ויויאן קמינסקי 26/08/2006 11:10
ויויאן קמינסקי היתה עדה לקלות הראש של הממסד בצורך לאשפז בני נוער וילדים רבים, כפתרון קל. טור על חוסר שיקול הדעת בכפיית אשפוז סגור וטראומטי לילדים חסרי ישע, בצירוף עדות מבפנים.
קורבנות של הממסד
יצא לי להיות שם בתור מי שבאה לביקור במקום בו צעירים ונוער מאושפזים במחלקה לנוער בבי’ח נס-ציונה. הרושם הראשוני היה שזהו מקום נקי ומסודר, מקום שבו יש משמעת, סדר וכללים. שהמטפלים הם אנשים אחראים ורגישים לילדים. אך בדיעבד, במבט מזוכך ומבוגר יותר, מלא תלאות רבות שעברו מאז – 15 שנה – המקום היה מילכוד זוועתי. מקום שמלכתחילה הרס כל חלקה טובה בנפש הקטנה, הרגישה והיקרה של הילדים.
כולם קיבלו אותו טיפול ולכולם ציפה אותו גורל. הלב נקרע להביט בהם מקרוב ולהיות שם פיזית, מבלי לגעת. רובם באים מבתים הרוסים שהתעללו בהם. הם פגועים ומושפלים. היו שם נערים/ות עם הפרעות קשב בלבד, שהיו היפר-אקטיבים. היו נערים שניסו או איימו להתאבד. היו גם נערים אלימים ותוקפנים שרק התפרעו בבית, כי לא שמו להם גבולות וחיו את חייהם ללא דמויות סמכותיות, ללא מסגרות ושליטה. והיו כאלה שמרדו בהורים כי בסך-הכול חוו דימוי עצמי נמוך – כישלון או אכזבה. כמו-כן, היו הנערות המקסימות עם הפרעות אנורקסיה ובולמיה. כולם דרו, טופלו וכאבו באותה מחלקה, בכפיפה אחת.
שאלתי את עצמי – מדוע? מדוע אין מקום יותר נורמלי? אם לפחות המקום הטיפולי היה נראה כמו איזה חווה או אחוזה, משק כפרי עם סוסים וחיות ועם אב בית, עבודה, משימות, מטרות וכו’ – אולי הכול היה נראה אחרת. בפועל, המקום רע, קר, מנוכר שבו אתה הולך לאיבוד במשך כל היום. אתה לגמרי עם עצמך ועם האנשים שאתה נמצא איתם, מסומם לגמרי.
גיל הבגרות
זהו גיל מבולבל, גיל מלא תהפוכות, גיל שבו אינך יודע מה טוב ומה רע. ילדים שעדיין לא נהפכו למבוגרים בודקים את "השטח". אז האם צריכים לאשפז אותם ככה? גם להורים יש חלק באשמה. הם לא תמיד נמצאים במקום כשצריך. הם לא תמיד מגיבים נכון, ובכלל – אפילו סמכותם הלכה והתעמעמה, והאלימות גדלה באופן מדאיג בכל משפחה. אם ההורים מתנהגים בצורה קשוחה מדי, הילדים יגדלו באותה צורה נוקשה ובלתי מתפשרת ולא ישלטו בתוקפנותם כלפי הזולת. אם הורים יהיו רכים מדי, מתירנים מדי , תוקפנות הילדים לא תדע גבולות ותגבר עוד יותר. לכן, יש לנהוג בחוכמה ובשימת לב מירבית בילדים וחינוכם, כי אי אפשר לדעת מה יקרה.
חינוך הורים כתוכנית שיקום
עובדי הרווחה הנכבדים צריכים לשבת ולחשוב על תוכניות מתאר רחבות ידיים , שיעזרו למשפחות לעזור לילדיהם. העובדים הסוציאלים צריכים ללוות אותם בעצמם, תוך נתינת עזרה ותמיכה לאורך כל הדרך – מחוץ לכותלי בית החולים. מה שקרה בפועל הוא שהם עובדים עם המשפחות, שמגיעות לכלל פיצוץ וללא יכולת שליטה בנער/ה. בשלב זה הם מחליטים בטעות החלטה גורלית – אישפוז.
