עובדים סוציאלים גנבו לי את הילדים לאימוץ

"כשהפכתי לאמא הרגשתי שאני כבר לא מאמינה להורי המאמצים, שתמיד סיפרו שאמא שלי היא אישה רעה שזרקה אותי", אומרת נועה שאומצה בהיותה פעוטה.

"כשאמי המאמצת התחילה להפעיל עלי לחצים וטענה שאני לא מפגינה מספיק אחריות כלפי הילד, הרגשתי שהיא מתנהגת כמו העובדת הסוציאלית שחטפה מאמי הביולוגית שלושה ילדים".

"אמי המאמצת אמרה לי שנולדתי מחדש ושאני צריכה לשרוף את העבר שלי, שהמשפחה הביולוגית שלי כבר לא קיימת".

עפ"י דיווחי משרד הרווחה כ-300 תינוקות ופעוטות נמסרים מדי שנה לאימוץ בישראל.

לכתבה המלאה בידיעות אחרונות (הקובץ גדול, יש לחכות מספר דקות לטעינה)

פורסם 29 מאי 2008, ידיעות אחרונות

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק יא’ – חברת הקיבוץ סוניה מילשטיין קובעת על דעת עצמה כי האמהות התימניות היו בלתי אחראיות

בעקבות חשיפת הקברים ב-1997 שאלו אותי קוראים מדוע לא ננקטו צעדים דרסטיים בנושא. יתרה מכך, ועדת כהן אשר פעלה פעם בשבוע במשך 2-3 שעות בכל פעם, נסגרה ונחתמה ללא הפקת מסקנות או החלטה על המשך טיפול.

עדותו של יהודה היס

חלק מן התשובה להתעלמות הועדה מפרשת הקברים טמון בהצהרתו של ד"ר יהודה היס, מנהל המכון הפתולוגי באבו כביר:

"כאשר פותחים קבר, יש לחפור לעומק ניכר, ובמקרה זה הקברים נחפרו באופן שטוח למדי… כל פתולוג יודע שעצמות הקבורות מזה עשרות שנים יכולות לנוע לצדדים ואף לעומק רב יותר. ממרחק של 10 ס"מ ועד למרחק של מספר מטרים מנקודת הקבורה המקורית, וזה בשל תזוזת הקרקע וחדירה של מים."

ד"ר היס פסח על העובדה שהחופרים נתקלו בשכבת בטון ושם נעצרו בחפירה, מה שמאשש את העובדה כי החופרים מיפו את כל אזור החפירה.

"חשוב לזכור כי מדובר בתינוקות עם עצמות מאד קטנות, ועל מנת לאתר אותם יש צורך בבדיקה מעמיקה של האדמה" טען היס.

לאחר ששמע את דבריו של היס, אמר אחד העדים לחפירה כי הוא אינו מצפה שמישהו באמת יאמין לדבריו של הפתולוג. גם מנהל אתר הקבורה היה נוכח בחפירה.

עדותה של סוניה מילשטיין

אחת העדות בועדת אוקטובר 1995 היתה סוניה מילשטיין, אחות במחנה העולים עין שמר. גב' מילשטיין צוטטה במהדורת סוף שבוע של ידיעות אחרונות ב-20 באוקטובר ע"י העיתונאית עדנה אדטו: "ראיתי את התינוקות מוסעים באמבולנסים בחבילות וללא תעודות מזהות".

מילשטיין, חברת קיבוץ, היתה בת 86 בעת מתן העדות. עפ"י כתבה שפורסמה דאז בידיעות אחרונות, מילשטיין נחקרה בועדה במשך שעות ארוכות ע"י פרקליטת המדינה דרורה נחמני. היא ניסתה לנקות עצמה מאשמה ע"י אמירות התחמקות כמו "לא ידעתי" "לא זוכרת". מילשטיין אף העידה כי היתה אחראית על ציוד המרפאה ולא היה לה קשר עם אנשי המחנה… במאמר ידיעות אחרונות אף דווח כי מילשטיין לא שמעה על הורים שילדיהם נעלמו.

מילשטיין ציינה כי: "האמהות התימניות היו מבולבלות. הן לא יכלו להשגיח על ילדיהן. אני, כאמא ממוצא אירופאי הייתי שואלת שאלות לגבי הילד שלי, רושמת רשימות ומבררת כל הזמן היכן נמצא הילד שלי. האמהות הללו לא יכלו לבצע משימות כאלו…"

כשנשאלה מדוע לא הדריכה אותן לעשות כן, השיבה: "היו לי הבעיות שלי. אם הייתי מגלה לאחר 40 שנה שהילד שלי חי, הייתי שמחה על כך שהילד שלי קיבל חינוך טוב במשפחה טובה. אני לא גזענית, להיפך…"

העדות שלה קיבלה תפנית מעניינת, כאשר חיים גיאת, בן 53, שהיה אז כבן 6 ושהה במחנה העולים עין שמר, העיד בקול חנוק מדמעות. דוד זכר את סוניה מילשטיין ממחנה עין שמר. בן דודו, שהיה תינוק בן מספר חדשים נלקח למרפאה. כאשר מילשטיין הודיעה להורים כי בנם נפטר הם החלו להתפרע במקום, הקימו מהומה רבה תוך זעקות רמות. בעקבות כך מילשטיין הלכה לחדר הסמוך והביאה להם את תינוקם בחזרה, חי ובריא. מילשטיין בתגובה לכך אמרה: "אני נשבעת, זהו שקר".

מי משקר? רוזה קוצינסקי או סוניה מילשטיין?

עדות מעניינת אחרת שהוצגה בפני הועדת 25 באוקטובר 1995 היתה זו של רוזה קוצינסקי שעבדה באותה תקופה כאחות במחנה א' בעין שמר: "היינו מסיעים באמבולנס שניים שלושה תינוקות בריאים לבית החולים בעפולה. השארנו שם תינוקות בריאים. למחרת היום, כששאלתי היכן התינוקות, נאמר לי שהם כולם מתו. איך הם טענו שהתינוקות נפטרו, כאשר הם היו בריאים לחלוטין. היום אני יודעת שמדובר בשקר. הם נמכרו לאימוץ, כפי הנראה לארה"ב.".

בנקודה זו מילשטיין העירה בכעס "רוזה קוצינסקי שקרנית, כנראה שטפו לה את המח…". אחד האבות התימנים העיר "יתכן שעשו שטיפת מח לסוניה".

בתום עדות זו הציגה פרקליטת המדינה נחמני למילשטיין רשימת שמית של תינוקות בריאים שהובאו למספר בתי חולים בישראל וזמן קצר לאחר מכן הוכרזו כמתים. תגובתה הסופית של מילשטיין היתה: "אני עייפה מהשאלות שלך. הן לא רלוונטיות עבורי. אני בת 86 ומותר לי כבר לשכוח…"

סוניה מילשטיין טוענת שמותר לה לשכוח, אך אלפי משפחות כואבות את הכאב שסוניה מילשטיין ועמיתיה גרמו להן. כאב שלעולם לא נמוג.

במאמר הבא תקראו איך הצליחו להסתיר את הפרשה מעיני הציבור ועל אחד האנשים האחראים למכירתם של הילדים בארה"ב.

————————————————–

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

מירב בטיטו – יתומי הרווחה – כתבת תחקיר בידיעות אחרונות שפורסמה ב 22 פברואר 2008 ומסעירה את המדינה

עמוד 1          עמוד 2         עמוד 3          עמוד 4          עמוד 5

מובאת להלן הכתבה הסרוקה של מרב בטיטו, העיתונאית האמיצה שעמדה בגבורה מול חיצי הרעל והאלימות של עובדי הרווחה. התנועה למען עתיד ילדנו והאבות במדינת ישראל מוקירים את מירב שהעזה לחשוף את האמת המרה ועשתה כאן עבודת קודש שלא תסולא בפז. מרב יישר כח. המשיכי בפועלך ובאומץ העיתונאי.

 

מי שומר על הילדים בבתי החולים הפסיכיאטרים?

בהעדר בתי חולים פסיכיאטרים מיוחדים, מאשפזת המדינה צעירים בבתי חולים כלליים, וזה יוצר לא מעט בעיות. השבוע העידו משפחות של ילדים בכנסת וסיפרו על התעללות נפשית ופיזית בילדיהם, כליאה בחדרים חשוכים למשך זמן רב וחשיפה של הילדים למראות הקשים במוסד

צבי לביא 

פורסם:

24.01.08, 18:44

ילדים בני 6 מוצאים עצמם במוסדות למבוגרים

האם ילדים בישראל המאושפזים בבתי חולים לחולי נפש מקבלים "טיפולי הרגעה" לא רפואיים או חשופים למעשי אלימות במבוגרים מהם שמתרחשים לנגד עיניהם? הכנסת נדרשה השבוע לסוגיה זו בעקבות עדויות הורים שהתקבלו בוועדה לפניות הציבור. מדבריהם עלה כי האשפוז הפסיכיאטרי בישראל לא פוסח גם על ילדים בני 6 אם אובחנו אצלם ליקויים נפשיים. הורים טענו כי ה"טיפול" בהתנהגות פרועה של הילד בשעות הבוקר נעשה בזריקת הרגעה שהוא מקבל בשעות הערב כשהוא כבר רגוע ממילא, וזה במקרה הטוב. במקרה הגרוע – כופתים את הילד או סוגרים אותו בבידוד במשך שעות רבות.

הורים שביקרו בבתי חולים הפסיכיאטרים סיפרו כי ילדיהם המאושפזים שם היו עדים להתעללות בחולים אחרים, שנעשתה לנגד עיניהם והשפיעה קשות עליהם. חולים אלה ספגו מכות ובעיטות או שנגררו בכוח. אחד המתלוננים טען כי המטפלים עצמם מודים שהטיפול איננו מועיל ואם הזריקות וכדורי ההרגעה לא עוזרים נועלים את הילדים בחדרים חשוכים ומפגישים אותם עם ההורים רק לאחר שהכינו את הילד למפגש. "הילדים מתחננים שיוציאו אותם משם", אמר האיש.

אם לילד בן 15 שהתנהגותו שקטה אבל אובחן כ"לא חברותי" סיפרה איך אשפזו אותו למשך חצי שנה במחלקה סגורה לאחר שהסתגר בביתו בעקבות פגישה עם פסיכולוג  מודעה  שנערכה ביוזמת יועצת בית-הספר, אך מבלי ליידע קודם את ההורים לגבי החשד לבעיה שקיימת אצלו. לדבריה, הוא שהה בחדר סגור בבית החולים, בסביבת נרקומנים, התקלח במים קרים בלבד ולא נתנו לו לאכול. לאחר שחרורו הוא לא חזר לבית הספר אלא נמצא בבית ללא מסגרת. כשניסתה לשחרר אותו מבית החולים ופנתה לבית המשפט, לא היה לה עורך דין ואיש לא הסביר לה את זכויותיה. דרישתה לאפשר את טיפולו במסגרת הקהילה נדחתה לדבריה בטיעון ש"הילד הוא של המדינה ולא שלה" והמדינה יודעת מה טוב בשבילו.

ילד בן שש מאושפז במוסדות של מבוגרים
ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר יעקב פולקביץ הגיב בקריאה לכל מי שנכחו בהתעללות בילדים בבתי החולים הפסיכיאטרים להגיש תלונה למשטרה. "אנחנו לא חוטפים ילדים ולא סוגרים אותם החדרים חשוכים", אמר וטען כי להורים יש זכות ערעור על כל החלטה שמתקבלת לגבי ילדם. הוא אמר כי על האשפוז מחליט פסיכיאטר מחוזי לאחר שבדק את הילד בהסכמת ההורים. אם ההורים מתנגדים לבדיקה, היא מתבצעת לאחר התערבות של פקידת סעד. הוא הודה שגם ילדים בני שש צריכים אשפוז כשהם מסוכנים לעצמם, וכי הקטינים מוחזקים בבתי חולים פסיכיאטרים למבוגרים, אבל במחלקות נפרדות בהעדר מוסד לבני גילם. דבריו הדהימו את עדינה מרקס יו"ר האגודה לזכויות החולה.

מהדיון בוועדה עלה כי היקף הבעיה איננו רחב. ד"ר פלקוביץ ציין כי בבתי החולים יש רק כ-50 מיטות לילדים בני 6-13, ובשנה האחרונה אושפזו בכפיה לא יותר מ-20 ילדים. פקידת הסעד הארצית לקטינים במשרד הרווחה, חנה סלוצקי, חיזקה את דבריו ש"הפסיכיאטרים אינם ממהרים לאשפז ילדים, וידם איננה קלה על ההדק". לדבריה, יש למשרדה חלופות טיפוליות לאשפוז בפנימיות תחת ייעוץ פסיכיאטרי.

הילדים אינם מוגנים משפטית
סוגיית הטיפול נותרה בסימן שאלה. עם זאת הדיון חשף בעיה כואבת לא פחות עליה רמזה אחת המתלוננות: לילדים המאושפזים אין הגנה אם יד ההורים איננה משגת לשכור עורך דין פרטי. עו"ד אייל גלובוס ממשרד המשפטים גילה שקיימת בעיה בחוק שלא מאפשרת לאגף לסיוע משפטי לייצג קטינים בוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות. החוק אמנם תוקן לפני 4 שנים אבל העניק את הסיוע המשפטי רק למאושפזים מעל גיל 18. עו"ד דורית רובין מהסנגוריה הציבורית הודתה כי "ברגע שיש עורך דין פרטי המסייע למשפחה, התמונה משתנה לחלוטין".

יו"ר הוועדה ח"כ סופה לנדבר (ישראל ביתנו) קיבלה את הזמנת ד"ר פלקוביץ לסייר בבית חולים פסיכיאטרי לא לפני שתקבל ממשרדי הבריאות הרווחה והמשפטים, תגובות מפורטות לעדויות המצמררות שהגיעו לוועדה. היא תבעה משר הבריאות להדק את הפיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים בביקורים תכופים של צוותים המשותפים למשרדי המשפטים והרווחה, ולפרסם על גבי שלטים בולטים במחלקות הילדים את זכויות ההורים והילדים לפני טיפול ואשפוז פסיכיאטרי. משרד המשפטים דרשה לפעול מיד לתיקון החוק שיאפשר סיוע משפטי לקטינים.

עוד במהלך הדיון היא תבעה ממשרד הבריאות לקבוע מבחנים שקופים לאשפוז קטינים. היא התריעה על המחסור בתחום שירותי הטיפול הנפשי בקהילה בכלל, שגורם לעלייה במספר האשפוזים החוזרים גם של ילדים ונוער. בהקשר זה היא תקפה את תכנית הממשלה להפריט את התחנות לבריאות הנפש ביוזמת האוצר ובהסכמת משרד הבריאות. "על אסון של אנשים לא עושים כסף", אמרה, "מערכות הבריאות והרווחה צריכות להיות יותר קשובות לצרכי הילדים והוריהם, ומודעות לחובתן להסביר להם את זכויותיהם ולהדריך אותם למי לפנות בעת צרה".

למאמר המקור

חשד: מורה היכתה תלמידה מכיתה ב'

פורסם בידיעות אחרונות 18 ינואר 2008.