השופט י. כהן חייב מתלוננת בפיצויי נזיקין עבור תלונת שווא ותקיפת בעלה

מפסק דין שהתקבל בשנת 2003. 

התובע, הגיש כנגד אשתו לשעבר – הנתבעת – תביעה לפיצויים נזקיים בטענות של הפרת חובה חקוקה, נגישה, הוצאת לשון הרע וגרימת נזקים כספיים והוצאות כספיות בזדון.

 

במקרה זה, הגישה הנתבעת כנגד התובע תלונה למשטרה בגין תקיפה ובמקביל פנתה לביהמ"ש לעניני משפחה בבקשה לקבלת צו הרחקה של התובע מבית מגורי הצדדים על פי החוק למניעת אלימות במשפחה. כתוצאה מהתלונה שהוגשה, נחקר התובע במשטרה והועמד לדין פלילי בגין תקיפה במשפחה. כמו כן, הורחק התובע מדירת המגורים למשך תקופה של 3 חודשים, כאשר ביהמ"ש משתית החלטתו על תעודה רפואית שהגישה הנתבעת המאמתת קיומן של המטומה ושפשוף.

 

בחלוף 3 חודשים, הגישה הנתבעת בקשה להאריך את צו ההרחקה לתקופה של 3 חודשים נוספים וביהמ"ש נעתר לבקשה זו מן הטעם שהמדובר באלימות פיזית שהפעיל התובע כנגד הנתבעת. גם לאחר עבור תקופת הארכה, חזרה האשה וביקשה את הארכת צו ההרחקה בשל אותה אלימות פיזית וביהמ"ש נעתר לבקשה זו "עד למתן החלטה אחרת".

 

בחקירתה של הנתבעת, במסגרת ההליך הפלילי אשר התנהל כנגד התובע עלה, כי הסימנים על זרועה היו סימני לפיתה של כף יד.עוד עלה מחקירתה, כי ארוע האלימות היה, למעשה, תוצאה של התנגדותה של האשה כי הבעל יוציא מן המקרר המשותף מזון וכי דחפה אותו לצורך כך.

 

לאור עובדות אלה, שנתגלו בחקירתה, הגיש התובע את התביעה המפורטת לעיל.

 

בין בני הזוג הוסכם, באופן פרוצדורלי, כי שניהם יבדקו בבדיקת פוליגרף וקיבלו על עצמם, כי ממצאי הבדיקה יחייבו את הצדדים בכל הנוגע לקביעת המימצאים העובדתיים.

ממצאי בדיקת הפוליגרף של שני הצדדים העלו כי טענת הנתבעת, כי התובע הפעיל עליה כביכול כוח וגרם לפגיעה בידה, הינה טענה שקרית, הנתבעת נמצאה בבדיקה דוברת שקר והנתבע נמצא דובר אמת.

 

ביהמ"ש קבע, כי התוצאה המשפטית מההסכם הדיוני בענין בדיקת הפוליגרף היא, כי בפני בימ"ש ממצא עובדתי לפיו טפלה הנתבעת על התובע את אשמת תקיפתה הפיזית על ידו, ולעומת זאת יש רגליים לטענה כי התובע השמיע דברי איום כלפי הנתבעת, אם כי לא בהכרח באותן מילים שיחסה לו הנתבעת.ב

נוכח תוצאה משפטית זו, קבע ביהמ"ש, כי כל אשר נותר לו, הוא לפסוק בסוגיית הנזק בלבד, דהיינו האם נגרם לתובע נזק עקב פעולות הנתבעת, ואם כן מהו היקפו ומהו הפיצוי הראוי בגינו.ו

 

ביהמ"ש קבע בפסק דינו כדלקמן:

(1). בסעיף 3 לחוק הסדר התדיינות בין בני זוג תשכ"ה – 1969 בוטלה הוראת סעיף 18 (א) לפקודת הנזיקין, אשר הקנתה לבני זוג חסינות הדדית בתביעות נזיקין, ומאז ואילך דינם של בני זוג לענין תביעות נזיקיות זהה לדין השורר בין כלל הבריות, מבלי משים למעמדם האישי כנשואים או כפנויים.

 

(2). בהחלטות בית המשפט לענייני משפחה בדבר הרחקתו של התובע מביתו לפרק זמן ארוך ביותר, ניכר כי העילה העיקרית אם לא הבלעדית שבגינה החליט ביהמ"ש ליתן כנגד התובע צו הרחקה ולשוב ולהאריכו שלוש פעמים נוספות הינה "האלימות הפיזית" שהתובע נקט בה כביכול כלפי הנתבעת.ו

 

פירוט ההתרחשויות אשר הובילו להגשת תלונתה של הנתבעת כלפי התובע כפי שמצא ביטוי בהודעת הנתבעת במשטרה ובעדותה בבית המשפט, הינו תאור מקומם ומעורר תרעומת.

מדברי הנתבעת עצמה ניתן ללמוד כי התנהגותה היתה פרובוקטיבית ותוקפנית וגבלה באלימות כלפי התובע, כאשר היא מתירה לעצמה לדחפו ולמנוע ממנו פיזית את הגישה למצרכי המזון שבבית הצדדים.

ממצאי בדיקת הפוליגרף, מתווספים ומחזקים את הרושם העגום שמותירים דבריה של הנתבע.

 

(3). קשה כשאול היא פגיעתה של עלילת שוא המוטחת באדם משאין ביכולתו להפריכה לאלתר.

הרחקתו של אדם מדירת מגוריו אותה רכש וטיפח בעמלו, תוך כפיית ניתוקו ממגורים משותפים עם ילדיו, מהוה פגיעה אנושה בזכויותיו האנושיות והאזרחיות הבסיסיות ביותר.

הסדר הראיה המוגבל עם הילדים הנכפה על הצד המורחק כפועל יוצא מההרחקה מבית המגורים המשותף אף הוא רצוף תחושות כאב צער והחמצה ויש שהדברים מגיעים עד כדי יצירת נתק בין הורה לבין ילדיו לאסונם של הילדים ואביהם, כפי שאכן אירע בענין זה.

לעיתים אין מנוס אומנם מנקיטה בצעדים דרסטיים לשם "הפרדת כוחות" כדי למנוע חשיפתם של קטינים ליחסים עכורים ואלימים, אולם לא זה היה המצב בענין זה.

הרחקתו של התובע מביתו לפרק זמן כה ממושך והעמדתו לדין פלילי הושגו על ידי הנתבעת בדרך של נקיטת התגרות מיותרת, ועשיית שימוש לרעה בהליכי משפט.

 

(4). התובע כשל מלהביא את ראיותיו בעניין שכר טרחת עוה"ד שבו נשא, לטענתו, כמו כן, ציין ביהמ"ש, כי בישיבת ביה"ד הרבני שהתקיימה בין בני הזוג, טען התובע כי ההוצאות שנגרמו לו עקב התנהגותה של הנתבעת מסתכמות בסך של 9,000 ₪ בלבד.

 

(5). ביהמ"ש פסק לתובע, במסגרת פסק הדין אשר ניתן בדרך של פשרה, סך של 17,000 ₪.

  

תמ"ש (כ"ס) 3960/01 מ.נץ נ' מ.ר. (לא פורסם – פסק דין מיום 1.6.03) – מס"ד 41.

6/9/2003 

 

מספר הליך ושמות הצדדים: תמ"ש (כ"ס) 3960/01 מ.נץ נ' מ.ר. (לא פורסם – פסק דין מיום 1.6.03) – מס"ד 41.

 

תאריך: 09/06/2003