חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק יב’ – עדותו של הרב אבידור הכהן, ילדים שנחטפו נמכרו למשפחות בארה"ב

ב-25 באפריל, 1996, העיד הרב אבידור הכהן בפני ועדת כהן שחקרה את היעלמותם של הילדים היהודים.
סיפורו מתחיל בפגישה שהיתה לו ב-1963 עם זוג מהעיר ניו יורק, האב אמריקני ואם ישראלית. הם גידלו ילדה שהיתה אז כבת 10, ונראה לרב אבידור שהילדה אינה שלהם. היו לה עיניים כהות וגדולות, עור כהה, והיא לא דמתה להוריה. הזוג הזה מאוחר יותר אמר לרבי שהם אימצו אותה והיא כנראה ממוצא תימני. משפחות נוספות ביו יורק אימצו באותה תקופה ילדים מישראל.
הרב אבידור הכהן שהוטרד מאד מהעובדה שילדים אלו היגרו לישראל ומאוחר יותר הוצאו מישראל לאימוץ בארה"ב, הצליח לאתר את זהותו של אדם שארגן את האימוצים הללו.
בשלב זה של עדותו נשאל ע"י השופט יהודה כהן לגבי מספר הילדים שאומצו בהקשר זה. אבידור הכהן השיב כי לא ידע אז בכמה ילדים מדובר, ורק כאשר חזר לישראל החל לחקור את הנושא.
אבידור העיד כי שוחח עם דבורה אלינר ועם אנשים אחרים במחלקת ההגירה בסוכנות היהודית, וגילה כי אף אחד מן האנשים העוסקים באימוץ ילדים לא ידע על הנושא. עובדה זו סקרנה אותו עוד יותר, מאחר והיו בידיו שמות של ילדים שאומצו.

אבידור שלח מזכר לרב חיים שפירא, חבר תנועת"מזרחי" לציונות דתית ולרב דר' יששכר דב ברנרד ברגמן, האדם שעמד מאוחרי אימוץ הילדים בארה"ב והיה אחד הפעילים בתנועת "מזרחי".

אבידור ראה במעשים אלו בהם ארגון ציוני דתי מוציא ילדים מביתם ומולדתם למטרות רווח כמעשים חסרי מצפון וערכים. אבידור לא קיבל כל מענה מהרב שפירא והחליט להרים אליו טלפון. שפירא ענה כי ישנן שמועות בנוגע לברגמן, אבל הוא בסופו של דבר "יהודי טוב". אבידור חש עדיין כי משהו אינו כשורה, מאחר והמוסדות הרשמיים בישראל לאימוץ ילדים לא ידעו לדבר לגבי הילדים שהוצאו לארה"ב.

אבידור יצר קשר עם מספר עיתונאים שעסקו בנושא, קיבל מהם לידיו חומר רב וכן תשובה כי יש חוסר ענין בציבור בנוגע לפרשה. אבידור לא וויתר, ניסה לפרסם מחדש את הענין, אך לא זכה לשיתוף פעולה מצידם, למעט עיתונאי אחד בשם שלום כהן, איתו הוסכם כי החומר הרגיש יפורסם עם ראשי התיבות של שמות המעורבים בדבר.

אבידור העיד כי איתר מקרים שאינם קשורים בהכרח לקהילה התימנית, וכי אף ילדים בני עדות אחרות נחטפו ונמכרו לאימוץ. הפרשה פורסמה שוב אך לא זכתה לתגובות מן התקשורת הישראלית, מה שעוד יותר הטריד את הרב אבידור.

או אז הוא גילה שבקרב חוגים סוציאלים רבים, מרביתם משוייכים לזרמים אשכנזים ציונים דתיים, רווחה הדיעה כי עדיף לילד לגדול במשפחה בעלת אמצעים כספיים מאשר במשפחה דלת אמצעים ומרובת ילדים. אבידור טען כי עדיין קיימים חוגים דתיים כאלו הגורסים כי בשם טובת הילד מותר לבצע פשעים כאלו ממניעים "מוסריים" כנגד ילדים ומשפחות. אבידור היה בהלם למשמע אזניו, שדברים אלו נשמעים ע"י יהודים דתיים.

