התעללות בילדים – עשה ואל תעשה בחקירת ילדים – חלק 3 – שיבוש הליכי חקירה

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את כל חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא רק את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים.

 

במאמר הקודם תיארנו טכניקות חקירה פסולות בחקירות ילדים, כאשר הבולטת בהן היא טכניקת זיהום החקירה, במהלכה חוקר הילדים שותל במוחו של הילד אירועים שלעיתים לא קרו ולא נבראו וזאת על מנת שהילד יודה בחקירה שאכן אותם אירועים בוצעו.

 

אחת הבעיות המרכזיות בחקירות ילדים היא כי לעיתים הם מגיעים לחקירה כאשר מוחם כבר נשטף במידע ע"י גורמים אחרים שחקרו את הילדים קודם לכן ושאינם מוסמכים לחקור ילדים. בין גורמים אלו יכולים להימנות: אמא, גננת, מורה, אחות בית ספר, עובדת סוציאלית, רופא, שכנה, עוברת אורח,איש משטרה שאינו מוסמך לחקור ילדים, פקידת סעד שאינה מוסמכת לחקור ילדים,יועצת בית הספר, פסיכולוגית חינוכית ועוד.

 

לא ניתן למנוע מקרים כאלו של חבלה ושיבוש חקירת הילד לחלוטין אך ניתן להקטין את הנזק ע"י נקיטת מספר פעולות:

 

• בנית מערך הסברה והדרכה לאנשי חינוך בנושא, כיצד יש לאתר ובאופן נכון ילדים שעברו התעללות אמיתית ולא התעללות מדומה.

הבעיה: עובדים סוציאלים ממשרד הרווחה מסתובבים באופן מאסיבי במוסדות החינוך ומפעילים לחצים ושטיפת מח על עובדי החינוך למצוא בכפיה ילדים שעברו לכאורה התעללות כדי למלא את מכסות העבודה ולהגדיל באופן מלאכותי את עומס העבודה שלהם. לפקידי סעד אלו יש אינטרס לא לדעת איך לאתר ילדים כאלו באופן מקצועי כדי ליצור עננת אי וודאות שתגן עליהם מפני תביעות נזיקין, ולכן הם אף אינם יכולים להעביר הדרכה מקצועית מתאימה לאנשי החינוך, למרות שבפועל הם מבצעים מעין הדרכה שגויה, כזאת שגורמת להגדלת מספר התיקים ה"מטופלים" על ידם.

 

התוצאה: מאות אלפי ילדים מוגדרים כילדים בסיכון שלא לצורך, משפחות נהרסות בגין האשמות שווא והילדים נאלצים להתנתק מהוריהם וממורשתם ולבלות את ילדותם במוסד סגור של משרד הרווחה ומנגד ילדים שעברו התעללות אמיתית לא מאותרים משום שלאיש החינוך אין את הידע המקצועי המתאים לאתר אותם, והעובדים הסוציאלים אינם נותנים על מחדלים כאלו את הדין, וזאת בשונה מארצות אחרות בהן עובדים סוציאלים שהתרשלו בתפקידם נתבעים בבתי המשפט גם בדיני נזיקין.

 

• ביצוע חקירה מעמיקה את הגורם המדווח וכל הגורמים שהיו מעורבים באירוע, על מנת לנסות לאתר איך תושאל הילד על ידם ובאיזו מידה זוהמה עדותו של הילד טרם החקירה הרשמית, אם אכן זוהמה.

הבעיה: חוקרי ילדים רבים מקטינים ראש ומתעלמים משלב חיוני וחשוב זה. הם ניגשים לחקור את הילד כאילו הגיע זה עתה מסביבת ואקום וזו הפעם הראשונה בה הוא נחקר, למרות שבפועל עבר קודם לכן מספר גלגולים של תשאולים ע"י הגורם המדווח עצמו וגורמים נוספים לא מוסמכים.

 

• ביצוע חקירת ילדים ע"י חוקרי משטרה ולא חוקרי משרד הרווחה.

חוקרי משטרה שעברו הכשרה מיוחדת הם המתאימים ביותר לבצע חקירת ילדים ולא חוקרי ילדים ממשרד הרווחה משום שלחוקרי ילדים ממשרד הרווחה עשוי להיות אינטרס להגדיל את מכסות הילדים המוגדרים כילדים בסיכון על מנת להגדיל את מספר התיקים ה"מטופלים" ע"י חבריהם פקידי הסעד, ולכן הם עלולים להיות מוטים מראש בבואם לחקור את הילד.

 

יתרה מכך, תיקים שנסגרו משום שהתברר כי מדובר בתלונת שווא צריכים להיסגר גם במשרד הרווחה. בפועל ישנם הרבה תיקים שנסגרו במשטרה בגין תלונת שווא אך עובדי הרווחה ממשיכים להטריד ולהציק להורים באין מפריע.

 

הבעיה: החוק הקיים היום מאפשר גם לחוקרים ממשרד הרווחה אשר ברובם עובדים סוציאליים לחקור ילדים ולא רק לחוקרי משטרה.

_______________________________________________________ 

ועוד, חוקר משטרת ישראל הפסיכולוג גנדי קפלן כותב על מהימנותם של ילדים כעדים בחקירות.

 

במאמר הבא נתאר כיצד יש לבצע חקירה נכונה של ילדים.

התעללות בילדים – עשה ואל תעשה בחקירת ילדים – חלק 2 – טכניקות חקירה פסולות

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את כל חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא רק את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים.

 

להלן טכניקות חקירה פסולות בחקירת ילדים:

 

אין לחקור את הילד מספר פעמים

 

אין לחשוף את הילד הנחקר למספר חקירות. סדרת חקירות משמשת ככלי ל"אימון" למוחו של הילד, ובעיקר גורמת לו לשכפל את האירועים שכביכול קרו לו. באחד המקרים, בשל ריבוי החקירות, ילדה העידה כי אביה החורג "התקלח עימה" 14 פעמים בעוד שבפועל התברר כי עדות זו הינה מופרכת והאב מעולם לא התקלח עם הבת.

 

"מצילי הילדים" שניצחו על החקירה הזו האמינו כי הם עומדים להוציא את האמת לאור. הם לא העלו על דעתם ולו לרגע כי סדרת החקירות שביצעו היא זו שגרמה לילדה להגדיל את מספר האירועים מחקירה לחקירה ואולי היא פשוט משקרת.

במקרה זה, בית המשפט זיכה את האב מכל אשמה וקבע כי בוצעה חקירה רשלנית.

 

אין לשאול את הילד שאלות מנחות

 

אין לשאול את הילד שאלות מנחות או להציע הצעות כפי שהוסבר במאמר הקודם. לדאבוננו, כשל חקירתי זה מבוצע בעיקר ע"י חוקרים בלתי מנוסים או חוקרים המאמינים מראש כי בוצעה בילד התעללות ואז הם שואלים שאלות מכוונות לעבר מתן תשובה שתתמוך בהשערה שלהם.

 

הנחתם של חוקרים לא מקצועיים אלו היא כי: "אף ילד לא משקר בנושא כל כך רציני כמו התעללות…"

כלומר ההתרחשות אותה תיאר הילד אכן קרתה…

 

אין להסביר לילד מה זה טוב ומה זה רע

 

אין לפתח בחקירה דינאמיקת שיחה של "מגע טוב", "מגע רע" או "מגע סודי", דינאמיקה זו עלולה ליצור אצל הילד עולם מושגים מעוות. בחקירת התעללות מינית, הילד עלול לחשוב כי כל מגע הוא מגע בעל אופי מיני ולתאר את העדות באופן כזה שתרצה את החוקר.

הדבר נכון גם לגבי התעללות פיזית, למשל אם ההורה הזיז את היד של הילד ממקום סכנה במהירות, הוא עלול לפרש זאת כמגע רע ואלים.

 

אין להעלות במהלך החקירה את זהותו של החשוד בפני הילד

 

ילד שנשאל בחקירה שאלה בסגנון "האם אורי נגע בך כאן?" ניצב בפני שתי בעיות:

1.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה שם של חשוד הוא מצפה שהילד ינקוב.

2.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה מקום בגוף הוא מצפה שהילד יאמר שהתוקף נגע בו.

 

אין לאמר משפטים המתארים התרחשות

 

אין לאמר בחקירה משפטים בסגנון "מישהו אמר לי שקרה לך כך וכך…". משפט כגון זה שולח מסר ישיר לילד כי החוקר מצפה ממנו לאשר את התיאור שזה עתה תיאר.

 

אין להשתמש בפריטים להדגמה

 

אין להציג בפני הילד בובות אנטומיות, תמונות או ציורים, משום שפריטים אלו מהווים אמצעי נוסף ל"לימוד" הילד והובלתו למתן תשובה אותה מצפה חוקר הילדים לשמוע, גם משום שאמצעים אלו חושפים בפני הילד מידע שיתכן ולא היה במוחו קודם הראיון.

 

אין לדובב את הילד ע"י מחוות חבריות

 

אם במהלך החקירה הילד הצהיר כי לא בוצעה בו כל התעללות, על המראיין להימנע משאלות החוזרות על עצמן באותו הקשר, ולהימנע מלדובב את הילד במשפטים מעוררי אמפטיה ותשומת לב כמו "אני כאן כדי לשמור עליך…אז אתה יכול לספר לי מי קרה…". יש ילדים שכדי לזכות בתשומת לב ימציאו סיפור או יתבלו את הסיפור הנוכחי בתבלינים נוספים.

 

אין להפגין התנהגות בעלת אופי אמוציונאלי

 

אחת הבעיות באיתור כשל חקירתי צצה כאשר אין תיעוד מוקלט או מוסרט של מהלך החקירה, כך שלא ניתן לבדוק אם החוקר הביע שפת גוף המנוגדת למהלך תקין של חקירה.

 

על חוקר הילדים להימנע מלהפגין התנהגות או שפת גוף שתשדר לילד הזדהות או חוסר הזדהות עם עדותו של הילד. על חוקר הילדים להיות רשמי בקבלת עדותו של הילד אך לא לשדר לו כי הוא מאמין או לא מאמין לו. לצערנו הרב, התנהגות רשמית זו (פני פוקר) אינה אופיינית לחוקרי ילדים בלתי מנוסים.

 

אחת הטעויות הנפוצות בקרב חוקרי ילדים בלתי מקצועיים היא העובדה כי הם מתייחסים לילד הנחקר כאל קרבן ולא כאל מתלונן, ובתור שכזה הם משדרים אליו אמוציות.

 

למשל, כאשר הילד מעיד כי אירע לו אירוע מסוים, חוקרים אלו לעיתים מגיבים במשפטים כמו "אוי, איזה ילד מסכן…". תגובה זו מהווה מסר ברור לילד כי הם מאמינים לו, ובמקרה הפוך, כאשר הילד טוען שדבר לא אירע, ולמעשה נותן עדות שונה ממה שהם ציפו לשמוע, אזי הם מפגינים שפת גוף עוינת כלפי הילד.

 

במקרה זה, ילדים רבים, כדי לזכות באהדתו ובתשומת ליבו של החוקר, משנים את גרסתם ומשיבים באופן כזה שירצה את החוקר.

 

אין להגיע עם רשימת שאלות מוגדרת מראש

 

יש לתת לילד להתבטא באופן חפשי לגבי המקרה ולא לבוא עם רשימת מכולת מוכנה מראש. במרבית המקרים בהם העידו ילדים כי בוצעה בהם בהתעללות ובדיעבד התברר כי מדובר בהאשמות שווא לא נתנו החוקרים לילדים להתבטא באופן חפשי במהלך החקירה.

 

ולסיום: יש לעבור על פרוטוקול החקירה ולבדוק כמה מן העדות של הילד הנחקר מתבססת על מידע שהילד עצמו סיפק וכמה מתבססת על מידע שהחוקר סיפק לילד. לעיתים תופתעו מן התוצאות.

 

ולשאלה המתבקשת והיא: מהן טכניקות החקירה הנכונות בחקירת ילדים. על כך נדון באחד המאמרים הבאים.

עוד סיפור תלונת שווא עם שילוב קטלני גננת-פקידת סעד המובילות להרס חיים של ילדה ומשפחתה

חשדות לפגיעה מינית בילדה אוטיסטית בת 5  

יאיר מורדוף 14/03/2007 חדשות SCOOP 

  

גננת התלוננה כי ילדה אוטיסטית בגן מספרת על מגע מיני עם אביה. ההורים הכחישו והאשימו את הגננת ברשלנות. בדיקה רפואית גיבתה את גירסתם. בינתיים, הפרקליטות לא ממהרת לשום מקום וההורים מסתובבים עם הכתם. 

