מתייחסים לילדים כמו אל חיות – עדות נוספת של מאושפזת לשעבר בבית החולים הפסיכיאטרי לילדים בנס ציונה

ברונהילדה,    15/07/07 08:36 

 

טופלתי במחלקת ילדים ואושפזתי בנוער, כן, האיום הוא מחלקה סגורה או בידוד, הצוות, שאינו מתאים בשום צורה לטפל במצבים כל כך עדינים מתייחס למטופלים כאל חיות. הדבר היחיד שמוגן ב"מחלקה המוגנת" (משמע הסגורה) זו תחנת האחיות, יושבים שם כל היום בדלת נעולה, בולסים, רואים אותך דופק על השמשה ורק מסתכלים עליך בבוז וממשיכים בעיסוקיהם.

 

כן, יש צוות גדול שמטפל בכמות כל כך קטנה של ילדים, הם עובדים במשמרות. בית חולים שמנוהל ע'י צוות בריוני, אטום וחסר רגישות.

הרופאים אוהבים לתת תרופות, המטופלים בולעים אותן בלית ברירה. (במרפאה הפסיכיאטרית בקפלן מתעקשים קודם לעבוד בלי תרופות).

 

חוץ מזה שבנס ציונה המחלקה מלוכלכת, המזרונים מלאים בכינים מכל הסוגים, פרטיות היא דבר שאינו קיים.

 

יש דרך לטפל בילדים הללו, שנמצאים במצב כל כך עדין, יש אנשים מסוימים שמתאימים לכך אבל בנס ציונה לא קיימים הרבה כאלה.

מזל שיש את הצוות החינוכי כי זו החיבה והאמפטיה היחידה שהילדים האלה מקבלים, בית הספר שבמוסד הוא המפלט היחיד שלהם מקירות המחלקה האפלה הזו.

 

צריך להיעשות שינוי דרסטי במקום הזה. במקום לעזור לילדים האלה הם פותחים פצע גדול יותר שעם הזמן רק יזדהם עוד ועוד בזיכרונות הילדות האלה מן המחלקה.

 

אנשים שנשארתי איתם בקשר אחרי ששוחררו עדיין סבלו מאותן הבעיות שנכנסו איתן למחלקה. אותם דכאונות, אותן חרדות, אותם התקפים. המקום לא עזר, הוא רק החמיר את המצב.

אני חולמת לפעמים שאני מאושפזת ומתעוררת מבועתת.

 

חפרתי אבל יש עוד כל כך הרבה להגיד ולספר על המקום הנורא הזה.

התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים בחסות פקידת סעד ראשית לחוק הנוער חנה סלוצקי וקודמתה מרים פבר

 

התעללות בילדים – מונולוג של דניאל, ילד המאושפז בכפיה במחלקה פסיכיאטרית

 

רבים, רבים מן הילדים הבריאים מגיעים לאשפוזים כפויים במסגרת סמכות של פקידי סעד. אף אחד מהם לא יוצא משם נורמלי. למה לא שואלים לדעתו של הילד? מדוע רומסים את זכויות הילד? עד מתי תמשך ההפקרות הזו?

קוראים לי דניאל ואני בן עשר .

לפעמים אני באמת רוצה למות, אפילו שחברים שלי מבקשים ממני שאשחק איתם אני שקוע בעולם משלי עם מפלצות אבל גם עם מלאכים.

כשאמא שלי באה לבקר אותי בבית החולים היא בוכה בלי הפסקה ולא מצליחה לדבר מרוב שכואב לה. לא טוב לי בבית חולים. לא טוב לי. אני לא מבין מה כל הרופאים שלי אומרים לי. אבל לא טוב לי להיות במחלקה הזאת. יש שם ריח חריף של כדורים וזריקות. ואמא שלי לא מבינה למה מחזיקים אותי בחדר סגור, וקושרים אותי. היא שאלה את הרופא הרוסי מה יש לי. והרופא לא ממש הקשיב לה ולא ענה לה. נותנים לי המון המון כדורים. וגם זריקות וזה בכלל בכלל לא נעים לי. ואני כל הזמן עייף ורוצה לישון. אני לא מאמין בכלל במבוגרים, ובכל הרופאים שרק אומרים כן כן או לא לא.
אמא שלי לא מצליחה להוציא אותי מהמחלקה. כי הרופאים אומרים לה שאני ילד מאוד מאוד חולה. ולאמא שלי אין הרבה כוח. והיא רק בוכה ובוכה ובוכה. אני פוחד מאוד שאם אני אלשין למשטרה מה אני רואה במחלקה, מה עושים לילדים, לכמה מהם אז יהרגו אותי. אני לא יודע. אני לא רוצה בכלל לדבר. אמא שלי אומרת לי כל הזמן תגיד לי מה עושים לך תגיד לי. אני רק אומר לה מתי אני כבר אחזור הביתה. מתי?

