יפה אמרת גב' הרצוג. אמת עירומה וקשה.

וכל יפי הנפש, שלא חוו ולא נחשפו לכוחן הברוטאלי, המתנשא, הרומס והאטום של עובדות סוציאליות כלפי משפחות וילדים אשר משחרים לפתחן למען ישועה ומסוגים שונים – אינם מבינים כלל מה מתחולל יום יום לנגד עינינו.

 

המגוחך והבלתי נתפס בקונטקסט "העובדת הסוציאלית" הוא בכך, שהן העו"ס הצליחו בהבל פה ליצור תהליך שמשום מה השתרש בעם כי "אין בלעדי העו"ס" והיא הישועה לכל הקשיים החברתיים, משפחתיים ובעיות ילדים ונוער. הצלחה זאת "להשריש בעם" יצרה כוח אדיר ובלתי נתפס של מקצוע שולי לחלוטין באקדמיה. כל בחורה שאינה מצליחה להתקבל למדעים, בתחתית הפירמידה מגיעה לתחום ורובן ככולן נשים. ובכן כיצד קורה כי מקצוע "נחות" אקדמית הופך להיות לב ליבו של צינור הסעד במדינה?

 

גב' הרצוג, תסכימי איתי כי הקטליזאטור הדומיננטי לכך הן ארגוני הנשים, והן בכוחן ההרסני והדורסני יצרו את התהליך. אני שמח כי הגענו לזמן בו את, גב' הרצוג, מתחילה להלין על כוחן הבלתי נשלט של ארגוני הנשים.

 

הכאב האדיר הוא בכך, שעשרות אלפי משפחות גברים נשים ובעיקר ילדים, נופלים קורבן מדי שנה לחגיגה הפרועה של העו"ס, אותן נשים שלא עמדו בסטנדרטים להתקבל לתחומים דורשניים יותר. ומה הן מצליחות לעולל לנו הציבור? כיצד נתנו יד לכך?

 

אישית, חוויתי את נחת זרוען הפרועה והרומסת, יותר ממני חוו את עוצמתן הכוחנית-ילדי. ואני, איש הייטק, שלא הכיר, לא הבין, לא ידע, לא ציפה, לא חזה, לא האמין – יודע היום כי גוף הרסני לחברה יצרנו במו ידינו.

 

אוי לנו, לציבור בכללותו ולילדינו בפרט. ובעיקר – כי אלו "אימהות בישראל"!

 

וזאת מטרתי העיקרית, להצטרף לגב' הרצוג ולזעוק בפני הציבור החירש – עיצרו אותן, הן משקרות, מזיפות, מרמות. אל תאמינו להן. הן פוגעות בילדינו יותר מכל גוף או אדם במדינה, במימון המדינה, ברשותה, והכי מטורף – בחסות בית המשפט – שגם על כך יש להרחיב את היריעה – נכון גב' הרצוג?

 

מעריך את אומץ ליבך גב' הרצוג, ואתמוך באמונתך זאת.

מודל ביורוקרטי לחיקוי: האימפריה הסוציאלית

הגדלת תקנים למערכת הסוציאלית תשמש חולייה נוספת בחיזוק המנגנונים שבפועל פוגעים באוכלוסיות החלשות.

 

אסתר הרצוג YNET

 

מי שרוצה להרחיב את אימפריית פקידות הרווחה ולהחליש את השכבות החלשות – שייענה לעובדים הסוציאלים השובתים בדרישה להוסיף להם תקנים.

 

 השביתה הנוכחית מספקת דוגמה נוספת לאופן שבו נבנית מערכת העבודה הסוציאלית כאימפריה ביורוקרטית משגשגת. תולדותיה של מערכת זו יכולות לשמש מודל מעורר התפעלות בלב כל בונה אימפריות פוטנציאלי.

