פרק המבוא מהספר "ילדים רחוקים" ומבחר תגובות של רואה החשבון – מר יעקב איליה

ילדים רחוקים

 

קשר השתיקה סביב הרחקת ילדים ממשפחותיהם

 

 

קשר השתיקה סביב הרחקת ילדים ממשפחותיהם  (לחץ לקריאה)

ובנוסף

מבחר תגובות כתובות שניתנו על הספר "ילדים רחוקים"

עורך הדין, ביטאון לשכת עורכי הדין: "יעקב אליה עושה את מה שאמור היה להיעשות מזמן : מציג את המצב העגום ללא כחל ושרק. המחבר  עובר שלב שלב בכל מסלול הייסורים של שירותי הרווחה: החל מהשיקולים להרחקת ילד, דרך ועדות ההחלטה של שירותי הרווחה המקבלות החלטות ללא כל הרשאה וסמכות שבדין, ועד לפתרונות העגומים כדוגמת משפחות אמנה, מוסדות ואימוץ".

הד החינוך, ירחון הסתדרות המורים: "יעקב אליה הוא רואה חשבון במקצועו, אך תחום התמחותו הוא פיקוח ובקרה על איכות השירותים הציבוריים שמספקת המדינה. שיעור הילדים החיים מחוץ לבתיהם בישראל גבוה פי עשרה משיעורם בארצות מתוקנות אחרות. המחבר חקר את הנושא לעומקו. ספרו מציג רשימה ארוכה של כשלים ומחדלים רב מערכתיים בהליכים של הרחקת הילדים מסביבתם הטבעית".

הורים וילדים, מגזין נפוץ: "אנשי מקצוע הקרובים לתחומי הנושא של ילדים בסיכון וכל קורא בעל מודעות אזרחית והומנית, ימצאו בספר ממצאים מרתקים, מזעזעים ומטרידים ביותר".

הפרקליטים, מגזין לשכת עורכי הדין: "במדינה מתוקנת, הספר ילדים רחוקים היה מטלטל את המערכת. למי שבאמת אכפת ובעיקר למי שצריך להיות אכפת לו – קחו את הספר לידיים ואל תניחו לאדישות ולשנים של קיבעון להרחיק עוד עשרות אלפי ילדים מבתיהם".

פסיכו-אקטואליה, רבעון פסיכולוגי של הסתדרות הפסיכולוגים: "הספר משכנע כתוצר של מחקר מקיף ורציני, מבחינת הצגת ההיבטים השונים הרלוונטיים, תוך הסתמכות מרשימה על מסמכים ומקורות מידע, הן תיאורטיים והן ענייניים".

חברה ורווחה, רבעון לעבודה סוציאלית: "זהו הספר המקיף הראשון היוצא בישראל ומוקדש כולו לבעיית הילדים בסיכון וההשמה בפנימיות. העובדה שהכותב הוא רואה חשבון העוסק שנים רבות בתחום הסיוע הממשלתי, וההסתמכות של הכותב על מקורות מידע מהימנים ורציניים, מוסיפה אמינות לטיעוניו".

ח"כ יואל חסון: " ספרך מאיר עיניים. אין ספק כי הנושא של הרחקת ילדים למוסדות הוא קשה ומחייב בדיקה מעמיקה. כולי תקווה כי מחקרך המקיף והחדשני בתחום זה, כולל הצעותייך לחקיקה ולשינוי שמופיעות בספר יהוו צעד ראשון וחיובי בכיוון זה. אשמח לעמוד לרשותך בכל ענין".

ח"כ אליהו גבאי: "עיינתי בספר ומצאתי בו עניין רב. אין ספק כי בספר זה הושקעו מאמצים רבים ועבודה מחקרית מקצועית. ברור לי כי ספר זה יעשיר את קוראיו ויתרום להבנת הנושאים בהם הספר עוסק".

מבקר המדינה : "הספר יהיה לנו לתועלת רבה".

נשיא לשכת רואי חשבון בישראל, עופר מנירב: "ליבי הולך אחרי הילדים והערכתי למי שיכול להתמסר לביקורת של מערכות ציבוריות כדי לחפש את התקיימותם של צדדים מוסריים וערכיים אחרים. על כל אלה תבוא על הברכה".

איתן הבר, עיתונאי – "הצטערתי לגלות עד כמה אנחנו נחשלים ונכשלים בענין חשוב זה".

יו"ר המחלקה לפדגוגיה בארגון המורים, ברכה מציאל – "הנושא המועלה בספר זה הינו אחד הנושאים החשובים והרגישים בחברה הישראלית".

סגן נשיא בית המשפט לנוער, בן דור אורי – "חן חן עבור ספרך".

יועצת משפטית במשרד ראש הממשלה, עו"ד שלומית פרגו :  " הספר פתח בפנינו צוהר לעולם שבו מוצגת מציאות קשה. אנו תקווה כי הספר יביא לדיון ציבורי רחב שיועיל ויוביל לשינוי".

פרופ' אמנון רובינשטיין, נשיא הבינתחומי : " הנושא עצמו מוכר לי להכאיב".

פרופ' רמי בנבנישתי, יושב ראש ועדת המשנה להשמה חוץ ביתית: "אם יש לך רצון, אשמח להיפגש עמך וללמוד מהלמידה שלך".

ד"ר יאיר עמרם, מרצה בכיר לעבודה סוציאלית: "קראתי את ספרך, נפלא ובעיקר חשוב לחברה הישראלית. תודה לך".

פרופ' יאיר אורון, האוניברסיטה הפתוחה – "עיינתי בספרך וכמוני גם אשתי שעיסוקה המקצועי בחינוך המיוחד הביא אותה להכיר יותר מקרוב חלק מהתופעות הקשות שאתה מתאר ומנתח בספרך. תבורך על העבודה החשובה שעשית".

פרופ' ישעיהו תדמור, ראש החוג למדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל – "מתוך שכבר הספקתי לעיין בספרך, אני יכול לאמוד, בהתפעמות, את המאמץ הכביר שהשקעת בפרויקט הזה ומלא הערכה לך".

אורי לופוליאנסקי, ראש עיריית י-ם: "בספר זה היטבת לבטא את המחדל הסביבתי הקשה בישראל, בו נאלצים ילדים לחיות מחוץ לביתם ומשפחתם, תוך תיאור המדיניות והשלכותיה, והצעות לתיקון המצב. אין ספק כי הספר בתוכנו יעורר את הדיון הציבורי ובכך יביא לשינוי המצב".

התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים בחסות פקידת סעד ראשית לחוק הנוער חנה סלוצקי וקודמתה מרים פבר

 

הורים מאמצים של ילדה ארגנטינאית חטופה: לכלא

זוג ארגנטינאי נשלח לכלא, בגלל אימוץ בלתי חוקי של תינוקת שנולדה לפני 30 שנה נלקחה מהוריה שנחטפו על-ידי הממשלה

מאת: איריס דור-און   |     |  nfc.co.il

 פורסם היום ב NFC

 05/04/2008

http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-158911-00.html?tag=21-29-05

 

זוג ארגנטינאי נידון לעונש מאסר, לאחר שבתם המאומצת הגישה נגדם תביעה לבית המשפט. הוריה האמיתיים של האישה המאומצת, מריה יוג'ניה סמפייו, היו בין 30,000 הפעילים שנאמר כי נהרגו בתקופת "המלחמה המלוכלכת" – תקופה בה הצבא עמד בראש הממשלה בארגנטינה ורצח את מתנגדיו.

אוסוולדו ריוואס ומריה כריסטינה גומז, המאמצים, הורשעו בזיוף מסמכים והסתרת זהותה של בתם. הם נידונו לשמונה ולשבע שנים במחבוש, בהתאמה.

גם קצין צבאי לשעבר בדרגת קפטן, אנריקה ברת'ייר, נמצא אשם בלקיחת התינוקת ומסירתה לזוג. עליו נגזרו עשר שנות מאסר.

מקרה זה הוא הראשון בו ילד להורים חטופים של מלחמה זו, תובע את הוריו המאמצים. סמפייו ביקשה כי הוריה המאמצים יקבלו עונש מאסר של 25 שנה – העונש המקסימלי המותר בחוק הארגנטינאי. "הם לא הוריי – הם החוטפים שלי", אמרה. הוריה המאמצים סירבו להגיב.

סמפייו גילתה ב-2001 לאחר שביצעה בדיקת DNA, כי היא בתם של האסירים הפוליטיים הנעדרים מירטה מאבל בארגאן ולאונרדו רובן סמפייו. פעילי הימין נחטפו על-ידי הרשויות הצבאיות בדצמבר 1977, כשבארגאן הייתה בחודש השישי להריונה. דבר לא נשמע עליהם מאז – הם "נעלמו" יחד עם עוד כ-30,000 איש, קורבנות של המשטר הצבאי בין השנים 1976-1983.

לאחר שנלקחה על-ידי הרשויות, חייתה הנערה הצעירה עם הוריה מבלי לחשוד בדבר, עד 2001, כשאז קבוצה שנוסדה על-ידי סבתות של תינוקות חטופים איתרה אותה וחשפה בפניה את זהותה האמיתית.

ההערכה היא כי כ-500 תינוקות נלקחו מהוריהם השבויים והועברו לאנשים המקורבים למשטר הצבאי. 88 מתוכם אותרו בינתיים, והסבתות ואחרים הקשורים למקרה, מקווים כי פירסום המשפט בעיתונות יביא ילדים חטופים אחרים לתהות על מוצאם.

ואנו שואלים. מדוע ארגנטינה הבינה שיש להוציא את הצדק לאור ולהביא את האחראים לדין ואילו מדינת ישראל מסתירה עד עצם היום הזה את זהותם של חוטפי ילדי תימן?

"תפקחו עיניים ותראו את מי אתם מעריצים" למכתבים שהשאיר בן טיפוחיו של מדליק המשואה מתווספות עדויות בווידאו שמציג nrg על איך ניצל נערים מינית לכאורה.

בערב יום העצמאות יתייצב יוסי שדה, 38, מייסד חוות "שדה בר", אל מול קברו של חוזה המדינה בהר הרצל וידליק משואה לתפארת מדינת ישראל. לצד שדה, שזכה לכבוד בהמלצתו החמה של האלוף (מיל') אודי אדם, יעמדו יושבת ראש הכנסת, הרמטכ"ל, שרים, משפחות שכולות, אנשי הסגל הדיפלומטי ושאר אח"מים. בבית, מול המסך הקטן, יישבו כמה מחניכיו לשעבר ולא יאמינו למראה עיניהם. הם ישמעו את מנחה הטקס מספר על איש ארץ ישראל היפה, מלח הארץ, על המודל החינוכי שפיתח, על עשרות הנערים המוזנחים שאסף אל חוותו והפך לאזרחים טובים. ישמעו ולא יידעו את נפשם. שנים שהם סוחבים את החוויות הקשות שעברו במסגרת החינוכית שייסד. סוחבים ומדחיקים. מנסים לשכוח את התנהלותו המינית הפרובוקטיבית, את התעללותו בבעלי חיים חסרי ישע, את פולחן הגבריות שכה עמל לטפח, את ההשפלות שעבר מי שלא התאים למודל המאצ'ו שלו, את החינוך לאלימות ולשנאת ערבים, את המטווחים הפרועים בשטח, את העובדה שאיש במערכת לא השכיל להאזין להם כל השנים, את הידיעה שאחד מהם שילם את המחיר האישי היקר מכל.

 בכתבה ישנה עדות מזעזעת בוידאו של נער המספר את שעבר.

עוד אחד ממוסדות ההסגר שמתעללים וסוחרים בילדים.

הם קוראים לזה  מעון, חווה, מוסד,וכו'.

פעם קראו לזה גטו, עכשיו זה רק גטו מודרני גטו מתורבת מניפולטיבי ומסובסד.

וכל זה קורא תחת עיני העם שעלה באוניות מעפילים, התקבץ במעברות וכנראה נשאר מקובע לעניין.

יש רבים ממקומות דומים אלו שלכאורה חטפו ילדים בטענה שהינם נמצאים בסיכון או בנזקקות והם כביכול מעניקים להם בית חם.

אז הינה אנחנו רואים כמה חם רק שזה חם למדריכים, עו"ס, ומנהלים. חם להם בכיס וחם להם ……….

פעם לא היו מאמינים שאכזריות כזו של תלישת ילד מהוריו, תקרה לעם העבדות עם השואה.

הם ע"י דמיון מודרך משקיטים את המצפון שלהם וישנים טוב בלילה. ובמרבצי העושר והביטחון המופרז מאמינים, שלי זה לא יקרה.

רחוק מהעין רחוק מהלב, מוכר נכון, אצלהם זו דרך חיים.

אבל ההורים נשארים עם לב שבור, תסכול ונדודי שינה.

זה קורה בבית אפל, בית שבתאי ודומיהם. זה קורה במרכזי הנתק (קשר קרי), התעללות יום יומית בילדים.

אבל מה שבטוח ההתעללות במוסדות היא כשרה בעיני העו"ס. כי כאשר הם "הצילו" אותם מהעוני והאלימות כביכול. הם מציעים להם בית חם והתעללות מנומסת מחושבת וטובה??????????

במקום רק קצת לעזור, קצת להשקיע בתוך המשפחה, לתמוך כלכלית. ובמקום זה מצאו "יפי הנפש" את עמק הסילקון שלהם

סחר חטיפה ניתוק והתעללות בילדים.  פרצופה של המדינה כבר אמרנו….. אז הנה כך גודל דור העתיד ואם השחיתות עכשיו חוגגת…. אז מה יאמרו איזובי הקיר…

אל תשכחו פק"ס, עו"ס וכל העוסקים בדבר.  כולנו חיים באותה הביצה וכולנו נתבע ביחד, גם ילדיכם חיים במדינה הזו וכל המגמה שאתם יוצרים בסוף גם תפגע בעתיד בילדיכם. גם הם יגדלו ויכירו את מערכת הפשיעה בילדים והוריהם שאתם יצרתם, אם זה מכלתכם או אם מבניכם או מנכדיכם.

להזכיר גם קדמן מי שידו לא פסה ממקומות אלו ואף הינו שותף להם, אמור להדליק את המשואה.

אז באצטלת "הצלת" הילדים כיף פשוט וקל להתעלל, לסחור ולנפח את הכיסים, על חשבון חיי הילדים.

קישור לכתבה באתר:  nrg http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/714/457.html  קלמן ליבסקינד, יובל גורן ומרב דוד
28/3/2008 9:07

הורים די לשאננות כולם , פשוט כולם צריכים לקום מהשיגרה ולהציל את ילדינו!!!

ושוב מחנה הריכוז בית אפל בכותרות הקטינה ח הוכתה ובית אפל יצר סלקצייה ומבקש להפריד בן האחיות בדיוק כמו בשואה האיש גבי קונפינו עורך סלקצייה לילדים .

מחנה הריכוז בית אפל בכותרות שוב סלקצייה מבית מדרשו של היטלר הקטינה  ח הופרדה מאחותה .ועל כך נאמר התלמיד עלה על רבו .גבי קונפינו בן לניצולי שואה לפי דבריו החליט לפעול ולייצור סלקצייה לשתי אחיות .והוא עוד טוען באמצעות העובדת סוציאלית אוסנת שהם דואגים לילדים .

ח היתה שפחה של בית אפ"ל ואף הוכתה ע"י מדריכה במקום חוותה אלימות והיתעללות נפשית .