 

אבא נוגע בי פה ופה     

 

גננת מגן לחינוך מיוחד בראשון לציון, הגישה בחודש יוני האחרון תלונה בתחנת המשטרה בעיר נגד י’ אבא של ט’ הלומדת בגן. לפי עדותה של הגננת במשטרה, הילדה סיפרה לה ולמטפלת במוזיקה שעובדת בגן, שאבא שלה נוגע בה, בהצביעה על איבריה האינטימיים. הגננת העידה כי הילדה סיפרה לה על דגדוגים והחדרת אצבעות לאבריה המוצנעים, עוד תיארה הגננת כיצד בלשון ציורית של ילדה בת 4, ט’ סיפרה לה את הפריטים המחרידים על הדברים שאבא שלה עושה לה: "אבא נוגע לי פה ופה ועושה לי דיגי דיגי בבטן וברגלים". 

  

מיד עם קבלת התלונה באמצע חודש יוני האחרון זומן האב לחקירה במשטרת ראשון והילדה נחקרה על ידי חוקרת ילדים. בחקירתו ובשיחות עם הגברת ענת זהריאן, פקידת הסעד המחוזית של ראשל"צ, הכחיש האב כל קשר למעשים מחרידים אלו וטען כי הוא מגדל את בתו ככל אב נורמטיבי. עדותו נתמכה בעדות אשתו, אם הילדה שהעידה כי מעולם בעלה לא קילח או הלביש את הילדה וכי לא יתכן כי ביצע בה את המעשים הקשים שמיוחסים לו.

 

בדיקה גניקולוגית פולשנית וטראומטית לילדה 

 

האם והילדה נלקחו בניידת משטרה בלווית פקידת הסעד המחוזית, לבדיקה גניקולוגית בבית החולים. הילדה נאלצה לעבור בדיקה פולשנית מביכה וכואבת של גניקולוג שתמך לבסוף בגרסת ההורים וקבע כי לא נמצאו סימנים לביצוע פשע בילדה.  

  

יתכן כי הגננת חששה כי ההורים יתלוננו עליה והקדימה תרופה למכה?

  

ההורים ידעו לספר כי קיים מתח רב בינם לבין הגננת, הם גם טענו כי הילדה בשל התסמונת בה היא לוקה, אינה מקושרת לחלוטין למציאות ונוטה לספר דברים שונים הנובעים מדמיונה. כך למשל לדבריהם, הילדה מספרת בבית כי הגננת מתעללת בה פיזית, הם אינם עושים דבר שכן הם מכירים את הילדה ומודעים לבעיות ולהפרעות שלה וביניהם ההיסחפות לדמיון.  

  

ההורים הזכירו כי כשמונה חודשים לפני התלונה הם פנו לצוות הגן ובישיבה עם כל הנוגעים בדבר לרבות פקידת הסעד, התריעו על התנהגות מינית מוזרה של הילדה. הם סיפרו בישיבה כי הילדה מרבה לחטט באיבריה המינים ולהתעסק בהם בעיקר לפני השינה. צוות הגן דחה את הדברים ואמר כי אינו מודע למצבים כאלו, אך ינסו לפעול בנושא. 

  

לדברי ההורים, הגן לא עשה דבר וחצי דבר ופתאום קפץ בהאשמה בוטה כזאת. ההורים סבורים שהגננת בהכירה את הילדה ואת מצבה הרגשי והנפשי היתה צריכה לדעת כי אין ממש בדברים. גם אם נבין את רצונה של הגננת להיות בצד הבטוח ולקיים את חובת הדיווח, לא ברור מדוע לא נבחן מצבה הנפשי והרגשי של הילדה, לפני שמהרו לחקור ולהטריד את ההורים והילדה ולערוך בדיקה כה פולשנית בילדה קטנה? 

 

מצבה הנפשי של הילדה נפגע בעקבות הפרשה. מי יתן על כך את הדין?

 

יתכן שהמצב העדין והיחסים המתוחים, בין שירותי הרווחה להורים, גרמו לדברים לרוץ קדימה ללא בדיקה מעמיקה של מצבה הנפשי והרגשי של הילדה, שנפגע עוד יותר בעקבות הפרשה. אין ספק כי חובת המשטרה לחקור כל מקרה לעומק, במטרה להגן על הילדים והילדות מפני מעשים מחרידים כאלו, אך כאשר מדובר בילדי חינוך מיוחד – לחקור מקרה מבלי לעמוד על מצבה ומאפיניה של הילדה, זו רשלנות. רשלנות שגרמה להטרדת ההורים וחמור הרבה יותר להטרדת הילדה ודירדור מצבה. 

 

למרות שעברו כבר חודשים רבים מהחקירה, ולמרות שהתיק הועבר לפרקליטות מחוז תל אביב לפני חודשים רבים, איש לא עשה דבר בנידון. לו מישהו בפרקליטות חושב שיש בסיס ראייתי שמא הילדה הותקפה מינית, הרי שהיה צריך כבר מזמן לפעול בנושא. למרות זאת – הפרקליטות מעדיפה להשאיר את התיק פתוח ולהשאיר את ההורים באפלה עם כתם על שמם.  

 

פקידת סעד כפתה על ההורים לקחת את הילדה לטיפול סרק

 

כאילו לא די בכך, פקידת הסעד המחוזית אילצה את ההורים לקחת את הילדה פעמיים בשבוע לטיפול בבית החולים לבריאות הנפש בראשון לציון. ההורים נאלצים לנטוש את ילדיהם הנוספים, בהם ילד עם בעיית היפר אקטיביות ובשעות אחר הצהרים ללכת עם בתם לטיפול. טיפול לבעיה שלא ברור שקימת בכלל, שמשבש את חיי ההורים ומכתים אותם. החמור הרבה יותר הוא שט’ ילדה בת חמש, נאלצת לעבור תהליך מחריד למרות כל הבעיות והמורכבות שלה, בשם הבירוקרטיה. 

 

מפרקליטות תל אביב נמסר בתגובה למערכת סקופ, כי ההחלטה בעניין תועבר בקרוב לגורמים הרלוונטיים.

התעללות בילדים – עשה ואל תעשה בחקירת ילדים – חלק 1 – כרוניקה של עדות ידועה מראש

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים. 

 

אחת הסיבות המרכזיות לקיום חקירת ילדים כושלת היא העובדה כי חוקר הילדים מניח מראש כי בוצע פשע. חוקר הילדים אינו מנסה להבין האם אכן בוצע פשע, אלא מנסה לדלות מן הילד הנחקר את פרטי הפשע.

 

הנחה פסולה זו גורמת לחוקר הילדים לנקוט בהליכי חקירה מוטים ולא מקצועיים אשר מראש קובעים מה תהא תוצאת החקירה.

 

חוקרי אל"י, לא זו בלבד שמבצעים חקירות ילדים בניגוד לחוק (רק חוקר נוער מורשה מטעם משרד הרווחה או המשטרה מורשה לחקור ילדים), ולא זו בלבד שמשטרת ישראל ומשרד הרווחה משתפים עימם פעולה וזאת בהכרה מלאה כי חקירתם בוצעה בניגוד לחוק. חוקרי אל"י אף הצהירו כי הם מניחים עוד טרם החקירה כי אם ילד אמר שהתעללו בו אז הוא תמיד דובר אמת ואכן התעללו בו וכל שנותר להם לעשות הוא להוביל את הילד צעד אחר צעד לתיאור "מושלם" של פרטי המקרה שלעיתים מתגלה מאוחר יותר כעורבא פרח.

 

מבקר המדינה ומח"ש, עליכם לעבור על כל התיקים במשטרה בהם בוצעו בניגוד לחוק חקירות ילדים של האגודה למען הילד בראשותה של חניתה צימרין ולהעמיד לדין את האחראים על הרשלנות המקצועית והעבירה על החוק, לטיפולכם הלא מסור.

 

טקטיקת השאלות המנחות לזיהום חקירה

 

חוקרי ילדים עלולים לזהם ולהכשיל חקירה ע"י נקיטה בשאלות מנחות, כמו במקרה של ילדה בשם דלית שנשאלה על התעללות מינית מצד אביה בשאלות המנחות הבאות:

 

"דלית, האם מישהו נגע בך"?

"האם אבא נגע בך"?

"איפה היה אבא כשהוא נגע בך"?

"עוד מישהו ראה כשאבא נגע בך"?

"האם אבא נגע בך בעוד מקומות"?

 

שאלות מנחות כמו הנ"ל הן שאלות המזריקות תסריט ידוע מראש למוחו של הילד עוד לפני שהילד מבין את משמעות השאלה.

 

מידע נוסף על שאלות מנחות ניתן למצוא במאמר אונס נפשי בילדים – על חוקרי ילדים שמתעללים נפשית בילדים הנחקרים. 

 

טקטיקת הראיות הנסיבתיות לכאורה לחיזוק תיאורית החוקר

 

חוקר ילדים המוטה מראש כי הילד עבר התעללות ינסה למצוא תימוכין לתיאוריה שלו ע"י איתור ראיות נסיבתיות לכאורה.

 

במקרה של דלית, ילדה שנחקרה על התעללות מינית מצד אביה, החקירה הראשונית ללא נוכחותה של הילדה העלתה כי הרגלי האכילה של הילדה לא השתנו ואילו בחקירת הילדה כתב החוקר כי "דלית איבדה את התיאבון שלה במהלך השבוע האחרון וזאת ביחס להרגלי האכילה הקודמים שלה…דלית אף עברה סיוטי לילה…"

החוקר אף הדביק  "ממצא" זה במסמך חקירת הילדה המתאר את ההתעללות עצמה, וזאת כדי ליצור מעין תמונה כוללת התומכת בהשערתו.

 

לרוע המצב, מספר לא מועט של חוקרי ילדים משוחדים מנסים למצוא "ראיות נסיבתיות" התומכות לכאורה בהתעללות כמו: אבדן תיאבון, סיוטי לילה, הרטבה, ירידה בלימודים, התנהגות "חריגה" של הילד וכו'.

 

לראיות לכאורה נסיבתיות אלו אין שום אחיזה במציאות משום שלרבים מן הילדים שאכן עברו התעללות מינית אין סימפטומים נלווים כמו אלו המוזכרים לעיל. רבים מן הילדים הללו מדחיקים את האירוע וממשיכים את חייהם כרגיל, כאילו לא קרה דבר. לעומת זאת, ילדים רבים עוברים תהפוכות שונות גם ללא שחוו אירוע חריג כזה או אחר.

 

בנוסף, שאלות מנחות אלו בנוגע להרגלי חייו של הילד הנחקר, אף הן עלולות לנתב את הילד למתן עדות בדויה.

 

טקטיקת הפרשנות המוטעה של החוקר הפסיכולוג

 

חוקר ילדים המשוכנע מראש כי הילד נפגע עשוי לתת פרשנות מוטעה לאמירות של הילד הנחקר, פרשנות אשר תתמוך בתיאורית ההתעללות המינית שהילד כביכול עבר.

 

באחד המקרים העיד ילד נחקר כי לחשוד X יש "מן פרח כזה שגודל וגודל והוא גם שעיר…" אבל אותו ילד מעולם לא ציין את המילה "בולבול", מילה שמאד שגורה בשפתם של ילדים.

חוקר הילדים באותו מקרה רשם כי הילד "מקשר את הפרח לאבר מינו של החשוד" וזאת למרות שהילד מעולם לא ציין כל מילה המציינת במפורש איבר מין.

משרד הרווחה מסתיר שוב את ההתעללויות בפנימיות: מדריך בפנימייה הואשם בביצוע מעשים מגונים ב-5 קטינים

מכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי עולה כי המעשים בוצעו כנגד 4 תלמידי פנימיה ונגד קרוב משפחתו. לטענת המשטרה הנאשם מכחיש טענות. המשטרה: מדובר בפדופיל

 

ראובן קפלן, אשדוד NEWS, 05.03.2008

 

דוד כסיף, תושב אשדוד המשמש כמדריך בפנימיה מואשם בביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום בנסיבות מחמירות בקטינים. ביום שני בתום חקירה ממושכת שנוהלה על ידי משטרת אשדוד, הוגש כתב אישום נגדו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.  בעקבות חשיפת החשדות, הועלה החשד כי הנאשם אף ביצע לפני שנים רבות מעשים מגונים ומעשי סדום בבן משפחתו – כיום בן 28- מאז היותו בן 6 עד גיל 14.  רק שאז לא האמינו לו בני משפחתו והנער נאלץ להתמודד לבדו עם החוויות הקשות. קרוב משפחתו העיד כי הנאשם איים עליו כי אם יספר על מעשיו "ישרף לו הבולבול", בהזדמנויות אחרות איים לפגוע באחיו של הקורבן ובאחת הפעמים ביצע המעשים באיומי אולר.

