תככים בין עובדים סוציאליים באים תמיד על חשבון בריאותם הנפשית של ילדים חטופי רווחה

להלן עוד מקרה, אחד מאינספור מקרים של כשל אומנה בהם מטולטלים ילדים ממשפחה למשפחה כמו כדורגל בשל סיבות רבות ומגוונות ומשרד הרווחה מסתיר כהרגלו את הנזקים שפקידי הסעד גורמים לילדים הללו. והפעם, משפחה אומנת מתוך פורום אומנה, על ילד שנזרק למשפחה האומנת הבאה בשל מחדלים ותככים ביורוקרטים של עובדים סוציאליים ופקידי ממסד:

 

"…האם רק אנחנו סובלים מחוסר הבנה של העמותה , עו"ס וכ"ו? נמאס לנו שנותנים לנו עובדת שלא מבינה מה קורה איתה חדשה וכל הזמן מסתמכת על מה שתגיד ראש הצוות שלה אנחנו נמצאים בצומת דרכים עם הילד אומנה שלנו הוא לא ממשיך איתנו בגלל חוסר התחשבות של כל המערכת לצעקות שלנו כי הילד מסובך רגשית כולל פיגור אין לנו כימיה כבר למעלה משנה אין עזרה מקצועית איך כן לגשת לילד ולבעיות שלו נכשלנו בגללם כואב לנו שככה מתנהל העולם אנחנו מתוסכלים ולא יודעים מה יהיה האם המשפחה הבאה כן תסתדר ? האם האם האומנת תוכל להתמודד עם ההרגשה שלא תקבל שום פידבק על הטיפול בו ? מה יהיה איתו אם לא יסתדרו איתו ? הרבה שאלות ובלי תשובות פשוט רק לצאת לרחוב ולצעוק מרוב אטימות של כולם …."

 

עוד על כשלים של משפחות אומנה:

 

מחקר MIT קובע: ילדים שחיו בבתים הרוסים הצליחו טוב יותר בחיים מילדים שחיו במשפחות אומנה

 

משפחות אומנה מתייחסות לילד כאל חפץ. לאחר שנעשה בו שימוש צריך להתפטר ממנו ולזרוק אותו במוסד

 

עובדים סוציאלים מטלטלים ילדים ממשפחה למשפחה כדי להגן על עצמם בפני תביעות נזיקין

 

עוד מקרה של ילדים שמטולטלים מאומנה/פנימיה/אומנה/פנימיה

 

עץ המשאלות שצייר ילד שנחטף ע”י עובדים סוציאלים למוסד של משרד הרווחה

מרכזי הקשר של משרד הרווחה – מתכון בטוח להרס בריאותם הנפשית של ילדים

מרכז קשר הוא מקום אליו מגיע ההורה ממנו נחטף הילד. במקום זה נפגש ההורה עם הילד לשעה קלה בפיקוח עובדת סוציאלית.

 

בסרט שצולם במצלמה נסתרת והינו קשה לצפייה נראה ילד שהוגדר ע"י שירותי הרווחה הבריטיים כילד ש"נמצא בסיכון רגשי" בשל גירושי הוריו. ילד זה נחטף למשפחה אומנת וכאן בסרט הוא נפגש עם אימו במרכז הקשר בו הוא בוכה לאימו כי תיקח אותו הביתה ואף תוקף את העובדת הסוציאלית כי תניח לו.

לסרטון חטיפת הילד מביתו

 

הילד הזה היה פעם ילד מאושר ומאז שהעובדים הסוציאליים נעצו בו את ציפורני הטרף שלהם, הידרדרה בריאותו הנפשית פלאים. היום הוא ילד אומלל, כל כך קטן וכבר רווי בצלקות נפשיות קשות.

 

במרכזי הקשר בישראל מחזות קורעי לב כגון זה מתרחשים מדי יום. אם ברשותכם סרטים או הקלטות של ילדיכם שנחטפו בידי שירותי הרווחה אנא שילחו לנו ונפרסם אותם באתר.

 yeladeinuorg@gmail.com

 

 

עוד סיפור תלונת שווא עם שילוב קטלני גננת-פקידת סעד המובילות להרס חיים של ילדה ומשפחתה

חשדות לפגיעה מינית בילדה אוטיסטית בת 5  

יאיר מורדוף 14/03/2007 חדשות SCOOP 

  

גננת התלוננה כי ילדה אוטיסטית בגן מספרת על מגע מיני עם אביה. ההורים הכחישו והאשימו את הגננת ברשלנות. בדיקה רפואית גיבתה את גירסתם. בינתיים, הפרקליטות לא ממהרת לשום מקום וההורים מסתובבים עם הכתם. 

 

אבא נוגע בי פה ופה     

 

גננת מגן לחינוך מיוחד בראשון לציון, הגישה בחודש יוני האחרון תלונה בתחנת המשטרה בעיר נגד י’ אבא של ט’ הלומדת בגן. לפי עדותה של הגננת במשטרה, הילדה סיפרה לה ולמטפלת במוזיקה שעובדת בגן, שאבא שלה נוגע בה, בהצביעה על איבריה האינטימיים. הגננת העידה כי הילדה סיפרה לה על דגדוגים והחדרת אצבעות לאבריה המוצנעים, עוד תיארה הגננת כיצד בלשון ציורית של ילדה בת 4, ט’ סיפרה לה את הפריטים המחרידים על הדברים שאבא שלה עושה לה: "אבא נוגע לי פה ופה ועושה לי דיגי דיגי בבטן וברגלים". 

  

מיד עם קבלת התלונה באמצע חודש יוני האחרון זומן האב לחקירה במשטרת ראשון והילדה נחקרה על ידי חוקרת ילדים. בחקירתו ובשיחות עם הגברת ענת זהריאן, פקידת הסעד המחוזית של ראשל"צ, הכחיש האב כל קשר למעשים מחרידים אלו וטען כי הוא מגדל את בתו ככל אב נורמטיבי. עדותו נתמכה בעדות אשתו, אם הילדה שהעידה כי מעולם בעלה לא קילח או הלביש את הילדה וכי לא יתכן כי ביצע בה את המעשים הקשים שמיוחסים לו.

 

בדיקה גניקולוגית פולשנית וטראומטית לילדה 

 

האם והילדה נלקחו בניידת משטרה בלווית פקידת הסעד המחוזית, לבדיקה גניקולוגית בבית החולים. הילדה נאלצה לעבור בדיקה פולשנית מביכה וכואבת של גניקולוג שתמך לבסוף בגרסת ההורים וקבע כי לא נמצאו סימנים לביצוע פשע בילדה.  

  

יתכן כי הגננת חששה כי ההורים יתלוננו עליה והקדימה תרופה למכה?

  

ההורים ידעו לספר כי קיים מתח רב בינם לבין הגננת, הם גם טענו כי הילדה בשל התסמונת בה היא לוקה, אינה מקושרת לחלוטין למציאות ונוטה לספר דברים שונים הנובעים מדמיונה. כך למשל לדבריהם, הילדה מספרת בבית כי הגננת מתעללת בה פיזית, הם אינם עושים דבר שכן הם מכירים את הילדה ומודעים לבעיות ולהפרעות שלה וביניהם ההיסחפות לדמיון.  

  

ההורים הזכירו כי כשמונה חודשים לפני התלונה הם פנו לצוות הגן ובישיבה עם כל הנוגעים בדבר לרבות פקידת הסעד, התריעו על התנהגות מינית מוזרה של הילדה. הם סיפרו בישיבה כי הילדה מרבה לחטט באיבריה המינים ולהתעסק בהם בעיקר לפני השינה. צוות הגן דחה את הדברים ואמר כי אינו מודע למצבים כאלו, אך ינסו לפעול בנושא. 

  

לדברי ההורים, הגן לא עשה דבר וחצי דבר ופתאום קפץ בהאשמה בוטה כזאת. ההורים סבורים שהגננת בהכירה את הילדה ואת מצבה הרגשי והנפשי היתה צריכה לדעת כי אין ממש בדברים. גם אם נבין את רצונה של הגננת להיות בצד הבטוח ולקיים את חובת הדיווח, לא ברור מדוע לא נבחן מצבה הנפשי והרגשי של הילדה, לפני שמהרו לחקור ולהטריד את ההורים והילדה ולערוך בדיקה כה פולשנית בילדה קטנה? 

 

מצבה הנפשי של הילדה נפגע בעקבות הפרשה. מי יתן על כך את הדין?

 

יתכן שהמצב העדין והיחסים המתוחים, בין שירותי הרווחה להורים, גרמו לדברים לרוץ קדימה ללא בדיקה מעמיקה של מצבה הנפשי והרגשי של הילדה, שנפגע עוד יותר בעקבות הפרשה. אין ספק כי חובת המשטרה לחקור כל מקרה לעומק, במטרה להגן על הילדים והילדות מפני מעשים מחרידים כאלו, אך כאשר מדובר בילדי חינוך מיוחד – לחקור מקרה מבלי לעמוד על מצבה ומאפיניה של הילדה, זו רשלנות. רשלנות שגרמה להטרדת ההורים וחמור הרבה יותר להטרדת הילדה ודירדור מצבה. 

 

למרות שעברו כבר חודשים רבים מהחקירה, ולמרות שהתיק הועבר לפרקליטות מחוז תל אביב לפני חודשים רבים, איש לא עשה דבר בנידון. לו מישהו בפרקליטות חושב שיש בסיס ראייתי שמא הילדה הותקפה מינית, הרי שהיה צריך כבר מזמן לפעול בנושא. למרות זאת – הפרקליטות מעדיפה להשאיר את התיק פתוח ולהשאיר את ההורים באפלה עם כתם על שמם.  

 

פקידת סעד כפתה על ההורים לקחת את הילדה לטיפול סרק

 

כאילו לא די בכך, פקידת הסעד המחוזית אילצה את ההורים לקחת את הילדה פעמיים בשבוע לטיפול בבית החולים לבריאות הנפש בראשון לציון. ההורים נאלצים לנטוש את ילדיהם הנוספים, בהם ילד עם בעיית היפר אקטיביות ובשעות אחר הצהרים ללכת עם בתם לטיפול. טיפול לבעיה שלא ברור שקימת בכלל, שמשבש את חיי ההורים ומכתים אותם. החמור הרבה יותר הוא שט’ ילדה בת חמש, נאלצת לעבור תהליך מחריד למרות כל הבעיות והמורכבות שלה, בשם הבירוקרטיה. 

 

מפרקליטות תל אביב נמסר בתגובה למערכת סקופ, כי ההחלטה בעניין תועבר בקרוב לגורמים הרלוונטיים.

התעללות בילדים – עשה ואל תעשה בחקירת ילדים – חלק 1 – כרוניקה של עדות ידועה מראש

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים. 

 

אחת הסיבות המרכזיות לקיום חקירת ילדים כושלת היא העובדה כי חוקר הילדים מניח מראש כי בוצע פשע. חוקר הילדים אינו מנסה להבין האם אכן בוצע פשע, אלא מנסה לדלות מן הילד הנחקר את פרטי הפשע.

 

הנחה פסולה זו גורמת לחוקר הילדים לנקוט בהליכי חקירה מוטים ולא מקצועיים אשר מראש קובעים מה תהא תוצאת החקירה.

 

חוקרי אל"י, לא זו בלבד שמבצעים חקירות ילדים בניגוד לחוק (רק חוקר נוער מורשה מטעם משרד הרווחה או המשטרה מורשה לחקור ילדים), ולא זו בלבד שמשטרת ישראל ומשרד הרווחה משתפים עימם פעולה וזאת בהכרה מלאה כי חקירתם בוצעה בניגוד לחוק. חוקרי אל"י אף הצהירו כי הם מניחים עוד טרם החקירה כי אם ילד אמר שהתעללו בו אז הוא תמיד דובר אמת ואכן התעללו בו וכל שנותר להם לעשות הוא להוביל את הילד צעד אחר צעד לתיאור "מושלם" של פרטי המקרה שלעיתים מתגלה מאוחר יותר כעורבא פרח.

 

מבקר המדינה ומח"ש, עליכם לעבור על כל התיקים במשטרה בהם בוצעו בניגוד לחוק חקירות ילדים של האגודה למען הילד בראשותה של חניתה צימרין ולהעמיד לדין את האחראים על הרשלנות המקצועית והעבירה על החוק, לטיפולכם הלא מסור.