4 מחלקות במחנה הריכוז לקטינים בית אפ"ל רבויים אלימות ובוזי הרצוג שותק .

בוזי הרצוג דואג לעצמו כדי לא להיתלכלך עם פקידי הסעד .

התנועה יודעת מה קורה והכל מתועד  עפ"י חוק החקירות שעוברים הקטינים ידועים לכל והאלימות והאיומים של עובדי המקום

הציבור נקרא לא לפחד ולבוא ותלונן נגד גבי קונפינו שירן אוסנת ועוד .

התנועה מבקשת לקיים דיון בכנסת ולהביא את הגורמים אשר חובים היתעללות לכנסת שיעידו נגד גבי קונפינו וכנופיית הרווחה .

כל מי שצריך ביגוד או משחקים יפנה לאתר התנועה מבית אפל אנו מבטיחים שגבי קונפינו לא יזרוק דבר כמו שעשה בעבר .

גבי אנו רואים ויודעים הכל האמצעים שעומדים לראשותנו מגוונים ומשתנים מעת לעת .

אנו מחלים לשירן שלא תזכה להולדת בנה ושבורא עולם יטיל אסון בביתה למען תדע מהוא שכול ואיזה שכול היא גורמת למשפחות שילדהם נחטפו ומוכות על ידה .

שירן גם את המצלמה שלך ראינו ואנו מבינים שאת עוסקת בבילוש .

שירן אנו בכל מקום ויודעים איך את מתעללת בילדים הרכים אנו נשמח שאלהים ינקום בך ווביתך .

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק יב’ – עדותו של הרב אבידור הכהן, ילדים שנחטפו נמכרו למשפחות בארה"ב

ב-25 באפריל, 1996, העיד הרב אבידור הכהן בפני ועדת כהן שחקרה את היעלמותם של הילדים היהודים.
סיפורו מתחיל בפגישה שהיתה לו ב-1963 עם זוג מהעיר ניו יורק, האב אמריקני ואם ישראלית. הם גידלו ילדה שהיתה אז כבת 10, ונראה לרב אבידור שהילדה אינה שלהם. היו לה עיניים כהות וגדולות, עור כהה, והיא לא דמתה להוריה. הזוג הזה מאוחר יותר אמר לרבי שהם אימצו אותה והיא כנראה ממוצא תימני. משפחות נוספות ביו יורק אימצו באותה תקופה ילדים מישראל.
הרב אבידור הכהן שהוטרד מאד מהעובדה שילדים אלו היגרו לישראל ומאוחר יותר הוצאו מישראל לאימוץ בארה"ב, הצליח לאתר את זהותו של אדם שארגן את האימוצים הללו.
בשלב זה של עדותו נשאל ע"י השופט יהודה כהן לגבי מספר הילדים שאומצו בהקשר זה. אבידור הכהן השיב כי לא ידע אז בכמה ילדים מדובר, ורק כאשר חזר לישראל החל לחקור את הנושא.
אבידור העיד כי שוחח עם דבורה אלינר ועם אנשים אחרים במחלקת ההגירה בסוכנות היהודית, וגילה כי אף אחד מן האנשים העוסקים באימוץ ילדים לא ידע על הנושא. עובדה זו סקרנה אותו עוד יותר, מאחר והיו בידיו שמות של ילדים שאומצו.

אבידור שלח מזכר לרב חיים שפירא, חבר תנועת"מזרחי" לציונות דתית ולרב דר' יששכר דב ברנרד ברגמן, האדם שעמד מאוחרי אימוץ הילדים בארה"ב והיה אחד הפעילים בתנועת "מזרחי".

אבידור ראה במעשים אלו בהם ארגון ציוני דתי מוציא ילדים מביתם ומולדתם למטרות רווח כמעשים חסרי מצפון וערכים. אבידור לא קיבל כל מענה מהרב שפירא והחליט להרים אליו טלפון. שפירא ענה כי ישנן שמועות בנוגע לברגמן, אבל הוא בסופו של דבר "יהודי טוב". אבידור חש עדיין כי משהו אינו כשורה, מאחר והמוסדות הרשמיים בישראל לאימוץ ילדים לא ידעו לדבר לגבי הילדים שהוצאו לארה"ב.

אבידור יצר קשר עם מספר עיתונאים שעסקו בנושא, קיבל מהם לידיו חומר רב וכן תשובה כי יש חוסר ענין בציבור בנוגע לפרשה. אבידור לא וויתר, ניסה לפרסם מחדש את הענין, אך לא זכה לשיתוף פעולה מצידם, למעט עיתונאי אחד בשם שלום כהן, איתו הוסכם כי החומר הרגיש יפורסם עם ראשי התיבות של שמות המעורבים בדבר.

אבידור העיד כי איתר מקרים שאינם קשורים בהכרח לקהילה התימנית, וכי אף ילדים בני עדות אחרות נחטפו ונמכרו לאימוץ. הפרשה פורסמה שוב אך לא זכתה לתגובות מן התקשורת הישראלית, מה שעוד יותר הטריד את הרב אבידור.

או אז הוא גילה שבקרב חוגים סוציאלים רבים, מרביתם משוייכים לזרמים אשכנזים ציונים דתיים, רווחה הדיעה כי עדיף לילד לגדול במשפחה בעלת אמצעים כספיים מאשר במשפחה דלת אמצעים ומרובת ילדים. אבידור טען כי עדיין קיימים חוגים דתיים כאלו הגורסים כי בשם טובת הילד מותר לבצע פשעים כאלו ממניעים "מוסריים" כנגד ילדים ומשפחות. אבידור היה בהלם למשמע אזניו, שדברים אלו נשמעים ע"י יהודים דתיים.

הגורמים בישראל שעסקו באימוץ ילדים כלל לא ידעו על האימוצים הללו ולכן אף אין ברשותם רישומים של הילדים הללו. אבידור טען שאימוצים לא חוקיים כאלו מעלים סוגיה הלכתית קשה, משום שנושא של גילוי עריות עלול לצוץ כאן (ילד שנחטף עלול להתחתן עם אחותו שלא נחטפה, ואגב סוגיה זו עדיין קיימת בהקשר של בנק הזרע, משום שזהות האב התורם אינה ידועה ואחים למחצה יכולים להתחתן ביניהם ולעולם לא ידעו, רונית)

הרב אבידור גילה כי עלות האימוצים בארה"ב בפרשה זו נעה בסביבות ה-5000$ לילד. (המשכורת הממוצעת בשנות ה-50 בארה"ב היתה 3000$, כלומר היה צורך במשכורת וחצי לערך כדי לאמץ ילד כזה, מה שאומר שהמשפחות המאמצות לא היו בהכרח עשירות, ואולי אף ברמה סוציו אקונומית נמוכה, רונית)

חשוב לציין כי הרב ד"ר ברגמן מת מספר שנים קודם לכן בעת שריצה עונש בכלא אמריקני בגין עבירה שונה – הונאה ואחריות להתעללויות שארעו במוסדות סיעודיים שהיו בניהולו. נושא זה סוקר אז בהרחבה הן בארה"ב והן בישראל, ועל כך בפוסט הבא.
————————————————–——————

תורגם ע”י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

דרישה להמשך חקירה בעניין ילדי מרבד הקסמים

בעקבות פרסום כתבה באתר "מחלקה ראשונה" – הורים לילדי "מרבד הקסמים" שנעלמו יתבעו חידוש החקירה

NFC   28/02/2008 פורסם

ראובן לייב

מאת: ראובן לייב   |     |  nfc.co.il/blog/asa

[צילום: AP] תשעה תושבי ישובים בשרון, הוריהם של ילדי עליית "מרבד הקסמים", שנעלמו בשנות ה-50 ממחנות הקליטה בארץ, החליטו לחדש את פעילותם ולתבוע מהמוסדות הממלכתיים לחקור מחדש את הפרשה העלומה.תביעתם באה בעקבות פרסום כתבה באתר זה של כותב שורות אלה, השבוע, תחת הכותרת: "עולמם החצוי של ילדי הרווחה", שבה הוזכרה, בין היתר, פרשת היעלמם של ילדי תימן.מדובר בילדים, שעלו ארצה בשנים 1949-1950 ושעקבותיהם נעלמו. ארבע ועדות-חקירה לגורל הילדים הנעדרים, שהוקמו בזמנן, לא העלו דבר, זולת הקביעה שהיתה זו אוזלת ידן של הרשויות המוסמכות. בין היתר הועלו ההשערות כי הילדים נחטפו מבתי-חולים והועברו למשפחות מאמצות בארץ ובחו"ל, אולם עד היום לא נתגלו הדברים בבירור. עתה התארגנו, כאמור, תשעה תושבים מרעננה, הוד השרון והרצליה, למאבק מחודש. לדברי אחד ההורים: "הבלגנו שנים רבות, מתוך תקווה וציפייה שהמוסדות המתאימים יפעלו בנדון ויאתרו את עקבות ילדינו. אבל האדישות של כל הנוגעים בדבר הינה ממש מזעזעת, ולכן החלטנו לחדש את מאבקנו".

יועץ שר הרווחה – עמוס דניאלי מוחה בכתב האשמה החמור נגד הרווחה: אל תרפו, תמשיכו לעסוק בנושא זה, מדובר בגורלם של רבבות ילדים.

עמוס דניאלי, במכתב למערכת ידיעות אחרונות בעקבות כתבת התחקיר המדהימה של מרב בטיטו:

   

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק יא’ – חברת הקיבוץ סוניה מילשטיין קובעת על דעת עצמה כי האמהות התימניות היו בלתי אחראיות

בעקבות חשיפת הקברים ב-1997 שאלו אותי קוראים מדוע לא ננקטו צעדים דרסטיים בנושא. יתרה מכך, ועדת כהן אשר פעלה פעם בשבוע במשך 2-3 שעות בכל פעם, נסגרה ונחתמה ללא הפקת מסקנות או החלטה על המשך טיפול.

עדותו של יהודה היס

חלק מן התשובה להתעלמות הועדה מפרשת הקברים טמון בהצהרתו של ד"ר יהודה היס, מנהל המכון הפתולוגי באבו כביר:

"כאשר פותחים קבר, יש לחפור לעומק ניכר, ובמקרה זה הקברים נחפרו באופן שטוח למדי… כל פתולוג יודע שעצמות הקבורות מזה עשרות שנים יכולות לנוע לצדדים ואף לעומק רב יותר. ממרחק של 10 ס"מ ועד למרחק של מספר מטרים מנקודת הקבורה המקורית, וזה בשל תזוזת הקרקע וחדירה של מים."

ד"ר היס פסח על העובדה שהחופרים נתקלו בשכבת בטון ושם נעצרו בחפירה, מה שמאשש את העובדה כי החופרים מיפו את כל אזור החפירה.

"חשוב לזכור כי מדובר בתינוקות עם עצמות מאד קטנות, ועל מנת לאתר אותם יש צורך בבדיקה מעמיקה של האדמה" טען היס.

לאחר ששמע את דבריו של היס, אמר אחד העדים לחפירה כי הוא אינו מצפה שמישהו באמת יאמין לדבריו של הפתולוג. גם מנהל אתר הקבורה היה נוכח בחפירה.

עדותה של סוניה מילשטיין

אחת העדות בועדת אוקטובר 1995 היתה סוניה מילשטיין, אחות במחנה העולים עין שמר. גב' מילשטיין צוטטה במהדורת סוף שבוע של ידיעות אחרונות ב-20 באוקטובר ע"י העיתונאית עדנה אדטו: "ראיתי את התינוקות מוסעים באמבולנסים בחבילות וללא תעודות מזהות".

מילשטיין, חברת קיבוץ, היתה בת 86 בעת מתן העדות. עפ"י כתבה שפורסמה דאז בידיעות אחרונות, מילשטיין נחקרה בועדה במשך שעות ארוכות ע"י פרקליטת המדינה דרורה נחמני. היא ניסתה לנקות עצמה מאשמה ע"י אמירות התחמקות כמו "לא ידעתי" "לא זוכרת". מילשטיין אף העידה כי היתה אחראית על ציוד המרפאה ולא היה לה קשר עם אנשי המחנה… במאמר ידיעות אחרונות אף דווח כי מילשטיין לא שמעה על הורים שילדיהם נעלמו.

מילשטיין ציינה כי: "האמהות התימניות היו מבולבלות. הן לא יכלו להשגיח על ילדיהן. אני, כאמא ממוצא אירופאי הייתי שואלת שאלות לגבי הילד שלי, רושמת רשימות ומבררת כל הזמן היכן נמצא הילד שלי. האמהות הללו לא יכלו לבצע משימות כאלו…"

כשנשאלה מדוע לא הדריכה אותן לעשות כן, השיבה: "היו לי הבעיות שלי. אם הייתי מגלה לאחר 40 שנה שהילד שלי חי, הייתי שמחה על כך שהילד שלי קיבל חינוך טוב במשפחה טובה. אני לא גזענית, להיפך…"

העדות שלה קיבלה תפנית מעניינת, כאשר חיים גיאת, בן 53, שהיה אז כבן 6 ושהה במחנה העולים עין שמר, העיד בקול חנוק מדמעות. דוד זכר את סוניה מילשטיין ממחנה עין שמר. בן דודו, שהיה תינוק בן מספר חדשים נלקח למרפאה. כאשר מילשטיין הודיעה להורים כי בנם נפטר הם החלו להתפרע במקום, הקימו מהומה רבה תוך זעקות רמות. בעקבות כך מילשטיין הלכה לחדר הסמוך והביאה להם את תינוקם בחזרה, חי ובריא. מילשטיין בתגובה לכך אמרה: "אני נשבעת, זהו שקר".

מי משקר? רוזה קוצינסקי או סוניה מילשטיין?

עדות מעניינת אחרת שהוצגה בפני הועדת 25 באוקטובר 1995 היתה זו של רוזה קוצינסקי שעבדה באותה תקופה כאחות במחנה א' בעין שמר: "היינו מסיעים באמבולנס שניים שלושה תינוקות בריאים לבית החולים בעפולה. השארנו שם תינוקות בריאים. למחרת היום, כששאלתי היכן התינוקות, נאמר לי שהם כולם מתו. איך הם טענו שהתינוקות נפטרו, כאשר הם היו בריאים לחלוטין. היום אני יודעת שמדובר בשקר. הם נמכרו לאימוץ, כפי הנראה לארה"ב.".

בנקודה זו מילשטיין העירה בכעס "רוזה קוצינסקי שקרנית, כנראה שטפו לה את המח…". אחד האבות התימנים העיר "יתכן שעשו שטיפת מח לסוניה".

בתום עדות זו הציגה פרקליטת המדינה נחמני למילשטיין רשימת שמית של תינוקות בריאים שהובאו למספר בתי חולים בישראל וזמן קצר לאחר מכן הוכרזו כמתים. תגובתה הסופית של מילשטיין היתה: "אני עייפה מהשאלות שלך. הן לא רלוונטיות עבורי. אני בת 86 ומותר לי כבר לשכוח…"

סוניה מילשטיין טוענת שמותר לה לשכוח, אך אלפי משפחות כואבות את הכאב שסוניה מילשטיין ועמיתיה גרמו להן. כאב שלעולם לא נמוג.

במאמר הבא תקראו איך הצליחו להסתיר את הפרשה מעיני הציבור ועל אחד האנשים האחראים למכירתם של הילדים בארה"ב.