 

עוד עולה מכתב האישום כי הקורבן ניסה להתאבד, ברח בגיל 10 מבית אימו לבית אביו.

 

החקירה נוהלה על ידי החוקרת רס"ר יפעת וזאנה-עמר והחלה בחקירת מעשים מגונים בקטינים שביצע כסיף, על פי החשד, בזמן ששימש כמדריך בפנימייה הסמוכה לעיר אשדוד. מדובר בפנימייה סגורה, שבה התגוררה משפחת כסיף עם ילדיהם ועם ילדי הפנימייה כאשר אשת החשוד, שימשה כמדריכה במהלך היום והנאשם, בעלה, עבד במשך היום וכאשר היה מסיים את יום העבודה היה מגיע לפנימייה, שם, שימש כמדריך מהשעה חמש בערב.

 

כתב האישום החמור מייחס לכסיף שני אישומים חמורים של מעשים מגונים וביצוע מעשי סדום בקרוב משפחתו ובחניכים מהפנימייה בה הדריך. ארבעה מתוך חמשת הקורבנות הינם קטינים, חניכי פנימייה והקורבן החמישי הינו בן המשפחה בו התעלל במשך שנים. המעשים בפנימיה בוצעו עד לאמצע חודש פברואר השנה.

 

לטענת המשטרה, הנאשם, הכחיש כל קשר להאשמות נגדו בחקירתו, למרות הראיות אשר היו מצויות בידי המשטרה שהעידו על נטייתו לפדופיליה. הראיות כוללות לדברי המשטרה,  חומר פורנוגראפי במחשב, מתנות יקרות ערך שהעניק לקורבנות, מכתבים שכתב להם.

 

במהלך החקירה המסועפת, נגבו עדויות מעובדי הפנימייה. לציין כי מנהל הפנימייה פיטר את הנאשם בטרם נודע על התלונות הנ"ל ובעקבות כך עזב הנאשם עם משפחתו את הפנימייה ועבר להתגורר באשדוד. הקטינים, הופנו לחקירת ילדים ונגבתה עדות מפורטת מבן המשפחה שבו ביצע הנאשם מעשי סדום במשך שנים רבות בזמן שהיה שומר עליו ובפעמים רבות נוספות במהלך התבגרותו.

פרקליטות מחוז דרום הגישה נגדו כתב אישום והוא נעצר עד החלטה אחרת.

התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים בחסות פקידת סעד ראשית לחוק הנוער חנה סלוצקי וקודמתה מרים פבר

 

אונס נפשי בילדים – על חוקרי ילדים שמתעללים נפשית בילדים הנחקרים.

במאמר זה נציג בעיקר מקרי חקירות ילדים רשלניות שאירעו בארה"ב, משום שבישראל מדיניות הסתרת מהלך החקירה מעיני ההורים היא שם דבר ומכוונת לכך שהורים לא ידעו לעולם מה נשאלו ילדיהם על מנת שהמערכת החוקרת תהיה חסינה מפני תביעות אזרחיות ופליליות על התעללות בילדים בגין חקירה פושעת.

 

חקירות ילדים בגין התעללות מינית

 

התעללות מינית בילדים קשה לאתר ויזואלית משום שלא תמיד ישנם סימנים על הגוף.

אחת הסוגיות בנושא זה דנה בענין אמינות עדותם של הילדים. "מצילי הילדים" טוענים כי "ילדים לעולם לא משקרים…", בעוד שלאחרונה הם קצת התמתנו ועתה הם טוענים כי ילדים "משקרים לעיתים רחוקות…"

 

ילדים קטנים לא תמיד יודעים להבחין בין מקרי התעללות אמיתיים לבין סתם מחוות של חיבה. נדיר מאד במקרה של התעללות מינית שילד ירים את הטלפון ויתקשר למשטרה לדווח על התעללות מינית. בד"כ המבוגר שחושד בכך הוא זה שמדווח למשטרה וכאן לעיתים מתחילה הבעיה.

הבעיה מתחילה בפרשנויות מוטעות של ילדים למעשי חיבה. הפרשנויות הללו מועברות מאוחר יותר כמסרים חד משמעיים למבוגרים אחרים, אשר מדווחים בעקבות כך למשטרה.

דוגמא:

כשילד הולך לישון ומקבל טפיחת חיבה על הישבן הוא עלול לאמר להורה: "אני לא רוצה שתיגע לי כאן כי הגננת אמרה שהגוף שלי שייך רק לי וזה לא צנוע לגעת בטוסיק…"

 

זיהומי חקירה

 

חוקרי ילדים שואלים שאלות מנחות ובכך מזהמים עדויות.

במחקר שנערך בארה"ב ב1991 ⁽¹⁾  נבדקה קבוצת ילדים בני 5-6, אשר הוצג בפניהם אירוע מסויים. לאחר שנשאלו שאלות באופן טבעי על תכני האירוע, תיארו אותו כולם באופן מדוייק. מאידך כאשר נשאלו הילדים לגבי האירוע כאשר בתוך השאלה הושתלו תכנים לא נכונים של האירוע, 90% מן הילדים תיארו לא נכון את האירוע שראו והכניסו לתיאור תכנים הזהים לאלו שהושתלו בגוף השאלה.

 

שכר ועונש בחקירות ילדים

 

במקרים רבים, אם הילד הנחקר נותן עדות שתומכת בתיאוריה שלהם, חוקרי הילדים יתנו לו מחמאה. אם הילד הנחקר נותן עדות שסותרת את התיאוריה שלהם, הם יגלו עוינות כלפיו. הילד הרך כדי לזכות בתשומת לב חיובית מצד החוקר, ישתף פעולה עם החוקר וישיב לו בתשובות שמניחות את דעתו של החוקר. בחקירת ילדים אין להביע תמיכה או התנגדות לעדותו של הילד. החקירה צריכה להתבצע ללא גילוי אמוציות מצד החוקר, מה שנקרא "פני פוקר".

במקרה מק מרטין המפורסם והידוע לשמצה⁽²⁾  , הילד הנחקר התעקש שלא היה עד לכל התעללות שהיא ואולם החוקר שהיה אף בתפקיד המטפל שלו השיב לו כי הוא מטומטם.

במקרה מפורסם אחר בו התעורר חשד של סדרת הטרדות מיניות של ילדים⁽³⁾  בג'ורדן מינסוטה, נאמר

לילדים כי אם יעידו שהוריהם התעללו בהם מינית יש סיכוי טוב יותר שהם יחזרו הביתה.

 

 אז האם עדותם של ילדים אמינה או לא? 

 

ב-1989 התפרסם מחקר של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית בנושא זה ע"י בכירי הפסיכולוגים בארה"ב. המחקר לא הגיע למסקנה חד משמעית: לפעמים ילדים אמינים ולפעמים לא.

אחד ממובילי המחקר, פרופסור סטפן ססי מאוניברסיטת קורנל בניו יורק⁽⁴⁾ סיכם את ממצאיו כי:

"ילדים לעיתים יכולים לספק מידע רב ערך לבתי המשפט וזאת בתנאי שלא הפעילו עליהם את הטכניקות הבאות במהלך החקירה: הדרכה, הכוונה, הצעות, חזרות, תגובות תומכות או מתנגדות של החוקר (כגון הבעות פנים) שוחד או איומים."

 

לדאבוננו מרבית הטכניקות הללו מיושמות עד היום בחקירות ילדים.

 

הפרשה הטראגית של הילדה אליסיה⁽⁵⁾

 

אליסיה, ילדה בת 8 מסן דייגו, קליפורניה נחטפה בחודש מאי 1989 מחדר השינה בביתה ע"י גבר שאנס אותה ומייד לאחר האונס החזיר אותה לחדרה.

 

באותה עת לאחר שנאנסה והיתה בטראומה קשה וזקוקה יותר מכל לחיבוק ותמיכת הוריה ומשפחתה, היא הופרדה ונותקה לחלוטין ממשפחתה האוהבת והושמה במתקן חקירות שמכונה בטרמינולוגיה של העובדים הסוציאלים – מרכז חירום.

מדוע עוללו זאת לילדה? משום שבסתירה לכל הסיסמאות היפות בזכות טובת הילד וזכויות הילד ובעיקר אותן הצהרות כי "מצילי ילדים מאמינים לעדותם של ילדים…". במקרה זה אותם "מצילי ילדים" לא האמינו לאליסיה.

הם סרבו להאמין לה למרות שהילדה מסרה תיאור מפורט של האנס, ולמרות שבאותה תקופה בוצעו מספר מעשי אונס דומים באותה שכונה.

 

כעונש על כך שנאנסה, נמנע מאליסיה להיות בקשר עם בני משפחתה והיא עברה אונס נוסף, אונס נפשי אשר בו אולצה לעמוד לבד מול קבוצה מאיימת של עובדים סוציאלים, מטפלים והורים אומנים אשר לחצו עליה "להודות" כי היא נמצאת במצב של "הכחשה", ולמעשה היא נאנסה בידי אביה.

 

אליסיה התחננה לחזור הביתה אך ללא הועיל. לאחר 13 חדשים בהם "טופלה" פעמיים בשבוע ע"י ה"מטפלים", שינתה אליסיה את גרסתה ונקבה בשמו של אביה כאדם שאנס אותה. כתוצאה מכך אולץ גם האב להיות "מטופל" בקבוצת מטופלים הנמצאים במצב של "הכחשה".

 

"מצילי הילדים" חגגו את ה"גילוי" כנצחון, סוף כל סוף אליסיה "חשפה" את הסוד הנורא…

בהתבסס על עדותה החדשה הוגש כתב אישום נגד האב בעבירות המיוחסות והעובדים הסוציאלים החלו בהכנות למשלוח הילדה למשפחה אומנת ומשם לאימוץ.

העובדים הסוציאלים כמעט והצליחו במזימתם, אך לרוע מזלם בדיקות הDNA של דגימות הזרע שנמצאו על בגדיה של אליסיה הוכיחו מעל כל צל של ספק כי אביה אינו האנס.

 

בעקבות זאת בוטלו כל ההאשמות כנגד האב. ואולם כתוצאה מפרשה טראגית זו קרסה המשפחה מבחינה כלכלית, האם ניסתה להתאבד ואליסיה נותקה ממשפחתה במשך שנתיים וחצי תמימות.

"מצילי הילדים" אף לא טרחו להתנצל על הנזק האדיר שגרמו הן לילדה והן למשפחתה.

 

הנזק למשפחות חפות מפשע הוא חצי מן הבעיה, משום שהשיטות הבדוקות הללו להרס חיים של ילדים ומשפחות חפות מפשע הן אותן שיטות שעוזרות אף לפושעים מתעללים אמיתיים להתחמק מעונש.

 

ילדה בת 9 נאנסה לפני ימים ספורים בחולון ופקידת הסעד החליטה לנתקה ממשפחתה האוהבת

 

בדומה למקרה של אליסיה מתרחשים כאן ועכשיו אירועים דומים בישראל. לא מדובר על מקרים בודדים אלא על תופעה סדרתית שבה פקידי סעד ועובדים סוציאלים מסבים נזק נפשי אדיר לילדים ע"י ניתוקם ממשפחתם החפה מפשע ובמקביל זונחים מקרים אמיתיים של התעללות כגון אלו שפורסמו לאחרונה בתקשורת.

מבקר המדינה, משטרת ישראל ובתי המשפט מתעלמים באופן עקבי מן הפשעים הפליליים והאזרחיים המבוצעים ע"י העובדים הסוציאלים בילדים. בשונה מרופאים, רואי חשבון ועוד אשר נותנים את הדין על רשלנות פושעת, עובדים סוציאלים מתחמקים מאחריות לרשלנות ואי הרתעה זו מדרבנת אותם להמשיך להתרשל בעבודתם ולבצע פשעים פליליים סדרתיים.

 

לפני מספר ימים נאנסה ילדה בת 9 בחולון ע"י אלמוני. הוריה של הילדה דיווחו למשטרה ולא העלו על דעתם איזה גהינום הם ובתם האהובה עומדים לעבור. הילדה שמסרה תיאור של האנס נותקה באופן מיידי מהוריה והוכנסה לבידוד במרכז החירום של אל"י בזמנהוף 12 ת"א.

הילדה שנמצאת עתה במצב נפשי קשה וזקוקה יותר מכל לנוכחות הוריה האהובים עוברת בימים אלו אונס נפשי נוסף ע"י חוקרי אל"י ללא שאף רשות שופטת או מבצעת תתערב בנעשה ותמנע את הפשע הנוסף שמתבצע עתה.

כעונש על כך שהילדה נאנסה פקידת הסעד בלשכת הרווחה בחולון החליטה לחייב את ההורים המיוסרים והמנותקים מבתם אף לעבור בדיקת מסוגלות הורית.

כל אדם צדיק ובעל מצפון שקורא שורות אלו מתבקש במסגרת סמכותו לעצור לאלתר את עובדי הרווחה בחולון, חוקרי משטרת חולון ועובדי מרכז החירום של אל"י בכללם חניתה צימרין.

 

שיתוף הפעולה הפושע בין אל"י בראשות חניתה צימרין לבין משטרת ישראל

 

עפ"י חוק הנוער רק חוקר ילדים מטעם משרד הרווחה או מטעם משטרת ישראל מוסמך לחקור ילדים. בפועל משטרת ישראל ועובדי משרד הרווחה עוברים על החוק בכך שהם מאצילים לחוקרי אל"י סמכויות לחקור ילדים וזאת בניגוד מוחלט לחוק.

 

בפועל ישנן לא מעט תיקים במשטרה המסתמכים על חקירות ילדים שבוצעו מטעם חוקרי אל"י ואשר אינם מורשים עפ"י חוק לחקור את הילדים. חקירות אלו זוהמו ע"י החוקרים הלא מקצועיים של אל"י וזאת בידיעה מוחלטת ובשיתוף פעולה מלא של משטרת ישראל.

 

בדומה למקרה כאן של הילדה שנאנסה בחולון ונחקרת עתה בניגוד לחוק במרכז החירום של אל"י, דווח לנו אף על מקרה של ילדה בת 3 וחצי שנחקרה ע"י חוקרי אל"י על שריטות שכביכול נגרמו לה מהוריה וזאת בניגוד לחוק המחייב חקירה של חוקר מוסמך מטעם המשטרה או משרד הרווחה ובגיבוי מלא של משטרת מסובים שאף סירבה בניגוד לחוק למסור את זהות המתלוננים.

 

מדובר בשריטות שנגרמו ברובן לילדה כתוצאה מנפילות בגן בו שהתה הילדה (גן שהמנהלת שלו אינה גננת מוסמכת כי אם מדריכת חוגים), החקירה זוהמה כפי הנראה עוד קודם לכן ע"י ה"גננת" שניסתה לחפות על הרשלנות המתבצעת אצלה בגן.

התיק נסגר מחוסר אשמה ואולם הילדה עברה טראומה קשה במהלך החקירה ודיברה במשך שנה שלמה על שריטות ופצעים, כאשר במהלך אותה שנה היתה חוזרת מדי יום מהגן, ממפה את כל פצעון בגוף ומספרת עליו ארוכות להוריה במקום לדבר על מעשים אחרים שעשתה במהלך היום כגון משחקים, סיפורים, טבע ועוד.

 

חוקרי אל"י הלא מורשים הצהירו כי כאשר ילד אומר שהוריו היכו אותו הוא תמיד דובר אמת. חוקרי אל"י מתבססים על אקסיומה חדשנית אותה הם המציאו והיא: הילד תמיד דובר אמת.

אי לכך בעוד שחוקר ילדים מורשה ומקצועי מנסה להגיע לחקר האמת ולהבין אם בוצע פשע, ואם כן מי ביצע את הפשע, הרי שחוקר מטעם אל"י קובע מראש שאם הילד טוען שבוצע פשע אז בוצע פשע ומי שביצע את הפשע הוא זה שהילד נקב בשמו.

חוקר כזה אינו יכול להיות חוקר ילדים משום שהוא אינו מבצע עבודת חקירה בנסיון להגיע לחקר האמת, אלא עבודה של תיעוד השתלשות האירועים מתוך הנחה קבועה מראש שאכן בוצע פשע.

 

האשמות שווא בגין התעללות בילד נגד בכיר בשרות הבטחון נתגלו כעורבא פרח

 

מקרה מפורסם של חקירה פושעת מטעם אל"י ואשר עליה לדאבוננו שוב אנשי אל"י לא נתנו את הדין ולא הוגשו נגדם כתבי אישום הוא המקרה המפורסם משנת 2002 בו הוגשו כתבי אישום נגד איש בכיר במערכת הבטחון ואשתו המתגוררים בישוב מכבים רעות ואשר נטען כי הם התעללו בבנם בילדותו. ההורים זוכו מאשמה ע"י השופט שלי טימן שמתח בקורת נוקבת על התנהלות החקירה שבחלקה התבצעה ע"י לבנה חלילי מאל"י:

 

"אינני סבור כי יש חיזוק לגרסתו של ד. אפילו בעדותה של לבנה חלילי, קרימינולוגית בהשכלתה ותרפיסטית באל"י, מי שקיבלה את פנייתו הטלפונית של ד. לאל"י והעידה כי התרשמה מהאותנטיות של סיפורו, ואף שסירב להזדהות, סיפר פרטים אישיים על עצמו.

 

היא הסבירה, כי הדינמיקה של האשמות שווא, שונה מהאופן שבו הציג את ההתעללות.

 

ראשית: ייאמר מיד כי גם לבנה חלילי לא ראתה כלל את ד.; לא ראתה כל סימנים על גופו של ד.; היא לא ראתה אותו מוכה; ואין היא חיה אלא מפיו של ד., ואף זאת – לא בזמן אמת, אלא סמוך לפניה למשטרה. שנית: אין חולק כי ד. שיקר ללבנה, כאשר אמר לה כי הוא עדיין סובל מהתעללות פיזית קשה, וכי התרשמותה החיובית של לבנה מגרסתו של ד., לא היה בה כדי לאתר שקר זה.

 

צריך לזכור כי גם הגב' חלילי, כמו יתר העובדים באל"י (כמו גם פרופ' זומר) יוצאים מתוך הנחה – מובנת מאליה – שכל פנית מצוקה אליהם, היא פניה אמיתית.

 

טענתה של לבנה כי מתוך הניסיון המצטבר בתחום, כמעט שלא נתקלים בהאשמות שווא על התעללות פיזית, אלא יותר במצבים של פגיעה מינית – אין בה כדי לשלול את האפשרות כי התלונה אינה מעוגנת במציאות והיא פרי תחושתו של ד., תחושה שאין לה על מה לסמוך.

 

אף אם נקבל את דבריה, לפיהם פגיעתו של ילד על ידי הוריו מביאה לפגיעה בכושרו לקשור יחסים בינאישיים עם הזולת ולפתח אמביוולנטיות כלפי ההורים, הנלווה בהתפרצויות זעם, וכי ייתכנו מקרים בהם אנשים ידחיקו התעללות שעברו. אף אם נניח כי דברים אלה מאפיינים את מי שעבר התעללות, ואף הולמים את ד., הרי שאין לומר כי הם מאפיינים בהכרח את מי שעבר התעללות, כפי שייתכן כי מי שעבר התעללות, לא יאופיין על-ידי אותם פרמטרים."

  

בבליוגרפיה:

1. Prof. K. Alison Clarke-Stewart, Remarks, American Psychological Association News Conference, July 25, 1991, p.8

2. Tom Charlier and Shirley Downing, "Justice Abused: A 1980s Witch Hunt," The (Memphis, Tenn.) Commercial Appeal, Jan., 1988, Reprint, pp. A16, A17.

3. Office of the Attorney General, State of Minnesota, Report on Scott County Investigations, Feb. 12, 1985.

4. Prof. Stephen J. Ceci, Remarks, American Psychological Association news conference, July 25, 1991.

5. San Diego County Grand Jury, The Case of Alicia W., Report No. 6, June 23, 1992 and Child Sexual Abuse, Assault, and Molest Issues, Report No. 8, June 29, 1992; Jim Okerblom and John Wilkens, "Tragedy, Errors Shatter a Family," The San Diego Union, Oct. 20, 1991, p.1 

 

משפט בכיר במערכת הבטחון:

http://www.robolo.co.il/7/02/07/07/Robolo_261528.asp

 

 

חשיפה: ילדה בת 9 נאנסה בחולון ע"י אלמוני ובמקום לתת לה טיפול, פקידת הסעד ניתקה אותה מהוריה וכלאה אותה במתקן הכליאה של אל"י ברחוב זמנהוף 12 בתל אביב

הפשע המאורגן של משטרת חולון בשיתוף לשכת הרווחה בחולון מטייחים ומסתירים פרשת אונס של ילדה שאירעה בימים האחרונים.

ילדה בת 9 נאנסה ע"י גבר אלמוני, כבן 27, בלונדי בעל חזות רוסית.

במקום לתת לילדה טיפול מיידי ולחזק את ידי ההורים שהתלוננו במשטרה על המקרה, החליטה פקידת הסעד לנתק באופן מיידי את הילדה מהוריה ולכלוא אותה במרכז החירום של אל"י ברחוב זמנהוף 12 בתל אביב.

הילדה שנמצאת עתה במצב טראומטי קשה, ויותר מכל זקוקה לנוכחות הוריה במקום, כלואה בשעה זו במתקן הכליאה של חניתה צימרין, שלגביו קיימות אינספור עדויות על התעללות בילדים.

פקידת הסעד החליטה אף להעניש את ההורים על כך שהתלוננו במשטרה על אונס הילדה ומחייבת אותם לעבור בדיקת מסוגלות הורית.

הורים, שימו לב !!

אם אתם מתלוננים במשטרה על פשע שבוצע בילדיכם, זה עלול לעבוד כחרב פיפיות. במקום לתפוס את הפושע יטפלו את האשמה בכם.

קשר השתיקה סביב אנשי טיפול ואוכלוסיות מבוססות אשר מטילים עונשים פיזיים על ילדים

הרופא האשכנזי שסטר לי 

כשהייתי בת 7 עברתי ניתוח פוליפים באף. הניתוח החל בזריקת הרדמה מקומית בחיך שהביאה לצרחות כאב מצידי. בחדר הניתוח נכחו רק אני והרופא המנתח, רופא אף אוזן וגרון ממוצא אשכנזי שלא היה מסוגל לשמוע את הצרחות שלי וסטר לי במלוא העוצמה סטירת לחי מצלצלת ביד עם כפפת גומי. באותו רגע הרגשתי מושפלת. לא זו בלבד שנאלצתי לעבור את תופת הכאבים של הזריקה, הייתי צריכה גם לקבל כמתנה סטירה חזקה וכואבת.

לאחר מספר ימים, כשהתאוששתי מהניתוח סיפרתי לאימי על הסטירה והיא לא עשתה דבר בענין.המקרה הזה אמנם נחקק בזכרוני לעד אך לא הותיר בי כל טראומה או סיוטים, סתם זכרון לא נעים.

לפני שבוע קראתי כתבה בידיעות אחרונות על רופאים שמחויבים לדווח על התעללות….ושאלתי את אימי מדוע לא דיווחה לממונים על הסטירה של הרופא. היא ענתה לי כי פחדה שהוא יתנקם בנו וימציא נגדה איזו תלונת שווא ולכן העדיפה לשתוק, וכי לא היו בידה האמצעים הטכנולוגים כמוני לפרסם בציבור את אשר אנשי הטיפול מעוללים לילדים מאחורי הקלעים. 

רופא הילדים האשכנזי שנתן מכה "חינוכית" לבתי 

לפני מספר שנים הגעתי לרופא ילדים מאד ידוע על מנת שיבדוק את בתי עקב חשש לשפעת. הילדה התפרעה בחדר והרופא תפס לה את היד ונתן לה מכה מאד חזקה ביד. כששאלתי אותו מדוע עשה כן, הוא ענה לי כי מדובר במכה חינוכית בלבד וצריך לתת מכה כזו מייד בתום המעשה כדי לתפוס את המומנטום…

סיפרתי על כך למספר אנשים שלא האמינו לי, וגם היום לא מאמינים לי. 