 

טקטיקת השאלות המנחות לזיהום חקירה

 

חוקרי ילדים עלולים לזהם ולהכשיל חקירה ע"י נקיטה בשאלות מנחות, כמו במקרה של ילדה בשם דלית שנשאלה על התעללות מינית מצד אביה בשאלות המנחות הבאות:

 

"דלית, האם מישהו נגע בך"?

"האם אבא נגע בך"?

"איפה היה אבא כשהוא נגע בך"?

"עוד מישהו ראה כשאבא נגע בך"?

"האם אבא נגע בך בעוד מקומות"?

 

שאלות מנחות כמו הנ"ל הן שאלות המזריקות תסריט ידוע מראש למוחו של הילד עוד לפני שהילד מבין את משמעות השאלה.

 

מידע נוסף על שאלות מנחות ניתן למצוא במאמר אונס נפשי בילדים – על חוקרי ילדים שמתעללים נפשית בילדים הנחקרים. 

 

טקטיקת הראיות הנסיבתיות לכאורה לחיזוק תיאורית החוקר

 

חוקר ילדים המוטה מראש כי הילד עבר התעללות ינסה למצוא תימוכין לתיאוריה שלו ע"י איתור ראיות נסיבתיות לכאורה.

 

במקרה של דלית, ילדה שנחקרה על התעללות מינית מצד אביה, החקירה הראשונית ללא נוכחותה של הילדה העלתה כי הרגלי האכילה של הילדה לא השתנו ואילו בחקירת הילדה כתב החוקר כי "דלית איבדה את התיאבון שלה במהלך השבוע האחרון וזאת ביחס להרגלי האכילה הקודמים שלה…דלית אף עברה סיוטי לילה…"

החוקר אף הדביק  "ממצא" זה במסמך חקירת הילדה המתאר את ההתעללות עצמה, וזאת כדי ליצור מעין תמונה כוללת התומכת בהשערתו.

 

לרוע המצב, מספר לא מועט של חוקרי ילדים משוחדים מנסים למצוא "ראיות נסיבתיות" התומכות לכאורה בהתעללות כמו: אבדן תיאבון, סיוטי לילה, הרטבה, ירידה בלימודים, התנהגות "חריגה" של הילד וכו'.

 

לראיות לכאורה נסיבתיות אלו אין שום אחיזה במציאות משום שלרבים מן הילדים שאכן עברו התעללות מינית אין סימפטומים נלווים כמו אלו המוזכרים לעיל. רבים מן הילדים הללו מדחיקים את האירוע וממשיכים את חייהם כרגיל, כאילו לא קרה דבר. לעומת זאת, ילדים רבים עוברים תהפוכות שונות גם ללא שחוו אירוע חריג כזה או אחר.

 

בנוסף, שאלות מנחות אלו בנוגע להרגלי חייו של הילד הנחקר, אף הן עלולות לנתב את הילד למתן עדות בדויה.

 

טקטיקת הפרשנות המוטעה של החוקר הפסיכולוג

 

חוקר ילדים המשוכנע מראש כי הילד נפגע עשוי לתת פרשנות מוטעה לאמירות של הילד הנחקר, פרשנות אשר תתמוך בתיאורית ההתעללות המינית שהילד כביכול עבר.

 

באחד המקרים העיד ילד נחקר כי לחשוד X יש "מן פרח כזה שגודל וגודל והוא גם שעיר…" אבל אותו ילד מעולם לא ציין את המילה "בולבול", מילה שמאד שגורה בשפתם של ילדים.

חוקר הילדים באותו מקרה רשם כי הילד "מקשר את הפרח לאבר מינו של החשוד" וזאת למרות שהילד מעולם לא ציין כל מילה המציינת במפורש איבר מין.

מבט שני – חלק ג' – סיפורו של ראובן פינקו, אב גרוש שנוכר מילדיו ע"י גרושתו שהסיתה אותם נגדו

התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים בחסות פקידת סעד ראשית לחוק הנוער חנה סלוצקי וקודמתה מרים פבר

 

אונס נפשי בילדים – על חוקרי ילדים שמתעללים נפשית בילדים הנחקרים.

במאמר זה נציג בעיקר מקרי חקירות ילדים רשלניות שאירעו בארה"ב, משום שבישראל מדיניות הסתרת מהלך החקירה מעיני ההורים היא שם דבר ומכוונת לכך שהורים לא ידעו לעולם מה נשאלו ילדיהם על מנת שהמערכת החוקרת תהיה חסינה מפני תביעות אזרחיות ופליליות על התעללות בילדים בגין חקירה פושעת.

 

חקירות ילדים בגין התעללות מינית

 

התעללות מינית בילדים קשה לאתר ויזואלית משום שלא תמיד ישנם סימנים על הגוף.

אחת הסוגיות בנושא זה דנה בענין אמינות עדותם של הילדים. "מצילי הילדים" טוענים כי "ילדים לעולם לא משקרים…", בעוד שלאחרונה הם קצת התמתנו ועתה הם טוענים כי ילדים "משקרים לעיתים רחוקות…"

 

ילדים קטנים לא תמיד יודעים להבחין בין מקרי התעללות אמיתיים לבין סתם מחוות של חיבה. נדיר מאד במקרה של התעללות מינית שילד ירים את הטלפון ויתקשר למשטרה לדווח על התעללות מינית. בד"כ המבוגר שחושד בכך הוא זה שמדווח למשטרה וכאן לעיתים מתחילה הבעיה.

הבעיה מתחילה בפרשנויות מוטעות של ילדים למעשי חיבה. הפרשנויות הללו מועברות מאוחר יותר כמסרים חד משמעיים למבוגרים אחרים, אשר מדווחים בעקבות כך למשטרה.

דוגמא:

כשילד הולך לישון ומקבל טפיחת חיבה על הישבן הוא עלול לאמר להורה: "אני לא רוצה שתיגע לי כאן כי הגננת אמרה שהגוף שלי שייך רק לי וזה לא צנוע לגעת בטוסיק…"

 

זיהומי חקירה

 

חוקרי ילדים שואלים שאלות מנחות ובכך מזהמים עדויות.

במחקר שנערך בארה"ב ב1991 ⁽¹⁾  נבדקה קבוצת ילדים בני 5-6, אשר הוצג בפניהם אירוע מסויים. לאחר שנשאלו שאלות באופן טבעי על תכני האירוע, תיארו אותו כולם באופן מדוייק. מאידך כאשר נשאלו הילדים לגבי האירוע כאשר בתוך השאלה הושתלו תכנים לא נכונים של האירוע, 90% מן הילדים תיארו לא נכון את האירוע שראו והכניסו לתיאור תכנים הזהים לאלו שהושתלו בגוף השאלה.

 

שכר ועונש בחקירות ילדים

 

במקרים רבים, אם הילד הנחקר נותן עדות שתומכת בתיאוריה שלהם, חוקרי הילדים יתנו לו מחמאה. אם הילד הנחקר נותן עדות שסותרת את התיאוריה שלהם, הם יגלו עוינות כלפיו. הילד הרך כדי לזכות בתשומת לב חיובית מצד החוקר, ישתף פעולה עם החוקר וישיב לו בתשובות שמניחות את דעתו של החוקר. בחקירת ילדים אין להביע תמיכה או התנגדות לעדותו של הילד. החקירה צריכה להתבצע ללא גילוי אמוציות מצד החוקר, מה שנקרא "פני פוקר".

במקרה מק מרטין המפורסם והידוע לשמצה⁽²⁾  , הילד הנחקר התעקש שלא היה עד לכל התעללות שהיא ואולם החוקר שהיה אף בתפקיד המטפל שלו השיב לו כי הוא מטומטם.

במקרה מפורסם אחר בו התעורר חשד של סדרת הטרדות מיניות של ילדים⁽³⁾  בג'ורדן מינסוטה, נאמר

לילדים כי אם יעידו שהוריהם התעללו בהם מינית יש סיכוי טוב יותר שהם יחזרו הביתה.

 

 אז האם עדותם של ילדים אמינה או לא? 

 

ב-1989 התפרסם מחקר של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית בנושא זה ע"י בכירי הפסיכולוגים בארה"ב. המחקר לא הגיע למסקנה חד משמעית: לפעמים ילדים אמינים ולפעמים לא.

אחד ממובילי המחקר, פרופסור סטפן ססי מאוניברסיטת קורנל בניו יורק⁽⁴⁾ סיכם את ממצאיו כי:

"ילדים לעיתים יכולים לספק מידע רב ערך לבתי המשפט וזאת בתנאי שלא הפעילו עליהם את הטכניקות הבאות במהלך החקירה: הדרכה, הכוונה, הצעות, חזרות, תגובות תומכות או מתנגדות של החוקר (כגון הבעות פנים) שוחד או איומים."

 

לדאבוננו מרבית הטכניקות הללו מיושמות עד היום בחקירות ילדים.

 

הפרשה הטראגית של הילדה אליסיה⁽⁵⁾

 

אליסיה, ילדה בת 8 מסן דייגו, קליפורניה נחטפה בחודש מאי 1989 מחדר השינה בביתה ע"י גבר שאנס אותה ומייד לאחר האונס החזיר אותה לחדרה.

 

באותה עת לאחר שנאנסה והיתה בטראומה קשה וזקוקה יותר מכל לחיבוק ותמיכת הוריה ומשפחתה, היא הופרדה ונותקה לחלוטין ממשפחתה האוהבת והושמה במתקן חקירות שמכונה בטרמינולוגיה של העובדים הסוציאלים – מרכז חירום.

מדוע עוללו זאת לילדה? משום שבסתירה לכל הסיסמאות היפות בזכות טובת הילד וזכויות הילד ובעיקר אותן הצהרות כי "מצילי ילדים מאמינים לעדותם של ילדים…". במקרה זה אותם "מצילי ילדים" לא האמינו לאליסיה.

הם סרבו להאמין לה למרות שהילדה מסרה תיאור מפורט של האנס, ולמרות שבאותה תקופה בוצעו מספר מעשי אונס דומים באותה שכונה.

 

כעונש על כך שנאנסה, נמנע מאליסיה להיות בקשר עם בני משפחתה והיא עברה אונס נוסף, אונס נפשי אשר בו אולצה לעמוד לבד מול קבוצה מאיימת של עובדים סוציאלים, מטפלים והורים אומנים אשר לחצו עליה "להודות" כי היא נמצאת במצב של "הכחשה", ולמעשה היא נאנסה בידי אביה.

 

אליסיה התחננה לחזור הביתה אך ללא הועיל. לאחר 13 חדשים בהם "טופלה" פעמיים בשבוע ע"י ה"מטפלים", שינתה אליסיה את גרסתה ונקבה בשמו של אביה כאדם שאנס אותה. כתוצאה מכך אולץ גם האב להיות "מטופל" בקבוצת מטופלים הנמצאים במצב של "הכחשה".

 

"מצילי הילדים" חגגו את ה"גילוי" כנצחון, סוף כל סוף אליסיה "חשפה" את הסוד הנורא…

בהתבסס על עדותה החדשה הוגש כתב אישום נגד האב בעבירות המיוחסות והעובדים הסוציאלים החלו בהכנות למשלוח הילדה למשפחה אומנת ומשם לאימוץ.

העובדים הסוציאלים כמעט והצליחו במזימתם, אך לרוע מזלם בדיקות הDNA של דגימות הזרע שנמצאו על בגדיה של אליסיה הוכיחו מעל כל צל של ספק כי אביה אינו האנס.

 

בעקבות זאת בוטלו כל ההאשמות כנגד האב. ואולם כתוצאה מפרשה טראגית זו קרסה המשפחה מבחינה כלכלית, האם ניסתה להתאבד ואליסיה נותקה ממשפחתה במשך שנתיים וחצי תמימות.

"מצילי הילדים" אף לא טרחו להתנצל על הנזק האדיר שגרמו הן לילדה והן למשפחתה.

 

הנזק למשפחות חפות מפשע הוא חצי מן הבעיה, משום שהשיטות הבדוקות הללו להרס חיים של ילדים ומשפחות חפות מפשע הן אותן שיטות שעוזרות אף לפושעים מתעללים אמיתיים להתחמק מעונש.

