתכרות של "מטפלים" אלו ממדעי השרלטנות ודווקא פאן זה כן ניתן לכימות: המון כסף מתגלגל בתעשייה הזו שלא לצורך.

שעת "טיפול" פרטי שכזה מתחילה בכ-250 ₪. בטיפול כזה אין למעשה עלויות, אין עלות חומרי גלם וגרוע מכך אין עלות של אחריות.

 

האם שמעתם על פסיכולוג או עובד סוציאלי מטפל שנתבע על רשלנות מקצועית?

אני לא שמעתי, וזאת משום שדינאמיקת העבודה שלהם מבוססת על כך שאם אין תוקף מדעי לטיפולים אז לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף קשה לתבוע אותם על רשלנות מקצועית.

אם היתה תקפות מדעית אז ניתן היה להוכיח רשלנות מקצועית ע"י הבאת ראיות לכך שהמטפל לא פעל עפ"י הנחיות מדויקות של הטיפול ובכך התרשל בתפקידו.

 

מאחר ואין ביסוס מדעי לטיפולים, לכן גם אין הנחיות מדויקות איך ליישם אותם, ולכן קשה להוכיח רשלנות, ובמילים אחרות הכל פרוץ.

 

טיפול בו לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף לא ניתן לבצע בו בקרה ופיקוח על אופן תפקודו של המטפל הוא טיפול לא ישים ולכן יש לבטלו.

 

בית הדין המשמעתי

 

הקובלנה הינה הליך משפטי לכל דבר ועניין. ועדת המשמעת של משרד הבריאות יכולה להמליץ להתלות את רישיונו של איש הצוות הרפואי (להקפיאו לפרק זמן קצוב), לשלול אותו לצמיתות, לנזוף בו או להעיר לו. 

 

בשנת ‎2000 למשל נדונו בדין משמעתי 40 קובלנות.

 

עניינן התנהל נגד תשעה-עשר רופאים, תשעה רופאי שיניים, שני טכנאי שיניים, רוקח אחד, ארבעה פסיכולוגים וחמש אחיות. ההליכים המשמעתיים בעניינם של עשרה רופאים הסתיימו. רופא אחד, שנתן מרשמים שלא עפ"י החוק, נידון לשישה חודשי התליית רישיון. רופא אחר, שקיבל כספים במרמה, נידון גם הוא לשישה חודשי התליית רישיון.

 

חמישה רופאים, שהואשמו בעבירות מין, נידונו לחודש התליית רישיון ועד שלילתו לצמיתות, בהתאמה. שלושה רופאים נידונו על רשלנות מקצועית, ונפסקו להם חודש התליית רישיון עד שנת התלייה, בהתאמה. נגד שלושה רופאי שיניים הסתיימו ההליכים המשמעתיים – רישיונו של רופא שיניים שנידון על עבירות מין, נשלל לצמיתות. לשני רופאי שיניים, שעניינם נדון על רשלנות רפואית, הותלה רישיונם מחודשיים עד שלושה חודשים, בהתאמה. שני רוקחים, שעניינם נדון בגין רשלנות רפואית נידונו לשלושה חודשי התליית רישיון ועד שישה חודשים, בהתאמה. לשתי אחיות שנידונו בגין רשלנות מקצועית, נפסקו חודשים התליית רישיון, ולאחות נוספת, שנידונה בגין שימוש עצמי בסמים מסוכנים נפסקו בדין המשמעתי שישה חודשי התליית רישיון. 

 

שימו לב כי אף אחד מארבעת הפסיכולוגים לא הורשע.

התעללות בילדים במתקן הפסיכיאטרי נס ציונה

אני רוצה לציין כי רבים, רבים מדי המקרים בהם מגיעים ילדים למתקנים פסיכיאטרים בשל יוזמה של עובדי רווחה, בעיקר פקידי סעד בראשותה של פקידת סעד ראשית חנה סלוצקי וקודמתה מרים פבר.

כשמתקבל דיווח במשרד הרווחה על ילד עם בעיות התנהגותיות, פקיד הסעד מפנה את הילד לבדיקה פסיכיאטרית עם תיאור התנהגותו של הילד מנקודת מבטו של פקיד הסעד, שהיא במרבית המקרים נקודת מבט שלילית (עפ"י דיווחים של שכנים, גננות ומורים). פקיד הסעד, שאינו טורח לבדוק לעומק את הדיווחים על הילד וגם לעיתים אף לא ראה את הילד, מיידע את הפסיכיאטר לגבי האבחנה הראשונית שלו (עובד סוציאלי שמאמץ לעצמו גם כישורים של פסיכיאטר) וממליץ לפסיכיאטר לגבי אופן הטיפול, קרי אשפוז כפוי, וזאת למרות התנגדותם של ההורים. הפסיכיאטר ברוב המקרים משמש רק כחותמת גומי למהלך היזום של פקיד הסעד וכותב מסמך המכיל בתוכו למעשה תכנים הזהים לתכנים שהועברו ע"י פקיד הסעד.

האבחנות הללו, המוכוונות ע"י פקידי סעד, מתבצעות גם במכונים להתפתחות הילד של קופות החולים, פקידי סעד שמכוונים פסיכולוגים קליניים מה לכתוב באבחנה, והפרשנות של אותם פסיכולוגים לתוצאות המבחנים שערכו לילדים, היא פועל יוצא של המידע הלקוי בו הוזנו ע"י פקידי הסעד.