 

כשעם המהפך של בגין קמה ב-1977 ממשלת הקואליציה של הליכוד עם ד"ש והדתיים / חרדים, קיבל ד"ר ישראל כץ לידיו את הנהגת משרד הסעד, שבמהרה שינה את שמו למשרד העבודה והרווחה. האידיאולוגיה השתנתה ממתן סעד, כחסד לנזקקים, לסיוע בזכות לאזרחים שווי זכויות על בסיס קריטריונים אוניברסאליים. המסחרה בין פקיד הסעד לקליינט, שנבנתה לעיתים קרובות על שרירות ליבו של הפקיד והתערבותו הבלתי נסבלת בחיי הקליינט, הוחלפו במתן סיוע קונקרטי, בעיקר כקצבאות, על בסיס זכאות מפורשת ומוגדרת אוניברסלית.

 

אין ספק שמחאות בני עדות המזרח שקופחו ונדחקו לשולי החברה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה הצליחו להביא את בגין והימין לשלטון ותרמו לשינוי הדרמטי במדיניות הרווחה של מדינת ישראל.

 

המשמעות עבור פקידי הסעד / רווחה הייתה הרסנית: הם איבדו את השליטה המוחלטת על משאבי הסיוע לנזקקים. ד"ר כץ, שהיה בעצמו עובד סוציאלי (וממקימי המוסד לביטוח לאומי), שכנע את פקידי הסעד, שחשו כי האדמה נשמטה תחת רגליהם, כי השינוי הוא לטובתם והוא גם מוצדק אידיאולוגית, שהם הרי אנשי מקצוע "טיפוליים" ואין מתפקידם (וכבודם) להתעסק עם חלוקת כסף.

 

לטווח הארוך, ומתוך הסתכלות של לאחר שלושת העשורים האחרונים לקיום המדינה, מתברר שד"ר כץ צדק מאוד. העובדים הסוציאליים השכילו ללמוד את רזי הביורוקרטיה, ואין טובים מהם (ולפחות ממנהיגיהם) להציג דוגמא מושלמת של בניית מערכת ביורוקרטית גדולה ומסועפת לתלפיות, כזו הנשענת באופן שובה לב על אידיאולוגיה הומנית שאין עליה עוררין. במקום "מחלקי קיצבאות" הפכו העובדים הסוציאליים ל"מטפלים".

 

אז איך הפך אסונם של הפקידים הסוציאליים להצלחה מפוארת? יש הסברים רבים להתרחשות זו. אציין פה אך חלק מהם, כפי שכבר כתבתי בעבר: בעזרת סוד ה"מומחיות בטיפול" הם תפסו מונופול שדחק הצידה את הפסיכולוגים, קציני מבחן, עובדי קידום נוער, מחנכים, אחיות ועוד. הם הצליחו להפוך את העבודה הסוציאלית לגילדה המשתלטת בהדרגה על תחומים הולכים ומתרבים; הם הצליחו לשכנע את הציבור בצורך הגובר והאינסופי ב"מומחיותם", בדרך הקלאסית של יצירת "בעיה חברתית מיוחדת המצריכה משאבים מיוחדים".

 

כותרות ענק על סיפורים קורעי לב בלווית סטטיסטיקות מזעזעות סייעו לייצר את הדימוי של מצוקות רבות המצריכות את ההתערבות המקצועית-ייחודית שלהם. דוגמא אחת לכך היא המניפולציות במספרי ילדים ונוער במצוקה (שלפיהם כשליש מאוכלוסיית הנוער בארץ היא "אוכלוסיית יעד" לטיפולם); הם ניכסו פעילות חברתית-וולונטרית לעצמם, כמו למשל פעילותם של ארגוני הנשים בסוגיית האלימות נגד נשים שאותה הפכו לתחום טיפול ש"הצדיק" הקמת מרכזים למניעת אלימות במשפחה; הם ארגנו הפגנות שבהן לא נרתעו מלהשתמש בקליינטים, כאשר איימו בסגירת מוסדות כדי לשכנע את הציבור בצורך בהם;

 

את התקשורת גייסו בהצלחה עצומה ("בזכות" עמיתים המקורבים לראשי השלטון, כמו עליזה אולמרט) במאמציהם לחסום כל ביקורת על המציאות במוסדות רבים בטיפולם (לנוער, לזקנים לחולי נפש) ולעריכת קמפיינים על הצלחה לכאורה בטיפול בסוגיות רווחה וכן לתמיכה בדרישות להגדלת תקנים; הם הצליחו להפוך למומחים כמעט בלעדיים ומרכזיים בעיני בית המשפט בכל הסוגיות הקשורות למשפחה ילדים ונוער;

 

באופן חוזר ונשנה הם מקבעים את הדימוי של עומס בלתי נסבל של תיקים המוטל עליהם. על השקריות של טענה זו למדתי בעבודתי על הוסטל לנערים בראשית שנות ה-90 שהיה מיועד ל-15 נערים אך בפועל אף פעם לא היו בו יותר משמונה נערים, אך הצוות היה גדול יותר ממספר החוסים.