כאמור, חינוך מחדש משפחתי יכלול תוכנית לריסון וחינוך, בהם הסדר והאירגון ותחושת השליטה הקבועים יפחיתו את התוקפנות. פעילות ואחריות מלוכדת של כולם והצבת גבולות יוכלו להביא למצב יציב, מוסרי ואסרטיבי יותר. זאת מבלי "לזרוק" ו"לאבד" את הילד בבית-החולים הפסיכיאטרי.
לדוגמא – עובדים עם ההורים על עקרונות וכללים, עוזרים להם להבין מהי אלימות ומהי הסלמה, מהו גיל הבגרות ומהי סמכות. איך הם, כמשפחה, צריכים להחזיר לעצמם את המושכות, את המקום הנורמלי. להמשיך ולהתקדם הלאה לקראת חיים יציבים . בבית-החולים, מי שמסתובב בלילה כי הוא אינו יכול לישון – מקבל זריקות הרגעה ומסתמם. ואם הוא משתולל בגלל אי הבנה או קטטה, קושרים אותו במיטה ללילה שלם. כך קרה כשבאתי ביום הראשון לבקר שם. ראיתי את מצבי ה"זומבי" לפניי. שאלתי מה קרה לו? אמרו "..לא יכול היה לישון". אמרתי – "לא קל לישון בלילה הראשון במקום זר. בגלל זה הבאתם לו זריקה?".. כבר באותו יום התחילו עם כדורים שהביאו לתופעות לוואי קשות ביותר. כל השרירים נתפסו, כולל הפה. הכל פנה שמאלה, ידיים, רגליים, ללא יכולת לזוז.
באתי ביום הבא לבקר, ואני רואה ילד יפה שנראה כמו שק קמח. ניגשתי לדלפק, ולא היה עם מי לדבר, כי הרופאה סיימה משמרת.. כשדיברנו לא היתה לי שום סמכות או רשות לומר לה מה לעשות. כשביקשתי רשות להוציאו משם, הם הסכימו כי אמרו – ניסינו את כל הכדורים ואין לנו אבחנה חותכת שיש לו משהו. כך במשך חצי שנה – ניסו עליו עשר תרופות אחרות, מבלי לדעת מה יש לו בכלל! האם זה נישמע הגיוני? כשיצא משם, היה הרוס. נכנסו לו פחדים, נכנסו לו מחשבות, ערכו העצמי ירד לאפס. הוא הפך לאדם אובססיבי, מה שלא היה קודם לכן. כך הרגיש מהו חולי נפשי, מהו גיהנום. וזאת לפני שידע מהו גן עדן עלי אדמות.
הפרוצדורה לאישפוז
בשלב הראשון, הפסיכולוג והפסיכיאטר שאיבחנו את הילד בבי’ח עצמו, נותנים את המלצתם על האישפוז הצפוי לעובד הסוציאלי ממשרד הרווחה. המגע עם המשפחה מביא אותם "להמליץ" על אישפוז נורא ואכזר. במקום לטפל בשורש הבעיה, הם מוציאים את מוקד הבעיה. הילד המורד, למשל, שנמצא בגיל הבגרות וקצת מתוסכל מכל מה שקורה מסביבו, מוצא את עצמו מאושפז במחלקת נוער בבית-חולים פסיכיאטרי. זה כל כך כואב, כל כך מקומם, כל כך מעצבן שבא לתבוע את כל המעורבים בדבר, ולשלוח את ילדיהם ומשפחתם לאישפוז, שירגישו קצת מהטעם הזה.
