אכזבה מאימוץ: האם ניתן לבטל צו אימוץ?

אלמוני נולד בישראל ביום 27.6.68 כאחד משלושה ילדים שהוריהם הזניחו אותם. ההורים פגעו בילד והתעללו בו. כששהו בחו"ל שלחו את שלושת ילדיהם לבית סבתם, וזו זרקה אותם לרחוב. הילד עצמו נמצא בגיל חמש משוטט ברחוב ללא השגחה. הוא סודר במשפחה אומנת למשך שנתיים, אבל עקב קשיים שנתגלו בגידולו הוא הועבר לאימוץ.

 

האם המאמצת, ילידת 1942, סובלת מהפרעות גדילה. בעלה, יליד 1943, נושא על גבו מטען של חוויות רגשיות קשות מתקופת נעוריו. הם נישאו בשנת 1971, ובשנה זו נולדה בתם הטבעית. שני ההורים המאמצים הגיעו בתחום פעולתם המקצועית להישגים ניכרים. האישה היא בעלת תואר דוקטור באחד המדעים ועוסקת בהצלחה בתפקידה.

 

בשנת 1976, הם קיבלו את הילד (האלמוני) לאימוץ. הם היו מעונינים לטפל בילד בעל צרכים מיוחדים, והם קיבלו את הילד בגיל שמונה ואימצוהו כשהוא בן עשר שנים וחצי.

 

הילד הגיע לביתם במצב פגוע, כבעל תפקוד נמוך, וכמעט שלא דיבר. בני-הזוג השקיעו בו משאבים רבים, נזקקו למומחים ולא חסכו כל מאמץ כדי לשפר את תפקודו, ואכן נוצרו קשרים בינם לבין הילד והשקעתם החלה לשאת פרי.

 

אלא שזוג ההורים המאמצים הפעילו על הילד לחצים קשים, דרשו ממנו הישגים לימודיים שהיו מעבר ליכולתו, הגיבו על מעשים שעשה בעונשים קשים ואכזריים, לרבות מכות קשות, ואלה הלכו וגברו עד שהגיעו לשיא בתקופת בגרותו, שאליה התקשו בני-הזוג להסתגל.

 

בגיל חמש-עשרה נפלט הילד ממסגרת בית הספר, היה מעורב בקטטות קשות ונהג לברוח מן הבית ולהתלונן כי הוריו המאמצים מתנכלים לו. הוא הוצא מן הבית והועבר לפנימייה, משם למפת"ן ומשם למשפחה אומנת, ובשום מקום הוא לא נקלט. באוקטובר 1985 הועבר לבית חולים פסיכיאטרי, ושם הוא שוהה עד עצם היום הזה. בימים אלה הוא משתתף בפרויקט שיקום-חוץ שמטרתו להגיע לדיור מוגן בקהילה.

 

ההורים המאמצים ראו באימוצו של הילד "פרויקט" ואתגר ומשנכשלו ראו בכך כישלון אישי, שהתלוו לו רגשות עזים של תסכול ושל אכזבה. הם לא יכלו לשאת ילד חולה נפש או ילד הזקוק לטיפול נפשי. הם כילו את תסכוליהם בילד, ועתה הם מלאים כלפיו שנאה ללא מצרים. שניהם מודים שתגובותיהם כלפי המאומץ היו ממש אכזריות והם היו מוכנים אפילו להורגו, גם היום. הם חוששים שאם יופיע המאומץ בביתם, הם יגיבו בהריגתו, וגם אם לא יהרגוהו (כדי לשבת בכלא) הרי לפחות היו רוצים להורגו, ואם לא להורגו, למסור אותו למיסיון או למוסד חרדי. שנאתם אליו כיום לא תיאמן, והם מתקשים להסתיר את עצמת רגשותיהם השליליים.

 

לפיכך, לאחר שבע שנים של אימוץ ובתום עשר שנים מיום שקיבלו את הילד לרשותם, הם מבקשים לשחררם מן האימוץ. לדבריהם, ביטול האימוץ יהיה לטובת הבן מחמת הסכנות שעשויות להיגרם לו ממפגש אפשרי בינם לבינו. מה טעם בהשארת קשר האימוץ על כנו, הם שואלים, כשאין ביניהם כל קשר ולאחר שכבר הדירו את בנם המאומץ בצוואה מירושתם.

 

הבן עצמו אינו מעוניין להיפגש עם הוריו המאמצים ואינו רוצה בכל קשר עמם. עם זאת, חשוב לו לא להפסיד את זהותו, את שמו והשתייכותו ואת הבסיס הכלכלי.

 

בית המשפט העליון קבע שאין לבטל את צו האימוץ. שלושה טעמים לכך: ראשית, ביטול צו האימוץ עשוי לשמש נדבך נוסף בתחושת הדחייה ממנה סבל הבן מנעוריו; שנית, ביטול הצו יבטל את זהותו הן בפני עצמו והן ברישומים הרשמיים שבהם יירשם כמי שאין לו הורים; שלישית, אין עילה לבטל את אחריותם הכספית של ההורים המאמצים כלפי בנם הקיימת עקב צו האימוץ.

 

דילמות משפטיות – מאמר המקור