 

ילדה בת 9 נאנסה לפני ימים ספורים בחולון ופקידת הסעד החליטה לנתקה ממשפחתה האוהבת

 

בדומה למקרה של אליסיה מתרחשים כאן ועכשיו אירועים דומים בישראל. לא מדובר על מקרים בודדים אלא על תופעה סדרתית שבה פקידי סעד ועובדים סוציאלים מסבים נזק נפשי אדיר לילדים ע"י ניתוקם ממשפחתם החפה מפשע ובמקביל זונחים מקרים אמיתיים של התעללות כגון אלו שפורסמו לאחרונה בתקשורת.

מבקר המדינה, משטרת ישראל ובתי המשפט מתעלמים באופן עקבי מן הפשעים הפליליים והאזרחיים המבוצעים ע"י העובדים הסוציאלים בילדים. בשונה מרופאים, רואי חשבון ועוד אשר נותנים את הדין על רשלנות פושעת, עובדים סוציאלים מתחמקים מאחריות לרשלנות ואי הרתעה זו מדרבנת אותם להמשיך להתרשל בעבודתם ולבצע פשעים פליליים סדרתיים.

 

לפני מספר ימים נאנסה ילדה בת 9 בחולון ע"י אלמוני. הוריה של הילדה דיווחו למשטרה ולא העלו על דעתם איזה גהינום הם ובתם האהובה עומדים לעבור. הילדה שמסרה תיאור של האנס נותקה באופן מיידי מהוריה והוכנסה לבידוד במרכז החירום של אל"י בזמנהוף 12 ת"א.

הילדה שנמצאת עתה במצב נפשי קשה וזקוקה יותר מכל לנוכחות הוריה האהובים עוברת בימים אלו אונס נפשי נוסף ע"י חוקרי אל"י ללא שאף רשות שופטת או מבצעת תתערב בנעשה ותמנע את הפשע הנוסף שמתבצע עתה.

כעונש על כך שהילדה נאנסה פקידת הסעד בלשכת הרווחה בחולון החליטה לחייב את ההורים המיוסרים והמנותקים מבתם אף לעבור בדיקת מסוגלות הורית.

כל אדם צדיק ובעל מצפון שקורא שורות אלו מתבקש במסגרת סמכותו לעצור לאלתר את עובדי הרווחה בחולון, חוקרי משטרת חולון ועובדי מרכז החירום של אל"י בכללם חניתה צימרין.

 

שיתוף הפעולה הפושע בין אל"י בראשות חניתה צימרין לבין משטרת ישראל

 

עפ"י חוק הנוער רק חוקר ילדים מטעם משרד הרווחה או מטעם משטרת ישראל מוסמך לחקור ילדים. בפועל משטרת ישראל ועובדי משרד הרווחה עוברים על החוק בכך שהם מאצילים לחוקרי אל"י סמכויות לחקור ילדים וזאת בניגוד מוחלט לחוק.

 

בפועל ישנן לא מעט תיקים במשטרה המסתמכים על חקירות ילדים שבוצעו מטעם חוקרי אל"י ואשר אינם מורשים עפ"י חוק לחקור את הילדים. חקירות אלו זוהמו ע"י החוקרים הלא מקצועיים של אל"י וזאת בידיעה מוחלטת ובשיתוף פעולה מלא של משטרת ישראל.

 

בדומה למקרה כאן של הילדה שנאנסה בחולון ונחקרת עתה בניגוד לחוק במרכז החירום של אל"י, דווח לנו אף על מקרה של ילדה בת 3 וחצי שנחקרה ע"י חוקרי אל"י על שריטות שכביכול נגרמו לה מהוריה וזאת בניגוד לחוק המחייב חקירה של חוקר מוסמך מטעם המשטרה או משרד הרווחה ובגיבוי מלא של משטרת מסובים שאף סירבה בניגוד לחוק למסור את זהות המתלוננים.

 

מדובר בשריטות שנגרמו ברובן לילדה כתוצאה מנפילות בגן בו שהתה הילדה (גן שהמנהלת שלו אינה גננת מוסמכת כי אם מדריכת חוגים), החקירה זוהמה כפי הנראה עוד קודם לכן ע"י ה"גננת" שניסתה לחפות על הרשלנות המתבצעת אצלה בגן.

התיק נסגר מחוסר אשמה ואולם הילדה עברה טראומה קשה במהלך החקירה ודיברה במשך שנה שלמה על שריטות ופצעים, כאשר במהלך אותה שנה היתה חוזרת מדי יום מהגן, ממפה את כל פצעון בגוף ומספרת עליו ארוכות להוריה במקום לדבר על מעשים אחרים שעשתה במהלך היום כגון משחקים, סיפורים, טבע ועוד.

 

חוקרי אל"י הלא מורשים הצהירו כי כאשר ילד אומר שהוריו היכו אותו הוא תמיד דובר אמת. חוקרי אל"י מתבססים על אקסיומה חדשנית אותה הם המציאו והיא: הילד תמיד דובר אמת.

אי לכך בעוד שחוקר ילדים מורשה ומקצועי מנסה להגיע לחקר האמת ולהבין אם בוצע פשע, ואם כן מי ביצע את הפשע, הרי שחוקר מטעם אל"י קובע מראש שאם הילד טוען שבוצע פשע אז בוצע פשע ומי שביצע את הפשע הוא זה שהילד נקב בשמו.

חוקר כזה אינו יכול להיות חוקר ילדים משום שהוא אינו מבצע עבודת חקירה בנסיון להגיע לחקר האמת, אלא עבודה של תיעוד השתלשות האירועים מתוך הנחה קבועה מראש שאכן בוצע פשע.

 

האשמות שווא בגין התעללות בילד נגד בכיר בשרות הבטחון נתגלו כעורבא פרח

 

מקרה מפורסם של חקירה פושעת מטעם אל"י ואשר עליה לדאבוננו שוב אנשי אל"י לא נתנו את הדין ולא הוגשו נגדם כתבי אישום הוא המקרה המפורסם משנת 2002 בו הוגשו כתבי אישום נגד איש בכיר במערכת הבטחון ואשתו המתגוררים בישוב מכבים רעות ואשר נטען כי הם התעללו בבנם בילדותו. ההורים זוכו מאשמה ע"י השופט שלי טימן שמתח בקורת נוקבת על התנהלות החקירה שבחלקה התבצעה ע"י לבנה חלילי מאל"י:

 

"אינני סבור כי יש חיזוק לגרסתו של ד. אפילו בעדותה של לבנה חלילי, קרימינולוגית בהשכלתה ותרפיסטית באל"י, מי שקיבלה את פנייתו הטלפונית של ד. לאל"י והעידה כי התרשמה מהאותנטיות של סיפורו, ואף שסירב להזדהות, סיפר פרטים אישיים על עצמו.

 

היא הסבירה, כי הדינמיקה של האשמות שווא, שונה מהאופן שבו הציג את ההתעללות.

 

ראשית: ייאמר מיד כי גם לבנה חלילי לא ראתה כלל את ד.; לא ראתה כל סימנים על גופו של ד.; היא לא ראתה אותו מוכה; ואין היא חיה אלא מפיו של ד., ואף זאת – לא בזמן אמת, אלא סמוך לפניה למשטרה. שנית: אין חולק כי ד. שיקר ללבנה, כאשר אמר לה כי הוא עדיין סובל מהתעללות פיזית קשה, וכי התרשמותה החיובית של לבנה מגרסתו של ד., לא היה בה כדי לאתר שקר זה.

 

צריך לזכור כי גם הגב' חלילי, כמו יתר העובדים באל"י (כמו גם פרופ' זומר) יוצאים מתוך הנחה – מובנת מאליה – שכל פנית מצוקה אליהם, היא פניה אמיתית.

 

טענתה של לבנה כי מתוך הניסיון המצטבר בתחום, כמעט שלא נתקלים בהאשמות שווא על התעללות פיזית, אלא יותר במצבים של פגיעה מינית – אין בה כדי לשלול את האפשרות כי התלונה אינה מעוגנת במציאות והיא פרי תחושתו של ד., תחושה שאין לה על מה לסמוך.

 

אף אם נקבל את דבריה, לפיהם פגיעתו של ילד על ידי הוריו מביאה לפגיעה בכושרו לקשור יחסים בינאישיים עם הזולת ולפתח אמביוולנטיות כלפי ההורים, הנלווה בהתפרצויות זעם, וכי ייתכנו מקרים בהם אנשים ידחיקו התעללות שעברו. אף אם נניח כי דברים אלה מאפיינים את מי שעבר התעללות, ואף הולמים את ד., הרי שאין לומר כי הם מאפיינים בהכרח את מי שעבר התעללות, כפי שייתכן כי מי שעבר התעללות, לא יאופיין על-ידי אותם פרמטרים."

  

בבליוגרפיה:

1. Prof. K. Alison Clarke-Stewart, Remarks, American Psychological Association News Conference, July 25, 1991, p.8

2. Tom Charlier and Shirley Downing, "Justice Abused: A 1980s Witch Hunt," The (Memphis, Tenn.) Commercial Appeal, Jan., 1988, Reprint, pp. A16, A17.

3. Office of the Attorney General, State of Minnesota, Report on Scott County Investigations, Feb. 12, 1985.

4. Prof. Stephen J. Ceci, Remarks, American Psychological Association news conference, July 25, 1991.

5. San Diego County Grand Jury, The Case of Alicia W., Report No. 6, June 23, 1992 and Child Sexual Abuse, Assault, and Molest Issues, Report No. 8, June 29, 1992; Jim Okerblom and John Wilkens, "Tragedy, Errors Shatter a Family," The San Diego Union, Oct. 20, 1991, p.1 

 

משפט בכיר במערכת הבטחון:

http://www.robolo.co.il/7/02/07/07/Robolo_261528.asp

 

 

משפחות אומנה מתייחסות לילד כאל חפץ. לאחר שנעשה בו שימוש צריך להתפטר ממנו ולזרוק אותו במוסד

 

ילדים באומנה עוברים טלטלות רבות ופרידות קשות. ילדים באומנה מרגישים זרים, מנוכרים, לא שייכים למשפחה. עובדה, בסופו של דבר אין שום בעיה לוותר עליהם. העובדה שמישהו שוב ויתר עליהם גורמת להם להרגיש דחויים יותר ויותר. משרד הרווחה מטלטל ילדים רבים מסביבה לסביבה במהלך כל שנות ילדותם. שוב ושוב הם צריכים להתחיל להתרגל מחדש לסביבה החדשה, לפתח אמון וכאשר כבר ביססו את אמונם הם נזרקים לאשפתות.

 

לילדים החיים במשפחות אומנה אין עוגן, אין הרגשת בטחון, אין שייכות, אין אמון במבוגרים, רק תלישות.

 

(מחקר MIT קובע שהורים אומנים אינם ראויים לגדל ילדים של אחרים)

 

קראו את התכתובת הבאה מפורום אומנה ותבינו מדוע לילדים שגדלים באומנה נגרמים נזקים קשים אשר פוגעים בתפקודם כאנשים בוגרים:

 

"אנחנו בלבטים אם להמשיך את האומנה גם בשנה הבאה.

נראה לנו שאין לנו יותר כח, המצבר אזל.

בשיחות עם מנחה האומנה עדיין לא העלנו את הלבטים שלנו.

החשש הגדול שלנו שהילד יחזור לביתו שאינו מתאים לגידול ילדים…"

"הילד כבר 3 וחצי שנים אצלנו.

הבעיה אינה בילד אלא בנו, עייפות החומר.

אנחנו רוצים מעט שקט נפשי, לא לרוץ למטפלים השונים, לא להגיע לבית הספר בגלל בעיות התנהגות, לא לחשוב לפני שאנחנו מגיבים ועוד…

אם הילד יגיע למשפחה אחרת, מה זה יעשה לו? הבטחון במבוגרים, הדימוי העצמי שלו, כל זה ירד לטמיון…

השאלה היא, אם אומנה חייבת להיות בכל מחיר, גם במחיר של עייפות שלנו."

 

"האומנה התחילה לגזול מאיתנו משאבים נפשיים, גורמת לנו לחיכוכים במשפחה, לא עם הילדים שלנו, אלא בין בן זוגי לביני.

אנחנו לא תמימי דעים בקשר להמשך.

השאלה אם אמנם אומנה חייבת להיות בכל מחיר, מה צריך לעמוד בראש מעייננו, המערכת המשפחתית הראשונה או עזרה לילד נזקק.

חבל שהחיים אינם קלים יותר."