————————————————–

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח

בספר "בהיקלט עם", כותב ד"ר שטרנברג, מי שהיה אחראי על השירות הרפואי לעולה, כי לא היה מנוס מלהעביר "עשרות ומאות" מילדי עולי תימן מבתי החולים לבתי התינוקות של ויצ"ו בירושלים, תל אביב וצפת. ישנן עדויות נוספות של רופאים המעידים כי נשלחו ילדי עולים לויצ"ו לצורך אימוץ. ^[8] אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית על כל השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית, העידה בוודעת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית בה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח"

 פקידי סעד == פקידי סידור ושיבוץ מחדש לילדים

עדות של אישה שנחטפה בילדותה ע"י רשויות הרווחה

האזינו לעדותה של אישה בת 35 שנחטפה ע"י רשויות הרווחה בהיותה תינוקת מאמה הביולוגית רק משום ש”חטאה” היחיד היה גילה, 17.

   

פרשת חטופי תימן – ההדרדרות המסתורית במצב בריאותו של הרב עוזי משולם במהלך מאסרו – מי תכנן את הקנוניה?

במהלך השנים 1948-1954 נחטפו אלפי תינוקות ממשפחותיהם, רובם ממוצא תימני וחלקם ממוצא מזרחי אחר (ישנם גם מקרי חטיפה ממשפחות ממוצא אירופאי). התינוקות הועברו לאימוץ באופן לא חוקי, וחלקם הוטסו לארה"ב.

ב-1955 יצא לפועל חוק הנקרא "חוק הסעד" (סדרי דין), המורה לחטוף ילדים במסגרת החוק. שימו לב לסמיכות בתאריכים: ב-1954 הסתיימה החטיפה הלא חוקית, וב-1955 החלה החטיפה החוקית. יד המקרה? לא בטוח…

העובדה כי גורמים רבים היו מעורבים בפרשה הזו, בכלל זה מספר בתי חולים במקומות שונים ברחבי הארץ, מעידה כי מדובר ברשת רב-מערכתית שהצריכה תיאום לוגיסטי מורכב בין מספר רב של פונקציות, בכלל זה הקמת מערך שיוכל להעביר את החטופים לארה"ב תוך עקיפת המכשול של משרד ההגירה האמריקני. כדי להרים מערך לוגיסטי כל כך מורכב יש צורך בהכרח בגיבוי מלמעלה ומתוך המערכת המדינית.

מובאים להלן קטעים מתוך סרטון המתעד את ההתדרדרות במצבו הרפואי כב' הרב עוזי משולם עקב הפגיעה הזדונית של גורמי הממסד ,הרב הועבר לכלא שאטה מבודד לחלוטין, אפילו עורך דינו .לא הורשה לפגשו וכך כשהוא מנותק מכל קשר לעולם, הוזרקו לגופו של הרב חומרים שגרמו לקריסת מערכות תוך פגיעה באיברים כגון הכבד והלבלב.

קראו עוד באתר זעקת אמת

Corrupt elements in the Israeli government offices keep on persecuting the Rabbi Uzi Meshulam (who brought the kidnapped Yemenite children issue to public awareness).Those elements made a well planned character assassination to him (Dreyfus styled) by the media and finally arrested him. While being in jail, they injected mysterious materials (which reminds … "Haaled Mashal" affair) that harmed essential systems of his body like the leaver, pancreas.. The result was a total collapse of his body. Thanks g-o-d they couldn't harm his brain soul and spirit. Nowadays they keep on persecuting his eldest son Emanuel Yedida. They forced him to leave Israel threatening him that if he won't – they will frame his father, him and to make it real, some of the rabbi's students with murder case!).He asked for asylum in Canada and now the foreign ministry is asking Canada to decline Emanuel's humanitarian request.   read more in www.zeakat-emet.com

התנועה למען עתיד ילדנו מגנה את משטרת רחובות אשר עצרה את חברנו ארז נתן ומגנה את תמר חובשי מתעללת סידרתית

משטרת רחובות פועלת תוך אפלייה פמניסטית ראדיקלית ושותפה להיתעללות בקטין בנו של ארז נתן . משטרת רחובות אשר טוענת שאיננה מתערבת בהסדרי ראייה החליטה שהיא מתערבת רק שמדובר בגברים. ארגון פשיעה משטרת רחובות בחר להיתעלל בחברנו במקום לעצור את האם המכה . יעקב בן יששכר מנכ"ל התנועה ייצג את האב בהליך של צו הגנה בבית המשפט בת"א התיק הועבר בדחיפות לרמת גן ושוב לראשל"צ לאחר הועבר לשופטת אשר ידועה לשימצה מפראשת הילד תומר לאחר שהיתעלמה מהיתעללות האם. השופטת נפסלה מידית והתיק הועבר לשופטת חני שירה . ארז נתן אושפז בבית החולים והשופטת קיבלה במעמד צד אחד שיקריה של תמר חובשי שטענה טענת שווא שארז נתן מכה ומתעלל בבנו . התנועה מזכירה לשופטת חני שירה שאם תמשיך לפגוע בקטין ולתת צוים חד סיטריים התנועה תפעל לפסלותה . לא יתכן שהפושעת תמר חובשי אשר גרמה לכבייה דרגה שנייה מכה את הקטין  ורק שלשום היתה אחראית לחתכים אשר בוצעו באמצעות סכין ומקבלת צו הגנה ללא בדיקה לאחר שנדחתה בימים האחרונים בידי שני שופטים. מדינת ישראל ממנת לחובשי 3 עורכי דין שונים למרות שאיננה זכאית . התנועה תפעל להפגין מול ביתה של המיתעללת הסידרתית בימים הקרובים ולשם הוצאת צו הטרדה מאיימת נגד אישה זו . ארז אנו איתך במאבקך ושוטרי רחובות אשר פעלו תוך אפלייה מינית נגדם תוגש תלונה במח"ש . המכתב של אלי גודו יפורסם באתר כדי שהציבור יידע משטרת רחובות סניף ויצו" ונעמת כמו כן תוגש נגד הג"ב חובשי קובלנה פלילית על היתעללותה בקטין

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק י’ – חטיפתם של ילדים לעולים יוצאי טריפולי, לוב

מקרה משפחת זוגייר זהה כמעט למקרה אחר אותו שמעתי מקרובים של חברים טובים. המקור שלי ביקש להשאר חסוי. סיפרה אותו אישה שכיום היא סבתא, אחותו של אדם שכתינוק כמעט נחטף באותה השיטה.

המשפחה עלתה מטריפולי שבלוב בתחילת שנות ה-50. הם התגוררו במחנה עולים בארץ. יום אחד, הילד הצעיר במשפחה, תינוק בן מספר חדשים, נלקח למרכז היתומים.

המשפחה ביקרה אותו כמעט מדי יום. באחד הימים, האמא הגיעה לכניסה של בית היתומים ושם נאמר לה כי בנה נפטר ועליה לעזוב את המקום. האמא התעקשה לראות את הגופה אך נאמר לה כי הגופה נלקחה כבר מן המקום. האמא נכנסה בכח למקום למרות נסיונות הצוות לעצור אותה, ורצה לכיוון החדר בו שהה בנה. היא מצאה אותו חי ושוכב במיטתו. האמא לקחה את התינוק וסירבה למסור אותו לצוות, כל זאת תוך כדי צרחות. הצוות שחשש מפני התפתחות של עימות הניח לה ללכת עם בנה.

משפחות אשר מצאו את ילדיהן ה"מתים" בבתי הילדים היו ברות מזל. כאשר הילדים "מתו" בבתי חולים רגילים, לא היתה להורים אפשרות לקבל את ילדיהן בחזרה.

מכר שלי סיפר לי את אשר אירע לאחיו בבית החולים רמב"ם בחיפה. סיפורה של משפחת ג'רבי, אף היא עלתה מטריפולי שבלוב סופר ע"י שני אחים אותם אני מכיר מזה שנים רבות.

האחים יעקב וציון ג'רבי זוכרים איך איבדו את אחיהם התינוק מרדכי. מרדכי חלה ונלקח ממחנה העולים לבית החולים רמב"ם. אביהם ביקר את מרדכי בבית החולים לעיתים קרובות. באחד הימים הודיעו הרופאים לאב כי בנו החלים וישוחרר מבית החולים יומיים לאחר מכן. כאשר האב חזר לבית החולים לאחר יומיים לקחת את בנו, נאמר לו כי בנו נפטר. האב שאל מתי נפטר מרדכי ומה היתה הסיבה אך לא קיבל כל מענה מן הרופאים. האב לא קיבל כל תעודת פטירה ואף לא נאמר לו היכן נקבר מרדכי. המשפחה היתה אמורה להעיד בפני ועדת כהן.

בבית החולים רמב"ם היו כל כך הרבה אירועים של היעלמות ילדים עד שהוא כונה "בית מנגלה" ו"טרבלינקה היהודי".

עיתון "יום ליום" תיאר במאמרו כתבה ששודרה בתכנית "מבט שני" על העיתונאית ליאורה לבקוביץ אשר השתמשה ברדאר תת קרקעי מארה"ב כדי לאתר קברים. גב' לבקוביץ ביצעה את הבדיקות במספר קברים ורובם נמצאו ריקים עפ"י בדיקות הרדאר. מצבות רבות עמדו על קברים ריקים, פשוטו כמשמעו. בבית הקברות בפרדס חנה, 15 קברים נמצאו ריקים עפ"י הבדיקות.

————————————————-

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ט’ – חטיפתה של ברכה זוגייר

מבצע משכן אהלים באוגוסט 1997 לא היה הנסיון הראשון של גילוי קברים. קודם לכן הופיעה סדרת מאמרים בעיתון "יום ליום" שנכתבו ע"י העיתונאים יהודה ישראלוב ושמואל עמרני. שני העיתונאים הללו עשו עבודה יוצאת מן הכלל ואספו עדויות וראיות בנושא.

  
אחד המקרים שפורסמו על ידם היה זה של ברכה זוגייר, בתם של שלום ושרה זוגייר.
אחותה הגדולה של ברכה העידה בנושא. כמו במקרים רבים, גם סיפור זה אירע במחנה העולים בראש העין. כאשר ברכה היתה בת 7 חדשים היא נשלחה לבית החולים תל השומר בשל בעיות חניכיים שוליות. זמן קצר לאחר מכן, הודיע בית החולים למשפחה כי בתם ברכה נפטרה. במקרה זה נקראה משפחת זוגייר לבית החולים לקחת את הגופה. כשהגיעו בני המשפחה לבית החולים נמסרה להם מזוודה אשר בה נאמר להם נמצאת הגופה. הם הוזהרו שלא לפתוח את המזוודה בשום פנים ואופן ולקבור אותה מייד משום שהתינוקת היתה נגועה במחלה מדבקת קשה מאד…

נאמר להם אף שאין צורך בתעודת פטירה או כל תעודה אחרת כדי לקבור את המזוודה, פשוט שיקברו מייד את המזוודה וזהו…

  
אחותה של ברכה, יהודית, אשר העידה בהקשר זה, היתה בזמנו בת 8, ילדה מאד סקרנית. היא ראתה את המזוודה על שולחן בחדר בבית החולים, פתחה אותה ומצאה בובה בתוך ערימת קש. יהודית קראה לאימה ואמרה לה כי מצאה בובה במזוודה. אימה של יהודית רצה לכיוון החדר, צעקה על יהודית משום שפתחה את המזוודה וסגרה מייד את המזוודה מבלי לשים לב שבתוכה היתה בובה. אימה של יהודית לא יכלה לדמיין כי מדובר במעשה תרמית וכי צוות בית החולים שיקר לה בנוגע למות בתה ברכה.

  
יהודית בת ה-8 לא יכלה להבין אז את השלכות הגילוי שלה. המזוודה ובתוכה הבובה נקברו בבית הקברות בראש העין. גם היום יהודית בטוחה כי ראתה בובה ולא את אחותה ברכה.
במהלך השנים יהודית המשיכה לטעון בפני בני משפחתה לגבי מה שראתה בבית החולים. משפחתה החלה להאמין כי יהודית דוברת אמת אבל לא ידעה מה לעשות בנוגע לכך. הם החלו לקבל דואר שהגיע לברכה, בכלל זה צווים מן הצבא וטפסים לבחירות. רישומי משרד הפנים ומרשם האוכלוסין הראו כי ברכה עודנה בחיים.
כאשר צה"ל לא קיבל מברכה תשובה לצווי הקריאה, הוא שלח נציגים לבית המשפחה לנסות לאתר אותה כמשתמטת. אביה של ברכה, שלום אמר לחיילים "חפשו את ברכה ככל שניתן, אולי יהיה לכם מזל ותמצאו אותה". יהודית הפצירה באביה מספר פעמים להעיד בפני נציגי הועדה החוקרת אך הוא סירב והשיב לה: "לכל אלו שהעידו בפני הועדה זה לא עזר במאום".

בהתבסס על התחקירים שלי ועל ראיונות שקיימתי עם משפחות שיקיריהן נחטפו, אני מאמין שאלפי משפחות לא יעידו בפני הועדה החוקרת כי הם מאמינים שעדותם לא תשנה את המציאות כהוא זה.

שנתיים לפני שברכה נעלמה משפחת זוגייר כמעט איבדה את בנם שמעון, כיום חי וקיים. באותה עת המשפחה עלתה לארץ וחיה בסמוך לראש העין. יהודית העידה כי "מדי יום היו מגיעות אחיות ומסתובבות במחנה כדי לאתר תינוקות אותם יכלו לקחת לבית התינוקות מסיבה זו או אחרת. אחת האחיות הגיעה לכיוונה של אימה ואמרה לה כי בנה נראה חולה, והוא צריך ויטאמינים…שמעון היה אז בן 3 שנים ונלקח למרכז יתומים, כחצי קילומטר ממקום מושבה של המשפחה.
יהודית ואביה, אז היתה כבת 6, היו מגיעים לבית היתומים מדי יום לבקר את שמעון ואימם באה לבקר לעיתים. אביה היה נכנס פנימה ומראה לה את שמעון דרך החלון. אחר הצהריים אחד הם הגיעו לשם ונאמר לאביה לא להכנס. אביה הרים אותה לעבר החלון כדי שתראה את שמעון אך יהודית אמרה לאביה שהמיטה של שמעון ריקה. אביה ניסה שוב להכנס למקום אך אז הם מסרו לו ששמעון נפטר.

  
האב הופתע משום שבבוקר הילד היה בריא. האב ביקש להכנס אך הם סרבו להכניסו בתואנה כי המקום מסוכן ממחלות… האב היה אדם חזק ולא ויתר. הוא הדף את הדלת בחוזקה ונכנס. הרופא משך אותו אך האבא דחף את הרופא ונכנס פנימה לחפש את בנו שמעון. צוות בית החולים ניסה לעצור אותו אך הוא המשיך מחדר לחדר וחיפש את שמעון.
יהודית מספרת: "שמעתי צרחות בתוך הבנין. אבא מצא את שמעון חי וקיים. צוות בית החולים ניסה לחסום אותו בדרכו החוצה, ואז אבא שבר חלון וקפץ החוצה ושמעון בידיו".
באותו יום הגיעו שוטרים לבית המשפחה להחזיר את שמעון "החולה" אל מרכז היתומים. האבא השתולל וצעק לעברם: "אם יהיה צורך אני אהרוג אתכם, אבל את הבן שלי אף אחד לא יקח". השוטרים השיבו לו כי "בנך חולה, אתה יכול למות…" והאב השיב להם שלא ידאגו לו.