הרופא הרוסי כל הזמן שואל אותי, אתה שומע כל מיני קולות? מה אתה רואה בדמיון? מה אומרים לך לעשות הקולות? הוא בכלל לא נותן לי לדבר, הוא בכלל לא מקשיב לי, ולא שואל אותי מה אני מרגיש בכלל? בגלל זה אני לא אוהב אותו. ובגלל שאני לא מדבר בחדר שלו, אז הוא לא אוהב אותי בכלל הרופא. ולא אכפת לו ממני. והוא לא שומע את הקול של אמא שלי.

אני חי פה לבד במחלקה. אמא ביקשה שאכתוב מכתב לראש הממשלה. אבל אני פוחד מראש הממשלה. אמא שלי אמרה שאני לא אפחד. היא התחננה בפני שאכתוב לו מכתב ואספר מה אני מרגיש במחלקה. אז כתבתי את המכתב הזה. ואמא שלי אמרה שהיא תשלח אותו לכל האנשים החכמים והעשירים שיושבים בתוך הכנסת ויש להם הרבה כוח והם יסגרו את המחלקה. וימצאו לנו בית אחר ששם לא קושרים בכלל ילדים. וכל היום רק ישאלו אותנו מה אנחנו מרגישים ויתנו לי לצייר את מה שאני מרגיש. ולא יסגרו לי את החלומות והמחשבות החופשיות שלי בכדורים ובזריקות. ככה אמא שלי אומרת.

אמא שלי אומרת לי בכל ביקור שהיא תלחם למעני. אבל היא כל הזמן בוכה. ואני חושב שנגמר לה כבר הכוח בידיים. לפעמים יש אנשים טובים במחלקה. לפעמים. אבל הם הולכים מהר. והלב שלי דופק כל הזמן שהם הולכים. הם אומרים לי שאני לא צריך להיות כאן שאני ילד חכם ומקסים. שזה לא המקום שלי. הם נותנים לי כוח. חבל שהם הולכים מהר ואני נשאר עם הרופא שלי שבכלל לא מסתכל לתוך העיניים שלי.

לפעמים יש שמש יפה בתוך החדר שלי. ולפעמים הירח שלי עצוב. ולפעמים העננים מאוד אפורים. והקירות במחלקה כאילו מדברים אלי ואומרים לי דניאל תהיה חזק. דניאל אמא אוהבת אותך. דניאל מחר שוב תזרח לך ובשבילך השמש. ואתה תחזור לשחק עם כל החברים שלך בחוץ.

אמא ביקשה ממני שאגיד לראש הממשלה במכתב שהוא ידאג שלא ישכחו אותי ואת כל החברים שלי בבית החולים. ואני שאלתי אתמול בלילה את אלוהים שלי אם זה בסדר לבקש מראש הממשלה שהוא עסוק מאוד בקשה כזאת. אלוהים אמר לי דניאל תנסה. אף פעם אל תתייאש. המילים שאתה כותב יגיעו ויגעו בכל נשמה. אני מקשיב רק לאלוהים שלי הוא אף פעם לא מאכזב. בני אדם אומרים הרבה מילים והמון משפטים ואחר כך הם הולכים, או רצים או נעלמים.

ורק אמא שלי ואלוהים שלי נשארים בתוך הגוף והלב שלי. אני עכשיו מסיים את המכתב אני הולך לחפש בחצר את השמש.

דניאל מחלקה ב