האיבחון והאישפוז של ילדים רכים בשנים, הלעטת הכדורים וההתיחסות אליהם כאל חיות ניסויי מעבדה – לא מוצדקים, בדיוק כשם שהסיבה "שהוא מזיק לעצמו ולסביבתו" היא תוצאה של פחד ואי ידיעה איך לטפל נכון במצב. הנה מה שכתב אותו נער קרוב, שנכנס כילד חכם בריא, תוקפן וכעוס – ויצא חולה במחשבות כפייתיות אובססיביות שלא היו לפני כן כלל. היום הוא בן שלושים.
"לפני בית החולים הייתי מתמודד עם המון כוחות וחוזק ובצורה טובה עם המציאות, יחסית לגהנום ולמשפחה הכל כך פסיכוטית שלי. אני אחד האנשים הבודדים שאישפזו אותו(בגיל 15) כשהוא עדיין בריא ובטעות, לקח הרבה זמן עד שזה נקלט לפסיכולוג שלי. אני מנסה להחזיר את הכבוד שלי, ובשביל זה אני חייב להגיד לך דברים זה מאוד מאוד חשוב לי".
"הייתי אחד משלושת החולים הקשים בבאר יעקב, לפי דעתם של הרופאים, אבל הם לא ידעו כמה שאני חזק כדי לצאת מזה. כשעוד הייתי בנס ציונה לא הצלחתי להסביר את בעיותיי, וקיבלתי כדורים ישנים שהאפקט הטוב שלהם כל כך קטן לעומת הנזק שגרמו למוח שלי, אולי הם רצו לעזור, אבל הם לא היו מקצועיים מספיק, והחליפו לי בין 20 ל-30 כדורים. אני יודע שקשה לשמוע, אבל הנה, עברתי לדבר הבא: התאכזרתי לעצמי אחרי השבועיים הראשונים בבית חולים (אני לא זוכר אם זה בהשפעת הכדורים או לא) כשדחפתי את עצמי, לדחף של המחשבות הכפייתיות להשתלט עליי. מה שהיה לי קודם זה רק פחדים ובעיקר חוסר ביטחון עצמי, אך אף אחד לא ידע מה יש לי וכולם חיפשו אצלי מחלה. אפילו החולים עצמם היו שואלים איזה כדורים אתה לוקח"
"היו שם כל מיני אנשים נחותים ומשוגעים שיכולתי להבין ולהתחבר אליהם בגלל הביטחון הנמוך שלי, והערך הנמוך שלי, וזה השפיל אותי כל כך. כי לא הייתי כמוהם אף פעם, והרגשתי שאני מושפע מהם ואני הולך ונהיה כמוהם. החזקתי את עצמי בהתחלה במחשבה שאני בסדר, אך היה לי כל כך קשה. אחרי שמשפילים אותי, מלבישים אותי בכוח בבגדים שלהם, מרביצים לי. מנסים ללמד אותי לקרוא ולכתוב. זה לא סתם שהרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, אלא הרגשתי שמזלזלים בי, משפילים אותי ולא מעריכים אותי כבר מההתחלה. וגם מעצם העובדה שהנה אני נמצא בבית חולים פסיכיאטרי (למשוגעים). גם לא היו לי שם קשרים חברתיים, אז לא מספיק שמחוץ לבית חולים אין לי קשרים ולמשל ילדים בבית ספר יסודי מרביצים לי, המכה רק הופכת לכואבת יותר כשזה קורה גם בבית חולים. הרגשתי שאני סתם שומר על עצמי ועל השפיות שלי, כי במילא אף אחד לא העריך ולא יעריך גם לא המשפחה הפסיכוטית שלי…"
למאמר המקור










המחלקה המשפטית בתנועה עוסקת בייצוג בחוק הנוער במחירים סבירים . במחלקה זו עוסקים בתביעות נזיקין נגד גופי הרווחה.. עורכי דין מומחים בחוק הנוער, בפלילים, ובדיני משפחה שאינם משתפים פעולה עם הרווחה. טלפון לפרטים:אצל אלון יו"ר התנועה0547643477