 

והנה התשובה שכתבו לה:

 

"כפי שכתבתי בפורום בעבר, אנחנו החלטנו לפני כחודשיים שאיננו יכולים להמשיך באומנה, עקב בעיות התנהגות קשות+גיל ההתבגרות, ולאחר מאמצים רבים שעשינו על מנת להתמודד עם הקשיים. מכיוון שלא רצינו לזנוח את הילד, החלטנו, יחד עם מנחת האומנה והרווחה, להעביר אותו למוסד, והוא ממשיך לבוא אלינו לשבתות וחופשות. כך הוא בכל זאת נשאר "שלנו"…

 

לדעתי באמת סיום האומנה גורם נזק לילד, אבל מוצדק לעשות זאת כאשר מרגישים שהמשך האומנה הורס את המשפחה או שכבר לא מצליחים לתת לילד את היחס המתאים בגלל הקשיים או השחיקה.

 

אבל לדעתי – אם זו בעיה של שחיקה, אולי אפשר למצוא דרכים אחרות להתמודד עם השחיקה ולא רק לסיים את האומנה: למצוא אנשים שיעזרו לשאת חלק מהנטל, לצאת לחופשה… ליצור לעצמכם ערב חופשי אחד בשבוע וכדומה.

בהצלחה…"

ילדה בת שמונה תוחזר להוריה הביולוגיים

הילדה ממוצא סיני נמסרה לאומנה על ידי הוריה הביולוגיים, בהיותה בת חודש, עקב משבר כלכלי אליו נקלעו ההורים שהגיעו לפת לחם.היא גודלה על ידי זוג אמריקאי ובתחילה הוריה הביולוגיים באו לבקרה בבית האומנים. בהמשך התייצב מצבם הכלכלי של הביולוגיים והם רצו להחזיר את הילדה אליהם, אך הופתעו כשהמשפחה האומנת סירבה ואף פתחה בהליכים לאימוץ הילדה. מאז העניין התנהל בבית המשפט, כשטחנות הצדק טוחנות לאט ובמשך כל השנים של המשפט הביולוגיים לא הורשו להיפגש עם הילדה.

לפני כחודש קבע בית המשפט שעל הילדה לחזור להוריה הביולוגיים ורשויות הרווחה החלו בתהליך של הכנה שמלווה על ידי פסיכולוגים. בשבוע שעבר היא נפגשה לראשונה עם הוריה הביולוגיים שאותם לא זכרה ועם אחיה ואחותה שנולדו בינתיים ואותם כלל לא הכירה.  (עוד מחדל של רשויות הרווחה שניתקו את הילדה ממשפחתה ומורשתה)

למאמר המקור   March 16, 2007,

מחקר MIT קובע: ילדים שחיו בבתים הרוסים הצליחו טוב יותר בחיים מילדים שחיו במשפחות אומנה

ממצאים מפתיעים של מחקר שהישווה בין ילדים שהוצאו ממשפחתם לאומנה בעקבות התעללות והזנחה כביכול, לאלה שנשארו בחיק משפחתם למרות שחוו תופעות דומות.

המחקר נערך על ידי חוקרים מביה"ס לניהול בשם סלאון (MIT's Sloan School of Management) במסגרת לימודי מדיניות חברתית. במחקר השתתפו מעל 15,000!!! נבדקים, מדגם ענק, הגדול ביותר שנעשה אי פעם. המעקב אחר הנבדקים נערך לאורך השנים 1990-2002. המחקר התבצע במדינת אילינוי בשל הקלות היחסית לקבל מידע על הרקע של הילדים. לכן כדי למנוע זיהוי של משפחות, מקרים קשים וחריגים של התעללות והזנחה שהיו בתקשורת נופו מהמדגם.

התוצאות שנתקבלו הפתיעו את החוקרים…:

הילדים שנשארו בחיק משפחתם, בגיל ההתבגרות נטו פחות לעבריינות נוער ובקרב הנערות נמצאה שכיחות נמוכה יותר של הריונות ואמהות בגיל צעיר. כמבוגרים צעירים הם הצליחו יותר להתמיד בעבודה ולהחזיק במשרות שלהם, בהשוואה לעמיתיהם שהוצאו מחיק המשפחה.
במחקר קודם של מרק קורטני מאוניברסיטת שיקגו נמצאה שכיחות גבוהה יותר של נשירה מבי"ס, נטייה לעבריינות כמו גם לשימוש בסמים ואלכוהול, בקרב ילדים שגדלו באומנה, אך באותו מחקר הם הושוו לאוכלוסיה הממוצעת ולא לילדים שחוו כביכול הזנחה והתעללות, אך לא הוצאו מחיק משפחתם.

Professor Joseph J. Doyle Jr.

דויל מסכם את מחקרו הנוכחי במסקנה שברוב המקרים בהם לא נשקפת סכנה גבוהה לשלום הילד, עדיף להשאירו בקרב משפחתו הביולוגית למרות שחווה בה כביכול הזנחה והתעללות, ולעבוד עם המשפחה מאשר להרחיקו ממנה.

פורסם ב USA TODAY, יולי 2007

MIT News

ילדים בשכונת עוני בג'קרטה אינדונזיה משחקים שח מט (צולם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו)

רונית: המכון הטכנולוגי MIT נחשב למכון הטכנולוגי הטוב ביותר בעולם.

המכון מוגדר כטכנולוגי (Massachusetts Institute of Technology), משום שעובדים בו אנשי מדע, סטטיסטיקאים וחוקרים מן השורה הראשונה בעולם, אנשים שיודעים לבצע מחקרים סטטיסטיים אמיתיים ולא פסיכולוגים ממדעי החברה שלמדו מבוא לסטטיסטיקה באוניברסיטה, ואין להם שום מושג בשיטות מחקר מדעיות, אלא מסתמכים על האינטואיציות הסוביקטיביות שלהם בלבד.

קווים לדמותה של העובדת הסוציאלית הישראלית

רקע הסטורי

 

עבודה סוציאלית היא מקצוע חדש יחסית, העוסק בבעיות חברתיות ובסיבות שגרמו להן, על ידי קידום יחידים, משפחות וקהילות מעבר למגבלות ולקשיים בהם הם נתונים.

 

מטרות העבודה הסוציאלית הן תיווך, סנגוריה על החלש, ייצוגו, וטיפול בו, על מנת שיוכל להתחזק ולהתמודד עם קשייו, זאת תוך התבססות על ערכים חברתיים.

 

העבודה הסוציאלית כמקצוע, היא אחד מתוצריה החברתיים של המהפכה התעשייתית במאה ה-19. שלושת הצירים שעליהן נעה המהפכה התעשייתית היו תעסוקה, משפחה וחברה.

 

מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. הדבר הביא אמנם לשיפור מסוים ברמת החיים מבחינה טכנולוגית, אך במקביל הביא ליוקר מחייה, ולכן לעוני הולך וגובר.

 

לעוני היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. חל מעבר ממשפחות מורחבות לגרעיניות והתקיימה נהירה המונית מהכפרים לערים שגרמה לתחושת בדידות בין השאר עקב אובדן התמיכה הרגשית והכלכלית של המשפחה המורחבת והקהילה המסורתית התומכת. בהדרגה השתנה מבנה הקהילה המסורתית בעלת התמיכה ההדדית ונפגע הסדר המשפחתי המסורתי.

 

בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב מגדיר עבודה סוציאלית באופן הבא:

 

'עבודה סוציאלית' הינה פעילות מקצועית מאורגנת לאיבחון ולפתרון בעיות אשר בתחום תפקודם החברתי של בני-אדם. תכליתה של העבודה הסוציאלית להרבות המשאבים העומדים לרשות בני-אדם, לסייע בעיצובה של פעילות הגומלין בין בני-האדם, להעצים את שליטתם על תנאי חייהם ולשפר את איכות חייהם. עבודה סוציאלית דרושה במיוחד במצבים של משבר, של שינויים אישיים וחברתיים, של מגבלות אישיות ושל קיפוח חברתי.

 

 עד כאן ההגדרות התיאורטיות והאקדמיות היפות על ייעודו של העובד הסוציאלי. אבל מה קרה באמת בפועל?

 

המיתון של שנות ה 50

 

בשנות ה 50 היה גל עליה גדול, רוב העולים הגיעו ממדינות ערב. העליות הללו הביאו איתן מורשת ומנהגים אשר היו שונים מהאופי שהיה קיים עד כה בארץ ישראל. אנשי העליות הללו אף היו ברובם פחות משכילים מתושבי ארץ ישראל דאז, שחלק הארי שלהם היה ממוצא אירופאי. לתושבי ארץ ישראל היה קשה לקבל את השוני המנטאלי של העולים החדשים והם פירשו שוני זה כמשהו נחות. הראיה הזו שבבסיסה עמדה הדיעה כי העולים החדשים הינם נחותים גרמה לממשל להחליט עבורם מה טוב להם וכי הם צריכים להשתנות ולהתאים את עצמם להווי החיים שהיה קיים בישראל דאז. הממשלה אף החליטה בשבילם היכן יתגוררו ושיכנה אותם במעברות.

 

בשלב זה נכנסו העובדים הסוציאלים לתמונה.

 

העובדים הסוציאלים, בשיתוף עם המדינה, ובשם ה"רצון הטוב לעזור", ראו עצמם כפטרונים של ה"פרימיטיבים", נכנסו לכל פינה ופינה של חייהם של העולים וכפו עליהם לשנות את אורח חייהם כדי שיתאים להגדרות שהוכתבו עליהם מלמעלה.

 

במקום לתת לעולים החדשים לנהל לעצמם את חייהם כפי הבנתם תוך עזרה שהיא בגדר המלצה בלבד, הם השתלטו עליהם ועל חייהם, יצרו תלות מלאכותית של העולים בהם וזה בניגוד גמור  להגדרה האקדמית היפה הקובעת כי מטרת העבודה הסוציאלית היא "לסייע ולהעצים את שליטתם של האזרחים על תנאי חייהם".

 

אחת הנגזרות העצובות של הדיקטטורה הזו היתה איתור הורים שאינם משתפים פעולה עם הרשויות, אינם מגדלים את ילדיהם עפ"י כללים שהוכתבו להם, הגדרתם כהורים שאינם ראויים וניתוקם מילדיהם לצמיתות. חלקם של הילדים הוצאו למוסדות, וחלקם לאימוץ. דוגמא בולטת לארוגנטיות של אותה חברה ישראלית דאז אשר התבטאה באמירה של "הם ואנחנו" היא פרשת ילדי תימן. עולי תימן נתפסו אז (כמו האתיופים של היום) כאוכלוסיה נכשלת אשר אינה מסוגלת לקיים את עצמה ללא שליטה מבחוץ. תיאורית הגזע העליון המשיכה להתקיים כאן בארץ ישראל, 5 שנים בלבד לאחר נפילת המשטר הנאצי.

בשל אי סדר בקליטת העליה הגדולה, נוצרה קבוצה של בעלי שליטה שכללה מספר לא מבוטל של עובדים סוציאלים אשר ניצלה את העובדה כי עולי תימן הם החוליה החלשה במערכת והפעילה מערכת חשאית ומאורגנת היטב לחטיפת תינוקות ממוצא תימני והברחתם למשפחות מבוססות עבור בצע כסף. אנשים אלו מעולם לא הועמדו לדין והצליחו להתחמק מעונש.

 

חטיפת ילדי תימן היוותה למעשה את יריית הפתיחה למסורת בעלת עשרות שנים המתקיימת עד עצם היום הזה, בה מתנהלת  רשת רחבת היקף של עובדים סוציאלים המהלכים אימים על השכבות החלשות, פולשים בכח אל תוך המציאות האינטימית ביותר של חייהם ומכתיבים להם איך להתנהל עם עצמם ועם משפחתם. בפועל אין שום קשר בין סיסמת האקדמיה כי "העובד הסוציאלי צריך לעזור לפרט לשלוט טוב יותר בחייו" לבין המציאות המרה בה העובד הסוציאלי הוא למעשה השולט בחייו של הפרט.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי אופי חשיבה מקובע

 

את עולי תימן של אז מחליפים עולי אתיופיה ויוצאי חבר העמים של היום. לעובדים סוציאלים קשה לקבל אורחות חיים השונים מאורח החיים עליו גדלו והתחנכו. עובדים סוציאלים אינם יודעים לקבל ולכבד את השונה מהם. הוצאת ילדים מהבית נעשית בשם אמירות כמו "העולים החדשים צריכים לחנך את ילדיהם עפ"י הנורמות הישראליות…". מישהו מוכן להגיד לי מהי "נורמה ישראלית"? אין חיה כזו. מעולם לא היתה או הוגדרה במסגרת ועדה, אקדמיה או בית משפט. הנורמות הישראליות הן המצאה סוביקטיבית של העובד סוציאלי היחיד, ארוזה במטען שהביא עימו מבית אבא.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך

 

הדימוי העצמי הנמוך של העובדים הסוציאלים מתחיל באקדמיה ואף מוקדם מכך. דרישות הקבלה של בתי הספר לעבודה סוציאלית הן מן הנמוכות באקדמיה. מדובר על דרישות נמוכות הן ברמת הבגרות, הן ברמת הפסיכומטרי, הן ברמת האנגלית והן ברמת הפרופיל האישי. פירוט כאן.

 

בהיותי אקדמאית, אני יודעת כי הסטודנטים באוניברסיטה מעריכים באופן שונה את רמת הקוגניציה של חבריהם בהתאם לחוג בו הם נמצאים (למרות שבפומבי הם לא תמיד מצהירים על כך, כדי לא לפגוע בזולתם). קיימת אינטראקציה שלילית בינם לבין סטודנטים מפקולטות אחרות אשר רמת הדרישות בהן גבוהה יותר.

 

הדימוי העצמי הנמוך שנוצר אצל העובדים הסוציאלים נמצא ברוב המקרים בקורולציה מובהקת עם רמת העצמי הנמוכה שלהם, ובמילים אחרות יש הצדקה מציאותית לדימוי העצמי הירוד. (האופן בו הם רואים את עצמם זהה למי שהם באמת)

 

אני אישית מאמינה כי עובדים סוציאלים מסויימים שהחלו דרכם בלימודי האוניברסיטה, אכן באו מתוך כוונה אמיתית לעזור לנטרל את תחלואי החברה, אך מהר מאד הסתאבו והבינו כי כדי לשרוד את המערכת עליהם לאמץ את נורמות העבודה המעוותות הקיימות כיום שאין להן שום זיקה לעזרה לזולת, ולא, ייפלטו החוצה.

 

כדי להעלות לעצמם את הדימוי העצמי, מלמדים אותם כי העולם מתחלק ל – 2 קבוצות בלבד, מטפלים ומטופלים. הם שייכים לאליטת המטפלים וכל שאר העולם הוא נחות ויש צורך לטפל בו (מלשון עגת העבריינים "חכה חכה אני אטפל בך….") ולשלוט בו. יצר השליטה הבלתי מרוסן שקיים בהם, מקורו שוב בדימוי העצמי הירוד. הם כל הזמן מאתרים אוכלוסיות חלשות מהם כדי להוכיח לעצמם שהם בכל זאת איכותיים ("הנה הם נחותים ממני, זה אומר שאני למרות הכל לא הכי נחות").

 

עובדים סוציאלים מאמצים לעצמם רמות קוגניציה ואינטיליגנציה רגשית שאינן קיימות בהם

 

ברמה הרגשית: בלא מעט מקרים אנו עדים לעובדים סוציאלים שסובלים מפיצול אישיות. מנסים להכנס לנעליים לא להם. מבצעים אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות על דעת עצמם ומכתיבים לפסיכולוגים, פסיכיאטרים ושופטים מה לכתוב. הציטוטים הללו של עובדים סוציאלים מוכרים לכם? "אתה לא יציב…", "אתה דכאוני…", "אתה חרדתי…", "אתה תוקפני…", "אתה חסר מסוגלות הורית…" ועוד ועוד. הם כבר יודעים טוב יותר מאנשי המקצוע ממה סובל ה"מטופל".

 

ברמת הקוגניציה: מנסים להיות מתימטיקאים למרות שאין להם, לא את רמת האינטיליגנציה ולא את ההכשרה לכך.

 

אם תכנסו לתכנית הלימודים לתואר ראשון של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב תראו שבמהלך כל התואר הראשון שלהם, הם לומדים רק 2 קורסים בסטטיסטיקה: שיטות מחקר ומבוא לסטטיסטיקה. שימו לב: רק את המבוא לסטטיסטיקה, כלומר סטטיסטיקה ברמת בגרות.

 

כל שאר הקורסים הם נטו בתחום מדעי החברה. אז תאמרו לי בבקשה. איך יתכן שאדם כזה שבקושי מבין את המושג "הסתברות", ואינו יודע לבצע מחקר סטטיסטי, מגיע כל שני וחמישי לבית המשפט ואומר לשופט ממקום של ספקולציה כי "בהסתברות כזו וכזו הילד יכול לפתח מחלת נפש….בהסתברות כזו וכזו הילד יהיה בסיכון…." וגרוע מכך, איך יתכן שאותם שופטים משתפים איתם פעולה, ופוסקים עפ"י "הממצאים המדעיים" שלהם? במילים אחרות, עבד כי ימלוך.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים מתוסכלים

 

עבודה סוציאלית היא מקצוע שאין בו הרבה תהילה. לא ניתן לפתח בה קריירה ואינה תורמת להתפתחות האישית של העוסק בה. עבודה סוציאלית היא מקצוע אפור ושוחק. עבודה סוציאלית מתקשרת לרשות מבצעת ולא לרשות מתכננת וחושבת.

 

למה הדבר דומה?מי שמתכנן את הבנין הוא מהנדס הבנין. מי שבונה אותו הם פועלי הבנין, עפ"י הוראות שניתנו להם מראש. תסכימו איתי שלחשוב ולתכנן זה הרבה יותר מעניין מאשר לבצע את מה שכבר תיכננו בשבילך מראש. עובדים סוציאלים רבים מתוסכלים כי בהגדרת התפקיד, הם אינם מהווים אוטוריטה בקבלת ההחלטות. הפסיכולוג הוא שמאבחן, הפסיכיאטר הוא שמחליט לגבי התרופות, השופט הוא שפוסק, והם רק פועלי הבנין.

 

כדי להוריד את התסכול הזה מעליהם, הם פיתחו במהלך השנים מנגנונים שאיפשרו להם לעקוף את המגבלה הזו ולקבל החלטות על דעת עצמם, ואם לא להחליט, אז להשפיע על אותה אוטוריטה איך להחליט. כיום אנו עדים למכונה משומנת היטב ובלתי מרוסנת של פקידי סעד שסמכותם עומדת מעל החוק ומעל לכל שופט עליון. הם עושים מה שבא להם ואיך שבא להם, רומסים כל פרח הנקרה בדרכם ומפריע להם ב"מלאכת הקודש" שלהם. את מה שלא נתנו להם באוניברסיטה, הם לקחו בכח במסגרת החיים בחוץ.

 

הם מתרבים ומתרבים, ואיתם מתרבות הבעיות

 

היכן שלא תביט, תמצא אותם סביבך: במשרדי הרווחה, במשטרה, בבתי הסוהר, במעונות קשישים, בבתי החולים לתשושי נפש, במקלטים לנשים מוכות, במוסדות לילדים ונוער, במכון להתפתחות הילד, בעמותות שונות ומשונות הפועלות בשם "ההומאניטריזם וזכויות האדם"… כמו תמנון עם זרועות ארוכות, ידם בכל.

 

בהתאמה למספרם הגדל והולך, גדלה והולכת רמת העוני, אלימות הנוער, האשפוזים הפסיכיאטרים, הניכור החברתי, השפל במערכת החינוך (תשאלו את קדמן, עוד עובד סוציאלי).

 

אם רמת התמורות הסוציו אקונומיות השליליות עומדת ביחס ישר לגידול במספר העובדים הסוציאלים, אז לשם מה צריך אותם בעצם? אם הם נמצאים כאן בגדר יועצים או שליטים ולא בגדר אנשי מעשה, אז איזו תועלת צמחה עד כה מעצות האחיתופל שלהם ומהדיקטטורה שלהם?

 

אז למה הן נגד אבות?

 

כי הן משליכות על הכלל מחייהן האישיים.

 

80% מהעובדים הסוציאלים הם נשים. עובדי הרווחה ברשויות המקומיות עובדים בממוצע 75% משרה. (אם היו עובדים משרה מלאה היו עוברים את השכר הממוצע במשק)

 

תחשבו לרגע מה קורה בחיים האישיים שלהן. הן הלכו ללמוד עבודה סוציאלית. מקצוע חסר יוקרה, חסר אג'נדה ברורה, בעל הגדרות כלליות מדי ולא ממוקדות. מקצוע שיוכל לשלב אמהות במשרה מלאה ללא התפתחות אישית פלוס כמה ג'ובות מהצד ללא השקעה גדולה מדי. נשים קטנות.

 

את הפרנסה הגדולה מביאים הבעלים שלהן, אלו שעובדים מצאת החמה ועד רבע שעה לפני שהילדים הולכים לישון.

 

בחיי המשפחה שלהן, האב הוא המפרנס הראשי, הכספומט, והאמא תפקידה לגדל ולחנך את הילדים.

 

בחיי המשפחה שלהן, האבא, חשוב שיהיה רוב שעות היום בעבודה כדי שיהיה אוכל לילדים. הנוכחות שלו בבית לא חשובה, הוא מתפקד על תקן של דוד. רואה את הילדים ככה, מדי פעם.

 

בחיי המשפחה שלהן, קיימת דינאמיקה מעוותת בה האב אינו שותף כלל וכלל לגידול הילדים אלא רק האם. ולכן הן לא יכולות לעבוד במשרה מלאה.

 

בחיי המשפחה שלהן צריך לחנך ולעשות "נו נו נו", ולדידן כלל החברה היא אוביקט שיש "לחנך" ולעשות לו נו נו נו.

 

הן חושבות כי המודל המעוות והלא בריא הקיים אצלן בבית בו למעשה אין אבא בבית כי אם דוד, מתאים לכלל האוכלוסיה, והן טועות. הן טועות כי הן לא מסוגלות לקבל או להבין אורחות חיים שונים מהן. הן טועות כי הן מקובעות וכלואות בתפיסות עולם עתיקות.

 

במשפחות בריאות האבות שותפים מלאים לגידול הילדים ולא לחינם אנו קוראים לתא משפחתי "בית אב" ולא "בית אם".

 

התוצאה: הן מקבלות החלטות עפ"י אורח החיים הלא נורמטיבי הקיים אצלן בבית.

 

משפחות של עובדים סוציאלים הינן משפחות לא נורמטיביות !!!!

 

באחד הימים נכנסתי לחנות לבגדי הלבשה תחתונה בישוב בסביבות שעה 1 בצהריים. נכנסתי לתא מדידה בחנות, ובעודי מודדת נכנסה פקידת הסעד, באמצע יום עבודה וביקשה תחתונים לבנה בן ה 11 (הסתתי את הפרגוד לוודא שזו אכן היא). תבינו, אמצע יום עבודה וגברת "עבודת קודש העמוסה" יוצאת לסידורים. אישה נקבה קונה לבן זכר בן 11 תחתונים. תארו לכם שאבא היה קונה תחתונים לבתו בת ה-11, איזו מהומה היתה קמה במדינה. חצי מדינה היתה זועקת (חצי מהמדינה זו אוכלוסיית הנשים) פ-א-ד-ו-פ-י-ל-י-ה, גוואלט!!!

 

ראיתם איזה חוסר שוויון?

 

אז למה עשיתי עליכן אנליזה ותייגתי אתכן?

 

כי זה מה שאתן עושות בחיי היום יום שלכן. לא עוזרות אלא עוסקות הן בעבודה והן בבית בתיוג וקטלוג אנשים. לפני שאתן מתייגות אנשים, נסו להגיע למודעות עצמית שחסרה לכן. נסו להבין מי אתן באמת. אתן עולם הולך ונעלם. אתם עדת נשים קטנות, עקרות בית לא מוערכות שמפילות את תסכולן על האוכלוסיות החלשות.

 

הפוסל, במומו פוסל.

 

————————————

 

רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לכל ילדי ישראל, אם אתם במצוקה ומעוניינים להתקשר ליצחק קדמן הביתה, תדעו שהוא עובד עליכם בעיניים יצחק קדמן לא זמין.

