אבחנת יתר של עובדים סוציאלים תורמת להגדלת מכסות הילדים במוסדות משרד הרווחה והמוסדות הפסיכיאטרים

לאחרונה שוחחתי עם עובדת סוציאלית קלינית לגבי התופעה המדאיגה בה משנה לשנה עולה אחוז הילדים שאובחנו כביכול כלקויי למידה במקרה הטוב וכבעלי בעיות התנהגותיות/רגשיות במקרה הרע. היא הסבירה זאת בתכונה נפוצה בקרב עובדים סוציאלים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים המבצעים "אבחנת יתר" או באנגלית

Over Diagnosis or False Positive

אבחנת יתר הוא מצב בו אנשי מקצוע מן התחום הטיפולי מאבחנים בעיות מדומות בילדים בריאים ונורמליים. אנשי מקצוע אלו אינם מסוגלים לבצע ניפוי נכון של התנהגויות טפלות וחסרות חשיבות ומפרשים התנהגות שולית או התנהגות טבעית שלילית של ילד כתכונה הרסנית ופתולוגית.

מי מרוויח מאבחנות יתר

החוליה הראשונה אשר מאתרת ילד כזה כ"חריג" היא הגננת או המורה. מדובר בדור שלם של אנשי חינוך ברמה מקצועית נמוכה, אשר אינו מסוגל ואינו רוצה להתמודד עם ילדים מאתגרים, מסווג אותם כחריגים ודואג לכך שהם ייפלטו במהרה מן המערכת החינוכית הנורמטיבית כדי להקל את העבודה בכיתה. הטענה כי המגמה הזאת נובעת מן השכר הנמוך שהם מקבלים היא מגוחכת ובלתי מתקבלת. גם לפני 50 שנה מורים וגננות קיבלו שכר נמוך. כשאני עבדתי בסופרמרקט, סידרתי סחורה במדפים וקיבלתי שכר נמוך עדיין ביצעתי את העבודה לשביעות רצונם של הממונים עלי.

אנשי החינוך לא רק שמקבלים גיבוי מלא מן המערכת ה"טיפולית", אלא מערכת זו אף מדרבנת אותם לאתר ילדים חריגים בשם מנטרה אופנתית הנקראת "טובת הילד". למערכת הטיפולית יש אינטרס מובהק לאתר ילדים "חריגים" אלו משום שהם מפרנסים עשרות אלפי עובדי משרד הרווחה ועובדים טיפוליים.

בעקבות כך קמות כפטריות אחרי הגשם אינספור עמותות "טיפוליות" המנצלות את חוסר ידיעתם המקצועית של ההורים בנושא וחולבות מהן כספים במסווה של "אבחונים" ו"טיפולים". דוגמא בולטת לכך היא ילדים נורמטיביים לחלוטין שאובחנו כבעלי לקות למידה. אגודת ניצן בה עובד מיודענו דן שרון עוסקת בתחום של לקויות למידה, וממשיכה "לטפח" את "מודעות הציבור לנושא" (או במילים אחרות – שטיפת מח להורים ואנשי החינוך).

ילדים רבים מנותקים ממשפחתם כתוצאה מאבחנות יתר

התוצאה ההרסנית יותר של אבחנות היתר היא עליה חדה באחוז הילדים המאובחנים בטעות כבעלי בעיות נפשיות ובידודם בכפיה במוסדות של משרד הרווחה ובמוסדות הפסיכיאטרים.

באחד המאמרים הקודמים תיארנו את סוגי מוסדות הרווחה (תמיד שואלת עצמי למה קוראים למשרד הזה רווחה, רווחה של מי? של עובדי הרווחה? צריך להחליף את השם של המשרד הזה).
ישנם כאמור 5 סוגי מוסדות:
מוסד חינוכי, מוסד קהילתי (מוסד יום שיקומי-טיפולי), מוסד טיפולי, מוסד שיקומי ומוסד פוסט-אשפוזי.
למעט המוסד המוגדר כמוסד "חינוכי", כל שאר המוסדות מאכלסים ילדים עם בעיות לכאורה "התנהגותיות".
הגרף הבא מתאר את התפלגות הילדים בין סוגי המוסדות השונים – השוואה בין שנת 2003 לשנת 2005.
שימו לב כי ביחס לשנת 2003, בשנת 2005 חלה עליה באחוז היחסי של ילדים שהוגדרו כבעלי בעיות התנהגותיות. ישנה ירידה במספר היחסי של ילדים השוהים במוסדות החינוכיים ועליה באחוז היחסי של ילדים השוהים במוסדות המאכלסים ילדים "מופרעים".

 

המוסדות הפוסט-אשפוזיים

מדאיגה במיוחד העליה במוסדות הפוסט-אשפוזיים, עליה של כ-40% בחלק היחסי מכלל המוסדות.
מוסד פוסט אשפוזי הוא מוסד המאכלס בתוכו ילדים ש"אובחנו"כבעלי הפרעות פסיכיאטריות והמוזנים באופן קבוע בסמים פסיכיאטרים. במוסד זה נמצא דרך קבע פסיכיאטר המחלק סמים לחוסים. מוסד פוסט-אשפוזי מהווה תחנת מעבר, אליו מתקבלים ילדים שהגיעו אחרי שעברו את זוועת האשפוז הפסיכיאטרי, וממנו נשלחים ילדים חזרה אל מתקני הכליאה הפסיכיאטרים או אל מוסדות של עבריינים.

  
במוסדות הללו יש לגיטימציה להתעלל בילדים בתירוץ כי מדובר בילדים "בעיתיים מלכתחילה". השאלה היא מה בא קודם, הביצה או התרנגולת, האם לילדים אלו בעיות התנהגות מלכתחילה או בעיות ההתנהגות שלהם נובעות מן היחס של המערכת אליהם. המערכת מתייחסת אליהם כמוקצים מחמת מיאוס וממשיכה להתעלל בהם ומטבע הדברים ליצור בהם כח התנגדות.

הילדים הללו עברו לא מעט יסורים במוסדות של משרד הרווחה.

אין ספק שהגדרתם כחריגים ונחותים מצד עובדי חינוך, טיפול ורווחה תרמה לדימוי העצמי הירוד שלהם.

אין ספק שהטלטולים ממוסד למוסד, מאומנה לאומנה חרטו סדקים עמוקים ברמת האמון שלהם במבוגרים.

אין ספק שהתעללויות שעברו במוסדות קודמים, בכלל זה מתקני כליאה פסיכיאטרים פגעו ברמת החוסן הנפשי שלהם.

אנשי "טובת הילד" כמו ה"דאגן הלאומי" יצחק קדמן, יוצאים מדי תקופה בדוח מודפס צבעוני על נייר כרום, עתיר גרפים מצועצעים, ארוז בסרט ורוד, ומודיעים כי מצב הילדים מידרדר והולך ויש צורך להגדיל עוד ועוד ועוד את מכסת המוסדות להתעללות בילד.

עלות חדשית להתעללות בילד במוסד כזה (נכון ל2005) - 8,717 ש"ח. תאר לך שהסכום הזה היה הולך לטיפוח המשפחות מהן נחטפו הילדים והשקעה בילדים במסגרת הקהילה, המציאות היתה נראית אחרת.