 

הקושי למלא את המוסדות לנערות בקליינטיות, המושמות שם בדרכי כפייה קשות, נחשף זה מכבר. כך גם התברר כי ועדות ההחלטה הדנות בהוצאת בני נוער "במצוקה" מבתיהם, מנקזות אליהן פקידים סוציאליים רבים ל"שעות עבודה" רבות, בטענה של צורך בחוות דעת "מבוססת", כאשר בפועל ריבוי פקידי הסעד משמש להשגת גיבוי הירארכי להחלטות אסוניות של הפקידים "בשטח" עבור ילדים ומשפחות).

 

לא מפתיע, לפיכך, שהמערכת הסוציאלית הייתה היחידה בשני העשורים האחרונים שהצליחה להתרחב בתוך המגזר הציבורי השכיר. סקירת הרשות לתכנון כוח אדם במשרד התמ"ת משנת 2003 מלמדת על כך שבין 1990/1 ל-2002 גדל מספר המועסקים בעבודה סוציאלית ב-75% בתקופה שבה צומצמה דרמטית המועסקים בשירות הציבורי.

 

מסקנה: הגדלת תקנים למערכת הסוציאלית תשמש חולייה נוספת בהגדלת וחיזוק המנגנונים הסוציאליים, שבפועל פוגעים באוכלוסיות החלשות.

 

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל

משרד הרווחה מסתיר שוב את ההתעללויות בפנימיות: מדריך בפנימייה הואשם בביצוע מעשים מגונים ב-5 קטינים

מכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי עולה כי המעשים בוצעו כנגד 4 תלמידי פנימיה ונגד קרוב משפחתו. לטענת המשטרה הנאשם מכחיש טענות. המשטרה: מדובר בפדופיל

 

ראובן קפלן, אשדוד NEWS, 05.03.2008

 

דוד כסיף, תושב אשדוד המשמש כמדריך בפנימיה מואשם בביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום בנסיבות מחמירות בקטינים. ביום שני בתום חקירה ממושכת שנוהלה על ידי משטרת אשדוד, הוגש כתב אישום נגדו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.  בעקבות חשיפת החשדות, הועלה החשד כי הנאשם אף ביצע לפני שנים רבות מעשים מגונים ומעשי סדום בבן משפחתו – כיום בן 28- מאז היותו בן 6 עד גיל 14.  רק שאז לא האמינו לו בני משפחתו והנער נאלץ להתמודד לבדו עם החוויות הקשות. קרוב משפחתו העיד כי הנאשם איים עליו כי אם יספר על מעשיו "ישרף לו הבולבול", בהזדמנויות אחרות איים לפגוע באחיו של הקורבן ובאחת הפעמים ביצע המעשים באיומי אולר.

 

עוד עולה מכתב האישום כי הקורבן ניסה להתאבד, ברח בגיל 10 מבית אימו לבית אביו.

 

החקירה נוהלה על ידי החוקרת רס"ר יפעת וזאנה-עמר והחלה בחקירת מעשים מגונים בקטינים שביצע כסיף, על פי החשד, בזמן ששימש כמדריך בפנימייה הסמוכה לעיר אשדוד. מדובר בפנימייה סגורה, שבה התגוררה משפחת כסיף עם ילדיהם ועם ילדי הפנימייה כאשר אשת החשוד, שימשה כמדריכה במהלך היום והנאשם, בעלה, עבד במשך היום וכאשר היה מסיים את יום העבודה היה מגיע לפנימייה, שם, שימש כמדריך מהשעה חמש בערב.