האיש יצחק קדמן הינו כוכב תקשורת בלבד .אם נתקלת בבעייה ופקידי הסעד רוצים לחטוף אותך באורח מידי מיקיריך ורצית להשיג את האיש שטוען שהוא מגן הילדים במדינת ישראל אז מדובר בבדיחה עצובה. האיש ההזוי דאג שמספר הטלפון שלו יהיה חסוי ושלא תפריעו לו ולענת דרייגור .יצחק קדמן אינו ראוי ליצג את ילדי ישראל. האיש שעובד עלינו בעיניים .יצחק קדמן מעולם לא מונה לדאוג לשלום הילד במדינת ישראל. האיש משת"פ רווחה, דואג שיחטפו כמה שיותר ילדים ממשפחותיהם.  מספר הטלפון שלו בבית חסוי.   האזינו לשיחה הבאה ותבינו למה.כל מי שרוצה את יצחק קדמן לאחר שיחה זו לפנות במייל לתנועה ואנו נעביר את הטלפון של קדמן .

עדות מצמררת נוספת לנזקים הבלתי הפיכים שגורמים עובדים סוציאלים לילדים

מובאת כאן עדות מצמררת של הורים מאמצים לשני ילדים אשר נפגעו נפשית באופן קשה ביותר כתוצאה משהייה במוסד וטלטלות בין מוסדות למשפחות אומנה. הרווחה הוציאו את הילדים מהאמא הביולוגית שלטענתם היתה חולה…ואני לא אתפלא כי מדובר בעוד שקר, והאמא בריאה ראויה למופת, ממנה חטפו את הילדים.

 

כל פעם שאני קוראת כאלו עדויות אני מזדעזעת מעוצמת האטימות של המערכת, הם ממשיכים לבצע פשעים כנגד האנושות וכל העולם שותק.

 

עדות זו היא אחת מיני עדויות רבות לגבי ילדים מאומצים שנקרעו בעל כורחם ממשפחתם וממורשתם, טולטלו ממשפחה למשפחה ולבסוף מצאו עצמם מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש. על הנזקים הבלתי הפיכים שנגרמים להם ע"י עובדים סוציאליים כולם מפחדים לדבר. כל המערכת פוחדת מהם, והילדים המסכנים הללו בהיותם מאושפזים במחלקות סגורות , מנותקים מהעולם ואינם מסוגלים אפילו לתבוע אותם במסגרת דיני נזיקין.

שלום רב, אנו משפחה עם מס' ילדים חלקם ביולוגיים וחלקם מאומצים. הילד שמדובר בו הינו בן 8 שאימצנו עם אחיו לפני 6 שנים.. מתחילה לא ידענו לקראת מה אנו הולכים או יותר נכון לא הבהירו לנו מה ההשלכות, האם הביולוגית חולה  ויותר מכך אף אמרו לנו שזה לא עובר בגנטיקה ובטח לא אופייני לאחים.

לצערנו הרב נפל בחלקינו משהו שקשה מנשוא. חשוב לי לציין מלכתחילה שאין אנו חלילה מאשימים את הילדים אבל בהחלט הדבר לא פשוט להתמודדות. במשך 5 שנים ניסינו פנינו לכל בעלי המקצוע חיפשנו מי שיקשיב לנו וישמע…ההתנהגויות של הילדים ממש חרגה מהנורמה, יש לנו ילדים גדולים ביולוגיים כך שפחות או יותר אנו מודעים לתהליך גידול ילדים, ברור לנו שיש המון קשיים שילד מאומץ מביא עימו אולם במקרה שלנו הקשיים עולים על כל דבר.

 

כבר משחר קטנותם הם הגיעו אלינו בגיל שנתיים לאחר מוסד ששהו בו שנה…קודם הוצאו בגיל 5 חודשים לאומנה..יש להם הפרעות אכילה דבר שלא היה פשוט אבל התמודדנו…חרדת נטישה כמצופה קשה ביותר, חוסר תפקוד חברתי נכון…בעיות רגשיות לר פשוטות…התנהגויות מיניות חריגות..ולאחד מהם התנתקויות רגשיות..לאחרונה לאחר שנוכחנו לראות ובהמלצת ועדת החלטה נאלצנו לשים ילד אחד בפנימיה טיפולית, כאשר הוא מגיע הביתה לביקורים וכל מה שמשתמע מכך.

 

לציין שעם כל הצער מאז בתינו נרגע ממש וחזר מעט לתפקוד תקין. יתר הילדים ממש התקשו לנהל חיים סדירים…ומצוקתם גם היתה קשה. אנו הולכים לטיפול וסיוע..אולם אני חייבת לשאול אותך דבר שלצערי אנו רואים שהולך לחזור על עצמו עם הילד השני. לאורך כל הדרך אנו ההורים הסבנו את תשומת ליבם של בעלי המקצוע להתנהגויות של הילד שנמצא כרגע בפנימיה…ואילו הם לא הבנו על מה אנו מדברים. אנו מודעים לכך שהוא כלפי חוץ לא פעם הפגין התנהגויות אחרות עד שבסוף גם בחוץ לצערינו הכל פרץ.

 

האח האחר מתנהל מעט שונה…בתחילה אובחן כ-PDD NOS אולם מהר מאוד נאמר לנו שהבעיות בהתקשרות שלו יכולות גם כן להתבטא באופן שהוא מביא את הדברים, אין ספק שההתפתחות שלו לא כפי גילו הכרונולוגי וזה יוצר בילבול עצום. מה שמדאיג אותנו מאוד לאחרונה…העובדה כהוא..פוגע בעצמו בכל מיני אופנים…מגרד עד זוב דם..ולפני מס' ימים ביום רגיל לחלוטין…פתאום תוך שנה…שמנו לב שאין לו גבות…בתחילה מאוד נבהלנו לא הבנו…לקחנו אותו לרופאת עור, והיא ישר שאלה האם הוא מטופל רגשית ואכן הפסיכאטרית נתנהל לו לופיטין 20 מ"ג פעם ביומיים כי היא ראתה שהוא עצוב.

 

המרפאה הרגשית שלו שמטפלת בו במוסיקה אמרה שהוא הראה המון תוקפנות…בבית ממש לא ראינו מאומה נהפוכו הוא היה מאוד חיוני..בחוויה שלנו לא היה "מניע" אני מתארת לעצמי שזה נובע מתוכו…בטח עקב יציאת אחיו אבל לציין שעוד קודם הוא היה עושה המון מעשים מסוכנים, שלא תואמים את גילו. רופאת העור אמרה לנו במפורשות שהוא ילד שזקוק להשגחה תמידית..ראינו באינטרנוט שיש תופעה כזו תלישת גבות ושערות המאופיינת כהפרעת אישיות,שמלבד תרופות חייבים גם עיצוב התנהגותי.נכון שהוא מטופל אבל למה מתימרים כל הזמן לומר לנו שהוא בסדר גמור למה?

 

בעבר פסיכולוג שראה את הילד כתב מפורשות שלדעתו יש לילד הפרעה נפשית…מאז שהוא אצלינו הוא כל הזמן מדבר על המוות …"רוצה לראות את הבשר של עצמו או אדם מת"ואילו הפסיכאטרית…אומרת שהוא מעט סקרן יותר מילד אחר צריך מעט יותר שמירה…ואני שואלת בשיא הכנות האם באמת זהו זה…? אנו מאוד דואגים לעתיד…יש בנו תחושה שפוחדים לומר לנו דברים בגלל שהוא מאומץ שאולי לא נרצה אותו. זה כל כך לא נכון הוא מקסים אבל אנו רוצים לדעת את האבחנה, יש לנו פחד שכמו עם האחר בסופו של דבר…נפספס…שאלה פרקטית…הוא החליט שהוא רוצה לגדל שיער. אמרנו שאין בעיה כל עוד נשמור על ניקיון הראש, ושהוא ישים קשת שהשיער לא יגיע לעיניים. ועכשו אחרי מה שעשה לגבות בכל הזדמנות שאין אנו רואים הוא נמנע מלשים קשת בשיער…לדוגמא מה לעשות? דבר שני מה לעשות עם הפסיכאטרית…אנו אומרים בקול רם את חששותינו ואילו היא מבטלת הכל… המון תודה וסליחה על האורך

נשים שולטות בנשים – על עובדות סוציאליות שמונעות ע"י כח ושליטה בחלשים

הפרדה בין המושגים "מדינת רווחה" ו"ביורוקרטית רווחה".

 

מתוך מאמר של כותבת אנונימית.

 

ישנה הסכמה כי יש צורך במדינת הרווחה אך בפועל קיימת סתירה בין מדיניות הרווחה לאדמינסטרציית הרווחה וכמשתמע מכך יש לפעול ע"מ לצמצם את היסודות הבירוקרטים, ולהעבירם בצורה ישירה, וללא תיווך, לידי האזרחים.  (ריכוז משאבי הכוח בידי פקידי הסעד גורם לכך שבמקום להגביר את השוויון בין הפרטים והקבוצות למעשה נחלש כוחם של האזרחים).

 

עבודת שדה שעשתה המחברת במרכז קליטה לאתיופים מראה כי עיקר המשאבים שהוקצו לקליטת העולים רוכזו בידי פקידי הארגונים האחראים על תהליך הקליטה ועל סוגי הסיוע הניתנים ורק מקצת מן הסיוע הכספי ניתן הישר לעולים- ובכך הובטחה תלותם של העולים בפקידים.

 

ע"מ להמחיש את ההיבטים הבירוקרטים של מדינת הרווחה (שירותי הסעד) מתוארות שתי דוגמאות: בראשונה בחינה של מקומם של עובדים סוציאלים כנציגי המדינה בנושאים הקשורים לחזקה על קטינים. ובשנייה יש דיון בתפקידי 'סומכות' כמפקחות חברתיות במרכז קליטה.

 

עובדי רווחה כאמצעי שלטוני לפיקוח על קבוצות חלשות

 

העובדים הסוציאלים באים ברובם משכבות חברתיות מבוססות למדי ורובן נשים. השיח המקצועי שלתוכו הם מוכנסים ומתחנכים רווי באידיאולוגיה הומניסטית המבטא מחוייבות מוסרית עמוקה לסיוע לזולת. בפועל, מכוח תפקידם הם תופסים עמדות במערכת שלטונית ממוסדת ולכך יש להוסיף את השיוך העדתי והמעמדי השונה מאלו להם הם מספקים את השירות, ובכך מועצם המרחק החברתי ויחסי הכוח-תלות בקשרים של העובדים הסוציאליים ולקוחותיהם. יתר על כך, בהיותם חלק ממערכת השלטון, משתמשים העובדים בקשריהם עם פקידי ארגונים נוספים ע"מ לבסס את מעמדם הארגוני.  וכך נוצר מצב שאם פונה מקבל טיפול בלתי הוגן ומתקומם, הוא מגלה כי המערכת מגייסת מולו גם את יוקרתה המקצועית וגם את כוחה הבירוקראטי. התגייסות זו מטרתה למנוע איום על השליטה המקיפה והבלעדית של העובדים הסוציאליים על תחום הרווחה.

 

המקרים הבאים ממחישים את הטיעונים שהוצגו:

 

· אמא שגילתה שהגרוש שלה מתעלל מינית בבתם המשותפת. היא פנתה לשירותי הרווחה אך אלה לא עשו דבר במשך חודש, לכן פנתה האם לעיתונות המקומית. "הלשנה" זו הביאה ל"מסע נקמה" של המחלקה נגדה. הם ניסו להוכיח שמדובר באם מכה ומתעללת ולבסוף נפסק שהילדה תועבר לחזקת האב, וזאת למרות חוות הדעת הפסיכיאטרית שקבעה שהאב מסוגל לאבד את הגבול בין מותר לאסור בקשריו עם הילדה.

 

· אם שפנתה למבקרת המדינה בבקשה לבדוק את תפקודן של עובדות הסעד אליהן פנתה כאשר ביקשה למנוע מהגרוש שלה להיפגש עם בתם כיון שהאשימה אותו במעשים מגונים ובניסיון לרצח הילדה. לטענת האם,  העו"ס עשתה יד אחת עם הבעל כנראה בגלל שהכירה אותו דרך קרוב משפחה- העובדת שיקרה, פברקה דוחות ואיימה על האם. למרות שקיימות עדויות חותכות בנוגע לכל האשמות אלו הוחלט שלא היו במעשי העו"ס עבירות על קוד האתיקה.