מר קדמן, אתה צודק, מצב הילדים מידרדר והולך, אבל לא בגלל שיש לנו ילדים פחות טובים אלא בגלל שיש יצורים כמוך במערכת. הגיע הזמן שתתפטר. אינך ראוי לייצג את ילדי ישראל.

   
מוסד פוסט-אשפוזי הוא התחנה האחרונה ברצף תחנות "טובת הילד" של משרד הרווחה, לפני ניתוק טוטאלי של הילד מן החברה האנושית.

טכניקות של פקידי סעד להגדרת "ילדים בסיכון"

• פקידי סעד מציגים עצמם כ"חברים" של המשפחה שבאים לעזור. הורים שאינם מכירים את השיטה, לעיתים משתפים עימם פעולה ומגלים כי עשו טעות מרה כאשר זה מאוחר מדי.

• פקידי סעד מבטיחים יעזבו את המשפחות במנוחה בתמורה למידע ושיתוף פעולה מצידן של המשפחות. המשפחות משתפות פעולה אך אינן יודעות כי נכנסו למלכודת. המידע אותו הן מספקות לפקידת הסעד כדוגמת מידע על ילד עם בעיות התנהגות בבית, עובד כחרב פיפיות ומשמש את פקידי הסעד כנגדם, אם בהאשמות על התעללות של ההורים או לחילופין בהאשמות על חוסר יכולת של ההורים לחנך את הילד כראוי.

• פקידי סעד מעוותים את המציאות: למשל, הורה שהעיד כי העניש את ילדו ע"י כך ששלח אותו לחדרו. הפקידה תעוות את העדות ותרשום "ההורה כלא את ילדו בחדר".

• פקידי סעד מפרשים כל ילד לא מושלם כילד מוזנח. קראתי לפני זמן מה עדות של אישה שאיימו עליה להרחיק ממנה את ילדיה כי ילד אחד היה שמן מדי ולשני היו פצעים מסביב לעיניים כתוצאה מיתושים.

• פקידי סעד נכנסו עכשיו לנישה חדשה אשר נקראת "התעללות רגשית". אם לא ענית לילד שלך כשהוא קרא לך, הם יכתבו בתצהיר "חוסר הזנה רגשית". אם גערת בילד שלך בגין מעשה לא נאות שעשה, הם יכתבו בתצהיר "התעללות נפשית".

• עובדים סוציאלים מכוונים ילדים לתת עדות שתתאים לתיאוריה שלהם. הם מבצעים חקירות ילדים לא מקצועיות, באופן שעשוי לגרום נזק לילד. חלק מהחקירות לא מוקלטות כדי שלא ניתן יהיה להוכיח איך חקרו את הילד ומה בדיוק הילד אמר.

חוקרי ילדים "מזהמים" לעיתים חקירות של ילדים - ניתן בקלות להטות את מחשבותיו של ילד לכאן או לכאן, ולכן צריך לדעת איך לשאול את השאלות, ללא שאלות מכוונות ועוד כמה טכניקות. חקירה לא נכונה עלולה לגרום טראומה לילד והתעסקות אובססיבית שלו בנושא, הילד כל הזמן חושב, מתעסק, מדבר ומשחק משחקים שנושאם אלימות.

מקרה של ילדה אמריקנית בת 3 שהעידה בהקלטה כי אימה הכתה אותה במחבת, ובדיעבד התברר כי הילדה אינה יודעת כלל מהי מחבת. מקרה של ילדה ישראלית בת 3 שלאחר שנחקרה דיברה במשך שנה שלמה על שריטות.

• פקידי סעד מאיימים על הורים כי יחטפו את ילדיהם אם לא יקחו את הילד ל"טיפול" או ילכו בעצמם ל"טיפול". לעיתים מדובר בטיפולים שעולים הרבה כסף ואין ידם של ההורים משגת. לעיתים כופים עליהם ללכת לטיפול אצל הקולגות שלהם כדי שאלו יוכלו לעשות כמה ג'ובות (שעת "טיפול" עולה כ-250 ש"ח. 250 ש"ח, זה מזון לשבוע ימים). מיותר לציין, כי למרבית הטיפולים אין ביסוס מדעי ומדובר בתעשייה של כסף ותו לא.

• פקידי סעד מכוונים פסיכולוגים ופסיכיאטרים לכתוב דוחות שישרתו את המטרות שלהם. יש לא מעט פסיכולוגים במכונים להתפתחות הילד המהווים חותמת גומי של פקידי הסעד. אני רוצה לציין כי ישנן אסכולות של פסיכולוגים הגורסות כי לא ניתן לתת תמונה פסיכולוגית על ילד שגילו מתחת לגיל 6, משום שעד גיל זה לערך ילדים הפכפכים ובעלי דמיון עשיר. מעבר לכך מרבית המבחנים הפסיכולוגים לא הוכחו מדעית כנכונים והתוצאה שלהם תלויה בפרשנות הבודק (אשר בד"כ מוטה בהשפעת פקיד הסעד)

• פקידי הסעד חותרים למצוא בית לא מתוחזק היטב (מעניין איך נראים הבתים שלהם), גרביים על הרצפה, כלים מלוכלכים בכיור, כביסה לא מקופלת יפה.

• פקידי סעד משתמשים בהאשמות הפוכות – משפחה שאיבדה את ילדיה משום שהענישה את הילד בכך שהפעילה עליו סנקציות כמו החרמת צעצועים כחלק מתפיסת עולם בהצבת גבולות (התעללות נפשית לכאורה), ולעומת זאת משפחה שאיבדה את ילדיה משום שלא הציבה גבולות ברורים וקנתה יותר מדי צעצועים לילדים המתפרעים (חוסר מסוגלות הורית).

אם אין לך ילדים או ילדיך לא נחטפו, לעולם לא תוכל לדמיין באיזו טרגדיה מדובר.

Israeli social workers techniques to define childs at "risk". Here are some of the standard techniques:

- Social workers misrepresent themselves as friends of the family.  Parents unaccustomed to hostility from agents of the crown often make the mistake of cooperating with social workers until it is too late.

- Broken promises.  Common promises are to leave the family alone in exchange for cooperation in the investigation, then the information gathered becomes the legal basis for apprehension.

- Twisting statements.  For instance, a parent that punishes his child by telling him to go to his room and not leave the room until he is allowed to do so. The social workers twists the statement as follows: The parent imprisoned the child in his room.

- Coaching young children.  A three-year-old American girl was coached (through methods not recorded), then induced to say on video-tape that her mother hit her with a frying pan.  Mother later found that the girl did not know what a frying pan was.

- In almost all cases social workers will threaten to remove children unless the parents immediately take some "treatment". Aside from power-tripping, I have not found any purpose to these threats.

- Examinations.  Welfare departments has a staff of professionals they can depend on to give reports unfavorable to parents.  Once children are in custody, social workers take them to a pediatrician, therapist, psychiatrist or social workers for reports.  If there was little case to begin with, there will be a large stack of documents against the parents within a few days.

- As a last resort, social workers look for bad housekeeping.  Socks on the floor, dirty dishes piled in the kitchen, laundry not stacked neatly.

- Opposite accusations.  If you examine enough cases you will eventually find instances such as this:  One family lost its children for having locks on the interior doors, the same welfare department intervened in another family for not having locks on the interior doors.

If you don't have kids, or have not had one of your children kidnapped, you don't know what this stage is like.  Seizure of children at the hands of the crown produces a distress unlike any other.   Marriages often survive a child death, but rarely survive child seizure. The desperation of parents allows for unbounded abuse by social workers from that point on.

מגיל חמש עד תשע, בבית משפחה אומנת מזניחה ומתעללת, נאנסה תמר על ידי הבן הבכור

** "אונס לכל החיים" מאת מרב דוד, מעריב "סופשבוע" 23.10.2004

"אני קרבן של רשויות מנוולות"

  
מגיל חמש עד תשע, בבית משפחה אומנת מזניחה ומתעללת, נאנסה על ידי הבן הבכור. אותות המצוקה ששידרה לא הדליקו נורות אזהרה אצל העובדים הסוציאלים, גם לא דוח פסיכולוגי ותלונות האב הביולוגי. כשסוף סוף שיתפה בסוד הנורא, קיבלה תשובה מתחמקת. היא החליטה להדחיק ולשרוד. עד שבגיל 27 בעקבות טיפול פסיכולוגי, הגישה תלונה ונתקלה בחוק ההתיישנות. לתמר (שם בדוי) אין ספק, "אני קורבן של רשויות מנוולות"
מאת:מרב דוד

תמר. "את בכלל לא חושבת שיכולה להיות התיישנות על עבירה כזו. הגשתי את התלונה, וזו היתה חוויה מאוד קשה. פתאום כל השחור והמר צף ועולה, כל מה שהסתרתי כל השנים, כל מה שהדחקתי"
"אני נאנסתי על ידי הבן שלהם. האונס התחיל כשהייתי בגן. זה כאב כי זה נעשה בכוח, אונס ממש, וכל מיני דברים שהוא אמר לי לעשות בתור ילדה ואני לא הבנתי. רוב הזמן הוא היה אונס אותי בגג. גם כשההורים שלו היו בבית. יום אחד הוא אנס אותי במקלחת, וכשהתנגדתי, הוא הכריח אותי לאכול צואה מדלי."

 מבחינת תמר (שם בדוי) לספר את הסיפור שלה ולפרסם אותו בעיתון זו התחלה של תיקון, של עשיית הצדק. היא רוצה שכל האנשים שגרמו לה עוול יקראו את השורות האלה ויידעו: אנחנו האנשים שאחראים לכך שחייה של ילדה חסרת ישע בת שלוש, שהיום היא צעירה בת ,29 נהרסו.

"יש לי כעס נורא גדול, ואני לא יכולה להבין איך כמעט כל הגורמים שפניתי אליהם לעזרה היו כל כך אטומים לסיפור הזה. אני מרגישה שבגדו בי, שאני קורבן של רשויות מנוולות, שאחרי שקרעו אותי מההורים שלי, הן לא היו מספיק אחראיות כדי לבדוק באיזו משפחה הם שמו אותי."

כשהיתה בת שלוש החליטו שירותי הרווחה בעיר במרכז הארץ, שתמר מתגוררת בה עד היום, שהיא ושלושת אחיה צריכים לחיות במשפחות אומנה. לא בגלל שההורים היו מתעללים או אלימים, אלא כי עובדים סוציאלים קבעו שההורים אינם מסוגלים לגדל את ילדיהם: האם סבלה מדיכאון מתמשך והאב עבד רוב היום, ולטענת שירותי הרווחה לא עמד בנטל.

שני האחים הקטנים הועברו למשפחה אומנת בראש העין. לשני הילדים הגדולים, תמר, ואחיה, שהיה אז בן ארבע, בחרו העובדים הסוציאלים משפחה דתית, גם היא בראש העין. את סופי השבוע והחגים בילו ארבעת הילדים עם הוריהם הביולוגיים.

המשפחה שהיתה אמורה לגונן על שני האחים הגדולים ולהעניק להם את כל מה שלא קיבלו בבית התגלתה כמשפחה מתעללת. המזעזע מכל הוא מה שעבר על תמר מגיל חמש עד תשע, עד שעזבה את המשפחה. במשך ארבע שנים נאנסה על ידי הבן הבכור, שבתחילת ההתעללות היה בן 14.

כשהיא מדברת על האונס, המילים יוצאות מפיה כאילו התכוננה לראיון הזה חודשים. הדיבור קולח והטון בטוח מאוד. אבל למשמע השאלה איך לא סיפרה לאף אחד, היא מתפרצת. "איך אני יכולה לבוא ולספר לאבא שלי, שאני מבינה כבר אז שהוא אדם חסר ישע, דברים שהם כל כך זוועה. לאדם מבוגר קשה להגיד את המילים האלה, אז בטח לילדה קטנה.
"אני זוכרת פעם אחת שהוא אנס אותי, וזה בדיוק היה יום שישי בצהריים, ואבא שלי בא לקחת אותי. רציתי למות, אני כאילו צועקת בלב, רוצה להגיד משהו, והבן שלהם עוד אומר לאבא שלי, 'איזה בת יפה יש לך.' ניסיתי לספר לו, אמרתי שרע לנו שם, שהם מרעיבים אותנו, אבל לא הייתי מסוגלת לספר לו על האונס וההתעללות.
"הבן שלהם היה מאיים עלי באולר כדי שלא אספר, וכשהייתי אומרת לו שאני אספר לאבא שלי, הוא היה אומר שהוא יהרוג את כל המשפחה שלי. פעם אחת כשההורים שלו לא היו בבית, הוא סגר אותי בתוך ארון ואני זוכרת שצעקתי, 'תפתחו לי, תפתחו לי' כי חשבתי שאני הולכת למות.

  
"הוא למד בפנימייה והגיע הביתה לשבתות ולחופשות. בגלל שהייתי שפחה בבית שלהם, זה היה הגיוני שכשהוא אמר, 'תמר עוזרת לי להכין את התיק לפנימייה,' הייתי עולה כאילו לעזור לו, ואז הוא היה אונס אותי. או שהוא היה קורא לזה משחק של רופא וחולה. זה קרה עשרות פעמים. היינו משחקים כל האחים, ואני הייתי נכנסת כאילו להיבדק אצלו והייתי נשארת שם יותר מדי זמן. ואני זוכרת את אחת האחיות שלו שואלת, 'למה תמר יותר זמן,' ואני חשבתי בלב אם היא היתה יודעת מה הוא עושה לי."

   
בבית המשפחה האומנת היה אסור לבקש אפילו אוכל. "תמיד היינו רעבים," אומרת תמר. "זה לא שהם לא נתנו לנו לאכול בכלל, אבל הם נתנו מעט. לא יכולנו לבקש כלום. אין דבר כזה להגיד שאתה רעב, הם מחליטים מתי אני רעבה. המנות שלנו היו אחרות משל הילדים שלהם, הם היו אוכלים בבוקר נגיד חביתה או ביצה עין, ואנחנו אכלנו רק גבינה עם לחם, ואי אפשר לבקש, ואסור לפתוח את המקרר. יום אחד אחי היה רעב, והאבא האומן תפס אותו אוכל בלי רשות. הוא זרק את האוכל לזבל והכריח את אחי לאכול מהפח.

"כשהיינו קמים בבוקר אני הייתי מכינה אוכל לכולם. שש כוסות קפה ופרוסות לחם עם גבינה. באחת הפעמים אחי היה במטבח והוא התכופף, ואני בטעות שפכתי לו מים רותחים על הגב, והוא התחיל לצרוח. אני עד היום בכלל לא מבינה איך היא,האמא האומנת,נתנה לילדה קטנה להחזיק קומקום רותח. הרגשתי מאוד אשמה. לקחו אותו לבית חולים, והם לא סיפרו לי מה מצבו, חשבתי שהוא מת בגללי והם לא מספרים לי.

   
"כל הזמן הייתי מגינה על אחי, אפילו שאני הקטנה. היא היתה שולחת אותנו תמיד לבית ספר רק עם סנדוויץ' אחד לכל היום, ותמיד רק עם גבינה ומרגרינה. הייתי נותנת לו את הסנדוויץ' שלי והייתי גונבת מילדים אחרים כדי לא להישאר רעבה עד השעה שתיים. הייתי גונבת ממישהי שידעתי שההורים שלה נותנים לה את כל סוגי הסנדוויצ'ים. והאמת היא שבאופן מוזר היא אף פעם לא שמה לב שלוקחים לה."

   
הבנת שהמצב שאתם חיים בו הוא לא נורמלי?
"היה לי ברור שזה לא בסדר, אבל שככה אני אמורה לחיות. שישה ימים בשבוע עברנו התעללות במשפחה האומנת, ובשבתות ובחגים קיבלנו אהבה מההורים הביולוגים שלנו. האהבה שלהם הצילה אותנו. מה שמכעיס אותי זה שלמרות שהמשפחה האומנת קיבלה כסף מהרשויות, הם הכריחו את אבא שלי לקנות לנו אוכל, בגדים וכריות.

   
"כשנשלחתי לאבחון לפני כיתה א' לוויתי על ידי הבן שאנס אותי. כל הדרך הוא הוא אמר לי, 'אף אחד לא יעלה אותך לכיתה א.' את ילדה פסיכית ומטומטמת.' פסיכולוגית בראש העין שבדקה אם אני צריכה לעלות לכיתה א,' שאלה אותי מה אני רוצה, ואולי בגלל שהיו חסרים לי חום ואהבה אמרתי שאני רוצה להישאר עם הבובות. אז השאירו אותי עוד שנה בגן, עליתי לכיתה א' כשהייתי בת שבע"

   

אחד הסימנים שמעידים על התעללות הוא שילד אינו מצליח ללמוד ולהתרכז בכיתה. המורים של תמר, שלא ראו שהיא גונבת סנדוויצ'ים, גם לא קישרו בין ההישגים הנמוכים שלה למצב בבית הוריה האומנים. "לא תפקדתי בלימודים. היה לי קשה לכתוב. לא הייתי מסוגלת לכתוב מספרים והייתי מתחננת לאבא האומן, 'תעזור לי, תראה לי איך כותבים."'

  
ההתעללות לא השאירה שום סימן חיצוני ברור, לא מכות ישנות או צלקות. אבל עד היום על צווארה של תמר יש כתם, שהופיע לראשונה כשהיתה בת שבע. מומחים לטיפול בקורבנות התעללות טוענים כי זה לא מקרי שהכתם הופיע דווקא על הצוואר, במקום שממנו היה אסור לה לצעוק. "זה היה בגלל שלא יכולתי לבכות. אסור היה לי לבכות, וזה היה חייב לצאת איכשהו. זה התחיל מנקודה קטנה שהלכה וגדלה, וכשעזבתי את המשפחה האומנת היא הפסיקה להתפשט.

כשהאמא האומנת היתה מספרת אותי, תמיד בכיתי, כי היא היתה עושה לי תספורת של בן, כמעט קרחת. היא קינאה שלי יש שיער חלק ולילדות שלה יש שיער מקורזל. אותן היא אף פעם לא סיפרה. אז תמיד הייתי מחייכת נורא חזק כשהיא היתה גוזרת לי את השיער כדי שלא תראה שאני בוכה. כי אם הייתי בוכה היא היתה נועלת אותי באמבטיה."

בסוף שיחררו אותנו

תמר יושבת על כורסה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. היא שולפת מסמכים שהשיגה במאמץ רב בשנה האחרונה, כדי לשפוך אור על עברה. הדוח הפסיכולוגי, הפניות של קרובי משפחתה לרשויות, כולם מסודרים בקלסרים. כל נייר מקומם אותה מחדש נגד כל הגורמים האחראים על הטיפול בה ובאחיה, שהיו אטומים לנעשה.

  
ממסמכים שהוצאו מתיק המשפחה בלשכת הרווחה שטופלו בה, ברור שהמשפחה הביולוגית של תמר התלוננה על הטיפול של המשפחה האומנת באחיה הגדול ובה. תמר זוכרת שאביה היה הולך באופן קבוע ללשכת הרווחה ודורש שילדיו יוחזרו הביתה. עובדת סוציאלית מנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה כותבת, בתשובה למכתב תלונה שנשלח אליה על ידי הדוד של תמר: "באשר לטענתך בעניין הילדים. לדעת הגורמים המטפלים, הטיפול שניתן לילדים במשפחות אלה הוא סביר, והילדים די מרוצים. המשפחות נמצאות בפיקוח מתמיד של משרד העבודה והרווחה"

  

ממכתב שכותבת מפקחת של משרד העבודה והרווחה ביוני 84 ברור כי הפיקוח על המשפחות האומנות לא היה הדוק. במכתב תוהה המפקחת מדוע לא קיבלה דוח על מצבם של הילדים מאז מרס 83 ומדוע לא נכתב דוח סוציאלי מאז ינואר 82.

  
"היתה עובדת סוציאלית," אומרת תמר, "שבאה לבקר פעם אחת בכל השנים שהיינו שם בראש העין. הייתי בת שבע ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, סוף סוף מישהו מבחוץ, מישהו שאני יכולה לספר לו. ישבתי עם העובדת הסוציאלית והאמא האומנת הלכה להביא כיסא ואמרתי לעצמי, איזה יופי, עכשיו אני אוכל להגיד לה באוזן ואף אחד לא ישמע, אבל האמא האומנת מיד חזרה ולא הספקתי."

   
מסמכים נוספים מתיק בלשכת הרווחה הם דוחות שנכתבו על ידי פסיכולוגית על ארבעת האחים. בדוח של תמר, שהיתה אז בת שבע, נכתב "האם האומנת מספקת לתמר את צרכיה הבסיסיים, אך אין היא מעניקה די חום ותחושה של ביטחון שאותם מחפשת תמר כהגנה מפני הפחדים המציפים אותה. מופיעים אצלה פחדים של אלימות ותוקפנות כלפיה."

הדוח לא הדליק נורות אדומות אצל הפסיכולוגית או אצל העובדים הסוציאלים שקיבלו אותו.
תמר מוציאה מהקלסר נייר מצהיב שמרתיח אותה במיוחד. כתבה בעיתון מקומי מ-84 שמאירה את המשפחה האומנת באור ציני להחריד. הכותרת היא "להיות אם לשבעה ילדים ולאמץ שלושה." בכתבה מספרת האם האומנת מדוע החליטה להכניס את תמר ואחיה ותינוקת נוספת לביתה. "להסכים לעשות דבר כזה, זה פשוט דחף פנימי," היא אומרת, "הרצון לסייע לאחרים ולטפח אותם טרם יחמיר המצב עד כדי כך שלא יהיה ניתן לתקנו. בעלי ושני ילדי הגדולים הביעו את הסכמתם המלאה, מתוך הכרה שיש צורך בהול לסייע לאותם ילדים. בשעה שאימצתי אותם היו יתר ילדי קטנים, כך שבעצם הם גדלו ביחד. ילדי רואים בהם אחים לכל דבר." בסוף הכתבה שואלת המראיינת את תמר מה היתה מאחלת לעצמה, והיא עונה "שנחזור הביתה."

   
ביוני 84 מאשרים הרופאים שמטפלים באם הביולוגית שתמר ואחיה יכולים לחזור הביתה. "שיחררו אותנו," היא אומרת. באותו חופש גדול תמר בת תשע, ומסע ההישרדות שלה מתחיל. מסע שהיא מנסה להתמודד בו עם התחושות הנוראות שמציפות אותה, לשמור את הסוד, ובמקביל ללמוד, להשלים את הפערים שנוצרו בשנים אצל המשפחה האומנת, לסייע לאביה בעבודות הבית ולטפל באמה החולה.

"הייתי הולכת עם אמא לבית החולים כדי שתקבל זריקות, כי היא פחדה ללכת לבד. יום אחד היתה אסיפת הורים בבית הספר, והייתי צריכה ללכת איתה. אז אני עושה לאמא שלי הכנות, מלבישה אותה בחליפה יפה, מאפרת אותה, הייתי ילדה בכיתה ג.' ואני אומרת לה, אמא אל תעשי בושות, צריך להיראות נורמלים."

  
אחרי שנה תמר מבקשת לעבור למשפחה האומנת שטיפלה במסירות באחיה הקטנים. מכיוון שהיא לא יודעת למי לפנות, היא מתקשרת לבקש עזרה מאביה האומן המתעלל. "הוא אמר לי, אם את רוצה לחזור אלינו, אני יכול לסדר את זה. אם את הולכת למקום אחר, זה לא ענייני."

  
בסופו של דבר היא מצליחה לעבור למשפחה האומנת של אחיה הקטנים, ושם היא חיה מגיל עשר עד 14. התחושות הקשות שלה לא נעלמות, הן ממשיכות לכרסם בה. "הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי, שיש בתוכי ריקבון, שמשהו אצלי דפוק. הבנות בכיתה סיפרו על המחזור שהן מקבלות ואני פחדתי שבגלל מה שקרה לי לא אקבל מחזור ולא יהיו לי ילדים."

   
בגלל ההתעללות שעברה היא לא מסוגלת להבחין בין חיבה לפגיעה. "האבא האומן החדש חיבק אותי חיבוק אבהי, אבל מבחינתי זה היה אות אזהרה. לא הבנתי למה הוא מחבק אותי. אני החלטתי שאני מספרת לאילנה (שם בדוי) האם האומנת החדשה. נכנסנו בערב לחדר האמבטיה כדי שאף אחד לא ישמע את השיחה. ואני מספרת לה, 'הוא מחבק אותי ואני לא יודעת מה הוא רוצה.' אז אילנה אומרת לי, 'הוא כל כך אוהב אתכם ורוצה לתת לכם,' ומבטיחה שהיא תדבר איתו."

   
התגובה של אילנה גורמת לתמר להחליט שהיא לא שומרת יותר את הסוד בבטן ומספרת לאילנה על ההתעללות המינית שעברה במשפחה הקודמת. לאילנה היו דמעות בעיניים, ואז העזה תמר לשאול בפעם הראשונה בחייה: "נראה לך שאני יכולה להעניש אותם?." אבל היא לא קיבלה תשובה. אילנה גם לא עשתה דבר עם הסוד שתמר סיפרה לה, והנושא כאילו נשכח.
"אחרי כמה זמן," אומרת תמר, "כשליוויתי את אמי הביולוגית לאוטובוס לאחר שביקרה אותנו, עצר לידנו הבן שאנס אותי, שאז כבר היה חייל, והציע לנו טרמפ. בלי להגיד דבר טרקתי את דלת המכונית בכעס. כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאילנה על המפגש הטראומטי, היא אמרה: 'בפעם הבאה שתפגשי אותו פשוט תחצי את הכביש."

אפשר להעניש על זה?

בגיל 14 מחפשת תמר דרך חדשה לקבל עזרה. בעקבות פרסומת שהיא רואה בטלוויזיה היא פונה למרכז לנפגעות אונס. "התקשרתי למרכז ואמרתי שיש לי משהו לספר. נפגשתי עם המתנדבות וסיפרתי את הסיפור ומיד שאלתי: 'אפשר להעניש על דבר כזה.'

אמרו לי שיש התיישנות ואי אפשר, ואני בכלל לא חשבתי לבקש טיפול, חיפשתי צדק. הלכתי כועסת הביתה. אמרתי לעצמי, איך יכול להיות שאומרים לי שאני לא יכולה להעניש אף אחד. אנסו אותי והתעללו בנו ככה, ואני לא יכולה לעשות כלום?ואז החלטתי שאני מוכרחה להמשיך לשרוד,לחיות ולקדם את עצמי."
והיא המשיכה לשרוד ולחיות. למדה בתיכון בפנימייה, התגייסה, השתחררה. זמן קצר אחרי השחרור נפטר אביה. עול הפרנסה והטיפול באם נפל עליה ועל אחיה. חודשים ספורים אחר כך נכנסה האם למוסד סיעודי, שם היא נמצאת עד היום.

  
רק בגיל 27 הרגישה תמר שהיא מוכרחה להתמודד עם המועקה והסוד שהיא נושאת עימה ופנתה לטיפול פסיכולוגי. "הטיפול הציף אצלי את הכעס כלפי המשפחה האומנת המתעללת. אזרתי אומץ והתקשרתי אליהם הביתה. האב ענה. בהתחלה הזדהיתי בתור חברה של תמר ואמרתי שאני יודעת בדיוק מה הם עשו לה. הוא שתק כמה שניות ואז אמר, 'אני ניסיתי לתת להם את כל מה שיכולתי. מה שנתתי לילדים שלי נתתי להם.'

  

הרגיז אותי שהוא משקר ואמרתי, 'אתם הייתם מתעללים בהם.' הוא שתק. התקשרתי שוב אחרי תקופה והזדהיתי בשמי. אמרתי לו, 'אני לא אסלח לכם כל החיים שלי. אני אתבע אתכם. ושתדע לך שהבן שלך אנס אותי.' הוא שתק ואז אמר, 'אני אשם.' במילים האלה."
כבר יותר משנה היא מקבלת טיפול פסיכולוגי במרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות. "הטיפול מוגבל בזמן," היא מסבירה, "ואני מרגישה שנפגעי התעללות צריכים לקבל טיפול של מומחה לתחום הזה. המדינה אחראית למה שנגרם לי והיא זו שצריכה לממן לי את הטיפול הזה."

  
אחרי כמה פגישות עם הפסיכולוגית במרכז החליטה להגיש תלונה במשטרה. "התחלתי לחשוב על זה שלא יכול להיות שאני לא אתלונן. אני רוצה שיהיה לי איזשהו תיקון, ואני מחפשת דרך. זה נותן לי כוחות להמשיך." תמר נשברת ובוכה. "את בכלל לא חושבת שיכולה להיות התיישנות על עבירה כזו. הגשתי את התלונה, וזו היתה חוויה מאוד קשה. פתאום כל השחור והמר צף ועולה, כל מה שהסתרתי כל השנים, כל מה שהדחקתי. פתאום אני חוזרת לילדות הזוועתית הזו, וקשה לי ללכת לעבודה ולעשות דברים, כי אני עסוקה בזה כל הזמן."

המשטרה חקרה את המקרה וזימנה את בני המשפחה האומנת, שהכחישו את ההאשמות. בנם של ההורים האומנים כתב בתגובתו למשטרה: "אני איש משפחה, הכל פרי דמיונה."
למרות ההכחשות המליצה המשטרה להגיש כתב אישום נגד הבן, אלא שפרקליטות המדינה החליטה לסגור את התיק בגלל התיישנות. תמר הגישה ערר ליועץ המשפטי, אבל גם הוא נדחה. "קשה לי לחיות עם עצמי בגלל שלא הוגש כתב אישום. חשבתי שהתביעה הפלילית תיצור את התיקון. זה חלק מלשלוט בחיים שלי, לבחור מה אני רוצה."

  
במקביל להגשת התלונה פנתה תמר לקו החירום של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. מאז מלווה אותה צוות המרכז. "חשוב לי שנפגעים יידעו שהם יכולים לפנות למרכז הסיוע, יש שם מתנדבות נהדרות. אני רוצה לומר לכל מי שעבר התעללות בילדות או בבגרות, 'אל תישארו לבד עם הסוד, פנו לעזרה."'

תגובות

דרוש שינוי, והוא כבר באופק

במשרד הרווחה שיפרו את הפיקוח. בכנסת מקדמים את תיקון חוק ההתיישנות.

העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה והיתה אחראית לפקח על המשפחה האומנת, נפטרה. מלשכת הרווחה בעיר של תמר נמסר שהם אינם מוצאים את התיק ובו המסמכים הקשורים במשפחה, ולכן אינם יכולים להגיב על הסיפור.

דובר משרד הרווחה: "לא נוכל להתייחס למה שהיה בעבר, אלא רק לדרך בה אנחנו מטפלים היום בילדים שנמצאים במשפחות אומנה. הטיפול והליווי היום הם אינטנסיביים מאוד, ואנחנו מאמינים כי הסיכוי שמשפחה אומנת תתעלל בילד והמטפלים בו לא יגלו זאת הם קטנים עד אפסיים. אחד השינויים שנעשו בשנים האחרונות הוא העברת הטיפול לעמותות שזכו במכרז והשארת הפיקוח בלבד בידי המרד.
"כל המשפחות המיועדות לאומנה עוברות הליך ארוך של מיון והדרכה לפני קבלת הילדים. בין תנאי הקבלה: אי רישום פלילי, השכלה של לפחות עשר שנות לימוד, הכנסה קבועה, ויתור על סודיות והתחייבות לעבור קורס הכנה. כל משפחה מאושרת על ידי העובדים המקצועיים. לאחר שהמשפחה התקבלה מתאימים לה ילד לפי אופי המשפחה והעדפותיה, וכמובן לפי צרכיו של הילד. עובדת סוציאלית מלווה את הילד ואת המשפחה בכל זמן ההשמה, ומייעצת להם בכל התמודדות והיא נפגשת עימם לפחות פעם בחודש. כמעט כל ילד זוכה לטיפול פרטני, במקרים רבים על ידי פסיכולוג. יש גם קבוצות טיפוליות לילדים באומנה. כל הפעולות האלה, יחד עם הקשר עם בית הספר וגורמים אחרים שהילד בקשר עימם, אמורים לתת לנו תמונה עדכנית על מצבו של הילד, ואם יש דברים חריגים, אנו יכולים להבחין בהם."

  
משרד המשפטים: "התיק האמור נבחן על ידי הפרקליטות בחינה מקיפה, שבסופה הוחלט לסגור אותו מהסיבה שעל המעשים שבוצעו בין השנים '84-'82 חלה התיישנות. על סגירת התיק הוגש ערר, שבמסגרתו נבחנו הדברים בחינה מחודשת, הן על ידי מחלקת העררים והן על ידי המשנה לפרקליטת המדינה. לדאבוננו, לא היה מנוס מלדחות את הערר מאחר שהסייג להתיישנות בכל מקרה אינו חל על מעשים שבוצעו לפני ינואר ,'86 וזאת מבלי להזדקק לשאלה אם ניתן להחיל על בן למשפחה אומנת את ההגדרה 'בן משפחה' או 'אחראי על קטין.'

   
"יצוין כי בשנת '96 הוכנס תיקון לחוק העונשין, המאריך את תקופת ההתיישנות של עבירות מין שבוצעו בקטין על ידי בן משפחה או אחראי על הקטין. לצערנו תקופת ההתיישנות גם לאחר תיקון החוק אינה חלה על המקרה שלפנינו."
הילה קרנר-סולימן, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל: "רשויות הרווחה הפקירו את תמר. מחריד לדעת כי ילדים חסרי ישע מופקדים במשפחות אומנה ללא ליווי בקרה ופיקוח. על המדינה ליטול אחריות על ההתעללות שעברה במשפחה האומנת ולממן לה טיפול נפשי מקצועי ומותאם אשר יסייע לה להחלים ולהשתקם מהפגיעה.

ההבדל בין מוסד לפנימיה

היום פורסמה כתבה על הצורך בהגדלת מכסת הפנימיות בתמיכתו של ה"דאגן" הראשי במדינה, מר יצחק קדמן.

אנשים הגיבו לחיוב ואינם מבינים את ההבדל בין השניים.

פנימיה זה מקום אליו נשלחים ילדים ביוזמה של ההורים ללא התערבות של משרד הרווחה, ומדובר בילדים עם משפחות בעלות גב נפשי וכלכלי חזק אשר יכולות להוציא את הילדים בכל עת מהפנימיה. לקטגוריה הזו שייכים פנימיות כמו הכפר הירוק, הפנימיה הצבאית, הדסים ועוד. מדובר בד"כ בפנימיות לבני נוער ולא לילדים, ויש עליהן פיקוח הדוק של המשפחות.

מוסד זה מקום סגור אליו נשלחו בכפיה ילדים בהוראת משרד הרווחה, לכאורה משום שמגיעים ממשפחות לא ראויות. מוסדות אלו מקומות סגורים, הילדים מנותקים מהוריהם ואין להם בטחון וגב של ההורים משום שניתקו אותם בכפיה. במוסדות הללו אין פיקוח הדוק מבחוץ וע"י גורם אוביקטיבי שאינו מטעם משרד הרווחה.

אל מוסדות נשלחים גם ילדים רכים. יש אינספור מחקרים ועדויות על הנזקים ההרסניים והבלתי הפיכים הנגרמים לילדי מוסדות ועל כך נרחיב במאמר אחר.

משרד הרווחה משתמש במינוח "פנימיה" כדי לעדן את ההגדרה, ובכך ממשיך לבלבל את הציבור ע"י נציגו הנצחי מר יצחק קדמן. מדובר למעשה במוסד המאכלס בתוכו עזובה של ילדים ולא ילדים שנשלחו ע"י ההורים כדי להתפתח.

שלא יעבדו עליכם.

מחקר MIT מצא שלמשפחות האומנה אין יתרון על פני משפחות "הרוסות", קל וחומר מוסדות לילדים ופעוטות.

כספי משרד הרווחה מושקעים בעובדות סוציאליות ובמוסדות שחוטפים את הילדים

כידוע בכל עיר וישוב קיימת מחלקת רווחה. המחלקה הזאת היתה כפופה כביכול למשרד העבודה והרווחה בירושלים, עד שהפרידו את הרשויות וכיום יש משהו שנקרא "משרד הרווחה" בראשו עומד השר "יצחק הרצוג".
יש המון כוונות טובות במשרד הראשי בירושלים, והכוונות האלה מפורטות בתקנות של המשרד, עם אפשרות לציבור להגיב לתקנות האלה, אלא שהתקנות שצריכות לחייב משרדי רווחה בערים ובישובים – לא מחייבות וכל לשכה
פועלת כראות עיניה, במיטב הכספים שמועברים לה על ידי המדינה.

נשאלת השאלה: אם יש כל כך הרבה עמותות חסד בארץ, קרנות חסד, וגם לשכות הרווחה – איך זה שיש כל כך הרבה עניים בישראל שלא מקבלים שום סעד משום מקום? לאן הולכים הכספים של הקרנות, העמותות ולשכות הרווחה ?

איך יכול להיות שלשכת הרווחה שאמורה בראש וראשונה לטפל ולסייע למיעוטי יכולת, קשישים, נכים, וקשי יום – מורשה לקחת על עצמה מטלות נוספות שבכלל לא קשורות לסיוע הנזכר לעיל, דוגמת: יזמות אישית לפיתוח עסקי שיעזור כביכול לקהילה, ועוד.

לשכת הרווחה בישוב מסויים מפנה את רוב הכספים שהיא מקבלת ליזמות אישית ואילו קשי היום, שמספרם הולך וגדל מדי יום, לא מקבלים שום מענה על ידי הלשכה, כאשר הלשכה מנצלת את ה"בושה" שאותו קשה יום מרגיש כשהוא
מגיע אליה לקבל תמיכה.

אני מבקשת לציין שאותה 'רווחה' מנצלת את החסיון שיש על התיקים הנמצאים ברשותה כדי לא לדווח ולא לאפשר בקרה על פעולותיה.

האם אנחנו כחברה יכולים להרשות הפקרת אותם קשי יום, קשישים, נכים ודלים מצד אחד, תוך הפקרת כספי ציבור בידיהם של קרנות, עמותות ולשכות הרווחה ?

מי מבקר את המשרדים האלה ??

כיוון שיש כל כך הרבה עובדות/ים סוציאליות/יים בישראל, צריך להעסיק אותם ולדאוג לרווחתם, גם צריך לשלם להם שכר, ולהשקיע במשרדים, מחשבים, רכב למנהלת, אז נשאר קצת לאלה שזקוקים להם, אבל כיוון שעובד סוציאלי מאד רוצה להיות פסיכולוג, אז הוא משקיע בפיתוח רעיונות וניסויים ובדרך שוכח את תפקידו.

חלק מפיתוחי הרעיונות וניסויים מסתכמים באיך להעביר ילדים לבתי אומנה, לנתק אותם מהוריהם הביולוגיים, לכפות רטלין על נערים ונערות שובבים, ולגרום הרבה נזק לחברה הישראלית בהטמעת העוני כדי להפוך אותה לנורמה וקבע.

השמה חוץ-ביתית כפויה של ילדים במוסדות משרד הרווחה – חלק א'

להלן נתונים על מספר הילדים השוהים במסגרות חוץ-ביתיות של משרד הרווחה בכפיה בשנים 1992–2003 (ממוצעים שנתיים, כולל משפחות אומנה, שהן כ-20% מכלל ההשמות):

2003	2002	2001	2000	1999	1998	1997	1995	1994	1993	1992
10,750	10,500	10,500	10,350	10,132	10,080	9,895	9,858	9,566	9,090	9,090

 הבהרה: סה"כ ישנם כ-75,000 ילדים השוהים מחוץ לבית, אך הטבלה הנ"ל מתארת רק את אלו שהוצאו מהבית בכפיה. שאר הילדים הוצאו מהבית לכאורה עפ"י רצונותיהם של ההורים או ע"י הפניית משרד החינוך.

הנתונים הנ"ל מתארים ילדים לכאורה בסיכון השוהים במוסדות של משרד הרווחה. הנתונים הנ"ל אינם מתארים ילדים שהושמו בכפיה במוסדות פסיכיאטרים, משום שהם מגולמים בנתוני משרד הבריאות ולא בנתוני משרד הרווחה, למרות שרבים מן האשפוזים הפסיכיאטרים הם כתוצאה ממהלך יזום של פקידי סעד.

עפ"י הגרף ניתן לראות כי ישנה עליה עקבית לאורך השנים בהוצאת ילדים למסגרות חוץ ביתיות.

סוגי המוסדות:

הטיפול	אוכלוסיית  היעד	סוג המוסד
מתן התנאים הדרושים לקיום אורח חיים תקין, תנאי גדילה והתפתחות טובים ולימודים בבתי-ספר בקהילה .	ילדים שהיה צורך להוציאם מביתם אך לא נפגעו מבחינה רגשית או חברתית במידה המשפיעה על חיי היום-יום שלהם (הכוונה היא לילדים המופנים על-ידי משרד הרווחה).	מוסד חינוכי
תוכנית השיקום מכוונת לאפשר לחניכים  התנסות מבוקרת במסגרות חינוכיות ומשלימות בקהילה, בליווי הצוות המטפל. עידוד הקשר בין החניך ומשפחתו.	ילדים שהיה צורך להוציאם מביתם, עם בעיות נפשיות או בעיות משמעת מינוריות ועם פוטנציאל טוב לשיקום.	מוסד שיקומי
טיפול בליקוי המרכזי של הילד וחיזוק תחומים אחרים. פעילות במסגרת טוטלית ומקיפה.	ילדים ברמת הזדקקות גבוהה הסובלים מבעיות התנהגותיות ורגשיות חמורות.	מוסד טיפולי
טיפול תרופתי והשגחה פסיכיאטרית. המוסד הוא תחנת מעבר לפני ולאחר אשפוז בבית-חולים לחולי נפש.	ילדים עם בעיות נפשיות חמורות הזקוקים לטיפול תרופתי ולהשגחה פסיכיאטרית.	מוסד פוסט-אשפוזי
טיפול בילד ובמשפחתו כחלק מראייה כוללת, בהדגשת תפקידה של הקהילה בטיפול בילד בסיכון ובמשפחתו.	ילדים שהיה צורך להוציאם מביתם אך לא נפגעו מבחינה רגשית או חברתית במידה המשפיעה על חיי היום-יום.	מוסד קהילתי

מערך המוסדות של השירות לילד ולנוער הופרט לפני שנים רבות. נכון לשנת 2003,  היה אחראי השירות לכ-314 מוסדות, 293 מהן, שהן 93% מכלל המוסדות, מנוהלות בידי חברות ציבוריות וארגונים ציבוריים (מלכ"רים), ו-21 פנימיות (7%) שייכות למגזר הפרטי-עסקי ומנוהלות בידי עמותות פרטיות למטרות רווח.

—————————————————————————————

נכון לשנת 2003:

  

רוב התקציב (כ-74%) של השירות לילד ולנוער מיועד לטיפול במסגרות חוץ-ביתיות, שעלותן גבוהה. התקציב לטיפול בקהילה הוא כ-26% מכלל התקציב.

   

חלוקה זו של התקציב יוצרת עיוות מתמשך, אידיאולוגי וכלכלי, במדיניות הטיפול בילדים בסיכון. לעומת מדינות אחרות, המקצות את רוב התקציב לילדים בסיכון לשירותים קהילתיים, ורק את מיעוטו למוסדות, בישראל קיים לחץ תמידי להגדיל את מספר המכסות למוסדות – מרשויות מקומיות, מפוליטיקאים, מגורמים שונים – ואף פעם אין כסף לשירותי תמיכה בקהילה, כך שמרבית הילדים נשלחים למוסדות הללו כדי להרחיק אותם כביכול מהסכנה…

  

אף ששירותים קהילתיים עולים רק רבע או שליש מעלות החזקתו של ילד בפנימייה, ולעתים הם פתרון מתאים יותר לילד, שכן הם מאפשרים לו לגור בביתו ולהישאר בסביבתו הטבעית, רק בכ-15% מהרשויות המקומיות קיימים שירותים קהילתיים נאותים לילדים בסיכון.

המחדלים של משרד הרווחה בנוגע להוצאת ילדים מהבית

מתוך מסמך שהוגש לועדת העליה והקליטה בנושא הוצאת ילדי עולים מן הבית בידי שירותי הרווחה, נעמי מי-עמי, 30 בנובמבר 2005

את פקידי הסעד ממנה בית-המשפט, ובסמכותם להמליץ לבית-המשפט על הוצאת ילד מן הבית במקרה שבו השתכנעו כי טובתו מחייבת זאת. על תפקודם של פקידי הסעד בכל מקרה של החלטה להוציא ילד מן הבית בלא הסכמת ההורים (לפי חוק הנוער) נמתחת ביקורת קשה.  להלן הטענות העיקריות:

• סמכויות גדולות מדי מרוכזות בידי פקידי הסעד, וידם "קלה מדי" בהחלטה להוציא ילדים מן הבית ולהכריז על ילדים בני-אימוץ.

• הנפגעים העיקריים ממצב זה הם מהשכבות החלשות, כמו עולים חדשים, שנוסף על קשיי הקליטה האחרים יש להם בעיות תקשורת עם עובדים סוציאליים שאינם יודעים את שפתם ומייצגים מנטליות ותרבות שונות משלהם.

• חוסר ייצוג הולם להורים בהליך המשפטי: לשכבות החלשות, כמו משפחות העולים, אין יכולת כלכלית להשיג לעצמם סיוע משפטי הולם. כאמור, מי שידו אינה משגת שכירת שירותי עורך-דין זכאי לסעד משפטי מן המדינה; את המדינה – כלומר את הצד שכנגד – מייצג בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה. ההורה, שלא תמיד יודע על זכותו להיות מיוצג, והוא נעדר מיומנות בניהול השיח המשפטי, נמצא בעמדת נחיתות בהליך המשפטי לעומת המדינה,  וגם הסעד המשפטי המתקבל מן המדינה אינו שווה ערך לייצוג עמדת המדינה. בישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ב-13 במרס 2002 אמר השופט אלון גילון: "בהרבה מאוד מהמקרים ההורים לא מיוצגים. הם מגיעים לבית-המשפט אחרי שהוציאו את הקטין. כעבור שבעה ימים חייבים להגיע לבית-המשפט. במקרה שיש ייצוג מתנהל דיון, כמו כל דיון אחר. השופט שומע את שני הצדדים ונותן את ההחלטה שלו, אבל יש הרבה מאוד מקרים שההורים לא מיוצגים, ופה נוצרת בעיה… בית-המשפט בחלק מהמקרים מפנה אליו  [אל עורך-דין] לסיוע משפטי, אבל גם השבעה ימים האלה הם לא מספיק זמן לסיוע המשפטי כדי להתארגן וגם למנות מישהו וגם ללמוד את התסקיר כדי להופיע בדיון הראשון מוכנים… יכול מאוד להיות שצריך להתקין באיזשהו מקום תקנה שתחייב שהורים שלא מיוצגים יקבלו סיוע משפטי… ייתכן שצריך להתקין תקנה שחייבת להיות חובת ייצוג… אין דבר כזה שההורים לא נמצאים. הדיון מתקיים במעמד שני הצדדים. אמרתי שלא תמיד ההורים מיוצגים, ורצוי בתיקים כאלה שיהיה ייצוג. שומעים את ההורים, אבל אני לא כל כך בטוח שההורים יודעים לקרוא את התסקיר, ולכן אני חושב שחייבת להיות חובת ייצוג… נכון שלשופטים קשה כשההורים לא מיוצגים והם מופיעים בפני נציגי משרד העבודה והרווחה, ואז בית-המשפט מנסה להיות "עורך-הדין" שלהם, אבל זה קשה, ולכן אני חוזר עוד פעם על מה שאמרתי בהתחלה: ייתכן שצריך לשקול שבדיונים האלה שני הצדדים יהיו חייבים להיות מיוצגים".

• במקרים רבים הוצאת ילדים מן הבית נעשית בשגגה, ואז, גם אם הילד יוחזר למשפחתו אחרי תקופה, הנזק שנגרם לו ולמשפחה כולה הוא בלתי הפיך.

• לעתים הוצאת ילד אחד מן הבית מביאה בעקבותיה, אוטומטית, את הוצאת הילדים האחרים, בלא בדיקת כל מקרה לגופו. לעתים המשפחה מבקשת את עזרת שירותי הרווחה בנושא אחר ולפתע מתחילים להוציא את ילדיה מן הבית.

• ילדים משלמים מחיר כבד כשהם ניתקים מהוריהם בפתאומיות, גם במקרים שבהם המדינה קובעת שנשקפת להם סכנה מיידית בשל אחריותם הלקויה של ההורים. הקשר של ילד להוריו מורכב הרבה יותר מההגדרה החד-משמעית שגלומה בניתוק מוחלט ביניהם. ההכרעה בין הכאב שכרוך בניתוק הילד מהוריו ומזהותו המולדת לבין הצורך בהגנה עליו מחייבת שיקול דעת והקפדה רבה.

• חוסר שקיפות והעדר ביקורת חיצונית על פעולות העובדים הסוציאליים (למשל: ועדות ההחלטה לא נתנו למשפחות לעיין בפרוטוקול שלהן).

• בעיית ניגוד עניינים: "השירות למען הילד", שהוא השירות היחיד בארץ אשר עוסק באימוץ, הוא בבחינת כתובת יחידה לשתי קבוצות אוכלוסייה שהאינטרסים שלהן מנוגדים. מצד אחד קבוצת ההורים המולידים, אשר נלחמת על זכותה לגדל את ילדיה, ומצד שני קבוצת המועמדים, אשר משתוקקים לאמץ ילד. האפיונים של שתי הקבוצות שונים – ככלל, קבוצת המועמדים לאמץ היא משכבה חברתית מבוססת יותר מקבוצת ההורים המולידים, ועל כן היא חזקה יותר מבחינה חברתית ויש לה לובי חזק.