 

כתב האישום החמור מייחס לכסיף שני אישומים חמורים של מעשים מגונים וביצוע מעשי סדום בקרוב משפחתו ובחניכים מהפנימייה בה הדריך. ארבעה מתוך חמשת הקורבנות הינם קטינים, חניכי פנימייה והקורבן החמישי הינו בן המשפחה בו התעלל במשך שנים. המעשים בפנימיה בוצעו עד לאמצע חודש פברואר השנה.

 

לטענת המשטרה, הנאשם, הכחיש כל קשר להאשמות נגדו בחקירתו, למרות הראיות אשר היו מצויות בידי המשטרה שהעידו על נטייתו לפדופיליה. הראיות כוללות לדברי המשטרה,  חומר פורנוגראפי במחשב, מתנות יקרות ערך שהעניק לקורבנות, מכתבים שכתב להם.

 

במהלך החקירה המסועפת, נגבו עדויות מעובדי הפנימייה. לציין כי מנהל הפנימייה פיטר את הנאשם בטרם נודע על התלונות הנ"ל ובעקבות כך עזב הנאשם עם משפחתו את הפנימייה ועבר להתגורר באשדוד. הקטינים, הופנו לחקירת ילדים ונגבתה עדות מפורטת מבן המשפחה שבו ביצע הנאשם מעשי סדום במשך שנים רבות בזמן שהיה שומר עליו ובפעמים רבות נוספות במהלך התבגרותו.

פרקליטות מחוז דרום הגישה נגדו כתב אישום והוא נעצר עד החלטה אחרת.

יעקב בן יששכר מדליק משואה ל-60 שנות טרור, רמיסה ובזיון זכויותיהם של ילדי ישראל וההורים ע"י משרד הרווחה

ריטאלין גורם לדום לב. על בדיקת אק"ג לילדים לפני השימוש בריטלין.

מאת: יפעת גדות   | NFC  

22 אפריל 2008

נתונים של ה-FDA הראו כי בין השנים 1999 ל-2004, 19 ילדים שהשתמשו בתרופות ל-ADHD מתו באופן פתאומי  איגוד הלב האמריקני קורא להורים לקחת את הילדים לבדיקת אק"ג לפני שהם מתחילים את השימוש בתרופות אלו.

 סיכון למוות פתאומי

▪  ▪  ▪

ילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז (ADHD) צריכים לעבור בדיקות לב לפני שהם מתחילים טיפול בריטלין או בתרופות אחרות לטיפול במצב. כך ממליצים מומחים בתחום.

 

איגוד הלב האמריקני קורא להורים לקחת את הילדים לבדיקת אלקטרוקרדיוגרמה (אק"ג) – בדיקה המזהה ומתעדת את הפעילות החשמלית של הלב – לפני שהם מתחילים את השימוש בתרופות מסוג זה.

 

מומחי האיגוד אומרים כי לא ברור שתרופות אלו מעלות את הסיכון של הילד למוות קרדיאלי (של הלב) פתאומי, אך למרות זאת פרסמו המלצות חדשות, 'ליתר ביטחון', כהגדרתם.

 

לדברי מי שעמדה בראש צוות המומחים שפרסם את ההמלצות, ד"ר ויקטוריה וטר, מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה, היה חשש כי תרופות אלו עלולות להיות קשורות בקרב מספר קטן של ילדים למוות קרדיאלי פתאומי.

 

לא קיים רישום במדינה שיקבע כמה אנשים צעירים מתים מדום לב פתאומי ומה גרם לכך, ולא קיים מידע לגבי כמה מאלו שמתו השתמשו בתרופות אלו. לכן אין מידע סיבתי, ציינה.

 

ריטלין, השם המסחרי של חברת נוברטיס לתרופה הגנרית מתילפנידאט, הוא ממריץ של מערכת העצבים המרכזית, הניתן במטרה להרגיע ילדים הסובלים מ-ADHD, מצב המתאפיין בחוסר קשב, היפראקטיביות והתנהגות אימפולסיבית.

 

ADHD שכיח יותר בקרב ילדים עם בעיות לב. כך על-פי נתונים של איגוד הלב האמריקני שפורסמו בעיתון של האיגוד – Circulation.