 

· תינוק נלקח לאחר לידתו לאימוץ כיון שהאם בעלת פיגור קל, למרות שפסיכולוגית קבעה כי יוכלו לגדל את התינוק בעזרת אמו של האב. לאחר ארבעה חודשים וכסף רב הצליחה המשפחה להחזיר את התינוק.  אך שירותי הרווחה לא ויתרו ולבסוף לאחר שלוש שנים הצליחו להוציא את התינוק ממשפחתו ולהעבירו לאימוץ.

 

כוונת "חוק הנוער, טיפול והשגחה" היא להגן על הקטין, אך בפועל הוא מופעל ביעילות ע"מ להתגבר על התנגדות ההורים וע"מ להשתיק ביקורת. עיקרון "טובת הקטין" משמש פעמים רבות את העוס"ים, בתמיכת ביהמ"ש, לפגוע בזכויות של הורים על ילדיהם. עוס"ים נוטים לנבא היכן ייטב לתינוק לגדול (כמו במקרה האחרון) ועושים זאת על סמך גישה פטרונית כלפי החלשים שתחת חסותם ועל ההנחה שהורים אמידים ומשכילים הם ערובה לשלומו ולטובתו של הקטין.

נראה כי נכון יותר לראות במונח 'טובת הקטין' כחלק מן האידיאולוגיה של בירוקרטיית הרווחה. מונח זה מסתיר את יחסי הכוח בין המערכת הבירוקרטית לאוכלוסיית המשפחות שבתוכה היא פועלת.

 

הסומכות של העולות מאתיופיה- שליטה בנשים באמצעות נשים

 

מרכז הקליטה הוא סביבה בירוקרטית שבה אנשים מטופלים כבני משפחה. סביבה זו משפיעה על התארגנות 'המשפחה' ועל צמיחה והתבססות של דפוסי חלוקת התפקידים והכוח בתוכה. השפעה זו של הסביבה הבירוקרטית מתרחשת לרוב באמצעות 'סומכות' שהן לרוב עובדות חסרות הכשרה מקצועית הפועלות כבעלות סמכות בתחומים 'נשיים' בהדרכת עוסי"ם. הדרישות מסומכת הן "ידע בסיסי בניהול חיי משפחה והבית…" ז"א זהות בין תפקיד במשפחה לבין תפקיד בעבודה. לכן גם מייצגות הסומכות במרכז הקליטה סדר חברתי ולמעשה מהוות 'דוגמא חיה ' עבור העולות. בתפקידן זה הן לא רק משמשות כמומחיות כבעלות אינטרסים מקצועיים אלא, כיתר הנשים במרכז, גם מייצגות סולם ערכים ויחסי שליטה פטריאכליים.

 

· הכותבת הצטרפה למנהל מרכז הקליטה בביקורו בחוג בישול. במהלך הביקור המנהל טעם את העוגיות שאפו הנשים והחמיא להן תוך כדי טפיחה על כתפה של הסומכת, באומרו לה שתלמד את הנשים להכין עוגיות טעימות ע"מ שהן יזמינו אותו אליהן הביתה לאכול עוגיות.

 

 במעמד זה נעשה שימוש בביטויי שבח המדגישים ומחזקים את הזיהוי בין נשים לבין האחריות על תחומים שונים של מלאכות הבית וקובע את חלוקת התפקידים בין נשים וגברים (לא היו גברים בחוג).

 

· קיימת התערבות לגיטימית ויומיומית של הסומכת בחיי העולות באמצעות נושא הניקיון. לסומכת יש סמכות וחובה לפקח על מעשי הנשים ואילו הנשים כפופות לסמכותה ומצפים מהן לציית.

 

הסומכות מתערבות בתחומים נשיים וחודרות לפינות חייהן הפרטיות ביותר של העולות.

 

· לילי הסומכת אומרת למחברת בדרכן לביקור אצל אחת העולות: "אני מוציאה לה את הטבעת (התקן תוך חרמי), קבעתי לה תור למחר" וזאת משום שהעולה איבדה את תינוקה בן השנה, ולכן הסומכת חשבה שזו הדרך להתגבר על האסון- בעזרת הריון ולידה. היא לא חשבה לתת לעולה ולבן זוגה לדון בעניין.

 

· אחת העולות ילדה פג שהגיע למרכז לאחר כמה שבועות אשפוז. הסומכות החליטו להגביל את מתן המטרנה לאם ע"מ שזו תניק, למרות שאמרה להם שכבר אין לה חלב.

 

מתוך כך עולה שמדובר ביחסים שבבסיסם חוסר איזון. הדבר קשור לסיטואציה המאפשרת התערבות מאורגנת בחיי העולות, במיוחד כשמדובר במרכז קליטה בעל גבולות תחומים. בדוגמא האחרונה המטרנה שיכולות לספק הסומכות, משמשת אמצעי לחץ להישמע לדרישות הצוות. לקשרי התלות יש השלכות נוספות- ההתערבות מדגישה את חולשת העולות וחוסר יכולתן להתנגד ולמחות.

לעיתים גם כאשר העולות למדו הכל ואין כבר צורך בסומכות, הן לא מוותרות על תפקידן הפטרונית וממשיכות להציג עצמן כסמכות גם כאשר ברור לה שאינה נחוצה. מתברר שהסומכות זקוקות לנשים ע"מ להצדיק את המשך העסקתן.   

 

סיכום

 

מערכת העו"ס היא אמצעי של המדינה להתערבות במשפחות ולהשגת שליטה בילדים, נשים וחלשים. שליטה זו מחזקת את הסדר החברתי הקיים ומאפשרת להיטיב עם קבוצות התמיכה של השלטון, בעיקר ממעמד הביניים. השליטה הזו מושגת בדרך כלל באמצעות נשים ממעמד סוציו אקונומי מבוסס, המסייעות בתוך כך לשכפול דפוסי השליטה הפטריארכליים בחברה.

 

במקום להעביר את המשאבים הציבוריים לקבוצות חלשות בחברה, מעדיפה בירוקרטיית הרווחה להבטיח את האינטרסים של הקבוצות התומכות בה ולספוג את המתחים באמצעות פקידי הסעד. כך מובטחת תלותה ונאמנותה של שכבת הפקידים לשלטון המיטיב. מעמדו של הפרט  וזכיותיו במדינת הרווחה נקבע ע"פ מידת תלותו בפקידיה. ככל שהוא יותר תלוי בהם ובמשאבים שבידיהם כך נחלש מעמדו ונפגעות זכויותיו.

 

הצעות ייעול של המחברת: מדיניות הרווחה צריכה לבחון דרכים לצמצום תפקידם של עובדיה, בהעברת משאבים לקבוצות חלשות. לאפשר יותר חופש לפרט בבחירת השירותים להם הוא זקוק בלא תלות בפקידים. כמו כן לפתח כלים זולים (כמו גישור) להשגת הכרעות בין אזרחים (בעיקר בנושא חזקה על ילדים), ע"מ לדלג על עו"ד יקרים ועל פקידי מדינה.

צריך להגן על המשפחות מפני מכונת פקידי הסעד המשומנת

שירת ההלל לזכויות הילד התעצמה בקהילייה המשפטית הישראלית ואף על פי כן ההגנה הממשית על ילדים התדרדרה לשפל חסר תקדים. הייתכן בישראל שיח זכויות ילד שהוא רלוונטי חברתית?

 בשנת 1977 איבדה מפלגת העבודה את השלטון לאחר שאיבדה את אמונו של ציבור שהיה קהל יעד טבעי שלה. עד לאותה עת  לא הוקמו בתי ספר עיוניים בעיירות פיתוח ושכונות מצוקה ולאחר שמגנוני הרווחה עתירי המשאבים ריכזו כוח אדיר בידי פקידות מטעם. אי אפשר היה לתבוע חונך לילד, מועדונית, יום לימודית ארוך , ארוחה חמה לילד רעב או אומנה יומית לילדים שהוריהם נקלעו למשבר. רבים מבני המזל חיו בתודעה שנאלצו לוותר על חלקים מזהותם כדי לזכות בכרטיס כניסה לחברה הישראלית וקבוצות שלמות ראו עצמן משוללות הזדמנויות חינוכיות ותעסוקתיות . אנשים כעסו והכעס היתרגם להתנגדות לשלטון .

  מאז עברנו כברת דרך : מושג כור ההיתוך איבד מקסמו וגם ההתכוונות אחר עמדות הציבור הנאור מבית מדרשו של השופט אהרון ברק כבר אינה תקינה פוליטית לשמחתי. שיח זכויות הילד נישא כמעט בפי כל קובעי המדיניות מאז נחקקו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואושררה האמנה בדבר זכויות הילד.

אף על פי כן יש כיום יותר ילדים רעבים , חסרי בית , מוזנחים , אלימים ועוברי חוק מאשר אי פעם בעבר ובשיעורים מדאיגים יותר מאשר אי פעם בעבר.כיום לא רק שאי אפשר לתבוע זכויות לילדים ולמשפחותיהם , בהרבה מאוד מקרים לא יועיל גם לבקש, להתחנחן או להתחנן- לאנשי המקצוע בתחומי הרווחה, החינוך והבריאות אין מה לתת.

חוסר ההיגיון הכלכלי בקריסת מערך שירותי הרווחה  לילדים ולמשפחות צריך לדבר במידה מסוימת אף אל ליבו , ליתר דיוק : הגיונו הכלכלי,  של בנימין נתניהו המבקש לצמצם את השקעה הציבורית בילדים ומשפחותיהם . זכויות חברתיות לילדים ולמשפחותיהם עולות פחות מהמבנה הנוכחי שבו עיקר התקציבים שנותרו מיועדים למוסדות להצלת ילדים ממשפחות שנכשלו – התייאשו – קרסו ועבור רוב הילדים העניים ,אלא שהוריהם נאבקים במציאות אכזרית ועדיין מחזיקים מעמד בקושי , אין כמעט שום סיוע.

ממשלה סוציאל דמוקרטית המביטה באהדה על מדיניות ילד ומשפחה סוציאל דמוקרטית במקומות אחרים בעולם  צריכה להוביל תפנית מהותית, מהירה ונחושה במדיניות הילד והמשפחה כדי שרישומה יורגש.

הילדים ובני הנוער המודרים , המוחלשים ומשפחותיהם צריכים לשמוע שיר חדש : הם צריכים להשתכנע כי קמה ממשלה המאמינה בילדים כחלק ממשפחותיהם ומקהילותיהם , ממשלה שמסתכלת עליהם בגובה העיניים, ממשלה שאינה רואה בקצבאות שהם מקבלים או בתרבות שלהם את מלכודת העוני בהא הידיעה, ממשלה שמוכנה להתעמת עם אחריותה שלה למלכודות העוני הקיימות , ממשלה המוכנה לקחת את התקציבים הקיימים והחסרים ולתרגם אותם לזכויות חברתיות הפותחות פתח לשיווין הזדמנויות.

התיקון הנדרש לטעויות העבר הוא בממשלה שלא מפחדת מהעוצמות של הילדים בני הנוער והמשפחות , שמקבלת באהבה את הזעם , תחושות העוול והמרירות כמשאב , ממשלה שמקנה זכויות לא מפחד , כמי שקפאו שד אלא מתוך בטחון ואמונה בכוחות שלהם .

דיור ציבורי חשוב וחבל שסוכלה במידה רבה מטרת חוק הדיור הציבורי.אך יש לצעוד מעבר לדיור , מעבר לארבע קירות, ילדים והוריהם צריכים איכות חיים המזינה את הילדים בכל מה שחיוני כדי לפרוץ קדימה.  להורים רבים שאיפה נחושה  להעניק לילדים כלים לעתיד של מצוינות , של פריצת דרך מעבר לחומות  הנחשלות החברתית – הכלכלית. ומן העבר השני : בני הנוער יוצאי חבר העמים ואתיופיה, בני הבדאווים  שמככבים באירועי עבריינות נוער אינם מביאים איתם מבתיהם או מקהילותיהם   היסטוריה של עבריינות,הייאוש שלהם משקף את חוסר האונים של הוריהם ומחנכיהם  . מחדל הנחשלות הינו בראש ובראשונה מחדל של המדיניות החברתית כלכלית . כפי שמבארת  לאה שקדיאל, אי אפשר למנוע את הפרטת האלימות. היסטריה ציבורית אודות עבריינות נוער מתמקדת בסימפטום ומתעלמת מגורמיו מדיניות מניעתית אמיתית אינה משליכה את כל יהבה על תוכניות עם בני הנוער עצמם אלא יוצרת תשתית של שירותים  בקהילה כמצוות האמנה בדבר זכויות הילד וכמתבקש באופן ברור מהמחקר המדעי והניסיון המצטבר בארץ ובעולם .