פסיכולוג הילדים האשכנזי שמכה את ילדיו 

לפני מספר שנים הפנתה אותי חברה לידיד שלה, פסיכולוג ילדים שעובד באחד מבתי החולים בארץ עקב בעיות התנהגות של הילדה. בתום השיחה עימו התקשרתי לחברה כדי לספר לה על השיחה ואז להפתעתי היא אמרה לי שהפסיכולוג הזה מכה את ילדיו מפעם לפעם. 

התעללות של פסיכיאטרים בילדים

התעללות של פסיכיאטרים בילדים היא שם דבר במציאות הישראלית. האם שמעתם פעם על פסיכיאטר שהועמד לדין על התעללות בילדים? גם אני לא. לנושא זה יוקדשו פרקים נרחבים בהמשך.

אז מדוע מקרי התעללות או ענישה פיזית של אנשי טיפול לא מגיעים לתקשורת? 

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל למעט מקרי פדופיליה חמורים כמו אלו של הפסיכולוגים אחי יותם ויוסף זיידר, לא זכור לי שאי פעם פורסמו מקרי התעללות/ענישה פיזית או נפשית של אנשי טיפול: רופאים, פסיכולוגים או עובדים סוציאלים. 

ברור שקיימים מקרים כאלה והם אף יכולים להוות סקופ נהדר עבור העיתונאים. אז למה עיתונאים מפרסמים תמיד זוועות שמתחוללות במשפחות עניות ולא בקרב אנשי טיפול ואוכלוסיות מבוססות?

משום שיש עיתונאים שניזונים רק ממה שמשרד הרווחה מאכיל אותם ולא מן המציאות האמיתית. למשרד הרווחה ולמערכת הטיפולית יש אינטרס להסתיר מקרים אלו מן התקשורת מכמה טעמים:

• חשיפת מקרה התעללות כזה תפגע במוניטין המזוייף של אנשי המקצוע הללו, ועלולה להוביל לגילוי סדרתי של עוד אנשי טיפול שפשעו שמשמעו פתיחת תיבת פנדורה, והרי כביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ.
•  נוח יותר להאשים אוכלוסיות חלשות כגון עניים וחד הוריים במעשי הזנחה והתעללות, משום שיותר קל להצמיד להם סיבות מלאכותיות מדוע הם "התעללו" בילדיהם. (הורים פרימיטיביים, הורים דכאוניים כי אין להם כסף, וכו')
•  נוח יותר להאשים אוכלוסיות חלשות משום שכאשר מפתחים תיאוריה סיבתית פיקטיבית המבוססת על קורולציה סטטיסטית מזוייפת, קל יותר לקבל תקציבים להוצאת ילדיהם מהבית ולהגדלת כח האדם של העובדים הסוציאלים.
• נוח יותר להציק ולהיטפל לאוכלוסיות חלשות משום שלאוכלוסיות אלו אין את האמצעים הכספיים להילחם משפטית כנגד העובדים הסוציאלים שחוטפים את ילדיהם ולחשוף את השחיתות הקיימת סביב תעשיית חטיפת הילדים. באוכלוסיות חלשות קל יותר לשלוט מאשר בבעלי ידע וממון אשר עלולים להשיב מלחמה שערה כנגד העובדים הסוציאלים.

אב חד הורי נכלא על לא עוול בכפו בגין תלונת שווא על התעללות מינית בבנותיו ואילו אב אומן ביצע לעיני המצלמה מעשים מגונים מול בתו האומנת ומסתובב חופשי. היכן הצדק?

אב חד הורי זה אשר בסרטון הואשם על לא עוול בכפו בהתעללות מינית בבנותיו, האב נכלא ובנותיו הועברו למשפחה אומנת.

    

  ואילו האב האומן בסרטון הבא מבצע מעשים מגונים לעיני בתו האומנת ולמרות תלונותיה של הילדה, משרד הרווחה הישראלי גנז את התלונה. הילדה הוצאה מן המשפחה המזוויעה הזו רק לאחר התערבות המשטרה.

(תמונות קשות לצפיה)

גוואלט, היכן הצדק כאן?

  

חניתה צימרין מודה: קיימות התעללויות מיניות רבות בפנימיות

 מתוך כתבה שפורסמה היום ב YNET

 ואנו שואלים את צימרין, מה קורה במרכז החירום הסגור שלך בזמנהוף?

אצל צימרין מכים ילדים בחסות משטרת תל אביב

המשטרה מסרבת לחקור .

אני כמנכ"ל העמותה חושב שאת מחנה הריכוז של אל"י צריך לסגור מיד .

האישה חולת כסף וחולבת כספי תרומו וכספי מדינה לכיסה הפרטי 45000 ש"ח לחודש נכון ל 2003 מעניין כמה מרויחה היום 70000 ש"ח

נציגת משרד הרווחה דנה בבעיה אמיתית של התעללויות מיניות בילדים הקיימת בפנימיות של ילדים בסיכון, בעיקר בשעות הלילה, שמחייבת להכפיל את מספר השומרים מ-70 ל-150, אבל אין לכך תקציב.

ואני אומרת לנציגת הרווחה, נכון, כשהילדים בפנימיה הם בסיכון, בגלל זה הם מקוטלגים כילדים בסיכון. תחזירו אותם הביתה לאלתר והם כבר לא יהיו בסיכון.

ולכל ילד כזה שנפגע מינית בפנימיה אני פונה באופן אישי, תתבעו כספית את את משרד הרווחה כשתצאו מהתופת הזו בה אתם שרויים כיום.

התנועה תפנה לרשם העמותו לחשוף את דוחות אירגון הפשיעה אל"י

מופקרים בפנימיות – אונס של ילדים במוסדות משרד הרווחה

 יעקב בן יששכר מודיע לעם ישראל הפנימיות אלו הגטאות של משרד הרווחה ובתי המשפט והפעם אלו היהודים ולא הגרמנים בפנימיות אונסים ילדים ומערכת המשפט שותקת השופטים מכסים על פקידי הסעד .בתי החולים והעובדות הסוציאליות בדרך כלל מטייחות את האונס ובמקרה אחד בבית החולים וולפסון סירבה העובדת הסוציאלית לאפשר את בדיקת הקטין ורק לאחר היתערבות התנועה למען עתיד ילדנו נבדק הילד בבית החולים התנועה מבקשת לסגור את הפנימייה ולהעמיד לדין את האחראים .  לבית החולים פוריה הגיעו בימים האחרונים שלושה ילדים שנאנסו באכזריות בפנימית שבהן שהו.אמו של אחד הילדים: "חשבתי שהוא במקום הכי בטוח בעולם, ואז גיליתי שהוא נמצא בגהינום".

פורסם בידיעות אחרונות  22/02/2008

    

בין פטיש העוני לסדן הרווחה – הטרדה מינית במוסד הפוסט-אשפוזי רננים

התנועה למען עתיד ילדנו מגנה את רד בינת שתומכת בהתעללות בקטינים ומשתפת פעולה עם אירגון הנאצי הקיצוני רווחה. הגיבו באתר רד בינת

 

 http://www.rad.co.il/Article/0,6583,29318,00.html

 

סמי עלי  | מגזין המושבות

 

2007

 

הנער מתחנן לחזור הביתה

 

הנער מ’ בן ה- 13 טוען שהוא מוטרד מינית בפנימיית רננים בה הוא לומד. המשטרה מנהלת חקירה. הוריו שסובלים ממצוקה כלכלית חמורה, מבקשים להוציאו משם. שרותי הרווחה שמכירים היטב את המשפחה, טוענים כי ההורים אינם מסוגלים לגדל את ילדיהם כראוי. בין חוסר האונים של המשפחה ומצוקתה הכלכלית, בין הנהלים הרשמיים והכוונות אולי הנכונות, של מחלקת הרווחה ובין המוסד החינוכי, נמצא מ’ המשלם את המחיר.

 

מ’ הוא נער בן 13 ומשפחתו מתגוררת בחדרה. הוא לומד בפנימיית רננים ומתחנן כי יוציאו אותו משם. הנער רוצה לעזוב את הפנימייה "תנו לי לשוב לביתי איני יכול יותר". הוא אמר לי בשיחה איתו.

 

"החיים שלי הם גיהינום", אומר מ’ "לא רוצה להיות בפנימייה הזו יותר, רע לי שם. מציקים לי. שמו אותי עם ילדים שמצבם הבריאותי ירוד, זה משפיע עליי לא טוב. אני סובל מעינוי ומהטרדה מתמשכת מצד אחד המדריכים, כשאני נכנס להתקלח כל הזמן הוא ניצמד אלי, הוא מסבן אותי. זה מפריע לי ואני מרגיש אי נוחות. ביקשתי ממנו שיפסיק עם זה, אבל הוא טען שהוא חייב לפקח עליי בזמן שאני מתקלח, כי אלה הן ההוראות. אני סובל ומבקש שיעזרו לי. סיפרתי להורים, אבא שלי פנה למחלקת הרווחה בעירייה וסיפר להם אבל אין עם מי לדבר. עד היום לא סיפרתי למנהלים בפנימייה מפני שאני חושש שהם לא יאמינו לי ואפילו יתעלמו מתלונתי, ויזניחו אותי או יענישו אותי. בכל פעם שאני בא לחופש בבית מנדנד לאבא שלי שיעשה כל מאמץ להוציאני משם, די מספיק שהמשפחה שלי חייה במשבר זה שנים".

 

יש לציין כי הנער מ’ סובל מבעיות שונות, לבד ממצוקה כלכלית, וכנראה תפקודית של המשפחה שבא ממנה, קיימות אצלו בעיות התנהגותיות ותפקודיות שבעטיין היה מאושפז קודם לכן, במוסד פסיכיאטרי בפרדס חנה.

 

תגובת הנהלת המוסד

 

מנהלת פנימיית רננים, ענת לוקס, מסרה כי: "בפנימיית רננים מתחנכים סוגים שונים של חניכים, חלקם עצמאיים ותורמים לקהילה, מתגייסים לצבא והופכים להיות אזרחים מהמניין וחלקם זקוקים להשגחה אינטנסיבית, כולל בתפקוד הבסיסי היום יומי. לאור העובדה שחלק מהחניכים הוצאו מביתם בניגוד להסכמת הוריהם, ניכר כי חלק מן ההורים נתפסים לאירועים שונים שאין להם בסיס מוצק במציאות. הצוות החינוכי טיפולי, בפנימיית רננים זוכה לליווי מקצועי ונמצא בפיקוח מתמיד של משרד הרווחה.

 

בנוגע למקרה הספציפי, החניך הנ"ל חייב להתקלח בנוכחות איש צוות. מסיבות של אתיקה מקצועית, אין באפשרותי להסביר מדוע, אלא אם כן יושג ויתור על סודיות מהוריו, לפיכך תשובתי חלקית בלבד. האירוע עצמו לא טופל על ידי הנהלת הפנימייה זאת משום שהחניך לא התלונן מעולם בפני אף איש צוות במסגרת. החניך התלונן ככל הנראה בפני הוריו בחופשתו האחרונה בבית.

 

יש הנחייה, של הנהלת הפנימייה והחלטת מומחים מקצועיים, לא לאפשר לחניך מ’ להיות בגפו במקלחת, וזאת מסיבות בריאותיות. אנו נבדוק את הנושא. במידה ויתקבל רושם שהייתה הטרדה כלשהי מצד המדריך – נפנה מיידית למשטרת ישראל".

 

מהמשטרה נמסר כי משפחת ש’ הגישה בימים אלו תלונה במשטרה נגד המדריך האב ובנו מסרו עדויות לחוקרים. החקירה מתנהלת בחשד למעשה מגונה בין כתלי פנימיית רננים, וכיוון שהיא נמצאת בעיצומה אי אפשר למסור כרגע פרטים נוספים.

 

משפחה עניה שנרדפת ע"י בריוני הרווחה

 

משפחת ש’ מחדרה, היא דוגמא לאלפי משפחות במצוקה הנמצאות מתחת לקו העוני במדינה. מספיק מבט קטן לתוך דירתם השכורה,בת שני החדרים, כדי להבין את מצבה הירוד והמזעזע של משפחה המגדלת חמישה ילדים. יוסף, אב המשפחה בן 39, עיתונאי וקריקטוריסט לשעבר, מובטל, ניסה מספר פעמים למכור את ציורי הקריקטורה שלו לעיתונים ולמגזינים במטרה להרוויח כמה גרושים שיבטיחו אוכל לאשתו ובניו אבל לשווא. אשתו גלינה, עולה חדשה בעלת תואר ראשון בשפה וספרות רוסית, גם היא מובטלת. הם נשואים זה 15 שנה הציבו לעצמם כמו כל הזוגות בעולם חלומות, שאיפות, גידול וחינוך ילדים ועוד שורה של דברים טובים.