————————————————-

תורגם ע”י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

רונית: אם האב לא היה מפעיל "אלימות" כנגד צוות בית החולים היה מאבד את בנו לנצח. כשמדברים על "אלימות" בלשכות הרווחה כנגד עובדים סוציאלים צריך להתייחס למינוח הזה במשנה זהירות, משום ש"אלימות" זה מינוח שנתון לפרשנות. אם פושע מנסה לחטוף ממך את ילדך ואתה אדם נורמלי אז ברור שתפעיל עליו כח התנגדות כדי למנוע את החטיפה.

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

ציונה היימן היא ציונה סאלם – ילדה שנחטפה ע"י משרד הרווחה

1. שם משפחתה של ציונה היימן היה סאלם…

2. התינוקת נחטפה מבית תינוקות של ,ויצו" בבית חולים "הדסה" בראש העין, ונילקחה למוסד "איתנים" בירושליים בניהולו של ד"ר מנדס….

3. לפי ועל פי הנחיית/בקשת יגאל אלון…"ימח שמו וזיכרו", חברם של משה דיין רבין, שמעון פרס בכלל ויד ימינו של דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, שהכריז על " תקומתה של מדינת ישראל ", ניבחרה והועברה התינוקת לידי הגב´ "גניה שוודרן" שבינתיים החזירה את נישמתה החוטאת לבורא, והיא שימשה בתפקיד בכיר במשרד הרווחה והיתה אחראית כרכזת אימוץ של מחוז הצפון של כל בתי התינוקות והיא אישית לקחה את התינוקת ושמה אותה במוסד/בית חולים "איתנים" בירושלים בניהולו של ד"ר מנדס, והרי קיבוץ גינוסר נימצא ושייך למחוז הצפון, הוי "כינרת שלי" הבקשה הועברה אליה דרך "ד"ר שיבא", שגם הוא בינתיים החזיר את נישמתו החוטאת לבורא, ומי שלא יודע וזוכר על שמו ניקר בית חולים תל השומר, ולמה, כי הוא כיהן כמנכ"ל משרד הבריאות ותפקידו היה ליישם את כל הפשע הזה וכל זאת תחת פיקודו של "האורים והתומים" של מדינת ישראל, הוא ולא אחר "ד"ר יוסף בורג"-תיק אפרסק… שגם הוא החזיר את נישמתו החוטאת לבורא-אביו של יו"ר הכנסת "אברום בורג"…

4. התינוקת ציונה היימן/סאלם הועברה וניתנה "כמתנת יום הולדת למשפחת ינוביץ" מקיבוץ גינוסר מקום מגורים של משפחת רות {עדיין חיה} ויגאל אלון….

5. ד"ר מנדס מנהל בי"ח/המוסד-איתנים ששלח את הילדה לאימוץ לא לפני שכתב חוות דעת רפואית מחד ושהילדה "אסופית" מחד באופן רשמי, ובמקביל הוציא מכתב שהתינוקת ציונה סאלם ניפטרה, ושלח לחברת קדישא בירושליים ברח´ אלישר מספר 1 בכיכר ציון, לידי חנניה שחורי משכיהן כמנהל חברת קדישא במחוז ירושליים, שגם הוא בינתיים החזיר את נישמתו לבורא…..

6. "ועדת שלגי"- ידעה ולא נגעה…הסתמכה על רישום הניפטרים בספר שהוצג בפני הועדה על ידי מנהל חברת קדישא דאז חנניה שחורי….

7. "ועדת בהלול/מינקובסקי- ידעה ולא נגעה מאותה סיבה שלעיל ועדת שלגי וקודמתה ולמה….

8. החוקר מטעם המדינה שחקר את כל הטענות והעובדות שהוצגו בפני הועדות, היה חוקר "תימני במוצאו" שמכר את נישמתו לשטן, כמו שיהודים מכרו את נישמתם לשטן במחנות הריכוז בגרמניה הנאצית, החוקר התימני שיקר במצח נחושה מטעם המדינה, כי הוא אישית ראה את הילדה ציונה היימן/סאלם אישית כשביקר בקיבוץ גינוסר ובקיבוץ גבעת חיים כשלמדה שם, כמו כן היה בבית הקברות בהר מנוחות בירושלים, בחלקת הילדים מספר יב´, ובסיור עם העובד הטכני של חברת קדישא על פי המפה הישנה, נפלה נקודת הקבר שכביכול ציונה היימן קבורה שם, באמע הדרך …בין הקברים הקיימים, כמובן שמיד אחרי זה באו "שליחי המאפיה", תיקנו /טייחו את הבעיה והיום יש קבר על שם "ציונה היימן/סאלם" בכלל ונכון להיום "ציונה היימן/סאלם" חיה ומגדלת את ילדיה "בשדמות דבורה" כפי שנחשף בכתבה המצ"ב בקובץ הנילוה….

אלו הפרטים והעובדות שלא ניכתבו בכתבה וכפי שאמרת לא בגלל צינעת הפרט אלא בגלל שמירת "תיבת הפנדורה/שילטון האוליגרכיה", מה שמוכיח מעל כל ספק את מה שכולנו יודעים….:-

שיש קשר מערכתי, שילטוני, משפטי, תיקשורתי וכלכלי השולט במדינת ישראל כפי שכתבו זאת מבקרי המדינה …"קשרים, הון ושילטון" גם אם זה היה קשה להם, כמו מבקרת המדינה לשעבר הגב´ מרים בן פורת ולימים שופטת בבית משפט העיליון…ידידתו של השופט בדימוס "מאיר שמגר…האורים והתומים" של המערכת המשפטית במדינת ישראל….

אל המקור

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ח’ – משפחתו של ח"כ רן כהן

בניגוד לשר לבטחון פנים אביגדור קהלני שזנח את הענין, היה פוליטיקאי שהמשיך לעסוק באופן ציבורי בנושא, שמו רן כהן ממרץ.

לאחר חשיפת הקברים הריקים ב-17 באוגוסט 1997, ח"כ כהן ביקש מראש הועדה יהודה כהן לסייע בידי המשפחות המעוניינות לפתוח את קבריהן של ילדיהן ה"מתים". הוא אף דרש מן המדינה לממן את עלות פתיחת הקברים ועלות הבדיקות הגנטיות של העצמות, במידה ותימצאנה.

ח"כ כהן אף ביקש מן היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נוכח מעשים שנעשו בנוגע לאותם ילדים חטופים. גם ועדת החקירה השלישית וגם היועץ המשפטי לממשלה התעלמו מבקשותיו של רן כהן.

מרבית האנשים אינם יודעים כי במשפחתו של רן כהן שעלתה מעיראק נעלמו שני ילדים. רן כהן סיפר לי על כך, אך לא נקב בשמם של הילדים.

יתכן כי אחת מהן היא רותי כהן, התינוקת שנעלמה ואשר קברה הריק נחשף באותו יום בחודש אוגוסט.

אני מעלה את הסוגיה הזו משום שרן כהן החל להתעניין בנושא הילדים החטופים רק לאחר אותו יום בו נחשפו הקברים ע"י משכן אהלים. שמות המשפחה אף זהים ושניהם מעיראק. יש גם דמיון בין ח"כ כהן לאביה של רותי, אהרן.

אהרן כהן ומשפחתו רואיינו יום לאחר פתיחת הקברים ע"י ידיעות אחרונות. כותרת הכתבה היתה "הם אמרו לנו שהיא מתה אבל הקבר ריק". בכתבה צוטטו דבריו של אהרן כהן: "אמרו לנו שהיא מתה, אבל זה שקר. הקבר ריק, היא לא שם, היא חיה, חיה, חיה !!"

מר כהן חפר במו ידיו בקבר לעומק של מטר אך לא מצא דבר. משפחת כהן אינה יכולה לשכוח את בתם, והמחשבה כי בתם כנראה חיה אינה משה מקרבם.

משפחת כהן עלתה לישראל מעיראק בשנת 1951. המשפחה מסרה כי בתם היתה בת חדשיים כאשר אירע המקרה, ב-26 בינואר, 1954. האמא מסרה כי הילדה החלה להשתעל בלילה ופיתחה חום קל. למחרת היום לקחה האמא את בתה לרופא, וזה אמר לה לקחת אותה לבית החולים הדסה בתל אביב. ב-1 בצהרים היא מסרה את בתה לאחות ונתבקשה לעזוב את בית החולים. בשעה 3 בצהריים קראו למשפחה ומסרו להם כי בתם נפטרה, ואין טעם שיבואו ללוויה משום שצוות בית החולים כבר קבר אותה.

האמא היתה בת 17 כשקרה המקרה. המשפחה פנתה למשרד הפנים וביקשה לקבל תעודת פטירה אך במשרד הפנים נמסר להם כי התינוקת אינה רשומה במאגר המידע של מרשם האוכלוסין.

שתי אחיות נוספות במשפחה, שולי ורחל השקיעו לא מעט זמן במאמץ להשיג איזשהו מסמך רשמי שיוכל לשפוך אור על מה שאירע 43 שנה קודם לכן. ביולי 1997 הצליחה שולי להשיג תעודת פטירה אשר נשלחה אליה ללא תאריך ומספר פרטים ממנה הושמטו. היא פנתה שוב למשרד הפנים, ושם ניתנה לה תעודת פטירה שלמה עם כל שאר הפרטים החסרים.

————————————————-

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

—————————————————————————————–

ואני שואלת אותך ח"כ רן כהן, היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?

אותם עובדים סוציאלים פושעים שחטפו מבני משפחתך את יקיריהם רק משום שהיו שונים מהם באורח חייהם, בתרבותם ומורשתם. אותם עובדים סוציאלים אשר נגדם הלכת ודרשת מן היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית. אותם עובדים סוציאלים יעוללו היום למשפחות אחרות את מה שעוללו למשפחתך בשנות ה- 50, אבל הפעם בחסות החוק, חוק שאתה תומך בו.

כמו שנאמר, אלהים תציל אותי מידידי, לאויבי אדאג כבר בעצמי.

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ז’ – חשיפת הקברים הריקים ע"י משכן אהלים

כאמור, למרבית ההורים נאמר שילדיהם נפטרו, בעוד שככל הנראה ילדים אלו נחטפו. מעולם לא ניתנה להורים תעודת פטירה או כל הוכחה אחרת למותם של הילדים.

הורים לילדים שנחטפו ניסו במקרים רבים לבדוק את ה"קברים" של ילדיהם ה"מתים". ארגון משכן אהלים הסריט מבצע חשאי שנערך בתאריך 13 באוגוסט 1997. במסגרת מבצע זה חפרו חבריו בארבעה "קברים" בבית הקברות בקרית שאול. הסרט שודר בערוץ 1 שבוע לאחר מכן.

הסרט מציג את ה"קברים" לאחר שנחפרו. כל אחד מהקברים נמצא ריק. "קברים" אלו היו אמורים להכיל לכאורה את שרידיהם של הילדים: רותי בבו, רותי כהן, משה מישרקי, ראובן רפאלוב.

הורי הילדים הללו הגיעו לקרית שאול עם נציגי משכן אהלים, מנהל בית הקברות אברהם פינקלשטיין והרב יעקב רוג'ה שהיה יועץ מחוזי לעניני קבורה דתית.

ראיינתי את אחד מנציגי משכן אהלים אשר היה נוכח במהלך פתיחת הקברים. הוא מסר כי הם חפרו בכמויות גדולות וסיננו כל פיסת חול במסננת על מנת למצוא עצמות, אך לא נמצאו כל שרידי עצמות. מהלך החפירה והסינון תועד בסרט.

גב' רותי רפאלוב, שבנה ראובן רפאלוב לכאורה נקבר במקום אמרה בסרט "הילד לא כאן, אין כאן שום דבר חוץ מחול". בשאר שלושת המקרים התוצאה היתה זהה, קברים ריקים. להורים נאמר בבתי החולים כי ילדיהם, שהיו אז בני חדשים ספורים, חלו ומתו.

המקרה דווח לרדיו ישראל בהצהרה הבאה: " ארבע משפחות ממוצא תימני גילו כי הקברים בהם היו אמורים להיות טמונים ילדיהם שנפטרו 40 שנה קודם לכן, הינם ריקים".

ערוץ 1 שידר את אירוע פתיחת הקברים בטלויזיה. פעילים ממוצא תימני טוענים מזה שנים שמאות תינוקות שהוכרזו כמתים, נשלחו למעשה לאימוץ. הקברים נפתחו כחלק מחקירה רשמית שנפתחה בנושא. שלט מעץ מעל הקברים הנציח את השמות: רותי בבו, רותי כהן, ראובן רפאלוב ומשה מישרקי. נציג המשפחות ציין כי זו הוכחה לכך שמדובר בהונאה מתוכננת, אשר בה בוימו הלוויות וזויפו ראיות.

השר לבטחון פנים אביגדור קהלני, אף הוא ממוצא תימני, הביע תדהמתו מגילוי הקברים הריקים. קהלני השתתף באבלן של המשפחות. בראיון לקול ישראל, ב 17 אוגוסט 1997, הביע קהלני את בטחונו בועדה החוקרת את היעלמות הילדים, אשר תוביל לחשיפת האמת לאור.

תחנת קול ישראל דיווחה בטעות כי "הילדים היו ממוצא תימני", אך משפחת כהן עלתה מעיראק. כמו כן, דיווחה התחנה כי ערוץ 1 הסריט את אירוע פתיחת הקברים, אך ההסרטה בוצעה ע"י ארגון משכן אהלים ומאוחר יותר שודרה בחדשות ערוץ 1.

מאז אותה פרשה, אביגדור קהלני לא עשה דבר כדי לקדם את הנושא, למרות שהביע אמונו באותה ועדה אשר חקירתה תוביל לתוצאות. היתה זו ועדת החקירה השלישית שהוקמה לצורך הענין והיא סיימה עבודתה בדצמבר 1997. ראש הועדה היה שופט בית המשפט העליון בדימוס, יהודה כהן. שני חברי הועדה האחרים היו השופטת בדימוס דליה קובל והאלוף דוד מימון.

בדומה לשתי ועדות החקירה הקודמות שהוקמו ע"י הממשלה, ועדת בהלול-מינקובסקי (הראשונה) וועדת שלגי (השניה), גם ועדת כהן אספה מידע אך לא מעבר לזה.

הפאן החיובי היחידי שנבע מהוועדות הללו, הוא מתן הזדמנות למשפחות לספר את סיפורן העצוב, וההכרה כי הן אינן היחידות במערכת, אלא חלק ממערך גדול יותר של משפחות פגועות.

במקרים מסויימים, בעקבות החקירה הצליחו הורים לאתר את ילדיהם שנחטפו. התגובה היחידה שקיבלו ההורים ברי המזל הללו היתה באמצעות מכתב שנשלח אליהם מטעם הועדה ובו מצויין באופן יבש כי הועדה מברכת אותם על מציאת ילדם וכי התיק נסגר והועדה לא תזמן אותם יותר למתן עדות. מקרים אלו לא קיבלו כיסוי תקשורתי והועדה אף לא טרחה לפרסם הודעה לציבור.

לדעת רבים, ועדות החקירה, מסיבה לא ידועה, ניסו בכל מאודן לכסות על האמת בפרשת הילדים החטופים.

————————————————-

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

עדותה של שושנה ברזילי ממשפחת שוקר שמוצאה מעיראק, על העלמות אחיה רחמים-נחום

עפולה,    29.11.1993

אורה, שלום.

כפי שסיכמנו בשיחת הטלפון אני שולחת אליך את המסמכים המצויים בידינו, ואת הסיפור במלואו כפי שסופר ע"י אבי ואחי – המבוגרים יותר.

המעשה מתחיל בנמל התעופה בלוד בשנת 1957. הורי עלו ארצה בשנה זו ממוסול שבעירק. עם הורי עלו ששת אחי ואחיותי, כשהקטן ביותר היה בן 10 חדשים ושמו רחמים-נחום.

עפ"י דבריו של אבי, רחמים-נחום לא חש בטוב מהטיסה במטוס, צפוף ומחניק.

רחמים-נחום נלקח מידי אימי ברדתה מהמטוס בטענה שהוא חולה וצריך להילקח לבית החולים. ואכן, הוא נלקח לבית החולים "הדסה" שבראש העין. נאסר על הורי להילוות לרחמים, אך סבתו, אם אבי, עמדה על דעתה ונילוותה אליו. סבתו הוחזרה עוד באותו לילה למחנה עתלית (שער העליה ב').

לאחר יומיים נסעו הורי לבקרו. בבית החולים נאסר עליהם להכנס אליו בטענה שהוא חולה במחלה מדבקת, ועל כן הראו להם את אחי דרך אשנב קטן.

(למותר לציין שהורי, אחי ואחיותי לא חלו ולא נדבקו במחלת הגזזת שהיתה נפוצה באותם ימים)

לאחר מספר ימים נסעו שוב הורי לבקרו ובביקור זה נאמר להם והודיעו להם על כוונת השחרור. אחי רחמים שוחרר ואף ניתנו לו בגדים, כי הורי לא הצטיידו בבגדים והשחרור בא להם במפתיע.

רחמים שוחרר ביום רביעי בשבוע וביום ששי בצהריים באו לאוהל המשפחה במחנה העולים, שני נוטרים בלווית אחות לקחת את אחי רחמים למרפאה שבעתלית. רחמים נלקח בניגוד לרצונה של אימי, אך היא נלוותה אליהם למרפאה. במרפאה, כשהוא בחיקה של אימי הוזרקה לו זריקה. לאחר קבלת הזריקה רחמים היה במצב של עלפון, ואז נטען שהוא נפטר. מייד עם "פטירתו" הובא אדם מבוגר שכבר נכח במקום לקרוא פרקי תהילים.

אימי נכנסה להיסטריה והחלה לזעוק ולבכות. אבי, דודי ובני משפחה אחרים הוזעקו למקום (ולא ע"י האחות או הרופאים). לשמע הזעקות, זעקות השבר. רחמים נלקח בכח בניגוד לרצון אימי, מידיה, והוכנס לחדר אחר. אבי ובני משפחה נוספים דרשו לקבל את ה"גופה", אם אכן נפטר.

ה"גופה" לא נמסרה להורי (למרות שניתן היה לארגן את הלוויה במקום ולהביאו לקבורה כי נוכחו במקום אנשי דת ורבנים שעלו מעירק), והוכנסה לאמבולנס.

ה"גופה" נלקחה – כאשר אבי ודודי הפריעו לאמבולנס ודרשו את הגופה כדי להביאה לקבורה, אם אכן הילד נפטר, נעצרו והושמו במעצר.

שמו של רחמים נגרע מהקובץ רק בשנת 1966 בתום ועדת חקירה. לאחר שהורי פנו לועדה בדרישה לחקור את הענין בעקבות קבלת צו גיוס.

השאלות הנשאלות הן:

• איך ידעו לבוא ביוזמתם לאוהל ולקחת את אחי בטענה שהוא חולה? זאת ללא תלונה על מחלה מצד אימי?
• מדוע לא ניתנה ה"גופה" לקבורה, למרות שנאמר ע"י הורי שיש מי שיטפל בקבורה (רבנים שעלו מעירק והיו במחנה)?
• מדוע נעצרו אבי ודודי?
• כיצד זה שהוא הופיע ברישומים הרשמיים ורק בעקבות פניה של הורי בשנת 1966 נגרע שמו ממשרד הפנים?
• מדוע מופיעים פעמיים שיבושים בשם – והרי בכל הרישומים מופיע השם שוקר באות ק' ולא באות כ'?

אורה, זהו הסיפור במלואו, אך אוסיף פרט ששכחתי. עפ"י עדותו של אחי שהיה אז כבן 13, אחי אומר שהוא ראה בבירור שרחמים נשם כאשר הוא נלקח מאימי בטענה שהוא נפטר.

כמו כן, צירפתי מסמכים שהיו בידי אבי. למותר לציין שתעודת פטירה לא ניתנה להורי, רק נכתב להם שקיימת תעודה כזו.

שושנה ברזילי

לינק למכתב המקור:

   

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ו’ – מסיבת העיתונאים של משכן אהלים

בעקבות הראיון בין מתי כהן לרב פורוש, התקיימה מסיבת עיתונאים מטעם משכן אהלים שערך ארגונו של הרב עוזי משולם בבית מלון מרכזי בירושלים, בבעלותו של חבר אגודת ישראל לשעבר הרב אברהם שפירא. מסיבת העיתונאים סוקרה באופן נרחב ע"י אמצעי התקשורת והיו נוכחים בה גם הרב בני אילון ממולדת, אליעזר זנדברג מצומת, והרב יעקב סילבני ממשכן אהלים.

הרב סילבני הצביע על 12 מקרים בהם ילדים חטופים הצליחו לאתר את בני משפחותיהם. בכל אחד מהמקרים שלחה הועדה הממשלתית מכתב לילדים ולמשפחות המציין כי "התיק נסגר" אך לא פרסמה את המקרים ברבים.

במקרה אחד עלה שמו של אדם בשם אורי וכטל אשר התקשר למסיבת העיתוניאם מחו"ל והיה אמור להגיע לישראל לאחר סוכות.

מר וכטל נולד כפלתיאל בן טוב ושהה במעון ויצו בקיבוץ עין שמר. פלתיאל נחטף מהוריו, ניתן לו שם חדש "אורי", ומאוחר יותר הועבר ממעון ויצו לאימוץ ע"י משפחת וכטל. אורי הגיע למעון של ויצו ממחנה העולים בעתלית, שם התגוררו הוריו. ילד נוסף בשם חיים עבר יחד עימו ממחנה עתלית למעון ויצו. אורי אמר בטלפון כי יעבור בדיקות DNA טרם בואו לישראל. עו"ד הראשון שעסק בתיק וכטל היה יעקב הררי.

במסיבת העיתונאים הועלה אף נושא תעודות הלידה והפטירה הריקות אשר היו חתומות בחותמת משרד הפנים. תעודות אלו אותרו בסיועה של יהודית היבנר, פקידה בכירה בגמלאות שעבדה במשרד הפנים.

כתבה בנושא תעודות הלידה והפטירה הריקות פורסמה ב-13 ביוני 1996 בידיעות אחרונות. בכתבה זו נשאלה היבנר לגבי העובדה שלאחר מפקד האוכלוסין שנערך ב-1962, משרד הפנים שלח מאות מכתבים למשפחות אשר ילדיהן נעלמו ובמכתבים מצויין כי יקיריהם "עזבו את המדינה".

האלוף דוד מימון, חבר הועדה, אף הציג בפני שתי תעודות סותרות. אחת מהן מציינת כי ילד בשם יוסף כהן נפטר ב-26 בנומבר 1951, והשניה עם ילד בשם זהה המציינת כי עזב את מדינת ישראל ב-1962.

היו עוד מקרים רבים בהם נתגלו סתירות בתעודות שהונפקו במשרד הפנים. אני אישית עברתי על מאות תעודות כאלו. היבנר היתה רק אחת מקבוצת אנשים שנשאלו לגבי אי ההתאמות. תגובתם של כולם היתה זהה:

"במקרים רבים, שמות ההורים הביולוגים של הילדים המאומצים בשנות ה-50 לא היו ידועים. זה נבע מן הבלבול שהיה ברישומים של הילדים שאושפזו בבתי החולים. כאשר הילדים הבריאו, לא ידעו את זהותם, ולכן לא היתה אפשרות לאתר את ההורים שלהם…"

אני רוצה להדגיש, כי הטענה הזו בדבר "בלבול מסמכים" היא הנושא השנוי במחלוקת ואשר מהווה בסיס יסודי לסיפור הכיסוי הרשמי. זכרו את טיעון המפתח הזה, משום שנחזור אליו מאוחר יותר.

גב' היבנר, בראיון לידיעות אחרונות חשפה את העובדה הבאה:

"הילדים הללו נלקחו למוסדות וקיבוצים, ורבים מהם נלקחו לאימוץ. ההורים המאמצים, לא רק ששינו לילדים את שמותיהם, אלא אף את מספרי תעודות הזהות שלהם, כך שלא ניתן יהיה לאתרם".

—————————————————————————————-

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

קווים לדמותה של העובדת הסוציאלית הישראלית

רקע הסטורי

 

עבודה סוציאלית היא מקצוע חדש יחסית, העוסק בבעיות חברתיות ובסיבות שגרמו להן, על ידי קידום יחידים, משפחות וקהילות מעבר למגבלות ולקשיים בהם הם נתונים.

 

מטרות העבודה הסוציאלית הן תיווך, סנגוריה על החלש, ייצוגו, וטיפול בו, על מנת שיוכל להתחזק ולהתמודד עם קשייו, זאת תוך התבססות על ערכים חברתיים.

 

העבודה הסוציאלית כמקצוע, היא אחד מתוצריה החברתיים של המהפכה התעשייתית במאה ה-19. שלושת הצירים שעליהן נעה המהפכה התעשייתית היו תעסוקה, משפחה וחברה.

 

מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. הדבר הביא אמנם לשיפור מסוים ברמת החיים מבחינה טכנולוגית, אך במקביל הביא ליוקר מחייה, ולכן לעוני הולך וגובר.

 

לעוני היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. חל מעבר ממשפחות מורחבות לגרעיניות והתקיימה נהירה המונית מהכפרים לערים שגרמה לתחושת בדידות בין השאר עקב אובדן התמיכה הרגשית והכלכלית של המשפחה המורחבת והקהילה המסורתית התומכת. בהדרגה השתנה מבנה הקהילה המסורתית בעלת התמיכה ההדדית ונפגע הסדר המשפחתי המסורתי.

 

בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב מגדיר עבודה סוציאלית באופן הבא:

 

'עבודה סוציאלית' הינה פעילות מקצועית מאורגנת לאיבחון ולפתרון בעיות אשר בתחום תפקודם החברתי של בני-אדם. תכליתה של העבודה הסוציאלית להרבות המשאבים העומדים לרשות בני-אדם, לסייע בעיצובה של פעילות הגומלין בין בני-האדם, להעצים את שליטתם על תנאי חייהם ולשפר את איכות חייהם. עבודה סוציאלית דרושה במיוחד במצבים של משבר, של שינויים אישיים וחברתיים, של מגבלות אישיות ושל קיפוח חברתי.

 

 עד כאן ההגדרות התיאורטיות והאקדמיות היפות על ייעודו של העובד הסוציאלי. אבל מה קרה באמת בפועל?

 

המיתון של שנות ה 50

 

בשנות ה 50 היה גל עליה גדול, רוב העולים הגיעו ממדינות ערב. העליות הללו הביאו איתן מורשת ומנהגים אשר היו שונים מהאופי שהיה קיים עד כה בארץ ישראל. אנשי העליות הללו אף היו ברובם פחות משכילים מתושבי ארץ ישראל דאז, שחלק הארי שלהם היה ממוצא אירופאי. לתושבי ארץ ישראל היה קשה לקבל את השוני המנטאלי של העולים החדשים והם פירשו שוני זה כמשהו נחות. הראיה הזו שבבסיסה עמדה הדיעה כי העולים החדשים הינם נחותים גרמה לממשל להחליט עבורם מה טוב להם וכי הם צריכים להשתנות ולהתאים את עצמם להווי החיים שהיה קיים בישראל דאז. הממשלה אף החליטה בשבילם היכן יתגוררו ושיכנה אותם במעברות.

 

בשלב זה נכנסו העובדים הסוציאלים לתמונה.

 

העובדים הסוציאלים, בשיתוף עם המדינה, ובשם ה"רצון הטוב לעזור", ראו עצמם כפטרונים של ה"פרימיטיבים", נכנסו לכל פינה ופינה של חייהם של העולים וכפו עליהם לשנות את אורח חייהם כדי שיתאים להגדרות שהוכתבו עליהם מלמעלה.

 

במקום לתת לעולים החדשים לנהל לעצמם את חייהם כפי הבנתם תוך עזרה שהיא בגדר המלצה בלבד, הם השתלטו עליהם ועל חייהם, יצרו תלות מלאכותית של העולים בהם וזה בניגוד גמור  להגדרה האקדמית היפה הקובעת כי מטרת העבודה הסוציאלית היא "לסייע ולהעצים את שליטתם של האזרחים על תנאי חייהם".

 

אחת הנגזרות העצובות של הדיקטטורה הזו היתה איתור הורים שאינם משתפים פעולה עם הרשויות, אינם מגדלים את ילדיהם עפ"י כללים שהוכתבו להם, הגדרתם כהורים שאינם ראויים וניתוקם מילדיהם לצמיתות. חלקם של הילדים הוצאו למוסדות, וחלקם לאימוץ. דוגמא בולטת לארוגנטיות של אותה חברה ישראלית דאז אשר התבטאה באמירה של "הם ואנחנו" היא פרשת ילדי תימן. עולי תימן נתפסו אז (כמו האתיופים של היום) כאוכלוסיה נכשלת אשר אינה מסוגלת לקיים את עצמה ללא שליטה מבחוץ. תיאורית הגזע העליון המשיכה להתקיים כאן בארץ ישראל, 5 שנים בלבד לאחר נפילת המשטר הנאצי.

בשל אי סדר בקליטת העליה הגדולה, נוצרה קבוצה של בעלי שליטה שכללה מספר לא מבוטל של עובדים סוציאלים אשר ניצלה את העובדה כי עולי תימן הם החוליה החלשה במערכת והפעילה מערכת חשאית ומאורגנת היטב לחטיפת תינוקות ממוצא תימני והברחתם למשפחות מבוססות עבור בצע כסף. אנשים אלו מעולם לא הועמדו לדין והצליחו להתחמק מעונש.

 

חטיפת ילדי תימן היוותה למעשה את יריית הפתיחה למסורת בעלת עשרות שנים המתקיימת עד עצם היום הזה, בה מתנהלת  רשת רחבת היקף של עובדים סוציאלים המהלכים אימים על השכבות החלשות, פולשים בכח אל תוך המציאות האינטימית ביותר של חייהם ומכתיבים להם איך להתנהל עם עצמם ועם משפחתם. בפועל אין שום קשר בין סיסמת האקדמיה כי "העובד הסוציאלי צריך לעזור לפרט לשלוט טוב יותר בחייו" לבין המציאות המרה בה העובד הסוציאלי הוא למעשה השולט בחייו של הפרט.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי אופי חשיבה מקובע

 

את עולי תימן של אז מחליפים עולי אתיופיה ויוצאי חבר העמים של היום. לעובדים סוציאלים קשה לקבל אורחות חיים השונים מאורח החיים עליו גדלו והתחנכו. עובדים סוציאלים אינם יודעים לקבל ולכבד את השונה מהם. הוצאת ילדים מהבית נעשית בשם אמירות כמו "העולים החדשים צריכים לחנך את ילדיהם עפ"י הנורמות הישראליות…". מישהו מוכן להגיד לי מהי "נורמה ישראלית"? אין חיה כזו. מעולם לא היתה או הוגדרה במסגרת ועדה, אקדמיה או בית משפט. הנורמות הישראליות הן המצאה סוביקטיבית של העובד סוציאלי היחיד, ארוזה במטען שהביא עימו מבית אבא.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך

 

הדימוי העצמי הנמוך של העובדים הסוציאלים מתחיל באקדמיה ואף מוקדם מכך. דרישות הקבלה של בתי הספר לעבודה סוציאלית הן מן הנמוכות באקדמיה. מדובר על דרישות נמוכות הן ברמת הבגרות, הן ברמת הפסיכומטרי, הן ברמת האנגלית והן ברמת הפרופיל האישי. פירוט כאן.

 

בהיותי אקדמאית, אני יודעת כי הסטודנטים באוניברסיטה מעריכים באופן שונה את רמת הקוגניציה של חבריהם בהתאם לחוג בו הם נמצאים (למרות שבפומבי הם לא תמיד מצהירים על כך, כדי לא לפגוע בזולתם). קיימת אינטראקציה שלילית בינם לבין סטודנטים מפקולטות אחרות אשר רמת הדרישות בהן גבוהה יותר.

 

הדימוי העצמי הנמוך שנוצר אצל העובדים הסוציאלים נמצא ברוב המקרים בקורולציה מובהקת עם רמת העצמי הנמוכה שלהם, ובמילים אחרות יש הצדקה מציאותית לדימוי העצמי הירוד. (האופן בו הם רואים את עצמם זהה למי שהם באמת)

 

אני אישית מאמינה כי עובדים סוציאלים מסויימים שהחלו דרכם בלימודי האוניברסיטה, אכן באו מתוך כוונה אמיתית לעזור לנטרל את תחלואי החברה, אך מהר מאד הסתאבו והבינו כי כדי לשרוד את המערכת עליהם לאמץ את נורמות העבודה המעוותות הקיימות כיום שאין להן שום זיקה לעזרה לזולת, ולא, ייפלטו החוצה.

 

כדי להעלות לעצמם את הדימוי העצמי, מלמדים אותם כי העולם מתחלק ל – 2 קבוצות בלבד, מטפלים ומטופלים. הם שייכים לאליטת המטפלים וכל שאר העולם הוא נחות ויש צורך לטפל בו (מלשון עגת העבריינים "חכה חכה אני אטפל בך….") ולשלוט בו. יצר השליטה הבלתי מרוסן שקיים בהם, מקורו שוב בדימוי העצמי הירוד. הם כל הזמן מאתרים אוכלוסיות חלשות מהם כדי להוכיח לעצמם שהם בכל זאת איכותיים ("הנה הם נחותים ממני, זה אומר שאני למרות הכל לא הכי נחות").

 

עובדים סוציאלים מאמצים לעצמם רמות קוגניציה ואינטיליגנציה רגשית שאינן קיימות בהם

 

ברמה הרגשית: בלא מעט מקרים אנו עדים לעובדים סוציאלים שסובלים מפיצול אישיות. מנסים להכנס לנעליים לא להם. מבצעים אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות על דעת עצמם ומכתיבים לפסיכולוגים, פסיכיאטרים ושופטים מה לכתוב. הציטוטים הללו של עובדים סוציאלים מוכרים לכם? "אתה לא יציב…", "אתה דכאוני…", "אתה חרדתי…", "אתה תוקפני…", "אתה חסר מסוגלות הורית…" ועוד ועוד. הם כבר יודעים טוב יותר מאנשי המקצוע ממה סובל ה"מטופל".

 

ברמת הקוגניציה: מנסים להיות מתימטיקאים למרות שאין להם, לא את רמת האינטיליגנציה ולא את ההכשרה לכך.

 

אם תכנסו לתכנית הלימודים לתואר ראשון של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב תראו שבמהלך כל התואר הראשון שלהם, הם לומדים רק 2 קורסים בסטטיסטיקה: שיטות מחקר ומבוא לסטטיסטיקה. שימו לב: רק את המבוא לסטטיסטיקה, כלומר סטטיסטיקה ברמת בגרות.

 

כל שאר הקורסים הם נטו בתחום מדעי החברה. אז תאמרו לי בבקשה. איך יתכן שאדם כזה שבקושי מבין את המושג "הסתברות", ואינו יודע לבצע מחקר סטטיסטי, מגיע כל שני וחמישי לבית המשפט ואומר לשופט ממקום של ספקולציה כי "בהסתברות כזו וכזו הילד יכול לפתח מחלת נפש….בהסתברות כזו וכזו הילד יהיה בסיכון…." וגרוע מכך, איך יתכן שאותם שופטים משתפים איתם פעולה, ופוסקים עפ"י "הממצאים המדעיים" שלהם? במילים אחרות, עבד כי ימלוך.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים מתוסכלים

 

עבודה סוציאלית היא מקצוע שאין בו הרבה תהילה. לא ניתן לפתח בה קריירה ואינה תורמת להתפתחות האישית של העוסק בה. עבודה סוציאלית היא מקצוע אפור ושוחק. עבודה סוציאלית מתקשרת לרשות מבצעת ולא לרשות מתכננת וחושבת.

 

למה הדבר דומה?מי שמתכנן את הבנין הוא מהנדס הבנין. מי שבונה אותו הם פועלי הבנין, עפ"י הוראות שניתנו להם מראש. תסכימו איתי שלחשוב ולתכנן זה הרבה יותר מעניין מאשר לבצע את מה שכבר תיכננו בשבילך מראש. עובדים סוציאלים רבים מתוסכלים כי בהגדרת התפקיד, הם אינם מהווים אוטוריטה בקבלת ההחלטות. הפסיכולוג הוא שמאבחן, הפסיכיאטר הוא שמחליט לגבי התרופות, השופט הוא שפוסק, והם רק פועלי הבנין.

 

כדי להוריד את התסכול הזה מעליהם, הם פיתחו במהלך השנים מנגנונים שאיפשרו להם לעקוף את המגבלה הזו ולקבל החלטות על דעת עצמם, ואם לא להחליט, אז להשפיע על אותה אוטוריטה איך להחליט. כיום אנו עדים למכונה משומנת היטב ובלתי מרוסנת של פקידי סעד שסמכותם עומדת מעל החוק ומעל לכל שופט עליון. הם עושים מה שבא להם ואיך שבא להם, רומסים כל פרח הנקרה בדרכם ומפריע להם ב"מלאכת הקודש" שלהם. את מה שלא נתנו להם באוניברסיטה, הם לקחו בכח במסגרת החיים בחוץ.

 

הם מתרבים ומתרבים, ואיתם מתרבות הבעיות

 

היכן שלא תביט, תמצא אותם סביבך: במשרדי הרווחה, במשטרה, בבתי הסוהר, במעונות קשישים, בבתי החולים לתשושי נפש, במקלטים לנשים מוכות, במוסדות לילדים ונוער, במכון להתפתחות הילד, בעמותות שונות ומשונות הפועלות בשם "ההומאניטריזם וזכויות האדם"… כמו תמנון עם זרועות ארוכות, ידם בכל.

 

בהתאמה למספרם הגדל והולך, גדלה והולכת רמת העוני, אלימות הנוער, האשפוזים הפסיכיאטרים, הניכור החברתי, השפל במערכת החינוך (תשאלו את קדמן, עוד עובד סוציאלי).

 

אם רמת התמורות הסוציו אקונומיות השליליות עומדת ביחס ישר לגידול במספר העובדים הסוציאלים, אז לשם מה צריך אותם בעצם? אם הם נמצאים כאן בגדר יועצים או שליטים ולא בגדר אנשי מעשה, אז איזו תועלת צמחה עד כה מעצות האחיתופל שלהם ומהדיקטטורה שלהם?

 

אז למה הן נגד אבות?

 

כי הן משליכות על הכלל מחייהן האישיים.

 

80% מהעובדים הסוציאלים הם נשים. עובדי הרווחה ברשויות המקומיות עובדים בממוצע 75% משרה. (אם היו עובדים משרה מלאה היו עוברים את השכר הממוצע במשק)

 

תחשבו לרגע מה קורה בחיים האישיים שלהן. הן הלכו ללמוד עבודה סוציאלית. מקצוע חסר יוקרה, חסר אג'נדה ברורה, בעל הגדרות כלליות מדי ולא ממוקדות. מקצוע שיוכל לשלב אמהות במשרה מלאה ללא התפתחות אישית פלוס כמה ג'ובות מהצד ללא השקעה גדולה מדי. נשים קטנות.

 

את הפרנסה הגדולה מביאים הבעלים שלהן, אלו שעובדים מצאת החמה ועד רבע שעה לפני שהילדים הולכים לישון.

 

בחיי המשפחה שלהן, האב הוא המפרנס הראשי, הכספומט, והאמא תפקידה לגדל ולחנך את הילדים.

 

בחיי המשפחה שלהן, האבא, חשוב שיהיה רוב שעות היום בעבודה כדי שיהיה אוכל לילדים. הנוכחות שלו בבית לא חשובה, הוא מתפקד על תקן של דוד. רואה את הילדים ככה, מדי פעם.

 

בחיי המשפחה שלהן, קיימת דינאמיקה מעוותת בה האב אינו שותף כלל וכלל לגידול הילדים אלא רק האם. ולכן הן לא יכולות לעבוד במשרה מלאה.

 

בחיי המשפחה שלהן צריך לחנך ולעשות "נו נו נו", ולדידן כלל החברה היא אוביקט שיש "לחנך" ולעשות לו נו נו נו.

 

הן חושבות כי המודל המעוות והלא בריא הקיים אצלן בבית בו למעשה אין אבא בבית כי אם דוד, מתאים לכלל האוכלוסיה, והן טועות. הן טועות כי הן לא מסוגלות לקבל או להבין אורחות חיים שונים מהן. הן טועות כי הן מקובעות וכלואות בתפיסות עולם עתיקות.

 

במשפחות בריאות האבות שותפים מלאים לגידול הילדים ולא לחינם אנו קוראים לתא משפחתי "בית אב" ולא "בית אם".

 

התוצאה: הן מקבלות החלטות עפ"י אורח החיים הלא נורמטיבי הקיים אצלן בבית.

 

משפחות של עובדים סוציאלים הינן משפחות לא נורמטיביות !!!!

 

באחד הימים נכנסתי לחנות לבגדי הלבשה תחתונה בישוב בסביבות שעה 1 בצהריים. נכנסתי לתא מדידה בחנות, ובעודי מודדת נכנסה פקידת הסעד, באמצע יום עבודה וביקשה תחתונים לבנה בן ה 11 (הסתתי את הפרגוד לוודא שזו אכן היא). תבינו, אמצע יום עבודה וגברת "עבודת קודש העמוסה" יוצאת לסידורים. אישה נקבה קונה לבן זכר בן 11 תחתונים. תארו לכם שאבא היה קונה תחתונים לבתו בת ה-11, איזו מהומה היתה קמה במדינה. חצי מדינה היתה זועקת (חצי מהמדינה זו אוכלוסיית הנשים) פ-א-ד-ו-פ-י-ל-י-ה, גוואלט!!!

 

ראיתם איזה חוסר שוויון?

 

אז למה עשיתי עליכן אנליזה ותייגתי אתכן?

 

כי זה מה שאתן עושות בחיי היום יום שלכן. לא עוזרות אלא עוסקות הן בעבודה והן בבית בתיוג וקטלוג אנשים. לפני שאתן מתייגות אנשים, נסו להגיע למודעות עצמית שחסרה לכן. נסו להבין מי אתן באמת. אתן עולם הולך ונעלם. אתם עדת נשים קטנות, עקרות בית לא מוערכות שמפילות את תסכולן על האוכלוסיות החלשות.

 

הפוסל, במומו פוסל.

 

————————————

 

רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ה’ – עדותו של הרב מנחם פורוש

הרב מנחם פורוש, תיק מס' 102/97, היה העד החמישי. במהלך תקופה זו בה נעלמו הילדים, הרב פורוש כיהן כמזכיר מפלגת אגודת ישראל. אגודת ישראל דאז היתה אחראית על תיק הרווחה בממשלת בן גוריון. הרב פורוש העיד כי נועד עם בן גוריון בנוגע לילדים שנעלמו אך בן גוריון טען שאינו יודע על כך דבר וביקש הוכחות.

במהלך עדותו התפרץ אליו אחד הנוכחים באולם ודרש ממנו שיחשוף את כל מה שהוא יודע. אחד המאבטחים ביקש מן האיש לעזוב את האולם. בעקבות זאת, התרגז האיש עוד יותר וצעק על המאבטח באומרו כי בעברו עבד כקצין במשטרה ושלא יאמרו לו איך עליו להתנהג. העימות בין האיש למאבטח עבר לפסים אלימים, עת שהמאבטח ניסה בכח להוציא את האיש מן האולם. מאבטחים נוספים נחלצו לעזרתו של עמיתם המאבטח כדי להוציא את האיש מן האולם, בזמן שאמצעי התקשורת מסקרים את האירוע באולם.

מאוחר יותר נודע לי כי שמו של האיש הוא יצחק כרם, אשר החל לעבוד כשוטר במשטרה, קודם לדרגת רב-פקד ופרש מן המשטרה לאחר ש"למד כי כל המערכת מושחתת". מאז פרישתו הקדיש זמנו לחקר הנושא של חטיפת ילדי תימן.

הרב פורוש המשיך בעדותו בפני הועדה. ראש הועדה, שופט בית המשפט העליון בדימוס, יהודה כהן, מתח בקורת על הרב פורוש באומרו כי התאכזב ממנו משום שסיפק מידע בקווים כללים ולא ירד לפרטי העובדות, כפי שציפה ממנו.

צופה אחר, מר יינון גיספן, החל אף הוא לצעוק לעבר הועדה באומרו כי היא מכסה על הסיפור האמיתי. מר גיספן עזב את האולם בזעם וקרא לכל הנוכחים אשר מסכימים עימו לעזוב את האולם כאות מחאה. מחצית מן הנוכחים קמו ועזבו את האולם בשעה שהעיתונות מלווה אותם החוצה.

בעת שהרב פורוש המשיך בעבודתו, פשטה שמועה כי כתב ערוץ 2, מתי כהן אמר שהרב פורוש מסר לו, שלא לציטוט, שמות של אנשים שהיו מעורבים בפרשה, אך הוא פחד להצהיר באופן פומבי על זהותם.

במהלך עדות פורוש קמה אישה מן הקהל ואמרה "מתי כהן נמצא כאן איתנו. מדוע יש לתהות לגבי שמותיהם של המעורבים בפרשה כשאפשר לשאול את מתי כהן…". בעקבות זאת הוצאה האישה מן האולם ע"י אחד המאבטחים.

לא עברה דקה והועדה החוקרת קראה למתי כהן להעיד. מתי כהן אמר כי דבריו של פורוש "הוצאו מהקשרם"…

הוא טען שהרב פורוש רק אמר בפניו כי ישנם אנשים שהיו אז בעמדות בכירות ועדיין בחיים, ועל הועדה לקרוא להם להעיד כדי לבדוק אם בידיהם מידע שעדיין לא נחשף. מתי כהן אמר לועדה כי בתום השימוע ימסור לידיה קלטת שלו עם הרב פורוש בת 19 דקות….