ההצבעה הרציונאלית  המסיבית של ציבור מזרחי לא חרדי לש"ס נגעה בראש ובראשונה למדיניות ילד ומשפחה . ש"ס החזירה עטרה ליושנה בתודעתם של רבים.היא הציעה לילדים ולמשפחותיהם, באמצעות רשת החינוך והרווחה מארג של זכאויות סלקטיביות בראייה חיצונית אך שוויוניות בראיה של כל מי שבחר להשתייך לקהילה המזמינה, אך עיקר קסמה בכך שהציעה תקווה לעתיד של מצוינות לילדים. 

ש" ס נכנסה לוואקום. חלופת הזכויות האוניברסאליות הייתה דלה ועלובה. מדינת הרווחה בטרם קריסתה מנעה את הרעב המביש של ילדים שהממשלה הנוכחית מקבלת כנתון אך גם לא  הציעה כרטיס כניסה אמיתי לרבים להזדמנויות חינוכיות וכלכליות . חל שינוי ברטוריקה של השנים האחרונות – אף ש"ס הולכת ומאמצת שיח אוניברסליסטי ונמנעה מלהצטרף לממשלה הנוכחית בשל תביעות לתקציבים אוניברסאליים. מבחנה של ממשלה סוציאל דמוקרטית יהיה תרגום השינוי בשפה לעשייה, לסלי שירותים לילדים ולמשפחותיהם בקהילותיהם . 

המכשלה לפריסת רשת של זכויות חברתיות אינה תקציבית גרידא: 'משפחות נחשלות' נתפשות באופן טיפוסי כמשפחות, שבהכרח תכשלנה בגידול ילדיהם למרות קבלת סיוע מתאים מהמדינה.  לעתים נדמה למקצת אנשי המקצוע כי אין   טעם לנסות לסייע בידיהן לתפקד כמרכיב אורגני של החברה המתוקנת. התוצאה היא העדפה ,לעתים סמויה מן העין,  של הוצאת הילד מבית הוריו  על פני הקניית זכויות חברתיות לילד ולמשפחתו.

 בישראל  שבה ההוצאה לשירותים מוסדיים היא חלק הארי של הוצאות לשירותי רווחה לילדים ולנוער, אין תקציב גמיש  לילד: התקציב המועבר מיועד לפנימייה ולא לילד כילד. במילים אחרות,  אין התקציב 'הולך עם הילד'-  לילד אין זכאות כללית לשירותים  והיקף התקציב המועמד לצרכיו קטן באופן דרמטי כאשר הוא מוחזר ממסגרת חוץ ביתית לבית הוריו. אף, שנותר תקציב מועט לקהילה בשל עלותם הגבוהה של הסידורים החוץ ביתיים לא נעשה מהלך ממשי לאימוץ תקציב גמיש.
סנגוריה  על הילד  המבקשת לקדם את הכרת המשפט הנוהג  בזכויותיו החברתיות מחייבת שינוי סדרי יסוד בחברה. גישות ממוקדות לקויות להגנת הילד  מעוגנות בחקיקה ומושרשות במדיניות הרווחה והחינוך ובעשייה המקצועית של מקצת המשפטנים ואנשי המקצועות המסייעים. אנשי מקצוע רבים  הוכשרו בגישה ממוקדת לקויות , סיכונים ובעיות המבקשת להגן על הילד הבודד מפני פגיעה נקודתית בו ותהליך השינוי קשה . התכחשות לאחריות המדינה לפגיעה בילד מושרשת בתרבות המשפטית

הציבור, התקשורת והפוליטיקאים התקשו מאוד עד היום   לשתף פעולה ביניהם ביישום גישות חדשות להגנת הילד המושתתות על אחריות ארוכת טווח ואשר מחייבות שינוי בהקצעת משאבים ולעתים מיסוי נוסף. קל יותר לגנות בחריפות פגיעות בילדים שנעשות בידי מי שנתפסים כאנשים החיים בשולי החברה הנורמטיבית מאשר לקחת אחריות למחדלי החברה . התוצאה היא מדיניות ילד ומשפחה המפגרת אחר בסיס הידע המחקרי  , הניסיון והחקיקה במדינות כדוגמת נורווגיה וניו זילנד. 

 הכרה בזכויות הילד  עשויה לאפשר לסיפורים חדשים , סיפוריהם של ילדים  שהודרו מהשיח הציבורי בעבר, להישמע בציבור ולחשוף בפנינו את מגבלות הבנתנו העכשווית ואת העוולות שנעשות לילדים מבלי משים על ידי הצגתם כתלמידים 'לא יוצלחים', כ 'ילדים מופרעים', כילדים להורים  'לא כשירים'  וכמי שמשתייכים למשפחות 'נחשלות' או 'רב בעייתיות', כאשר קשיי תפקודם אינם אלא סממן למצוקה כלכלית-חברתית על כן היא   עשויה להוות מענה לתופעת הקושי של צרכני שירותי רווחה וחינוך לבטא כעס והתמרמרות  כלפי אנשי מקצוע, כאשר המגיע להם לא ניתן להם. מי  שיש לו זכויות נתפס כראוי לכבוד ועל כן נדיבות וחמלה כלפי הילד  אינן תחליף ראוי לזכויות הילד, , שכן באופן בלתי נמנע העצמת הילד, הלקוח ובני משפחתו  על ידי גיוס כוחותיהם  היא מעשה פוליטי : היא משנה בפוטנציה את הקצעת הכוחות במשפחות, בקהילות ובחברה כולה. על כן , לשיטתי, היא מובילה גם באופן טבעי לאימוץ שיח הזכויות ככלי להעצמת הילד ומשפחתו ולהבטחת מעמדם כשותפים של העובד הסוציאלי המסתכלים עליו 'בגובה העיניים' באמון ואף בלא חשש.      

נעז לקוות  שהחברה הישראלית  תגלה בעצמה גדלות נפש ומסוגלות להכיר בכישלונות המצטברים בטיפול בילדים ובבני הנוער ובאחריותה לאי-היענות לסבלו ולהדרתו. הילד שאנו רואים בו כיום "אחד משלנו" מחר עלול להפוך ל"אחר". גבולות ה"אנחנו" שמחוץ להם שוכן "האחר" המודר אינם סטטיים, הממשלה הנוכחית העמיקה בהיקף חסר תקדים את  תהליכי ההדרה החברתית: ההתאכזרות וההתנכרות כלפי ילדי עובדים זרים, ילדי הבדאווים לא נעצרה שם , ילדי העניים והמובטלים ,אלו שנמנעה מהם אהבת אב ותמיכתו בשל אילוצי החיים הפכו להיות ילדיהם של בטלנים שהמדינה הפנתה להם עורף .  כפי שניתן לצמצם את מעגלי הסולידריות החברתית ניתן גם להרחיבם. כדי להצליח לבצע תפנית במדיניות שהשפעותיה כה יש להסיט את הגה המדיניות בעצמה ובנחישות רבה.

 ממשלה סוציאל דמוקרטית המבקשת לרכוש מחדש את אמונו של קהל יעד טבעי שלה צריכה להקשיב למשפחות ולילדים הסובלים. אין להסתפק בקולם של העמותות הסמוכות על שולחן המדינה בין באמצעות הג'וינט , ועדת העזבונות ובין בדרך אחרת . עתירותיהן של עמותות  כדוגמת  עמותת עדלה , מוסווה , האגודה לזכויות האזרח , הקשת הדמוקרטית ואחותי למאבק במדיניות הממשלה ,  לבתי המשפט , עתירות המושבות ריקם לא אחת מסמלות מציאות אנומאלית של נתק בין שאיפותיהם , תביעותיהם של ציבורים רחבים לבין מדיניות הממשלה. ממשלה צריכה למשול אך עליה גם להשכיל להיענות לזעקה שמגיע מהשטח . ממשלה סוציאל דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה לחכות שבית משפט יוציא עבורה את הערמונים מן האש ויורה על חובה להזין ילדים רעבים בלא כל קשר לשאלה אם הם מתחנכים במסגרות חרדיות , על חובה לבנות גשר שיאפשר להגיע לילדים מיישוב בפזורה הבדווית להגיע לבית ספר, על חובה לאפשר לכל נער עובד ללמוד לבחינות בגרות במסגרת פרויקט הילה שנתון כיום לחסדי תקציבים עירוניים . 

   ממשלה סוציאל דמוקרטית אינה יכולה להותיר את עיצוב המדיניות לידי פקידות המרכזת בידיה כוח אדיר מזה עשרות שנים ולנוח על זרי דפנה כאשר בית המשפט חושש להתערב במדיניות ודוחה ילדים והורים , שאין להם כתובת אחרת כמה ועדות ממלכתיות נתנו את דעתן לילדים, אך שינוי יסודי במעמדם של ילדים טרם התחולל.  טרם הונחה על שולחן הכנסת הצעה להסדר מקיף להגנת ילדים במשפחותיהם ובקהילותיהם המקנה זכויות יסוד חברתיות לילדים או  לנציבות קבילות ילדים כדוגמת זו הקיימת בניו זילנד ונורווגיה .

חקיקה המקנה זכויות יסוד חברתיות לילדים ומשפחותיהם ונציב קבילות שמעמדו, אי תלותו ותקציבו מוגנים בחוק הם שני מהלכים השלובים זה בזה ואשר הם בבחינת מסה קריטית הכרחית להתרחשותו של שינוי של ממש במדיניות ילד ומשפחה בישראל.

חקיקת יסוד חברתית עשויה לתרום לפריצת דרך שתאפשר לתוכניות המתקדמות העובדות עם ילדים ומשפחות בגובה העינים תעבורנה מן השוליים אל הזרם המרכזי של העשייה בתחומי הרווחה והחינוך .

 נציב קבילות המוסמך לחוות דעה בשאלות עקרוניות ולסנגר על עניינם של המוחלשים והמושתקים מבלי לחשוש למעמדו ולתקציבו , שיכול ליזום חקיקה שמתקנת את הסדר החברתי הקיים הדן ילדים לנחיתות ולהמשך ניצול ופגיעה יכול להתחיל תהליך משמעותי לילדים ומשפחותיהם , תהליך שבו יש היענות לסבלם ויש כבוד לתביעת הצדק שלהם . 

המודעות לשאלות של צדק חברתי מתעצמת בחברה הישראלית, ולדיון בהם בולטות תקשורתית גדולה יותר. אף על פי כן,  עד כה השתמר הניתוק היחסי בין המאבק החברתי לבין שיח זכויות הילד, שהוא שיח אליטיסטי נטול כמעט מקום לארגונים חברתיים, לאנשי שטח ולקולם של הילדים המוחלשים ומשפחותיהם. יש לתקן מצב עניינים זה כדי ששיח הזכויות יוכל לממש את ייעודו.

 לילדים יש אינטרס בתמיכת הוריהם, בהשגחתם ובדאגתם, שאינם מוגנים בידי המדיניות החברתית כלכלי  או  בידי בית המשפט העליון   שלא מבטיח לילידם תנאי מחייה ראויים, בטחון תזונתי, חינוך חינם לנערים עובדים או מרכיבים אחרים של חיים ראויים .  האינטרס של הילדים בתמיכת הוריהם ובהשתייכות למשפחות ולקהילות עומד בעינו גם כאשר נפגעים הילדים במשפחותיהם ובקהילותיהם ואף בידי ההורים עצמם. הילד הוא חלק ממשפחה ומקהילה והן חלק ממנו, ואי-אפשר להציע הגנה אמיתית לילד תוך הפקרת משפחתו וקהילתו ממשלה סוציאל דמוקרטית צריכה להרים את הכפפה : להציע רשת של זכויות חברתיות במשפחה ובקהילה שתיצור מהפך תודעתי ביחס של שכבות רחבות למענה שמציעה הסוציאל דמוקרטיה לילדים ולמשפחותיהם.

ד"ר יאיר רונן הוא מרצה במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון

למאמר המקור