 

"התחתנו לפני 15 שנה", אומר יוסף אב המשפחה, "היו לנו חיים שקטים במשך שנתיים אף אדם לא הפריע לנו, גרנו בבני ברק." שנתיים לאחר נישואיהם חוו אירוע לא ברור, שבו לטענתם הוכו ומאז שרותי הרווחה אינם מניחים להם, ורוצים להוציא את הילדים מרשותם. "לפני 12 שנים, כשגרנו בבני ברק, קבוצת מופרעים תקפו אותנו התעללו בנו, שברו לי 7 צלעות, תקפו את הבית באבנים, הבעירו מדורות מה לא עשו." מתייחס יוסף לטראומה שממנה לטענת המשפחה לא התאוששו. מאז החליפו 6 דירות, ונדדו מיישוב לאחר.

 

"אני מובטל, עיתונאי במקצועי, סאטיריקון, וקריקטוריסט. אשתי עולה חדשה ומחזיקה בתואר ראשון בשפה וספרות רוסית, עד היום לא מצליחה למצוא עבודה. אני ממשיך לכתוב לעצמי רק כדי לשמור על שפיות הדעת. מצבנו הכלכלי גרוע מאוד, קשה לתאר את המצוקה שאנו חיים בה, לא מספיק שהם לא עוזרים לנו, גם רוצים לקחת את הילדים שלנו. מסע הרדיפה של הרווחה הפך אותנו למשותקים, תעזרו לנו" מתחנן יוסף. "מזה חמשה חודשים הפסיקו לתת לנו הבטחת הכנסה, ואין לנו ממה לחיות. אנחנו חיים על נדבות. השתתפתי בתוכנית ויסקונסין, וכל הזמן שלחו אותי לעבודות שונות שלא התאימו לי ולבסוף עזבתי, בתקופה שהייתי בתוכנית עשיתי הרבה עבודות בהתנדבות צבעתי תחנות אוטובוס, ציירתי ועוד."

 

שיתוף הפעולה הנצחי בין המשטרה לרווחה – תפרו לאב תיק

 

"יש לנו 5 ילדים הבכור לומד בפנימיית תלפיות בעיר חדרה. בעיר אנו גרים זה שש שנים, במשך 13 שנה נסנו מעיר לעיר. החלפנו 6 דירות והכול מפחד. לפני כשנה פרצו לביתנו המשטרה והרווחה, לאחר שאחד השכנים דיווח למשטרה על צעקות בבית. היה ויכוח ביני לבין אשתי בנושא מסוים. זה קורה בכל משפחה. בעקבות המצב הירוד שלנו היא נכנסה ללחץ והתחילה לצעוק. אחרי מספר דקות פרצה המשטרה לדירה, כאילו שחיכו לרגע זה ועמדו מאחורי הדלת. הם באו עם עובדת סוציאלית ממחלקת הרווחה בעירייה. היא התחילה לחקור אותי ולצעוק, הילדים היו בהלם והתחילו לבכות. ביקשתי ממנה להירגע מפני שהיא באה כדי להרגיע רוחות ולא ההפך. היא ענתה לי באכזריות ובקשה שאשב בשקט.

 

לדעתי אני הייתי העובד סוציאלי באותו רגע. היא בקשה ממני שאחתום על ניר בו אני מסכים להעביר את בני מ’ לפנימייה לאחר שאושפז במשך שבעה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי בנס ציונה. סירבתי לכך. היא בקשה ממני גם לבוא למחלקת הרווחה ביום ראשון כדי לדון בנושא. לאחר שלא הסכמתי לדרישה, תפרו לי תיק, בשנייה וחצי, בעיצומה של הפריצה הוציאו את אשתי מהבית, לאחר כעשר דקות שבו איתה בחזרה והראו לי תלונה של אשתי, על שנתתי לה מכות". אמר שוורץ בכאב.

 

"חקרו אותי במשך שעות בתחנת חדרה. ישבתי על לא עוול בכפי במשך 39 יום בבית מעצר בקישון, סבלתי ולא יכולתי יותר, הם הצליחו לשבור אותי. עו"ד מהסנגוריה הציבורית אמר לי תודה, והם ישחררו אותך. כך עשיתי, כי אי אפשר להילחם בשטן מהרווחה ומהמשטרה. בהיותי במעצר אשפזו את בני מ’ בצו בית משפט ללא הסכמתי והעבירו אותו לפנימיית רננים."

 

המדריך מטריד מינית

 

"בחודש האחרון סיפר לי הבן כי הוא לא מרגיש טוב וחש בפחד, בהתחלה סירב לספר, ידעתי שמדובר בנושא קשה. הוא אמר שאחד המדריכים מטריד אותו. שהוא נכנס עמו למקלחת מדי יום ומסבן אותו, על אף שביקש מהמדריך שיצא מהמקלחת ברגע שהוא מתקלח ושיפסיק לסבן את גופו. אלא שהמדריך לא נענה וטען שהינו מחויב לשהות איתו, בני פחד לספר לאחראיים מפני שהוא חשש שלא יתייחסו לדבריו ואף ויענישו אותו. אני דיברתי עם שירותי הרווחה בעירייה ואלה לא הקשיבו לי. התקשרתי למוקד המשטרה ודיווחתי, אבל בקשו ממני שאגש לתחנה באזור ואגיש תלונה, בהתחלה לא עשיתי זאת מפני שפחדתי שיעשו לי תרגיל דומה כמו שעשו לי בעבר ויתפרו לי תיק. כי הם מתואמים עם הרווחה וכל אשר תאמר הרווחה הוא קדוש." בסופו של דבר כאמור הוגשה תלונה.

 

אגף הרווחה בעיריית חדרה מסר בתגובה כי: "מדובר במשפחה המוכרת ומטופלת באגף הרווחה מספר שנים. משפחת ש’ מקבלת סיוע במזון מעמותת "לב-חם" באופן שוטף וקיבלה סיוע חומרי ממחלקת הרווחה לרבות תלושים לקניית מזון ברשתות המוכרות, סידור הילדים בפנימיית "תלפיות" בחדרה בהסכמת ההורים, סומכת שתסייע להם בענייני הבית והילדים וכמו כן ברכישת מכונת כביסה. אגף הרווחה מכיר בקשיים ובמורכבות של משפחת ש’. אי לכך האגף פועל ועושה רבות למען שיפור רווחתה ומצבה של המשפחה ו-5 הילדים שזקוקים למסגרות משלימות להמשך התפתחותם הרגשית, הלימודית והאישית התקינה".

 

אנחנו נשארנו תוהים. המשטרה תחקור, ובינתיים?

 

אין ספק כי המשפחה מעבר לקשייה הכלכליים נמצאת במצוקה נפשית קשה, ובאופן שאינו מאפשר את תפקודה התקין. מאידך, האם בשל כך ובשל ההיסטוריה המסובכת של המשפחה, יש להקל ראש בתלונתו של הנער? האם יכול להיות שיש ממש בטענתו, ויש כאן ניצול של "חסר ישע" גם במובן של קטין, אך גם במובן של מי שאין לצידו משפחה או כלים להתמודד? האם הוא באמת נמצא במסגרת שמתאימה לו? ובאמת ייתכן שכל הרשויות עושות כאן עבודתם נאמנה, ובכל זאת  איך יוצאים מן המעגל הזה? ואיזה עתיד נכון לנער מ’ ולשאר אחיו? 

 

 לידים:

 

פסקה שניה

"אני סובל מעינוי ומהטרדה מתמשכת מצד אחד המדריכים, כל הזמן הוא ניצמד אלי כשאני נכנס להתקלח, הוא מסבן אותי, זה מפריע לי ביקשתי ממנו שיפסיק עם זה, אבל הוא טען שהוא חייב לפקח עלי בזמן שאני מתקלח, כי אלה הן ההוראות."

 

פסקה חמישית

מהמשטרה נמסר כי משפחת ש’ הגישה בימים אלו תלונה במשטרה נגד המדריך האב ובנו מסרו עדויות לחוקרים. החקירה מתנהלת בחשד למעשה מגונה בין כתלי פנימיית רננים, וכיוון שהיא נמצאת בעיצומה אי אפשר למסור כרגע פרטים נוספים.

 

פסקה רביעית

"לאור העובדה שחלק מהחניכים הוצאו מביתם בניגוד להסכמת הוריהם, ניכר כי חלק מן ההורים נתפסים לאירועים שונים שאין להם בסיס מוצק במציאות . הצוות החינוכי טיפולי בפנימיית רננים זוכה לליווי מקצועי ונמצא בפיקוח מתמיד של משרד הרווחה."

 

פסקה שלישית מהסוף

"בני פחד לספר לאחראיים מפני שהוא חשש שלא יתייחסו לדבריו ואף יענישו אותו. אני דיברתי עם שירותי הרווחה בעירייה ואלה לא הקשיבו לי. התקשרתי למוקד המשטרה ודיווחתי, אבל בקשו ממני שאגש לתחנה באזור ואגיש תלונה, את האמת לא עשיתי זאת מפני שפחדתי שיעשו לי תרגיל דומה כמו שעשו לי בעבר ויתפרו לי תיק".

 

רונית: מספר גליונות לאחר פרסום כתבה זו, פורסמה כתבת תדמית על המוסד המתארת אותו באור חיובי, סוסים, באולינג, מדשאות, חלומו של כל ילד…אמריקה…

 

מגיל חמש עד תשע, בבית משפחה אומנת מזניחה ומתעללת, נאנסה תמר על ידי הבן הבכור

** "אונס לכל החיים" מאת מרב דוד, מעריב "סופשבוע" 23.10.2004

"אני קרבן של רשויות מנוולות"

  
מגיל חמש עד תשע, בבית משפחה אומנת מזניחה ומתעללת, נאנסה על ידי הבן הבכור. אותות המצוקה ששידרה לא הדליקו נורות אזהרה אצל העובדים הסוציאלים, גם לא דוח פסיכולוגי ותלונות האב הביולוגי. כשסוף סוף שיתפה בסוד הנורא, קיבלה תשובה מתחמקת. היא החליטה להדחיק ולשרוד. עד שבגיל 27 בעקבות טיפול פסיכולוגי, הגישה תלונה ונתקלה בחוק ההתיישנות. לתמר (שם בדוי) אין ספק, "אני קורבן של רשויות מנוולות"
מאת:מרב דוד

תמר. "את בכלל לא חושבת שיכולה להיות התיישנות על עבירה כזו. הגשתי את התלונה, וזו היתה חוויה מאוד קשה. פתאום כל השחור והמר צף ועולה, כל מה שהסתרתי כל השנים, כל מה שהדחקתי"
"אני נאנסתי על ידי הבן שלהם. האונס התחיל כשהייתי בגן. זה כאב כי זה נעשה בכוח, אונס ממש, וכל מיני דברים שהוא אמר לי לעשות בתור ילדה ואני לא הבנתי. רוב הזמן הוא היה אונס אותי בגג. גם כשההורים שלו היו בבית. יום אחד הוא אנס אותי במקלחת, וכשהתנגדתי, הוא הכריח אותי לאכול צואה מדלי."

 מבחינת תמר (שם בדוי) לספר את הסיפור שלה ולפרסם אותו בעיתון זו התחלה של תיקון, של עשיית הצדק. היא רוצה שכל האנשים שגרמו לה עוול יקראו את השורות האלה ויידעו: אנחנו האנשים שאחראים לכך שחייה של ילדה חסרת ישע בת שלוש, שהיום היא צעירה בת ,29 נהרסו.

"יש לי כעס נורא גדול, ואני לא יכולה להבין איך כמעט כל הגורמים שפניתי אליהם לעזרה היו כל כך אטומים לסיפור הזה. אני מרגישה שבגדו בי, שאני קורבן של רשויות מנוולות, שאחרי שקרעו אותי מההורים שלי, הן לא היו מספיק אחראיות כדי לבדוק באיזו משפחה הם שמו אותי."

כשהיתה בת שלוש החליטו שירותי הרווחה בעיר במרכז הארץ, שתמר מתגוררת בה עד היום, שהיא ושלושת אחיה צריכים לחיות במשפחות אומנה. לא בגלל שההורים היו מתעללים או אלימים, אלא כי עובדים סוציאלים קבעו שההורים אינם מסוגלים לגדל את ילדיהם: האם סבלה מדיכאון מתמשך והאב עבד רוב היום, ולטענת שירותי הרווחה לא עמד בנטל.