הגורמים בישראל שעסקו באימוץ ילדים כלל לא ידעו על האימוצים הללו ולכן אף אין ברשותם רישומים של הילדים הללו. אבידור טען שאימוצים לא חוקיים כאלו מעלים סוגיה הלכתית קשה, משום שנושא של גילוי עריות עלול לצוץ כאן (ילד שנחטף עלול להתחתן עם אחותו שלא נחטפה, ואגב סוגיה זו עדיין קיימת בהקשר של בנק הזרע, משום שזהות האב התורם אינה ידועה ואחים למחצה יכולים להתחתן ביניהם ולעולם לא ידעו, רונית)

הרב אבידור גילה כי עלות האימוצים בארה"ב בפרשה זו נעה בסביבות ה-5000$ לילד. (המשכורת הממוצעת בשנות ה-50 בארה"ב היתה 3000$, כלומר היה צורך במשכורת וחצי לערך כדי לאמץ ילד כזה, מה שאומר שהמשפחות המאמצות לא היו בהכרח עשירות, ואולי אף ברמה סוציו אקונומית נמוכה, רונית)

חשוב לציין כי הרב ד"ר ברגמן מת מספר שנים קודם לכן בעת שריצה עונש בכלא אמריקני בגין עבירה שונה – הונאה ואחריות להתעללויות שארעו במוסדות סיעודיים שהיו בניהולו. נושא זה סוקר אז בהרחבה הן בארה"ב והן בישראל, ועל כך בפוסט הבא.
————————————————–——————

תורגם ע”י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק יא’ – חברת הקיבוץ סוניה מילשטיין קובעת על דעת עצמה כי האמהות התימניות היו בלתי אחראיות

בעקבות חשיפת הקברים ב-1997 שאלו אותי קוראים מדוע לא ננקטו צעדים דרסטיים בנושא. יתרה מכך, ועדת כהן אשר פעלה פעם בשבוע במשך 2-3 שעות בכל פעם, נסגרה ונחתמה ללא הפקת מסקנות או החלטה על המשך טיפול.

עדותו של יהודה היס

חלק מן התשובה להתעלמות הועדה מפרשת הקברים טמון בהצהרתו של ד"ר יהודה היס, מנהל המכון הפתולוגי באבו כביר:

"כאשר פותחים קבר, יש לחפור לעומק ניכר, ובמקרה זה הקברים נחפרו באופן שטוח למדי… כל פתולוג יודע שעצמות הקבורות מזה עשרות שנים יכולות לנוע לצדדים ואף לעומק רב יותר. ממרחק של 10 ס"מ ועד למרחק של מספר מטרים מנקודת הקבורה המקורית, וזה בשל תזוזת הקרקע וחדירה של מים."

ד"ר היס פסח על העובדה שהחופרים נתקלו בשכבת בטון ושם נעצרו בחפירה, מה שמאשש את העובדה כי החופרים מיפו את כל אזור החפירה.

"חשוב לזכור כי מדובר בתינוקות עם עצמות מאד קטנות, ועל מנת לאתר אותם יש צורך בבדיקה מעמיקה של האדמה" טען היס.

לאחר ששמע את דבריו של היס, אמר אחד העדים לחפירה כי הוא אינו מצפה שמישהו באמת יאמין לדבריו של הפתולוג. גם מנהל אתר הקבורה היה נוכח בחפירה.

עדותה של סוניה מילשטיין

אחת העדות בועדת אוקטובר 1995 היתה סוניה מילשטיין, אחות במחנה העולים עין שמר. גב' מילשטיין צוטטה במהדורת סוף שבוע של ידיעות אחרונות ב-20 באוקטובר ע"י העיתונאית עדנה אדטו: "ראיתי את התינוקות מוסעים באמבולנסים בחבילות וללא תעודות מזהות".

מילשטיין, חברת קיבוץ, היתה בת 86 בעת מתן העדות. עפ"י כתבה שפורסמה דאז בידיעות אחרונות, מילשטיין נחקרה בועדה במשך שעות ארוכות ע"י פרקליטת המדינה דרורה נחמני. היא ניסתה לנקות עצמה מאשמה ע"י אמירות התחמקות כמו "לא ידעתי" "לא זוכרת". מילשטיין אף העידה כי היתה אחראית על ציוד המרפאה ולא היה לה קשר עם אנשי המחנה… במאמר ידיעות אחרונות אף דווח כי מילשטיין לא שמעה על הורים שילדיהם נעלמו.

מילשטיין ציינה כי: "האמהות התימניות היו מבולבלות. הן לא יכלו להשגיח על ילדיהן. אני, כאמא ממוצא אירופאי הייתי שואלת שאלות לגבי הילד שלי, רושמת רשימות ומבררת כל הזמן היכן נמצא הילד שלי. האמהות הללו לא יכלו לבצע משימות כאלו…"

כשנשאלה מדוע לא הדריכה אותן לעשות כן, השיבה: "היו לי הבעיות שלי. אם הייתי מגלה לאחר 40 שנה שהילד שלי חי, הייתי שמחה על כך שהילד שלי קיבל חינוך טוב במשפחה טובה. אני לא גזענית, להיפך…"

העדות שלה קיבלה תפנית מעניינת, כאשר חיים גיאת, בן 53, שהיה אז כבן 6 ושהה במחנה העולים עין שמר, העיד בקול חנוק מדמעות. דוד זכר את סוניה מילשטיין ממחנה עין שמר. בן דודו, שהיה תינוק בן מספר חדשים נלקח למרפאה. כאשר מילשטיין הודיעה להורים כי בנם נפטר הם החלו להתפרע במקום, הקימו מהומה רבה תוך זעקות רמות. בעקבות כך מילשטיין הלכה לחדר הסמוך והביאה להם את תינוקם בחזרה, חי ובריא. מילשטיין בתגובה לכך אמרה: "אני נשבעת, זהו שקר".