 

האיגוד מדווח כי נתונים של ארגון המזון והתרופות האמריקני (FDA) הראו כי בין השנים 1999 ל-2004, 19 ילדים שהשתמשו בתרופות ל-ADHD מתו באופן פתאומי ו-26 ילדים סבלו מאירועים של הלב וכלי הדם כמו שבץ, דום לב והפרעות בקצב הלב.

 

ה-FDA מזהיר מפני שימוש בתרופות ל-ADHD

 

[עלול לגרום להתקפים פסיכיאטריים חמורים]

  

מיליוני ילדים

 

מיליוני ילדים משתמשים בתרופות לטיפול ב-ADHA.

 

מחקרים הראו כי ממריצים כמו הריטלין עלולים להעלות את קצב הלב ולחץ הדם. ובעוד שתופעות לוואי אלו לא חשובות עבור רוב הילדים הסובלים מ-ADHD, הן עלולות להיות רלוונטיות לאלו הסובלים מבעיות לב.

 

ישנם מצבים מסוימים של הלב שעלולים להעלות את הסיכון למוות קרדיאלי פתאומי, המתרחש כשקצב הלב אינו סדיר.

 

המלצות האיגוד קוראות לבדיקת אק"ג לילדים לפני התחלת הטיפול בתמריצים ל-ADHD מאחר שהבדיקה עשויה לזהות מצבים כמו חריגות בקצב הלב שעלולה לגרום למוות קרדיאלי פתאומי.

 

למרות שהבדיקה לא תזהה כפי הנראה את כל המקרים וייתכן שתניב גם תוצאות חיוביות שגויות, מדובר בבדיקה לא יקרה ופשוטה שאינה פוגעת בילדים בכל צורה שהיא ומאפשרת לזהות חלק מילדים אלו ולדעת כי הם עלולים לסבול ממצבים לבביים.

 

ד"ר ויטוריה הדגישה כי אין בכוונתם להפחיד את ההורים אך גם לא להרגיע אותם.

 

האיגוד קורא גם לרופאים לבצע הערכות לבריאות הלב אצל ילדים שכבר משתמשים בתרופות ל-ADHD אם לא בוצעה הערכה כזו לפני שהחלו את הטיפול. אם תוצאות האק"ג יהיו מטרידות המסקנה אינה בהכרח כי הילד אינו יכול לקבל תרופות לטיפול במצב, אלא כי יש לעקוב אחר הילד באופן זהיר יותר, כלומר להתחיל טיפול במינונים נמוכים ולבדוק את ההשפעות.

  

להזהר מאבחנה שגויה

 

משרד הבריאות מדגיש כי חשוב לשלול מצבים שכיחים הגורמים לפגיעה ביכולת הריכוז כגון: חרדה או הפרעות אפקטיביות (דיכאון, מחלה ביפולארית), שימוש בסמים, פסיכוזה, הפרעה בפעילות בלוטת התריס, התכווצויות, פרכוסים והפרעות שינה.

 

גיל התחלה מוקדם, הפרעה רציפה וסיפור משפחתי יכולים לתמוך באבחנה נוירו-התפתחותית (כמו ADHD). בנוסף, חשוב להעריך קיום מצבי מחלה נלווים המופיעים בשני שליש ממקרי ADHD כגון הפרעות התנהגות, לקות למידה והפרעה על שם טורט.

 

בנוסף חשוב לזכור שיש ילדים פעילים באופן חריג אבל ללא בעיות קשב וריכוז או כאלו עם טמפרמנט קשה במיוחד העלולים לקבל תווית של ADHD ללא הצדקה, על כן צריך להיזהר באבחנה.

 

בדוח המסכם של ועדה שמונתה על-ידי שר הבריאות ב-1997 לאבחון טיפול בילדים עם ADHD מומלץ שהאבחון יהיה רב מקצועי. הצוות המאבחן יכלול רופא, פסיכולוג ומאבחן דידקטי.

סיפורו של מנכל התנועה יעקב בן ייששכר – היום בידיעות אחרונות

אני מאשים – ד"ר חן למפרט דודה של מיתר שרף, הנערה שהתאבדה וגופתה נשרפה מאשים את רשויות המדינה והרווחה בגין רשלנות פושעת והתעלמות גורפת מזעקותיו של האב

מתוך מגזין המושבות  25/04/2008

 

מי יעצור את הטירוף?

 

אינני כועס על האימא. היא סתם אישה מוזרה או חולה. אני כועס על רשויות המדינה, אשר לא הגנו על זכותו של האב, אשר בחדלונם ובחוסר-תפקודם, מאפשרים לטירוף ולחולי להמשיך ולגרום סבל למשפחה. משפחה שבמשך שנים נמנע ממנה לפגוש, לאהוב ולחיות עם הילדה המקסימה מיתר ז"ל; שבעיניים כלות ובייסורים קבלה את הידיעה הטראגית על מותה האכזרי; שנמנעת ממנה הזכות להתאבל, והזכות להנציח את זכרה. אני מאשים את רשויות המדינה שאפשרו לאישה הזויה להשמיד כל זכר לקרובת-משפחה, שכל חטאה היה שנולדה כבתה. 

 

אני מאשים את בית-המשפט

 

- אשר פירש את הויכוח על שרפת הגופה במונחים של ויכוח תיאולוגי, בעוד שהיה זה ויכוח על שפיות פשוטה, על קומנסנס. האב, וגם המשפחה כולה, אינם אנשים דתיים – כל רצונם הוא לזכור, להתאבל, להנציח. ואת זכותם זו הפקיע בית-המשפט בחוסר רגישות ובחוסר התאמה מוחלט בשמו של "חופש דת".

- אשר בשמו של עקרון ליברלי (חשוב), של כיבוד זכות האם, לא הקפיד על הסיפא של אותו עקרון עצמו "הזכות לפעול לפי אמונתך, ובתנאי שלא תפגע זכותו של אדם אחר" – והפעם, נפגעה קשות זכותו של האב.

- שלפניו עמדה אישה אשר טענה שלא הייתה עם גבר אחר למעלה משנה קודם ללידת ביתה, ובית המשפט נמנע מלהתייחס לטענתה כהצהרה על אבהות. שטענה במפורש שהריונותיה נמשכים שנים ארוכות, ובית-המשפט נמנע משלוח אותה להסתכלות.. האם חוקי הפיסיקה/ביולוגיה פסקו מלהתקיים בבית-המשפט?

- שלמרות שקיבל את טענת האבהות בפועל של אחי, לא העניק לו שום זכות מוסרית וחוקית הנובעת מאותה קבלה. למותר לציין, שבדיקת הרקמות, שנעשתה מאוחר מדי בשל היתר השריפה של בית-המשפט, הוכיחה מניה וביה את האבהות.

 

אני מאשים את המערכת הטיפולית (רווחה ובריאות הנפש)

 

- אשר לאחר כישלונה סירבה, ועדיין מסרבת לקחת אחריות משום סוג שהוא – לטעות מותר, אבל להכחיש זה חמור.

- אשר נמנעת מלעצור אנשים מסוכנים והזויים ששיפוט המציאות שלהם לקוי בעליל, שיש לגביהם חשד סביר של התעללות נפשית, לכאורה; שממשיכים במעשיהם באין מפריע עם צעירים ובני-נוער אחרים.

- שיש בידיה את כל העדויות (כולל עדויות בגוף ראשון מבית-המשפט), לחוסר-שיפוט, לחוסר אחריות הורית ולאי-שפיות, ולא רק שאינם פועלים, אלא נותנים הכשר שבשתיקה, רק כדי להגן על עצמם.

 

אני מאשים את משטרת ישראל

 

- שחקירתה הייתה ועודנה מרושלת,

- שהפקירה את כל זכרה של מיתר ז"ל בידי אימה, למרות שברור היה שהיא מתכוונת להשמידו, וברור היה שהאב מתחנן לקבלו – שהייתה בידה האפשרות לנהוג באחריות מוסרית וציבורית, והעדיפה את חוסר-המעש.   

___________________________________________________________________________

ד"ר חן למפרט, איש חינוך ומרצה לפילוסופיה וללימודי תרבויות באוניברסיטת תל-אביב. הוא ממחברי "הקול השותק" – קולם של ילדים רבים נוספים שההתעלמות ממצוקתם, תורמת תרומה מכרעת להיווצרותו של הכאב ולהחרפתו. ד"ר חן למפרט הוא הדוד של מיתר ז"ל.

ושוב אזלת יד של בית המשפט כנגד אב שקוף נוסף – בדיקת האבהות גילתה: גופת הבת שהתאבדה נשרפה בניגוד לרצון האב

בדיקת המכון לרפואה משפטית: רז למפרט הוא האבא של מיתר שרף ז"ל

24/04/2008  01:14 ועוד מוטב תעשה משטרת ישראל ותחקור מיידית את סיבות התאבדותה של הבת והאם יש קשר לכך שהאם כעת מנסה להעלים את גופתה ואת אפרה ואת זכרה לעולמי עד!?! ומדוע החיפזון?!? וההחבאה מפני האב והניסיון לבצע מחטף של שריפת הבת בטרם האב יזכה לומר על ביתו האהובה קדיש? מאוד מאוד תמוהה כל ההתנהלות של האם… במיוחד לאור האירועים שעלו לאחרונה בתקשורת.

מערכת מגזין המושבות

מיתר שרף ז"ל [צילום: מגזין המושבות]

המשפחה: "שריפת הגופה ע"י האם, נעשתה כדי שתוכל לפזר את אפרה לארבע רוחות השמים, כדי שלא יהיה לה זכר, לא מצבה ולא זיכרון. מיתר עצמה בקשה ביומנה שתתקיים לה הלוויה – ואנחנו, בני-משפחתה, רוצים לזכור את מיתר. אנחנו רוצים להנציח אותה, אנחנו רוצים להתאבל עליה, לבקש סליחה."