 ————————————————–

תורגם ע”י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ד’ – עדותה של משפחת ויינטרופ

גב' ויינטרופ היתה העדה השלישית (תיק מס' 68/97).

גב' ויינטרופ עלתה לישראל מפולין ובעלה מבולגריה.  ב-1 בדצמבר 1951 נולד בנם אליעזר. כאשר היה בן 8 ימים נערכה לו ברית מילה ומספר ימים לאחר מכן פיתח שיעול קל. הזוג ויינטרופ הזמין רופא, שבדק את אליעזר ואמר שהתינוק בריא לחלוטין.

לאחר מכן הגיע רופא אחר לבדוק את אליעזר והודיע להורים כי צריך לאשפז את התינוק בבית החולים. אליעזר נלקח לבית החולים הדסה בתל אביב. ביום המחרת, כשהגיע מר ויינטרופ לבקר את אליעזר נמסר לו שבנו נפטר.

בעלה של גב' ויינטרופ היה העד הרביעי. הוא העיד כי אליעזר אושפז במחלקת הילדים בבית החולים הדסה ברח' בלפור בתל אביב. כאשר הגיע לבית החולים למחרת היום, הודיעה לו האחות כי התינוק נפטר והוא ייקבר ביום שלאחר מכן בבית הקברות בגבעת שאול.

מר ויינטרופ דרש לראות את גופתו של בנו במקום, אך האחות סירבה וענתה לו שאין מה לראות…

ביום המחרת הגיע מר ויינטרופ לבית הקברות בגבעת שאול ושאל למקום קבורתו של בנו. נאמר לו שעפ"י ההלכה היהודית, תינוק שגילו פחות מ-30 יום אינו נקבר בקבר נפרד. אליעזר היה בן 21 יום ביום "פטירתו".

מר ויינטרופ אף העיד כי הגיע לבקר את בנו בבית החולים לפני השעה 10 בבוקר, וכבר אז נמסר לו כי בנו "נפטר",

מר ויינטרופ טען שוב כי בנו סבל מצינון קל.

משפחת ויינטרופ מעולם לא קיבלה מהרשויות תעודת פטירה או כל מסמך אחר המעיד על פטירתו של בנם.

 ————————————————–

תורגם ע”י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ג’ – עדותה של משפחת סלאח

מר דחבש סלאח ומשפחתו, מבני העדה התימנית היו העדים הבאים.

בתם זארה נלקחה מהם בעת ששהו במחנה עולים בראש העין. מר דחבש העיד שכל המשפחה נלקחה הישר מן המטוס למחנה העולים. שבועיים לאחר שהגיעו למחנה, זארה הופרדה מן המשפחה ונלקחה ל"בית תינוקות" בתוך המחנה. זארה היתה בת שנתיים כאשר נלקחה מהם ועדיין ינקה מחלב אימה.

משפחת סלאח אהבה מאד את זארה וביקרה אותה מדי יום בבית התינוקות במהלך השבועיים הראשונים לשהותה שם.

באחד הימים נסעו בני משפחת סלאח לביקור סוף שבוע אצל דודתו של מר דחבש שהתגוררה ברמת גן. הדודה ומשפחתה התגוררו בישראל מזה זמן מה, לפי עלייתם של משפחת סלאח לישראל.

כאשר מר דחבש ומשפחתו חזרו מביקורם ברמת גן אל מחנה העולים, הם נסעו לבקר את זארה בבית התינוקות ושם הודיעו להם כי בתם נפטרה.

דחבש העיד כי שאל את צוות המקום לגבי מועד פטירתה של זארה, והם ענו לו כי נפטרה ביום ששי. מר דחבש ראה לאחרונה את בתו ביום ששי בבוקר והיא היתה במצב בריאותי טוב. כששאל אותם לפשר סיבת המוות לא קיבל תשובה.

מר דחבש ניסה לאתר את קברה של זארה במשך 50 שנה אך ללא תוצאות.

מספר ת.ז. של זארה היה 1054761. זארה היתה הילדה השלישית במשפחת סלאח.

בתו הגדולה של דחבש, לאה, העידה אף היא. לאה היתה כבת 9-10 כאשר אחותה נלקחה ממנה. לאה מסרה כי המשפחה התגוררה באוהל, בעוד שזארה נלקחה למבנה ששימש כבית יתומים. הבת העידה כי בני משפחתה ביקרו את זארה מדי יום, וגם באותו יום ששי בו נעלמה. לאה זכרה את זארה באותו יום כילדה בריאה ושמחה.

 ————————————————–

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

.בית משפט העליון לערבים ושמאלנים נגד גברים וילדים

 

גפני: בעליון שולטים אשכנזים ושמאלנים
בכנס במכללה האקדמית נתניה תקף ח"כ גפני בחריפות את בית המשפט העליון ואמר כי המוטיב השולט בעליון הוא של אשכנזים, שמאלנים וחילונים
עוזי ברוך
יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט בכנסת, פרופ' מנחם בן-ששון, מתנגד להצעת החוק האוסרת פרסום שם של נאשם לפני הגשת כתב אישום ומסרב לזרז את אישור החוק בוועדה.
 
בכנס על "חוקה לישראל" שנערך במכללה האקדמית נתניה אמר בן-ששון כי מוטב בעניין זה להגיע להסכמה עם מועצת העיתונות כמייצגת וולנטרית של אמצעי התקשורת.בן-ששון לא מתכונן לתת קדימות לחוק ולדעתו הוא יגיע לדיון בוועדה רק בעוד כשלושה חודשים.

ח"כ הרב משה גפני (יהדות תורה) הנמנה על יוזמי החוק אמר בדיון כי אסור לפגוע באדם לפחות עד שיוגש נגדו כתב אישום. ע"פ הערכות כנגד 97% מהחשודים לא מוגש כלל כתב אישום. יחד עם זאת מוכן ח"כ גפני שהחוק לא יחול על נבחרי ציבור, למרות שהדבר "יבריח", לדבריו, אנשים טובים מהזירה הפוליטית.

ח"כ גפני תקף בחריפות את בית המשפט העליון ואמר כי "בהעדר חוקה עושה בג"צ מה שהוא רוצה, זה הופך את ישראל למדינה לא דמוקרטית. המוטיב השולט הוא של יהודים אשכנזים, חילונים ושמאלנים, הדיון הציבורי בענייני דת ומדינה הוכרע בבג"צ מראש, העליון לא מיצג בעניין זה את הציבור שרובו מסורתי, בג"צ לא צריך לדון בנושאים מצפוניים של דת ומדינה. בכנסת בניגוד לעליון לא חתכו נושאי דת ומדינה בסכין", אמר ח"כ גפני.

שופט בית המשפט המחוזי (בדימוס) אורי שטרוזמן חייב את הצעת החוק לאיסור פרסום שם אדם לפני הגשת תביעה בתנאי שלא תחול על פוליטיקאים. לדעתו יש לאסור גם פרסום תמונתו של אדם עד להגשת כתב אישום. הוא גילה כי העלה הצעה כזו כבר לפני 18 שנה ולא נענה. בדיון השתתפו גם פרופ' אשר מעוז וד"ר שוקי שגב מביה"ס למשפטים במכללה האקדמית נתניה.

חה"כ משה גפני קבל בכנס, כי יו"ר ועדה החוקה פרופ' מנחם בן-ששון (קדימה) מקיים יותר מידי ישיבות של הועדה הדנה בחוקה. "תעשו לי טובה תשכנעו אותו להפחית במספר הישיבות,בעיקר כי לדיונים מגיעים לרוב רק חה"כ הדתיים", פנה גפני ב"בקשת עזרה" לסטודנטים. בן-ששון עצמו הודיע כי בדעתו להביא לאישור הכנסת נוסח מוסכם עוד השנה, כאשר לגבי חלק מהסעיפים יוצגו להכרעת המחוקקים שתי גרסאות.
 
 

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ב’ – עדותה של שרה לייכט

13 באוקטובר 1997, בית אגרון בירושלים, לשכת העיתונות הממשלתית.
במקום זה התכנסה הועדה הממשלתית שהוקמה כדי לחקור את פרשת חטופי תימן וילדים אחרים שנלקחו ממשפחתם בשנים 1948-1954. השימועים נערכו מדי שבוע.

גברת שרה לייכט היתה העדה הראשונה באותו יום. היא עבדה כאחות במרכז ויצו בתל אביב בשנת 1950. גברת לייכט עבדה כמטפלת בילדים משעות הבוקר ועד לשעות 2-3 אחר הצהריים, ובמהלך עבודתה הוכשרה שם כאחות.

מרכז ויצו דאז נקרא בשם "המוסד לטיפול באם ובילד", אך גב' לייכט העידה כי מדובר היה בשם ששימש כהסוואה למרכז אימוץ שפעל במקום. את המקום ניהלה אישה בשם רבינה קיש, סגניתה היתה גב' ברבש ורופאת הצוות היתה גב' שפירא.( שימו לב, כמו במקרים רבים שוב מדובר בעדת נשים "טובות וחסודות", רונית)

הילדים אשר טופלו במוסד ויצו היו בטווח גילאים של בין יום אחד לשנתיים. לאחר שהגיעו לגיל שנתיים, הם הועברו למוסד יתומים שנוהל ע"י גב' רלח. (לדעתי, ילדים שלא הצליחו למכור, לא יכלו להחזירם למשפחותיהם האמיתיות משום שכבר דיווחו להם שהתינוק שלהם מת,משום כך זרקו אותם במוסד יתומים, רונית)

גב' לייכט הציגה בפני הועדה תמונה שלה עם אחד הפעוטות בהם היא טיפלה, שמו היה דרוויש, ואותו זכרה במיוחד משום חיבתה המיוחדת אליו. העתק של התמונה נמסר לועדה. בתום השימוע שוחחתי עם גב' לייכט שאף הראתה לי את התמונה.

מוסד זה של ויצו היה אחד מיני מוסדות רבים שחטפו ילדים, פשוטו כמשמעו, מכרו אותם בחשאי והגדירו את המהלך כ"אימוץ".

גב' לייכט זוכרת את היום בו הוצא דרוויש מן המוסד. לעובדי המוסד נאמר כי דרוויש נמסר למשפחה ממוצא פולני שהתגוררה ביפו. כמו כן, ניתנה לאחיות ולמטפלים הוראה האוסרת עליהם ליצור קשר עם דרוויש או עם הוריו, גם אם ייתקלו בו ברחוב, משום שההנהלה טענה שההורים החדשים של דרוויש מתגוררים בסמוך למוסד. גב' לייכט חיפשה את דרוויש בין הילדים שפגשה בשכונה אך מעולם לא ראתה אותו יותר.

(לדעתי, הנהלת המוסד העבירה לעובדים דיסאינפורמציה. כדי שלא יתחילו לחקור ולנבור מה עלה בגורלו של הילד. הם הזינו את העובדים במידע שגוי ובלבד שלא יתחילו לשאול שאלות. שנות ה 50 במדינת ישראל היו שנים של מיתון קשה, מדינה בהתהוותה ולא סביר שמשפחות ישראליות רבות אימצו את הילדים הללו, כי רוב המשפחות הישראליות, גם מיוצאי מזרח אירופה (פליטי השואה) היו במצב כלכלי קשה. סביר להניח שהילדים הוצאו אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל למשפחות מבוססות במדינות מערביות. הסבר זה נתמך זה ע"י מה שקורה עם האימוצים הבינלאומיים כיום. האימוצים הבינלאומיים נעשים במדינות העולם השלישי, מדינות בהן גם משפחות רגילות חיות בתנאים קשים. במדינות אלו, ילד מוצא אל מחוץ המדינה רק אם המשפחה הביולוגית אינה מסוגלת לגדלו ולא נמצאה משפחה מקומית שמוכנה לאמצו, רונית)

גב' לייכט נשאלה אם זכורים לה מקרים בהם מתו תינוקות. היא השיבה בשלילה, למעט מקרה אחד בו התגלה תינוק בן יומו בפח האשפה (אפילו קברים לא הכינו להם, מזעזע, רונית). היא ציינה כי מקרה זה היה יוצא דופן. לדבריה הטיפול בילדים היה מלא ב"חום ואהבה"….

———————————–

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו.

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

"בייניש שקרנית עם קבלות"

שתי שקרניות חברו יחדיו , השופטת כוחן שהוכח שהיא שקרנית בדיוק כמו שהוכח שהשופטת בייניש שקרנית

ולכן הגונב מגנב פתור .

השופטת כוחן מזייפת פרוטוקולים, פוגעת באב הגרוש ובילדים, משתפ"ית הרווחה ומשטרת ישראל , אירגוני פשיעה ובטח לאחר הרשעת חיים רמון

אינה ראויה להיקרא שופטת בישראל!!!

כתבה מתוך אתר NFC

נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, נתפסה שוב בשקר גס. הפעם בעניינה של שופטת בית משפט השלום בתל אביב, חיותה כוחן. ביניש שיקרה, וכשנוכחה שנתפסה, שיקרה שוב כדי להיחלץ מהשקר הקודם וממעשה מכוער שעשתה מאחורי גבה של השופטת כוחן. עכשיו יודעים גם השופטים וגם רבים וטובים (אחרים) כי בראש בית המשפט העליון יושבת שקרנית עם קבלות, הגורמת נזק בלתי הפיך למעמדו של בית המשפט העליון.
ביניש נתפסה הפעם בקלקלתה, והחמירה את מצבה בנימוקים המגוחכים שהציגה. לזאת יש להוסיף את אופן התנהלותה במיוחד בתקופה האחרונה, כפי שנפרט להלן:

·                         העובדה שביניש הסירה את מועמדותה של חיותה כוחן מרשימת המועמדים לקידום לכהונת שופט בית המשפט המחוזי – על-דעת עצמה ובאופן בלתי תקין, בלא להיוועץ כדבעי עם עמיתיה בוועדה, מעידה כי ביניש מצפצפת על החוק ועל סדרי עבודתה של הוועדה לבחירת שופטים;·                         העובדה שביניש פעלה מאחורי גבה של כוחן, מבלי לשתפה בהחלטה שהיא משמעותית ביותר ליוקרתה ולקידומה של כוחן, מעידה כי ביניש אינה רגישה די הצורך לזולתה;העובדה שבשיחתה עם השופטת כוחן סיפרה ביניש לכוחן כי השר דניאל פרידמן הוא העומד מאחורי הסרת מועמדותה – דבר זה הוכח כשקר גס, מעידה כי ביניש גם שקרנית וגם אדם מניפולטיבי ומסוכן, שאינו בוחל בלהעליל על אחרים, הכל כדי "לתמרן" ולהיחלץ מצרה אליה נקלע;·                         העובדה שביניש, באמצעות מקורביה, מנמקת עתה את הסרת מועמדותה של כוחן (בסבב המינויים הקרוב), בכך שהיא בעצם מגוננת על כוחן – מפני דחיית מועמדותה של כוחן נוכח התנגדותו הצפויה של פרידמן (כוחן "סומנה" על-ידי פרידמן בעקבות פסק דינה בפרשת חיים רמון), מעידה כי ביניש אינה מעניקה את הגיבוי המקצועי והאישי הנחוץ לשופטים העושים מלאכתם נאמנה;העובדה שביניש, במעשיה המכוערים, יוצרת זיקה חדה וברורה בין פסק הדין בפרשת רמון לבין קידום או אי-קידום השופטת כוחן, מעידה כי ביניש נעדרת את הכישורים המקצועיים והערכיים לשמש בתפקיד הרם של נשיא בית המשפט העליון. שמגר וברק , לדוגמא,גוננו על שופטים כל עוד אלה פסקו על-פי צו מצפונם, גם אם פסק הדין התהפך בבית המשפט העליון. קידומה של דליה דורנר לבית המשפט העליון, לדוגמא, לא נמנע על-ידי הנשיא דאז מאיר שמגר, גם לאחר שבוטל פסק דינה (מהמחוזי) בפרשת דמיאניוק, והנאשם זוכה;

• עובדה שביניש מקימה לעצמה "מערכת מקבילה" (ועדה ממליצה בראשה עומדת השופטת בדימ. דליה דורנר) – שבוחנת עבורה מועמדים לקידום מקרב שופטי בתי משפט השלום, מעידה כי ביניש נעדרת עכבות. כדי לנגוס בעצמאותם של השופטים ולהעצים את תלותם בה, פועלת ביניש – מעל ראשם של חברי הוועדה לבחירת שופטים – באופן זדוני העומד בסתירה לחוק.
  באתרנו (Nfc) התרענו פעמים רבות ממסוכנותה של ביניש. התרענו מפני הפעולות שביצעה כדי לחלץ את בעלה, עו"ד יחזקאל ביניש, מעבירות פליליות חמורות וברורות שביצע. הזהרנו, כי מינויה לכהונת נשיא תגרום לפגיעה קשה באמון הציבור במערכת השיפוט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט. לצערנו, התחזיות הקודרות ביותר התממשו, מהר מאוד.עכשיו אנחנו מזהירים, כי מחמת הפגיעה הנמשכת במעמדו של בית המשפט העליון, עלולים בעלי דין רבים להגיב במרי נגד ערכאות השיפוט. פסקי דין לא יכובדו, ובעלי דין יתייחסו אליהם כאל המלצה בלבד. שופטים טובים ומוכשרים יעדיפו לצאת לשוק הפרטי; משפטנים ועורכי דין מוכשרים יעדיפו לספסר בעסקות נדל"ן, ולא להימנות עם חבר השופטים שבראשו עומדת שקרנית עם קבלות.

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק א' – מבוא

יחיאל מן הוא עיתונאי עצמאי מאשחר בגליל. כתב כתבות בנושאים שונים שהתפרסמו בעיתוני חוץ. בין כתבותיו, נושא חטיפת ילדי תימן.
מובא כאן תרגום שלי לסדרת המאמרים שלו בנושא שפורסמו בדצמבר 1997. רונית.
______________________________________________________________________________________

בשנים 1948-1954 הוצאו אלפי ילדים, חלקם בכח, ממשפחותיהם הביולוגיות, בעת ששהו בבתי חולים ובמעונות. ילדים אלו נמכרו מאוחר יותר לגורמים בארץ ובחול עבור סכומי כסף גבוהים ונלקחו לאימוץ. להורים הביולוגים נאמר כי הילדים נפטרו.

במרבית המקרים, כאשר ההורים שאלו לסיבת המוות, ביקשו תעודת פטירה או כל מסמך אחר היכול לשפוך אור על פטירתם של הילדים, הם לא קיבלו מענה ולמעשה התעלמו מהם.

ההורים מעולם לא ראו לא את גופות הילדים ולא את הקברים שלהם. במקרים אחדים הראו קברים למשפחות. חלק מן ההורים שלא האמינו כי ילדיהם האהובים והבריאים מתו בן לילה, חפרו מאוחר יותר בקברים וגילו קברים ריקים.

בפרשה הזו היו מעורבים רופאים, אחיות, עובדים סוציאלים ונציגים אחרים של הממסד הישראלי, אשר מאוחר יותר השמיעו טיעונים "מוסריים" למעורבותם בפרשה.
אני מאמין כי הסיבה לחטיפת הילדים הללו היתה בצע כסף גרידא.

החטיפות נמשכו גם אל תחילת שנות ה 60. התפיסה הרווחת היא כי מדובר רק בילדים יוצאי תימן, אך המחקר שלי מוביל למסקנה כי מדובר גם בקורבנות יוצאי מדינות נוספות, רובן מדינות המזרח התיכון: טוניס, ספרד, מרוקו, לוב, עיראק, פרס ואף בלגיה.

ועדת חקירה קבעה באופן רשמי כי מדובר בכ-2400 ילדים, אך הרבי עוזי משולם הצליח לאתר שמות של 4500 ילדים. אני מאמין כי המספר האמיתי גבוה אף הרבה יותר ממספר זה, משום שגיליתי כי מספר רב של משפחות לא דיווחו על ההיעלמות של הילד, ולהערכתי מדובר בכ 10,000 ילדים שנחטפו ונמכרו.

בפרקים הבאים אציג עדויות של אנשים שונים בפרשה, בכלל זה גורמים שהשתתפו בחטיפות.

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חה”כ מרינה סולודקין: עובדים סוציאלים שיכורים מכח, רואים ביוצאי אתיופיה ”טרף קל” ועם יד קלה על ההדק מוציאים ילדים מן הבית”.

הוצאת ילדים יוצאי אתיופיה מן הבית  – מתוך אתר הממשלה 
 
04/12/2007
חה”כ מרינה סולודקין: עובדים סוציאלים שיכורים מכח, רואים ביוצאי אתיופיה ”טרף קל” ועם יד קלה על ההדק מוציאים ילדים מן הבית”.
יש התייחסות פטרנליסטית ליוצאי אתיופיה המדינה יודעת טוב יותר מכם
מה טוב בשבילם
חה”כ אברהם מיכאלי: ”הוצאת ילדים מן הבית זה פיקוח נפש, יש הבדלי תרבות וגישה אך אסור להפוך הורים יוצאי אתיופיה לחסרי ישע כלפי ילדיהם. חשוב לסייע להם לתקשר עם ילדיהם.
עדותה של גב` מ , יוצאת אתיופיה שילדיה הוצאו מהבית ספרה לוועדה: ”לקחו לי 4 ילדים מתוך 6 ילדים, בשעה שהנקתי שני תינוקות. רשויות הרווחה לא שיתפו אותי בהחלטה – האשימו אותו בכך שאני טפשה ומשוגעת. הילדים הוצאו לחינוך מיוחד. הם סובלים בפנימיות”. היא הציגה בפני הוועדה תמונות ובהן הילדים מוכים וחבולים”.
חה”כ מרינה סולודקין ניהלה הבוקר את ישיבת הוועדה בנושא: הוצאת ילדים יוצאי אתיופיה מן הבית. היא אמרה: ”אין לאף זכות לרמוס זכויות של הורים עולים. יש לנו שלד בארון: פרשת יהודי תימן, שעודה משפיעה על התנהגות המדינה כלפי משפחות עולים. בתי משפט עדיין חושבים שצברים עדיפים בגידול ילדי עולים מאשר העולים עצמם, אשר אינם שולטים בשפה ואינם מכירים את זכויותיהם בישראל”. עובדים סוציאלים שיכורים מכח, רואים ביוצאי אתיופיה ”טרף קל” ועם יד קלה על ההדק מוציאים ילדים מן הבית”.
חה”כ יעקב כהן: ”העברת ילדי עולים לפנימיות – זה לא ניתוק בין הילד למשפחה. אולם, אי אפשר לכפות זאת על המשפחות עולים. חשוב לשכנע את ההורים שזה לטובת ילדיהם”.
חה”כ אברהם מיכאלי: ”הוצאת ילדים מן הבית זה פיקוח נפש, יש הבדלי תרבות וגישה אך אסור להפוך הורים יוצאי אתיופיה לחסרי ישע כלפי ילדיהם. חשוב לסייע להם לתקשר עם ילדיהם. דרושים צעדים דרסטיים מאשר תקציבים גדולים. יש להקים לאלתר צוות משותף למשרד הרווחה והקליטה שיגשר בין הורים לילדים יוצאי אתיופיה, בענין מניעת הוצאת ילדים מן הבית. שכן מדובר בדיני נפשות”.
עו”ד יעל מקליס, ארגון טבקה – מרכז לסיוע משפטי וסנגור קהילתי ליוצאי אתיופיה: ”המדינה מצפה שהעולים מאתיופיה המגיעים מתרבות הפטריארכלית – שבה הילדים היו מאד פונקציונאלים ובמעמד נחות – יפנימו ”אינסטנט” את הכלים החינוכיים שלנו”. יש לרשויות הרווחה מסר כפול: הפ מתערבים באופן שונה לחלוטין לגבי התנהגויות זהות של הורים ישראלים ושל הורים עולים. משפחות רבות יוצאות אתיופיה נאבקות על הישרדותן ואין מודעות לזכויותיהן לקבל לווי וייצוג בהליכים משפטיים ובוועדות ההחלטה.
חה”כ סופה לנדבר: ”זהו פשע לקחת ילדי עולים לפנימיות ולנתקם ממשפחתם הגרעינית”
עו”ד בת-אל אנניה, ארגון טבקה – מרכז לסיוע משפטי וסנגור קהילתי ליוצאי אתיופיה: ”אני זוכרת את עצמי כילדה, בשנת 91 מיד עם עלייתי, שעוד לא היה ברור לי כשהגעתי לישראל, לקחו אותי לפנימייה עם מאות ילדי עולים כמותי, מבלי לשאול את הורינו, תוך מחשבה שמיטיבים איתנו”.
עדותה של גב` מ , יוצאת אתיופיה ספרה לוועדה: ”לקחו לי 4 ילדים מתוך 6 ילדים לפני כ-10 שנים, כששהיתי במרכז קליטה ובשעה שהנקתי שני תינוקות. רשויות הרווחה לא שיתפו אותי בהחלטה – האשימו אותו בכך שאני טפשה ומשוגעת. הילדים הוצאו לחינוך מיוחד. הם סובלים בפנימיות: היא הציגה בפני הוועדה תמונות ובהן הילדים מוכים וחבולים”.
גברת י, יוצאת אתיופיה: ”בעלי נפטר עוד באתיופיה ועליתי עם 4 ילדים. בישראל הכרתי חבר ויש לי עמו בת. משנוצר ביננו סכסוך, החבר, קשיש בן 70 מכובד בקהילה, בשיתוף פעולה עם העו”ס טען שאני משוגעת ונלקחתי לבית חולים לימים אחדים. הילדה המשותפת הועברה למשמורת האב – לפי המלצת העו”ס – המקרה כלל לא הגיע לבית המשפט”. הוועדה למדה כי מי שגידל את הילדה לא היה אביה כי אם ילדיו הבוגרים מנישואיו הקודמים. ממכתב שכתבה הילדה לשופט – למדה הוועדה כי האב התעלל בילדה מינית, ולכן היא מסרבת לפוגשו. בזכות התערבות ארגון ”טבקה” הוחזרה הילדה אל אמה.
גברת ד, יוצאת אתיופיה דווחה לוועדה כי לה 5 ילדים ושניים מהם הוצאו מחזקתה ע”י משטרה שהוזמנה ע”י פקידת הסעד. למרות שהאם מאד רוצה לגדלם.

חנה סלוצקי, פקידת סעד ארצית לחוק הנוער, משרד הרווחה: ”אני מוחה על התגובה הקשה וההכללה. אכן, יש לנו קשיים בהתמודדות עם עולים חדשים. קשה לנו ללמוד את המנטליות. אני מזמינה עובדים סוציאלים דוברי השפה האמהרית להכשרה לפקידי סעד. בחצי השנה האחרונה הוצאו ל-8 מרכזי חירום 55 ילדים עולים חדשים מהם 10 יוצאי אתיופיה. היא הוסיפה הלוואי שנצליח להגיע למצב בו נוכל לחשוב על פתרונות מותאמים יותר לאוכלוסיה זו במסגרת FAMILY GROUP CONFERENCE. שרותי הרווחה פועלים על פי קריטריונים של חוק הנוער טיפול והשגחה.
דליה בר שדה, מנהלת השרות לעבודה קהילתית במשרד התמ”ת: ”270 ילדים הועברו לפנימיות רווחה – 1/3 מתוכם הוצאו ע”פ צו בית משפט”
צגה מלקו, מנהלת השידורים באמהרית, ברשות השידור: ”מיום שעלינו ארצה תמיד החליטו עבורינו. לקהילה יש אי-אמון מובהק בעו”ס, יש תחושה שהם מסכסים בין בני זוג ומוציאים ילדים מן הבית”, בית המשפט מקבל קטגורית המלצות של עובדים סוציאליים הפועלים בכלים המתאימים לישראלים ותיקים אך לא לעולים חדשים”.
להלן החלטות הוועדה:
1. בעוד חודשיים תתכנס הוועדה על-מנת לבחון מה השתנה בנושא הוצאה מן הבית של ילדי עולים (יוצאי מדינות חבר העמים, אתיופיה ועוד) בעקבות ישיבות הוועדה האחרונות בנושא.
2. הוועדה קוראת לשר הרווחה, השירותים החברתיים והתפוצות:
א. להורות לעובדי משרדו להכין נייר עבודה אסטרטגי לגבי הוצאת ילדים ממשפחות עולים מן הבית.
ב. להעביר לוועדה נתונים מספריים אודות מספר הילדים ממשפחות עולים שהוצאו מן הבית מאז שנות ה-90.
ג. לבחון ולהשיב לוועדה בהקדם לגבי פתרונות למקרים הקשים שהוצגו בוועדה והועברו לידי נציגי משרד הרווחה, בהם הוצאו ילדים מן הבית תוך רמיסת זכויותיהם וזכויות הוריהם.
ד. להכשיר עובדים סוציאלים: א. להכרת המנטליות של העולים החדשים מכל התפוצות ובפרט מאתיופיה ו-ב.לפעול ברגישות יתר בנושא הוצאת ילדים ממשפחות עולים מן הבית ולנקוט בצעד זה רק כמוצא אחרון ולאחר בחינה מדוקדקת, של השמתם בתוך המשפחה.
ה. לשלב עובדים סוציאלים יוצאי אתיופיה, דוברי אמהרית בקורס הכשרה לפקידי סעד, עפ”י רשימה שתתקבל מגב` צאגה מלקו, מנהלת השידורים באמהרית וטיגרינית ברשות השידור, שהתנדבה לרכזה ולהעבירה לפקידת הסעד הארצית לחוק הנוער.
ו. להקים צוות משותף למשרד הרווחה ולמשרד לקליטת העלייה, שיגשר בין הורים יוצאי אתיופיה לילדיהם (מאחר שהילדים אינם דוברים אמהרית וכבר אינם מסוגלים לתקשר עם הוריהם) בשל העובדה שמדובר בדיני נפשות.
 

אותה הגברת בשינוי אדרת – חטיפת ילדי תימן בראי ההיסטוריה

"מרים סעיד הגיעה לארץ עם תינוק בן עשרה חודשים. עוד לפני העלייה במטוס הוא נלקח על ידי אחות. היא ביקשה והתחננה להאכיל אותו, להניק אותו, אבל האחות סירבה למרות כאב האם. כשירדו מהמטוס ראתה את האחות מתרחקת כשבידיה הילד. היא זעקה 'גנבו לי את הילד' וניסתה לרדוף אחרי האחות. המשטרה עצרה אותה… במקום לעצור את האחות שגונבת ילד הם עצרו את האם המסכנה הזו". אז, והיום אותה גברת, עם אותה עזות מצח, בשינוי אדרת,  פקידות הסעד ניסו להוציא ילדים במרמה -לכתבה