מי משקר? רוזה קוצינסקי או סוניה מילשטיין?

עדות מעניינת אחרת שהוצגה בפני הועדת 25 באוקטובר 1995 היתה זו של רוזה קוצינסקי שעבדה באותה תקופה כאחות במחנה א' בעין שמר: "היינו מסיעים באמבולנס שניים שלושה תינוקות בריאים לבית החולים בעפולה. השארנו שם תינוקות בריאים. למחרת היום, כששאלתי היכן התינוקות, נאמר לי שהם כולם מתו. איך הם טענו שהתינוקות נפטרו, כאשר הם היו בריאים לחלוטין. היום אני יודעת שמדובר בשקר. הם נמכרו לאימוץ, כפי הנראה לארה"ב.".

בנקודה זו מילשטיין העירה בכעס "רוזה קוצינסקי שקרנית, כנראה שטפו לה את המח…". אחד האבות התימנים העיר "יתכן שעשו שטיפת מח לסוניה".

בתום עדות זו הציגה פרקליטת המדינה נחמני למילשטיין רשימת שמית של תינוקות בריאים שהובאו למספר בתי חולים בישראל וזמן קצר לאחר מכן הוכרזו כמתים. תגובתה הסופית של מילשטיין היתה: "אני עייפה מהשאלות שלך. הן לא רלוונטיות עבורי. אני בת 86 ומותר לי כבר לשכוח…"

סוניה מילשטיין טוענת שמותר לה לשכוח, אך אלפי משפחות כואבות את הכאב שסוניה מילשטיין ועמיתיה גרמו להן. כאב שלעולם לא נמוג.

במאמר הבא תקראו איך הצליחו להסתיר את הפרשה מעיני הציבור ועל אחד האנשים האחראים למכירתם של הילדים בארה"ב.

————————————————–

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק י’ – חטיפתם של ילדים לעולים יוצאי טריפולי, לוב

מקרה משפחת זוגייר זהה כמעט למקרה אחר אותו שמעתי מקרובים של חברים טובים. המקור שלי ביקש להשאר חסוי. סיפרה אותו אישה שכיום היא סבתא, אחותו של אדם שכתינוק כמעט נחטף באותה השיטה.

המשפחה עלתה מטריפולי שבלוב בתחילת שנות ה-50. הם התגוררו במחנה עולים בארץ. יום אחד, הילד הצעיר במשפחה, תינוק בן מספר חדשים, נלקח למרכז היתומים.

המשפחה ביקרה אותו כמעט מדי יום. באחד הימים, האמא הגיעה לכניסה של בית היתומים ושם נאמר לה כי בנה נפטר ועליה לעזוב את המקום. האמא התעקשה לראות את הגופה אך נאמר לה כי הגופה נלקחה כבר מן המקום. האמא נכנסה בכח למקום למרות נסיונות הצוות לעצור אותה, ורצה לכיוון החדר בו שהה בנה. היא מצאה אותו חי ושוכב במיטתו. האמא לקחה את התינוק וסירבה למסור אותו לצוות, כל זאת תוך כדי צרחות. הצוות שחשש מפני התפתחות של עימות הניח לה ללכת עם בנה.

משפחות אשר מצאו את ילדיהן ה"מתים" בבתי הילדים היו ברות מזל. כאשר הילדים "מתו" בבתי חולים רגילים, לא היתה להורים אפשרות לקבל את ילדיהן בחזרה.

מכר שלי סיפר לי את אשר אירע לאחיו בבית החולים רמב"ם בחיפה. סיפורה של משפחת ג'רבי, אף היא עלתה מטריפולי שבלוב סופר ע"י שני אחים אותם אני מכיר מזה שנים רבות.

האחים יעקב וציון ג'רבי זוכרים איך איבדו את אחיהם התינוק מרדכי. מרדכי חלה ונלקח ממחנה העולים לבית החולים רמב"ם. אביהם ביקר את מרדכי בבית החולים לעיתים קרובות. באחד הימים הודיעו הרופאים לאב כי בנו החלים וישוחרר מבית החולים יומיים לאחר מכן. כאשר האב חזר לבית החולים לאחר יומיים לקחת את בנו, נאמר לו כי בנו נפטר. האב שאל מתי נפטר מרדכי ומה היתה הסיבה אך לא קיבל כל מענה מן הרופאים. האב לא קיבל כל תעודת פטירה ואף לא נאמר לו היכן נקבר מרדכי. המשפחה היתה אמורה להעיד בפני ועדת כהן.

בבית החולים רמב"ם היו כל כך הרבה אירועים של היעלמות ילדים עד שהוא כונה "בית מנגלה" ו"טרבלינקה היהודי".

עיתון "יום ליום" תיאר במאמרו כתבה ששודרה בתכנית "מבט שני" על העיתונאית ליאורה לבקוביץ אשר השתמשה ברדאר תת קרקעי מארה"ב כדי לאתר קברים. גב' לבקוביץ ביצעה את הבדיקות במספר קברים ורובם נמצאו ריקים עפ"י בדיקות הרדאר. מצבות רבות עמדו על קברים ריקים, פשוטו כמשמעו. בבית הקברות בפרדס חנה, 15 קברים נמצאו ריקים עפ"י הבדיקות.

————————————————-

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ח’ – משפחתו של ח"כ רן כהן

בניגוד לשר לבטחון פנים אביגדור קהלני שזנח את הענין, היה פוליטיקאי שהמשיך לעסוק באופן ציבורי בנושא, שמו רן כהן ממרץ.

לאחר חשיפת הקברים הריקים ב-17 באוגוסט 1997, ח"כ כהן ביקש מראש הועדה יהודה כהן לסייע בידי המשפחות המעוניינות לפתוח את קבריהן של ילדיהן ה"מתים". הוא אף דרש מן המדינה לממן את עלות פתיחת הקברים ועלות הבדיקות הגנטיות של העצמות, במידה ותימצאנה.

ח"כ כהן אף ביקש מן היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נוכח מעשים שנעשו בנוגע לאותם ילדים חטופים. גם ועדת החקירה השלישית וגם היועץ המשפטי לממשלה התעלמו מבקשותיו של רן כהן.

מרבית האנשים אינם יודעים כי במשפחתו של רן כהן שעלתה מעיראק נעלמו שני ילדים. רן כהן סיפר לי על כך, אך לא נקב בשמם של הילדים.

יתכן כי אחת מהן היא רותי כהן, התינוקת שנעלמה ואשר קברה הריק נחשף באותו יום בחודש אוגוסט.

אני מעלה את הסוגיה הזו משום שרן כהן החל להתעניין בנושא הילדים החטופים רק לאחר אותו יום בו נחשפו הקברים ע"י משכן אהלים. שמות המשפחה אף זהים ושניהם מעיראק. יש גם דמיון בין ח"כ כהן לאביה של רותי, אהרן.

אהרן כהן ומשפחתו רואיינו יום לאחר פתיחת הקברים ע"י ידיעות אחרונות. כותרת הכתבה היתה "הם אמרו לנו שהיא מתה אבל הקבר ריק". בכתבה צוטטו דבריו של אהרן כהן: "אמרו לנו שהיא מתה, אבל זה שקר. הקבר ריק, היא לא שם, היא חיה, חיה, חיה !!"

מר כהן חפר במו ידיו בקבר לעומק של מטר אך לא מצא דבר. משפחת כהן אינה יכולה לשכוח את בתם, והמחשבה כי בתם כנראה חיה אינה משה מקרבם.

משפחת כהן עלתה לישראל מעיראק בשנת 1951. המשפחה מסרה כי בתם היתה בת חדשיים כאשר אירע המקרה, ב-26 בינואר, 1954. האמא מסרה כי הילדה החלה להשתעל בלילה ופיתחה חום קל. למחרת היום לקחה האמא את בתה לרופא, וזה אמר לה לקחת אותה לבית החולים הדסה בתל אביב. ב-1 בצהרים היא מסרה את בתה לאחות ונתבקשה לעזוב את בית החולים. בשעה 3 בצהריים קראו למשפחה ומסרו להם כי בתם נפטרה, ואין טעם שיבואו ללוויה משום שצוות בית החולים כבר קבר אותה.

האמא היתה בת 17 כשקרה המקרה. המשפחה פנתה למשרד הפנים וביקשה לקבל תעודת פטירה אך במשרד הפנים נמסר להם כי התינוקת אינה רשומה במאגר המידע של מרשם האוכלוסין.

שתי אחיות נוספות במשפחה, שולי ורחל השקיעו לא מעט זמן במאמץ להשיג איזשהו מסמך רשמי שיוכל לשפוך אור על מה שאירע 43 שנה קודם לכן. ביולי 1997 הצליחה שולי להשיג תעודת פטירה אשר נשלחה אליה ללא תאריך ומספר פרטים ממנה הושמטו. היא פנתה שוב למשרד הפנים, ושם ניתנה לה תעודת פטירה שלמה עם כל שאר הפרטים החסרים.

————————————————-

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

—————————————————————————————–

ואני שואלת אותך ח"כ רן כהן, היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?

אותם עובדים סוציאלים פושעים שחטפו מבני משפחתך את יקיריהם רק משום שהיו שונים מהם באורח חייהם, בתרבותם ומורשתם. אותם עובדים סוציאלים אשר נגדם הלכת ודרשת מן היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית. אותם עובדים סוציאלים יעוללו היום למשפחות אחרות את מה שעוללו למשפחתך בשנות ה- 50, אבל הפעם בחסות החוק, חוק שאתה תומך בו.

כמו שנאמר, אלהים תציל אותי מידידי, לאויבי אדאג כבר בעצמי.

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ז’ – חשיפת הקברים הריקים ע"י משכן אהלים

כאמור, למרבית ההורים נאמר שילדיהם נפטרו, בעוד שככל הנראה ילדים אלו נחטפו. מעולם לא ניתנה להורים תעודת פטירה או כל הוכחה אחרת למותם של הילדים.

הורים לילדים שנחטפו ניסו במקרים רבים לבדוק את ה"קברים" של ילדיהם ה"מתים". ארגון משכן אהלים הסריט מבצע חשאי שנערך בתאריך 13 באוגוסט 1997. במסגרת מבצע זה חפרו חבריו בארבעה "קברים" בבית הקברות בקרית שאול. הסרט שודר בערוץ 1 שבוע לאחר מכן.

הסרט מציג את ה"קברים" לאחר שנחפרו. כל אחד מהקברים נמצא ריק. "קברים" אלו היו אמורים להכיל לכאורה את שרידיהם של הילדים: רותי בבו, רותי כהן, משה מישרקי, ראובן רפאלוב.

הורי הילדים הללו הגיעו לקרית שאול עם נציגי משכן אהלים, מנהל בית הקברות אברהם פינקלשטיין והרב יעקב רוג'ה שהיה יועץ מחוזי לעניני קבורה דתית.

ראיינתי את אחד מנציגי משכן אהלים אשר היה נוכח במהלך פתיחת הקברים. הוא מסר כי הם חפרו בכמויות גדולות וסיננו כל פיסת חול במסננת על מנת למצוא עצמות, אך לא נמצאו כל שרידי עצמות. מהלך החפירה והסינון תועד בסרט.

גב' רותי רפאלוב, שבנה ראובן רפאלוב לכאורה נקבר במקום אמרה בסרט "הילד לא כאן, אין כאן שום דבר חוץ מחול". בשאר שלושת המקרים התוצאה היתה זהה, קברים ריקים. להורים נאמר בבתי החולים כי ילדיהם, שהיו אז בני חדשים ספורים, חלו ומתו.

המקרה דווח לרדיו ישראל בהצהרה הבאה: " ארבע משפחות ממוצא תימני גילו כי הקברים בהם היו אמורים להיות טמונים ילדיהם שנפטרו 40 שנה קודם לכן, הינם ריקים".

ערוץ 1 שידר את אירוע פתיחת הקברים בטלויזיה. פעילים ממוצא תימני טוענים מזה שנים שמאות תינוקות שהוכרזו כמתים, נשלחו למעשה לאימוץ. הקברים נפתחו כחלק מחקירה רשמית שנפתחה בנושא. שלט מעץ מעל הקברים הנציח את השמות: רותי בבו, רותי כהן, ראובן רפאלוב ומשה מישרקי. נציג המשפחות ציין כי זו הוכחה לכך שמדובר בהונאה מתוכננת, אשר בה בוימו הלוויות וזויפו ראיות.

השר לבטחון פנים אביגדור קהלני, אף הוא ממוצא תימני, הביע תדהמתו מגילוי הקברים הריקים. קהלני השתתף באבלן של המשפחות. בראיון לקול ישראל, ב 17 אוגוסט 1997, הביע קהלני את בטחונו בועדה החוקרת את היעלמות הילדים, אשר תוביל לחשיפת האמת לאור.

תחנת קול ישראל דיווחה בטעות כי "הילדים היו ממוצא תימני", אך משפחת כהן עלתה מעיראק. כמו כן, דיווחה התחנה כי ערוץ 1 הסריט את אירוע פתיחת הקברים, אך ההסרטה בוצעה ע"י ארגון משכן אהלים ומאוחר יותר שודרה בחדשות ערוץ 1.

מאז אותה פרשה, אביגדור קהלני לא עשה דבר כדי לקדם את הנושא, למרות שהביע אמונו באותה ועדה אשר חקירתה תוביל לתוצאות. היתה זו ועדת החקירה השלישית שהוקמה לצורך הענין והיא סיימה עבודתה בדצמבר 1997. ראש הועדה היה שופט בית המשפט העליון בדימוס, יהודה כהן. שני חברי הועדה האחרים היו השופטת בדימוס דליה קובל והאלוף דוד מימון.

בדומה לשתי ועדות החקירה הקודמות שהוקמו ע"י הממשלה, ועדת בהלול-מינקובסקי (הראשונה) וועדת שלגי (השניה), גם ועדת כהן אספה מידע אך לא מעבר לזה.

הפאן החיובי היחידי שנבע מהוועדות הללו, הוא מתן הזדמנות למשפחות לספר את סיפורן העצוב, וההכרה כי הן אינן היחידות במערכת, אלא חלק ממערך גדול יותר של משפחות פגועות.

במקרים מסויימים, בעקבות החקירה הצליחו הורים לאתר את ילדיהם שנחטפו. התגובה היחידה שקיבלו ההורים ברי המזל הללו היתה באמצעות מכתב שנשלח אליהם מטעם הועדה ובו מצויין באופן יבש כי הועדה מברכת אותם על מציאת ילדם וכי התיק נסגר והועדה לא תזמן אותם יותר למתן עדות. מקרים אלו לא קיבלו כיסוי תקשורתי והועדה אף לא טרחה לפרסם הודעה לציבור.

לדעת רבים, ועדות החקירה, מסיבה לא ידועה, ניסו בכל מאודן לכסות על האמת בפרשת הילדים החטופים.

————————————————-

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ו’ – מסיבת העיתונאים של משכן אהלים

בעקבות הראיון בין מתי כהן לרב פורוש, התקיימה מסיבת עיתונאים מטעם משכן אהלים שערך ארגונו של הרב עוזי משולם בבית מלון מרכזי בירושלים, בבעלותו של חבר אגודת ישראל לשעבר הרב אברהם שפירא. מסיבת העיתונאים סוקרה באופן נרחב ע"י אמצעי התקשורת והיו נוכחים בה גם הרב בני אילון ממולדת, אליעזר זנדברג מצומת, והרב יעקב סילבני ממשכן אהלים.

הרב סילבני הצביע על 12 מקרים בהם ילדים חטופים הצליחו לאתר את בני משפחותיהם. בכל אחד מהמקרים שלחה הועדה הממשלתית מכתב לילדים ולמשפחות המציין כי "התיק נסגר" אך לא פרסמה את המקרים ברבים.

במקרה אחד עלה שמו של אדם בשם אורי וכטל אשר התקשר למסיבת העיתוניאם מחו"ל והיה אמור להגיע לישראל לאחר סוכות.

מר וכטל נולד כפלתיאל בן טוב ושהה במעון ויצו בקיבוץ עין שמר. פלתיאל נחטף מהוריו, ניתן לו שם חדש "אורי", ומאוחר יותר הועבר ממעון ויצו לאימוץ ע"י משפחת וכטל. אורי הגיע למעון של ויצו ממחנה העולים בעתלית, שם התגוררו הוריו. ילד נוסף בשם חיים עבר יחד עימו ממחנה עתלית למעון ויצו. אורי אמר בטלפון כי יעבור בדיקות DNA טרם בואו לישראל. עו"ד הראשון שעסק בתיק וכטל היה יעקב הררי.

במסיבת העיתונאים הועלה אף נושא תעודות הלידה והפטירה הריקות אשר היו חתומות בחותמת משרד הפנים. תעודות אלו אותרו בסיועה של יהודית היבנר, פקידה בכירה בגמלאות שעבדה במשרד הפנים.

כתבה בנושא תעודות הלידה והפטירה הריקות פורסמה ב-13 ביוני 1996 בידיעות אחרונות. בכתבה זו נשאלה היבנר לגבי העובדה שלאחר מפקד האוכלוסין שנערך ב-1962, משרד הפנים שלח מאות מכתבים למשפחות אשר ילדיהן נעלמו ובמכתבים מצויין כי יקיריהם "עזבו את המדינה".

האלוף דוד מימון, חבר הועדה, אף הציג בפני שתי תעודות סותרות. אחת מהן מציינת כי ילד בשם יוסף כהן נפטר ב-26 בנומבר 1951, והשניה עם ילד בשם זהה המציינת כי עזב את מדינת ישראל ב-1962.

היו עוד מקרים רבים בהם נתגלו סתירות בתעודות שהונפקו במשרד הפנים. אני אישית עברתי על מאות תעודות כאלו. היבנר היתה רק אחת מקבוצת אנשים שנשאלו לגבי אי ההתאמות. תגובתם של כולם היתה זהה:

"במקרים רבים, שמות ההורים הביולוגים של הילדים המאומצים בשנות ה-50 לא היו ידועים. זה נבע מן הבלבול שהיה ברישומים של הילדים שאושפזו בבתי החולים. כאשר הילדים הבריאו, לא ידעו את זהותם, ולכן לא היתה אפשרות לאתר את ההורים שלהם…"

אני רוצה להדגיש, כי הטענה הזו בדבר "בלבול מסמכים" היא הנושא השנוי במחלוקת ואשר מהווה בסיס יסודי לסיפור הכיסוי הרשמי. זכרו את טיעון המפתח הזה, משום שנחזור אליו מאוחר יותר.

גב' היבנר, בראיון לידיעות אחרונות חשפה את העובדה הבאה:

"הילדים הללו נלקחו למוסדות וקיבוצים, ורבים מהם נלקחו לאימוץ. ההורים המאמצים, לא רק ששינו לילדים את שמותיהם, אלא אף את מספרי תעודות הזהות שלהם, כך שלא ניתן יהיה לאתרם".

—————————————————————————————-

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ד’ – עדותה של משפחת ויינטרופ

גב' ויינטרופ היתה העדה השלישית (תיק מס' 68/97).

גב' ויינטרופ עלתה לישראל מפולין ובעלה מבולגריה.  ב-1 בדצמבר 1951 נולד בנם אליעזר. כאשר היה בן 8 ימים נערכה לו ברית מילה ומספר ימים לאחר מכן פיתח שיעול קל. הזוג ויינטרופ הזמין רופא, שבדק את אליעזר ואמר שהתינוק בריא לחלוטין.

לאחר מכן הגיע רופא אחר לבדוק את אליעזר והודיע להורים כי צריך לאשפז את התינוק בבית החולים. אליעזר נלקח לבית החולים הדסה בתל אביב. ביום המחרת, כשהגיע מר ויינטרופ לבקר את אליעזר נמסר לו שבנו נפטר.

בעלה של גב' ויינטרופ היה העד הרביעי. הוא העיד כי אליעזר אושפז במחלקת הילדים בבית החולים הדסה ברח' בלפור בתל אביב. כאשר הגיע לבית החולים למחרת היום, הודיעה לו האחות כי התינוק נפטר והוא ייקבר ביום שלאחר מכן בבית הקברות בגבעת שאול.

מר ויינטרופ דרש לראות את גופתו של בנו במקום, אך האחות סירבה וענתה לו שאין מה לראות…

ביום המחרת הגיע מר ויינטרופ לבית הקברות בגבעת שאול ושאל למקום קבורתו של בנו. נאמר לו שעפ"י ההלכה היהודית, תינוק שגילו פחות מ-30 יום אינו נקבר בקבר נפרד. אליעזר היה בן 21 יום ביום "פטירתו".

מר ויינטרופ אף העיד כי הגיע לבקר את בנו בבית החולים לפני השעה 10 בבוקר, וכבר אז נמסר לו כי בנו "נפטר",

מר ויינטרופ טען שוב כי בנו סבל מצינון קל.

משפחת ויינטרופ מעולם לא קיבלה מהרשויות תעודת פטירה או כל מסמך אחר המעיד על פטירתו של בנם.

 ————————————————–

תורגם ע”י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ב’ – עדותה של שרה לייכט

13 באוקטובר 1997, בית אגרון בירושלים, לשכת העיתונות הממשלתית.
במקום זה התכנסה הועדה הממשלתית שהוקמה כדי לחקור את פרשת חטופי תימן וילדים אחרים שנלקחו ממשפחתם בשנים 1948-1954. השימועים נערכו מדי שבוע.

גברת שרה לייכט היתה העדה הראשונה באותו יום. היא עבדה כאחות במרכז ויצו בתל אביב בשנת 1950. גברת לייכט עבדה כמטפלת בילדים משעות הבוקר ועד לשעות 2-3 אחר הצהריים, ובמהלך עבודתה הוכשרה שם כאחות.

מרכז ויצו דאז נקרא בשם "המוסד לטיפול באם ובילד", אך גב' לייכט העידה כי מדובר היה בשם ששימש כהסוואה למרכז אימוץ שפעל במקום. את המקום ניהלה אישה בשם רבינה קיש, סגניתה היתה גב' ברבש ורופאת הצוות היתה גב' שפירא.( שימו לב, כמו במקרים רבים שוב מדובר בעדת נשים "טובות וחסודות", רונית)

הילדים אשר טופלו במוסד ויצו היו בטווח גילאים של בין יום אחד לשנתיים. לאחר שהגיעו לגיל שנתיים, הם הועברו למוסד יתומים שנוהל ע"י גב' רלח. (לדעתי, ילדים שלא הצליחו למכור, לא יכלו להחזירם למשפחותיהם האמיתיות משום שכבר דיווחו להם שהתינוק שלהם מת,משום כך זרקו אותם במוסד יתומים, רונית)

גב' לייכט הציגה בפני הועדה תמונה שלה עם אחד הפעוטות בהם היא טיפלה, שמו היה דרוויש, ואותו זכרה במיוחד משום חיבתה המיוחדת אליו. העתק של התמונה נמסר לועדה. בתום השימוע שוחחתי עם גב' לייכט שאף הראתה לי את התמונה.

מוסד זה של ויצו היה אחד מיני מוסדות רבים שחטפו ילדים, פשוטו כמשמעו, מכרו אותם בחשאי והגדירו את המהלך כ"אימוץ".

גב' לייכט זוכרת את היום בו הוצא דרוויש מן המוסד. לעובדי המוסד נאמר כי דרוויש נמסר למשפחה ממוצא פולני שהתגוררה ביפו. כמו כן, ניתנה לאחיות ולמטפלים הוראה האוסרת עליהם ליצור קשר עם דרוויש או עם הוריו, גם אם ייתקלו בו ברחוב, משום שההנהלה טענה שההורים החדשים של דרוויש מתגוררים בסמוך למוסד. גב' לייכט חיפשה את דרוויש בין הילדים שפגשה בשכונה אך מעולם לא ראתה אותו יותר.

(לדעתי, הנהלת המוסד העבירה לעובדים דיסאינפורמציה. כדי שלא יתחילו לחקור ולנבור מה עלה בגורלו של הילד. הם הזינו את העובדים במידע שגוי ובלבד שלא יתחילו לשאול שאלות. שנות ה 50 במדינת ישראל היו שנים של מיתון קשה, מדינה בהתהוותה ולא סביר שמשפחות ישראליות רבות אימצו את הילדים הללו, כי רוב המשפחות הישראליות, גם מיוצאי מזרח אירופה (פליטי השואה) היו במצב כלכלי קשה. סביר להניח שהילדים הוצאו אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל למשפחות מבוססות במדינות מערביות. הסבר זה נתמך זה ע"י מה שקורה עם האימוצים הבינלאומיים כיום. האימוצים הבינלאומיים נעשים במדינות העולם השלישי, מדינות בהן גם משפחות רגילות חיות בתנאים קשים. במדינות אלו, ילד מוצא אל מחוץ המדינה רק אם המשפחה הביולוגית אינה מסוגלת לגדלו ולא נמצאה משפחה מקומית שמוכנה לאמצו, רונית)

גב' לייכט נשאלה אם זכורים לה מקרים בהם מתו תינוקות. היא השיבה בשלילה, למעט מקרה אחד בו התגלה תינוק בן יומו בפח האשפה (אפילו קברים לא הכינו להם, מזעזע, רונית). היא ציינה כי מקרה זה היה יוצא דופן. לדבריה הטיפול בילדים היה מלא ב"חום ואהבה"….

———————————–

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו.

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק א' – מבוא

יחיאל מן הוא עיתונאי עצמאי מאשחר בגליל. כתב כתבות בנושאים שונים שהתפרסמו בעיתוני חוץ. בין כתבותיו, נושא חטיפת ילדי תימן.
מובא כאן תרגום שלי לסדרת המאמרים שלו בנושא שפורסמו בדצמבר 1997. רונית.
______________________________________________________________________________________

בשנים 1948-1954 הוצאו אלפי ילדים, חלקם בכח, ממשפחותיהם הביולוגיות, בעת ששהו בבתי חולים ובמעונות. ילדים אלו נמכרו מאוחר יותר לגורמים בארץ ובחול עבור סכומי כסף גבוהים ונלקחו לאימוץ. להורים הביולוגים נאמר כי הילדים נפטרו.

במרבית המקרים, כאשר ההורים שאלו לסיבת המוות, ביקשו תעודת פטירה או כל מסמך אחר היכול לשפוך אור על פטירתם של הילדים, הם לא קיבלו מענה ולמעשה התעלמו מהם.

ההורים מעולם לא ראו לא את גופות הילדים ולא את הקברים שלהם. במקרים אחדים הראו קברים למשפחות. חלק מן ההורים שלא האמינו כי ילדיהם האהובים והבריאים מתו בן לילה, חפרו מאוחר יותר בקברים וגילו קברים ריקים.

בפרשה הזו היו מעורבים רופאים, אחיות, עובדים סוציאלים ונציגים אחרים של הממסד הישראלי, אשר מאוחר יותר השמיעו טיעונים "מוסריים" למעורבותם בפרשה.
אני מאמין כי הסיבה לחטיפת הילדים הללו היתה בצע כסף גרידא.

החטיפות נמשכו גם אל תחילת שנות ה 60. התפיסה הרווחת היא כי מדובר רק בילדים יוצאי תימן, אך המחקר שלי מוביל למסקנה כי מדובר גם בקורבנות יוצאי מדינות נוספות, רובן מדינות המזרח התיכון: טוניס, ספרד, מרוקו, לוב, עיראק, פרס ואף בלגיה.

ועדת חקירה קבעה באופן רשמי כי מדובר בכ-2400 ילדים, אך הרבי עוזי משולם הצליח לאתר שמות של 4500 ילדים. אני מאמין כי המספר האמיתי גבוה אף הרבה יותר ממספר זה, משום שגיליתי כי מספר רב של משפחות לא דיווחו על ההיעלמות של הילד, ולהערכתי מדובר בכ 10,000 ילדים שנחטפו ונמכרו.

בפרקים הבאים אציג עדויות של אנשים שונים בפרשה, בכלל זה גורמים שהשתתפו בחטיפות.

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm