התנועה מסירה שוב את הכובע בפני השופט פנחס אסולין

פקידות הסעד ניסו להוציא ילדים במרמה

והפעם משני עברי המתרס: בהליך להכרזת שני קטינים כבני אימוץ בין היועץ המשפטי לממשלה לבין אביהם של הקטינים, הוכיחו השניים כי בשביל הניצחון, כל מה שצריך הוא רצון. וכל האמצעים כשרים – כולל שקרים

מאת: רחלי אלפרוביץ-רוטנברג   |     |  Nfc.co.il

בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע דחה את פניית היועץ המשפטי לממשלה, שביקש ליתן פסק דין המחייב מסירת שני קטינים לאימוץ. דחיית הבקשה נעשתה לאחר שהתברר לבית המשפט, כי פקידות הסעד שטיפלו בתיק, כיזבו והטעו את בית המשפט, כאשר הציגו את אבי הילדים כמי שאינו מתעניין בגורלם ובטובתם, וכמי שמתנער מחובות בסיסיות כלפיהם. פשוטו כמשמעו.ההליך המשפטי החל ביום 16.6.2005. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה הגיש בקשה להכרזת שני הקטינים כבני אימוץ לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. הבקשה נסמכה על הטענה כי בקטינים מתקיימות העילות הקבועות בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, לפיהן באם הורה הפקיר את ילדו או נמנע מלקיים קשר עימו במשך תקופה שישה חודשים ו/או נמנע מלקיים את חובותיו כלפי ילדו, כולם או עיקרם, במשך שישה חודשים רצופים, הרי שבית המשפט רשאי להכריז על הקטינים כבני אימוץ. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה תמך את טענותיו באמצעות חוות דעת של פקידות הסעד אשר טיפלו וליוו את הקטינים. ולמרות חוות דעתן של פקידות הסעד, חוות דעתה של העובדת הסוציאלית וחוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט ועדויות כולם, שעמדו על כך כי על הקטינים להיות מוכרזים כבני אימוץ – דחה בית המשפט ביום 21.6.2006, מפי השופט פנחס אסולין, את הבקשה, תוך נזיפה קשה וחמורה בניהול ההליך על-ידי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה ובפקידות הסעד, אשר גמרו אומר – עוד טרם יצירת ההליך, כי על הקטינים להיות מאומצים, והחלטתם הייתה סופית עד כי כל מעשה שנעשה לשינוי ההחלטה הגורלית נדחה על-ידי פקידות הסעד ואף נשמט במכוון מהמסמכים אשר הוגשו על-ידן באמצעות ב"כ היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט, בחוסר תום לב מובהק של שני הצדדים. השופט תיאר את עבודתם כהנחת מכשולים בעבודתו של בית המשפט. מכשולים, אשר למרבה הצער, יכלו היו להביא את בית המשפט ליתן הכרעה קשה, גורלית ובלתי הפיכה, באשר לעתידם את הקטינים שלא בצל אביהם האמיתי. וכך, על אף העדויות כולן אשר עמדו בעיקרן על תיאורו של אביהם של הקטינים ולא חדלו מלתארו בתיאורים קשים ומשפילים כאדם משולל כל מסוגלות הורית אשר נטש והזניח את ילדיו זה למעלה משנתיים ולא טרח ליצור עימם כל קשר על אף הזדמנויות אשר ניתנו לו הן על-ידי רשויות הרווחה והמערכת המשפטית, ואשר נידחו על ידו במפורש ובמופגן. כל העדויות כולן גם לא חדלו מלתאר את אביהם של הקטינים כאדם המפגר הרבה אחרי מבוגר "תקין" אחר, ומאחר והינו "תמהוני, מבולבל, אשר מקרין חוסר אונים ואוזלת יד" – כפי שהעידה אחת מפקידות הסעד, אשר מדבר יותר על התחזקותו הרוחנית מאשר על הקטינים ואינו חפץ באמת בכל קשר עימם – אין הוא מסוגל להיות הורה להם. אביהם של הקטינים, אגב, דחה את כל הטענות שהועלו כלפיו וטען כי ההפך הוא הנכון, וכי רצה גם רצה לראות את ילדיו רצון עז. יתירה מזו, האב גם הצליח להוכיח כי פנה פעמים רבות לפקידות הסעד בבקשה להפגיש אותו על ילדיו, אולם פקידות הסעד דחו את בקשתו פעם אחר פעם בתירוצים שונם, החל כי קיים הליך משפטי אחר אשר מונע מהם להיפגש, כאשר אותו הליך משפטי דווקא התיר להם להתראות, וכלה בכך שהודיעו לאב כי הוגשה כבר בקשה לבית המשפט והוא יכריע בעניין, למרות שבפועל לא הוגשה אז כל בקשה. וכך היה, כאשר אחת מפקידות הסעד הודתה במהלך עדותה כי קיימה שיחות רבות עם האב אך לא ציינה את אותן השיחות בתסקיר שהוגש מטעמה בתמיכה לבקשה מאחר ולא חשבה כי הן חשובות ולו משום ש: "רוב השיחות היו בקשות לראות את הילדים". אכן. כלל לא חשוב. כלל לא מפתיע הוא כי בסוף עדותה של אותה פקידת סעד היא גם הודתה כי: "נכון שגיבשתי עמדה לפיה הילדים צריכים להימסר לאימוץ… יכול להיות שלא מצאתי שחשוב לציין את השיחות של המשיב איתי… משום שגיבשתי עמדה קודם לכן." והיכן היה כל אותו הזמן ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, אשר אמור היה לפקח שכל מה שיוגש לבית המשפט ישקף באמת את מצב העניינים בין האב לבין ילדיו הקטינים?! יד אחת עם פקידות הסעד והעובדת הסוציאלית, כאשר חוות הדעת מטעמן תוקנו בהתאם להערותיו על אי-דיוקים אשר נגעו לתיאום הגירסא העובדתית, אשר כאמור – גובשה זה מכבר. דבר המהווה מעשה חמור ביותר. כאמור, בקלות יתירה, יכול היה הליך זה להסתיים בניצחונו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, ולרעת הילדים ואביהם, וזאת אלמלא רצונו העז של האב לראות את ילדיו וללא חשיפת התמונה המלאה בפני בית המשפט. כך הכריע בית המשפט כי לא מתקיימות כלל עילות החוק לפיהן רשאי הוא להכריז על הקטינים כבני אימוץ, עד שבסופו של יום גם לא נותר עוד מקום במסגרת ההליך לדון בשאלת טובתם של הקטינים, כאשר הדגיש בית המשפט, בחוזרו על פסיקת בית המשפט העליון בע.מ. 377/05, כי גם במצב בו מתקיימת עילת אימוץ, אין הכרח כי זו גם טובתם של הקטינים, כל שכן כשאין כל עילת אימוץ. בית המשפט ציין בהכרעתו לא אחת את חשיבות אמינות הדיווח, הדיוק והגילוי המלא, אשר בלעדיהם חשוף בית המשפט להיכשל במלאכתו לעשות צדק, על אחת כמה וכמה כשעסקינן בסוגיית האימוץ, כאשר בית המשפט מביא את דבריו של השופט (בדימוס) מישאל חשין בפסק דין אחר ביחס לאימוץ כי: "קשים הם דיני הממונות. קשים מהם דיני נפשות. קשים מכולם דיני אימוץ ילדים והם בקודש הקודשים של דיני נפשות…".