שני האחים הקטנים הועברו למשפחה אומנת בראש העין. לשני הילדים הגדולים, תמר, ואחיה, שהיה אז בן ארבע, בחרו העובדים הסוציאלים משפחה דתית, גם היא בראש העין. את סופי השבוע והחגים בילו ארבעת הילדים עם הוריהם הביולוגיים.

המשפחה שהיתה אמורה לגונן על שני האחים הגדולים ולהעניק להם את כל מה שלא קיבלו בבית התגלתה כמשפחה מתעללת. המזעזע מכל הוא מה שעבר על תמר מגיל חמש עד תשע, עד שעזבה את המשפחה. במשך ארבע שנים נאנסה על ידי הבן הבכור, שבתחילת ההתעללות היה בן 14.

כשהיא מדברת על האונס, המילים יוצאות מפיה כאילו התכוננה לראיון הזה חודשים. הדיבור קולח והטון בטוח מאוד. אבל למשמע השאלה איך לא סיפרה לאף אחד, היא מתפרצת. "איך אני יכולה לבוא ולספר לאבא שלי, שאני מבינה כבר אז שהוא אדם חסר ישע, דברים שהם כל כך זוועה. לאדם מבוגר קשה להגיד את המילים האלה, אז בטח לילדה קטנה.
"אני זוכרת פעם אחת שהוא אנס אותי, וזה בדיוק היה יום שישי בצהריים, ואבא שלי בא לקחת אותי. רציתי למות, אני כאילו צועקת בלב, רוצה להגיד משהו, והבן שלהם עוד אומר לאבא שלי, 'איזה בת יפה יש לך.' ניסיתי לספר לו, אמרתי שרע לנו שם, שהם מרעיבים אותנו, אבל לא הייתי מסוגלת לספר לו על האונס וההתעללות.
"הבן שלהם היה מאיים עלי באולר כדי שלא אספר, וכשהייתי אומרת לו שאני אספר לאבא שלי, הוא היה אומר שהוא יהרוג את כל המשפחה שלי. פעם אחת כשההורים שלו לא היו בבית, הוא סגר אותי בתוך ארון ואני זוכרת שצעקתי, 'תפתחו לי, תפתחו לי' כי חשבתי שאני הולכת למות.

  
"הוא למד בפנימייה והגיע הביתה לשבתות ולחופשות. בגלל שהייתי שפחה בבית שלהם, זה היה הגיוני שכשהוא אמר, 'תמר עוזרת לי להכין את התיק לפנימייה,' הייתי עולה כאילו לעזור לו, ואז הוא היה אונס אותי. או שהוא היה קורא לזה משחק של רופא וחולה. זה קרה עשרות פעמים. היינו משחקים כל האחים, ואני הייתי נכנסת כאילו להיבדק אצלו והייתי נשארת שם יותר מדי זמן. ואני זוכרת את אחת האחיות שלו שואלת, 'למה תמר יותר זמן,' ואני חשבתי בלב אם היא היתה יודעת מה הוא עושה לי."

   
בבית המשפחה האומנת היה אסור לבקש אפילו אוכל. "תמיד היינו רעבים," אומרת תמר. "זה לא שהם לא נתנו לנו לאכול בכלל, אבל הם נתנו מעט. לא יכולנו לבקש כלום. אין דבר כזה להגיד שאתה רעב, הם מחליטים מתי אני רעבה. המנות שלנו היו אחרות משל הילדים שלהם, הם היו אוכלים בבוקר נגיד חביתה או ביצה עין, ואנחנו אכלנו רק גבינה עם לחם, ואי אפשר לבקש, ואסור לפתוח את המקרר. יום אחד אחי היה רעב, והאבא האומן תפס אותו אוכל בלי רשות. הוא זרק את האוכל לזבל והכריח את אחי לאכול מהפח.

"כשהיינו קמים בבוקר אני הייתי מכינה אוכל לכולם. שש כוסות קפה ופרוסות לחם עם גבינה. באחת הפעמים אחי היה במטבח והוא התכופף, ואני בטעות שפכתי לו מים רותחים על הגב, והוא התחיל לצרוח. אני עד היום בכלל לא מבינה איך היא,האמא האומנת,נתנה לילדה קטנה להחזיק קומקום רותח. הרגשתי מאוד אשמה. לקחו אותו לבית חולים, והם לא סיפרו לי מה מצבו, חשבתי שהוא מת בגללי והם לא מספרים לי.

   
"כל הזמן הייתי מגינה על אחי, אפילו שאני הקטנה. היא היתה שולחת אותנו תמיד לבית ספר רק עם סנדוויץ' אחד לכל היום, ותמיד רק עם גבינה ומרגרינה. הייתי נותנת לו את הסנדוויץ' שלי והייתי גונבת מילדים אחרים כדי לא להישאר רעבה עד השעה שתיים. הייתי גונבת ממישהי שידעתי שההורים שלה נותנים לה את כל סוגי הסנדוויצ'ים. והאמת היא שבאופן מוזר היא אף פעם לא שמה לב שלוקחים לה."

   
הבנת שהמצב שאתם חיים בו הוא לא נורמלי?
"היה לי ברור שזה לא בסדר, אבל שככה אני אמורה לחיות. שישה ימים בשבוע עברנו התעללות במשפחה האומנת, ובשבתות ובחגים קיבלנו אהבה מההורים הביולוגים שלנו. האהבה שלהם הצילה אותנו. מה שמכעיס אותי זה שלמרות שהמשפחה האומנת קיבלה כסף מהרשויות, הם הכריחו את אבא שלי לקנות לנו אוכל, בגדים וכריות.

   
"כשנשלחתי לאבחון לפני כיתה א' לוויתי על ידי הבן שאנס אותי. כל הדרך הוא הוא אמר לי, 'אף אחד לא יעלה אותך לכיתה א.' את ילדה פסיכית ומטומטמת.' פסיכולוגית בראש העין שבדקה אם אני צריכה לעלות לכיתה א,' שאלה אותי מה אני רוצה, ואולי בגלל שהיו חסרים לי חום ואהבה אמרתי שאני רוצה להישאר עם הבובות. אז השאירו אותי עוד שנה בגן, עליתי לכיתה א' כשהייתי בת שבע"

   

אחד הסימנים שמעידים על התעללות הוא שילד אינו מצליח ללמוד ולהתרכז בכיתה. המורים של תמר, שלא ראו שהיא גונבת סנדוויצ'ים, גם לא קישרו בין ההישגים הנמוכים שלה למצב בבית הוריה האומנים. "לא תפקדתי בלימודים. היה לי קשה לכתוב. לא הייתי מסוגלת לכתוב מספרים והייתי מתחננת לאבא האומן, 'תעזור לי, תראה לי איך כותבים."'

  
ההתעללות לא השאירה שום סימן חיצוני ברור, לא מכות ישנות או צלקות. אבל עד היום על צווארה של תמר יש כתם, שהופיע לראשונה כשהיתה בת שבע. מומחים לטיפול בקורבנות התעללות טוענים כי זה לא מקרי שהכתם הופיע דווקא על הצוואר, במקום שממנו היה אסור לה לצעוק. "זה היה בגלל שלא יכולתי לבכות. אסור היה לי לבכות, וזה היה חייב לצאת איכשהו. זה התחיל מנקודה קטנה שהלכה וגדלה, וכשעזבתי את המשפחה האומנת היא הפסיקה להתפשט.

כשהאמא האומנת היתה מספרת אותי, תמיד בכיתי, כי היא היתה עושה לי תספורת של בן, כמעט קרחת. היא קינאה שלי יש שיער חלק ולילדות שלה יש שיער מקורזל. אותן היא אף פעם לא סיפרה. אז תמיד הייתי מחייכת נורא חזק כשהיא היתה גוזרת לי את השיער כדי שלא תראה שאני בוכה. כי אם הייתי בוכה היא היתה נועלת אותי באמבטיה."

בסוף שיחררו אותנו

תמר יושבת על כורסה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. היא שולפת מסמכים שהשיגה במאמץ רב בשנה האחרונה, כדי לשפוך אור על עברה. הדוח הפסיכולוגי, הפניות של קרובי משפחתה לרשויות, כולם מסודרים בקלסרים. כל נייר מקומם אותה מחדש נגד כל הגורמים האחראים על הטיפול בה ובאחיה, שהיו אטומים לנעשה.

  
ממסמכים שהוצאו מתיק המשפחה בלשכת הרווחה שטופלו בה, ברור שהמשפחה הביולוגית של תמר התלוננה על הטיפול של המשפחה האומנת באחיה הגדול ובה. תמר זוכרת שאביה היה הולך באופן קבוע ללשכת הרווחה ודורש שילדיו יוחזרו הביתה. עובדת סוציאלית מנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה כותבת, בתשובה למכתב תלונה שנשלח אליה על ידי הדוד של תמר: "באשר לטענתך בעניין הילדים. לדעת הגורמים המטפלים, הטיפול שניתן לילדים במשפחות אלה הוא סביר, והילדים די מרוצים. המשפחות נמצאות בפיקוח מתמיד של משרד העבודה והרווחה"

  

ממכתב שכותבת מפקחת של משרד העבודה והרווחה ביוני 84 ברור כי הפיקוח על המשפחות האומנות לא היה הדוק. במכתב תוהה המפקחת מדוע לא קיבלה דוח על מצבם של הילדים מאז מרס 83 ומדוע לא נכתב דוח סוציאלי מאז ינואר 82.

  
"היתה עובדת סוציאלית," אומרת תמר, "שבאה לבקר פעם אחת בכל השנים שהיינו שם בראש העין. הייתי בת שבע ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, סוף סוף מישהו מבחוץ, מישהו שאני יכולה לספר לו. ישבתי עם העובדת הסוציאלית והאמא האומנת הלכה להביא כיסא ואמרתי לעצמי, איזה יופי, עכשיו אני אוכל להגיד לה באוזן ואף אחד לא ישמע, אבל האמא האומנת מיד חזרה ולא הספקתי."

   
מסמכים נוספים מתיק בלשכת הרווחה הם דוחות שנכתבו על ידי פסיכולוגית על ארבעת האחים. בדוח של תמר, שהיתה אז בת שבע, נכתב "האם האומנת מספקת לתמר את צרכיה הבסיסיים, אך אין היא מעניקה די חום ותחושה של ביטחון שאותם מחפשת תמר כהגנה מפני הפחדים המציפים אותה. מופיעים אצלה פחדים של אלימות ותוקפנות כלפיה."

הדוח לא הדליק נורות אדומות אצל הפסיכולוגית או אצל העובדים הסוציאלים שקיבלו אותו.
תמר מוציאה מהקלסר נייר מצהיב שמרתיח אותה במיוחד. כתבה בעיתון מקומי מ-84 שמאירה את המשפחה האומנת באור ציני להחריד. הכותרת היא "להיות אם לשבעה ילדים ולאמץ שלושה." בכתבה מספרת האם האומנת מדוע החליטה להכניס את תמר ואחיה ותינוקת נוספת לביתה. "להסכים לעשות דבר כזה, זה פשוט דחף פנימי," היא אומרת, "הרצון לסייע לאחרים ולטפח אותם טרם יחמיר המצב עד כדי כך שלא יהיה ניתן לתקנו. בעלי ושני ילדי הגדולים הביעו את הסכמתם המלאה, מתוך הכרה שיש צורך בהול לסייע לאותם ילדים. בשעה שאימצתי אותם היו יתר ילדי קטנים, כך שבעצם הם גדלו ביחד. ילדי רואים בהם אחים לכל דבר." בסוף הכתבה שואלת המראיינת את תמר מה היתה מאחלת לעצמה, והיא עונה "שנחזור הביתה."

   
ביוני 84 מאשרים הרופאים שמטפלים באם הביולוגית שתמר ואחיה יכולים לחזור הביתה. "שיחררו אותנו," היא אומרת. באותו חופש גדול תמר בת תשע, ומסע ההישרדות שלה מתחיל. מסע שהיא מנסה להתמודד בו עם התחושות הנוראות שמציפות אותה, לשמור את הסוד, ובמקביל ללמוד, להשלים את הפערים שנוצרו בשנים אצל המשפחה האומנת, לסייע לאביה בעבודות הבית ולטפל באמה החולה.

"הייתי הולכת עם אמא לבית החולים כדי שתקבל זריקות, כי היא פחדה ללכת לבד. יום אחד היתה אסיפת הורים בבית הספר, והייתי צריכה ללכת איתה. אז אני עושה לאמא שלי הכנות, מלבישה אותה בחליפה יפה, מאפרת אותה, הייתי ילדה בכיתה ג.' ואני אומרת לה, אמא אל תעשי בושות, צריך להיראות נורמלים."

  
אחרי שנה תמר מבקשת לעבור למשפחה האומנת שטיפלה במסירות באחיה הקטנים. מכיוון שהיא לא יודעת למי לפנות, היא מתקשרת לבקש עזרה מאביה האומן המתעלל. "הוא אמר לי, אם את רוצה לחזור אלינו, אני יכול לסדר את זה. אם את הולכת למקום אחר, זה לא ענייני."

  
בסופו של דבר היא מצליחה לעבור למשפחה האומנת של אחיה הקטנים, ושם היא חיה מגיל עשר עד 14. התחושות הקשות שלה לא נעלמות, הן ממשיכות לכרסם בה. "הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי, שיש בתוכי ריקבון, שמשהו אצלי דפוק. הבנות בכיתה סיפרו על המחזור שהן מקבלות ואני פחדתי שבגלל מה שקרה לי לא אקבל מחזור ולא יהיו לי ילדים."

   
בגלל ההתעללות שעברה היא לא מסוגלת להבחין בין חיבה לפגיעה. "האבא האומן החדש חיבק אותי חיבוק אבהי, אבל מבחינתי זה היה אות אזהרה. לא הבנתי למה הוא מחבק אותי. אני החלטתי שאני מספרת לאילנה (שם בדוי) האם האומנת החדשה. נכנסנו בערב לחדר האמבטיה כדי שאף אחד לא ישמע את השיחה. ואני מספרת לה, 'הוא מחבק אותי ואני לא יודעת מה הוא רוצה.' אז אילנה אומרת לי, 'הוא כל כך אוהב אתכם ורוצה לתת לכם,' ומבטיחה שהיא תדבר איתו."

   
התגובה של אילנה גורמת לתמר להחליט שהיא לא שומרת יותר את הסוד בבטן ומספרת לאילנה על ההתעללות המינית שעברה במשפחה הקודמת. לאילנה היו דמעות בעיניים, ואז העזה תמר לשאול בפעם הראשונה בחייה: "נראה לך שאני יכולה להעניש אותם?." אבל היא לא קיבלה תשובה. אילנה גם לא עשתה דבר עם הסוד שתמר סיפרה לה, והנושא כאילו נשכח.
"אחרי כמה זמן," אומרת תמר, "כשליוויתי את אמי הביולוגית לאוטובוס לאחר שביקרה אותנו, עצר לידנו הבן שאנס אותי, שאז כבר היה חייל, והציע לנו טרמפ. בלי להגיד דבר טרקתי את דלת המכונית בכעס. כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאילנה על המפגש הטראומטי, היא אמרה: 'בפעם הבאה שתפגשי אותו פשוט תחצי את הכביש."

אפשר להעניש על זה?

בגיל 14 מחפשת תמר דרך חדשה לקבל עזרה. בעקבות פרסומת שהיא רואה בטלוויזיה היא פונה למרכז לנפגעות אונס. "התקשרתי למרכז ואמרתי שיש לי משהו לספר. נפגשתי עם המתנדבות וסיפרתי את הסיפור ומיד שאלתי: 'אפשר להעניש על דבר כזה.'

אמרו לי שיש התיישנות ואי אפשר, ואני בכלל לא חשבתי לבקש טיפול, חיפשתי צדק. הלכתי כועסת הביתה. אמרתי לעצמי, איך יכול להיות שאומרים לי שאני לא יכולה להעניש אף אחד. אנסו אותי והתעללו בנו ככה, ואני לא יכולה לעשות כלום?ואז החלטתי שאני מוכרחה להמשיך לשרוד,לחיות ולקדם את עצמי."
והיא המשיכה לשרוד ולחיות. למדה בתיכון בפנימייה, התגייסה, השתחררה. זמן קצר אחרי השחרור נפטר אביה. עול הפרנסה והטיפול באם נפל עליה ועל אחיה. חודשים ספורים אחר כך נכנסה האם למוסד סיעודי, שם היא נמצאת עד היום.

  
רק בגיל 27 הרגישה תמר שהיא מוכרחה להתמודד עם המועקה והסוד שהיא נושאת עימה ופנתה לטיפול פסיכולוגי. "הטיפול הציף אצלי את הכעס כלפי המשפחה האומנת המתעללת. אזרתי אומץ והתקשרתי אליהם הביתה. האב ענה. בהתחלה הזדהיתי בתור חברה של תמר ואמרתי שאני יודעת בדיוק מה הם עשו לה. הוא שתק כמה שניות ואז אמר, 'אני ניסיתי לתת להם את כל מה שיכולתי. מה שנתתי לילדים שלי נתתי להם.'

  

הרגיז אותי שהוא משקר ואמרתי, 'אתם הייתם מתעללים בהם.' הוא שתק. התקשרתי שוב אחרי תקופה והזדהיתי בשמי. אמרתי לו, 'אני לא אסלח לכם כל החיים שלי. אני אתבע אתכם. ושתדע לך שהבן שלך אנס אותי.' הוא שתק ואז אמר, 'אני אשם.' במילים האלה."
כבר יותר משנה היא מקבלת טיפול פסיכולוגי במרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות. "הטיפול מוגבל בזמן," היא מסבירה, "ואני מרגישה שנפגעי התעללות צריכים לקבל טיפול של מומחה לתחום הזה. המדינה אחראית למה שנגרם לי והיא זו שצריכה לממן לי את הטיפול הזה."

  
אחרי כמה פגישות עם הפסיכולוגית במרכז החליטה להגיש תלונה במשטרה. "התחלתי לחשוב על זה שלא יכול להיות שאני לא אתלונן. אני רוצה שיהיה לי איזשהו תיקון, ואני מחפשת דרך. זה נותן לי כוחות להמשיך." תמר נשברת ובוכה. "את בכלל לא חושבת שיכולה להיות התיישנות על עבירה כזו. הגשתי את התלונה, וזו היתה חוויה מאוד קשה. פתאום כל השחור והמר צף ועולה, כל מה שהסתרתי כל השנים, כל מה שהדחקתי. פתאום אני חוזרת לילדות הזוועתית הזו, וקשה לי ללכת לעבודה ולעשות דברים, כי אני עסוקה בזה כל הזמן."

המשטרה חקרה את המקרה וזימנה את בני המשפחה האומנת, שהכחישו את ההאשמות. בנם של ההורים האומנים כתב בתגובתו למשטרה: "אני איש משפחה, הכל פרי דמיונה."
למרות ההכחשות המליצה המשטרה להגיש כתב אישום נגד הבן, אלא שפרקליטות המדינה החליטה לסגור את התיק בגלל התיישנות. תמר הגישה ערר ליועץ המשפטי, אבל גם הוא נדחה. "קשה לי לחיות עם עצמי בגלל שלא הוגש כתב אישום. חשבתי שהתביעה הפלילית תיצור את התיקון. זה חלק מלשלוט בחיים שלי, לבחור מה אני רוצה."

  
במקביל להגשת התלונה פנתה תמר לקו החירום של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. מאז מלווה אותה צוות המרכז. "חשוב לי שנפגעים יידעו שהם יכולים לפנות למרכז הסיוע, יש שם מתנדבות נהדרות. אני רוצה לומר לכל מי שעבר התעללות בילדות או בבגרות, 'אל תישארו לבד עם הסוד, פנו לעזרה."'

תגובות

דרוש שינוי, והוא כבר באופק

במשרד הרווחה שיפרו את הפיקוח. בכנסת מקדמים את תיקון חוק ההתיישנות.

העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה והיתה אחראית לפקח על המשפחה האומנת, נפטרה. מלשכת הרווחה בעיר של תמר נמסר שהם אינם מוצאים את התיק ובו המסמכים הקשורים במשפחה, ולכן אינם יכולים להגיב על הסיפור.

דובר משרד הרווחה: "לא נוכל להתייחס למה שהיה בעבר, אלא רק לדרך בה אנחנו מטפלים היום בילדים שנמצאים במשפחות אומנה. הטיפול והליווי היום הם אינטנסיביים מאוד, ואנחנו מאמינים כי הסיכוי שמשפחה אומנת תתעלל בילד והמטפלים בו לא יגלו זאת הם קטנים עד אפסיים. אחד השינויים שנעשו בשנים האחרונות הוא העברת הטיפול לעמותות שזכו במכרז והשארת הפיקוח בלבד בידי המרד.
"כל המשפחות המיועדות לאומנה עוברות הליך ארוך של מיון והדרכה לפני קבלת הילדים. בין תנאי הקבלה: אי רישום פלילי, השכלה של לפחות עשר שנות לימוד, הכנסה קבועה, ויתור על סודיות והתחייבות לעבור קורס הכנה. כל משפחה מאושרת על ידי העובדים המקצועיים. לאחר שהמשפחה התקבלה מתאימים לה ילד לפי אופי המשפחה והעדפותיה, וכמובן לפי צרכיו של הילד. עובדת סוציאלית מלווה את הילד ואת המשפחה בכל זמן ההשמה, ומייעצת להם בכל התמודדות והיא נפגשת עימם לפחות פעם בחודש. כמעט כל ילד זוכה לטיפול פרטני, במקרים רבים על ידי פסיכולוג. יש גם קבוצות טיפוליות לילדים באומנה. כל הפעולות האלה, יחד עם הקשר עם בית הספר וגורמים אחרים שהילד בקשר עימם, אמורים לתת לנו תמונה עדכנית על מצבו של הילד, ואם יש דברים חריגים, אנו יכולים להבחין בהם."

  
משרד המשפטים: "התיק האמור נבחן על ידי הפרקליטות בחינה מקיפה, שבסופה הוחלט לסגור אותו מהסיבה שעל המעשים שבוצעו בין השנים '84-'82 חלה התיישנות. על סגירת התיק הוגש ערר, שבמסגרתו נבחנו הדברים בחינה מחודשת, הן על ידי מחלקת העררים והן על ידי המשנה לפרקליטת המדינה. לדאבוננו, לא היה מנוס מלדחות את הערר מאחר שהסייג להתיישנות בכל מקרה אינו חל על מעשים שבוצעו לפני ינואר ,'86 וזאת מבלי להזדקק לשאלה אם ניתן להחיל על בן למשפחה אומנת את ההגדרה 'בן משפחה' או 'אחראי על קטין.'

   
"יצוין כי בשנת '96 הוכנס תיקון לחוק העונשין, המאריך את תקופת ההתיישנות של עבירות מין שבוצעו בקטין על ידי בן משפחה או אחראי על הקטין. לצערנו תקופת ההתיישנות גם לאחר תיקון החוק אינה חלה על המקרה שלפנינו."
הילה קרנר-סולימן, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל: "רשויות הרווחה הפקירו את תמר. מחריד לדעת כי ילדים חסרי ישע מופקדים במשפחות אומנה ללא ליווי בקרה ופיקוח. על המדינה ליטול אחריות על ההתעללות שעברה במשפחה האומנת ולממן לה טיפול נפשי מקצועי ומותאם אשר יסייע לה להחלים ולהשתקם מהפגיעה.

סיוט בבית המשפחה האומנת

 חדשות ערוץ 10, 7 פברואר 2008

ילדה בת 12 שחיה במשפחה אומנת וסבלה יותר משנתיים מהטרדות מיניות של האב, החליטה לשים קץ לסיוט. היא תיעדה את מעשיו המזעזעים של האב במכשיר הטלפון הנייד שלה, והביאה להגשת כתב אישום נגדו. צפו בתמונות הקשות כאן

א', ילדה בת 12 מהצפון, אומצה על ידי משפחה מהדרום, שם היא נחשפה להטרדות מיניות חוזרות ונשנות של האב. אחרי יותר משנתיים, החליטה א' באומץ רב לצלם את מעשיו המזעזעים של האב באמצעות הטלפון הנייד שלה, וחשפה את התמונות לפני מורתה בבית הספר. במכתב שצירפה לתמונות היא כתבה: "הוא עשה בי דברים שאני לא רוצה שאף אחד יעבור אותם".

הילדה התלוננה במשרד הרווחה אך הם העדיפו לגנוז את התלונה !! (שימו לב עוד חיפוי של הרווחה על פשעים של משפחות אומנה)

בעקבות התמונות האב נעצר והוגש נגדו כתב אישום, אך הוא מכחיש את החשדות המיוחסים לו וטוען לחפותו.

לצפיה בכתבה של ערוץ 10: