עובדי סעד מכת איוב למשפחות חלשות כלכלית ,עולים חדשים ,ומשפחות גירושין

פסח – המכה ה-11 – מכת העו"ס

נינט טייב בשיר מרגש מאמא לכל האימהות שילדיהם נחטפו ע"י פקידות הסעד למוסדות ההסגר ומשפחות האומה. מפעל הכסף על חשבון ילדינו

שיר יפה לאמא

הרצח המזעזע בנתניה – שלושה ילדים נרצחו – ומערכת הרווחה ממשיכה לרחוץ בניקיון כפיה!!! / אסף חיים פרייס

תיעוד ואיסוף תלונות נגד פקידות הסעד ולשכות הרווחה.
היום, יום שבת, התפרסם סיפור הרצח המזעזע של שלושה ילדים בידי האב, בנתניה. האב, אשר על פי הדברים הידועים הן למשטרה והן למערכת בריאות הנפש, לפחות כך נמצא על פי הכתבות באתר ynet, היה ידוע כחולה נפש, כזה שאיים בהתאבדות ובעל נטיות אובדניות. על פי האמור בכתבה, השתחרר האב מבית החולים הפסיכיאטרי "לב השרון" לאחר מס' ניסיונות התאבדות. הווה אומר – מערכת הרווחה ידעה (ושלא ינסו לטשטש את העובדות, מספיק שהאם ומשפחתה ידעו עובדה זו על מנת להעבירה לידי מערכת הרווחה) אך כמו במקרים "טובים" אחרים, המצטרפים לסטטיסטיקה איומה, שתקו, העלימו עין ולא עשו דבר המתבקש. מה זה משנה? שלושה ילדים שילמו בחייהם על טירוף הדעת של אחד ההורים, עוד פקידת סעד ישנה טוב בלילה. "העברת כרטיס? הכסף בכיס" נאמר פעם באיזה מקום, מה זה משנה למישהו מה טיב העבודה ומה איכותה? העיקר שדיווחת שהגעת לעבודה.
קראתי את מצבור התגובות לידיעה זו, רובן מראות על זעזוע אמיתי וכנה, חלקן – מתלהמות. שתי תגובות צדו את עיניי. האחת – תגובה 57 – "רשויות הרווחה לא מבינות שמתחת לשם הלכאורה לא חשוב – רווחה, מסתתר תפקיד קריטי ביותר של הצלת חיים." – בעניין השיטה והתקציב אשר במידה וישונו – יבוא גואל לציון והשנייה – תגובה 55 (בידיעה אחרת בעניין זה) – "הרשויות חייבות למצוא דרכים ללהקים מנגנון לאתר פסיכופטים ולהגיע אליהם לפני ביצוע מעשי רצח וזוועות אחרות." – קריאה לרשויות בישראל להקים מערכת אשר תזהה את הפסיכופט הבא. בעניין שתי תגובות אלו – עסקינן.
אתחיל בעניין התגובה הראשונה. כל מי שחושב שהשיטה דפוקה והתקציב בעייתי, שיפתח את העיניים. הבעיה האמיתית אינה בתקציב ולגבי השיטה – זה זמן רב שבישראל מבינים שהשיטה שנוצרה ומשמשת את מערכת הרווחה בישראל לא נועדה להציל את הילד הבא או להבטיח את חייו, עתידו ושלומו, אלא להעצים ולהאדיר את הבעייה סביבו, על מנת לשמן את התקציב השמן והמנופח של שר הרווחה בוז'י הרצוג. אגב, אותו בוז'י מגבה את מערכת הרווחה בלי למצמץ, כך גם קרה בכל המקרים הקודמים בהם נרצחו ילדים והתגלה – שומו שמיים – חלקם הנפשע והחודל של פקידות הסעד והעובדים הסוציאליים.
לעניינו. מדובר במחדל נפשע של מערכת הרווחה, אם נשים לרגע בצד את אי שפיותו – המוכחת או לא – של האב. המחדל הוא באי העשייה ובכך שבמידה ואכן ידעו את האמת סביבו ועל אחת כמה וכמה במידה ואמת זו הוכחה ולא הייתה רק בגדר של גחמה מצד משפחת האם, שהרי מדובר במחדל איום של פקידת סעד פושעת, אשר במקום למלא את תפקידה ולעמוד עם היד על הדופק, עשתה ככל שאר פקידות הסעד – אלו המטפלות בתיק ואלו הכונניות (שם תואר אחר לעוד חולה רעה מטעם משרד הרווחה) – לעמוד מהצד, לא לעשות כלום ולרחוץ בניקיון כפיה.
יש רק דרך אחת לנסות למנוע את הרצח הבא – ראשית דבר, על הציבור להתייצב מיידית ולקרוא לשר הרווחה המביש והמביך של מדינת ישראל, בוזי' הרצוג – להתפטר לאלתר. שר הרווחה הרדום, המעדיף צילומים מרווחים עם דוגמניות ואייטמים משונים המאפשרים לו להתבטא כאילו הוא קיים – הינו הוכחה ברורה הכיצד משרד ממשלתי מסואב מהווה סכנה מיידית לילדי ישראל. שנית – על כולנו לדרוש וועדת חקירה ממלכתית בנוגע לכל רציחות הילדים בשנים האחרונות, בה ייבדק וייחקר לעומק כל נושא מעורבות מערכת הרווחה – פקידות הסעד, העובדים הסוציאליים וכמובן – תפקידה ותפקודה של משטרת ישראל.
בד בבד – יש להקים וועדה ציבורית חיצונית למשרד הרווחה בה יוחלט על נקיטת צעדים משמעתיים כנגד כל פקידת סעד הסורחת בתפקידה, המשתפת פעולה עם צד אחד בלבד בנושא ו/או החודלת מחדלים, נגדה ונגד מנהלת הלשכה בה היא עובדת. וועדה זו תפעל בכוח החוק למגר את מחדלי משרד הרווחה ולהושיע את הציבור בישראל מחסרות עמוד השדרה והבושה הקרויות, בטעות – פקידות סעד.
ולבסוף – וועדה זו תחקור אף את שופטי בית המשפט לענייני משפחה ואת ידם העמוקה בסיפורים אלו על מנת לחשוף, אחת ולתמיד, את קשר השתיקה בין מערכת הרווחה ובין שופטים אלו, המשמשים לרוב חותמות גומי ומבזים את ערכי הצדק, היושר, האמת והמוסר במדינת ישראל.
בעניין התגובה השנייה. רשת כזו של מידעים הינה סתימת עיניים במקרה הטוב וזריית חול בעיני הציבור במקרה הפחות טוב. משרד הרווחה נכשל כשלון מוחלט בהגנה על הילדים לא בגלל שיטה זו או אחרת (שאינן תומכות בשיטה הקיימת כיום ושכל כולה נועדה לשימון תקציב מערכת הרווחה ותשלומי אתנן וקשר שתיקה בין מערכת הרווחה ומערכות אחרות העובדות ופועלות בסמוך ותחתיה – פסיכולוגים, מרכזי חרום, קשר ועמותות אומנה, מוסדות ופנימיות ומה לא), אלא, שהבעיה נעוצה בפקידת הסעד עצמה – מתחילה ומסתיימת בה. נשים וגברים רבים בישראל מתלוננים ומדווחים כי פנו למערכת הרווחה, לפקידות הסעד המטפלות בתיק, לעובדות הסוציאליות ולגורמים נוספים – אם בהפניית פקידת הסעד ואם בפנייה עצמאית, דיווחו על פגיעה מוחשית וממשית על סכנת חיים וסכנות אחרות לילד ולבסוף – נענו בבושת פנים ובתגובות, אשר לא יביישו משטרים חשוכי מרפא ואפלים. התגובה הכוללת (כזו הנשמעת לרוב על ידי פקידת סעד המצויה בקשר הדוק עם האם ומשתפת פעולה נגד האב או פקידת הסעד הכוננית המהווה עוד עלה תאנה מביש על מבושי משרד הרווחה) הינה – "אין תשובה, אין תגובה, לא מצאתי… לא עונים… תפנה לבית המשפט… (קומו, נו, זה לא מצחיק)" וכן – "זה לא מתפקידי, עליך לפנות בתלונה ל… או להגיע למשרדנו על מנת לדווח…" וכן שאר תגובות ותשובות אפלות, המהוות עוד הוכחה לרמת המשכל הנדרשת לעבור את בחינות ההסמכה שם.
אולם, אם היה זה רק מצחיק ומהווה פינאלה למופע החבובות ביום ששי אחה"צ, דיינו. אלא, שלצער כולנו – זוהי חולה רעה המשקפת את מחדליה והתנהלותה של מערכת ממשלתית בישראל, שיותר מכל, אמורה הייתה לשגר לפחות את פקידת הסעד על הסוס הלבן, אם לא איזו ניידת משטרה, חמושה בשלושה עד ארבעה לובשי מדים (אם הם לא עסוקים בהכוונת תנועה או בוויכוח על תורת הניקוד בשפה הסינית) על מנת לאתר את הילד או את הילדים. נכון, תמיד תשמעו מפי פקידות הסעד או קציני המשטרה – מה יכולנו לעשות, שוטר לכל ילד? פקידת סעד בשעה 15:00? אין לנו כוח אדם? לכו תספרו את זה לרוז פיזאם ז"ל. לכו תספרו את זה לשלושת הילדים המסכנים מנתניה.
מערכת הרווחה תרצה לספר לנו לבטח על הקמת מערכות תומכות, המסייעות ומיידעות את כל מי שצריך לדעת על מי מאתנו, הנראה פסיכופט ומתנהג באופן הזוי לחלוטין, משהו בסגנון האח הגדול, עכשווי, און-ליין. אולם, מערכת הרווחה לא מעוניינת שנדע, שהכל מתחיל ונגמר בפקידת סעד חסרת בושה ומעצורים, או במנהלת הלשכה שלה שבמקום להרים טלפון ולשמוע ממקור ראשון על הבעיה, יודעת לנהל את הכל בשלט רחוק בשעה שהיא אמורה להיות נוכחת במשרד ולא ללכת הביתה, "כי נגמר יום העבודה". מעניין, שדווקא במשרד הרווחה, יום העבודה של פקידות הסעד ושלוחות הרשע מסביבה מתחיל משהו בסביבות השעה 08:30 בבוקר ומסתיים משהו בסביבות 12:30 עד 13:00. דווקא בשעות אלו, חוזרים הילדים לבית ההורים המכים, הממתינים עם הסכין השלופה, עם השקית והשרוך. מעניין, שדווקא בשעות קריטיות אלו, בהן אתם מתקשרים על מנת לדווח שהילד לא חזר מבית האב או שהאם נעלמה עם הילדה, דווקא אז, פקידת הסעד כבר לא עובדת, מנהלת הלשכה שלה דורשת שתיצמדו היצמד היטב להסדרי הראייה שנקבעו ופקידת הסעד הכוננית יודעת לספר לכם שלא השיגה את הגרושה בטלפון אך מעבר לזה אין לה מה לעשות ואם תרצה, תוכל לפנות לתחנת המשטרה (אולי הם יצליחו שם לשכנע את ארבעת המוסקיטרים בניידת, להפסיק את משחק השש-בש ולהתחיל לעבוד כשוטרים) ולדרוש מהם, על פי החוק והכתוב בו, להילוות אליכם על מנת לאכוף את הסדרי הראייה. אז, לגברים שבינינו, תפסיקו לצחוק, זה לא מצחיק, אבל אני אשמח לבנות טבלה סטטיסטית על מנת לבחון מתי, כמה ואיך בשנים האחרונות, נשלחו אליכם ניידות כאשר התקשרתם לתחנת המשטרה ודרשתם את עזרתם שם (לי לפחות, אמר לי קצין משטרה בשם אסף מתחנת המשטרה בפ"ת, אותה תחנה שיודעת לטייח תיקים ותלונות ולסגור את כל התלונות בגין הפרת הסדרי ראייה) שאין לו ניידת אחת בשבילי ולדידו, פס"ד של שופט לא ממש תופס ולא ממש דורש התערבות מוחלטת של המשטרה. אוי, חברים וחברות. אם הייתה זו אישה המתקשרת? היו יורדים עלינו עם מסוקים מהשמיים, מחלצים את הילדים בנשקים שלופים ויודעים לעצור את האב הסורר (מחל' אלמ"ב במשטרת ישראל הוכיחה את עצמה היטב כמשטרת הרווחה, רק במדים, במהירות ותוך זריקת "בדיחות" על חשבון האב).
הנה כי, כן, מערכת הרשע בהתגלמותה. הבעיה היא, שמערכת הרווחה ממשיכה לפעול, ואף אחד שם לא ממש נותן את הדין. מספיק היה ששתיים שלוש פקידות סעד היו נתבעות לדין, משלמות בכיסאן ונשלחות לכלא על מחדליהן, על מנת – אולי – לייצב מערכת נפשעת זו. אולם, עלינו לדרוש יותר מכך. שר הרווחה – קום והתפטר!!! חיי הילדים בישראל, אלו שבאו במגע עם הכפופים לך – בסכנה!!! ולגבי פקידות הסעד – להרים נגדן תביעות ענק, להגיש תלונות ולא להתיירא – לבסוף, הצדק ינצח.
ניתן כמובן להגיש תלונות כנגד כל לשכת רווחה וכנגד כל פקידת סעד ועובדת סוציאלית. הציבור הנפגע ממעשי פקידת הסעד והעובדת הסוציאלית מתבקש להגיש ולסייע בהגשת תלונות כנגד מערכת הרווחה. התנועה למען עתיד ילדינו עוסקת באיסוף ראיות, עובדות ותלונות, אשר הוגשו בכל זמן נתון כנגד פקידת הסעד ו/או כנגד לשכת הרווחה המקומית. התלונה חייבת לשאת את תעודת הזהות של המתלונן, את תמונתו ואת הפרטים האישיים שלו ושל שאר הנפגעים בפרשה, כולל קטינים. בנוסף לכך – תיאור המקרה, המקום בו נעשתה או נעשית העבירה נגד הקטין או הקטינים או כנגד כל אדם אחר. בכדי להוריד טופס גביית תלונה ותצהיר – לחץ כאן.
כל שעליכם לעשות הוא לשלוח מייל לכתובת preiss.asaf@gmail.com ו/או ליצור קשר לטלפון נייד: 050-3588699 לאסף חיים פרייס, אחראי תחום המעמד האישי והרווחה בתנועה. במייל הקצר, כתבו אלינו את פרטיכם, כולל טלפון ובקצרה את האירוע נשוא התלונה. תתמקדו בשמות, תאריכים, מהות האירוע, המחדל ואי הפעולה אשר ננקט ועל ידי מי ואנחנו נשלח אליכם את טפסי התנועה אותם תמלאו ומשם נמשיך יחד.

החל פרויקט התביעות הגדול נגד פקידות הסעד והעובדים הסוציאליים – והראשונה, לשכת הרווחה בעמישב, פ"ת!!! / אסף חיים פרייס

תיעוד ואיסוף תלונות נגד פקידות הסעד ולשכות הרווחה.
מרגישים שנפגעתם ע"י משרד הרווחה ולשכות הרווחה השכונתיות? דרכו עליכם? רמסו את כבודכם? פגעו בזכויותיכם? לקחו לכם את הילדים? קרעו לכם את המשפחה? טייחו את התלונות וסילפו את העובדות?
די לרמייה ולהונאה הגדולה ביותר בהיסטוריה – משרד הרווחה. מאז קום המדינה, עוסק משרד זה בפגיעה אנושה וחסרת אנושיות בילדים, רומס את זכויותיהם, קורע אותם מידי ההורים וכל זה למען שרת שתי מטרות – האחד – האג'נדה הפוגענית נגד הורים גרושים, אבות גרושים ואמהות חד הוריות והשנייה – שימון התקציב המשרדי – על גבם של ילדים, כפי שכבר נכתב ונרשם מלפנינו בדו"חות שהגיעו לכנסת, בהם נקבע כי ילדים לא מוחזרים לחיק משפחתם הביולוגית ע"י פקידות הסעד והעובדות הסוציאליות משיקולי רווח.
בשלה השעה והעת חפצה – על העם לקום ולהביע את דבריו באופן ברור – נמאסתם. משרד הרווחה הגדיש את הסאה, פקידות הסעד רדו בעם, השניאו ילדים כנגד הוריהם, השמידו משפחות, קרעו נפשות. הגיע הזמן ששלוחות הרשע הללו ישלמו באופן הכואב ביותר – בכיסם – על מעשיהם. תדע כל אם בישראל, ידע כל אב בישראל, כי נפש ילדיהם יקרה מיקר וכי יש מחיר שאותו ישלמו מי ששלחו ידם בנפש הרכה, אנסו את ילדינו, העמידו אותם לכליה, קברו אותם חיים, כיבו את עיניהם. צעקנו חמס ולא הושיעו, קרענו קריעה אך אין גואל.
כל אחד ואחד מכם, אשר עבר את מסכת הגהנום של לשכות הרווחה ומערכת הרווחה, נקרא כעת אל הדגל. אל תשבו בשקט כאשר השיירה עוברת. אל תמתינו בצד כאומרים – תנו לאחרים לעשות את המלאכה. היו גם אתם שותפים לפרויקט התביעות הגדול נגד מערכת הרווחה.
במשך שנים, רבים מאתנו שותפים לגל הולך וגדל של תלונות כנגד מערכת הרווחה, בנושאים רבים, מגוונים וכואבים. אינוס ילדים, השימוש בסמים, פדופיליה וענישה ברוטאלית במוסדות הרווחה. תלונות כנגד משטרת ישראל שאינה עושה דבר ומטייחת תלונות כנגד פקידות הסעד ומערכת הרווחה בזו אחר זו. העלמת ילדים למרכזי החירום ומשפחות האומנה ע"י פקידות הסעד. פעילות והתנהלות הנגד התע"ס, כנגד החוק. סילוף תצהירים והגשת תצהירי שקר לבית המשפט, הדחת קטינים להגשת תלונה נגד האב ו/או האם. דרדור חיי המשפחה אל פי התהום במיוחד ב-"המלצות" זדוניות לפירוד וגירושין. שידול נשים וגברים לביקור תמים בספת הפסיכולוג ולאחר מכן הוצאת הילדים מהבית בטענה כי ההורים הודיעו כי מצבם הנפשי אינו תקין או מאידך – התעלמות מוחלטת ממצב נפשי אצל האם והפעלת משטרת ישראל במקרה ומדובר באב.
אנו עדים כיום לגל הולך וגובר של פעילות בתוך ומחוץ למשכן הכנסת, ולפיו בוודאות ניתן לומר כי רבים רבים כיום הולכים ומחזיקים בדעה ברורה כי משרד הרווחה אינו יכול להמשיך ולהתקיים במתכונתו הנוכחית. כי משרד הרווחה אינו יכול להמשיך בפעילותו נגד המשפחה, בהוצאת ילדים מהבית ותוך כדי הפעלת איומים, הטרדות ומשטרה נגד הילדים והוריהם. ישנם כאלו שחושבים – "אצלנו זה לא יקרה". המצב הפוך. בכל רגע נתון יכולה לדפוק על דלת ביתכם ופשוטו כמשמעו – לשלוף" את הילדים מהמיטות. מדוע? כי היא חזקה, היא שמה פס על החוק, כי היא מפעילה את השופטים כמו בובות מריונטה. כי המשטרה נמנעת מלטפל בתלונות נגדה וסוגרת את התלונות מ-"חוסר עניין לציבור". כי שם למעלה, במשרד הרווחה, בטוחים, שפה למטה, העם מטומטם, ולכן העם משלם. וזוהי שיטה של ממש. כבר אמרו את זה אחרים, טובים גדולים וחזקים ממני. כבר מדברים על שיטה. לא על משפחות חלשות, אלא משפחות "מוחלשות". על כספים שהולכים ומסתובבים להם שם, מפרים ומשמנים את התקציב המשרדי, המשמן ומעבה את גלגלי הרווחה. כל ילד הוא עוד $ עבור משרד הרווחה.
לשכת הרווחה הראשונה כנגדה נבקש לתבוע את מידת הצדק והאמת – לשכת הרווחה בעמישב, ברחוב עזרא ונחמיה, עמישב, פ"ת ובמיוחד – כנגד מנהלת הלשכה הגב' שגית עושרי וכמובן – כנגד כל פקידת סעד ועובדת סוציאלית העובדת בלשכה זו. פשוט, תבטיחו לעצמכם ולהן, ששמכם יופיע בדיו ובאותיות קידוש לבנה, או לפחות – ברוח הדברים, על מכתב הפיטורין.
ניתן כמובן להגיש תלונות כנגד כל לשכת רווחה וכנגד כל פקידת סעד ועובדת סוציאלית. הציבור הנפגע ממעשי פקידת הסעד והעובדת הסוציאלית מתבקש להגיש ולסייע בהגשת תלונות כנגד מערכת הרווחה. התנועה למען עתיד ילדינו עוסקת באיסוף ראיות, עובדות ותלונות, אשר הוגשו בכל זמן נתון כנגד פקידת הסעד ו/או כנגד לשכת הרווחה המקומית. התלונה חייבת לשאת את תעודת הזהות של המתלונן, את תמונתו ואת הפרטים האישיים שלו ושל שאר הנפגעים בפרשה, כולל קטינים. בנוסף לכך – תיאור המקרה, המקום בו נעשתה או נעשית העבירה נגד הקטין או הקטינים או כנגד כל אדם אחר. בכדי להוריד טופס גביית תלונה ותצהיר – לחץ כאן.
כל שעליכם לעשות הוא לשלוח מייל לכתובת preiss.asaf@gmail.com ו/או ליצור קשר לטלפון נייד: 050-3588699 לאסף חיים פרייס, אחראי תחום המעמד האישי והרווחה בתנועה. במייל הקצר, כתבו אלינו את פרטיכם, כולל טלפון ובקצרה את האירוע נשוא התלונה. תתמקדו בשמות, תאריכים, מהות האירוע, המחדל ואי הפעולה אשר ננקט ועל ידי מי ואנחנו נשלח אליכם את טפסי התנועה אותם תמלאו ומשם נמשיך יחד.

רשמי ההוצל"פ מוכיחים שוב ושוב כי הם פועלים באופן ברור לטובת נשים – הרשם אבי כהן קבע חוסר סמכות עניינית לבית הדין הרבני על מנת שלא לאפשר גביית חוב קנס / אסף חיים פרייס

שוב ושוב אנו נתקלים ברשמי הוצל"פ אשר פועלים באופן ברור לצדן של נשים, כאשר הם מקבלים החלטות תמוהות, מונעים קבלת החלטות אחרות כאשר ברור שהדין הוא לצד הגבר ובמקרים רבים אחרים, מונעים את הצדק מהגבר כאשר הם נוהגים סחבת, בירוקרטיה ועוד שאר מתאבנים וקללות, על מנת למנוע מהגבר ליהנות מזכויותיו ומהצדק הברור.
בכתבה ב"ידיעות אחרונות", מוסף ממון, מיום ששי ה- 02/07/2010, פורסם מקרה בו חייב בית הדין הרבני את האשה בקנס ביזיון בית משפט על כל הפרת הסדרי ראייה. אולם, למרות שהאב פתח תיק הוצל"פ כבר ביולי 2006, ניתנה החלטה, רק לאחרונה, מסיבות אלו ואחרות, די לא ברורות, אם ניקח בחשבון את הסחבת הידועה לשמצה של רשות ההוצל"פ בכל הקשור לתיקים הנפתחים ע"י הבעל או הגבר נגד אישה ובכל הקשור לטענות הגבר (בד"כ החייב בתיקים אלו) כנגד האישה (הזוכה בד"כ) ולפיה לא ניתן לבצע פסק דין במסגרת הליכי הוצל"פ אם פס"ד ניתן בחוסר סמכות עניינית וכי יש לסגור את התיק.
כאן יובהר, כפי שנכתב בכתבה זו, כי טענה זו מן הראוי שתישמע בהליך ערעור ולא מפיו של רשם ההוצל"פ ולכן, עולות תמיהות רבות ביותר לאו דווקא בנוגע לתקינות ההחלטה – האם מדובר בסידרי דין, אולי בענייני תקנות וחוק, אלא מדוע נידרש הרשם אבי כהן להחלטה מאין זו, במידה והאישה עצמה לא הגישה כל ערעור או טענה כזו. כלומר, מדוע "נחלץ" הרשם אבי כהן לעמוד לצידה של האישה במקרה זה, כאשר ברור הוא, שהאישה עצמה לא נקטה כל גישה, דרך או פעולה להגשת ערעור, כפי שמתבקש על פי חוק.
מקרה זה מצטרף למקרים רבים ביותר של מחדלים והגשת "סיוע" של רשות ההוצל"פ לנשים דווקא, בכל מיני דרכים תמוהות, כמו אי ביצוע החלטות רשם בזמן או מסיבות אחרות, כמו שהרשם או הרשמת אינם יודעים את עבודתם (כמו במקרה של פיצול תיק, בקשה שאמורה להיות מוגשת על ידי הצד הזוכה ולא להיעשות על פי החלטה – צודקת או לא – של הרשם ועיכוב ביצוע ההחלטה למעלה מחודש וללא דיווח לרשם על אי ביצוע ההחלטה). במקרים אחרים, פונה הרשם בכתב על גבי מסמך רשמי של ההוצל"פ וממליץ לזוכה לעקל באופן שוטף את משכורתו של החייב בעוד, שמעולם לא נתקלנו אנחנו במקרים הפוכים, בו הומלץ ע"ח הרשם לחייב בתיק לפעול בדרך זו או אחרת על מנת להקל על עצמו (חוץ מאזהרות ואיומים בנקיטת צעדים כמו מעצר בגין החוב במידה ולא ישולם כך וכך או עד למועד הנקוב) או להגיש אי אלו מסמכים על מנת להוכיח את דבריו.
יתרה מזאת, רשמי ההוצל"פ פועלים באופן ברור על מנת להימנע מכל פעולה המחייבת אותם לבוא בדין עם הזוכה, כאשר זו מגישה תצהירי שקר ובקשות כוזבות. בעוד כולנו מחויבים לחתום על תצהיר ולפיו אנו "מודעים לעונשים הקבועים בחוק", זוכות הנשים להקלות משמעותיות עד כדי התעלמות בוטה של רשמי ההוצל"פ מדברי שקר, כזב ורמייה. כאשר החייב נתפס באמירה שאינה כולה אמת או לעתים סוטה במקצת מן האמת, הוא מחויב בכל דין. כאשר הדבר קורה מצידה של האישה, רשמת ההוצל"פ אפילו לא עומדת על החיוב בחוק ובתקנות כי הדברים יופיעו בפרוטוקול אלא מאיימת על החייב כי במידה ולא ינצור את פיו, יזכה למעוף הציפור מאולם הדיונים ובמקרה הגרוע יותר, יפעלו נגדו בכל חומרת הדין.
תמהני – האם לא כדאי כאן ובאופן ברור לדרוש מראש ההוצל"פ לפעול מיידית לבירור המקרה ולהעמדת הדברים על דיוקם או שמא, חבל על הדיו מהסיבה כי כולנו כבר יודעים ולמודי ניסיון, מי שולט שם בכיפה. ההוצל"פ נתפסת בעיני רבים כרשות מושחתת, כזו אשר אינה יודעת לדייק ברישומים רבים, במיוחד כאשר מדובר בכספים ובמטרה אשר לשמה הופקדו בקופת ההוצל"פ (שיקום כל מי שאי פעם שילם סכום זה או אחר בהתאם להחלטת הוצל"פ ומאוחר יותר, לא רק שראה בדף החשבון כי התשלום נרשם על מועד מאוחר יותר אלא לצורך אחר, על פעולה אחרת, כגון, במקום לרשום על תשלום רפואת שיניים, נרשם התשלום כתשלום מזונות שוטף, למרות ונגד החלטת הרשם. לך תתקן את זה מאוחר יותר, קל יהיה להוכיח כי אין לך אחות).
רשות ההוצל"פ, זו שיודעת למצוא אותך מתחת לכל בלטה, נאלמת דום בכל הקשור לנשים, לזוכות בתיק ולתצהירי שקר וכזב מצידן. רשם ההוצל"פ יודע להתנער מאחריות ולהתעלם מכל ובכל בעניינים אלו ומאידך, יודע לפרט כל שבירת קולמוס והטיית עט בדף התגובה של החייב, כאשר הוא בא לקבוע כי החייב שיקר בדבריו. זמנים אינם זמנים. בעוד שזמן הניתן בידיו של החייב נסתיים לו יום או יומיים לפני המועד, הזמן הניתן בידי הזוכה – האישה מתארך לו עד אין קץ. בעוד שכאשר הנתבעת היא האישה, לא ניתן להגיע לנכסי צד זה או אחר, חשבונות בנק ושאר תירוצים תמוהים מפיהם של הרשמים ובמיוחד – כי ההליך אינו תקין וכי על הזוכה – הגבר לטעון להליך הנכון (כמובן, בלי המלצה מהו הליך זה), כאשר המקרה הפוך, יוצאים הרשמים מגדרם על מנת להמליץ על ההליך הראוי, לחייב את החייב ולקצר כל הליך אחר על מנת להביאו לדין. כבר אמרנו משהו על טענות וסדרי דין אלו ואחרים, אשר לפתע נעלמים מעיני הרשמים? מדוע האישה יכולה לטעון טענה זו אחרת ובכך לזכות בתיק, בעוד הדברים הפוכים כאשר המדובר בגבר. מה הוא צריך לעשות, להפוך עולמות, על מנת לזכות בפרומיל ממידת האמת והצדק. טענת פעם שהאישה הזוכה בתיק משקרת ואף הבאת הוכחות? עמלת לשווא. אמרה היא שאתה משקר? זה תמיד נכון.
אמת וצדק, שיוויון, ניטראליות. אל תחפשו את זה שם. ההוצל"פ אינה יותר מידה הארוכה של הפמיניזם, ניקיון החוק וההליך אינו ברוממות גרונם והעיקר, אל תחפש את ההיגיון וההגינות. "עם נבר תתבר", כתוב בתהלים. כאשר אתה ניגש ועומד מול ההוצל"פ, אל תאמין בדמעה בזווית העין, בחיוך המסכים עמך ובהנהון הראש. דע, כי לפניך עומדת רשות, אשר מבדילה היטב בין צדק וצדק, בין מין ומין, בין גבר ואישה. דע, כי אם אינך הצד הנשי בתיק, אמות הצדק והיושר יחווירו לעומת הדרכים אשר ימצאו שם, להקל על חיי האישה. בעוד הן מגיעות לשם בוכות ודומעות ושופכות את מר ליבן עד כמה אתה לא בסדר, דע לך, כי מהעבר השני הן מקבלות סיוע שאתה יכול רק לחלום עליו.
התנועה למען עתיד ילדינו קוראת לכם – גברים ונשים כאחד – במידה ונפגעתם ממעשיו של רשם זה או אחר – הרימו תלונה ואל תשתקו. את התלונה יש לשלוח לנציג התנועה, אסף חיים פרייס, לפקס: 1533-6518634 או לדוא"ל: preiss.asaf@gmail.com.

משטרת ישראל – חולמנות או סתם זלזול בחיי אדם / אסף חיים פרייס

   שבו על כסא או ספה, החזיקו היטב במשענת וקיראו – לא להנאתכם – את הזעקה הציבורית העולה ממחדליה החוזרים ונשנים של משטרת ישראל, אותו גוף מסואב האמון על שלום וביטחון הציבור והחודל מכל מעשה שהוא כאשר מהעבר השני עולה זעקתו של אדם. על מה אני מדבר? הנה לכם, שחור על גבי עיתון – "ידיעות אחרונות", יום ששי, ה-09/07/2010, "במשטרה צחקו עליה", המסגרת המופיעה בגוף הכתבה "עד הטיפה האחרונה" בדבר רצח טלי עטר ז"ל בידי שכנתה – הדברים הבאים.
   "'על פי נתונים שהתקבלו במשפחה' אומר עו"ד בן נתן 'היו כמה קריאות של הנאשמת למשטרה לשלוח ניידת, שמהן עלה באופן ברור כי בכוונתה לעשות מעשה. מדובר בתחנת משטרה שנמצאת בהמשך הרחוב שבו אירע הרצח, ואנו סבורים שעם שיקול דעת מקצועי ותקין ניתן היה בהחלט למנוע את המעשה. כבר למחרת האירוע יצר עימי קשר גורם משטרתי, שביקש להישאר בעילום שם, שהיה בתחנת המשטרה בזמן שנתקבלו קריאותיה של הרוצחת לפני הרצח. הוא ציין בפניי כי לא הצליח להירדם באותו לילה. לטענתו, קריאותיה של הנאשמת התקבלו בלגלוג והיא הייתה מושא לצחוק. אותו גורם ביקש ממני באופן אישי לפעול בעניין על מנת לנקות את מצפונו'".
    ותגובת המשטרה, מחוז דרום, למיותר לציין – לקוחה מאיזו קלטת, ציטוט נורא, דהוי – "…מדובר באירוע קשה וטרגי שלצערנו לא היה באפשרות המשטרה למנוע'".
   משטרת ישראל – אותו גוף שעליו ממונה שר אשר לפני שנים שונה שם משרדו לאגף לביטחון פנים – מתגלה שוב ושוב במערומיה. ניחא אם הדבר היה מתבטא בשוטרים ושוטרות חדלי אישים, כאלו שהגיעו לשם כי לא נותרה בידיהם כל ברירה וכי משטרת ישראל מוכנה לקלוט כל אחד, היינו יודעים היכן לשים את האצבע. אולם, כאשר מדובר בשרשרת אירועים, המבטאת יותר מכל את הזלזול התהומי של משטרת ישראל בתפקידיה ובחובותיה כלפי האזרח, אסור לציבור לשתוק, אסור להתעלם ועל מדינת ישראל לקום ולומר את דברה – די, נמאסתם. כאשר הדבר אינו בא לידי ביטוי באמירה הלקונית של חוקר המז"פ לבעל הדירה שנפרצה ושאת תכשיטי אשתו לקחו – "תגיע לתחנה להגיש תלונה", אלא כאשר מדובר באישה אשר מתקשרת לתחנה ומודיעה כי היא עומדת לבצע רצח ויושב שם שוטר חדל אישים – סליחה, שרשרת או מקבץ מטומטמים לובשי מדים אשר בטעות היה מישהו שהשביע אותם מתי שהוא כי משטרת ישראל צריכה הייתה לנפח מידות וכ"א – וצוחק ומלגלג עליה במקום להטיס לשם ניידת. ובכן, כאן, חוצה משטרת ישראל קווים אדומים מאוד, ברורים מאוד ושאינם ניתנים לטשטוש – משטרת ישראל חדלה מחדל ועל הנוגעים בדבר – כל אותו מקבץ חדל אישים אשר ישבו בתחנה ולגלגו – חייבים ליתן את הדין. האם יעשה משהו המפכ"ל המדברר כנגדם? אני בספק גדול. שמא תאמרו – השר לביטחון פנים? די, נו. שהרי מדובר בכסת"ח. כסת"ח אותי ואני אכסת"ח אותך.
   התוצאות החמורות של מחדל זה שוכבות עכשיו תחת עפר ובטון. אם ובנה התינוק, אשר נרצחו בידי תת-אדם, לא יראו יותר אור יום. האם יש מישהו במשטרה שם עכשיו, הדופק באגרוף על לוח ליבו ואומר – "אשמתי, בגדתי, גזלתי…", נו, די. הרי מדובר במשטרת ישראל.
ישראל חודלת בדברים רבים. ניחא היה מדובר בעוד עבירת רכוש, נו, שוין. אבל כשמדובר בדיני נפשות? כשמדובר בסימפטום המאפיין שוטרים רבים כל כך? לא הגיע הזמן שמישהו ייתן את הדין.
   אז הנה מס' דברים שמבקר המדינה לא ידון בהם. הסיבה הפשוטה והכל כך מטופשת (ותראו לי מישהו שלא נתקל בכך בתשובת משרדו של מבקר המדינה) – הנושא עומד ותלוי בבית המשפט, או, הנושא אינו עומד לסדר היום הציבורי. תאמרו את זה לאלו שכבר נרצחו, או אולי, יירצחו.
   חוק חובת דיווח – אותו חוק חשוב ונדרש, המאפיין במס' נקודות את אותו האדם, הדמות, בעל התפקיד, החייב בדיווח למשטרת ישראל, פקידות הסעד ובתי המשפט, כל אימת שעולה בפניו החשש, אפילו הקל ביותר, כי בקטין וחסר ישע בוצע, מבוצע או עומד להתבצע פשע, פגיעה נפשית, התעללות ו/או כל מעשה אלימות – נפשית או פיזית. ניסיתם להגיש תלונה נגד פסיכולוגית אשר אימתה את תלונתכם בגין התעללות נפשית בבתכם הקטנה מצד האם או האב (אשר מצידם משתפים פעולה עם משרד הרווחה)? מה נאמר לכם, כבר בעת קבלת התלונה – כי אין כאן ראייה לביצוע מעשה פלילי. תפסתם את הבטן מצחוק? העליתם חיוך בקרן זווית? זוהי רק ההתחלה.
   הגשתם תלונה נגד פקידת הסעד (קומו, קומו, זה לא מצחיק). מה נאמר לכם שם, במחלק החקירות של משטרת הרווחה? ובכן, השאלה הראשונה היא האם ניסיתם לפגוש את פקידת הסעד על מנת לשתף עמה פעולה. תגידו, מה דעתכם על הסנריו הבא? מדוע שלא ישאלו במשטרה את המתלוננת על אונס או אלימות, האם ניסתה לדובב את התוקף על מנת לשתף עמו פעולה? (תאמינו לי, כנראה שזה לא רחוק מהמציאות, אם לפי המקרים האחרונים מתברר כי משטרת ישראל מיהרה להפנות אצבע מאשימה לנערות ולנשים אשר הותקפו מינית).
   בכל הנוגע למערכת הרווחה, תנסו להגיש תלונה נגד בעליו ו/או האחראי על המוסד בו חוסים נערים אפילו כשיש בידכם חומרים קשים על התעללות נפשית, פיזית, אינוס, פורנוגרפיה ועוד מיני מטעמים. וזה עוד לא הסוף.
תנסו להתלונן על חטיפת הילד שלכם בידי פקידת הסעד, שלקחה אותו מבית הספר בלי צו או משהו דומה, גם לאחר שלא פנתה לבית המשפט להאריך את צו החירום או כל צו אחר… נו, אף אחד לא קם… תראו לי חוקר משטרה שפוער פיו בתדהמה לנוכח הסיפור שאתם מספרים לו – פקידת סעד שהעלימה את הילד(ים) מעל פני האדמה, זאת מבלי שהיה בידיה כל צו שופט ראוי ונדרש המתיר לה לעשות כן מעבר להיותו של הילד שבעה ימים מחוץ לביתו? אף אחד לא קם… ותראו לי מי שלא חש לפתע שה-"חקירה" בתלונתו הופכת לחקירה נגדו – מדוע לא התלוננת עד כה? מדוע לא פעלת? מדוע לא דיווחת?
   יעמוד האב הגרוש מול בית גרושתו וילדיו, יצור קשר עם התחנה ויבקש סיוע לקיום צו הסדרי ראייה לאחר שגרושתו מונעת ממנו לראות את הילדים, מונעת מהילדים לצאת מביתם לצורך המפגש עם האב. אני בטוח שכבר עכשיו יש מישהו ששוכב על הרצפה ונחנק מצחוק… מה יאמרו לכם בתחנה? תגיעו להגיש תלונה? מה יהא עתידה של התלונה – להיגנז מחוסר עניין לציבור (תשאלו את משטרת פ"ת, את האלמ"ב בה ואת מפקד התחנה, אני חושב שהם שם שברו שיא בעניין זה… או שהם יכולים לשמש דוגמא ומופת הכיצד תחנה שלמה יכולה להתעלם מצו שופט, לטייח תלונות, להעלים מסמכים מתלונות אלו ואחרות ובמיוחד – בכל הקשור בתלונות בגין התעללות נפשית והסדרי ראייה – פשוט לא לפעול. לחדול ממש).
עוד כמה מהמחדלים הבולטים של משטרת ישראל בשנים האחרונות. על חלקם, שילמו אזרחים חפים מפשע – בחייהם.
   הרצח בחוף הים בבת-ים של הגב' מרגריטה לאוטין ז"ל. בעוד חוף הים והאזור כולו מכוסה בשוטרים בכמות שלא הייתה מביישת שום סצנה קולנועית, הגיעו שני הרוצחים על גבי אופנוע וריססו את הנרצחת לעיני ילדיה ובעלה ולעיני הציבור השוהה בחוף הים. כמה שזכור לי ולכולנו, כנראה מידע מודיעיני היה זה שהוביל את משטרת ישראל לפריסת כוחות באותו היום בחוף הים. מעניין מה עוד היו אמורים לעשות שוטרינו על מנת לעצור את הרוצחים בזמן?
   הפיגועים בירושלים – אזרחים מחסלים את המחבלים בעוד השוטרים עסוקים בהכוונת תנועה או יותר נכון – בהכוונת עצמם איך שלא להיכנס לזירה ושלא לחטוף כדור או מכת טרקטור. קר בזכות תושייה של צעירים, לוחמים קרביים בצה"ל, המחבל מחוסל.המזל הוא שמשטרת ישראל לא גילתה תושייה לעצור את החייל היורה. שיתבייש לו. לחטוף כך באמצע היום את ההצגה מהמשטרה ועוד לירות בשטח בנוי? מי שמע על הוראות פתיחה באש? שיקום!
   הפיגוע בירושלים במרכז הרב – בעוד השוטר בחוץ בוחר להכווין את התנועה ולא להגיע למגע עם המחבל, פורץ פנימה קצין צה"ל (מסוכן, חובש כיפה אף הוא) ומחסל את המחבל. כמה שזכור לי, הלוחם הצעיר שחיסל את המחבל בטרקטור הינו קרוב משפחה של קצין צה"ל שחיסל את המחבל במרכז הרב. מה עוד דומה בין המקרים? שניהם ירו בשטח בנוי בעוד קיימת סכנה לעוברים ולשבים ולשוהים במקום (סיבה מצוינת כנראה להגיש נגדם כתב אישום). מה עוד דומה? בשני המקרים השוטרים חדלו מעשות משהו. מה עוד דומה? בשני המקרים משטרת ישראל נותרה מחוסרת עבודה. אולי כדאי להפנות את המשטרה ללשכת התעסוקה? רעיון טוב… לפחות שם יתחילו לעשות משהו…
   שימו לב לדבריו של עו"ד וינרוט, מהפרקליטים היותר בכירים בישראל, בכתבה לעיתון "הארץ": "תסתכל על משטרת ישראל, זו משטרה שקשה לך להיעזר בה. נאי לא מאחל לאף אחד לקבל מכה מבריון ברחוב… אני לא מאחל… שיזדקקו לשירותיה. יש דבר אחד שמשטרת ישראל עושה בקול רעש גדול – החקירה של הפוליטיקאים. ואתה שואל את עצמך: איך שמשטרה שהיא כל כך חלשה בכל התחומים פתאום בתחום הזה היא פועלת באינטנסיביות? וכשאתה מסתכל באמת אל החברה הישראלית ואתה רואה מה שאני רואה כעורך דין, איפה שזורמת השחיתות באמת, לשם המשטרה לא מגיעה בכלל". ואני מוסיף כאן ואומר – מישהו הזכיר כאן משרד הרווחה, שופטים בבתי המשפט לענייני משפחה, מרכזי חירום לילדים ונוער, פסיכולוגים ועוד כהנה וכהנה?
  מעניין מה היה קורה למשטרת ישראל במידה והייתה מקבלת תשלום על כל פעילות שאמורה הייתה לעשות? כמו בערך לשכת התעסוקה בנוגע למציאת תעסוקה לאלפי הפונים אליהם. בענייני משפחה, הסדרי ראייה, קיום צווים וחוקים – היה נוצר מצב בו משטרת ישראל פונה לביטוח על מנת לכסות הפסדים בהחזרים כספיים לפונים אליה.
   ותאמינו לי, זה ממזמן כבר לא מצחיק. כאשר משטרת ישראל עוברת את הקווים האדומים, כאשר מהקו השני עומדת אישה ואומרת באופן ברור כי היא עומדת לרצוח את שכנתה ושם, בתחנה, בהמשך הרחוב, יושב הדיוט לבוש מדים, שכל מה שהוא יכול לעשות הוא לצחקק, ללעוג ולהמתין למשמרת שתעבור ורק שלא יפילו עליהם "שלדי", כוננות פתע או חדירת מחבלים (גם כאן ראינו את מחדלי המשטרה במרכז הרב, באירועים בירושלים ועוד), על הציבור הישראלי לשאול את השאלה הברורה – היכן מצוי זה שאמור ליתן את הדין? בזמנו, כמדומני, אמר המפכ"ל הנוכחי, כהן, כי המשטרה תהווה את חוד החנית למלחמה בפשע ותחזיר את הביטחון לציבור. ניחא הבטחות לחוד ועשייה לחוד. אבל למצב כזה, שפל המדרגה? הנה, שם הדלת, הגיע הזמן, תחסוך לכולנו את הטרחה מלשלוח מכתבים. נכשלת – לך הביתה.
  אסיים בדברים הבאים. שימו לב לאותה מסגרת כחולה בכתבה. מחד, נאמר שם כי אותו גורם משטרתי, שכל כך מבקש לנקות את מצפונו (זה כנראה מה שחשוב לו, המצפון, או שמא שעות השינה בלילה, כך לפחות נטען שם כי לא הצליח להירדם באותו הלילה), טען כי "קריאותיה של הנאשמת התקבלו בלגלוג  והיא הייתה מושא לצחוק". ומאידך, בתגובת מחוז דרום נאמר כי: "…לאור תוצאותיה הטרגיות של האירוע וטענות שהועלו על ידי המשפחה מינה מפקד המחוז צוות בדיקה אשר בחן את האירוע ביסודיות ומצא כי לא היות תקלות מבצעיות או מקצועיות בהתנהלות המשטרה, אשר  היו עשוית למנוע את אירוע הדקירה ותוצאתו הטרגית". אז ככה, גם אם נתעלם לרגע מדווקנות בפירוש דבריו של הגורם המשטרתי המיוסר מצפונית, ניתן למצוא, כי אולי לא התקיימו תקלות מבצעיות או מקצועיות בהתנהלות המשטרה, אבל לבטח התקיימו תקלות מוסריות ברמתו האישית של השוטר שקיבל את הדיווח, אותה רמה אישית של יושר, כבוד ומוסר אותה היינו מצפים לגלות אצל לובש המדים הכחולים. מסתבר כנראה, כי משטרת ישראל ממש לא מצטיינת בכך. אף על פי שלא ניתן להכליל ולנהוג בהכללה (למעט במקרים בהם ביקשתם להתלונן על פקידת הסעד, מרכז הקשר ומרכז החירום, הסדרי ראייה, גרושתכם, הסתה, פגיעה נפשית, התעללות נפשית, התנהלות בניגוד לחובת הדיווח ועוד…), ניתן להצביע על מבושיה של המשטרה אשר אינה מנקה אורוותיה אל מול פני השמש אלא מעניקה ציונים אלו ואחרים לשוטריה הסורחים. אגב, איננו צריכים ואיננו אמורים לצפות מהשוטר להפוך לרגע ולו הקטן ביותר למשפטן ו/או לחלק מהרשות השופטת. אנו מצפים ממנו שינהג בהתאם לנדרש – קיום צווים, קבלת וחקירת תלונה וביצוע מעצר או עיכוב במקרה של הפרת צו הגנה, הרחקה וכו'. אולם, מסתבר, ששוטרים אלו ואחרים נוהגים להפוך עצמם לבתי משפט של שדה, לקבוע עוד בטרם לקיחת התלונה (באותו החלק בו הם – לכאורה – שומעים אתכם באופן חופשי וללא כתיבה ותיעוד שוטחים את תלונתכם), כי לא מתקיימת עילה, עבירה או התנהלות פלילית. מה שהם הכי אוהבים שם, במשטרה, שאתה, האזרח המבקש להטריד אותם בזוטות ודווקא בעת לגימת הקפה (טקס שמתחיל בערך בתחילת המשמרת וממשיך הלאה לאחר חזרתם הביתה), פונה אליהם עם סעיפי החוק הרלוונטיים, מה שהופך אותך למטריד מקצועי ומעצבן. במקרה כזה הם מתחילים להתפלפל, פונים ליועמ"ש של התחנה, מפילים לפניו את המקרה כשהם קושרים אותו בדרך לא דרך לסעיפי חוק אחר (דבר שנחשב לתכונה נפלאה של שוטר – הפיכת היוצרות וקשירת האירוע לסעיף חוק שאינו קשור אליו בכלל ומסיבה אחת בלבד – מושא התלונה וזהותו – פקידת הסעד, הפסיכולוג, מרכז החירום וכו'). אגב, תעמדו על כך שכל דבריכם יירשמו כדין, כולל הסעיפים הרלוונטיים בחוק.
  התנועה למען עתיד ילדינו קוראת לכם – גברים ונשים כאחד – במידה ונפגעתם ממעשי ומחדלי המשטרה – הרימו תלונה ואל תשתקו. את התלונה יש לשלוח לנציג התנועה, אסף חיים פרייס, לפקס: 1533-6518634 או לדוא"ל: preiss.asaf@gmail.com.

תלונות כנגד שופטים? כבוד? זילות? מוסד הצדק בשיא תפארתו / אסף חיים פרייס

   במאמר ב- nrg מעריב מה- 27/04/2010 מאת נועם שרביט עולה, כי מתוך סך התלונות שהוגשו כנגד שופטים, רק 17% מהן נמצאו מוצדקות. סך כל התלונות אשר הוגשו כנגד שופטים הינו 768 לשנת 2009 ו- 17% מהן הינו מספר "עצום" של 131 תלונות. כמו כן נאמר שם, כי מחצית התלונות עסקו בהתמשכות התהליכים ועיכובים במתן פסק דין והחלטות. נתון מעניין נוסף הוא, כי ב- 2009 חלה ירידה ניכרת במס' התלונות כנגד שופטים ומאידך, עלייה קלה במס' התלונות אשר נמצאו מוצדקות. מה יותר קל מאשר לחשב כמה זמן לקח לשופט לקבל החלטה ו/או להנפיק פסק דין, פחות מחייב מלהיצמד לחוק ולתקנות ולמצוא את המחדלים והכשלים של השופטים בכל הנוגע לאמות מידה לא מחייבות!!!???, כגון – יושר, כבוד, מוסר, צדק, הגינות. כמו שאומרים אי אלו עורכי דין – את הצדק וההגינות על תחפש בין כותלי בית המשפט. נתונים אלו אף מלמדים אותנו על התחושה הרווחת בקרב הציבור בישראל – חוסר אמון טוטאלי במערכת המשפטית ובמי שאמונים על הטיפול בתלונות נגד שופטים – נציבות התלונות נגד שופטים – וכן מי שעוסקים בבקשות פסלות שופט – קרי, בית המשפט העליון.
   לעתים כל כך קרובות אנו מוצאים גברים ונשים העומדים המומים לנוכח אופן ניהול הדיון על ידי השופט או השופטת. מיותר להזכיר, כי נטל הוכחת משוא הפנים על ידי השופט כחלק העיקרי בבקשת הפסלות, הינו דווקא אותה נקודה טכנית שבגינה נופל אחוז ניכר מהבקשות לפסלות שופט, אם לא כולן. הבה נציב את האמת על השולחן. יכול להיות שהמחוקק שטרח לכתוב סעיף זה היה די תמים לחשוב כי ברבות הימים, מערכת המשפט בישראל תהיה כה שקופה ואמינה ואמון הציבור בה ירקיע לשחקים, אבל לחשוב כך יהא ממש חלם. שהרי, פסילת שופט מכהן בתיק הינה ממש כפגיעה בדמותו וערכיותו של בית המשפט, כבודו וסמליותו. היות ורוב מוחלט מהסיבות לפסילת שופט הן סיבות ברות הוכחה, אשר ניתן להוכיח אותן משפטית ו/או באמצעות מסמכים ועדויות, דווקא עניין זה של משוא פנים בדין אינו ניתן להוכחה, דווקא משום שהוא כל כך אישי ודווקא משום העובדה כי תמיד תגיע בקשת הפסלות מהצד הנפגע. כך, שהדברים צריכים להיאמר באופן הברור ביותר – סיבת משוא הפנים בדין כסיבה לפסלות שופט אינה יותר מעלה תאנה על אחד מהכשלים הגדולים ביותר של מערכת המשפט הישראלית. יושב לו השופט בדין, פוגע ורומס את כבוד האדם מולו, מתנהל באופן ברור לצד אחד מבעלי הדין תוך שהוא רומס, פוגע ודורס כל תקנה, חוק וסעיף המדברים על הליך תקין, הוגנות, מוסר, יושר וצדק, אך בבוא היום, טענת משוא הפנים תשמע מגוחכת לחלוטין.
   אגב, שאלתם עצמכם מדוע לא תותר ההקלטה בבית המשפט? בדיוק מהסיבה בה הקלדנית אינה ממש מקלידה את כל מוצא פיו של השופט כלפי בעלי הדין. הקלדניות בבית המשפט פיתחו לעצמן מומחיות נסתרת. הן יודעות מתי דברי השופט נאמרים לפרוטוקול ומתי – מעליו או לצדדיו. אם השופט היה מתנהל ביושר ובכבוד על כס המשפט, מדוע קיימת הדרישה שלא להקליט את הדיון? אהה, כן, עוד סיבות ותירוצים כמו שמותיהם של בני נוער וקטינים, כאילו הדברים נוגעים לא נוגעים להם בבית המשפט.
   נציבות התלונות על שופטים, האמורה להוות משכן של צדק ובירור עובדתי, מסכלת כל אפשרות כזו לבירור עובדתי של התלונה ודווקא מטעמים ומסיבות טכניות אלו ואחרות כאשר בראש ובראשונה עומדת סיבה תמוהה ביותר – המתלונן מבקש בדבריו להלין על החלטה שיפוטית ועל הדרך בה התקבלה. נו, שויין. שהרי מהן בקשות הפסלות אם לא כאלה? ומהן התלונות המוגשות כנגד שופטים אם לא כאלה? שהרי, מגיש הבקשה לא ממש חשב שבקשתו נועדה לתמוך בהחלטת השופט, אולי אף להבין אותה או לתת לה גושפנקא. תלונה המוגשת כנגד שופט מוגשת קודם כל כנגדו ולא כבדרך אגב. אולם, מה יותר קל שמה, בנציבות, לפסול ולדחות תלונה המוגשת נגד שופט מטעמים אלו? שהרי שם השופטים מרגישים הכי טוב. מגרסת התלונות עובדת נון סטופ. התלונות נדחות עוד טרם עיון מדוקדק בהן. תנו לחתול לשמור על השמנת… מעניין מה הייתה חלוקת התלונות (אותן 17%) אשר הוגשו ונמצאו צודקות. מעניין כמה מהן מדברות על דחיית מועד דיון עד אין קץ וכמה מהן ממש דיברו והוכיחו התנהגות שאינה הולמת.
   בתקופה האחרונה היינו עדים לכמה מהדמויות היותר מרכזיות במערכת המשפטית, אשר נתנו דרור ללשונן והתבטאו באופן חסר תקדים וקשה נגד מערכת המשפט. במקרים אלו לא מדובר בעוד זריקת נעל על ידי אזרח פשוט. כאן מדובר על מי שחוו את מערכת המשפט מתוך הגלימה, דווקא מהצד ה-"נכון" של השולחן. דבריהם אומרים באופן ברור לגבי מהותה, איכותה ושקיפותה של מערכת המשפט בישראל, אשר מזה שנים לקחה לעצמה צעד אקטיבי ופועלת כארגון עצמאי, מעל לחוק ומעל למדינה, כאילו אין מחר. שופטים ועורכי דין אומרים זאת באופן גלוי ואנחנו, האזרחים, הלקוחות של בתי המשפט, לא מסוגלים להעלות את זה על הכתב מבלי שלמחרת היום נעצר על זילות בית משפט וחתירה תחת אושיות המדינה.
   במשך שנים, שמרה המערכת המשפטית על "כבודה" בכך, שמנעה כל דליפה של ביקורת החוצה או זליגה של כזו פנימה. כל אימת שאדם כלשהו פתח את פיו באמירה – קלה ככבדה – כנגד הממסד המשפטי, יהא זה חבר כנסת, איש ציבור או עמך, יצאה המערכת חוצץ נגד ניסיון זה לפגוע במעמד בית המשפט ובסמל אותו הוא מסמל. אולם, במהלך אותם שנים, לא רק שמערכת זו הסתגרה פנימה כנגד ביקורת – במיוחד כאשר המדובר היה ברמיסת זכויות בסיסיות או בשפיטה קלוקלת ומעל הכל, ניכור ובידול מהחברה בישראל, אלא אף ידעה לפלוט החוצה מי מחבריה אשר קם והביע דעתו נגד המושלים בכיפה, נגד בית המשפט העליון, נגד שופטים בערכאה זו או אחרת אשר סרחו בתפקידם, אשר פעלו ופועלים בניגוד לתקנות, חקיקה או חוק ובמיוחד – בניגוד לכל תפיסה ו/או הלכה מחייבת של ערכאות גבוהות מהם. הרי זה הדבר הבולט והמאפיין את בתי המשפט לענייני משפחה ברחבי הארץ, בייחוד בשני מישורים. מחד, כיום אין מספיק או בכלל הלכות מחייבות, מבית מדרשם של שופטי עליון, המחייבות את בתי המשפט לענייני משפחה באשר הם, לנהוג על פיהם. מאידך, בבתי משפט אלו אין עקביות בשפיטה והמצב הוא עד כדי אבסורד ולפיו, השופט יכול להוציא תחת ידו פסק דין כזה או אחר, ובמקרה אחר לסתור אותו בלי שום קשר למקרה עצמו. במקרים רבים, בתי המשפט לענייני משפחה אף לא מחויבים לבתי המשפט המחוזיים באזורם אלא "בוחרים" פסק דין מתאים להם שיצא משופט מחוזי באזור אחר ובלבד, שיתאים להם כלפי בעל הדין, אותו, בלשון המעטה, "הם לא סובלים". הדבר ידוע וקיים ולראייה ניתן לקרוא את מאמרו של כבוד השופט שוחט, בעניין "עשור לבתי המשפט לענייני משפחה", משנת 2005.
   אף יתרה מזאת, ישנם שופטים אשר מוציאים תחת ידם פסק דין זה או אחר, ובמקרה אחר סותרים את עצמם וחופרים את האדמה על מנת לנבור שם ולהוציא ולצרף ולצטט פסקי דין אחרים, הסותרים את מה שנאמר שם על ידם ומוצא פיהם. כך, במיוחד – בנושא מזונות ודין צדקה. שופטים מסוימים מאוד אוהבים לצטט נרחבות את תקנת הריה"ר לגבי הרחבת גיל המזונות והפיכתם למזונות מגיל צדקה ומאידך, כאשר עומד בפניהם בעל דין אשר מתנגד להם, אשר הם עצמם מזלזלים בו, אזי לפתע תקנת הריה"ר אינה קבילה ונפסלת על ידם. חפשו פסקי דין המשתמשים בטענת או בהלכת "קיים לי", הטוענת כי בעל הדין יכול להשתמש בעת דוחק בטענה זו הגורסת כי אפילו עם עמדתו היא עמדת מיעוט, זכותו להחזיק בה. במקרים אחרים, טענה זו מתבטלת על ידם במחי יד, כאילו אינה קיימת. לכו חפשו צדק, אמת ומוסר שם.
   ביהדות, במקורות, בתלמוד וכן הלאה, אנו מוצאים את בית המשפט היהודי, אשר מעל לכל אמת מידה של התנהגות, קיימת מידת הצדק – "צדק צדק תרדוף". דמותו של בית המשפט היהודי מחייבת את השופט לחקור את שורש האמת, להלחם למענה בחירוף נפש ולברור היטב את דבריו, התנהגותו והתנהלותו. בית המשפט הישראלי, הינו ההפך הגמור לנדרש בבית המשפט היהודי. תקנות וחוק בית המשפט לענייני משפחה הינם ההפך הגמור ממשפט צדק. דוגמאות – לא חסר. סעיף 8א' לחוק, המתיר לשופט שלא לקיים סדרי דין ולהתעלם מראיות המובאות בפניו, הופך את בית המשפט מלכתחילה למקום בו הצדק, האמת והיושר – נעדרים ומשוללים כל כוח ויסוד. לשופט מותר להתעלם מראיות וסדרי דין, הווה אומר – השופט יכול לשאת עיניים ופנים לכיוון זה או אחר מהצדדים, להיות מוטה באופן ברור ולבסוף – לטעון כי עשה כל זאת למען הליך הוגן וצודק. בעוד האדם הפשוט חושב, אולי בתמימותו, כי הנה הוא בא להיכל הצדק והאמת, אין הוא מודע למצב לאשורו – מצב בו השופט יכול לברור בין אמת עובדתית ובין אמת קלוקלת, בין דברי שקר המוכחים בפניו ובין דברי אמת אשר מהם הוא מתעלם. זהו בית המשפט לענייני משפחה בישראל. כנראה, ששם אל שמעו על "צדק צדק תרדוף". כנראה, ששם מורא השם ממש לא משחק, אלא מוראו ויראתו של הציבור מפני השופט. "החזירה שופטינו כבראשונה", אומר האדם המאמין בתפילתו היומית. כנראה מתקני התפילה ידעו על מה הם מדברים. שופטים, אשר יראת השם נעוצה עמוק בבסיס לשונם, שמא יארע בם פסול, שמא ילכו אחר השקר. שופטים, אשר היו קמים בבוקר ובודקים היטב את הציצית, טרם יחרצו הם דין.
   תחום המשפחה הינו תחום רב מעללים, שקרים, אינטריגות ורווי מאבקים ודם חם. היינו יכולים לפחות לצפות, כי היושב בדין יהא מעל לכל זה, לפחות – ישפוט לפי ראיות ועובדות אשר עולות לפניו ואשר ניתן להפריכן או לבססן. אולם, ברגע שהשופט "בורר" לו בין הצדדים מי הוא הצד הראוי לא על פי ראיות ועובדות אלא על פי מראה פנים, ברגע שהשופט עומד לצד אותו צד אשר בדיון אחר מול שופט אחר הוכח כי דבריו הם שקר, רמייה והונאה אך השופט מתעלם מכל זאת, עוצם את עיניו ובכך נותן את ידו לרמיסת האמת והצדק – אזי כבוד בית המשפט חצה קו אדום אשר אין דרך חזרה ממנו. על המערכת המשפטית לתת את המחשבה על כך ולפסול שופט מלישב בדין, ולו אף אם נמצאה מידת אמת קלה בטענות של עיוות דין, שקר ורמייה. שופט כזה אמור להישלח אחר כבוד לביתו והתיק המצוי בידו – להיפתח מחדש. נכון, המעמסה תהייה רבה. אבל, ברגע שבו יישלח שופט כזה בפעם הראשונה הביתה, שופטים אחרים יתחילו להבין כי כללי המשחק השתנו וכי גם הם נתונים תחת ביקורת.
   כאשר, כמו בכל מדינה מתוקנת, יבין המחוקק ועמו זרועות החוק, כי ביקורת על בית המשפט והימנעות מחסינות גורפת של השופט מפני מעשיו הינם קרקע בטוחה ויציבה יותר לשלטון חזק ולחברה בנויה ואיתנה, יבוא הגואל ושלום על ישראל. עד עתה, משמש בית המשפט כחותמת גומי למעשיהן של פקידות הסעד ושל מערכת הרווחה, אולם, כאשר משתמש השופט בכס המשפט על מנת להכות בחברה את משנתו, על מנת להטות את הדין ולעוות את המציאות על מנת לבסס ולהפיץ את משנתו, לפגוע במידות האמת ולשמש כלי טיהור וניקוי לפשעים ולמחדלים, אזי, אין למערכת המשפט מה להיתמם על כי החברה לא רק שבועטת בערכים אלו, אלא אף תוססת ומקציפה. מחד, יש לשמור על כבוד בית המשפט ועוד יותר מכך – כבודם של שופטים. אין לקבל פגיעה בשמם או בגופם. מאידך, על מערכת המשפט להתעורר ולהבין, במיוחד לאור הביקורת הנוקבת מבית, כי עליה ליצר גוף מערכתי חזק, אשר ייתן מקום ויהא פה לציבור הרחב, המבטא את מורת רוחו ואת סלידתו מהקורה בבית המשפט תוך שמירה על כללים מסוימים, בראשם – שמירה על כבוד הציבור וזכותו למשפט הוגן ואיכותי, על ידי ניקוי אורוות אמיתי – סילוק מיידי של שופטים אשר הצטברו נגדם ראיות מרשיעות על פגיעה בערכים אלו על שפיטה עולבת, עלובה ומתוך רמייה והטיית הדין.
   במידה והנכם מעוניינים בהגשת תלונה כנגד שופט זה או אחר וסיוע בטיפול בתלונה זו, הנכם מתבקשים לשלוח מייל לפקס: 1533-6518634 או לדוא"ל: preiss.asaf@gmail.com. נציג התנועה יישלח אליכם טופס תלונה אותו הנכם מתבקשים לשלוח בחזרה, חתום.

תגובה למאמר "מופקרים" בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום ששי, ה- 21/05/2010 / אסף חיים פרייס

בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום ששי, ה- 21/05/2010, התפרסם מאמר מאת יאיר טרצ'יצקי, אשר נשא את הכותרת "שתיים שתיים תשע תשע" והדן במאבק העובדים הסוציאלים במדינת ישראל על תנאי שכרם ובמיוחד – על שמם. כחלק מכותרת המשנה למאמר נכתב שם: "הסטודנטים, שרואים את יעודם בטיפול בנזקקים, יוצאים למלחמה נגד פקידי האוצר".
אז, בראשית, אפתח בדבר הבא. בתמונה המתפרסמת בהמשך הכתבה, כנראה מאחת ההפגנות, הוצב שלט האומר: "אל תתנו לעו"ס לגסוס". סלחו לי, או בעצם לא. כלומר, כן. תנו לעו"ס לגסוס. לאותה קבוצה מגלומנית, הפוגעת בילדים בישראל, החוטפת אותם מבתיהם ומידי הוריהם, אלו שלא ממלאים את תפקידם כנדרש אלא יודעים לשמוט את העיפרון מידיהם ברבע לשתיים-עשרה בצהריים על מנת שלא לפספס את שעת היציאה הביתה. לאלו הפוגעים באם החד הורית, באב הגרוש. לזוג הנשוי שכל חטאו היה לבקש סיוע כלכלי. כן, תנו למערך זה לגסוס ולהעלם מהעולם. כמו שהציבור הישראלי ידע להפגין התעלמות מוחלטת דאז מעיצומי פקידי הסעד, כך גם היום. ויפה שעה אחת קודם. ועכשיו, למאמר הלקקני הזה, המתיימר להבין לרגשי ציבור העו"ס ולתחושותיו.
בתיאור מתחסד ומלוקק וכל כך מאליל, מתאר כותב המאמר, לאחר תיאורו את פועלה של "איילת", עובדת סוציאלית, בנוגע לעניינה של נערה בת 16, מסוממת, שאמורה הייתה להגיע למוסד. לאחר תיאור מחמיא לגברת ולפועלה ולהחלטה שקיבלה שלא לשבת בחיבוק ידיים ולפעול בעניין הנערה גם כשהיא יודעת שתאבד חלק מסך השתכרותה בתפקידה האחר (במגזר הפרטי, ראוי לציין), נכתב שם: "לאיילת אין ספק: כמעט כל עובד סוציאלי היה נוהג כמוה. תחושת השליחות, המחויבות והאחריות מאפיינות את העוסקים במקצוע…". "שליחות", אמרת? "מחויבות" ציינת? אה, כן, "אחריות" המשכת… ובכן, התמונה הנראית מכאן שונה בתכלית השינוי מהתמונה המלוקקת והמטיפה ריחות קשים של "הזדהות" עם בעל הרגשת השליחות הזו. התמונה הנחשפת מדי יום ביומו על ידי פקידת סעד במקרים מסוימים ועובד סוציאלי במקרה אחר, הינה קשה ביותר. בשום אחת מהן לא נזכרות המלים, אחריות או שליחות. התמונה חושפת את האופי השלט בברנז'ה זו. אהבת הכוח והשררה, המגלומניות, אהבת תחושת העליונות וההתנשאות על פני אלו הפונים אליך לעזרה. כל אלו הן תכונות משכרות. כל אלו, טבועות במידה זו או אחרת בעובד סוציאלי זה או אחר. באחד תמצאו את האהבה העצמית ואת שכרון החושים המלווים אותו בעת שהם חורצים דינם של ילדים בישראל להיעלם מנוף משפחתם למוסדות הכליאה השונים בישראל. ההרגשה המכוננת הזו לגרור את בית המשפט אחריך למערבולת של שקרים, הונאה, סילוף עובדות והדחת עדים תוך שהשופט קובע כי הוא מקבל את המלצות פקיד הסעד והעובד הסוציאלי כמות שהן בלי כחל ושרק. לדעת, שבמקרה הרע, השאלה היחידה עליה תישאל תהיה האם האכיל את הדגים באגם.
איני יודע מה מוביל את החבר'ה הצעירים הללו לבחור דווקא בתחום, אשר יותר מכל מביא לכוחניות בידי העוסקים ובו פחות שלוות נפש ממי "שזוכים" ליהנות משירותיהם. יכול להיות שבמקרה זה הדרישות בפסיכומטרי הן לא מי יודע מה וחוץ מזה, שעות העבודה הנוחות, המאפשרות עבודה נוספת תוך כדי קבלת התואר ולאחר מכן עבודה נוספת משתלמת יותר עם בסיס נוח של השעות במשרה העיקרית. אבל, לדבר על שליחות ועל מה שהם מכנים או מתכוונים לכנות – ראיית חיים?
כנראה, והם לא מצויים כל כך בנבכי החיים של מי שעוסקים במלאכה יום ולילה כבר שנים. יכול להיות גם שכבר שמעו משהו או שניים. אבל מה שכן בטוח הוא, שמאוד קורצת עמדת הכוח וההשפעה על החברה מסביב מאותה נקודה, אשר בה בהינף יד אתה יכול לגזור כליה על המשפחה כולה תוך כדי שאתה מכניס לסחרור את משטרת ישראל ומערכת בתי המשפט. עמדת כוח זו מהווה חלק בלתי נפרד מהשיקולים לקבלת ההחלטה ללכת בדרך זו.
הנה עוד משהו מתוך הכתבה. ציטוט מפיו של שר הרווחה בוז'י הרצוג, האחד והיחיד בכל המערכת הפוליטית המגבה את פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים תוך חיפוי תמידי והעלמת עין מעדויות המצטברות אי שם על שולחן מישהו במשרדו (בד"כ לפני גריסה במגרסה) והיודע לומר בכל מקום כי פקידות הסעד עושות עבודתן נאמנה. אז הנה ציטוט מתוך המאמר. "אתם מקופחים מבחינת שכר, וזה לא מקובל… אין לכם כוח פוליטי, ואתם הרי לא תפקירו את המטופלים שלכם עדי להשיג תנאים טובים יותר". כך בוז'י הרצוג, כמי שעושה הכל על מנת ליפייפות את שלוחיו השולחים ידם בגרונם של ילדים בעיני הציבור. אז ככה, שהמצב שונה לחלוטין. לא בעניין הכוח הפוליטי. שם יודעים, לאור מאמצים רבים ובלתי נלאים של התנועה למען עתיד ילדינו ושל עמותות אחרות ושדולות בכנסת ומחוצה לה, כי משרד הרווחה אינו יכול להתקיים במתכונתו הנוכחית ובמיוחד לאור ריבוי התלונות על הטיוח, החיפוי, הגיבוי למעשים נפשעים של עובדי מערכת הרווחה.
העובדים הסוציאליים ופקידי הסעד אינם צריכים כוח פוליטי. פקידת סעד אחת, הנידחת שבנידחים, מפעילה במטה קסמים את השופט בבית המשפט לענייני משפחה, מי שאמון על הצדק, היושר, האמת וכל מיני סיסמאות נבובות אחרות, עליהן כנראה נשבע מתי שהוא, בלי ממש להתכוון לכך. או את המשטרה בישראל, אותו גוף אשר אמון על חקר האמת, הצדק ושאר הסיסמאות ההן אשר הולכות לאיבוד בין כותלי בית המשפט וחדר החקירות במשטרה. אותו גוף, שאמור לקבל ולחקור כל תלונה, לא רק שמשתף פעולה עם פקידות הסעד, אלא אף יתרה מזאת – נמנע מלחקור את הפקידה משום מה ומסיבות תמוהות ובלתי מובנות. החוקר שמתגאה ביכולתו להגיע אל קרביו של הנחקר, לפתע פתאום טוען כי הוא כבול. במיוחד כאשר מדובר בתלונה בגין אמא מתעללת, אמא הפוגעת בילדיה וכן בתלונה כנגד פקידות הסעד. מבחן קצר, לא מייגע. מכירים את השאלות הבאות: האם הנושא עומד ותלוי בבית המשפט? מדוע לא הגשת תלונה נגד פקידת הסעד עד כה? מדוע עד כה לא הגשת תלונה בכלל? האם ניגשת אל פקידת הסעד והעלית את התלונה בפניה? וכן הלאה וכן הלאה. אגב, במידה ועניתם על אחת מתוך כל אלה ואחרות בתשובה חיובית, יודיע לך החוקר כי אין עבירה פלילית וכי אין הוא יכול לחקור. למה? כובע. משטרת ישראל ומערכת בתי המשפט עוסקים יומם ולילה במסמוס וברמיסת חשיבותו ונחיצותו של חוק חובת הדיווח. הנה, דיווחתי ומה הלאה?
לא אגע בשאר הכתבה, המתארת את חדורי השליחות האלה כאשר הם מתארגנים למאבק עיקש להעלאת שכרם. כמו רבים אחרים, איני חושב שמישהו אמור לעבוד מתחת לשכר מינימום, המהווה אף הוא בושה וכלימה למדינת ישראל. אך כמו רבים אחרים גם אני חושב, שלא זו השאלה. השאלה האמיתית היא, האם, לאור כל מה שידוע היום בכל הנוגע לפגיעה האנושה במרקם החברתי במדינת שישראל ובמיוחד בילד ובקטין, בזכויותיו הבסיסיות לחיים שקטים ושלווים. תבינו, כולנו מודעים לעובדה כי מסתובבים בינינו אבות ואמהות המסוכנים עד כדי מוות לילדיהם. אבל מכאן ועד כדי פיתוח השיטה לכדי ממדים בהם רוב ציבור הפונים למערכת הרווחה הם כאלה, הדרך ארוכה. או אולי קצרה, תלוי את מי אתם שואלים. ואם הנשאל הוא אחד מחדורי השליחות האלה, אזי, הדרך קצרה ביותר, חסרת מעצורים וחסרת בושה.
"הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית כי אני מאוד מתחבר לאנשים וגם כי רציתי מקצוע שבו אפשר להשפיע ולשנות ולהפוך את העולם שבו אנו חיים למקום טוב יותר" אומר אחד, אריאב, בן 27 מפ"ת כשהתראיין לכתבה. אז ככה, ידידי. שתי מלים שונות, אותן אותיות. שפע מביא להשפעה, אך יכול להביא גם לפשע. וזוהי בדיוק המחלה הרווחת במשרד הרווחה. הפשע נגד ילדי ישראל. המעניין הוא, שכאשר קוראים את המאמר הזה בעיניים מאוד תמימות בלי לדעת מה עומד מאחורי תעשיית הרווחה המנצלת את מצבן של משפחות מוחלשות, של ילדים תמימים המשחקים להורים קשי יום, באמת אפשר לחשוב שהמדובר בחבר מלאכי שרת, מלאכי עליון שירדו מהשמיים ועושים למען הנזקקים.
עם היד על הלב, אף אחד מאתנו לא אוהב לצחוק לאידו של אף אחד אחר. מי מאתנו לא חווה קשיים כלכליים. מי מאתנו לא הגיע לעתים למצב בו חסרה הפרוטה מן הכיס ונאלצנו לשאול וללוות כספים בידיעה שלא תמיד נוכל להחזיר. אך בעוד ישנם כאלו בישראל שכל חטאם הנורא, הפשע אש קדח במוחם הסדיסט היה לשאול לסיוע של משרד הרווחה לעוד כמה מאות שקלים על מנת שגם הבן והבת יוכלו ללכת למעון כמו כולם, חורשים אלו רעה נגד הפונים אליהם ורואים בהם מטרה נוחה לרדת לחייהם ולקחת את ילדיהם על מנת לספק את תאוותיהם הכספיות, הכלכליות, התקציביות.
שוב אחזור להתחלת דבריי. הציבור בישראל כבר הוכיח כי הוא ממש לא משוכנע מהמסכנים האלו וממש לא שם את ליבו לזעקתה של פקידת הסעד והעובדת הסוציאלית. כאשר היו אלו בשביתה, אני בטוח שלרבבות רבבות בחברה הישראלית רווח באותה תקופה, הם נשמו לרווחה, הם הרימו ראש וחייכו, לעתים בפעם הראשונה זה זמן רב. קחו את התקציבים העצומים הניתנים למערכת הרווחה בישראל ותפנו אותם לפרט, לקהילה, לתיקון העוולות. לסגירת הפנימיות המרכזים ומוסדות הסמים והאינוס של הילדים. תנו את הכסף למשפחה קשת היום. תפנו אותו לטובת רפואת נפש טובה יותר, כזו שאינה תלויה בחסדי ליבה ואיוולתה של פקידת הסעד ואז נוכל לראות ילדים וילדות בטוחים ובטוחות. כאלו שלא פוחדים לומר כואב לי בלי שלמחרת היום ייקרעו מידי הוריהם וכאלו שיכולים ללכת לעוד חוג במתנ"ס, לעוד חודש במעון, בלי לחשוש לחזור ולמצוא שאין להם בית. יש לפטר לאלתר את כל מאות ואלפי בעלי העמותות והמוסדות, הרופאים והפסיכולוגים, המדריכים והמאבחנים, אשר הוציאו תחת ידם אלפי ורבבות תסקירי ואבחוני שקר לטובת המערכת ולרעת הילד. אזי, מיליונים ומעלה של שקלים חדשים יפונו לטובת החברה בישראל, לטובת שיקום המשפחה ומעל לכל – לטובת רווחתו, חייו ועתידו של הילד.
מסקנות? כן. כשהרווחה שובתת, לאם החד הורית – רווח. כאשר פקידת הסעד אינה מגיעה לעבודה – האב הגרוש מהדק יותר את קשריו עם הילד. וכמה פחות שיגעו בטפסים שהעבירו לידיהם, ככה יותר יהיה טוב להרבה הרבה בחברה הישראלית. או בקיצור – "כן, תנו לעו"ס לגסוס!!!" ויפה שעה אחת קודם.

תגובה למאמר "אי אפשר לבוא לעבודה הזאת בלי פרפרים בבטן" בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום ששי, ה- 28/05/2010 / אסף חיים פרייס

שבוע אחר שבוע, מתפרסמים מאמרים בזכות העובדים הסוציאליים, בתקווה שזה לא גל כזה של מאמרי בכיינות, לקקנות וחנפנות על אותם "פקידי הרווחה", אלו אשר יותר מכל, תרמו את ידם, נפשם ומרצם לקריעת משפחות, לפגיעה בילד ובקטין תוך כדי רמיסת זכויות מכוח חוק הנוער ובמיוחד, גרמו להרס התשתית המשפחתית והתא המשפחתי, אשר לא עוד יעמוד איתן אלא יהרס כל עוד שלוחי הפגע הללו ישלחו ידם עמוק לגרונם של ילדים ולשלווה המשפחתית. גם השבוע, התפרסם מאמר כזה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום ששי, ה- 28/05/2010, כאשר כב בכותרת המשנה ניתן לקרוא בבירור את הסלחנות ל-"טעות", "בין הפחד להפקיר ילד לסכנה, לכאב עקירתו ממשפחתו". מעניין מה גורם לכתבים מהשורה הראשונה בתחום הרווחה לצאת במסע טיוח וניקוי שמם של אלו, אשר עיוו, סילפו ופשעו כנגד הילד בישראל ובשם הממסד הישראלי, הביאו לפגיעה אנושה במה שהיה נתפס עד כה כ-"ביתו של אדם, מבצרו".
אז ככה. בקריאת המאמר הזה ניתן באמת היה לחשוב כי מדובר באדם כנה, בעל לב, כזה שבכל רגע נתון יצא למאבק על נפשו של הילד, ישליך נפשו מנגד וייכנס עמוק פנימה אל לב המאפלייה. הנתונים, כתב נכבד, שונים בתכלית השינוי. האמת, שונה לחלוטין מהדרך המלוקקת בה נכתב המאמר, המחפה על פשעים נגד האנושות, על פגיעה באבות גרושים ובאמהות חד הוריות, על הפיכתן של "דפוקות" אלו לרחם להשכיר, לפונדקאית למען המדינה, היולדת את ילדה ולבסוף, בעודו העולל בן יומו שוכב בעריסתו בבית היולדות, הוא נלקח למשפחת אומנה, כי אמו פגשה פעם פסיכולוג, בעת הייתה נערה צעירה, דיווחה לו על קשייה עם החבר וכעת, נחשף התיק לפקידת הסעד וזו החליטה, כי האם מסוכנת. או במקרה אחר, ביקשה האם החד הורית, האב הגרוש המשמורן או הזוג המצוי בקשיים כלכליים, סיוע ממשרד הרווחה לעוד חוג, לתשלום למעון ועוד. במקום לקבל סיוע של כמה מאות שקלים בחודש, נצלנים בני נצלנים, העדיפה מערכת הרווחה להוציא את הילד מחיק הוריו תחת ההגדרה "מסוכנות כלכלית". כן, לא מסוכנות הורית, או סכנה לרצח הילד. בעיה כלכלית יום יומית, כזו שהחברה בישראל מתעמתת בה כבר שנים, הפכה בידי מערכת הרווחה לפרי כלכלי כזה, המפרנס מאות פנימיות ומוסדות הפזורים על פני שטחה של מדינת ישראל ובהם נעשים מעשי פוגענות בילדים, אינוס, סימום ועוד. אף לא אחד ממערכת הרווחה יכול לומר כי הוא אינו יודע על כך. התנועה למען עתיד ילדינו חושפת חדשות לבקרים מקרים אין ספור כעדויות לזוועות מהשטח. תנועות אחרות מעלות עדויות בנוגע לכך. אישי ציבור ואקדמיה מתריסים, מזהירים ומאמתים את העובדות. פרופ' אסתר הרצוג מכנה את עבודת מערכת הרווחה כ-"שיטה". אבל הכתב הנחמד קורא לזה – "טעות". אז זהו, שזה לא טעות. זוהי שיטה פועלת, משומנת, חיה ובועטת.
בדו"ח שהוגש לכנסת ובטוחני, כמי שעוסקים בעניין זה, גם ידוע לכתבים אלו, נכתב במפורש, כי העובדות הסוציאליות אינן מחזירות ילדים לביתם ולחיק משפחתם ממשפחות האומנה ומרכזי החירום משיקולי רווח. "טעות" כתבתם? כ- 14,000 ₪ לחודש למוסד כזה, וכולם "מסודרים". השאלתם את עצמכם, טרם כתבתם את המאמר הזה, מדוע פקידות הסעד מונעות אף מבטלות במחי יד את האבחונים שמבצעים פסיכולוגים שאינם "עובדים" עם הרווחה, בעוד הן מקבלות ואף מורות את הדרך לאבחון "הנכון" היוצא מפרי עטו של הפסיכולוג העובד עם הרווחה?
במאמר ישנו תיאור של עובדת סוציאלית ששינתה מתהפכת עליה והיא "קמה לפנות בוקר ומחליטה לבדוק שוב". ובכן, עד כמה שאפשר לחשוב שאולי ציטטה זו יש בה משהו נכון, הדברים מהשטח מדברים הפוך ובעד עצמם. החל מהשעה 12:00 ואולי קצת מאוחר יותר, לא תמצא את פקידת הסעד ואת העובדת הסוציאלית בלשכתה. היא "יצאה" מהמשרד, או במקרה של מוקדן או מזכירה בעלת יושרה גבוהה יותר, היא סיימה לעבוד היום. לא משנה מה יהיה הדיווח שתרצה להעביר, תתקל בקיר אטום. יאמרו לך לשלוח פקס (אם בכלל) וברוב המקרים – יורו לך להתקשר ביום שלמחרת. במידה והדבר קורה ביום חמישי בצהריים – אתה אבוד.
אז אתה נתקל במה שהמערכת מכנה – "פקידת סעד כוננית". אותה עובדת סוציאלית או פקידת סעד שאמורה לתת לך מענה אמיתי, נכון, כאשר ההיא כבר הלכה הביתה. או אז, אתה מתחיל לעבור עוד סידרת חינוך לשמה. לא כל מקרה עונה להגדרתה כמקרה חרום ועל כן, אתה מוזמן להתקשר למחרת היום או ביום ראשון. היא מפעילה לפתע פתאום שיקול דעת ועל כן, גרושתך אינה מפרה הסדרי ראייה, יכול מאוד שבאמת נגמרה לה הסוללה או שיש לה איזה עיסוק שמונע ממנה כרגע לענות לך (דווקא בשעה בה אתה אמור לשוחח עמה בטלפון על מנת שתוריד לך את הבת להסדרי הראייה). כאשר מתקיים מצב של הפרת הסדרי ראייה אמיתי, בזמן אמת, אז טוענת הפקידה הכוננית שזה בידיה של הפקידה המטפלת בתיק. מצבך הרבה יותר טוב אם אתה זה את, כלומר האישה, אבל ישנם מקרים רבים בהם נשים נתקלות בקיר אטום. יודעים מה, קיר אינו אטום, הוא קיר. המקרה היותר גרוע הינו לב אטום, תכונה המהווה כבולטת ביותר בכל תחומי הרווחה של מי, שמצטיירים בכתבה זו כמלאכים, החוששים לשלום הילד והיוצאים מגדרם לעזרה ולשלומו.
היכן הייתם כאשר רוז פיזאם ז"ל שטה לה בירקון לאחר שנרצחה והושמה במזוודה? לא שמעתם את העדויות על כשלי מערכת הרווחה או יותר נכון, האטימות המשוועת לשמיים של מי שאמורות היו לדהור אל המרחבים ולהזעיק את המערכת כולה אך לא עשו כן משום שהפקס במשטרה אינו פעיל בין חמישי לראשון ושלחו את הסבתא כלעומת שבאה? אה, ישנם דברים שנעלמים מעינינו כאשר אנו להוטים לפרסם עוד מאמר כזה, רק על מנת ששמנו יופיע שם. היכן הייתם כאשר האמהות ההן רצחו את ילדיהן, האחת בדלי מים והשני בים? בשני המקרים פקידות הסעד התעלמו מהעובדה שאפילו האמהות זעקו שמשהו לא בסדר בהן. אבל כנראה, בשני המקרים ההן פקידות הסעד לא טעו. הן ישנו היטב בלילה והתעוררו למחרת היום למקרא הידיעה בעיתון על רצח עוללים בידי האם. נו, עוד תיק שנסגר.
כתבתם "אזהרה". אפשר היה לחשוב כי בהעלאת שמה של רוז פיזאם ז"ל תצאו חוצץ נגד המערכת. אך בשתיים שלוש מלים ניקיתם את ידיהן של מי שבכל יום ויום, מטעמי נוחות, אג'נדה ושיקולי רווח נעלמים, לא תחרפנה נפשן מנגד ותבואנה לבית המשפט ותהפוך שם עולם על פיו על מנת להוציא את הילדים מידי האם המכה והמתעללת, רק משום שבמוחה השטני והמקובע היא אינה מסוגלת להבין הכיצד יכול אב להיות משמורן על בנות ו/או על ילדים. אך אמרה לי פקידת הסעד? "תתחתן, תלד ילדים ותשכח את הילדים שלך". אבל לא, במלים מיופייפות, עקרות וריקות, אתם נותנים להם לנקות את נפשן ואת איוולתן. האם ייתכן כי כיום, רוב צווי החירום המוצאים על ידי פקידות הסעד והעובדות הסוציאליות בחותמת הגומי של שופטים בישראל, הם אמת? שהרי במידה והתשובה היא חיובית, ניתן יהא להסיק מכך שרוב רובו של ציבור ההורים בישראל הינו מסוכן לילדיו. כל הורה שלישי בישראל הוא פדופיל, רוצח בפוטנציה. אתם מתעלמים מסילוף העובדות המביא להעלאת תסקיר שקרי בפני בית המשפט ומביא לשרשרת היעלמויות של ילדים מבית האב והאם ולו משום העובדה (שאותה כנראה לא בדקתם), שבתע"ס (אותו נוהל המהווה את הבסיס לעבודתן) העוסק בתחום מרכזי החירום בישראל נקבע, כי לאחר שבוע תגיש העו"ס תסקיר נוסף בעניין הילד (מה שלא קורה ואם כן, התסקיר תמיד יטען כי הילד מצוי עם חבל על הצוואר) ולאחר מכן תבקש הארכה לצו ואז הילד יהיה תקוע במוסד משהו כמו שלושה חודשים. בתוך שלושה חודשים אלו (בעצם, לאחר כחודש וחצי חודשיים) אמורה להתכנס וועדה מיוחדת אשר תשקול את מצבו של הקטין ולאחר מכן, בתום שלושה חודשים העו"ס אמורה לחזור לבית המשפט. מה שלא קורה אלא לפי אותו תע"ס עצמו היא פשוט קופצת מעל המשוכה הזו ופונה ללא אחרת מפקידת הסעד הארצית, חברתה למערכת "וסוגרת עניין". אזי, הילד נעלם כמספר לתוך מערכת כליאה אשר בחלק מהמקרים הופכת לחסויה בפני ההורים ולא בגלל שההורים מסוכנים לילד. אלא משום שהמערכת מסוכנת לו ומעוניינת בהשתקת הילד "וחינוכו מחדש" לקראת שילוח ואכלוס מחדש במוסד אחר או משפחת אומנה.
כתבתם שם משהו על היחסים בין מערכת הרווחה ובין השופטים. ממש לעג לרש. כתבתם שם על כבוד השופטת גלית מור-ויגוצקי אשר "קוממה עליה את פקידות הסעד כשתבעה מהן להציג בבית המשפט טיעונים פחות טיפוליים ויותר משפטיים כדי לשכנע את השופט". לא יודע אם הציטוט הזה הוא נכון. הוא אפילו לא מופיע עם "מירכאות". אולם, גם כאן זוהי זריית חול בעיני הציבור, זה הנדרש לשירותי בתי המשפט ונתקל בחומה בצורה של התעלמות מראיות, עובדות וסדרי דין (סעיף 8א' לחוק בתי המשפט לענייני משפחה המאפשר התעלמות מוחלטת מראיות וסדרי דין ומאפשר לשופט לנהוג כראות עיניו בכל אלה) וכן מחדלונם של השופטים בבתי המשפט לענייני משפחה מחקירת פקידת הסעד וסיום הפרוטוקול במילים היבשות והנוראות הגוזרות כליה וכליון על המשפחה – "מקבל את המלצות פקידת הסעד במלואן".
אהה, כן. את ההמשך לא ניתן לכנות יותר מאשר שטות שאינה יודעת שובע. "מאות הנשים של משרד הרווחה הן קבוצה לא כוחנית, הרבה יותר אמהית מקבוצת מפקחי מס הכנסה, שנפגשו באולם הסמוך". יודע כל אדם בישראל אשר זקוק לחסדי שתי המערכות הללו – מערכת הרווחה ומס הכנסה – כי יותר פשוט וקל לקבל סיוע והבנה על ידי פקיד מס הכנסה מאשר לשנות ולו מילה אחת בתסקיר הרווחה השקרי המוגש לבית המשפט. כמו כן, בעוד מסמכי מס ההכנסה מדברים על מהות כספית, תסקיר הרווחה מדבר על לחרוץ גורלות, לדון את הילד לאובדן כמספר נעלם ונאלם במוסד זה או אחר. ולך תוכיח שיש לך אחות. "מזה זמן הן חשות מותקפות… שמכנה אותנו חוטפי ילדים…" אמרה חנה סלוצקי, מי שנתנה ידה למערכת הכלייה של משרד הרווחה. אז הנה עוד טשטוש האמת. ח"כ מרינה סולודקין עומדת בראש הלובי למניעת הוצאת ילדים ממשפחות נורמטיביות, אשר בין היתר שותפה לפגישות שם גם התנועה למען עתיד ילדינו. בפגישות בכנסת עולות עדויות קשות של הורים, אשר ילדיהם הוצאו מידיהם ללא כל סיבה מוצדקת בעוד פקידות הסעד רוחשות שקר וסילוף, מעוותות ומסלפות את האמת והמציאות לטובת התיזה אותן הן פיתחו בחלום ליל קיץ סוהר. למזלן של פקידות הסעד הללו, נכתבים מאמרים בעיתונים המשקפים את המציאות, אבל מעיניהן שלהן ולא מתוך העדויות בשטח.
כתבתם החייאה. תראו, ניחא לבוא ולהעלות את דברי פקידות הסעד ואז לבכות יחד איתן על מר גורלן ועל שמן שנגזל מהן. אבל לעמוד בשקט ולא לצאת חוצץ כנגד המלים הבאות: "אציג בפניכם את המקרה של הילדה מוניקה", אמר לקהל הפסיכולוג ד"ר ואן פיזנטה… "קראנו לה מוניקה כי היא מניקה בובה כל הזמן. זו ילדה שיש לה בית ואין לה בית". וזוהי בדיוק עוד אחת מהתלונות הרבות העולות נגד מערכת הרווחה ושלוחיה, בין היתר פסיכולוגים ומוסדות ופנימיות. טשטוש הזהות האישית והנפשית של הילד עד כדי אובדן כל זהות משפחתית וחברתית כלפי הוריו, משפחתו והנוף הטבעי שלו. מערכת הרווחה, מהרגע שלקחה את הילד והפכה אותו למספר במחנות הכליאה שלה, פועלת ללא ליאות על מנת להפוך את חייו על פיהם ועל מנת למנוע ממנו כל זהות שהיא עם הוריו הביולוגיים. הילד הופך לפתע את דמותו, לפתע הוא מקבל שם חדש, זהות חדשה, מנטאליות חדשה. הדבר בולט יותר במשפחות מוחלשות של עולים חדשים, מחבר העמים או מאתיופיה. שם הדבר ממש בולט. במקום לשמר את הזהות עם ההורה, המערכת מפתחת לילד זהות שונה לחלוטין, לעתים תוך פגיעה מוחשית בכבוד ההורים וביטול זהותם וחיוניות הקשר עמם.
תקראו את הכתבה וממש תזילו דמעה. תתגלה לפניכם תמונה כואבת על העובדות המסורות לעבודתן, על השליחות ועל חירוף הנפש של העוסקות במלאכה. על אותן אלו שלא ישנות בלילות ומתהפכות על יצוען. אני חושב שאפילו למקרא מאמר זה, יושבות פקידות סעד ועובדות סוציאליות בביתן ושואלות את עצמן עם המדובר הוא עליהן או שזהו מאמר אוטופי על מערכת הרווחה במדינה אחרת שעלינו לקחת דוגמה ממנה. תקראו את הכתבה ותתגלה לכם תמונה של אנשים יוצאי דופן, כאלו שיעזבו את המרק החם על השולחן באמצע ארוחת השבת וידהרו אל המרחבים ואל העמקים למציאת הילד האובד. ואז, תפתחו את העיניים ותסתכלו סביב. ישנם אנשים טובים באמצע הדרך, אף לא אחד מהם שייך לקבוצת מערכת הרווחה, לקבוצת שלוחי הרשע. האנשים הטובים הם אלו שנמצאים שם בדרך על מנת למנוע את המשך פעילותה של מערכת הרווחה כפי שהיא כיום. לא נכנס לעוד ציטטות המופיעות בכתבה. כמו זו המתארת את הילד שנפשו שבה לחיים דווקא כאשר גורש למחנה המוות מידי משפחתו המאמצת. שהרי האלגוריה לחיינו אנו היא, שכאשר הילד מגורש מחיק משפחתו הטבעית לידי מערכת הרווחה, אזי הוא פורח. מלים אלו הן בושה וביזוי האמת הצרופה. תשאלו את הילדים שחוו את האונס בידי מנהלי המוסדות והמדריכים, את המכות, את ההשפלות ואת הפורנוגרפיה, את הסימום ואת הכאב הצורם החותך את הלב כאשר נאמר להם, כי השבת לא יראו את אבא ואת אמא משום שההורים לא רוצים בהם או משום שהם, הילדים הקטנים והאמיצים הללו, החליטו סוף סוף לפתוח את הפה ולא לשתוק. מה גורם לכתבים אלו לכתוב מאמר כזה? השם יודע, לשם הפתרונים. אבל לפחות, קצת אמת תכתבו, לא הרבה. קצת.

בית המשפט לערעורי משפחה – האם בשלה העת?! (חלק שני) / אסף חיים פרייס

   בהקשה בגוגל על ערכים כגון "הכנסת", "בית המשפט לענייני משפחה" ונושאים אחרים הקרובים לליבנו ונתונים כולם לחסדיהם של רומסי כבוד האדם, זכויות הילד וחיי המשפחה בישראל, ניתן למצוא דברים מעניינים. זה מכבר העליתי מאמר לאתר בעניין הקמת בית המשפט לערעורי משפחה, אשר זכה לתגובות רבות ומעניינות ביותר, העוסק בנושא זה. והנה, אף בשיטוט באינטרנט ובאמצעות הגוגל, מצאתי את הצעת חוק בית-המשפט לענייני משפחה (תיקון מס' 6) (בית משפט לערעורי משפחה), התשס"ה-2005, אשר הוגש לידי עו"ד תמי סלע, עבור ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת.
   במאמר ביניים ראוי לציין, כי המסמך אשר עלה בידי באמצעות הגוגל, הוגש באייר התש"ע, אפריל 2010, אך במסמך זה מופיעות מחיקות התאריכים המקוריים אשר בהם הוגש המסמך, שהראשון בהם הוא נובמבר 2005, כלומר, ארבע וחצי שנים מהיום. ניתן ללמוד דברים רבים לעניין התאריכים, כל אחד מהשקפת עולמו. אך דבר אחד מעניין הוא, לקרוא את השקפת עולמו של מגיש הצעת החוק, ח"כ עו"ד רוני בראון. מסמך זה הוא אומדן כלכלי להקמת מערכת הערעורים, אך הדרך בה ח"כ בראון מציב את דמותו של בית המשפט לענייני משפחה מלמדת אותנו, שעברו מאז חמש שנים, ומאז הקמת בתי המשפט לענייני משפחה עברו כבר 12 שנים, ומעבר לפגיעה ולרמיסת זכויות הקטין, האדם והאזרח בישראל, ע"י שופטים בערכאה הנמוכה ביותר הקיימת, לא השתנה דבר, עולם כמנהגו נוהג, העגלה עוברת, והפגיעה בילדינו ובנו – רק מתעצמת, מתרחבת ומשתלבת היטב בנוף החברתי של מדינת ישראל.
   הנה, בתיאור הצעת החוק נמצאנו למדים על אופיו של בית המשפט לענייני משפחה ועל חבר השופטים המכהנים בו:
"חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט 1995, והביא בהדרגה לכינון בתי-משפט לענייני משפחה במסגרת בתי-משפט השלום ברחבי הארץ. בבתי-משפט אלו מכהנים שופטים בעלי ידע ומומחיות בדיני המשפחה. החוק הביא להנהגת גישה חדשה בדיון המשפטי בדיני משפחה, המבקשת לפתור סכסוכים משפחתיים ככל האפשר בדרך של הסכמים ופשרות, ובתוך כך להיעזר בגורמים מקצועיים. לפי גישה זו, הכרעה באמצעות פסק-דין היא מוצא אחרון בלבד." (עמ' 3, תחת הסעיף (2) הצעת החוק).  
   שימו לב! איני יודע בוודאות לקבוע, האם המדובר בנאיביות לשמה או שמא ממש בניתוק מוחלט מהמציאות. ניחא היה המדובר בעוד חבר כנסת, נבחר ציבור המנסה לגרוף עוד קופה לטובת עצמו ושמו. אבל, כשהמדובר בעו"ד ידוע, בעל ותק ניכר ושם שהולך לפניו?
   "החוק הביא להנהגת גישה חדשה בדיון המשפטי בדיני משפחה, המבקשת לפתור סכסוכים משפחתיים ככל האפשר בדרך של הסכמים ופשרות, ובתוך כך להיעזר בגורמים מקצועיים". הגישה החדשנית כבר דובררה פעמים אין ספור בפי בכירים במערכת המשפט, עו"ד ורמי דרג אחרים באופן כזה, אשר מעלה באחת את התמיהה האם לא קם הגולם על יוצרו והאם לא הכה הגזר את הגנן, לא בידיו חלילה, אלא בהרעמת תותחים. באוסטרליה, בזמנו, ייבאו זן מיוחד של צפרדעים אשר כל תפקידם, כך קיוו המייבאים, יהיה לקטול את זני החרקים, הטפילים ושאר מכסחי היבול הפוגעניים. הצפרדע ההיא הייתה מזן "שור". אלא, שאז התברר כי במקום להכות את הטפילים ושאר המפגעים ביבול, הביאו על עצמם המייבאים מכה כזו, שעד עתה, שלושים שנה לערך לאחר מכן, רואים את אותותיה. כמות הצפרדעים עלתה אלפי מונים על הכמות המיובאת ועל הכמות המוערכת על ידי המייבאים כחלק מריבוי עצמי ומאידך – יכולותיה של הצפרדע הזו לטפס על מכשולי מתכת כגון גדרות עד גובה של מטר בלי לספור את שאר המכשולים אשר הציבו בפניהן ממטר, הביאה את הצפרדע להפוך מפתרון לבעיה. אצלנו, הגנן, קרי – משרד המשפטים ובית המשפט העליון – לא יודעים פשוטו כמשמעו איך לאכול את הצפרדע הזו. בתי המשפט לענייני משפחה אינם מתחשבים בדעתם של שופטי עליון ובוחרים – פשוטו כמשמעו – את פסק הדין המתאים להם מכל בית משפט מחוזי בישראל, בהתאם לאופיו, דמותו ויכולותיו של השופט מחד ומאידך – בעל הדין. כיום, למעלה מעשור להקמת בתי המשפט הללו, אין הלכות מחייבות וישנם שופטים המרשים לעצמם להתבטא באופן כזה, אשר היה שולח כל אחד מאתנו היישר לזרועותיו הארוכות של הכלא, לפחות לכמה ימים.
   אחת מהצרות היותר כבדות – את זה תוכלו לשמוע מכל עורך דין, מתחיל או בעל ותק – לא רק שאין דבר מחייב כלשהו את השופט בערכאה זו, אלא אפילו העקביות הנודעת בתחום הפלילי אינה קיימת בתחום המשפחה. בעוד בתחום הפלילי ניתן לעקוב באיזו שהיא צורה אחרי פסקי הדין, בבתי משפט אלו נמצאנו למדים, שלא אותה התרופה קיימת לאירועים דומים. נכון שאין להשליך ממקרה אחד על מקרה אחר, אך די יהיה כי השופט אינו מחבב דיו את אחד מבעלי הדין על מנת לצטט למכביר פסקי דין אלו ואחרים אשר תומכים בדעתו להחמיר עם בעל הדין ובמקרה הפוך, יצוטטו אין ספור פסקי דין אשר יקלו עמו. דוגמא מאלפת ניתן לראות בכל מקרה בו נדונה תביעה להפחתת מזונות. אותם שופטים המצטטים, מפרשים ותומכים בקו הרואה בתקנת הריה"ר התש"ד בעניין הרחבת גיל המזונות, כמזונות מגיל צדקה בלבד ובמיוחד אלו מתוכם המביאים את דברי כבוד הרב דאיה – ממתקיני התקנה עצמה – יהפכו את הדברים על פיהם עד כדי התעלמות מוחלטת מציטטות אשר נכתבו על ידם או מפיהם על ידי הקלדניות ולו על מנת לפגוע ולרמוס את זכותו של בעל הדין להליך תקין והוגנות. סליחה, הוגנות אמרתי? אה, כן. את זה מצפים שופטים אלו מבעלי הדין הגברים, הבאים, לדוגמא, לתבוע הפחתת מזונות או הפרת חוזה. אזי, יאשימו השופטים את התובעים בכל אשמה אפשרית ולו על מנת למנוע מהם להשיג את מבוקשם. אולם, במידה והיה המדובר באישה, אזי, אותם שופטים היו יוצאים מעורם, מתבשלים בינם לבין עצמם, טורפים את דעתם ומגייסים כל נכס אינטלקטואלי ואת כל ניסיונם על מנת לנסח את הפרוטוקול באופן שכזה, שמחד היה מונע כל אפשרות שהיא להסיק מסקנות אלו ואחרות בדבר דעתם המוטה של השופטים ומאידך – מונעת מהם את ההסתבכות במעשה איפה ואיפה. אמנם השופט לא יודה בכך באופן כזה או אחר, אבל דרכו להנהיג את הדיון הופכת את ההליך כולו למיותר. בעל הדין עומד מול השופט ומול דעתו המוטה. כל ניסיון להגיע למצב משופר ייתקל ברתק של השופט במצב כזה, שמעבר לפזצטה, לא ניתן יהיה לעשות דבר. ובעניין הזחילה על הגחון, זוהי התנוחה המועדפת על שופטים אשר בה רובם היו רוצים לראות את הגבר העומד מולם.
   אגב, בעוד שבמשפט הפלילי האדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, בבית המשפט לענייני משפחה, נחרץ גורלו של מי שעומד מול המערכת – יהא זה האב הגרוש או האם החד הורית, או שניהם כזוג מול מערכת הרווחה – עוד בטרם יבשה הדיו על הזימון לדין. דבר זה בא לידי ביטוי בסחבת הנוראה הנעשית בבקשות לצווי מניעה או עיכוב הליכים, בענייני מזונות בהם אף שלא נעשתה חקירת יכולת ראויה, נוהגים שופטים להבדיל בין תלוש השכר של הבעל והאישה בכל הקשור בפריטים בהם הם מתחשבים בחישוב הברוטו והנטו לעניין המזונות, בעניין המשמורת והסדרי הראייה. יושב השופט בדין ומתעלם מכל טענות ותלונות מצד האב בעניין הפרת הסדרי ראייה. ברם, במידה ותעלה האישה על בדל שפתיה כי בעלה או האב הגרוש מפר אותם או נמנע מלקיימם, יעוט עליו השופט כנשר העט על נבלת המת. מדוע? לשופט הפתרונים, אך בעוד אנו מדברים על הליך תקין, חורץ השופט גורלות על פי מינו של העומד מולו, המלצות פקידת הסעד אשר אינן נחקרות ובלא קשר לאמת ולערכי המוסר והצדק.
   על כן, נשאלת השאלה, מה יהיה אופיו של בית המשפט לערעורי משפחה ומי יהיו בעלי התפקידים בהם? האם ייבחרו לכס המשפט מאותם שופטים אשר יושבים בדין היום? אזי, אפשר יהיה לקרוא לאותו בית המשפט על שם הרחוב בו יימצא, אולי העיר. בית משפט זה לא יהיה יותר מעוד סניף של בית המשפט לענייני משפחה, בוודאי לא בית משפט לערעורים. למה? האם השופטים היושבים בדין היום בערכאה זו יכולים להוות איזו שהיא סמכות ערעור על שופטים אחרים, חבריהם לכס המשפט? אלו גם אלו עושים יד אחת לרמיסת כבוד האדם, זכויות הילד והקטין ופגיעה בסדרי דין וראיות. האם ניתן למישהו מהם את הפרס שבקידומו הלאה? מה טוב יהיה בבית משפט לערעורי משפחה שזו דמותו ואלו הם יושביו? המערכת המשפטית תצמיח מבין שורותיה עוד רעה חולה אשר תסייע בפגיעה האנושה בכבוד האדם ובזכויות הקטין והמשפחה בישראל.  
   כמסקנה, יש להקים וועדת ערעורים חיצונית לבית המשפט לענייני משפחה, בה ישבו לא רק שופטים – ועדיף בדימוס – אלא עורכי דין, משפטנים ונציגי העמותות השונות הקיימות כיום. רק מצב זה יבטיח כי ערכי האמת, הצדק והמוסר יכוננו לעד ורק במצב זה אפשר יהיה לנהל הליך תקין, כאשר שופטי בית המשפט לענייני משפחה יידעו באופן הברור ביותר, שהם נתונים תחת ביקורת מתמדת לא של "חברים" מהברנז'ה אלא של כלל הציבור.
   התנועה למען עתיד ילדינו קוראת לכל המעוניין להוריד את טופס "משוב השופטים" מהאתר או לפנות לנציג התנועה – אסף חיים פרייס – על מנת לקבל את הטופס בטלפון – 050-3588699 או בדוא"ל: preiss.asaf@gmail.com. בבואם לקבוע את זהות חבר השופטים בבית המשפט לערעורים, לכשיוקם, יעלו בפני הנוגעים בדבר הנתונים, נתוני האמת, בדבר ערכיותם, אמינותם ודרך התנהלותם של חבר השופטים בבית המשפט לענייני משפחה כיום. האמת העגומה תיחשף לעיני כל, ללא כל פניות ומשוא פנים. אזי ייראה לעיני כל הכיצד נרמסו זכויות האדם, הכיצד פגעו שופטים אלו לא רק בקורבנותיהם, אלא במידת הצדק והאמת, המוסר וההגינות במדינת ישראל. כאשר דברים אלו יגיעו מהציבור עצמו, ייראו הדברים שונה לחלוטין.

לרשמות ההוצל"פ לא ממש מעניין זכויות החייב הגבר – או – עד כמה יסייעו רשמות ההוצל"פ לנשים לפגוע בחיי הגבר?! / אסף חיים פרייס

באתר לשכת עו"ד בישראל מופיע עדכון לנוהל 02.229.01 של משטרת ישראל הנוגע לביצוע מעצר חייב הוצל"פ – "מועדי ביצוע פקודות מאסר הוצל"פ". במכתב לעדכון הנוהל שהוצא ע"י רפ"ק מאיר חנוך, רמ"ד הוצל"פ במשטרת ישראל, מה- 10 בדצמבר 2009, נכתב: "
1. כ ל ל י
א. בתאריך 6.10.08 רשמת ההוצל"פ אונגר ביטון יפעת נתנה החלטה בתיק הוצל"פ 16-00055-08-5 ובה היא מבקשת הסבר מיועמ"ש משטרת ישראל מדוע לא עוצרים חייב הוצל"פ בצו מזונות בין יום חמישי ליום ראשון."
מתוך קריאת סעיף זה במכתבו של רפ"ק חנוך לשינוי הנוהל, ניתן ללמוד באופן הברור ביותר על יחסה החד צדדי של רשמת ההוצל"פ הגב' אונגר ביטון, יחס המבטא זילות כבוד האדם, זילות חיי האדם ושימוש ציני הלוקה בביזוי ערכי בית המשפט העליון ופסיקות הבג"צ השונות הקובעות, כי מטרת מאסרו של החייב בהוצל"פ אינו ולעולם לא יהא צעד ענישה אלא כלי לגביית החוב.
אבל, האמת המכוערת, הבאה לידי ביטוי בסעיף תמים למראה זה, עומדת בבסיס הפגיעה בזכויות האזרח והאדם בישראל, הנעשה ע"י שימוש וניצול לרעה של רשות ההוצל"פ ובאופן כזה שרשמות ההוצל"פ השונות, יודעות ומודעות לכך שהן משתפות פעולה מרצון ובחדווה על מנת להילחם ולהביע את עמדתן הפמיניסטית והחד צדדית כנגד הגבר.
לעניין זה, דוגמאות רבות. רשמת ההוצל"פ תפנה לזוכה האשה ותייעץ לה, שחור ע"ג טופס הוצל"פ, כי באפשרותה לעקל את משכורתו של החייב עיקול שוטף וזאת, מבלי להמתין שעו"ד של הזוכה-האשה ייעשה זאת בעצמו. במקרים רבים, לא תהסס רשמת ההוצל"פ לשגר פקודת מאסר כנגד חייב כאשר החוב בתיק מתנפח ע"י בקשות כוזבות להגדלת קרן המוגשות ע"י האשה. רשמת ההוצל"פ לא תטריח את עצמה להקליד את מס' הזהות של החייב או את מס' תיק המזונות במחשב אלא תקבל את טענות הזוכה בלא בדיקה יתרה. לעומת זאת, את בטענות החייב ואת תגובתו תפעל הרשמת אחת מן השתיים – הראשונה – תשלח לתגובת הזוכה אשר תזכה להארכת המועד בעוד כ- 14 ימים נוספים (במקרים מסוימים) והשנייה – תדחה על הסף את טענותיו בגין גובה החוב.
אגב, בעניין גובה החוב. רשמות ההוצל"פ לעולם לא יבדקו את בקשת הזוכה-האשה בתיק לפתיחת תיק הוצל"פ/מזונות על מנת לברר את מהות החוב ובמידה אם בכלל קיים חוב כזה. האשה תאוץ תרוץ עם פרוטוקול בית המשפט בידה היישר לזרועות ההוצל"פ אשר בחום ובאהבה יפתחו את תיק ההוצל"פ ובחיוך רחב יגישו לה את מבוקשה. בעוד שפרוטוקול הדיון קובע כי חוב המזונות ישולם בכל ראשון או עשירי לחודש, או בתאריך אחר, עצם פתיחת תיק המזונות באמצעות שיתוף הפעולה בין רשמת ההוצל"פ לזוכה-אשה תמציא יש מאין חוב אשר מעולם לא יתאפס. מדוע? כי חוב זה כבר קיים מרגע פתיחת התיק, התשלום הראשון של המזונות לא יכסה את חוב המזונות לחודש הקרוב אלא במקרים מסוימים יכסה את רובו או חלקו של החוב שכבר קיים כתוצאה מפתיחת התיק ובחוב המתמשך ייעשה שימוש ציני ונואל ע"י הזוכה-האישה להוכחת "התנהלותו" של החייב-הגבר כמתחמק מתשלום המזונות ועוד כהנה וכהנה המצאות ובדויות אשר רשות הוצל"פ אחראית ושותפה מלאה להן.
עוד שאלה, לא פחות עקרונית. מה תשנה העובדה כי הגבר אשר הובל למאסר בערב שבת, יישב במאסר עד יום ראשון? האם עובדת היותו אסור תוסיף או תוריד מחובתו לתשלום מזונותיו? האם עובדת היותו אסור דווקא ביום השבת תשנה, תוסיף או תוריד מיכולתו לשלם את המזונות? האם כתוצאה מהיותו אסור ביום השבת, יוסר העיקול ביום ראשון על מנת שאפשר יהיה למשוך במזומן את סכום המזונות? או שמא, העברית הכתובה בבג"צ פרח העוסק בעניין מאסר בגין חוב מזונות טרם נקבעה והוכחה יכולתו הכלכלית של הגבר לעמוד במזונות אשר הוטלו עליו, על ידי בירור מעמיק בדיון מול רשמת ההוצל"פ?
או שמא ניתן להסיק מסקנה אחת ברורה. מבחינת רשמת ההוצל"פ, מצבור הגברים בכללו הינו מצבור עברייני אשר יש לעשות הכל על מנת להיצר את צעדיו? או אולי שמא, תפעיל רשות ההוצל"פ את התנאים הבסיסיים לקיומו של הגבר, אך בכל זאת, תראה בכולנו כמשתמטים סדרתיים בעניין זה ועל פי שאלה זו, על כולנו להסגיר את עצמנו עד כמה שיותר מהר.
לו היה ניתן לחשוב או להניח כי המדובר בפניה כה תמימה ונאיבית של אדם חסר פניות אשר מבקש להביא את הצדק ולהושיבו על כנו, דיינו. אלא, שרשות ההוצל"פ מתגלה חדשות לבקרים כמי שמתירה הגשת תצהירי כזב ושקר, שימוש לרעה בהליכי הרשות וכלפי הצד הגברי – השתקה ורמיסה מוחלטת של זכויות אדם ואזרח. הנה תראו. שימוש בהליך הוצל"פ בו טוענת האישה כי אין לגבות הוצאות משפט משום שהשופט קבע כך בתיק המקורי, מהווה השתק עילה במקרה דומה בתיק שכנגד, כאשר הגבר מעלה את אותה הטענה בפני רשות ההוצל"פ ובהתבסס על אותו המקרה ואותה הטענה. מתברר, שבעוד שרשמת ההוצל"פ תפתח את הנושא ברוחב היריעה כנגד הגבר, אותה רשמת תצמצם את האפשרויות העומדות בפני הגבר ומכאן ועד רמיסת האמת – הדרך קצרה. נמצאנו למדים, כי אותה הרשמת המתירה את עיקול חשבון הבנק מיתממת לפתע פתאום וקצפה יוצא על התנהלותו של הגבר, שאינו משלם את מזונותיו כסדרם ולו משום שחשבון הבנק מעוקל וכידוע, תשלום מזונות באמצעות שוברי הוצל"פ נעשה במזומן בבנק הדואר, ורואה בו את האשם העיקרי וכאדם המתחמק מתשלום המזונות. יד אחת מתירה את העיקול אשר נועד מלכתחילה לפגוע באפשרות לשלם את המזונות כסדרם ויד שנייה מפעילה את סד הלחצים ואת פקודות המאסר כנגד החייב. בעוד הזוכה המעמידה פני מסכנה שחייה נהפכו לגיהנום עלי אדמות, הגבר-החייב נקלע למבוי סתום ומערבולת פעולות המביאה למצב אבסורדי של תרנגולת-ביצה, מה בא ראשון, עיקול חשבון הבנק או אי תשלום המזונות אשר מביא להמשך עיקול חשבון הבנק אשר מביא להמשך אי העמידה במזונות.
פנייתה של הגב' אונגר, רשמת הוצל"פ, שעל פניה נראית תמימה, מעלה את פרצופה האמיתי הן של רשות הוצל"פ והן של הרשמות בה. במדינה נאורה, מעשה נואל זה ושאלה מתחסדת זאת, הייתה גורמת לפעולת שרשרת מיידית של כל המערכת אשר באחת חושפת את פרצופה האמיתי, את החד צדדיות של הרשמת ואת מדיניותה המוטה כנגד הגבר ומביאה להדחתה המיידית מהמערכת ולו על מנת שהצדק ייעשה ולא רק ייראה. אלא שבמדינת ישראל של שנות 2000, יכולה רשמת השמחה לאידו של הגבר-החייב-העצור המובא בפניה, להעלות שאלה כזו מבלי להניד עפעף ומבלי לחשוב, שיש מישהו במערכת המשפטית מעליה, שיעשה מעשה ויביא לטיהור האורוות ממי שמשמש בתפקיד רם מעלה כרשמת הוצל"פ ועושה בו שימוש לפגיעה מגזרית כנגד חייבים.
אפשר היה לצפות מכל בעת תפקיד שימלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר ובכל הנוגע לרשויות המשפט והחוק בישראל, גם בעמידה על עקרונות המוסר, הצדק והאמת. אולם, במדינת ישראל, בה הלכות בג"צ (פרח ואחרות) ופסקי דין בבתי משפט אחרים אינם גורמים לרגע של מחשבה נוספת אצל מי שהבל פיה יביא להריסת חיי אדם ולפגיעה ממשית בזכויותיו וביכולתו לממש את חובתו לתשלום המזונות ובאשר ידוע כי כל זה נעשה באופן מודע ומחושב על ידי רשמות ההוצל"פ, אין לצפות כי מישהו שם יזיז את עצמו יתר על המידה ויחפש ויתור אחר האמת. במדינה, בה בעלי תפקידים משתמשים לרעה בשררה, אין פלא מדוע האמון אותו רוחש האזרח הקטן, הפגוע והנרדף לרשויות אלו, הולך ומדלדל.

המשך לביקורת השופטים ועורכי הדין כנגד מערכת המשפט ובית המשפט העליון / אסף חיים פרייס

ב-"ידיעות אחרונות" מהשבת, חוה"מ פסח, ה- 03/04/2010, התפרסם ראיון רחב ומעניין עם כבוד השופטת הפורשת, נשיאת בית המשפט השלום ת"א, הגב' עדנה בקנשטיין. לאחר דברים קשים וחמורים אשר נאמרו מפי בכירי מערכת המשפט, הן מפי כבוד השופט לשעבר מר שלי טימן וכן סגן פרקליט מחוז ירושלים, עו"ד אורי קורב (אשר העלה בין היתר את דבריה של כבוד נשיאת בית המשפט העליון הגב' בייניש בעניין פרשת קצב ו-"הוראותיה" לבית המפשט המחוזי בעניין הראיות בתיק, אשר כל בר דעת יכול להבין כי עתידו וגורלו של התיק נקבע טרם נפתח הדיון, דבר אשר אינו יכול להתקבל על הדעת במדינת חוק, לפחות כפי שמציג זאת בית המשפט העליון), מוסיפים דבריה של הגב' בקנשטיין, כמי שהייתה נשיאת בית המשפט השלום בת"א וכשופטת (לשעבר) קשוחה אשר, לדבריה, עמדה על עקרונות קשוחים ובלתי מתפשרים הן כלפי עצמה והן כלפי הסובבים אותה (במיוחד מתוך מערכת המשפט), פאן נוסף, בדבר פרצופה של מערכת המפשט בישראל בכלל ופרצופו של בית המשפט העליון במדינת ישראל בפרט.
הנה, לדוגמא, התייחסותה של הגב' בקנשטיין לשאלה, בדבר היות בית המשפט בישראל חותמת גומי של הפרקליטות והמשטרה: "האם השופטים, שאלנו, הפכו לחותמת הגומי של הפרקליטות והמשטרה. הנתונים מראים ש- 92 אחוז מכתבי האישום נגמרים בהרשעה ו- 97 אחוז מבקשות המשטרה למתן צווים נענות על ידי השופטים.
"'לא תמיד נתנו להם את מה שביקשו', אמרה. 'כל המקרים שבהם המשטרה ביקשה לפתוח בחקירה חסויה, הגיעו אליי. לפעמים אמרתי לא. יכולות ליפול טעויות, כמובן, אבל אני יכולה לומר שהבקרה שהפעלתי כלפי הפרקליטות הייתה מחמירה יותר מזו שהפעלתי כלפי עורכי הדין, כי מדובר במדינה'.
"בכל זאת, מדובר במשפחה אחת, אמרנו. השופטים, הפרקליטים, עורכי הדין.
"'אני לא באתי מהפרקליטות', השיבה בקנשטיין. 'אני לא מהמשפחה. ידעתי לרדת עליהם כשהיה צריך. אני יותר חרדה מהחברויות בין שופטים וצמרת עורכי דין. הם נמנים עם אותו מעגל חברתי. לדעתי, במדינה קטנה כמו שלנו צריך שהצדק ייראה, לא רק ייעשה'.
"'בבית המשפט שלי הייתי אומרת תמיד, אין לי חברים, יש לי עמיתים, ולכן יש לי גם שונאים. ברגע שאתה בתפקיד כזה אתה לא יכול להיות חבר, כי אז קורה מה שאמרו על אהרון ברק – חבר מביא חבר'".
שימו לב טוב לפנימיות הדברים. "במדינה כמו שלנו, צריך שהצדק ייראה, לא רק ייעשה". הדברים האמורים נאמרו על הקליקה בין שופטים וצמרת עורכי הדין בישראל, לשון הנאמר – קליקת חברים. ואם בקליקת חברים מדובר, הא כיצד נדרוש את הצדק ועשייתו כאשר המדובר הוא בקליקת חברים, כאלו הנפגשים על כוס קפה, על עוגה ועל בסיס אישי. האם מקליקה זו אמור האזרח לבקש את עשיית הצדק וחשיפת האמת? שהרי, הדברים נאמרים באופן כזה על ידי בכירה במערכת המשפט ומה אנו אזובי הקיר אשר נדבר?
בעניין אחר, מעלה הגב' בקנשטיין נושא אשר אילו היה מדובר בחברה פרטית כלשהי, אפשר היה להעלים עין, מקסימום – לא לקנות את מוצריה. אבל כאשר המדובר בבית המשפט העליון ובמגעיו עם משרד המשפטים ועם לא אחר – שר המשפטים בכבודו ובעצמו, סתימת הפיות וגרירת הכפופים לך בכיוון הרצוי לך – בהחרמת הפגישות עם שר המשפטים המכהן – לא רק שאינה יכולה לעבור לסדר היום (כפי שנראה שנעשה עד כה) אלא אף גובלת במעשים שלא ייעשו, דהיינו – פגיעה בסמל מדינה, שר מכהן, שר מקצועי לעילא ולעילא ומעבר לכל – דה לגיטימציה לשר המכהן אשר דעתו לא רק שאינה נוחה עם דעתה של נשיאת בית המשפט העליון, הגב' בייניש, אלא אף מנוגדת לה במקרים רבים. הנה ציטוט חלק מהדברים מתוך הראיון:
"'המתח בין פרידמן לביניש פגע במערכת… מתחים יכולים להיות, אבל לא צריך להיות עימות פומבי'.
"נשיאת העליון, אמרנו, כעסה על הפגישות בינך לבין השר פרידמן.
"'היה נהוג תמיד שנשיאים של בתי משפט נפגשים עם השר ומציגים לו בעיות', אמרה. 'כאשר פרידמן נכנס לתפקיד הוא העביר מכתב לכל הנשיאים וביקש להיפגש…'
"'ואז נקראו רוב הנשיאים לעליון בירושלים והשתכנעו לסרב לפנייה של פרידמן. לא הוזמנתי לפגישה שלהם, אבל קיבלתי שני טלפונים מנשיאים שדרשו ממני לחתום על עצומה. הם תפסו אותי בארוחת צהריים, ממש לפני הלפתן. אמרתי, סליחה, אני לא חותמת על נייר שאני לא קוראת. שמעתי ברקע קולות: אם היא לא רוצה – לא צריך. אמרתי, נכון, אני לא רוצה…'.
"הסירוב שלי עלה לי ביוקר. זה יצר מתח. אשר לנשיאים האחרים, כל אחד מהם הלך אחר כך לפרידמן לחוד…'"
אין הרבה צורך להפעיל את כל החושים על מנת להבין את מה שכתוב פה. הדברים נאמרים במפורש ביותר – הופעלה מערכת "שכנועים" על נשיאי בתי המשפט השונים, זה אשר הנשיא בדימוס אהרון ברק מתהדר ביושרם האינטלקטואלי וברמת מוסריותם ושמם כבסיס לאמון הציבור בכללו למערכת המשפט ולשופטים בה (בנאומו בטקס מינויו למשנה לנשיא בית המשפט העליון ב- 25/11/1993). או יותר ברור מכך – אם עדיין לא ירד האסימון – נשיאי בית המשפט השונים נקראו לסדר על ידי בית המשפט העליון ועברו מערכת "יישור קו" עם בית המשפט העליון במטרה לפגוע במעמדו של שר מכהן. נשיאי בית המשפט השונים, שופטים בעצמם, מי שאמורים לשבת בדין ולייצג את מידת האמת, המוסר, הצדק, ההגינות והיושרה, נדרשו לחתום על עצומה, נדרשו להכפיף דעתם ואולי אף לבטלה ביטול גמור בפני גזירה שיצאה מפי בית המשפט העליון, במטרה לפגוע בשר מכהן. ושופטים, כדוגמת הגב' בקנשטיין, אשר לא זחלו על גחונם ולא עמדו דום לנוכח הדרישה הנ"ל, יצאו ניזוקים. בית המשפט העליון, היושב במעמדו כבית המשפט הכבוד לצדק – פגע על כן, במידת האמת וערכי המוסר הבסיסיים ביותר אשר נדרשים מכל אדם, על אחת כמה וכמה, משופט בישראל.
על מערכת המשפט ובראשה – משרד המשפטים, כמו גם על בית המחוקקים בישראל, לתת את דעתה על הדברים אשר נאמרו מפי בכירי המערכת על היושבים בה. דברים אלו, המצויים בבסיס ובמהות בית המשפט העליון, אינם יכולים להיות מטואטאים אל מתחת לשטיח. דברים חמורים אלו אמורים להוות פרוז'קטור אדום מאיר ושורף אל מול עיני נבחרי העם, אל מול ראשי מערכת המשפט. "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר" (תלמוד בבלי, מועד קטן, ג', כ"ה, דף ב'). האם יוכל מישהו להלין על כי האמון אותו רוחש הציבור לבית המשפט שואף אל מתחת לאפס?
באתר התנועה ניתן למצוא את טופס "משוב השופטים". התנועה קוראת בזאת לציבור להוריד את הטופס, למלא את הפרטים המצויים בו ולשלוח לפקס: 1533-6518634 או לדוא"ל: preiss.asaf@gmail.com.

האם בית המשפט העליון הוא באמת בית המשפט הגבוה לצדק? / אסף חיים פרייס

   אין ספק בלבי כי עלינו להצדיע למערכת המשפט בישראל ולכבד אותה, כל אחד מטעמיו. חלקנו ינהגו כבוד בבית המשפט העליון מתוך כבוד לסמל, חלקנו – מתוך כבוד לערכים. ויש בינינו שיעשו כן, מתוך כוח החוק ומתוך כורחו. שאלה מעיקה מאוד מסתובבת זה זמן רב בחלל האוויר ורבים, טובים וחשובים ממני מנסים לעסוק בה. יש בהם שעוסקים בה בריש גילא וכאלה בצניעות. האם בית המשפט העליון משמש וממלא ייעודו כבית משפט הגבוה לצדק או שמא סיסמא זו התרוקנה מתוכן על ידי ובידי בחר השופטים היושבים שם ולידיהם מגיעות בין היתר – בקשות לפסלות שופט וערעורים המתגלגלים לפתחם על פסקי הדין בבתי המשפט לענייני משפחה ונושאים הקשורים בהם קשר עבות ובל יינתק.
   אם אתה שופט או עורך דין, טרם תקרא את המשך המאמר, שאל נא את עצמך טרם תמשיך או תסגור – מה בין המידות גוברת אצלך בפסק הדין – שאלות וענייני האמת והצדק או הפרטים הטכניים והלקונות היוצאות מבית מדרשך. עם יד על הלב – שופט ועורך דין אשר יקראו את המאמר הזה ימצאו את עצמם עונים על השאלה בתשובה ב' אך מתחמקים מלהתעמק דבר בעניין א'.
   כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק, אמר את הדברים הבאים בטקס המינוי למשנה לנשיא בית המשפט העליון 25/11/1993: "אכן, משנים אלה – ועמם שאר שופטי בית-המשפט העליון – כותבים את ספר השיפוט והמשפט של מדינת ישראל. זוהי יצירה נמשכת שכל השופטים שותפים לה. תחילתה עוד לפני קום המדינה. שורשיה במורשתנו התרבותית, הדתית וההיסטורית. פרקיה השונים של יצירה זו נכתבים על-ידי שופטיה לדורותיהם. כל שופט וכל דור שופטים בונה על המסד שנבנה לפניו. כל שופט מוסיף על מסד זה, עליו בונים הבאים אחריו. זוהי פעילות נמשכת, שכל כולה קשר הדוק עם העבר, פתרון צודק לבעיות ההווה, והנחת בסיס ראוי לפיתרונן של בעיות העתיד". אף ממשיך הנשיא בדימוס ברק בעניין חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עם העלאת דרכו של השופט אלון, קודמו לתפקיד המשנה ולפיה, ערכי המורשת היהודית "הלכו יד ביד עם כיבוד זכויות אדם בסיסיות" וכי מטרתו של חוק היסוד "להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". בחוק היסוד נעוצות שתי עקרונות על. האחת, לפיה זכויותיו הבסיסיות של האדם – "כבוד, חירות, קניין, תנועה ופרטיות – זכו מכוחה של הרשות המכוננת למעמד חוקתי על-חוקי, המטיל מגבלות משפטיות על כוח החקיקה של הרשות המחוקקת הרגילה". השנייה ולפיה – "יש בו שאיפה לסינתזה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין ערכיה כמדינה דמוקרטית".
   לאחר מניית מה חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, אומר כבוד הנשיא בדימוס ברק מה הוא כן: "חוק היסוד הוא מסמך משפטי, הקובע את אורחות חייה של מדינת-ישראל. ביסוד 'כבוד האדם' מונח איפוא הכבוד שיש ליתן לקיומו של האנוש בתור שכזה, ולכושר הבחירה וההכרעה שלו. האדם אינו אמצעי אלא מטרה. מכאן, שכבוד האדם הוא שוויון בין בני-האדם; כבוד האדם הוא שמו הטוב של האדם; כבוד האדם הוא האוטונומיה של הרצון הפרטי".
   שימו לבכם לדברים הבאים אותם אומר כבוד הנשיא בדימוס, מר אהרון ברק, בהמשך דבריו. חפשו דמיון בין מילותיו אלו היוצאות מפיו ממש ובין דמותו של בית המשפט העליון כיום, בעידן הנשיאה בייניש. האם נשאר משהו מצלמו של בית המשפט העליון כמגן הצדק והאמת הראשון והאחרון אשר היה קיים – אם בכלל – לאזרח, בבואו במגע עם רשות השלטון על מערכותיה?
   "קשה היא המשימה שהכנסת כרשות מכוננת הטילה עלינו. על בית המשפט העליון הוטל התפקיד לכתוב פרק נוסף בספר השיפוט והמשפט של מדינת ישראל. זהו פרק רב חשיבות. הוא ישמש בסיס ומסד להמשך התפתחותנו בעתיד. הוא יקבע את עתיד דמותנו כמדינה המגינה על כבוד האדם וחירותו. הוא יעצב את אמות המידה החוקתיות אשר במסגרתן רשאי המחוקק הרגיל לפעול בכל הנוגע לכבוד האדם וחירותו. לשם ביצועה של המשימה המוטלת עלינו הובטחה אי-תלותנו. איננו עומדים לבחירות כל ארבע שנים. אנו חייבים ליתן ביטוי לערכים ולעקרונות ארוכי טווח, המשקפים את הפלורליזם החברתי שלנו. אנו חייבים ליתן ביטןי להיסטוריה ארוכת שנים, למסורת עמוקת השורשים, לתרבותנו העתיקה והמתחדשת, ולקיומנו הלאומי המודרני. אנו כשופטים מקצועיים, והאמונים על אובייקטיביות שיפוטית, חינכנו את עצמנו לעמוד במשימה זו. אכן, כל יום שבו אנו השופטים יושבים למשפט, אנו עומדים למשפט. נעשה מלאכתנו מתוך עצמאות שיפוטית, ישרה אינטלקטואלית, צניעות מחשבתית, וחוש היסטורי וחברתי. נשאף לפתרונות אשר ישקפו את תודעתנו הלאומית. נשאף לאיזונים אשר יבטיחו צדק ושוויון לכל – ליהודי ולערבי, לחילוני ולדתי, לגבר ולאישה, לשומר החוק ולמפר החוק. במהלך הדרך בוודאי נטעה לא פעם. היותנו ערכאת שיפוט אחרונה אינה מחסנת אותנו בפני טעויות. היא אך מאפשרת לנו להודות בהן ולתקנן. אכן, לא שררה ניתנה לנו אלא עבדות הוטלה עלינו. איננו שואפים שלטון. איננו שואפים כוח. שואפים אנו אך להכריע בסכסוכים, ואגב כך, מחוייבים אנו, כין אם נרצה בכך ובין אם לאו, לעצב נורמות חוקתיות, פרי ערכיה של מדינת ישראל וה-"אני מאמין" שלה, כפי שמצאו ביטוי במשפטה. נעדה כן בלא לשייך עצמנו לאקטיביזם שיפוטי או לריסון עצמי שיפוטי, אלה הן תוויות חסרות נורמטיביות עצמית, הן כלי ריק. נעשה זאת מתוך שאיפה אחת ויחידה – הבטחת שלטון החוק – שלטון החוק ולא שלטון האדם, שלטון המשפט ולא שלטון השופט. נעשה זאת מתוך הבטחת מסגרותיה החוקתיות של מדינת ישראל. מסגרות אלה מטילות מגבלות לא רק על השופטים המפרשים את חוקי היסוד, אלא גם על ממשלות ועל רשויות מחוקקות. אכן, הריבון הוא העם, העליונות היא של חוקי היסוד. במסגרתם עומד הנשיא ברש המדינה ולצידו מצויות שלוש רשויות שוות מעמד – הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. כל רשות חופשית במסגרתה שלה, ומוגבלת על ידי חוקי היסוד. מחלוקות באשר להיקף המסגרות – עד כמה שהן מחלוקות באשר לתוכנם של חוקי היסוד והחוקים – מוכרעות על ידי בית המשפט. הוא הרשות הקובעת מהו דברו של החוק, ומהו ציוויו של חוק היסוד. "ההכרעה הפרשנית הסופית והמכרעת לגבי חוק, כתוקפו שבכל עת נתונה' – כותב השופט שמגר – 'היא בידי בית המשפט, ולגבי הסוגיות המובאות לבחינה בתוך מערכת המשפט ביא בידי הערכאה השיפוטית העליונה'. לשם הגשמתה של משימה זו, זקוקים אנו לאמון העם. לאמון העם באובייקטיביות שלנו. אכן, אין לו לשופט לא חרב ולא ארנק. כל שיש לו הוא אמון הציבור בו. אמון זה אין משמעותו הסכמה לתוכן הפסק. לעתים נפסוק – ותהא זו חובתנו לפסוק – בניגוד לדעת רוב רובו של הציבור הישראלי בעת מתן הפסק".
   "אמון הציבור משמעותו, אמון בהגינות השיפוטית ובניטרליות השיפוטית. זהו אמון הציבור ברמתו המוסרית של השופט. זהו אמון העם, כי איננו צד למאבק המשפטי, וכי לא על כוחנו אנו נאבקים, אלא על השלטתו של החוק אנו נאבקים, זהו אמון העם כי במקום בו יש לנו שיקול דעת אנו מפעילים אותו לשם הגשמת ערכיה של מדינת ישראל. זהו אמון הציבור, כי ההצהרה אותה חזרתי והצהרתי היום – 'לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים' – הצהרת אמת היא, ומשקפת היא את מלוא תודעתנו כשופטים".
   חשוב היה לי לצטט במלואם את דבריו של כבוד הנשיא בדימוס מר אהרון ברק בטקס מינויו למשנה נשיא בית המשפט העליון מהטעמים הבאים (הרבה מעבר לסיבה ולפיה, יאמרו אי אלו נושאי דבר ובעלי תפקיד ואינטרס – "לא אמר", "יצאו הדברים מהקשרם" וכו').
   במדינה בה משרד הרווחה עוסק בסחר בבני אדם, פשוטו כמשמעו, בהוצאת ילדים מבתיהם לצורך העברתם לידי עמותות – שהן כלכליות בראש ובראשונה ועל פי "הטיפול" הניתן בהם לילדים בגילאים השונים נראה כי בינם לבין איזה שהוא תפקיד רפואי וחינוכי אין ולא היה ולא יהיה כל קשר, למעט הצדקת תקציבי הענק למשרד הרווחה ולעמותות השונות המועסקים דרכו, חשוב להבין את הנאמר על ידי מי שנחשב בין מעצבי דמותו של בית המשפט העליון ואף הנחיל את תכונותיו של מוסד זה וביניהן ובמיוחד – "אקטיביזם שיפוטי" – בפני הציבור.
   מכל הנאמר על ידי כבוד הנשיא בדימוס, האם אפשר לומר כי כיום, משמש בית המשפט העליון איזה שהוא מפלט לאזרח ולאדם, בבואם במגע עם הרשויות בכלל ועם השופטים – במיוחד בבתי המשפט לענייני משפחה – בפרט? "זהו אמון הציבור ברמתו המוסרית של השופט…" ואם ברמה מוסרית עסקינן, הבה נבחן את נושא פסלות השופט. כבוד הנשיאה דהיום, הגב' בייניש ועמה צוותה בבית המשפט העליון, דוחים על הסף בקשות לפסלות שופט לא בגין מהותה הפנימית של הבקשה ועיקרה – "רמתו המוסרית של השופט", דהיינו – האם השופט דן ומקיים הליך תקין וראוי, צודק ומוסרי, אלא דווקא על לקונות ובעיות "טכניות", כגון  חוק השיהוי, הזמן הטכני שעבר עד לקבלת בקשת הפסילה, אופן כתיבת הבקשה וכמובן – האם הבקשה דנה בהחלטה שיפוטית. במידה והבקשה דנה בשאלה המהותית, האם הדיון התקיים כהליך תקין, האם כללי המוסר והנורמה המשפטית והשיפוטית (שני נושאים הטומנים בחובם התנגשות מערכתית בין כללי בית המשפט לפי התקסד"א ובין הכללים אשר אמורים להנחות את השופט והאופן בו הוא אמור להטות אוזנו לנאמר על ידי האזרח ולא על ידי נציגי הרשויות, כגון פקידות הסעד, פסיכולוגים, אנשי המשטרה וכיו"ב). בדבריו, שם כבוד הנשיא בדימוס ברק את יסודות ועקרונות פסלות השופט על השולחן – רמתו המוסרית של השופט והאמון אשר בעל הדין אמור לרחוש לו וכמובן – מה הביא את בעל הדין לדרוש את פסילת השופט כתוצאה מחוסר אמון במערכת המשפט אותה מייצג השופט הדן בתיק. האם ניתן לקבוע כי שופט סרח בתיק רק במידה ותוכח עילה טכנית לפסילתו –אליבא דכבוד הנשיאה בייניש ועל כן, נדחות הבקשות לפסלות השופט רובן ככולן על ידה, במעמד דן יחידי? או שמא, חותר כבוד הנשיא בדימוס ברק לקביעה נחרצת ולפיה – הסף לפיו אמורה להידון בקשת הפסלות היא התנהלותו המוסרית, האתית והעקרונית בתיק, קרי – האם הוא מוטה, האם הפנה דברים אסורים בע"פ כלפי בעלי הדין וב"כ, האם מנע את הוכחת האמת וכן הלאה?
   ניחא היו הדברים אמורים רק בעניין פסלות שופט. אזי, אפשר היה לדרוש מבעלי הדין השונים המבקשים את פסלות השופט להמשיך ולהיאבק עד אין קץ. ברם, כאשר המדובר הוא בדיני נפשות ואף יתרה מזאת – חייהם וביטחונם, הנפשי והגופני – של קטינים בישראל, אזי יש לדרוש אמות מידה הרבה יותר קשוחות בהן תפעל כבוד הנשיאה כנגד שופטים, אשר לא רק שמתעלמים מעובדות אלא מסייעים לטייח את הנאמר ואת המובא בפניהם, כגון שופטים אשר מונעים הבאת ראיות בפניהם, חקירת עדים מומחים אשר מונו על ידי בית המשפט, חקירת פקידות הסעד (בניגוד לסעיף 9ב' לחוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך 1960 ולפיו, דיני ראיות קודמות לדיני נזקקות) וכאשר הן כבר מאומתות בניגוד לרצונו של השופט ובניגוד לאג'נדה המובילה אותו, הם מונעים את המשך החקירה ואת המשך חשיפת האמת וגילוי העובדות ולו משום שהדבר יסתור את החלטותיו של השופט, אשר ברוב המקרים – כבר נכתבו מראש ובעת הדיון הן פשוט עוברות מראשו באמצעות אצבעות הקלדנית – לדפי הפרוטוקול.
   כבוד הנשיא בדימוס ברק מדבר על אמון הציבור והעם במערכת המשפט. לא אכנס לסוגיית האקטיביזם השיפוטי אשר היוותה אז והיום את ראש החץ אשר הופנה על ידי הכנסת במאבקים ובדיונים אין ספור על מעמדו, תפקודו וסמכויות בית המשפט העליון והבג"צ מול הכנסת. אך זו תקופה ארוכה שאמון העם במערכת המשפט לא רק ששואפת לאפס אלא אף מקבלת חיזוקים חדשות לבקרים בדבר נכונותה ובדבר הקרע ההולך ומתרחב בין החברה בישראל ובין בית המשפט, בנושאים רבים ומגוונים ובכללם – והעיקר לנו – דיני המשפחה, בבתי המשפט לענייני משפחה. שם לא רק שהנתק גדול ורחב, שם יושבים שופטים בדין, אשר מוציאים תחת ידם פסקי דין באופן כזה, המוכיח כי החסם בין החברה בישראל ובין מערכות השלטון – התפורר ונעלם, ערכי האמת, המוסר והצדק נרמסו וכי זה זמן רב, משמש בית המשפט לענייני משפחה בישראל ככלי שרת ריק מתוכן וכחותמת גומי כנגד נשים חד הוריות, אבות גרושים ומשפחות מצוקה וחלשות. ושכחנו את עניין זכויות הילד? רמיסת כבוד הילד הינה דבר יום ביומו. האם הוזכרו הילד וזכויותיו בין דבריו של הנשיא בדימוס? ניחא שאפשר היה לצפות לכך אלא אם נכלל הילד בין שורות האדם והאזרח בישראל, אלא, ככל שמדובר בבית המשפט לענייני משפחה – הילד אינו קיים, הוא שקוף, אוויר.
   באתר התנועה ניתן למצוא את טופס "משוב השופטים". התנועה קוראת בזאת לציבור להוריד את הטופס, למלא את הפרטים המצויים בו ולשלוח לפקס: 1533-6518634 או לדוא"ל: preiss.asaf@gmail.com.

זהירות!!! ר ו ו ח ה / אסף חיים פרייס

   השמיים מתקדרים, החיים עולים על שרטון. המצב הכלכלי הולך ומוחמר, הלחצים בבית בין אבא ואמא הולכים ומתגברים. לא תמיד בגלל שהם לא אוהבים. כסף משגע את כולנו, גם את השפויים (אם נשארו בינינו כאלה) . במקרים אחרים, קשה להורים להתמודד עם בעיות החינוך וההתנהגות של הילדים. המורה רוצה חיים קלים, היא מחפשת פחות לצעוק. פעם מורים ידעו להסתדר עם מה שיש. היום – הפנייה למערכת הרווחה היא רעה חולה הפושה בכל מקום.
   אחרים, פשוט הורע מזלם ונפלו למחלה קשה. לפעמים – חשוכת מרפא. התרופות היום הם כמו משכנתא שנייה. במשכנתא הראשונה – הדירה נשארת (לא תמיד, אבל בד"כ), שלך. במשכנתא הזו, אין לכם שום דבר ביד, לא נכס ולא כלום. המלחמה היא על החיים. לא כולם מנצחים.
   גם אלו וגם אלו, פונים בצר להם, בסופו של דבר, למערכת הרווחה. המליצו להם. לעתים ההמלצה מגיעה מקרובים ואוהבים. לעתים – מבעלי עניין כספי ורווח כלכלי ברור ומובהק, אך כזה שמכוסה במלים יפות, דאגה לבריאות, דאגה לבית, דאגה לילדים.
   אוהו. אז מתחילה המלחמה האמיתית. אז מתחיל מאבק ההישרדות האימתני, המפיל חללים כל כך רבים ברשת העכביש שטומנת מערכת הרווחה. תקראו את השורות הבאות. תיזהרו!!!
מולכם תשב לה, בנינוחות מופלגת ובהבעות פנים שחצניות ומלגלגות, מי שתאמר לכם בהתחלה כי הגעתם למקום הנכון ומאוחר יותר תתגלה כאויב מס' 1 שלכם ושל הילדים שלכם. בדברי מתיקה תוך הסברים – די משכנעים ראוי לציין – תסביר לכם העובדת הסוציאלית ופקידת הסעד כי אתם בבית, כאן ידאגו לכם, רק מה, תחתמו פה ופה ופה.
   אתם ממש מאמינים, כי מולכם יושב לא פחות ולא יותר, מלאך אלקים חי וקיים. המצוקה מהבית, הבריאות הרופפת, הבעיות עם הילדים ושאר צרות ומטעמים, הביאו אתכם למצב בו אין לכם הרבה ברירה. אתם אומרים כי בריאותכם לא תקינה – ואתם נשלחים לפסיכולוג. מה קשור? האל יודע, אבל גם הפסיכולוג יודע מצוין. רק תאמרו לו כמה קשה לכם וכמה אתם סובלים. לא, באמת. סובלים באמת. המחלות פוגעות בגוף, ככה אתם חושבים. הוא, מצידו, כבר מאפיין אתכם כמאני-דפרסיה או משהו אחר, שלא ממש קשור למחלה בהווה, אבל הרבה יותר קשור למה שהולך לקרות לכם, בחיים המשפחתיים והפרטיים, ממש מאותו הרגע ואילך.
   אתם אומרים לו, שיש לכם בעיה עם הילד. המורה מתלוננת בכיתה שהילד מפריע הרבה מעבר לממוצע הכיתתי. לא יושב בשקט. לא נח לרגע. מה לא עשתה, המורה המסכנה? לצעוק עזר לה? לקלל את הרגע בו נהפכה למורה? לא, חס וחלילה. אבל היום יש תיקון לכך, כדור הפלא. ריטלין. כזה קטן, עושה נפלאות. אתם חוששים, כדור לילד? בשביל זה שהוא צועק ומשתולל? מי מאתנו לא עשה את זה כשהיה קטן?
   המורה לא סובלת את זה יותר. היא חייבת לנתק את הגורם המפריע משאר ילדי הכיתה. כמובן, שבד"כ הבן של הכי פחות אמידים יסבול ראשון. זה שלהורים שלו אין כסף כמו לאחרים. עליהם – קל להתלבש. אז היא מפנה אתכם לפקידת הסעד, או פונה ישירות אליה. מהרגע הזה, החיים מתהפכים לכם שנייה אחר שנייה.
   מה ביקשתם? קצת עזרה לילדים? קצת סיוע בבית? לסייע בבית חולים? איך זה נגמר בסופו של דבר? בהוצאת הילדים מהבית ללא כל סיבה מוצדקת. מדוע? הנה זה בא.
   מעדויות ופניות רבות עולה, כי מערכת הרווחה פועלת בניגוד גמור לעניין אשר מסיבתו הוקמה. כבר לא מדברים רק על הגולם שקם על יוצרו. זה זמן רב שמדברים על "שיטה", על מדיניות, על יד מכוונת היוצאת היכן שהוא במשרד הרווחה ומחלחלת מטה מטה אל אחרוני פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים. מי שלא עובר לדום ביניהם – עף החוצה. מי שפוצה פה, מדבר, מתלונן, מדווח על כשלים – מוצא עצמו מחוץ למערכת.
   דו"חות שהגיעו לכנסת, הוועדות השונות והלובי והשדולות בכנסת, כולם מדברים על דבר אחד, שלא הרבה מוכנים לומר אותו בפה מלא אבל אין אחד שלא מבין ושלא יודע שזאת האמת – משרד הרווחה, כפי שהוא מתקיים ומתנהל כיום – חייב להיעצר ולחדול מלהתקיים. היד הברוטאלית הנשלחת אל גרונותיהם של ילדים, של אמהות חד הוריות, אבות גרושים, של משפחות מצוקה – חייבת להיעצר, להיגדע. מערכת הרווחה, כרעה חולה, חייבת לסיים את דרכה.
   על המדינה ועל רשויות המדינה לתת את הדעת על העוולות הקשות אשר נעשו כאן למעלה מחמישה-ששה עשורים. עולים חדשים – מכל קצוות עולם, רוסים, אתיופים, לבנים ושחורים – "דפוקים" למיניהם, כלשון מערכת הרווחה, משפחות חלשות, שכבות מצוקה. יהודים, ערבים, נוצרים. דתיים וחילוניים. עוללים מעריסתם בבית התינוקות בחדר היולדות ועד גילאי העשרה ומעלה. הכל כשר, הכל כשיר. הכל פתוח ומותר והיכן שמותר לה, ידה של הרווחה פושעת בכל.
   על אף הניסיון להגדרת משפחות בקטגוריות של "נורמטיבי" ו- "בעייתי" ו-"חלש" או "מוחלש" ועד כמה שקשת ההגדרה רחבה מאוד, החברה בישראל, למעט העשירון העליון, נמצאים על הכוונת. הירי מנשק מערכת הרווחה מתבצע לכל הצדדים, אבל ההבחנה ברורה, כך גם האבחנה. אולם, מעל לכל זאת, לא ניתן לקבל ולעבור לסדר היום על לקיחת ילדיכם מהבית משום שאתם, במצוקתכם הרבה, פניתם למי, שכל כך הייתם בטוחים, שדווקא שם יעזרו לכם.
   נאמר כבר פעם, כי "חיים ומוות ביד הלשון". נכון, הדבר נכון לתמיד. אבל, להגיע למצב בו רשויות המדינה, אשר בלי שום צל של ספק, אמורים היו לספק משען וקורת גג לנזקקים, לקשיי היום וגם לאלו אשר נקלעו למצבים אלו בגין בעיות כלכליות?
   התנועה למען עתיד ילדינו קוראת לכל מי שנכלל בקטגוריית "הדפוקים" של מערכת הרווחה. אל תשבו שם באפס מעשה. אל תשתקו כאשר מאיימים עליכם שם, בחדרי החדרים של לשכת הרווחה בשכונה או בכפר. תגישו תלונה, ולא בקול רפה. תדרשו לעמוד על זכויותיכם – גם בבית המשפט וגם בלשכת הרווחה. גם במשטרת ישראל וגם מול מערכת הרווחה על מוסדותיה.
   באתר התנועה ניתן למצוא את הטפסים הבאים: "תלונה נגד פקידת סעד" ו- "תלונה נגד שוטר".
   את הטופס ניתן להוריד מהאתר, למלא ולשלוח לפקס: 03-6518634 או לדוא"ל: preiss.asaf@gmail.com.

האם במשרד הרווחה יש מבקר פנים או שמא…?! / אסף חיים פרייס

                                                                                                 תיעוד ואיסוף תלונות נגד פקידות הסעד ולשכות הרווחה.

מביקור באתר משרד הרווחה, בעמוד יחידות המשרד/אגפים, ניתן ללמוד רבות על אופן הפעילות של המשרד הכי לא שקוף במדינת ישראל, המשרד הפעלתן ביותר בתחום טיוח העובדות והמחדלים, כל זאת תחת עיניהם הפקוחות לרווחה של מבקר המדינה ושלטונותיה.
בעמוד זה נוכל למצוא, כי במשרד הרווחה קיים אגף הקרוי – "אגף הביקורת הפנימית", שם מיופייף לכל הדעות, אשר אינו מסגיר במאום את תוכנו ואת תפקידיו של הצוות המופקד, או אמור להיות כזה, על מציאת ותיקון המחדלים, או חלילה, בקבלת תלונות הציבור ובדיקתן.
מתוך הנאמר שם, תלת הלשונית "כללי" אנו יכולים ללמוד כי אגף זה אמון על "בחינת רמת השירות שניתן לציבור" ועל "קבלת מידע על פעילות המשרד מהעובדים, הלקוחות ומנותני השירות". אגב, בנוגע לתיקון המחדלים אשר הועלו תוך כדי דיווחים שונים, ביניהם דו"חות מבקר המדינה, אנו יודעים כי אגף זה משותק כמעט לחלוטין. למה? מתוך שתי סיבות. האחת – מקריאת דו"חות מבקר המדינה השונים בנוגע למערך פקידות הסעד, חסות הנוער ושאר תבלינים, אנו רואים כי המשרד מתנהל על מי מנוחות בעוד הדו"חות יכולים היו, במקרים של משרדים פחות חשובים, כמו הביטחון והחינוך, להיות קטלניים עד סופניים. השנייה – מתלונות רבות הנשמעות מפי ציבור ה-"לקוחות" (במאמר מוסגר – אותו ציבור טיפש וחדל אישים, הורים גרושים, אמהות חד הוריות, מסכנים ו-"דפוקים", כפי שהתבטאה הגב' פרופ' אסתר הרצוג בישיבת הלובי בכנסת מה- 24/02/2010 בנוגע להוצאת ילדים מהבית, כאשר היא מבטאת בכך את יחסו של המשרד למי שבא במגע – לצערו – עם פקידות הסעד) וכן מפי אנשי רוח ואקדמיה, כדוגמאת פרופ' הרצוג, ד"ר מסאס, חברי כנסת, אנשי ציבור ועוד, ניתן ללמוד כי משרד הרווחה פשוט מתעלם מכל הנאמר עליו, כגון מהמלצות וועדת גילת וועדות אחרות, אשר משום מה, חילופי הגברי במשרד וטענות ותירוצים אחרים תמיד מפריעים שם ליישום ההמלצות.
בנוגע לנותני השירותים למשרד, הרבה אין מה לצפות. האם אנחנו יכולים לצפות מהעמותות שונות, המסייעות בידי משרד הרווחה בחטיפת ילדים והעלמתם מעין כל, בהתעללות הנפשית והפיזית בהם, בסימום בתרופות ועוד מרעין בישין, לדווח על כל אלה? שהרי, המדווח יאבד את עבודתו ואת פרנסתו דקה לאחר מכן. כך שעליהם, לא נרחיב את הדיבור.
על איזה "מידע על פעילות המשרד מ… הלקוחות" מדובר שם? או אולי, זוהי מכבסת מילים למילה מגונה אחרת, כזו שנשמעת כמו "תלונה", "תלונות" ושאר הטיות וקושיות?
ובכן, ציבור הנפגעים והנפגעות ממשרד הרווחה, כדאי שתדעו ורובנו לבטח יודע. המדובר אכן בנושא התלונות, אלא חלילה, במשרד הרווחה לא ממהרים להציג בפנינו את הכתובת האמיתית למשלוח התלונות – מכל סוג ונושא – כנגד המשרד ועובדיו. שם פשוט מצפים שאנחנו נשב בשקט, נאכל את הלוקשים בביסים גדולים ופשוט – נסתום את הפה.
תחת הלשונית "מטרות ויעדים" חוזרת המילה "ליקויים" שוב ושוב. האם המדובר בליקויים אשר הגורם להם או זמן העבודה וביצוע המשימה, או אולי אספקת השירותים, או אולי נושאים אחרים שאינם קשורים לנו. אולי בכלל הדבר קשור לליקויים טכניים שנמצאו בחלליות מהחלל החיצון. ובכן, בהתעמקות קצרה בלשונית זו אנו למדים, כי המדובר הוא באיתור, דיווח והגשת המלצות ודיווחים על הליקויים ובגינם ליחידות המשרד ומנכ"לו. חלילה, לא לשר הממונה, אז אולי באמת כדאי שנרד ממנו, המסכן. יכול מאוד להיות שהוא פשוט לא יודע מה קורה שם, במשרדו, תחת אפו ועיניו (שני איברים שסגורים תמיד לרחשי לב הציבור אך תמיד פתוחים בשעת צילום בפני כתבים, צלמים ושאר רודפי שמות וחיכוך באח"מים).
נחזור ברשותכם, לעניין המהותי – הגשת תלונות נגד משרד הרווחה ונגד אישים ובעלי תפקידים בו. ובכן, כאשר אתם שולחים מכתב תלונה, יהא חריף אשר יהא, המכתב מגיע ליעדו (לא תמיד, בתלוי באם פח המגרסה מלא, בדיוק נשלח לריקון או שמא הפסקת חשמל) ומשם הוא נשלח לאן? חשבתם אולי למבקר הפנים או לאגף הביקורת הפנימית? תשכחו מזה!!! מכתב התלונה נשלח לידי ה-"גורם המקצועי". אולי יכולנו לחשוב, לתומנו, כי המכתב הגיע למקום הנכון? בבדיקה מהירה נגלה, כי המכתב הגיע בדיוק למקום הכי לא נכון. כלומר – מעבר לחוסר ההתעניינות האמיתי בנושא התלונה וברחשי הלב של כולנו – המכתב נשלח ישירות למי שכנגדו התלונה הועברה מלכתחילה. רוצים דוגמא?
בזמנו, שלחתי (אין ספור) מכתבי תלונה כנגד פקידת הסעד הארצית. המכתב הועבר לכל הגורמים למיניהם – מנכ"ל המשרד, שר הרווחה (שוב, לידי מנכ"ל המשרד), מבקר הפנים (שאז התברר לי שלא קיים כזה ואם קיים אז הוא בדיוק בהחלפה), וכן לידי אישים נוספים, בין היתר, אלו הממונים ישירות על פקידת הסעד הארצית. התשובות שקיבלתי (לא כולם טרחו לענות לי, שלא לדבר על השר, שזו עבירה על החוק והתקנות, אבל, את מי זה מעניין) היו כולן – שתלונתי הועברה לבדיקה בידי – ה ג ו ר ם ה מ ק צ ו ע י, קרי – פקידת הסעד הארצית. כלומר – העבירו לבדיקתה את התלונה שהועברה אליהם כנגדה. נא לשים לב – נתנו לה לבדוק את התלונות שהועברו נגדה. תודו – שיטה נחמדה, מעניינת, לא כל כך מוסרית, אבל מאוד יעילה. מדוע לסבך את העניינים, מדוע להתפטל. הכי טוב להעביר את התלונה אליה. נכון? היא תבדוק את זה באופן הגלוי והשקוף ביותר, יש סיכוי שאף תמצא את עצמה אשמה ובעייתית, תדיח את עצמה, תעמיד את עצמה לשימוע, תשלח את עצמה לכמה ימי חופשה ללא תשלום ובכל זאת על מנת למנוע מגורמים שליליים ובעייתיים כמוה להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע כמונו. נו, באמת…!
השאלה האמיתית העומדת מולנו, היא לא מה תעשה פקידת הסעד הארצית אשר אף מונתה, מהיות ה-"גורם המקצועי", לבדוק את התלונות המוגשות נגדה. השאלה היא, היכן השקיפות, המהימנות ויודעים מה? היכן ההכרח העומד מאחורי תפקידו של "האגף לביקורת פנימית", בהיותו המשרד שאמון על קבלת ה-"מידע" מהציבור, ממי שנקראים "לקוחות"? הרי שאת המעט היינו מצפים הוא, שתלונתנו תתקבל במלוא עוזה ותוקפה, תיבדק ואפילו אם תימצא ככוזבת בידי מי שאינו הנילון, אפשר יהיה להמשיך משם הלאה. אבל מהן האפשרויות העומדות בפנינו, כאשר הנילון עצמו בודק את התלונות העומדות מולו, לא חלילה מגיב וכעת, יש לו גם את המידע הנדרש לו בכדי להתגונן ולכסות את עצמו היטב בפני תלונה נוספת.
אגב, בנושא המידע המגיע לידי הגורמים במשרד. שהרי אין הוא מידע שמצטבר מפיהם של הורים גרושים, של חד הוריות ושאר מי שנהנים מעצם היותם "לקוחות". האם המידע הוא מנותני השירות השונים, הספקים? האם גם בהם אנו יכולים לראות כמי שיעבירו מידע מהימן, שקוף, ישר ואמיתי?
מקריאת הדו"חות האחרונים של משרד מבקר המדינה עולה, כי שם, במשרד הרווחה, ממש לא מתרגשים יתר על המידה. דו"חות הוועדות השונות אשר דנו במצבו של משרד הבעייתי ביותר (באם ניקח כעובדה כי לא כל יום צה"ל פוגע באזרחי המדינה, משטרת ישראל משתדלת להתעסק אמנם אם האזרח הקטן, כי עם העבריינים הכבדים היא כבר סיימה והשטח נקי) ולשאר המשרדים אנחנו באמת לא מסוגלים להתקרב, אז יוצא מכך, שדווקא המשרד המהווה את חוד החנית בפגיעה במרקם החברתי הקיים במדינת ישראל, במיוחד באותן שכבות אשר לאנשים המצויים שם כבר אין את היכולת הנפשית, שלא לדבר הכלכלית והגופנית להמשיך ולהילחם, אין את מידת השקיפות והמהימנות והחשיפה הנדרשת בכדי להגן על שמו הנרדף. דו"חות רבים מראים על ליקויים שונים וחמורים בכל הנוגע לקטין, לחסר הישע וחסר האמצעים, במיוחד בכל נקודות ההשקה בין פקידת הסעד, ה-"מטופל" ומערכת בתי המשפט.
על כן ולאור האמור לעיל, הציבור הנפגע ממעשי פקידת הסעד והעובדת הסוציאלית מתבקש להגיש ולסייע בהגשת תלונות כנגד מערכת הרווחה. התנועה למען עתיד ילדינו עוסקת באיסוף ראיות, עובדות ותלונות, אשר הוגשו בכל זמן נתון כנגד פקידת הסעד ו/או כנגד לשכת הרווחה המקומית. התלונה חייבת לשאת את תעודת הזהות של המתלונן, את תמונתו ואת הפרטים האישיים שלו ושל שאר הנפגעים בפרשה, כולל קטינים. בנוסף לכך – תיאור המקרה, המקום בו נעשתה או נעשית העבירה נגד הקטין או הקטינים או כנגד כל אדם אחר. בכדי להוריד טופס גביית תלונה ותצהיר – לחץ כאן.

שר הרווחה דואג לתקציב המדינה והרכבות? מוזר!!! / אסף חיים פרייס

בס"ד
השלום והברכה,
   אתמול, יום רביעי, ה- 24/02/2010, התפרסם מאמר בנושא פרוייקט "מחבר ישראל", פרוייקט סלילת כבישים והקמת רשת רכבות אשר תחבר את הפריפריה עם המרכז. המאמר מפורסם באתר ynet בכתובת:http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3853932,00.html, תחת הכותרת: "השר הרצוג: לתת לאנשים ולא לכבישים ורכבות".
   במאמר, מצוטט שר הרווחה הרצוג באומרו: "אני מעוניין לתת לבני אדם ולא לכבישים ולרכבות, עם כל הכבוד ויש לי כבוד" ובהמשך – "כשלשכות רווחה בפריפריה קורסות, אני לא רוצה לסכן את תקציב המדינה עבור בטון ומלט". אז, עיזבו את נושא הכבוד, בואו ונתייחס ברצינות לנושא התקציב וההתנגדות לנושא התקציב והכספים, שאין ספק שהפרוייקט יעלה מחיר רב.
   אני מציע, שלפני ששר הרווחה מתנגד לכינון כבישים ורכבות אשר יחברו את חלקי הארץ השונים ויאפשרו את הגעתם של בני אדם מאותם ערים ושכונות, שמשרד הרווחה ואנשיו מאוד מעוניינים בהקפאתם בתקופת האבן כשכונות מצוקה, יחשוף נא שר הרווחה את תקציבי הענק האמיתיים המופנים למוסדות ולפנימיות הרווחה, בהם נכלאים בני נוער וקטינים לאחר שהם מוצאים מהבית בכוח ובכפייה, אותם תקציבים אשר מועברים בתוך משרדו לכנופיות הרווחה, פקידות הסעד ועובדים סוציאלים, פסיכולוגים, פסיכיאטריים, רופאים, עורכי דין, מרכזי חירום וקשר, משפחות אומנה ועוד. מערכת הרווחה, הזוללת תקציבי ענק מהמדינה תוך העצמת והעמקת הפערים החברתיים, תוך פגיעה במשפחות ובקטינים, מבקשת את העצמת הפערים על גב העשוקים והמשפחות, אשר מחייהן ומנוף תרבותם נגזלו הילדים בטענות מופרכות, הזויות ושקריות. דבר אחד ברור עולה מדבריו של שר הרווחה. הרי הוא היה אמור להיות הראשון שעולה ותומך בפרוייקט, אשר יאפשר לאנשים רבים להגיע למקומות עבודה חדשים, להקמת אזורי תעסוקה ותעשייה והבאת פתרונות שכר הולמים למי, שלצערם נקלעו שנים ארוכות לאבטלה, לישיבה בחוסר מעש ולפגיעה אנושה בעתידם. בא שר הרווחה וטוען כי הוא היה מעדיף לתת לאנשים ולא לכבישים? מעניין, הרי בתוך ובתוככי משרד הרווחה "נעלמים" כספים ונגוזים סכומי ענק, על מנת לדשן את מערכת הפנימיות והמוסדות, הפסיכיאטריה ומה לא. זריית החול בציבור כמו גם התבטאויות שפופות כאלו באות ויוצאות מפי שר הרווחה לא מתוך אהבת ישראל. הסיבה שונה לחלוטין.
   זו תקופה ארוכה, שכנגד משרד הרווחה, מערכת הרווחה ופקידות הסעד, נפתחה מערכה כבדה בה נוטלים חלק פעילי עמותות שונות, אנשים פרטיים, משפחות, חברי כנסת, עורכי דין, אנשי רוח ואקדמיה, אנשי ציבור ועוד, אשר אינם יכולים לשבת מנגד כאשר הם רואים את פעילותה המושחתת של מערכת הרווחה, כאשר הם רואים בקריסת החברה בישראל ואת התמוטטות התא המשפחתי, את הפגיעה בקטינים, בחסרי ישע, במשפחות מעוטות יכולת, אבות גרושים, אמהות חד הוריות, עולים חדשים באופן חסר תקדים ומתמשך, תוך הפרה ורמיסה ברגל גסה של זכויות אדם בסיסיות, את הפגיעה האנושה בחיי הילדים ועתידם ואת השימוש המחפיר בשלטונות החוק בישראל – בתי המשפט ומשטרת ישראל באופן כזה המזכיר תקופות שחורות באנושות, דיקטטורות ומשטרים אפלים. בעוד שהתהום נפערה אל מול חלונו של שר הרווחה, מנסה הוא לשחות עם הראש למעלה ולהציג את מערכת הרווחה הפועלת תחתיו ובשמו כצבאות השם יתברך, במלאכי עליון העושים מלאכתם נאמנה. תוך התעלמות מוחלטת ומבישה מהדברים הנאמרים ונכתבים נגד מערכת הרווחה כולה, תוך התעלמות מוחלטת מכאבם של הורים שילדיהם נגזלו מהם במעשי גזל ופשיטה המוניים של משטרה וניידות על בתיהם ו/או לקיחתם מבתי הספר אל מול עיניהם הפעורות של חבריהם, ממשיך שר הרווחה לגבות את פקידות הסעד חסרות הבושה והמעצורים. שר הרווחה בוחר לו להתבטא חדשות לבקרים בנושאים שונים, במטרה לקשור את משרדו בכתרים של עשייה והתנגדות לפגיעה בשכבות החלשות בעוד הוא יודע את האמת – משרד הרווחה, אשר הקים בתוכו מפלצת תאבת כוח וכסף, אינו יכול להמשיך ולהתקיים כפי שהוא קיים היום. את זה צריך לשנות, ויפה שעה אחת קודם. את זה אומרים כולם, אך שר הרווחה מעדיף לחפש את הבעיה תחת הפנס. שם יותר נוח לו. שם יותר קרוב לכיסא. אך גם הוא יודע, שאולי זה עדיין לא כל כך קרוב, ועדיין המלאכה רבה ואין אנו רשאים להיבטל מהימנה, אבל הדברים נעים לכיוון של שינוי קיצוני, כזה, יחשוף את האמת המרה על הפשעים שנעשו במשרד הרווחה כנגד החברה בישראל – יהודים, דרוזים, ערבים, נוצרים. בלי הבדל גזע, מין, גיל, צבע עור וכו'. פשיעת הרווחה חוצה גבולות פוליטיים וחברתיים, מאחדת את שורות החברה תחת מאפיין אחד – נפגעי רווחה.
   אי יכולתם של אזרחים מרחבי הארץ להגיע ממקום מגוריהם למקומות עבודה באזור המרכז, ללימודים ולתעסוקה אחרת, מהווה את אחד הגורמים העיקריים להקפאת מצבם. אלא, ששר הרווחה דואג יותר ללשכות הרווחה בפריפריה קורסות. אז הנה תשובה לשר הרווחה. סגור את הפנימיות ואת המוסדות, את מרכזי הקשר והחירום. תפריט את תסקירי השקר של פקידות הסעד. תחזיר את הכבוד הגזול של הילדים ובני הנוער אשר נגזלו מבתיהם בציפורני פקידות הסעד. אחר כך, תתפנה לעסוק בכבישים וברכבות. או שמא מאוד משעמם לך שם, במשרדך במגדל השן, המרווח והמפואר. שמא שכחת, אדוני השר, שתחת משרדך, נאנקים האזרחים בישראל תחת עול ידם של מי, שהיו אמורים להגן על ילדינו, אך פושעים בנו יומם ולילה?
   אהה, נכון, פקידות הסעד והעובדים הסוציאלים עושים עבודת קודש… אולי במקום לדאוג לאנשים, שהרי פקידותיו הנאמנות עושות את זה נפלא, יתפנה שר הרווחה לדאוג לנושאים אחרים. לא יודע, אבל התחושה היא, שהרבה אנשים פה בסביבה ינשמו לרווחה, כאשר יפנה השר העוסק בתחום זה, את מקומו. אז, נוכל להתחיל לדאוג לרווחה במושב באוטובוס, או לשרך רגלינו בציפייה ארוכה לבוא הרכבת. יש כאן שר פנוי בסביבה?…

טירת הילד עושה שימוש ציני ביתומי הרווחה . להלן התגובה .

טירת הילד עושה שימוש ציני ביתומי הרווחה .
להלן התגובה .

הילי
noren90@gmail.com
81.218.166.15
23/02/2010 at 19:44
אני בטוחהה שלאא קל לחיות בלי הילד שלך..
אני גם מבינה את הכעסס שלךך …
אך הייתי רוצה לדעתת אם הילד שלךך היה גודל בבית עם בעיותת זה היה יותרר טובב … כי גם אם אתה לא מביןן היייתה סיבה שהיא נכנסה לשםם…
אוליי הוא היה גדל בבית היו יותרר קשיםם??
אתה מעלה את השאלותת האלהה ????
תהיה אמיתי עם עצמךך … תענה עליהםם לעצמךך..?
ואוליי תשנה את דעתךך ..
ובכל זאתת ךהפיץץ כאלה שמועות מופרכותת מי יאמיןן..?!!
אז עובדות למי מכוונת התגובה ?
לאף אחד מהכותבים לא נלקחו הילדים כולם נמצאים במשפחותיהם הטבעיות .
הכעס שלנו איננו כעס מאחר ואנו עיתונאים ופעילים הדואגים לרווחת ילדי ישראל .
טירת הילד פרוצה לכל דיכפין כמו כן הינה מכבסת כספים ענקית ארגון של מסיבות בת מצווה כתנאי לתרומה למקום .
הדוחות הכספיים ידועים לנו .
בעקבות הפרסומים קיבלתם מחשבים חדשים
הבגדים שנתרמו ע"י פוקס החלו להגיע לחלק מהילדים ולא לכולם
ואת הבנות הקטינות בנות 15 המעשנות ראינו בחוץ שהם מבקשות שלא נדווח
עובדים ופעילים מדווחים לנו הכל .
בימים הקרובים נפרסם מאמר מדוע משרד הרווחה החליט למנות פיקוח הדוק על הפנימיות לאור תחקירנו הרבים .
ילדה הגיע הזמן ללמוד ולא להגיב סתם ללא ידע עושים בך שימוש ציני

פשעי מערכת הרווחה – דרך חשיבתה של פקידת הסעד – סטיגמה ודעה קדומה / אסף חיים פרייס

   בעיתון ידיעות אחרונות משבת, ה- 19/02/2010, פורסם ראיון ארוך, עמוק וחושפני, עם הגב' גילה אלמגור. להלן ציטוט מתוך המאמר.
   "גילה אלמגור לא שוכחת את היום ההוא, ולעולם לא תשכח. היא הייתה אז אישה צעירה, בתחילת שנות השלושים שלה, והרגישה שהיא בשלה סוף-סוף להתחיל בהליכי אימוץ, כדי להפוך לאם, אחרי שנים של התמודדות עם ההכרה שלעולם לא תוכל ללדת ילדים משלה. במשרד האפרפר של שלכת הרווחה ביפו ישבה מולה עובדת הרווחה זעופת הפנים. אפילו בסיוטיה הגדולים לא דמיינה אלמגור את מה שהולך לקרות. "לילה קודם כבר לא עצמתי עיניים מרוב התרגשות", היא חוזרת לפצע ההוא. "כשנכנסתי לחדר של העובדת הסוציאלית, הברכיים רעשו לי מרוב התרגשות. לא הספקתי להגיד מילה והיא התנפלה עליי – 'הו, אתמול זונה, היום אמא?! את חושבת שככה זה עובד בחיים? ראיתי אותך אתמול במלכת הכביש. מה את חושבת לעצמך?strong>'>
   "הייתי המומה ואמרתי לה, 'בואי נתחיל מהתחלה. אני אצא מהחדר, אדפוק שוב בדלת, אכנס ונדבר', אבל היא התעללה בי, פשוט ככה. אני, שיש לי מענה לכל אחד, עמדתי חסרת אונים מולה ולא הבנתי למה זה קורה לי. היום אם מישהו היה אומר לי את זה, הייתי הופכת עליו שולחן. לתת למישהו לדבר אליי ככה?! הייתי בטוחה שהיא מזהה אצלי אות קין, זה היה נורא. אולי בפעם הראשונה הרגשתי שמילים יכולות לנרוג, ופשוט ברחתי.
  "רצתי יום שלם ברחובות כמו משוגעת. משדרות ירושלים ביפו, שם היה משרד הרווחה, בכל מיני סמטאות ורחובות שלא הכרתי, ועד תל-אביב. לא ידעתי לאן אני רצה. רצתי ורצתי, עד שמצאתי את עצמי בתוך הים, בחוף פרישמן, עם הבגדים, עמוק-עמוק. הרגשתי כאילו שם, במים, אני אמצא סוף-סוף מנוחה"
   דברים כאלו, הנשמעים מפי אדם בסדר גודל אלמגור, חושפים בפני הציבור את הטענה הרווחת בין ציבור פגועי משרד הרווחה, עורכי דין, אנשי ציבור ובעלי תפקידים אחרים, בנוגע לאופן חשיבתה של פקידת הסעד והעובדת הסוציאלית, בכל הנוגע למניעים המפעילים את שיקול דעתה ומסייעים לה לגבש את דעתה "האישית".
   אלא, שמסתבר, כי אין זו דעה "אישית" או דברים הנופלים בגדר "סברה" בלבד. כיום, הגב' אלמגור, בת 71. הדברים נאמרו לה אז, בתחילת שנות השלושים לחייה. כלומר, עברו 40 שנה מאז, משנות ה- 70 של המאה הקודמת ועד היום. תתקנו אותי עם אני טועה. אופן החשיבה הזה, המופעל באמצעות סטיגמות, דעה קדומה ובינה מגובשת, אינו יכול להתקיים אלא באם נבדוק שני דברים.
   האחד – באם זוהי הדעה הרווחת, אופן החשיבה הבולט והמאפיין את אנשי הרווחה, אז בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ועד היום, שנת 2010. השני – האם זהו המאפיין הבולט של פקידות הסעד, העולה בתחושותיהם של מי שלצערו הרב, פגש בהן בחייו – ולא משנה מהי הסיבה?
   אימות של שני אלו יעלה כי כבר מרגע תחילת לימודיהן של פקידות הסעד והעובדות הסוציאליות, הן מונחות למחשבה דוגמתית, הבנויה לעל מכלול דעות ותובנות. לדוגמא – אם אתה שחום עור, קשה יום ומנת משכל נמוכה, השכלה בסיסית ומשכורת דלה, אהה, ונוסיף כמובן את היותך אתיופי (אפשר כמובן, בשינויים המתבקשים, לומר אותו הדבר על יוצאי חבר העמים), אזי – ילדיך נמצאים ברמת סיכון גבוהה וכמובן, המתבקש הוא – הוצאת הילדים. דוגמא אחרת – אם חד-הורית אשר פונה לסיוע לשכת הרווחה בגלל קשיים כלכליים, היא לבטח אם גרועה, המפקירה את ילדיה, מזניחה אותם, מונעת מהם השכלה ומעבר לכל – מסוכנת לחייהם.
   טעיתי? או שאף אחד לא קם. עובדות וראיות רבות, ההולכות ומצטברות בידי עמותות וגורמים אחרים הפועלים בתחום הרווחה והפגיעה בזכויות הילד ורמיסת זכויות אדם ואזרח במדינת ישראל, מעידות, באופן חד וברור, כי פקידת הסעד והעובדת הסוציאלית, לא באו הבוקר למשרד על מנת לחשוב ולפתח מערכות קהילתיות, חלילה, לסיוע למשפחה ולילד. הן שם על תקן תפקיד אחר לחלוטין. בחו"ל, יגדירו זאת כציידי ראשים. בישראל, בה המערכת נוקטת גישה סלחנית ומחפפת כלפי עובדי מערכת הרווחה אך בגישה תוקפנית, גסה ועושקת כלפי לקוחותיה, מגדירים את פקידות הסעד כעובדות חרוצות, השוקדות יומם וליל לאיתור ילדים בסיכון והצלתם, ממש כך, מידי ומציפורני הוריהם.
   בתחום אחר, הוא תסקירי הסעד המוגשים לבית המשפט לענייני משפחה ובכלל, מוכחת עובדה זו דבר יום ביומו. בתסקירים אלו, יופיע כמעט תמיד ובאופן רצוף האבא, כדמות השלילית והמסוכנת לילדיו, כמי שאמור להיות מורחק וכמי שיוצר את הבעיה ואת הרגשת הנכאים בביתו. דמות האב נשללת בעיני ילדיו, בית המשפט מקבל את "המלצות פקיד הסעד" במלואן והאב מוצא עצמו כאויב העם ובעיקר – כאויב ילדיו.
   בפרוטוקול דיון בתמ"ש 009120/06 בש"א 55357/06, בבית המשפט לענייני משפחה, בפני כבוד השופט פיליפ מרכוס, בבקשה לחשיפת הרישומים הפנימיים בתיק של פקידת הסעד, במסגרת בקשה למינוי אפוטרופוס לקטינים יתומים, נכתב בסעיף 5(ב) – מעמדו של פקיד הסעד מול בית המשפט – "לטענת המבקשים, על אף שפקידות הסעד מחויבות לאובייקטיביות, הן מצאו לנכון לנקוט עמדה, ו"לייצג" את הסבים, ועולה חשש בדבר דעה קדומה וחוסר איזון מצידן כלפי המבקשים. האמור מקבל משנה תוקף לאור העובדה שההמלצות בתסקיר השני סותרות את עמדת המומחה שמינה בית המשפט ואת ההמלצות בתסקיר הראשון, ולפיכך קיימת חשיבות רבה לרדת לסוף דעתן של פקידות הסעד."
   דוגמא אחרת נוגעת לעניין וועדות הערר של משרד הרווחה, הנתפסות כרעה חולה בעיני מי שנדרש להחלטות וועדות אלו ומי שיושב בהן – כמובן, אלו נציגי משרד הרווחה. טרם אמשיך אומר, כי בפניית מערכת הרווחה, פקידת הסעד ולשכת הרווחה למשפחה בדרישה להתייצב בוועדות הערר וההחלטה למיניה, נאסר על המשפחה והקטין להיעזר בייצוג עורך דין. מדוע? האם כבר באיסור זה לא ניתן לראות פגם ותקלה בקבלת ההחלטות? ובכן, בדיון בכנסת בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, בראשות מ"מ יו"ר הוועדה דאז, ח"כ רן כהן, ב- 19/05/2008, אישרה לקריאה ראשונה הצעת חוק של ח"כ גדעון סער, הקובעת הרכב חדש לוועדות ערר של משרד הרווחה והשירותים החברתיים. בדברי המציע, ח"כ גדעון סער, נאמר: "מוסד הערר נחוץ ביותר בייחוד לאור טענות קשות הנשמעות לגבי החלטות של ועדות ההחלטה, כגון טענות של "חוסר איזון", "נגיעה אישית", "דעה קדומה" ועוד.  יש חשיבות רבה בכך שהרכב ועדות הערר יהיה  מנציגים שאינם עובדי ציבור". ממשיך אחריו ואומר, ח"כ רן כהן, מ"מ יו"ר הוועדה – "גם אם שינוי הוא באופיו טכני, איש מהרכב הוועדה לא יהיה יותר עובד ציבור, ואין ספק שהחלטות ההרכב החדש יהיו עצמאיות יותר".
   בנוגע להתנהלותן של פקידות הסעד וועדות ההחלטה והערר, דובר רבות בפורומים רבים, בכנסת ומחוצה לה. הדעה הרווחת נגד התנהלותן והאופן בו מתקבלות ההחלטות שם – הינה דעה שלילית ביותר, המבוססת על עדויות רבות, על תלונות שהתקבלו בלשכות חברי הכנסת וכמובן – על חומר רב שהצטבר על שולחן העמותות הרבות. העדויות הקשות ביותר התקבלו ע"י נשים חד הוריות, אבות גרושים ומשפחות מצוקה. הנה חלק מהתחושות המתקבלות במפגש הלא נעים והמכוער עם פקידות הסעד:

שיתוף פעולה עם הצד השני – בסכסוכי גירושין, תלונות האב/הבעל הגרוש, אשר בד"כ נעלמות וברובן אף לא מתועדות

נשים חד-הוריות – יחס משפיל, כאל אדם חסר יכולות, ובתלוי ביכולות הכלכליות ומראה חיצוני – מופקרות, חינוך לקוי ומנת משכל נמוכה

משפחות מצוקה – באופן בולט – אינן מסוגלות לתמוך בילד, חינוך שאינו ראוי, הילד חי בסיכון גבוה לפשיעה, אלימות וסמים

נשים וגברים אשר היו ידועים בעבר למערכת הרווחה והמשטרה בגין "עבר" בעייתי או פסיכולוגי, אירועי אשפוז ודיכאון, ימשיכו ויקבלו את אותה הגישה אף אם עשו הכל על מנת לשקם את עצמם

הפונים ללשכת הרווחה לסיוע כספי ונפשי בעיתות מצוקה – חיי זוגיות שעל על שרטון, קשיים כלכליים, בעיות חינוך והקשבה המופיעות אצל הילדים – יזכו באופן מיידי לקטלוג כסיכון. בעניין זה, יש לציין את "פעילותן" העניפה של פקידות הסעד בייעוץ לאשה או לגבר לפנות לטיפול על מנת להשיג "ייעוץ נפשי" ולאחר מכן, עושות שימוש בפניה זו כהוכחה לבעיות נפשיות מתמשכות, עם סימוכין מהעבר, או במקרים אחרים, הוכחה כי האדם הפונה העיד על עצמו ככזה

עולים חדשים – בד"כ מאתיופיה ומחבר העמים – אשר נתקלים בבעיית זהות ומנטאליות – מוצאים את עצמם במשברי זהות וקליטה קשים ביותר אל מול פקידת הסעד אשר הודרכה לחשיבה דוגמתית ומובנית, ולפיה היא היחידה שמבינה את הטוב ביותר לעשות בכל מקרה, גם במחיר  איבוד התא המשפחתי, ניכור הילד מהוריו ואיבוד הקשר בין הילדים וההורים.

   על כל אלה אפשר להוסיף כמובן את הוצאת הילדים מבתיהם כחלק מהליך ההגנה על הילד מפני הוריו ה-"מסוכנים", השמת ילדים אלו במוסדות ופנימיות בהן אין התייחסות למוצאו, לשפתו, לגילו ולצרכיו המיוחדים.
   להלן ציטוט מתוך מאמר "דיור בקגילה הילה" של ארגון "בזכות", הנוגע במדיניות משרד הרווחה להשמת אנשים בעלי מוגבלויות הרחק מהקהילה במוסדות סגורים. לפי מאמר זה, חיים אלפי אנשים בעלי מוגבלויות במסגרות חוץ-ביתיות כאשר "רובם המכריע חיים במוסדות המוניים המרוחקים מן הקהילה" במספרים המגיעים לעתים לכדי מאות דיירים ביחד. כמו כן נכתב במאמר, כי " לאנשים עם מוגבלות פיסית לא קיימים מערכי דיור כלל, ואם הם זקוקים לסידור חוץ-ביתי – הם מתגוררים במוסדות ובהוסטלים. אלפי אנשים עם מוגבלות נפשית חיים, לעתים עשרות שנים, בבתי חולים פסיכיאטריים, וזאת בהעדר מערכי דיור מתאימים לשיקומם בקהילה …".
   בעולם המערבי התקבל ואף מיושם, מזה זמן רב, עיקרון הנורמליזציה בחיי בני האדם בעלי מוגבלויות. משום מה, קובעים כותבי המאמר, בעוד שבארה"ב ובסקנדינביה נסגרים מוסדות מעין אלו ואנשים בעלי מוגבלויות מתגוררים במערכי דיור קהילתיים בתמיכת רשויות הרווחה, דווקא בישראל, עיקרון זה לא השתרש. אנשים בעלי מוגבלויות פיסיות נזקקים לתמיכה מהממסד ומופנים למוסדות בלבד למרות ששילובם בחברה ובקהילה "אמור להיות מובן מאליו".
   כאן, פונים כותבי המאמר ומעלים את הסיבות לכך – "את הסיבות לכך ניתן למצוא במדיניות של משרד הרווחה. המשרד מחזיק במדיניות לפיה אנשים עם מוגבלות קלה בלבד זכאים לגור הדירה בקהילה, ומקומם של אנשים עם מוגבלות קשה יותר הינו לרוב במוסדות ולעתים בהוסטלים. מדיניות זאת מושתתת על תפישות מיושנות ביחס ליכולתם של אנשים עם מוגבלות ליהנות מחיים בקהילה, וביחס לתגובת הקהילה שבקרבה מתגוררים אנשים עם מוגבלות. כמו כן, קיימת תפיסה לפיה אנשים עם מוגבלות החיים במוסדות סגורים, פחות חשופים לסכנות מאשר אלו הגרים בקהילה, וקל יותר לפקח על מספר מצומצם של מסגרות גדולות מאשר על מספר גדול יותר של מסגרות קטנות."
   האם הדבר קשור קשר אמיץ ובלתי ייפרד מהעובדה שצוינה במקומות אין ספור, בפני חברי הכנסת והוועדות השונות, בפורומים שונים ובדו"חות שונים שהגיעו לכנסת בתקופות שונות מאת וועדות שונות מחוץ לכנסת, הקובעים חד משמעית כי כל עניין ומהות פעולתן של פקידות הסעד, העובדים הסוציאליים ומערכת הרווחה הינו משיקולי רווח?
   מעבר למושגי כוח וכוחניות, גולם שקם על יוצרו ומגלומניות לשמה, האם, לאור העדויות והראיות המצטברות, לא ניתן לקבוע כי המדובר במערכת אשר אינה יכולה להמשיך ולהתקיים וכי יש לפעול, באופן המיידי והמהיר ביותר, לחדלונה?
   מערכת, המאיימת על המרקם החברתי, על התא המשפחתי ועל היחיד, אינה יכולה לשמש עוד כמי שחרטה על דגלה את שלום הילד אך פעלה בניגוד אינטרסים גמור ומוחלט, תחת ידיעת ראשי הממשלה ובסמכותם, תחת עינה הפקוחה של מערכת המשפט בישראל אשר העדיפה את העלמת העין על פני החתירה לאמת, צדק ושוויון ובשיתוף פעולה מלא של המשטרה, אשר יודעת לנקוט יד אלימה כנגד מי שמוגדרים על ידי מערכת הרווחה כ-"אלימים", "בעייתיים" ו-"מסוכנים" כאשר בפועל, סומנו אנשים אלו ואחרים ככאלו על מנת לתת את הגושפנקא לפעילות האלימה של המשטרה ולאכיפה ברוטאלית של המלצות פקידות הסעד ותסקירי השקר והחלטות היוצאות מהוועדות השונות.
   וזאת במקום, לאפשר חיים נורמאליים, בטוחים ויציבים למאות ואלפי ילדים, בחיק משפחותיהם הביולוגיות. פשעי מערכת הרווחה הולכים ונחשפים מדי יום. השאלה היא – מתי יקום המחוקק וישים קץ לאיוולת, או שמא הרס המרקם החברתי יביא לתוצאות איומות, הרבה מעבר לנראה לעין, אשר השלכותיהן הרסניות בקנה מידה וסדרי גודל של הרס החברה והכחדתה כחברה דמוקרטית.

חובת המשטרה בביצוע חקירת פקידי סעד / אסף חיים פרייס

טופס גביית תלונה כנגד פקידת סעד

גביית תלונה נגד פקידת סעד

כולנו נתקלנו באותה מערכת אטומה, אשר שולחת ידיים לכל עבר ומאיימת על המרקם החברתי במדינת ישראל. מערכת הרווחה ופקידי הסעד יצרו מערכת מפלצתית, המאיימת על שלום המוסד המשפחתי – הורים וילדים – בכל תחומי החיים. משפחות נורמטיביות ומשפחות מצוקה, הורים גרושים, אמהות חד-הוריות, כולם נתונים למרות מערכת הרווחה, ללא פיקוח וללא בקרה.
מערכות השלטון במדינת ישראל נתונים למרותו ולשיקול דעתו של פקיד הסעד אף באותם נושאים, שהיינו מצפים שמערכות השלטון, אשר יודעות היטב לשלוט בחיינו ולהגיע לכל מקום ונישה, נאלמים דום לפי סברותיו של פקיד הסעד. החוק אינו מחייב את פקיד הסעד בהצגת ראיות, אלא קובע מפורשות כי תנאי המקסימום המחייב את בתי המשפט הוא "סברתו" של פקיד הסעד. "היה פקיד הסעד סבור…" הוא התנאי היחידי שעל בית המשפט לקבל, על מנת לחתום את פסק הדין במשפט – "מקבל את המלצות פקידת הסעד".
הנפגע ממעשי פקידי הסעד, נתקל תמיד בקיר אטום ובמערכת בצורה היטב במשרד הרווחה, המטייחת את העובדות ומחפה על עובדיה ומעבירה את תלונות הציבור "לגורמים המקצועיים", קרי – פקידת הסעד הארצית. הנילון חוקר את עצמו. התלונה נשלחת לבדיקה אצל מי שאתם מתלוננים עליו. האבסורד חוגג ובמשרד הרווחה מספרים לנו שמבקר המשרד חוקר כל דבר ופועל לשקיפות מלאה. אומר שר הרווחה הרצוג בתוכנית במבט שני – "מטפלים ביד קשה". עובדים עלינו בעיניים. יעיד כל אחד מאתנו אשר התנסה במשלוח תלונה כנגד פקיד סעד, שהתשובה שקיבל הייתה, כי תלונתו נשלחה ל-"גורמים המקצועיים". התלונה נעלמת, העובדות מטויחות ולאחר מכן, בוועדות הלחץ והטיוח כנגד ההורים – וועדות ההחלטה למיניהן – אנו רואים כיצד טיוח העובדות וגיבוב השקרים פועל באופן המדהים ביותר תוך טפיחה על השכם לפקידת הסעד.
התנועה למען עתיד ילדינו פועלת לתיעוד, רישום וחקירת מערכת פקידי הסעד. אנו מגישים בזאת טופס, בן שלושה עמודים, בו תפורט תלונתך כנגד פקיד/ת הסעד, תרשם ותתועד. תלונות אלו ימוינו במס' דרכים – מס' התלונות אשר הוגשו כנגד פקיד/ת סעד זה או אחר, חומרת ונושא התלונה, מחדלי והתנהלות פקיד הסעד / לשכת הרווחה. התלונה תלווה ותגובה בתצהיר עו"ד המטפל בתיק ו/או עו"ד אחר. מאוחר יותר ובהתאם להצטברות התלונות בידינו, התנועה תעלה לאתר מרשם תלונות, ריכוז לשכות הרווחה ופקידי הסעד אשר לחובתם הצטברו מס' התלונות הגבוה ביותר וכן הטיפול בתלונה. השלב הבא – או בד בבד – העברת חומר התלונות לידי חברי הכנסת, משטרת ישראל וגורמים משפטיים.
התנועה למען עתיד ילדינו קוראת לציבור הרחב לקחת חלק בתיעוד ורישום התלונות כנגד מערכת הרווחה. התלונות הרבות והעדויות הקשות הנמצאות בידי התנועה ופעיליה ברחבי הארץ מביאים לכדי תמונה עגומה וקשה – מערכת הרווחה, אשר אמורה הייתה לפעול למען רווחת הציבור ושלום הילד – פועלת להרס המשפחה, פגיעה אנושה הן בתחום המשפחה פנימה והן במרקם החברתי במדינת ישראל. יהודים, דרוזים, ערבים, נוצרים – "מועדון הלקוחות" של משרד הרווחה – חיים בפחד ובאיום מתמיד על שלום המשפחה, על שלמות המשפחה. רבים חיים בתחושת אי וודאות וחשש מיום המחר. חשבתם שרק קשיי פרנסה והתמודדות עם תנאי החיים הם הבעיות בחיינו? תחשבו אחרת. לקיחת הילדים והוצאתם מחוג המשפחה, אי החזרתם הביתה ממרכז החירום ומשפחות האומנה, נעשה מתוך שיקולים רווחיים, תקציב הצומח מתוך עצמו, כספים אדירים המסתובבים בין ובתוך מערכות הרווחה, המגבות זו את זו והקוראות תיגר על חיינו האישיים.

טופס גביית תלונה כנגד שוטר וחוקר

גביית תלונה נגד שוטר חוקר

סעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כי – "כל אדם רשאי להגיש תלונה למשטרה על שבוצעה עבירה ".
סעיף 59 לחוק זה קובע, כי – "נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה; אולם בעבירה שאינה פשע רשאי קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה להורות שלא לחקור אם היה סבור שאין בדבר ענין לציבור או אם היתה רשות אחרת מוסמכת על פי דין לחקור בעבירה."
עבירות הנעשים בקטינים מוגדרות, הן מחומרתן והן מהעונשים הקבועים עליהן בחוק – למעלה מ- 3 שנים – כעבירות מסוג פשע. על עבירות מסוג פשע חלה חובת הדיווח, כאשר החוק בישראל קובע מספר דרגות של מעורבות ומהן נגזרת חובת הדיווח (חובה החלה על כולנו וכל אשר נמנע מניעה מלעמוד בה – קרי, נמנע מלדווח – הן מרצון הן מאונס, עובר על החוק). אי מניעת פשע הינה עבירה בפני עצמה, אך דגה חמורה יותר היא אי הדיווח על פשע ובמיוחד – ע"י האדם האחראי על הקטין או אשר נדרש לכך במינוי בית משפט).
כחלק מחובתו של האזרח ועל אחת כמה וכמה של אדם בעל תפקיד המקבל את מינויו מידי בית המשפט, הינה הסיוע למערכת החוק במניעת הפשע. סעיף 262 לחוק העונשין מגדיר – "אי מניעת פשע" ובו – "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו – מאסר שנתיים".
החוק אינו מחייב את האדם לדווח על כל עבירה, ישנם בחוק יוצאים מן הכלל, אותם מקרים יוצאי דופן – הן בגין חומרתם והן בגין נפגע העבירה, המחייב את האדם האזרח בדיווח. אלו הן עבירות כלפי הקטינים וחסרי ישע, שיש חובה ע"פ חוק לדווח עליהן. חובה זו חלה ביתר שאת על אנשי חינוך, בעלי מקצוע הנפגשים עם הילד, עדים מומחים – בין באם נתמנו ע"י בית המשפט ובין אם לאו. ומעל כל אלה – אותם האנשים בעלי תפקיד אשר נתמנו ע"י בית המשפט בנוגע לקטין זה או אחר, קרי – עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופקידי סעד. נושאי התפקידים וגורמים אחרים אשר נקבעו בחוק כחייבים כלפי חוק זה, נרשמו בסימן ו' לחוק – פגיעה בקטינים ובחסרי ישע. ביניהם, אנו מוצאים את פקידי הסעד.
סעיף 368ד' לחוק העונשין מפרט את החייבים בדיווח על התעללות ופגיעה בקטין ובחסר ישע. תנאי הסף אשר מחייב את החייב בדיווח הינו – סברה – כלומר, "יסוד סביר לחשוב". החייב בדיווח (כמפורט בסעיף 368א') אינו חייב בהמצאת ראיה או עובדה. ומבצע העבירה, אשר לכאורה ביצע את העבירה על פי אותה סברה, די שיהיה "האחראי" על הקטין וביניהם – הורי הקטין והאחראים על צרכיו ומחייתו, בן משפחה אחר שמלאו לו 18 שנים וכן מי שהקטין מתגורר או נמצא עמו דרך קבע ומלאו לו 18 שנים.
אגב, הגדרת מעשה אשר מוגדר כפשע לעניין זה – אף מחדל, אי עשיית מעשה אשר באופי אותה אי העשייה הינו בגדר דבר העומד בסתירה לדרישות החוק.
סעיף 368ב'(ג') – "תקיפת קטין או חסר ישע" מגדיר "'חבלה' – בין גופנית בין נפשית. הווה אומר – התעללות נפשית בקטין ובחסר ישע מוגדרת בחוק כפשע.
סעיף 368ג' – "התעללות בקטין או בחסר ישע" – "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו… היה העושה אחראי על הקטין או חסר ישע, דינו…"
ומה על פקיד הסעד לעשות? כאן החוק מגדיר מפורשות את תפקיד פקיד הסעד. סעיף 368ד'(ו') – "חובת דיווח" אינו מתיר מקום לספק אך מאידך, מעלה בעיה אחרת. לשון הסעיף היא – "פקיד סעד שקיבל דיווח לפי סעיף זה יעבירנו למשטרה בצירוף המלצתו לפעול או להימנע מלפעול בקשר לדיווח, אלא אם כן קיבל אישור שלא להעביר את הדיווח למשטרה מאת אחת הועדות שהקים שר המשפטים לענין זה; חברי ועדה כאמור יהיו נציג פרקליט מחוז והוא יהיה היושב-ראש, קצין משטרה בדרגת רב פקד ומעלה ופקיד סעד מחוזי".
פקיד הסעד מחוייב בהעברת הדיווח למשטרה. שיקול הדעת אינו בשאלה האם להעביר את הדיווח או לא. אך הבעיה היא, ששיקול הדעת המותר לפקיד הסעד, הוא האם להורות למשטרה לפעול או שלא לפעול. אי העברת הדיווח למשטרה תעשה רק באישור וועדה מיוחדת, אשר בה יישבו שלושה – נציג פרקליטות המחוז (היו"ר), קצין משטרה בדרגת רפ"ק ומעלה וכן פקיד סעד מחוזי.
על פי החוק, פקיד הסעד מחויב בפנייה ודיווח למשטרה ואחת מן השתיים – או לפעול ע"פ החוק הפלילי ולהזמין חקירת ילדים ו/או חקירת נוער. או, להמליץ להימנע מכל פעולה שהיא בכדי להשלים את בדיקתו. נו, באמת!!!!
נמצאנו למדים, כי פקידי הסעד אשר אינם מדווחים למשטרה, אינם מקיימים את לשון החוק. בלשון אחרת – עוברים על החוק. החוק אינו מתיר להם שלא לפנות למשטרה. אי הפנייה למשטרה פוגעת גם ביכולת של המשטרה להשלים חקירה זו או אחרת אשר יש ויכול שהוגשה תלונה ע"י אדם אחר אך לצורך השלמת החקירה ובירור הגרסאות השונות, המשטרה זקוקה לדיווח גורם שאמור להיות – נייטראלי.
הבנו, כי הפגיעה בילד, בקטין, בחסר הישע – הינו עבירה המסווגת כפשע בלא שום קשר לזהות מבצע העבירה. גם הבנו, כי עשיית מעשה או עשיית מעשה (מחדל) אשר מביאים לפגיעה ולסתירה כנגד לשון החוק, אף הוא נחשב כפשע.
ציינתי כבר למן ההתחלה את  סעיפים 58 ו-59 לחוק סדר הדין הפלילי, המציינים כי כל אדם רשאי להגיש תלונה וכי על המשטרה לפתוח בחקירה כאשר נודע לה על ביצוע העבירה. האבסורד הוא, שדווקא מי שפוגע בתכליתו של החוק וביישומו – ככתבו וכלשונו – הוא דווקא השוטר והחוקר במשטרה. האב או האם, אשר נפש ילדם חשובה להם יותר מכל, פונים למשטרת ישראל כדי להגיש תלונה, מוצאים עצמם לעתים מול קיר אטום, מול אדם אשר ביודעין אינו ממלא אחר לשון החוק אלא גורם – באופן המיידי ביותר – לנזק בלתי הפיך ולפגיעה בילד. ומה התירוץ הרווח – משטרת ישראל אינה חוקרת פקידות סעד.
האם מדינה דמוקרטית, אשר מחויבת להגנה על האזרח – הבגיר והקטין -  יכולה לחיות עם עבירות כה מהותיות הנעשות על ידי נושאי המשרה האמורה להגן על החוק, אם לא על האזרח הילד והקטין?
את הטופס ניתן להוריד ולהדפיס. נא לשלוח את הטופס כשהוא מלא וחתום בהצהרה אל:
אסף חיים פרייס, אחראי תחום המעמד האישי והרווחה
דוא"ל: preiss.asaf@gmail.com או לטל'-פקס: 03-6518634

הוצאת ילדים מן הבית בידי רשויות הרווחה – העובדות המרות והקשות על פקידי הסעד וועדות ההחלטה / אסף חיים פרייס

  ב- 30 בנובמבר 2005 הוגש מסמך רקע בנושא הוצאת ילדי עולים מן הבית בידי שירותי הרווחה (להלן: "המסמך", מטעם מרכז המחקר והמידע בכנסת) בפני וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות לקראת דיון משותף של וועדות העלייה, הקליטה והתפוצות והוועדה לזכויות הילד, בנושא הוצאת ילדי עולים מן הבית בידי פקידי הסעד. מאמר זה מבוסס על המסמך הנ"ל ובנוסף, הערות ודברי פרשנות ומחשבה בגין תוצאות "הטיפול" אותו עוברים הקטין ובני משפחתו בידי מערכת הרווחה והגורמים המקצועיים.
   המסמך דן בחוקים המסדירים את עבודת פקידי הסעד וסמכויותיהם, וועדות ההחלטה המטפלות בילדים בסיכון, ההליך המשפטי להוצאת הילד מביתו והמחלוקת הקשה בין מערכת הרווחה מחד ומאידך – ונא לשים לב למכלול הצד השני – ציבור העולים, אנשי אקדמיה ומשפטנים באשר לקלות הבלתי נסבלת בה ילדים מוצאים מבית הוריהם בידי פקידי הסעד.
   כמו כן, בדיון הועלו המלצות וועדת גילת (אשר עסקה בקביעת סמכות וועדות ההחלטה והתנהלות פקידי הסעד תוך העלאת ביקורת קשה בנושאים אלו, דו"ח הוועדה פורסם כבר ב- 2002), דו"ח וועדת רוט-לוי (המלצות הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט והיישום החקיקתי, פורסם ב- 2003) ולבסוף, פסק דין עקרוני מאת כבוד נשיא בית המשפט העליון השופט אהרון ברק בנושא הוצאת הילד מן הבית.
   במהלך הדיון, הוצגו החוקים העוסקים ומעגנים את טיפול פקידי הסעד בילדים במצבי סיכון, והם: חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, המגדיר את סמכויותיו (הנרחבות למדי, ראוי לציין) של פקיד הסעד לגבי "קטין נזקק", חוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים) תשט"ו-1955, המעגן את סוגיית מינוי פקידי הסעד ופקידי סעד ראשיים, חוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981, על פיו רשאי פקיד הסעד, במקרה "שאינו סובל דיחוי" להוציא את הילד מביתו ולמוסרו לאימוץ, חוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א-1991, המגדיר צו הגנה וההליכים לגביו, חוק העונשין (תיקון מספר 26) התש"ן-1989, הוא החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע, המחייב דיווח לפקיד סעד בכל מקרה של חשש לפגיעה או התעללות בקטין.
   במהלך הדיון, הועלו סיכומים וטענות שונות בין שני הצדדים. טענה שנשמעה ע"י ארגון שתי"ל העלתה, כי "לא נבדקת האפשרות להשאיר את הילדים האלה בקהילה וגם לא האפשרות להשאיר אחים יחד"  (טענה זו מופיעה באתר האינטרנט של ארגון שתי"ל מה- 24/11/2005). הנה נקודה למחשבה: הדברים חמורים כשלעצמם, ניתוק ילדים-אחים זה מזה אינו דבר שיכול להתקבל על השכל הישר ומעלה תמיהות לסיבות המובילות את הניתוק. ידוע, בהקבלה לעולם הפשע, כי שני עבריינים אשר נתפסו ומואשמים בעבירה, מנותקים זה מזה ומובלים למשפט ו/או לכלא בהפרדה. הסיבה – מניעת תיאום עדויות. אולי הסיבה המובילה את פקידי הסעד לניתוק בין האחים היא בדיוק אותה סיבה? הפחדה, גרימת אי ידיעה ואיבוד הקשר עם האח הגדול/הקטן הינם מעשים בעלי השלכות בלתי הפיכות לזמן ארוך אך בזמן המעשה, הם משפיעים מיידית על הכושר הנפשי והשכלי של הקטין לעמוד בפני הטראומה ובפני אנשי מערכת הרווחה ומכאן – שהדבר מוביל להשתקה, הפחדה, טשטוש מוחלט וקושי להתבטא ולהעיד, מאוחר יותר, על מה שנעשה לאחים ועל הקורות אותם בידי אנשי הרווחה.
   לאחר הצגת נתונים שונים בדבר הוצאת ילדים מביתם, מתואר בסעיף 4 במסמך "תהליך הוצאת ילד מן הבית" ובו, לאחר תרשים המתאר באופן סכמתי את תהליך הוצאת הילד מהבית החל מאיתור הילד ועד הפנייה לגורמים המוסמכים, מתוארים גופים וגורמים שונים המטפלים בקטינים, כמו השירות לילד ולנוער (שם, סעיף 5), מרכזי החירום (שם, סעיף 7) וכמובן – פקידי הסעד (שם, סעיף 8) על מגוון התפקידים והסמכויות הנתונות בידיהם ולבסוף – ועדות תכנון טיפול ומעקב (שם, סעיף 9), אשר בעבר נקראו "וועדות החלטה", הפועלות כגוף רב-מקצועי המגבש תוכניות טיפול בילדים בקהילה או הפניה לטיפול חוץ-ביתי.
  נקודה למחשבה: בין ציבור "הלקוחות" הנפגע של מערכת הרווחה וכאלו אשר עברו את "הטיפול" של וועדות ההחלטה הנ"ל, ידוע כינוי אחר לוועדות אלו – וועדות הטיוח. רוב מוחלט של מי שהעלו טענותיהם כלפי מערכת הרווחה ופקידי הסעד המופקדים על הטיפול בתיק הגירושין, הסדרי הראייה והוצאת ילדים מבתיהם, יוכל להעיד, כי וועדת ההחלטה, וועדת התסקירים וועדות אחרות מטעם מערכת הרווחה, עסקו בין השאר, בטיוח העובדות אשר הועלו בפניהם, בציון עבודתם של פקידי הסעד "לעילא ולעילא" וברמיסת זכויות ההורה, המשפחה והילד, נשוא הדיון. בוועדות אלו, אם במקרה ואכן נשמעו והועלו טענותיהם של ההורים ושל הילדים (אם בכלל), עסקו בעלי התפקידים בוועדה באופן נחרץ ומקיף בכל דרך הניתנת בידם והעומדת להם, לא רק לטייח את העובדות אלא לסמן "וי" על פעילות פקידי הסעד, אף אם בפניהם הועמדו טענות קשות לחריגה מסמכות, פעולות ומחדלים נגד החוק והתקנות (תע"ס – תקנון עבודה סוציאלית כפי שמתפרסם באתר משרד הרווחה). ברוב מוחלט של המקרים, נרמסו טענותיהם של ההורים ושל הקטינים, אם בכלל נשמעו וההורים, אם אלו אשר משתפים פעולה וכאלו שלא, הוגדרו כ-"בעייתיים" הדורשים "טיפול מיוחד" ו-"שאינם משתפים פעולה" אשר עניינם הועלה בחומרה יתרה כמסוכנים לילדיהם, בפני בית המשפט. אגב, בסוף סעיף 8 במסמך נאמר, כי |במחקרים שנערכו בארץ נמצא שלהמלצת פקידי הסעד השפעה רבה על החלטת השופטים." (שם, עמ' 8). ידוע ועומד בפנינו, כי רוב השופטים משמשים חותמות גומי להמלצות פקידי הסעד ואף אינם מתירים או מאפשרים את חקירתם בפניהם, להוכחת דברי בעלי הדין. בעיקרון, יכול פקיד הסעד להחליט כי היום הוא לילה, והשופט אף לא יביט דרך החלון לבדוק האם נכונים הדברים. למה? לשופטים הפתרונים.
   המעניין הוא וכפי שמופיע בסוף סעיף 9 במסמך, כי "הנחיות משרד הרווחה מחייבות את שירותי הרווחה לנסות לשקם את המשפחה הטבעית כדי שהילד יוכל להישאר בבית". הייתי רוצה לסיים התייחסותי לסעיף זה במלים – "נו, עכשיו נעבור לרצינות", אבל מפאת רצינות הדברים, לא אעשה כן. הדרכים בהם מנסים אנשי מערכת הרווחה לשטות בכולנו עולות על כל דמיון, לכן, ההתעסקות ברצינות הדברים מחייבת אמירה פשוטה וחדה – אולי ההנחיות הן כאלו, אבל התוצאה מעידה על פשעים ומחדלים נגד זכויות אדם, אזרח וילד. פשעים חמורים ביותר אשר נעשים תחת עינו הפקוחה של השלטון.
   בסעיף 10, נדון ההליך המשפטי. הבה נאמר דבר ברור בנוגע להליך המשפטי המתקיים בבית המשפט לענייני משפחה ועליו כבר נאמרו דברים רבים, לא רק בפי אלו אשר נפגעו מהליכים משפטיים המסתכמים בחותמת הגומי המשפטית של השופט, אלא בפי עורכי דין, משפטנים ואחרים. אפשר היה להאמין כי כפי שנאמר במסמך כי בית המשפט "שומע את גרסת  ההורים על יחסיהם עם ילדיהם ועל השתלשלות האירועים שהביאו להפעלת צו החירום" ובהסתמך על העובדה כי תיאור ציני זה של מהלך הדיון מביא בפנינו אשליה כי המשפחה מעלה טענותיה ואת תלונותיה כנגד פקידת הסעד והעדים המומחים, עובדה היא, כי השופטים ממהרים לחרוץ דין טרם נשמע הדיון כולו, השופטים מקבלים את הצעות והמלצות פקידת הסעד בהתעלם באופן כה ברור לעין מהעדויות והמראיות המובאות בפניו (כאילו סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, המתיר לשופט לעשות כראות עיניו בסדרי הדין ובראיות, הינו סוד כמוס הידוע למתי מעט) ואף יתרה מזאת, השופטים מתעלמים באופן קבוע מעדויות למחדלים, לפשעים ולפגיעה בקטין הן מצד בעלי הדין והן מצד העד המומחה המופיע בפני השופט. החמור מכל הוא, כאשר השופט מתעלם מעבירות חמורות הפוגעות בזכויות הקטין אשר עליו מופקד אותו פקיד סעד. האם אפשר לומר אז, בזהירות הראויה, כי השופט נותן ידו לפשעים עצמם?
   בהמשך הסעיף נאמר כי "בית המשפט אמור להמליץ על הפתרון הטוב ביותר בעבור הילד מכל טווח האפשרויות הקיימות – מהחזרת הילד לרשות הוריו… ועד להכרזת הילד כבר אימוץ". נו, באמת. סטטיסטית – הדיונים בבתי המשפט נגמרים כמעט תמיד בהוצאת הילד מביתו, אלא אם המדובר הוא בשופט זה או אחר, אשר באופן חריג יוצא חוצץ נגד העובדות העולות בפניו מפי פקידת הסעד, או שאותו שופט יושב בערכאה שאינה קרויה – "בית המשפט לענייני משפחה".
   החל מנקודה זו מעלה המסמך טענות קשות העולות מתוך וועדות ותחקירים רבים, כמופיע בסעיף 11 – "המחלוקת בדבר הוצאת ילדים מן הבית". המסמך מעיד כי "טענות אלו נשמעו בוועדות הרווחה השונות, בדיוני וועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ובמאמרים אקדמאיים בכתבי עת ובתקשורת" (כמופיע בציטוט מס' 20 בתחתית עמוד 10 במסמך).
   עיקרי הטענות המופיעות במסמך נוגעות לריכוז סמכויות גדולות מדי בידי פקידי הסעד אשר ידם "קלה מדי" בקבלת החלטותיהם בדבר הוצאת ילדים מהבית, כאשר הנפגעים העיקריים ממצב זה הם מהשכבות החלשות. כמו כן, מעלה המסמך טענה חשובה בדבר איכות הייצוג המשפטי אותו מקבלים ההורים מאת המדינה, באשר לשכר הזעום אותו מקבל עורך הדין ומסיבות אחרות (אשר לנו, כיום, כבר ידועות, כמו עורכי דין מתלמדים, חדשים ושאינם מנוסים, כאלו הפוחדים לצאת מול המערכת וכו'). טענה אחרת מדברת בדבר הוצאת ילדים רבים מן הבית, הנעשית במקרים רבים בשגגה והנזק הבלתי הפיך הנגרם לילד ולמשפחתו גם אם הוא מוחזר לביתו אחרי תקופה. טענה אחרת מדברת בדבר הוצאת שאר ילדי המשפחה מהבית, הבאה באופן אוטומטי לאחר הוצאת הילד הראשון. לעתים, המשפחה הנתקלת בבעיות מסוימות, פונות לנציג מערכת הרווחה, צעד המסתיים בהוצאת הילדים מהבית באופן פתאומי, בלי שום קשר לסיבה המקורית בגינה פנו לסיוע הרווחה וכל זאת בלי בדיקת כל מקרה לגופו. כיום ידוע על הוצאת ילדים אחרים מבית ההורים, גם במקרים בהם ההורים שיקמו את חייהם, ילדו ילדים נוספים והתקדמו הלאה, אלא שעינה הפקוחה של מערכת הרווחה, יותר נכון – עינה הצרה של פקידת הסעד, מביאה לצער ולטראומה קשה לבני המשפחה בלא שום סיבה.
   טענה אחרת העולה מהמסמך היא בדבר המחיר הכבד אותו משלמים הילדי הניתקים מחיק ההורים בפתאומיות, גם במקרים בהם אכן נקבע כי נשקפת להם סכנה. הטענה מתבססת על ההבנה הברורה, כי הקשר בין ההורה והילד הינו מורכב הרבה יותר מההבנה הצרה אשר יש לפקידת הסעד ולמדינה אך שיקול הדעת שלעתים אינו ברור והיד הקלה על ההדק,  עומדים בבסיס ההחלטה השרירותית.

   טענה אחרת, הינה בגין חוסר השקיפות והעדר ביקור חיצונית על פעולות מערכת הרווחה – העובדים הסוציאליים ופקידי הסעד.
ולבסוף, טענה הנשמעת כל כך מוכרת שאינה באה לידי ביטוי במדיניות משרד הרווחה בנושא. בעיית ניגוד עניינים: "השירות למען הילד", שהוא השירות היחיד בארץ אשר עוסק באימוץ, הוא בבחינת כתובת יחידה לשתי קבוצות אוכלוסייה שהאינטרסים שלהן מנוגדים. מצד אחד קבוצת ההורים המולידים, אשר נלחמת על זכותה לגדל את ילדיה, ומצד שני קבוצת המועמדים, אשר משתוקקים לאמץ ילד. האפיונים של שתי הקבוצות שונים – ככלל, קבוצת המועמדים לאמץ היא משכבה חברתית מבוססת יותר מקבוצת ההורים המולידים, ועל כן היא חזקה יותר מבחינה חברתית ויש לה לובי חזק.
   ואם בנושא לובי חברתי ומעמד מבוסס יותר עסיקנן, ראוי להזכיר דו"ח אחר  אשר הוגש בנושא האומנה לכנסת ב- 2002 ובו כבר נאמר כי החשש הוא כי פקידי הסעד פועלים משיקולי רווח כאשר הם לא מחזירים את הילדים לחיק משפחותיהם הביולוגיות. הדבר נאמר כבר ב- 2002, בדו"ח הנוכחי ב- 2005 אנו מדברים על לובי חברתי ויכולות כספיות חזקות יותר ועדיין שום דבר לא תופס את מנהיגות המדינה ומעורר אותן מהתרדמת.
   סעיף 12 במסמך דן בוועדת גילת, אשר הגישה את המלצותיה לשר העבודה והרווחה דאז, הרב שלמה בניזרי, בחודש נובמבר 2002. עיקרי ההמלצות, כפי שעולה מהדו"ח וכפי שנאמר במסמך – "קשורות לעובדה שוועדות ההחלטה לא פעלו מתוקף חוק או תקנות והיו טענות חוזרות ונשנות על תהליך העבודה שלהן". המסמך מביא חלק מההמלצות ולהלן עיקריהן.
1)         כל דיון בוועדות תכנון טיפול ומעקב (שם חדש, מכבסת המלים לוועדות ההחלטה), לא יתקיים אלא בנוכחות הקטין ובני משפחתו. במידה וההורים אינם נוכחים, יהיו נוכחים קרוביו של הקטין המחזיקים בו בפועל.
2)         חובת תרשומת (פרוטוקול) בכל דיון בוועדה, וזאת על מנת להופכו לשקוף וכן חובת גילוי והבאת הפרוטוקול בפני הקטין ובני משפחתו.
3)         הקטין ומשפחתו זכאים לנציג מטעמם.
4)         למשפחה יש זכות מהותית להציג תוכנית טיפולית חלופית.
5)         כינון "נציב קבילות", קביעת מנגנוני תלונה על פקידי הסעד, על חברי וועדת ההחלטה ועל חברי וועדת תוכניות הטיפול העליונה. מנגנונים אלו חייבים להיות בעלי נגישות לקטינים שעניינם נדון, למשפחה ולנציגה וכן – לארגונים וולונטריים המבקשים לקבול על תופעה כללית. כמו כן הומלץ לקבוע מנגנון ברור וידוע של התייחסות להערות בית-המשפט באשר להתנהלותם של פקידי סעד מסוימים.
6)         כל דיון ייערך רק בוועדה לתכנון טיפול ומעקב ולא ייפתח כל הליך טרם שהוועדה תנמק בכתב מדוע יש להוציא את הקטין לאימוץ ולא להסתפק בהליכי השמה חוץ-ביתית רגילה. דברי פקידי הסעד בתחומים השונים אשר יהיו נוכחים בדיוני הוועדה יפורטו ויתועדו בפרוטוקול.
7)         בנוסף, המליצה וועדת גילת כי ייערך תיקון בחקיקה ויינתן מעמד רשמי לוועדות אלו, באשר להחלטה להוצאת הקטינים מביתם בכדי להכריז עליהם בני-אימוץ. כמו כן, "הוועדה ממליצה כי ייקבע בתקנה כי בכל מקרה שאין ההורים מסכימים למסור את ילדם לאימוץ, לא ייזום פקיד הסעד הראשי לעניין חוק האימוץ, התשמ"א-1981, כל צעד לקראת הכרזת הילד בר-אימוץ עד להכרעת ות"ט בנדון".
8)         "הקמת מועצה מדעית שתפקידה להגביר את הפעילות המחקרית, כדי שתהיה דרך להעריך את דרכי קבלת ההחלטות של פקידי סעד ולבנות תשתית אמפירית להחלטות בעתיד. "
והנה, בסעיף מס' 13 מוסבר לנו, כי יו"ר וועדת העבודה, הרווחה והבריאות דאז, ח"כ שאול יהלום, בישיבת הוועדה ב- 10/03/2004, ציין כי "בעקבות הוועדה (וועדת גילת), שלא יושמה בקדנציה הקודמת, מונתה וועדת יישום בקדנציה הנוכחית, בראשות מנכ"ל משרד הרווחה, פרופ' דב גולדברגר". ובהמשך – "יש לציין כי ח"כ שאול יהלום, יו"ר הוועדה, קיבל מכתב מאיגוד העובדים הסוציאליים, שבו התבקש לבטל את המלצות וועדת גילת – לעובדים הסוציאליים היו השגות רבות על הדו"ח, בעיקר בנקודות שבהן הוצע לצמצם את סמכויותיהם של פקידי הסעד או לחשוף אותם לביקורת.span>"
   לסיכום שלב זה, נאמר בדו"ח בסוף עמ' 13, כי – "עד לכתיבת שורות אלה (30/11/2005) לא התקבלה תגובת משרד הרווחה אשר ליישום דוח וועדת גילת ודוח ועדת גולדברגר. צוין שבשנים האחרונות היו במשרד הרווחה הרבה חילופי גברי." עד כמה יתעתעו בנו משרד הרווחה ומערכת הרווחה. הדו"ח המעלה אבק, מאז שנת 2002 במשך שנתיים במגירות שרי הרווחה דאז ומערכת הרווחה, מהווה לרבים בישראל מקור לגאולת כאבם, אך במשרד הרווחה לא ממהרים להוציא את הקופה החיה ואת ביצת הזהב מידיהם. בינתיים, קטינים מוצאים מבתיהם באופן פושע אבל, למי זה אכפת. עוד מצוין במסמך כי בספר התקציב של משרד הרווחה לשנת 2006 (מאוקטובר 2005) נאמר "לקראת שנת 2006 נערך המשרד להתחלת הרפורמה המקיפה בוועדת הוועדות בהתאם למסקנות הוועדה בראשות פרופ' דבר גולדברגר והוועדה בראשות פרופ' גילת". לפי הנראה כיום, שנת 2010, לפי עדויות המצויות בידי התנועה למען עתיד ילדינו ועמותות אחרות – המצב רחוק מלהיות דומה אפילו, ליישום ההחלטות. הוצאת ילדים מבתיהם נעשית באופן ברוטאלי, נוקשה, תחת איומים ופגיעה במשפחה כולה. וועדות ההחלטה למיניהן עדיין אינן מתירות ייצוג של עורך דין ובמקרים רבים, ההורה המגיע מיוצג בעורך דין "נענש" קשות על ידי פקידי הסעד ומערכת הרווחה. פרוטוקולים אינם נמסרים לידי המשפחה וקולו של הקטין – נאלם דום.
   סעיף 14 – הוועדה לבחינת עקרונות היסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, מעלה מצב קשה בדבר שיפור המעקב אחר הילד אשר הוצא מביתו ומצבו, "כדי למנוע מצב שבו הילד הולך לאיבוד במערכת". להלן ציטוט מהמסמך, המדבר בעד עצמו:
   "מעבודתה של ועדת המשנה עלה שלעתים קרובות אין בידי המערכת מידע מלא ומדויק על מספר הילדים הנמצאים במסגרות ההשמה השונות, על מיקומם ועל מאפייניהם, ואין למערכת ההשמה החוץ-ביתית מידע אמין ומעודכן על שינויים החלים במאפייני הילדים הנתונים לאחריותה ועל צורכיהם. בכך נפגמת במידה רבה יכולתה של המערכת להיערך בדרך הראויה למילוי צורכי הילדים ולשמירת טובתם. יתירה מכך, יש עדויות לכך שגם המעקב אחר ילדים לא מעטים הנמצאים בהשמה חוץ-ביתית הוא לקוי. בין היתר נמצא שיש ילדים שלא נערכת בעניינם ביקורת תקופתית במשך שנים, ושהקשר של רשויות הרווחה עמם בעת היותם במסגרת ההשמה אינו רציף, כלומר אין למערכת הרווחה ידיעה בכל רגע נתון היכן הילדים שבאחריותה נמצאים, מה מצבם ועד כמה הטיפול שהם מקבלים ראוי ועונה על צורכיהם."
   האם יש משהו להוסיף על ציטוט זה? האם יש מה להוסיף על מערכת פושעת, אשר אינה בוחלת בשום אמצעי ובשם טובת הילד, חייו ועתידו, היא פועלת להוציאו למסגרות כאלו, אשר אין הוא נחשב שם יותר ממספר ובמהרה, היחס אליו כאל יצור אנושי נמחק? הרווח הכלכלי, התקציב ההולך לאיבוד בתוך המערכת ומפרנס את המערכת כולה. כל אלה, מביאים למצב בו הילד נעלם, חייו מקבלים תפנית הרסנית ובמקרים רבים מאוד, הרבה מעבר לפגיעה הבלתי הפיכה בו, בקשר עם משפחתו ובחייו, עתידו לוט בערפל.
   בסעיף 15, מובא פסק הדין של בית המשפט העליון בנושא רגיש זה. בחודש יולי 2004 ביטל, בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים, את החלטת פקידי הסעד להעברת שני קטינים, בני 8 ו- 10, מחזקת אמם למוסד המיועד לילדים בסיכון גבוה, במסגרת אמצעי חירום הכלולים בחוק הנוער.
   השופט אהרון ברק קבע כי פקידת הסעד טעתה בפירוש כוחה וסמכויותיה. ומדבריו – "מטרת סמכות החירום בהוצאת ילד מביתו היא "לעולם שמירה על שלום הקטין. אין לעשות שימוש בהליך כדי להסתייע בו בקבלת החלטות שיפוטיות. לשימוש זה אין עיגון לא בלשון החוק ולא בתכליתו. ודאי שאין לנקוט הליך כדי 'להעניש' הורה או ילד בגין חוסר שיתוף פעולה עם הרשויות או 'לכפות' שיתוף פעולה כאמור".

"אנחנו עובדים בשיטה שבעיניי יש בה הרבה רקב וטיפשות" – עו"ד אורי קורב / אסף חיים פרייס

   בעיתון ידיעות אחרונות (כותרת, ה- 12/02/2010, עמ' 2-3), פורסמו בהרחבה דברים אשר השמיע סגן פרקליט מחוז ירושלים, עו"ד אורי קורב. במאמר זה, לא אדרש למלים בוטות ולכינויי הגנאי של עו"ד קורב מפאת כבוד בית המשפט העליון ומערכת המשפט על בתיה, אך על כל אדם בישראל ועל אחת כמה וכמה אלו היושבים בצמרת משרד המשפטים, לשום את ליבו ואת מעייניו לדברים אשר נאמרו כלפי מערכת המשפט ע"י ומפי אחד מהם. שמא היה אומר את זה עוד אב גרוש, היה הוא מוצא את עצמו במהירות האור אחרי סורג ובריח, מואשם בחתירה תחת אושיות המדינה ובפגיעה בסמל ריבוני. אבל כאשר הדברים נאמרים מפי סגן פרקליט מחוז ירושלים, ברמה ובדרג כזה, אזי עדיף לצמרת המשפטית שתעסוק בטיהור המערכת מאלה אשר הביאו דברים אלו ביושר על עצמם מאשר בחיפוש אחר מה יעשה לאיש, אשר הבוס מחפש את הדחתו. כאשר הילד ברחוב צועק – "המלך הוא עירום", מוצאת להורג כל המשפחה. כך קורה במדינה אשר הכוחניות ועושק הדיעות שולט במרום המערכת ומשפיע ומחלחל עד אחרון השחקנים על הלוח. הדברים אשר נאמרו על ידי עו"ד קורב הינם מנת חלקם של רבים מאתנו, מי שקרויים – "לקוחות" מערכת הרווחה, הנפגעים ממערכת המשפט, במיוחד מבתי המשפט לענייני משפחה ומערכת הרווחה.

   שימו לב לדברים הבאים, המצוטטים היישר מהכתוב בעיתון (שוב, בהשמטת כינויי הגנאי אשר על כולנו להתנגד להם ועל כולנו לעסוק בעיקר הביקורת): "אין להם מושג מה אתה הולך להגיש משפטית. אם לא תיתן להם משפטים, הם לא יידעו משפטים ובטח לא את העובדות". האם לא קרה ששמעתם, שעו"ד שלכם או של הצד השני טען או טוען, כי השופט אינו קורא את התיק? לא פעם ולא פעמיים?

   "בהכירי את המקצוע שלנו אני אומר לכם, לפעמים השופט מחליט. למה?… או כי הוא חושב שהוא יודע הכל. או כי ליבו נטה (להחלטה) כבר בשלב הזה… בשלב הזה, לפעמים נגמר הסיפור. כלומר בטיעון הראשון שלכם באולם. הוא לא שמע את הצד השני, הוא לא פנוי עכשיו לשמוע יותר, בין בגלל שהוא התחיל לשחק טטריס על המחשב שלו, שגם זה קורה, ובין אם מסיבה אחרת. או שהוא נורא השתכנע". אז, איני יודע מה לגבי הטטריס, אבל מי מאתנו לא הבין, כבר מהשלב המוקדם של הדיון, כי מולו יושב שופט אשר קבע את תוצאות המשפט וכי מבחינתו אין עדות או ראיה אשר תשנה את המצב. מי מאתנו לא ניסה להגיש פסילה כנגד שופט, אשר זוהי התנהלותו ומי מאתנו לא נדחה בגין טענות טכניות אלו ואחרות, במיוחד שהמערער ומבקש הפסילה עושה כן בגין בקשתו לערער על החלטה שיפוטית. כעת, מי שאומר במפורשת כי השופט קובע את תוצאת המשפט כבר למן ההתחלה, אינו עוד אב גרוש המסוכן למערכת.

   הציטוט הבא והדברים הנכתבים בגינו אינו נוגע לדברים אשר יכולים להישמע כדברי גנאי אלא לתוכנם ולמשמעות המוטחת מהם כלפי המערכת: "בהבדל מכם, שלכם יש שכל ישר… באולם לפעמים נפרדים ממנו דווקא שלושת האנשים שאמורים להשתמש בו הכי הרבה". כל כך הרבה פעמים, רבים מאתנו שומעים את עורך הדין המייצג אותנו, בין אם הוא מסוג עורך הדין הנלחם או המאופק, זה שמוכן להתסער קדימה בעבור הלקוח שלו וזה אשר נאלם דום בבית המשפט, אומר כי אין לנו מה לחפש אחר ההיגיון בבית המשפט, כי ממש לפני הדלת, הוא נשאר בחוץ. והנה, אומר לנו את זה בריש גליא לא אחר מסגן הפרקליט המחוזי בירושלים.

   הציטוט הבא נוגע בהרגשה האוכלת את כולנו מבפנים ומבטאת את התחושה האמיתית הרווחת בציבור ה-"לקוחות" של משרד הרווחה – "אנחנו עובדים בשיטה שבעיניי יש בה הרבה רקב וטיפשות". עיזבו את הטיפשות, כן או לא. האם יש משהו להוסיף על דברי סגן הפרקליט המחוזי? האם יש משהו עוד לומר על תיאור כה ברור, מכוון, אמיתי, של מערכת אשר פוגעת באלו הזקוקים לאמירותיה ולחסדיה ובמקום לפעול לגילוי האמת, פועלת להרחבת מעגלי השקר והרמייה של מערכת הרווחה?

   מתוך העיתון, אבקש להעלות עוד שני דברים, אשר מתארים בדיוק איזה יחס יש לדברים הנאמרים כעת ובכל זמן להאשמות ולדברי ביקורת נגד מערכת המשפט והעומדים בראשה. העיתונאי נחום ברנע, המתייחס במאמרו לדברי עו"ד קורב, אומר כי "עולה מהן תמונה מדאיגה של זחיחות, יוהרה ועודף ביטחון עצמי" (ידיעות אחרונות, כותרת, עמ' 2 פסקה 3). היינו יכולים לצפות כי דווקא בעיתונות – הכתובה והאלקטרונית, יעמדו על רגליהם האחוריות מי שרואים בעצמם כל השנה כשומרי ומגיני חופש הביטוי וההתבטאות ולא יוכיחו שוב ושוב כי כל אימת שנאמרת ביקורת זו או אחרת כלפי בית המשפט, דווקא העיתונות תצא להגן עליה, אלא בדיוק ההיפך – שבעת כזו, תידום העיתונות ותאפשר לטייקוני מערכת המשפט להתנגח ולו לטובתו של האזרח אשר דברים כגון אלו מרגיש וחש על בשרו במהלך עשרות שנים. אלא, שבסוף המאמר, כותב מר ברנע את הדברים הבאים: "אני רוצה להניח שהפרקליט מעד, הגזים, נסחף. זאת הנחה אופטימית. הרבה יותר מדאיגה ההנחה ההפוכה: שמה שהוא מתאר מדויק, אמיתי, קולע. אם זה המצב, אלוהים ישמור".

   לכן, אפנה אליך מר ברנע ובאמצעות דבריך, לחבריך באיגוד העיתונאים, היודעים, אף מתעדים, אירועים אלו ואחרים, אך מעדיפים מסיבות אלו ואחרות לידום בעת ההיא מאשר לעמוד על עקרונות חופש הביטוי והפרסום ולהוציא את האמת לאור. גם משמיעת כתבים אחרים, בערוצי הטלוויזיה והרדיו, ניתן לשמוע את הדברים הכמעט ברורים – מחד, גינוי לבוטות ולדרך בה נאמרו ומאידך – אמירה מעבר לברורה, כי לא רק אמת נאמרה כאן, אלא גם דברים עם ביסוס, המבוססים לא רק על תחושות אלא על דברים שראה במו עיניו.

   כולי תקווה, כי מערכת המשפט לא תמהר לחרוץ את דינו אלא תאט ותסמן לה מטרה חיונית הרבה יותר – גילוי וחשיפת אותם שופטים אשר כמנהגם ובאופן התנהלותם, יושבים בדין ופועלים באופן כזה, הפוגע בזכויות בעלי הדין היושבים מולם ומטים את הדין כלפי הדיעה הקרובה לדעתם. נכון, הדרך אינה ראויה וחבל שבדרך זו התגלתה הביקורת על מערכת המשפט. גם נכון, שאין הרבה אמיצים אשר היו אומרים דברים אלו בריש גליא, כמו שאין הרבה כאלה שחושבים לומר החוצה את אשר הם מרגישים בפנים. אבל, מרגע שביקורת מעין זו יצאה החוצה ושטפה את אוזני הציבור הרחב, אין לשר המשפטים ולצמרת המשפט בישראל אלא להפנים את הביקורת ולצאת במסע טיהור נוקב וחד לא על מנת להחזיר משהו מכבודה בעיני הציבור (ובאם תעשה כל מעשה מסיבה זו, אם הייתה איזו מידת אמון בלב הציבור, אזי תחדל) אלא על מנת לקיים מערכת משפט אשר משרתת את האמת, הצדק, היושר והמוסר. כפי הנראה מדבריו של עו"ד קורב – המערכת רחוקה מלהיות כזאת.

"האם פקידי הסעד עוזרים למשפחות עניות?" ניתוח וציטוטים ממאמר נוסף של הגב' אסתר הרצוג / אסף חיים פרייס

   טענתו של מנכ"ל התנועה למען עתיד ילדינו, מר יעקב בן יששכר, בדבר ביזור ופיזור התקציב של משרד הרווחה למקומות וליעדים הלא נכונים וכי יש דרך אחרת לניצול הכספים לטובת הציבור, מקבלת משנה תוקף, כאשר אנו קוראים את המאמר. במאמרה, מציינת הגב' הרצוג כעובדה, כי – "בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן – פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. הללו סופגים את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה. העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר לידי ה"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, "מטופלים" ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים."
   במאמר זה, תוקפת הגב' הרצוג את מערכת הרווחה הכוחנית בכל הנוגע למאפייני גישת פקידי הסעד לעניים ולקבוצות חלשות, או כפי שמציינת הגב' הרצוג – "מוחלשות". הגב' הרצוג אף טוענת כי אין המדובר בהעדר מקצועיות ואף לא בכוונת זדון כסיבות לכך, אלא במבנה המערכת "המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית ומגדרית" ואף גיל. במאמר זה מציינת הגב' הרצוג את מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, אותה אג'נדה הקיימת במושגי ה-"עזרה" או "סיוע" המכוונות לקבוצות אלו.
   בתנועה למען עתיד ילדינו ואף בין ארגונים שונים אחרים, אנו מגדירים זאת במלים אחרות. אותו מבנה המערכת המשרת את האינטרסים של המערכת, משרת דווקא אינטרסים אשר לא היו אמורים להיות קיימים כלל ועיקר כאשר אנו באים לבחון את טובת הילד, קרי – שיקולים כלכליים ושיקולי רווח, המניעים את המערכת כולה. מערכת שיקולים אלו היא זו המניעה ומקיימת את ה-"אג'נדה", אשר במהלך השנים האחרונות פחדו באזורנו לבטא את המושג, כאשר באו לתאר את פעילותה של מערכת הרווחה. כיום, שני מאפיינים אלו – שיקולי הרווח והאג'נדה – מבוטאים בריש גליא בכל מקום ועל כל במה, בפי כל מי אשר נלחם במערכת הרווחה וטובת הילד באמת לנגד עיניו.
   מתוך עיון וקריאת שורות אלו עולות שתי עובדות חיים, אשר מעמידות את כל נושא זכויות האדם והילד במדינת ישראל באור מביש ומהוות כתם על המדינה כמדינה דמוקרטית, בה חופש וחירות חרוטים על דגלה, אך מבוזים בידי שליחיה. עובדה ראשונה היא, כי מירב המשאבים המוקצים לטיפול בנזקק משמשים בעיקר להעסקת מערכת רחבה ביותר של בעלי אינטרסים כלכליים ורווחיים – מטפלים, פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכמובן – העובדים הסוציאליים. באשר לעובדים הסוציאליים, קרי, פקידות הסעד, נאמר כי מהות עבודתם, כפי שמתואר במאמר זה, היא העזרה לחלשים. אלא, שכאן באה ותופסת מקומה העובדה השניה, בדבר הסטת המשאבים, שנועדו מלכתחילה לסיוע לנזקק, למערכות המתווכות המקצועיות השונות, מצמיחה תלות וחולשה נוספת של הנזקק מחד ומאידך, כמי ששולט במערכת, פועל הן כמפקח והן כמפעיל של המערכות הסובבות ובעלי האינטרסים אשר הוזכרו לעיל ומכאן אנו למדים, כי בידי פקיד הסעד והעובד הסוציאלי מרוכז כוח, ההולך וגובר, אשר השימוש בו החל מהתערבות בחיי האנשים – המטופלים – והמגיע עד לידי כפייה, פועל גם תוך כדי שלילת זכותו של האדם לשליטה בחייו, שלילת זכויותיו וכן תוך הרס הקשר המשפחתי והחברתי.
   כדאי לקרוא את המשך המאמר,  ממנו ניתן  להבין את הקורה לקבוצות חלשות ומוחלשות בבואן במגע עם מערכת הרווחה. כאשר נבחן המושג "עזרה", חשוב להבין הכיצד יוצרת המערכת השלטונית את התלות בה מצד הנזקק והמתואר כמי שמצוי בקבוצות הנזקקות – אופן השיכנוע של האדם החלש או המוחלש, תחת המסווה של "עזרה", מאפשרת לממש דרכים וסוגים שונים של אינטרסים, כגון פרנסה, קידום בסולם החברתי-כלכלי ואחרים.
   באמצעות ה-"עזרה", מציינת הגב' הרצוג (בהסתמך על מחקרים אחרים), מבקשת המדינה באמצעות שליחיה, להכתיב לאנשים את קוד ההתנהגות, הפעלת שליטה ומימוש אינטרסים שונים של עצמה, המוסתרים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקק. ה"עזרה" המוצעת לנזקק היא – "אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם". כלומר, במקום לטפל במטופל באמצעות אמצעים אלימים, כפייה, מעצר וכו'. באופן זה, כאשר פקידת הסעד משמשת לפנות לכל משפחה, אדם, פרט וכלל, הופכת המדינה ממונופול של אלימות ונעשית בעליו של מונופול על הדאגה, אשר אינו משרת את ציבור המטופלים אלא דווקא את המטפלים ותוך כדי כך, הוא נהפלך לחזק בהיקךף גדול יותר. בדבריה, מעלה הגב' הרצוג את האופן בו מערכת הרווחה אינה מבליטה את הדרך בה היא נוהגת להפעיל אמצעים אלו ואחרים על האדם הפשוט. בכך אנחנו מקבלים אמצעי כפייה, כופים עלינו את הדרך באופן בו לא נרגיש זאת.
   אלא, שבציבור הכללי קיימת הרגשה, ההולכת וגוברת, כי אכן מדובר בכפייה רבתי, המנוהלת באמצעים ברוטאליים, דורסניים, קשים ופוגעניים, אשר אינם משאירים הרבה מקום לדמיון אצל ה-"מטופל" או משפחתו (אשר אף היא נכללת לעתים במושג – "מטופל"). פקידות הסעד, באופן התנהלותם, בדרך בה הן מסוות או בודות ראיות וטענות, בדרך בה הן מוציאות את הצווים, אינן משאירות מקום נרחב למחשבה אחרת מלבד זו האחת – "כל עולמו של האדם נחרב כאשר הוא פוגש את פקידת הסעד, אם על סף ביתו אם במשרדה". נכון, בחלק מהמקרים, הפנייה אל הרווחה או יצירת הקשר עמם נעשית באופן כזה בו מציגה פקידת הסעד את הרצון לסייע, לעזור, לשקם. אך עד מהרה, נחשפת האמת מאחורי החזות האישית, המרצע יוצא מהשק. ביסוס לעובדה וטענה זו ניתן לראות בהמשך המאמר, העונה לשאלה – "מדוע לפיכך אין מנגנוני הרווחה מסוגלים לעזור?"
   הבסיס לתשובה, אליבא דגב' הרצוג, נעוץ דווקא בהיות מנגונים אלו, על פי מאפייניהם, מערכות מנגנונים בירוקרטיות, הבאים לתווך בין האזרח למדינה, אך "המטפחים את האינטרסים של עצמן תוך צבירת כוח. ארגון רווחה… מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים". הרשו לי להתייחס קודם לחיבור בין המושגים פקידים ו-פרופסיונלים. אם היו פקידי הסעד רק "פקידים" אזי היו מבצעים את עבודתם – איתור המקרה והבאתו בפני וועדה או גוף מקצועי. אלא, שמתוך היותם פרופסיונלים, נאגר בידיהם כוח רב, אימתני, הדורש אף מקבל סמכויות מרחיקות לכת כלפי ה-"לקוח" או ה-"מטופל", עד כדי כך, שהעירבוב בין פקידות ופרופסיונליות מביא לטשטוש בין שני הדברים, העצמת ה-אני, העצמת התפקיד ומכאן – קם הגולם על יוצרו.
   כאן הולכת הגב' הרצוג כברת דרך ראויה, בה היא מסווגת את אוכלוסיות ה-"מצוקה", האוכלוסיות החלשות, ה-"נהנות" ומתויגות כ-"לקוחות" רווחה, קרי, כאלו אשר כלפיהם מערכת הרוחה פועלת ב- "סיוע", "קידום" ו-"שיקום", אך הגב' הרצוג מכילה מושגים אלו כ-אידיאולוגיה, כלומר – הבסיס הרעיוני עליו נשענת תורת ופעילות הרווחה. אין ולו אחד בציבור הישראלי על גווניו שלא יסכים, כי אכן יש לפעול בציבור, כחלק מחובת המדינה כלפי אזרחיה, במדיניות של "סיוע, קידום ושיקום", אך משום מה נדמה, כי האידיאולוגיה במערכת הרווחה תפסה פן שונה לחלוטין ממה שכולנו היינו מצפים לו. הגב' הרצוג מתארת את הסיבה לכוחניות האידיאולוגיה באופן הבא, אשר אינו משאיר הרבה מקום לדמיון. מערכת הרווחה פועלת כארגון בירוקרטי, אשר בבסיסו קיימת אידיאולוגיה זו של סיוע, קידום ושיקום ועוד שאר מושגים עילאיים, הנועדים לטובת הנזקק, אלא שמטבען, מטרות אלו הינן הומניות וככאלו, הן "נתפסות כהיפוכן הגמור של מטרות פורמליות + ארגוניות". ייחודה ומקומה העיקרי של אידיאולוגיה זו במכלול מערכת הרווחה, מכוון באופן בולט ומיוחד בתחום הטיפול בילדים ונוער, אשר חלקם מוגדרים ב-"סיכון" או "נזקק" וככזה, תחום זה הינו אחד מהתחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה בגין אופי האוכלוסיה וייחודה כלפי אוכלוסיות אחרות. הגב' הרצוג מתארת את המושג "טובת הקטין" כתמצית האידיאולוגיה והדאגה של המערכת. הגב' הרצוג אף טוענת, כי – "היא (אוכלוסיית הנוער והקטינים – א.ח.פ) מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו" וכאן מעלה הגב' הרצוג את אחת הנקודות הבעייתיות, הטעונות והקשות ביותר בסוגיית טיפול מערכת הרווחה בקטין ובמשפחתו.
   "האמצעי העיקרי לטיפול בקבוצה זו הוא העברת ילדים ובני נוער בסיכון למוסדות באחריות משרד הרווחה. למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המבילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. המוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לעובדים סוציאליים, מדריכים, פסיכולוגים, מנהלים ומטפלים רבים אחרים. אל שורת הפרופסיונלים הנשכרים מהטיפול מצטרפים עובדי שירותים ציבוריים נוספים כגון שוטרים, העוסקים בחקירת הפגיעות בילדים ובהשת הבורחים אל המוסדות, עורכי דין שמייצגים את מערכת הרווחה ואת המשפחות, שופטים ועוד…".
  שמעתם? קראתם? האם אנחנו לא מבינים מה הולך פה, אל מול עינינו, בידי המדינה אשר אמורה להגן על ילדיה? העיסוק סביב הילד הקטין כנזקק, כבורח, כמי שהוחלט להוציאו החוצה מהמשפחה, מספק מקורות פרנסה ל… שוטרים…. עורכי דין… שופטים…". האם יש צורך לחזור על דברים אלו? נציגי החוק והשלטון, נהנים אף הם מהתעסקות זו? אולי לא בפרנסה ממש, לא הייתי מעלה על דעתי ששופט ישתכר משכורת וכספו מארגון זה או אחר, אך רגע, האם לא ידוע לנו על מס' מקרים של שופטים אשר הועסקו, ייעצו והיו בקשרים אלו ואחרים עם ארגוני נשים, וועדות ומפלגות. נציגי החוק, אשר בהם אנו אמורים לבטוח, אשר אמורים לייצג בפנינו את סמכות השלטון ואת היכל הצדק.
   הנה ציטוט נוסף ממאמרה של הגב' הרצוג, המצטטת ממחקרה של מילי מאסס, חוקאת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית, הקובעת כי:
1) "העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה.
2) בעקבות מחקר ומאמר מאת פרוסט ושטיין (1989), "מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות. כאנשי מקצוע העוסקים באוכלוסיות השוליות חובתנו להישמר מכל משמר, שלא לשמש בידי החברה שוט המופנה כלפי אוכלוסיות אלה בשם עקרון טובת הילד "
3) "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד".
4) על פי מחקרה של מאסס, "ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת[6] (או שוט) לפיקוח על החלשים: 'לשמור על טובת הילד, על פי נורמות שנקבעות על ידי קבוצות המרכז בחברה… מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות'".
טענות אלו ודומות להן, כאשר הן מועלות בפי פעילי התנועה למען עתיד ילדינו ותנועות ועמותות אחרות, נתפסות בשתי אופנים. האחד – כדיעות מסוכנות, משוללות כל בסיס, אנרכיסטיות, המחייבות את המערכת להדליק פרוז'קטור ולעמוד על רגליו האחוריות ועוד שאר דיעות הבאות "להגן" על ציבור פקידי הסעד והעובדות הסוציאליות. השני – לא רק שדיעות אלו מסוכנות ואנרכיסטיות, אלא כי המביע אותן הינו בד"כ האב הגרוש אשר חש כי המערכת פגעה בו ולכן הוא ממציא תיאוריות ופנטזיות, על מנת להשתמש בהן ככלי שרת בבואו להתייצב מול המערכת, בבית המשפט, בתחנת המשטרה וכו'.
   הגב' הרצוג ממשיכה ומצטטת את מר יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה נוסף בתחום העבודה הסוציאלית, אשר תוהה על המניעים האמיתיים מאחורי האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות ולפי דבריו – "השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה (ווזנר 1996)".
   אסיים את ציטוט מאמרה של הגב' הרצוג בנושא חיי הילדים במוסדות השונים. מעבר למה שהציבור חושב שהוא יודע, קיימת גישה במערכת הרווחה, החל משר הרווחה, נציגיו ויועציו השונים, בהמשך – הגורמים המקצועיים השונים במערכת הרווחה והקשורים לה – כי המתלונן, בד"כ האב הגרוש, מבטא בזאת את תיסכולו ואת מורת רוחו מהמערכת, אך יתרה מזאת, דיעות אלו הנשמעות על ידי האב הגרוש מול השופט מקבלת סטייל של אדם המתריס נגד סמכות בית המשפט ואף פוגע בכבודו.
   והנה, הגב' הרצוג, מצביעה על הפערים בין האידיאולוגיה ובין המציאות וכפי שהגב' הרצוג כותבת – "בין המטרות הנעלות שקבעה רשות חסות הנוער… לבין מציאות של תלות ופיקוח יומיומיים, כפיי ואלימות, העדר עצמאות ויצירת שוליות חברתיות", בדתה על הוסטל לנערים ב- 1991. בהוסטל זה שוכנו בני נוער מכוח צווי בתי המשפט. בעבודתה זו מוכיחה הגב' הרצוג באופן מאלף את אשר אמרה בדבר התלות המוחלטת בין המסייע לנזקק ותולה, בין השאר, את הסיבות לכישלון ההוסטל בהשגת מטרותיו, לא בכוח האדם – אם מתאים אם לאו, אם מקצועי אם לאו – לא למיעוט המשאבים ואף לא לזדון, אלא למבנה הבירוקרטי של הארגון ולגישתו, כגורמים ל-"תלותם של החניכים בצוות ושאינו מאפשר להם התנהגות עצמאית" וכן סיבות אחרות, הקשורות באופן ישיר לתלות המוחלטת של החוסה במדריך מחד ומאידך, בגישה של המערכת כלפי הנזקק עד כדי ביטול עצמאותו באופן מוחלט וניהול חייו עד לנקודות האישיות ביותר.
   אי אפשר שלא להעלות על הכתב את הציטוט הבא, מתוך מאמרה של הגב' הרצוג, אשר מדבר בעד עצמו. כאשר אומר פעיל עמותה כי המערכת מתנהלת באופן אלים כלפי האזרח, השומעים אותו נעים בין חוסר רצון לשמוע ובין חוסר אמון – בין מוחלט ובין מסוייג, לדבריו. שימו לב לציטוט הבא: "במהלך פעילות מתחילת שנות ה-90 ועד היום, שהייתה כרוכה בליווי הורים במאבקיהם נגד הוצאת ילדים מחזקתם ובניתוח תיאורטי של מקרים רבים (הרצוג 1996; 2004א), נוכחתי לא רק בכישלון ה"עזרה" אלא גם בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. הוצאת קטינים מביתם כרוכה בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות הרווחה של המדינה. הליכים אלו של הוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווים בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק."
ובהמשך – "החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים…"
   חוש הביטוי והזכות להתבטא, אשר מהווים חלק נכבד מהיות המדינה דמוקרטית, מדוכאים ונרמסים על ידי מערכת הרווחה ובתי המשפט מעשה יום ביומו. במאמר זה, מובאים הדברים כהוויתם מפי אישיות רמה, ולא מפי "עוד אב גרוש, מסכן, מתוסכל". השופט, היושב על כס בית המשפט וחורץ את דינו של האדם כשהוא נסמך על דעותיה של פקידת הסעד – משמש זרוע ארוכה וחותמת גומי למערכת פוגענית, דורסנית ופושעת, המנצלת את חולשתו של האזרח אל מול המערכת. הסכנה המוחשית לחברה הישראלית, אשר מקבלת משנה תוקף מקריאת המאמר, מחייבת שינוי מהותי בתובנה של מוסדות המדינה, של המערכת המשפטית.

המאמר הנו מתוך "המרחב הציבורי" (סתיו 2009, גיליון מס' 3), היוצא לאור ע"י החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. ניתן לקרוא את המאמר המלא בכתובת הבאה:http://www.public-sphere.com/image/users/102694/ftp/my_files/journal%203/PublicSphere3_Herzog.pdf?id=3087527

חותמת הגומי של בתי המשפט – ממש לא בצחוק / אסף חיים פרייס

  המדינה יצרה מערך בתי משפט, אשר בבסיסו ובחוק המקיים אותו וקובע את דרכי התנהלותו, ישנה סתירה מהותית וחמורה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוקי הראיות, סדרי הדין והחמור מכל – כשבתו כבית משפט לענייני משפחה וכרשות השופטת הבאה להגן על זכויות הילד ומעמדו בחברה הישראלית, פועל השופט בניגוד לאמות מידת הצדק, האמת, היושר וההגינות. השאלה הנשאלת היא – האם השופט הוא לא יותר מבובת מריונטה, חסר יכולת וכבול בידיו, או שמא הוא יושב שם במטרה לשרת את המדיניות שלו עצמו?

   מבט אחד בתמונה – "חותמת גומי של בתי המשפט", מעלה חיוך בפניהם של רבים. אך בעיני רבים אחרים, אשר בפועל נפגעו ונעשקו בידי בתי המשפט לענייני משפחה ונוער, זה ממש לא מצחיק. זו עובדת חיים! תבינו הכיצד שורה של חוקים ותקנות, העומדים בסתירה מוחלטת נגד כל אמת הגיון ומוסר, צדק ואמת, מנוצלים בידי פקידי הסעד בכדי לעשות ניצול ציני של השופטים לצורך המדיניות שלהם.

   ראשית דבר, כל מי שלא ממש מסתדר עם ההגדרה, אבוא ואומר – "זה בסדר, גם אנחנו, ציבור ההורים הגרושים, אשר נאנק תחת איוולתכם יומם ולילה, גם ממש לא מסתדרים עם זה. אבל בעוד שמשכורתכם השמנה והחסינות שהוענקה לכם ע"י המדינה מאפשרת לכם דיכוי המוני, פגיעה בזכויות אדם בכלל ובזכויות הילדים בפרט, העלמת עין מעובדות, ראיות ושאר מיני מטעמים ובמיוחד – מניעה כואבת מגילוי האמת וכינון הצדק – אנחנו, אלו שחשבו לתומם כי אתם מייצגים את כל אלו, הורים גרושים, משפחות חד הוריות, משפחות מצוקה ו-"סתם" כאלו שפקידות הסעד בוחרות להיטפל אליהם, נאבקים כעת על מנת להשיב את הסדר על כנו. ו… כן, אנחנו לא נסתום את הפה יותר…"

   עכשיו, לחלק היותר עובדתי, המעיד יותר מכל על מה שאנחנו אומרים – "חותמת הגומי של בתי המשפט". העם, הנושא את עיניו לבתי המשפט, חושב מן הסתם, כך לימדו אותו בבית הספר, כי בית המשפט הינו מכון הצדק והחוק. אלא, שהאמת רחוקה מרחק היום והלילה מהמציאות. בית המשפט לענייני משפחה נשען הישענות רחבה, יש הטוענים – רחבה מדי, על סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"עה-1985, בבואו לדון – או יותר נכון לומר, שלא לדון – בכל הקשור בראיות, עובדות וטענות, המועלות בפניו על ידי ההורה הגרוש, כלפי המערכת, כלפי הצד השני ובמיוחד – כלפי פקידות הסעד, המפעילות את בתי המשפט כבובות מריונטה. אסביר את דבריי.\

   להלן מס' סעיפים בחוק ובתקנות, אשר לא היו יכולים להתקיים בשום מדינה נאורה, מתקדמת ובמיוחד – דמוקרטית, דווקא מתוך הסיבה שחוקים ותקנות אלו נוגדות את ההיגיון הבריא, הצדק, האמת והמוסר (אותם לא תמצאו בין כותלי בתי המשפט לענייני משפחה). הסעיף אשר הזכרתי לעיל, סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1985, אומר במפורש כי בכל הנוגע בסדרי הדין והראיות, " ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק;".מכאן, ירצה, יקבל. לא ירצה – יתעלם במפורש מראיות ברורות לפגיעה נפשית ופיזית, התעללות, הסתה וכיו"ב. תשאלו, אם כן, מה כוחם של חוות הדעת של העדים המומחים המתמנים על ידי בית המשפט? דבר אחד ברור – בכל הנוגע לאימות תלונות בגין התעללות של האב הגרוש בילדיו, גם כאשר האב מאמת את התלונה בפניו של השופט, יבחר השופט להתייחס לחלק מדבריו של העד המומחה המעידים כי האב הינו מקור הבעיה, אך יפעל לעתים לעצור את הדיון ולמנוע את המשך חקירת העד המומחה, ימנע את המשך רישום הדברים בפרוטוקול וימנע את תיעוד העובדות ולו על מנת שהדבר לא יפריע לו להמשיך בדרכו, בואכה אל פסק הדין כנגד ההורים, למען הוצאת ילדים מהבית, ניתוק ילדים מהורה אחד או משניהם וכן הלאה.

   סעיף 3 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, קובע את "מידת" הראיות והעובדות אשר פקיד הסעד מחויב בהם כאשר הוא מחליט בדבר נזקקות או מסוכנות לקטין, לגובה של "0" (אפס) מוחלט. הסעיף פותח ואומר – "3.  היה פקיד סעד סבור שקטין הוא…". המונח "סבור" הינו הבעיה העיקרית. ניחא היה כתוב שם כי "בידי פקיד הסעד הראיות והעובדות…", ניחא, על זה אפשר להתווכח, להגיע לדיון. אבל על "סבירות" או "סברה" אשר הינם לתחושתו האינדיווידואלית  של האדם? ועוד כזו המופקדת בידו של מי, אשר בידיו לחרוץ גורלות מבלי להתחייב בדין?

   כאן, עולה בפנינו תרומתם המכרעת של פקידי הסעד, מנהליהם ובעליהם של תיאטראות המשפט ברחבי הארץ. תע"ס (תקנון עבודה סוציאלית) 8.40- "מרכז חירום לטיפול בילדים ובהוריהם" קובע את הנהלים בדבר הוצאת הילד מביתו והחזקתו במרכז חירום. סעיף 5.2 קובע כי זמן שהותו של הקטין במרכזי החירום לא יעלה על 3 חודשים. אלא, שתתי הסעיף כבר מצביעים על תמונה שונה לחלוטין. תת סעיף 5.2.1 קובע כי "חריגה מזמן שהות זה, תאושר ע"י ביהמ"ש ו/או הוועדה לתכנון תוכניות טיפול והערכה ופקיד סעד מחוזי המפקח על מרכז החירום"; הנה עינינו הרואות (כפי ששופטים רבים נוהגים להתנסח). טרם יבשה הדיו על החלטת בית המשפט, כבר נפתחה המערכה על הוצאת הילד מביתו ומחיק הוריו, תהיינה הסיבות אשר תהיינה. לפקיד הסעד ניתנת הרשות, אף מבלי להידרש להמצאת ראיות ועובדות חדשות, אלא בהסתמך על "סברה", "סברתו" וללא כל ממצא מחייב שהוא, להחליט על דעת עצמו, באם הוא אמור לפנות לבית המשפט או לוועדה המחוזית, בכדי לקבוע את המשך שהייתו של הקטין מחוץ לביתו. סעיף 5.2.2 אף עובר את גבולות הדמיון. שם נקבע, כי "ההערכה מעבר לחצי שנה מחייבת אישור פקידת סעד ראשית ומרכז שירות במחוז". כלומר, מבחינת משרד הרווחה – בית המשפט הוא אכן חותמת גומי המכשירה את החלטתו הראשונית, הבתולית, אשר אינה מחויבת באיזו שהיא ראיה או ביסוס נסיבתי מעבר ל-"שמעתי", "אמרו לי" או "הקטין מסתובב עם חולצה קרועה", על מנת להוציא את הקטין מביתו. ניחא היה קובע זאת החוק. אבל מה מאפשר לפקיד הסעד להתעלם מדרישה כל כך ברורה, חשובה והכרחית להעמיד את "סברתו" במבחן החוק והציבור?

   אך כאן, טרם נסתיימו העובדות אשר מבססות, הלכה למעשה, את היותו של בית המשפט לענייני משפחה "חותמת גומי" למעשי פקידות הסעד. חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך -1960 אף מעצים את הפגיעה בזכויות האדם בכלל ובזכויות הילד בפרט. סעיף 11 קובע כי כאשר היה סבור פקיד הסעד כי "לקטין נשקפת סכנה תכופה או שהוא נזקק לטיפול רפואי או אחר שאטינו סבל דיחוי", יכול הוא לנקוט "בכל האמצעים הדרושים" כמופיע בהמשך. אמנם, מופיע התנאי, בהמשך אותו פסוק, כי זמן שהותו והוצאתו של הקטין מידי האחראי עליו לא תעלה על שבוע אלא באישור שופט, אבל השבוע נגמר מהר ומהרגע בו הוצא הקטין מידי האחראי עליו – הולכות ומתבססות להן הראיות והעובדות, אשר מרביתן לא היה קיים קודם לכן ורובן פיקציה הזויה ומקבלות "אימות" בפי וע"י גורמים "חסויים" אשר פקיד הסעד מנוע מלחשוף את זהותם או המזוהות כ- "גננת", "מורה" וכו'.

   סעיף 12 לחוק הנוער קובע, כי השופט אף רשאי לקבל החלטתו לאישור צו החירום והארכתו, בהליך ביניים, וכל זאת "אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר…", ובכלל זה, אף לאשר את אמצעי החירום אשר ננקטו ע"י פקיד הסעד. אנא, שימו לב הכיצד מופרת כאן זכותו של הקטין ואף הזכות הניתנת ועומדת לכם, הזכות להישמע!!! ללא שמיעת הקטין או שמיעתכם, תבוא פקידת הסעד ותודיע כי היא מבקשת להאריך את הצו.

   אפשר להמשיך ולהתפלפל בנושא, אך כיום, הציבור כבר ממש לא מטומטם. הכיצד אפשר לשלול את זכותו של אדם להישמע? להשמיע?

   יחסי הגומלין בין חוק הנוער המוזכר לעיל, לבין הסעיפים השונים בתע"ס, מעידים באופן ברור על מערכת מושחתת, אשר אינה בוחלת בשום אמצעי, יהא אשר יהא, לפגיעה בזכויות אדם ואזרח ומעל הכל, ברמיסת חייהם וזכויותיהם של הילדים בישראל. בעוד שבכל מדינה מתוקנת נקבע, כי האדם חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת, בישראל, אין אפילו צורך לשכנע מישהו, או להביא ראיות כאלו או אחרות, בנוגע לאשמת ההורים או לנכונות הדברים. הדבר היחיד העומד בין בית המשפט והוצאת הילד מהבית וניתוקו, לעתים לצמיתות, מהוריו, הוא "סברתו" של פקיד הסעד. "היה פקיד הסעד סבור…" היא רעה חולה, אמת מידה לשחיתות מוסרתית ואישית, אשר אינה בוחלת בדבר.

   אהה, כן. נשאר עוד דבר אחד. יושרו של השופט ורמת המוסר הנדרשת ממנו. רבים מאיתנו נתקלים מדי יום ביומו בהחלטותיו ובפסקי הדין של שופט זה או אחר, העומדים ביחס הפוך לכל מה שקשור, נקשר, כרוך ותלוי, באמת, מוסר, צדק והיגיון. אז הנה, עוד דבר אחרון, המוכיח לא רק את אטימותו של השופט, אלא אף את נכונות דברינו, שהשופט אינו אטום כלפי הקורה סביבו, אלא פועל לפי אג'נדה ברורה וביודעין, כאשר הוא מנתק את הילד מביתו.

   במסמך שהוגש לכנסת בשנת 2002, בנושא "הפרטת מערך שירותי האומנה", נכתב הציטוט הבא, הלקוח מסעיף ה- פיקוח (בעמ' 7 באותו הדו"ח) והנוגע בקשר הרווחי של פקידי הסעד עם משפחות ועמותות האומנה:

"אחד החששות שהועלו במעבר האחראיות ממשרד העבודה והרווחה לידי עמותות, הוא כי משיקולי-רווח, יישארו הילדים במשפחות-אומנה ולא ישובו למשפחות הביולוגיות, גם אם המשפחות הביולוגיות כשירות לשוב ולטפל בילדיהן. המנגנון אשר אמור לדאוג כי יערך דיון מחודש לגבי כל ילד אשר נמצא בהשמה חוץ-ביתית הן ועדות ההחלטה. ועדות ההחלטה אמורות להתכנס פעם בשנה, ופעם בחצי שנה כאשר מדובר בילדים בין גיל 0-6. הוועדה מתכנסת בלשכת הרווחה במקום המגורים של הילד ומורכבת מצוות רב -מקצועי אשר אמור לדון בהמשך הטיפול בילדים. הוועדות מהוות גם הן מעין מנגנון פיקוח, כיוון שההחלטה לגבי המשך טיפול בילד אינה נתונה רק בידי העמותות אלא בידי גורמים מקצועיים השייכים למשרד העבודה והרווחה ולגופים נוספים, בשיתוף עם נציגי העמותות. יחד עם זאת, מחקרים מראים, כי ועדות ההחלטה אינן מתכנסות בזמן שנקבע להן, ולעיתים אינן מתכנסות כלל, ולכן מנגנון- פיקוח חשוב מסוג זה אינו תמיד אפקטיבי. העובדה כי לא תמיד נערך הליך- מסודר לגבי המשך הטיפול בילד אשר נמצא בהשמה חוץ -ביתית היא בעייתית במיוחד בהקשר זה, כאשר  מתעורר החשש כי לעמותות עשוי להיות אינטרס שהילד יישאר בבית משפחת האומנה ולא ישוב למשפחתו הביולוגית".

   מתוך האמור לעיל ניתן ללמוד, כי פקידי הסעד פועלים מתוך מדיניות רווחית, המיועדת לשימור התקציב והכספים בתוך המערכת בעוד משרד הרווחה פועל להשגת תקציבים נוספים. ציטוט זה מראה כי פקידי הסעד מבקשים לשמור על המצב הקיים. היות וציטוט זה הינו חלקי ואינו מביא בפניכם את כל המאמר, יש לפנות ולבדוק את תע"ס 8.40 (מרכזי החירום) ואת 8.2 (שירותי האומנה) ולהבין, כי כאשר המדובר בעמותות אומנה ובמרכזי חירום, הקים משרד הרווחה עמותות ומרכזים אלו המופעלים, פועלים ונתונים לשליטתו הבלעדית, לפיקוחו ולהחלטותיו. די בציטוט זה כדי להוכיח, כי המערכת מערימה קשיים, אינה פועלת כנדרש ופועלת מתוך שיקולי רווח, לאו דווקא שיקולי בטחון הילד, חייו, שלומו או עתידו.

   יושב לו השופט בגלימתו השחורה, יודע את הדברים, מודע למצב הבעייתי הקיים בתסקיר המובא בפניו, מודע לטענות אשר מועלות בפניו על ידי בעלי הדין, על ידי עורכי הדין, בכתבות אין ספור ולבסוף – מחליט להתעלם מכל הראיות והטענות ולדבוק בדברי פקיד הסעד?

   מנסים למכור לנו את הסיפור, שהשופט מקבל את החלטותיו באופן נייטראלי, ישר ובמיוחד – כשהוא בוחן את העובדות. המערכת המשפטית מנסה להגן על עצמה בטענה, כי השופט הינו כס הצדק והאמת. אלא, שמתוך הדברים הללו, ניתן לשאול שאלות רבות ומהותיות, אבל הנה, שתיים מהן.

   האחת – אם השופט באמת פועל על פי סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, אשר מתיר לו לנהוג כראות עיניו בכל הנוגע לראיות ולסדרי דין, הרי זו הוכחה לאג'נדה הפוגענית אשר השופט פועל לפיה, כאשר הוא מקבל את המלצות פקיד הסעד ומתעלם מדברי בעל הדין העומד מולו. בכך, ייאמר, ממלא השופט את "מלוא" יכולתו השיפוטית ואת שטח הפעולה הנרחב הניתן בידיו, כמי שאינו תלוי באדם.

   השנייה – במידה ולא נתייחס לשאלה המהותית, האם השופט מתעלם מראיות ומעובדות, סדרי דין ודברי בעלי הדין המופיעים לפניו, והיות והוא מקבל את דברי פקיד הסעד ככתבם וכלשונם, הרי הוא פועל כבובת מריונטה, לבוש בגלימתו השחורה, ומשמש, פשוטו כלשונו, חותמת גומי, לפקידי הסעד, בבואם לחרוץ דינו של אדם, דינה של משפחה, דינה של מדינה, הגוזרת כליה על החברה בישראל.

השופט יצחק יצחק מבית השלום בתל אביב מגן על חברו השופט נחמני

השופט יצחק יצחק מבית השלום בתל אביב מגן על חברו השופט נחמני .

הכישלון המהדהד בבית משפט השלום בתל אביב שובר שיאים .

השופט שאיננו מצליח משפטית להרשיע את יעקב בן יששכר והחלטותיו מתבטלות בבית המשפט המחוזי רודף את פעיל התנועה יעקב בן יששכר .

העובדה שהוא מנשה למנות את חברו עו"ד רוזה לעו"ד כאשר אין חובת מינוי לפי 15א ו17 לחסד"פ הינה חמורה ביותר

עו"ד מסכים עם כל טענותיו ההזויות של השופט יצחק יצחק .

מאמרו של השופט שלי טימן מתממש המערכת רקובה והשופטים מושתתים .

השופט יצחק יצחק למרות בקשות הפסילה ממשיך בתיק ומסרב אף לדון בבקשות המבקש יעקב בן יששכר ללא סמכות.

הבקשות מועברות ישירות לבית המשפט המחוזי .

חודשה ועדת האתיקה לעובדים הסוציאליים ? צריך ועדת חקירה שום עובד סוציאלי לא פוטר או נחקר .

חודשה ועדת האתיקה לעובדים הסוציאליים

חודש מינוי ועדת האתיקה של העובדים הסוציאליים. בראש הועדה השופט בדימוס מירון מנחם. השר הרצוג: המהלך מחזק את האמון בין מטופלים למטפלים.

שמעון כהן

השר יצחק הרצוג, שר הרווחה והשירותים החברתיים,  מינה מחדש בהתייעצות עם שר המשפטים, ועדת משמעת שתבדוק תלונות  נגד עובדים סוציאליים. במשרד הרווחה מציינים כי ועדה זו מחליפה את הוועדה הקודמת, אשר תוקף כהונתה הסתיים.   

בראש הוועדה החדשה יכהן השופט בדימוס מירון מנחם. חברי הוועדה הנוספים: ד"ר אמנון לזר, עובד סוציאלי ושאול צור, עובד משרד הרווחה והשירותים החברתיים. תוקף המינוי הוא לשלוש שנים, עם אפשרות להארכה לעוד שתי קדנציות.
לדברי הרצוג "זוהי למעשה ועדת האתיקה של העובדים הסוציאליים באשר הם. עיקר החשיבות בהליך המשמעתי הוא בהגנה על המטופלים ועל ידי כך חיזוק אמון הציבור בעובדים הסוציאליים. במקרים קיצוניים החוק גם מאפשר מחיקה מפנקס העובדים הסוציאליים שהמשמעות לכך הוא איסור לעסוק בעבודה סוציאלית".

הרי מדובר בספין תיקשורתי כל עוד חנה סלוצקי ורונית צור לא נחקרים אין סיכוי לשינוי

מנכ"ל המשרד, נחום איצקוביץ' קובע כי "חובת משרד הרווחה והשירותים החברתיים להעמיד כלים אובייקטיבים לבחינת מקרים חריגים של פעילות של עובדים סוציאליים,  דבר המתבקש ומהווה חלק מתפיסת השקיפות וההוגנות החברתית שאנו מאמינים בה".  

ע"פ החוק, עובד סוציאלי  שעובר על כללי האתיקה, או מתנהג התנהגות בלתי הולמת ניתן להעמידו לדין משמעתי ולנקוט נגדו סנקציות עד למקסימום של שלילת רישוי לעסוק במקצוע, באופן זמני או קבוע. במידה ומתקיים כנגד העובד הסוציאלי הליך פלילי, תפסיק ועדת המשמעת את דיוניה בקובלנה עד למתן פסק דין סופי במשפט הפלילי.

המשטרה מסרבת לחקור אותם גם הם הם מכים ילדים .

התובע בפני ועדת המשמעת הוא היועץ המשפטי של משרד הרווחה והשירותים החברתיים. החוקרים הינם עובדים סוציאליים, עובדי מדינה שמינה שר הרווחה.זאת שאומרת לעולם לא אעמיד עובדים סוציאליים לדין

יצוין כי מנתוני משרד הרווחה עולה כי בממוצע בשלוש השנים האחרונות הוגשו 58 תלונות על ידי אזרחים מכל הארץ. תלונות אלו נבדקו על ידי תובעים וחוקרים הממונים על המשמעת של העובדים הסוציאליים.  אנשי המשרד מדגישים כי מדובר בטיפול בתלונות כלפי כלל העובדים הסוציאליים, פרטיים ועובדי ציבור כאחד.

ברור שהם משקרים עשרות ומאות תלונות שכלל לא נבדקות

אז שמשרד הרווחה לא יעבוד עלינו ראשית שיעמיד את המסוכנת ביותר רונית צור

מכתב שהגיע למערכת מיו"ר הפמליסטים

בני,
 
ממכתבך עולה מצוקה קשה אך גם סוג של אלימות חבויה.
 
לכאורה אתה חש מאויים מגורמים "אפלים" אשר אתה חש כי הם עושים נגדך קנוניה. הזעקה "מי יציל את המציל" מעוררת אף היא תחושה של אבדן שליטה והתרסה כלפי עולם אשר כביכול אינו מכיר בך כ"מציל" או "מושיע".
 
בטוחני כי כל המעורבים פועלים מתוך רצון לסייע לך לעלות על דרך המלך ולשפר את יחסך אל הסביבה הקרובה והרחוקה.
 
אני מציע לך להתחבר לצד הנשי שלך. במקום לומר "לא לא לא!" ולבעוט, אמור "כן!". במקום להרים ידיים – פתח רגליים. האם תשקול פגישה עם אנשי מקצוע שייבחרו על ידי האנשים שאתה כה חושש מהם? ייתכן שתגלה כי השד אינו נורא כל כך. תמיד טוב יותר לפתור דברים בדרכי נועם מאשר בהתפרצויות של זעם. יש בימינו תרופות המחוללות פלאים ומקומות כמו "בית נועם" העושים ניסים וחבל שחייך ייהרסו בגלל "כבוד" ו"מאצ'ואיזם" של "מציל" החש כי הוא טובע וכי שדים אפלים של "סיינטולוגים" ופעילי שטח בשם "יקי" מושכים אותו אל המצולות.
 
באהבה ובנועם,
 
גיל רונן
"הפמיליסטים"

התנועה למען עתיד ילדנו ביצעה תחקיר בבית שוסטרמן בירושלים ומתבררים פרטים מצמררים

התנועה למען עתיד ילדנו ביצעה תחקיר בבית שוסטרמן בירושלים ומתבררים פרטים מצמררים  .

בית שוסטרמן איננו מפוקח ע"י אף אחד המדובר בעמותה פרטית הממומנת ע"י משרד הרווחה ,גויינט ישראל והראשות העירונית .

מסע ההסתרה של משרד הרווחה וחנה סלוצקי הינם חמורים כאשר מדובר במינהל תקין .

בכל בקשה לתגובה או מיידע נשלחנו לחנה סלוצקי פקידת הסעד הארצית לחוק הנוער או לדובר משרד הרווחה.

בשיחה בכיסוי שנעשתה היתבררה תמונה של טיוח ופחד מחשיפת האמת לאור העדויות שהובאו בפני העיתונאי .

הפחד שולט בילדים הרכים והצוות מנצל את אי השקיפות במקום .

הילדים באים רובם ממשפחות נורמטיביות חלשות כלכלית .

רוב הילדים במקום מסוממים בריטלין ללא הסכמת ההורים .

פקידות הסעד פונות לפסיכיאטרים שיתתמו על הוראות ותרופות כדי להשתיק את הילדים .

ועדת חקירה שצריכה לקום מידית

החומר שתועד יועבר לידי המשטרה ואף הועבר כבר לבית המשפט .

פנייה שמועברת בימים האלו לשר הרווחה תתאר את המצב לאישורו ואת היתעלמותו הסוחפת במשך כל הזמן .

ולאחר שהשר מגבה את פקידי הסעד ומסרב לבדוק .

מתברר השיטה הנהוגה בכל מוסדות הרווחה הינה אותה שיטה ובהנחיות משרד הרווחה להשתיק את הילדים ולאיים על ההורים .המשך יבוא………….

פסק דין תקדימי המעניק זכות שוויונית לאבות בישראל

בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
בר"ע 1197/02
בפני כב' השופטת הניה שטיין:

המערער: פלוני ע"י עו"ד ליבאי, מנדלסון ומעוז

המשיבה: פלונית על-ידי ב"כ עו"ד שגב, פרי וקניר

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופט שמואל בוקובסקי) מיום 23.1.01 בתמ"ש 029110/98.

פסק דין

1. הסכים בעל לאפשר לאשתו, מאז שנת 1982, לממש את חלום חייה ולחיות כשנה בארה"ב. לבני הזוג ארבעה ילדים קטינים, שתי בנות ותאומים בן ובת.

בשנת 1997 נטלה האישה, בהסכמת בעלה, את ארבעת ילדיהם ועברה להתגורר בארה"ב, בהסכמתו, לתקופה שלא תעלה על 15 חודשים. הבת הבכורה ביקשה לחזור ארצה ועל כן נלוותה אל אביה, בחזרתו מאחד מביקוריו אצל המשפחה בארה"ב באפריל 1998 ושבה עמו ארצה.

2. כאשר חלפה שנה לשהותה של האשה ושלושת ילדיה בארה"ב ומועד החזרה ארצה, על פי ההסכמה, קרב והלך, הגישה האישה בארה"ב תביעת גירושין אזרחיים נגד בעלה. מאז היא ושלושת הילדים שוהים בארה"ב ולא חזרו ארצה.

3. נגד האישה ונגד הילדים הוצאו צוי גירוש מארה"ב. ערעורים שהוגשו על צווי הגירוש טרם נידונו.

כן תלוי ועומד בין בני הזוג הליך משפטי, על פי אמנת האג בדבר חטיפת ילדים.

הליכים אלה מתנהלים בארה"ב.

4. בינתיים, הגישה האישה בבית המשפט לעניני משפחה ברמת גן תביעות רכושיות נגד בעלה: האחת – לפסק דין הצהרתי, הקובע את זכאותה במחצית מרכוש המשפחה, אשר, לטענתה, הוא רכוש משותף והאחרת – לפסק דין המצהיר, כי היא הבעלים הנכון של בית ברח' הגדרות בסביון (להלן: "הבית ברח' הגדרות").

הבעל, מצידו, הגיש תביעה להורות על שינוי הרשום של הבית ברח' הגדרות ותביעה אחרת, להצהיר על בטלות משכנתא, שהוטלה על הבית ברח' הגדרות לטובת בנק לאומי, להבטחת פרעון הלוואה שלקחה האישה.

5. במסגרת בירור תביעותיה של האישה, הוגשה בקשה להרשות את מתן עדותה, לרבות חקירתה הנגדית באמצעות שיחת ועידה בוידאו. בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופט בוקובסקי) נעתר לבקשה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור.

המשיבה הגישה תגובתה בכתב ואף שמעתי השלמת טענות ב"כ הצדדים בעל פה.

החלטתי לדון בבקשה כבערעור.

6. הכלל הוא, כי העדת עדים צריך שתיעשה בפני בית המשפט הדן בעניין בישראל (ע"א 397/87, גיל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מד(2), 397). האישה מבקשת לסטות מכלל זה על ידי חקירתה בשיחת ועידה בוידאו.

לא מצאתי הוראת דין, על פיה רשאי בית המשפט להורות על גביית עדות בדרך זו. אך ניתן להיזקק לבקשה על פי הוראת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה1995-, על פיו:

"בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין שאין עליהם הוראה אחרת לפי חוק זה ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשות הצדק."

7. "עשיית הצדק", לעניין זה, תיבחן על פי אמות המידה, שהותוו על-ידי בית המשפט בפרשו את המונח "למען הצדק" בסעיף 13 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-, העוסק בגביית עדות בחו"ל, אותה רשאי בית המשפט להתיר "אם נראה צורך לכך למען הצדק".

בע"א 84/51 קלינגהופר נ' בלום ואח', פ"ד ו(1), 198, התייחס בית המשפט לשאלה, מתי יהא זה "למען הצדק" להתיר חקירה כאמור. השופט אגרנט (כתוארו אז) התווה מספר קווים מנחים, אשר אותם על בית המשפט לשוות נגד עיניו בעת הפעלת שיקול הדעת בכגון דא. אחד מהם עניינו בשאלה אם: "קיימת סיבה טובה, המונעת את בואם של העדים מחוץ לארץ והופעתם לחקירה בבית המשפט בישראל…".

(ראה גם 397/87 יורם גיל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, רע"א 4649/92 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' זורח ועדנה גהל, פסק-דין מז(1) 564).

8. בבחינתנו האם יהא זה למען הצדק, בענייננו, להרשות סטיה מכללי הדיון הרגילים ולהרשות חקירת האשה באמצעות שיחת ועידה בוידאו, עלינו לתת גם את הדעת לכך, כי האישה היא התובעת, היא זו שיזמה את התביעה בארץ, אך אינה מוכנה להתייצב בפני בית המשפט אליו פנתה.

בעניין זה אמר מ"מ הנשיא זילברג בע"א 87/66 מרדכי פולשנסקי נ' שמחה גולדבלום ואח', פ" ד

כ(3), 55, בהתייחס לגביית עדות עד מחוץ לתחום השיפוט:

"היפוכו של דבר הוא כאשר העדות שגבייתה נדרשת בחוץ לארץ היא עדותו של התובע גופו. כאן אומרים אנו לתובע: אתה הוא שהתנעת את גלגלי בית המשפט, ואתה האיש שביקש כאן בארץ להוכיח את תביעתו משום כך שומה עליך להגיש לבית המשפט שנבחר על ידך את העדות הטובה ביותר, הן בנוגע לחבותו של הנתבע והן בנוגע למהימנותך אתה (בתור עד), ועדות-מהימנות טובה שכזאת לא תושג, אלא אם כן תיכבד ותופיע בפני בית המשפט הדן בעניין ותגיד בעל פה את עדותך."

חוזר על הלכה זו הנשיא שמגר ברע"א 4649/92 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' זרח ועדנה גהל, שם, בעמ' 569:

"בהקשר זה יש גם להדגיש את האבחנה המקובלת בין עד שהוא התובע לבין עד שהוא הנתבע. בעניין זה נאמר בע"א 84/51 הנ"ל כי הכלל הוא, שבית המשפט חייב להחמיר כאשר מדובר במתן רשות לעריכת החקירה של התובע מחוץ לתחום השיפוט המקומי; רק במקרים יוצאים מגדר הרגיל תינתן רשות שהרי התובע הוא היוזם של ההליכים. יתר על כן וכאמור כבר, חשוב מאוד שהשופט, השומע את התביעה, יוכל להתרשם בצורה מתאימה מהתנהגות התובע על דוכן העדים, שעה שהוא נתון לחקירת שתי וערב יעילה, כדי שידע השופט להעריך כראוי את עדותו של בעל-דין מעונין זה.

המבקש להוציא מחברו נושא לא רק בנטל ראייתי מיוחד; הוא נושא גם בחובה מוסרית רבה יותר, שהרי הוא שהניע את גלגלי המשפט, ואל לו לנסות ולהעביר את הזירה של בירור הפלוגתא למישור שהוא, למעשה, מחוץ לבית המשפט."

ולהלן (שם, בעמ' 570):

"ההכרעה בנושא זה היא בידיו (של התובע – ה.ש.), הרי בית המשפט איננו כופה עליו את בואו, אולם אם הוא כמערער, קרי כתובע, מבקש להעיד, עליו לעשות זאת באופן שמאפשר לבית המשפט בירור אמיתי ונכון של העניין."

9. מיוזם התובענה תידרש, בדרך כלל, מידה רבה יותר של שכנוע, כאשר ירצה להימנע ממסירת עדות בתחום השיפוט.

על כך אמר השופט בך, שם, בעמ' 571:

"אם מחליט אדם להגיש בארץ מסויימת תובענה רגילה, אשר עילתה מעוגנת בדיני החוזים או דיני הנזיקין, הרי יכולים לאמר לו במידה רבה של הצדקה:

'אם בחרת להגיש את תביעתך בבית משפט של ארץ פלונית ביודעך כי עליך להוכיח שם את נכונות תביעתך, וכי עדותך נחוצה כדי לעמוד בנטל הראיה הרובץ עליך, הרי עליך גם להטריח את עצמך ולהופיע בפני בית המשפט של אותה מדינה כדי להעיד ולהיחקר בפניו; וככלל אין לצפות לכך שבית המשפט ייטה להיעתר לבקשתך להיחקר בארץ אחרת.'"

10. מה ההצדקה לאי התייצבותה של התובעת להעיד במשפט, שהיא יזמה והגישה לבית המשפט בארץ?

לטענת האישה, אם תתייצב להעיד בפני בית המשפט בארץ, לא תוכל לחזור לארה"ב ולשלושת ילדיה הגרים שם, ובכך ינותקו ממנה ילדיה הקטינים. לפיכך, אף שהיתה מעדיפה להעיד בבית המשפט בישראל, היא מבקשת שלא לצאת את ארה"ב ולהעיד באמצעות וידאו.

בית המשפט קמא קיבל טענה זו ומצא, כי היא מהווה הצדקה לאי התייצבות האם בפני בית המשפט בארץ, מהסיבה דלקמן:

"אין חולק על כך כי התובעת מתגוררת עם ילדיה בארה"ב מאז אפריל 1997, דהיינו כארבע שנים.

לאור התשתית הראייתית שהונחה בפני קיים סיכון בדרגה גבוהה כי אם התובעת תעזוב את ארה"ב על מנת להתייצב בבית המשפט למתן עדות היא לא תוכל לחזור לארה"ב, והתוצאה היא ניתוק קטינים מאימם.

אין ספק שניתוק כזה יגרום נזק קשה לשלושת הילדים הקטינים המתגוררים עם אימם התובעת בארה"ב מזה כארבע שנים.

יצויין כי שני הקטינים קרן וגיא הם ילידי 1.4.93, כבני שמונה שנים, כך שמחצית משנות חייהם הם מתגוררים בארה"ב.

…

הקטינים הינם בעלי אישיות משפטית נפרדת ועצמאית וזכותם להישאר במקום מגוריהם.

אין לבית המשפט סמכות לכפות עליהם להצטרף לאמם.

לאור זאת, הניתוק מאמם הינו בלתי נמנע אם אחייב את התובעת להתייצב למתן עדות בבית המשפט ואין ספק שניתוק כזה יגרום לנזק קשה לקטינים."

11. בטיעונו בפני, טען בא כוח האישה, כי זכותה של אישה לברור את מקום מושבה ואין היא חייבת להיות שבוייה במקום מגוריה הקודם. אם בית המשפט יחייב אותה להתייצב בפני בית המשפט לצורך מתן עדותה "היא לא תוכל לחזור למקום מגוריה ולביתה והיא מפסידה את זכותה לגור במקום מושבה." ומקשה ב"כ האישה: "האם זה מהווה נימוק לביהמ"ש לא להכריח אותה להפסיד זכות כזאת של מקום מגורים?, התשובה היא חיובית."

טענה זו לא נטענה על-ידי האישה בפני בית המשפט קמא. כאמור, נימוק האישה לפוטרה מהתייצבות בפני בית משפט בארץ היתה הנזק שייגרם לילדים אם כתוצאה מהתייצבותה בבית משפט בארץ יופרדו ממנה הילדים הקטינים, כיון שלא תוכל לחזור לארה"ב.

הנה כי כן, הטענה היתה מניעת נזק מהילדים הקטינים ולא פגיעה בזכות האישה להתגורר בארה"ב.

ואכן, ההצדק שמצא בית המשפט קמא לפטור את האישה מהתייצבות בפני בית משפט ולאפשר לה למסור עדותה בשיחת ועידה בוידאו, לא היה בשמירה על זכות האישה למגורים בארה"ב, זכות שתאבד לה אם תבוא לביהמ"ש בארץ לתת עדות. אלא, כי במקרה והאם תבוא ארצה קיימת אפשרות ברמת הסתברות גבוהה כי לא תוכל לחזור לארצות הברית והתוצאה תהיה ניתוק הקטינים מאימם, וכי "אין ספק שניתוק כזה יגרום נזק קשה לשלושת הילדים הקטינים המתגוררים עם אמם בארה"ב זה ארבע שנים."

12. לא מצאתי, בהחלטת בית משפט קמא, כי מסקנתו לעניין הנזק הקשה שייגרם לקטינים סומכת על ראיות שהובאו בפניו. קביעה זו נעשתה על פי הערכתו של בית משפט ללא כל ראיות שהובאו בפניו.

13. גם עו"ד קניר, ב"כ האישה לא טען כי הובאו בפני בית המשפט ראיות בדבר הנזק שייגרם לילדים אם יפרדו מהאם. טענתו היתה כי הקטינים צריכים להיות עם האם על פי חזקת קטני קטנים.

לדידי, חזקת קטני-קטנים חלה על קטינים עד הגיעם לגיל 6. בענייננו מדובר בילדה בת 12 ובתאומים בני 8. על כן חזקת קטני-קטנים אינה חלה עוד.

14. בית המשפט קמא קבע עוד כי שהותם של הקטינים בהחזקת האם בארה"ב לגיטימית, כל עוד לא הסתיימו ההליכים המשפטיים התלויים בארה"ב בפס"ד אופרטיבי של בית המשפט מוסמך המורה לתובעת להחזיר את הקטינים לידי הנתבע המתגורר בארץ.

15. לא נטען כי קיימת החלטה שיפוטית, הקובעת כי האם היא המשמורן היחיד של הקטינים, ולו אף משמורן זמני. גם בית משפט קמא לא קבע כך.

כיוון שכך, אין להתעלם מהוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב1962-, על פיהן שני ההורים הם האפוטרופסים של ילדיהם. על כן אף אם הילדים שוהים בארה"ב עם אמם באופן לגיטימי, אין להתעלם מזכותו של האב כאפוטרופוס וכמשמורן.

משפגה חזקת הגיל הרך, אין להעדיף, כנקודת מוצא, את שהותם של הילדים ברשות האם, על זכותו של האב למשמורת זו.

16. העולה מהאמור, כי הנחת בית המשפט ששהות הילדים במחיצת האם בארה"ב היא לגיטימית, אינה שוללת את זכותו של האב כי הילדים יהיו במחיצתו, ולא נראה לי כי כדי לשמר את שהות הילדים בחברת אמם דווקא ובארה"ב, יש להתיר סטיה מדרכי הבאת הראיות.

17. ביהמ"ש קמא העלה את זכותם העצמאית של הילדים שלא לעזוב את מקום מגוריהם. הוא

הדגיש, כי נושא הילדים טרם נדון בפניו וכי אין בקביעתו כי הילדים שוהים במחיצת אמם בארה"ב באופן לגיטימי, כדי להביע דעה אם טובת הקטינים היא להתגורר בארה"ב. אך, מאחר ויש לקטינים זכויות משל עצמם, אין לגרום למצב בו ייאלצו לעזוב את ארה"ב.

18. אל לנו לשכוח, כי מדובר בילדים קטינים, אשר משמורתם בידי הוריהם, ועל כן, מדרך הטבע, ובהיעדר נסיבות מיוחדות, שלא נטענו במקרה דנן, הם מתגוררים עם הוריהם או עם מי מהם, על פי העניין, במקום מגורי ההורים ועוברים אתם ממקום למקום לפי צרכי חייהם של ההורים. לא סביר לראות את זכות מגורי הילדים במקום פלוני כזכות עצמאית, הנפרדת ממקום מגורי ההורים ולהכפיף את מקום מגורי ההורים למקום מגורי הקטינים. הסדר הוא הפוך. בהעדר נסיבות מיוחדות, – הקטינים גרים במקום מגורי ההורים ולפי צורכי ההורים.

19. במקרה זה לא הוכחו נסיבות מיוחדות, בגינן לא ילכו הילדים אחרי אמם, אם היא נאלצת להגיע לישראל.

הילדים נולדו בישראל, להורים ישראלים. בטרם נסיעתם לארה"ב, מרכז חייהם היה בישראל. הם נסעו לארה"ב לתקופה של 15 חודש, לכל היותר, ולאחר מכן, הוחזקו בארה"ב שלא על פי הסכמת אביהם, שאף הוא אפוטרופוס ומשמורן שלהם. לא התגלו כל נסיבות מיוחדות מדוע לא יחזרו הילדים לסביבתם הטבעית, אליה נולדו, בה מתגוררים אביהם ואחותם, וכי יש לסטות מהכלל כי מגורי הילדים נגזרים ממקום מגורי הוריהם.

20. בענייננו, יש לשים לב, כי הקטינים לא העלו באופן עצמאי (דבר שיכלו לעשות באמצעות ייצוג עצמאי או על ידי אפוטרופוס לדין), כל טענה כי יש להם זכויות ישיבה בארה"ב, שלא מכוח הוריהם, שיפגעו בתוצאה מבוא האם ארצה.

לאור היחס בין ההורים, הרחקת הילדים מהארץ על-ידי האם, שלא על פי הסכמת האב, והמחלוקת בין ההורים לעניין מקום מגורי הילדים, כפי שעולה מההליכים על פי אמנת האג המתנהלים בין ההורים, אין האם, לבדה, יכולה לייצג את עניינם של הקטינים בפני בית המשפט (סעיפים 19-18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות). על כן, לא יכולה היתה האם לייצג את הקטינים ולטעון בשמם בדבר זכות עצמאית, שלא כנגזר מזכות ההורים, למגורים בארה"ב.

21. באם סברה האם, שלא יהיה זה לטובת הילדים אם יאלצו לעזוב עמה את ארה"ב, כפי שטענה בבקשתה, היה עליה להביא ראיות מתאימות לבית המשפט קמא בעניין טובת הילדים. כאמור, ראיות כאלה לא הובאו.

22. כמוסבר לעיל, בית המשפט קמא לא מצא כי האפשרות שתימנע מהאם חזרה לארה"ב אם תתייצב בפני בית משפט בארץ, מהווה, לכשעצמה, סיבה מספקת להורות על שמיעת עדותה בשיחת ועידה על-ידי וידאו. צדק בית המשפט כי לא מצא בכך צדוק מספיק. האם היא התובעת, היא זו שהגישה את ההליך והניעה את גלגלי בית המשפט. היא ידעה כי הדיון יתקיים בפני בית המשפט בארץ וכי יהיה עליה למסור עדות בפניו.

אין להעדיף את רצונה של האם לגור בארה"ב על זכותו של האב כי ההליך יתנהל כסדרו בפני בית המשפט, במקום בו הוגשה התביעה.

לנתבע זכות כי השופט יתרשם מהעדים באופן בלתי אמצעי וכי החקירה הנגדית תיעשה בפני בית המשפט וביעילות.

23. באיזון הזכויות בין זכותו של הבעל הנתבע כי המשפט יתנהל כסדרו לבין טובת הילדים שלא הוכחה, שלא ינותקו מאמם, גוברת הזכות שלא לסטות מכללי ניהול המשפט, במיוחד, כאשר התובעת, הטוענת את טובת הילדים, היא זו שבחרה להגיש תביעתה בארץ, כאשר ידעה כי ברורה יתקיים בארץ וכי תצטרך למסור עדותה בתביעה בפני בית משפט בארץ.

24. טוען עורך-דין קניר, ב"כ האישה, כי גביית עדות בשיחת ועידה בוידאו היא מכשיר "שלא צריך הצדקים."

איני מסכימה לטענה זו.

על פי ההלכה הפסוקה הכלל הוא כי יש להשמיע את עדות העדים באופן בלתי אמצעי בפני בית המשפט. סטייה מכלל זה היא מעשה חריג, אשר יש להורות עליו, כאשר קיים צורך למען הצדק. צורך כזה מתקיים בראש ובראשונה, כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים קושי מוצדק לאי בואם של העדים אישית.

כמבואר לעיל, קושי כזה לא הוכח.

משלא הוכח הצדק לאי בואה של העדה ארצה, ממילא אין מקום לסטות מדיני ניהול המשפט ודיני הראיות המקובלים, גם כשמדובר במכשיר טכני מתקדם, כטענת עורך-דין קניר.

למה הדבר דומה? על פי כלל הראיה הטובה ביותר יש להציג בפני בית המשפט את מקורם של המסמכים המהווים ראיה. האם יעלה על הדעת לסטות מכלל זה, ולהרשות הצגת צילומי מסמכים, בהיעדר סיבה המתקבלת על-ידי בית המשפט לאי הצגת המסמך המקורי, אך ורק בגלל התפתחות טכניקת הצילום?

ברור כי אין להתעלם מעקרון הראיה הטובה ביותר, על אף התקדמות הטכניקה. כך לגבי צילום וכך לגבי שיחת ועידה בוידאו.

25. אין ספק, כי הבאת עדות בפני בית המשפט באמצעות שיחת ועידה בוידאו, היא אמצעי טוב הרבה יותר מאשר חיקור דין בחו"ל או חקירת עד על-ידי שליח (סעיף 13 לפקודת הראיות), אך אין כמוה כשמיעת עדותו של העד, באופן בלתי אמצעי, על-ידי בית המשפט. כאשר קיים הצדק לאי הופעתו של העד בפני בית המשפט אין מנוס משימוש בתחליפים למתן עדותו בין אלה המנויים בסעיף 13 לפקודת הראיות ובין על ידי שיחת ועידה בוידאו. אולם מקרים אלה הם יוצאים מן הכלל ואין לעשות בהם שימוש על דרך השיגרה, ולהחליף את ההתייצבות של העד לפני בית המשפט בעדות באמצעות מכשיר וידאו.

26. מסכימה אני עם עורך-דין ליבאי, ב"כ הבעל, כי בגביית עדות בשיחת ועידה בוידאו, מוראו של בית המשפט, העשוי להשפיע על כנות ואמיתות עדותו של העד, נופל מזה הקיים במתן עדות בפני השופט. כן יש לקחת בחשבון את השפעת מסך הוידאו על העד. יש אנשים "העוברים" מסך טוב יותר ואחרים פחות. על כן, אף התרשמות מ"סימני אמת" בעדות, אינה באותה דרגת דיוק כמו בעדות בלתי אמצעית בפני בית המשפט. וזאת בנוסף לקשיים אחרים בחקירה הנגדית כמו הקושי בהצגת מסמכים בפני העד הנחקר בשיחת ועידה בוידאו.

27. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הערעור ומבטלת את ההיתר שניתן למשיבה (התובעת) להשמיע עדותה בשיחת ועידה בוידאו.

המשיבה תישא בהוצאות הליך זה בסך 7,500 ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין.

ניתן בלשכתי, בהיעדר הצדדים, היום, 18.3.01.

נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק מותח ביקורת חמורה יחד עם שופטי בג"ץ

נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק מותח ביקורת חמורה יחד עם שופטי בג"ץ

העליון פסק: הוצאת ילדים מהבית? רק כשאין ברירה מאת משה גורלי בצעד נדיר החליט בית המשפט העליון לבטל החלטה של פקידי סעד ולא להעביר שני ילדים מאמם למוסד. הדגש בפסק הדין על קשר הדם עשוי להשפיע על פרשת "תינוק המריבה" מוסד לילדים בסיכון בירושלים. נפסק כי פקידת הסעד טעתה בפירוש כוחה וסמכויותיה כשהחליטה להוציא את הילדים ממשמורת האם תצלום: ליאור מזרחי / "באובאו" בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים, ביטל לפני חודש החלטה של רשות הסעד להעביר שני ילדים, בני 8 ו-10, מחזקת אמם למוסד המיועד לילדים בסיכון גבוה, במסגרת אמצעי חירום הכלולים בחוק הנוער. בית המשפט, בהתערבות נדירה, קבע שפקידי הסעד הזדרזו לנתק את הילדים מאמם ללא סיבה אמיתית שתצדיק צעד כה מרחיק לכת. מדובר בבני זוג שנפרדו ב-1997 והתגרשו לאחר שנתיים. הילדים נותרו אצל האם, אך פסיכולוג שמונה על ידי בית המשפט המליץ שהאם ומשפחתה יפסיקו להסיתם נגד האב, הסתה שגרמה להם לקלל ולפתח תוקפנות כלפיו. המשמורת על הילדים החלה להתברר בבית הדין הרבני, שקבע: אם יתברר שהאם אינה מוכנה לוותר על המאבק באב, יהיה מקום לשקול את העברת המשמורת לאב. בשנת 2000 נישא האב בשנית. התנהגות הילדים כלפיו עברה עליות ומורדות, ובנובמבר 2001 החליט בית הדין הרבני להעביר את המשמורת לאב. האם וילדיה, באמצעות עו"ד תמיר קוך, יצאו למאבק ולבקשתה עיכב בית הדין את ביצוע ההחלטה. פקידת הסעד פנתה לבית המשפט לנוער בירושלים בבקשה להוציא זמנית את הילדים ממשמורת האם ולהעבירם למרכז חירום לילדים בסיכון בירושלים לשם אבחון והתארגנות. הבקשה נדחתה, אולם משהעלה בית הדין הרבני הגדול בעצמו את האפשרות ששירותי הרווחה יפעלו, באמצעות בית המשפט לנוער, להוצאת הילדים ממשמורת האם, שבה ועתרה פקידת הסעד להוצאת הילדים. רק שלום הקטין הבקשה נסמכה על סעיף 12 לחוק הנוער, סעיף מיוחד שמאפשר הוצאה מיידית של ילדים למרכז, עוד לפני דיון מקיף והחלטה של בית המשפט. בבקשה נומק הצעד: "על מנת לנתקם מהלחצים שמפעילה האם, לאפשר תקופת רגיעה ולאבחן את מצבם, ולאפשר בנייה של דפוסי קשר בריאים עם שני ההורים". לבקשה צורף תסקיר שבו נכתב, בין היתר: "הילדים נמצאים זה חמש שנים בתווך בין הוריהם. מעורבים בקונפליקט החמור והמתמשך ביניהם, קרועים בקונפליקט נאמנויות בין ההורים. יש תקופות שבהן הם מסוגלים להתגבר על הקונפליקט ולהיות בקשר טוב עם שני הוריהם, ויש תקופות ארוכות שבהן הם 'בוחרים' בהורה אחד – האם המגדלת אותם ומגלים עוינות כלפי ההורה השני – האב… חוסר יכולתם של הילדים לקבל מרות וסמכות של אביהם ושל מבוגרים אחרים גורם להם נזק בלתי הפיך". והנה, בית המשפט לנוער החליט כי אין מקום לחייב את הוצאת הילדים ממשמורת האם. פקידת הסעד לא ויתרה ועירערה לבית המשפט המחוזי, שנעתר לבקשתה, וכך גם בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה, לאחר שפסיכולוג קליני מומחה קבע שמדובר במקרה חמור של "ניכור הורי". לדעתו, המחיר הנפשי שמשלמים הילדים כבד מאוד והעברתם למרכז החירום עדיפה על המשך שהותם אצל אחד ההורים. חשיבותה הרבה של הסוגיה – הסמכות להוציא ילד מביתו לפני בירור משפטי מעמיק – בתוספת העובדה שבבית המשפט העליון היתה דעת מיעוט של השופטת איילה פרוקצ'יה (מול עמיתיה השופטים שלמה לוין ואשר גרוניס), הניעה את ההחלטה לקיים דיון נוסף, בהרכב מורחב. לוין פרש בינתיים ולפרוקצ'יה וגרוניס צורפו השופטים אהרן ברק, מישאל חשין ואליהו מצא. כל השלושה הצטרפו לעמדת פרוקצ'יה והפכו את ההחלטה הקודמת, מול גרוניס שנותר בעמדתו. על חשיבותו הרבה של המקרה בעיני השופטים תעיד העובדה שהחליטו להגיע להכרעה עקרונית בדיון הנוסף אף על פי שבינתיים, בשטח, כבר לא היה צורך מאחר שההורים עצמם הגיעו להבנה לגבי בניית הקשר בין הילדים לאב. "הגענו לכלל דעה", כתב ברק, "כי לאור חשיבותה העקרונית של הסוגיה מושא העתירה, עדיין יש מקום להידרש לה לגופה". ברק קובע שפקידת הסעד טעתה בפירוש כוחה וסמכויותיה. מטרת סמכות החירום בהוצאת ילד מביתו היא "לעולם שמירה על שלום הקטין. אין לעשות שימוש בהליך כדי להסתייע בו בקבלת החלטות שיפוטיות. לשימוש זה אין עיגון לא בלשון החוק ולא בתכליתו. וודאי שאין לנקוט בהליך כדי 'להעניש' הורה או ילד בגין חוסר שיתוף פעולה עם הרשויות או 'לכפות' שיתוף פעולה כאמור". ומוסיף ברק: "כדי להצדיק הוצאתו של קטין מרשות הוריו הטבעיים צריכה להתקיים עילה מיוחדת ויוצאת דופן. הילד יוצא מרשות הוריו, ללא הסכמתם, רק כאשר הדבר מחויב המציאות ובלתי נמנע. טובת הילד משמשת נדבך מרכזי בגדר בחינתן של דרכי הטיפול השונות ובהן טיפול הכרוך בניתוק הילד מהוריו. טובתם של ילדים דורשת, לרוב, כי יימצאו ברשות הוריהם, במסגרת התא המשפחתי הטבעי". חוזרים לקשר הדם השופטת פרוקצ'יה חזרה על עמדתה וביקרה את רשות הסעד: "השימוש באמצעים אלה בנסיבות העניין היה בלתי ראוי. רשות הסעד לא נשאה בנטל ההוכחה הכבד המונח של שכמה להוכיח את נזקקותם של הילדים. מצבם לא היה מצב מצוקה, שהצדיק התערבות הרשות הציבורית באוטונומיה של חייהם. האמצעים שהרשות ביקשה להפעיל נועדו להשגת תכלית שאינה נמנית על התכליות שלצורך השגתן הוקנו לה סמכויות על-פי חוק הנוער. הם נועדו להשתלב בתהליך פתרונן של בעיות בין-זוגיות של הורי הקטינים, שנמצאו בהליכי גירושין והסדרת ענייני המשמורת – תכלית, שהיא כשלעצמה אינה מסוג התכליות שחוק הנוער ביקש לקדם. האמצעים שהרשות ביקשה להפעיל היו קיצוניים ביותר – הוצאת הילדים מרשות אמם והעברתם למסגרת מוסדית, שלא היה בה כדי לקדם את טובתם". השופט חשין מדגים ומבחין בין עניין שגרתי לבין סמכות חירום, כפי שהופעלה במקרה זה: "עניינו השגרתי של חוק הנוער הוא (למשל) בקטין, תלמיד באחת הכיתות הנמוכות, שאינו פוקד כלל את בית הספר ומשוטט כל היום ברחובות, ואילו מקרי החירום נסבים על אותו קטין, המתרוצץ כל העת על הכבישים דווקא ויש חשש כי ייפגע ממכוניות נוסעות. חוק הנוער עניינו כל-כולו במקרים קשים, והוראות החירום שבסעיפים 11 ו-12 לחוק עניינן במקרים קשים-שבקשים. ולא הרי אלה כהרי אלה. "דומני", מסכם חשין את המקרה, "כי מצבם של הקטינים מצב קשה הוא, אך אין הוא מצב קשה-שבקשה לנקיטתם של אמצעי חירום". במלים אחרות – אם מותר להשתמש בדימוי מעולם ההגבלות על חופש הביטוי – רק בהתקיים סכנה קרובה לוודאות לשלומו של הילד ניתן להוציאו ללא דיחוי וללא המתנה למיצוי ההליך השיפוטי ממשפחתו למרכז חירום. בית המשפט קובע שרשות הסעד טעתה כשהפעילה את סמכותה בלי שסכנה כזו היתה קיימת. לכן, טובת הילד והאינטרס החברתי במובן הרחב יותר הם שתישמר זכות ההורים לגידול ילדיהם במסגרת המשפחתית. הזכות גוברת במקרה זה על כוח ההתערבות של הרשויות. בפסיקתה מציינת השופטת פרוקצ'יה את חשיבותו של קשר הדם לא רק כזכותו של ההורה, אלא גם מההיבט של טובת הילד. בכך היא מחזקת שורה של החלטות שבהן קבעו בתי המשפט שתפישת העולם המקובלת הקודמת, שלא נתנה משקל רב ל"קשר הדם", היתה מוטעית. "התפישה הקודמת השפיעה בעיקר בתחום האימוץ הכפוי", אומרת ד"ר מילי מאסס מהאוניברסיטה העברית, עובדת סוציאלית ועדה מומחית בתיקי אימוץ. "לפי תפישה זו, הקשר החשוב עבור הילד הוא הקשר עם 'ההורה הפסיכולוגי', אותו מבוגר שמעניק לו את הטיפול היום-יומי, בעוד שקשר הדם אינו חשוב עבורו". לגישה המעדיפה את קשר הדם תיתכן השפעה על פסק הדין הצפוי בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפרשת "תינוק המריבה", אותו תינוק שנמסר לאימוץ ואמו הביולוגית תובעת אותו בחזרה. מאסס סבורה כי "הטענה שמזהה את טובתו של התינוק עם המשך החזקתו אצל ההורים המאמצים נותנת משקל לקשר שנוצר עם 'ההורים הפסיכולוגיים' ושוללת את משמעותו של 'קשר הדם'. פסיקתה של השופטת פרוקצ'יה מציבה, לדעתי, סימן שאלה על תקפותה של טענה זו". משרד הרווחה, מסר הדובר נחום עדו, לא יגיב על פסק הדין בטרם ילמד אותו וידון בהשלכותיו. ייסורי ההכרעה של ברק בקריירה השיפוטית שלו נגע השופט ברק בכל תחומי המשפט. לדבריו, ההתלבטויות הקשות והקורעות ביותר מבחינה אנושית הן הסוגיות הנוגעות לילדים, במיוחד לעקירתם ממשפחתם ומסירתם לאימוץ. באחד הדיונים ליישום רפורמת ועדת אור עלתה התנגדותם של עורכי הדין, במיוחד אלה העוסקים בנזיקין, להצעה להוריד מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום את הסמכות לדון בסכומי הפיצויים הגדולים. חששם היה ששופט שלום צעיר יחשוש לפסוק מיליונים רבים, דבר ששופט מחוזי כבר התנסה בו ומכיר. ברק כעס על התנגדות זו. כשמדובר בכסף, אמר, אתם מתנגדים. איפה הייתם כשהחלטנו להוריד מהמחוזי לשלום, לבית משפט לענייני משפחה, את הסמכות לדון בשאלות הקשות באמת, כמו אימוץ ילדים? העובדה שופטי המשפחה והנוער אינם מתייחסים כלל להלכת בית המשפט העליון הינה חמורה ביותר והדרך היחידה הינה הדחת שופטים . וחיובם בנזקים שנגרמים למשפחה ולקטינים

פקידת הסעד מלי קוכמן מבאר טובייה מודה שהיא מחזיקה 2 ילדים בבית אפל בניגוד לחוק

פקידת הסעד מלי קוכמן מבאר טובייה מודה שהיא מחזיקה 2 ילדים בבית אפל בניגוד לחוק .

פקידת הסעד הודיעה הבוקר לאם שהיא מחזיכה את הילדים בבית אפל בניגוד לחוק הנוער טיפול והשגחה .

הילדים מוחזקים תוך רמיסת החוק בידי פקידת הסעד וגבי קונפינו מבית אפל .

אלפי ילדים מוחזקים ללא צו תוך הונאת משפחותיהם .

אין להחזיק ילד בפנימייה בצו או אומנה יותר משלוש שנים עפ"י חוק הנוער טיפול והשגחה .

תלונה תוגש נגד שר הרווחה ,שירותי הרווחה ופקידת הסעד .

במסיבת עיתונאים שתיערך לאחר שיחרורם של הילדים ממחנה הכליאה בבית אפ"ל ידברו הילדים על ההיתעללות .