התפתחויות במאבק המשפטי על הבאתם לקבורה של שרידי מיתר שרף, ז"ל הנערה בת ה 14 מהמושבה זכרון יעקב שהתאבדה לפני כשלושה שבועות: בדיקת רקמות שביצע המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר קבעה הערב חד משמעית כי רז למפרט הוא אביה של הנערה.   כזכור, לפני שבוע דחתה שופטת בית המשפט לעניני משפחה בחיפה, השופטת רחל ברגמן, את התנגדותו של האב לשריפת הגופה לאחר שהגברת לילית שרף, אימה של מיתר שרף, ז"ל ביקשה מבית המשפט שיתיר לה לשרוף את גופת ביתה, ויורה כי היא תהיה בעלת ההחלטה הבלעדית בנושא בטענה כי רז למפרט כלל אינו אביה של מיתר, ז"ל. לילית שרף טענה אז בפני בית המשפט כי הריונה נמשך שנים. כאמור, היום פסק המכון לרפואה משפטית כי למפרט הינו אביה הביולוגי של מיתר שרף, ז"ל.   קבלת הדו"ח הזה התאפשרה לאחר שהבוקר, לבקשת האבא, נעתר שופט בית המשפט לעניני משפחה בחיפה, השופט בן ציון ברגר, ותיקן את החלטתה של השופטת ברגמן כך שיתפרש כצו המורה למכון לרפואה משפטית לבצע את הבדיקה בדחיפות ולדווח לבית המשפט ולהוריה של מיתר ז"ל על תוצאותיה.   משפחתו של רז למפרט זועמת על כי חברת "עלי שלכת" לא המתינה עד קבלת תוצאות בדיקת האבהות ושרפה את גופתה של מיתר שרף ז"ל כבר בשבת למרות שהאבא פנה אליהם בקריאה נואשת לא לעשות כן. חברת "עלי שלכת" מסרבת לאשר או להכחיש את הדברים בטענה כי הם מחויבים בסודיות על פי דרישת אמה של מיתר, ז"ל. עם זאת, מסרה החברה כי החוק, החלטת השופטת ברגמן, ודחיית בקשה נוספת של האבא לסגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט אילן שיף, ביום חמישי שעבר הינם אסמכתאות מספקות לכך שאין מניעה לשריפת הגופה.   האם, שאף היא מסרבת לאשר או להכחיש את הדברים בטענה כי חברת "עלי שלכת" דרשה ממנה לחתום על הסכם סודיות, סיפרה למגזין המושבות כי בכל מקרה תכניתה היא לפזר את אפרה של ביתה המנוחה בטקס אליו יוזמנו חבריה של מיתר ז"ל, לכשתישרף גופתה. רז למפרט, האבא, מצידו, מבקש להביא את שרידי גופת ביתו לקבורה. על כך, מן הסתם, יימשך עוד המאבק המשפטי.   ארגון זק"א שהביע את התנגדותו לשריפת הגופה עוד בערב התאבדותה של מיתר שרף ז"ל עת ביקשה האם לשרוף את הגופה, פנה הערב לשר המשפטים ולועדת החוקה והמשפט של הכנסת "לחקור עד תום את השתלשלות הפרשה ולהעמיד לדין את האחראים על ניוול גופתה של הנערה בניגוד לרצונה ורצון אביה". ארגון זק"א מוחה נמרצות נגד "אותם שופטים שבאטימות ליבם לא שעו לתחנוניו של האבא למניעת שריפת הגופה עד לקבלת תוצאות הבדיקה וגרמו לנזק בלתי הפיך בניגוד לדת ולמסורת ישראל, דבר שהיה מתקבל בכל מערכת שיפוטית אחרת בעולם".   חן למפרט, דודה של מיתר ז"ל, אומר הלילה למגזין המושבות: "שיקול הדעת אשר הוביל למעשה השריפה, הוא שיקול הזוי, מטורף. כוונתה המוצהרת של האם בשרפת הגופה, הייתה, כביכול, לממש אמונה שמבוססת על פנטזיה המנותקת מכל שיפוט מציאות סביר.   שנית, עבור מיתר ז"ל, מחובתנו להתייחס גם לכוונה הסמויה, זו שאינה נאמרת בגלוי, אך באה לידי ביטוי מוחשי מאוד במעשים: לפחות כלפי חוץ, נדמה שכוונתה של האם הייתה ועודנה, לשרוף, להעלים, להכחיד, להשמיד, כל זכר למיתר! לאיין את אותה נערה מקסימה שהלכה ונשמטה מאחיזת האם, אותה אם שאינה מביעה כל אשמה על מות-בתה, שחוגגת ורוקדת על אפרה. ובחסות חדלונן וחוסר-תפקודן של הרשויות, היא אכן מצליחה לעשות זאת."   שלישית, וזו הנקודה החשובה עבורנו, בני משפחתה של מיתר ז"ל, שרפת הגופה ע"י האם, נעשתה כדי שתוכל לפזר את אפרה לארבע רוחות השמים, כדי שלא יהיה לה זכר, לא מצבה ולא זיכרון. מיתר עצמה בקשה ביומנה שתתקיים לה הלוויה – ואנחנו, בני-משפחתה, רוצים לזכור את מיתר. אנחנו רוצים להנציח אותה, אנחנו רוצים להתאבל עליה, לבקש סליחה."

חשד: הרס"פית דרכה נשק ורדפה אחרי חייל

על פי התביעה הצבאית, נגדת בגדוד קרקל זעמה על חייל שהתווכח איתה ואיימה: "אני הולכת לירות בו". היא הכניסה מחסנית ודרכה את הנשק, לפני שחיילת אחרת עצרה אותה. הרס"פית תואשם כנראה בשימוש בלתי חוקי בנשק. סניגורה: "לא נשקף כל סיכון מהמעשה"
חנן גרינברג  באתר Ynet:  http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3534464,00.html 

וכרגיל, היד הקלה הפמיניסטית. מקלה יד בעניין והשופטת שחררה אותה למרות, שבתביעות מתכוונים להגשת כתב אישום כנגדה.

מבט שני – חלק א' – אבות גרושים מפגינים ומוחים

פנימית רננים של ד.י. ש בע"מ של משרד הרווחה חוייבה בנזיקין על גרימת מוות ברשלנות של ילד שהיה באחריותה

איריס פרחי NFC

למאמר המלא

 

בית משפט השלום בתל אביב חייב פנימייה, מתנ"ס ומציל לשלם פיצוי למשפחתו של ילד בן 11 שטבע בבריכה במהלך בילוי בקייטנה  "ניתן היה להציל את הילד"

 

"לו ניר היה נמשה מהמים במהלך חמש הדקות הראשונות, לאחר הטביעה, ניתן היה להציל אותו". כך כתבה שופטת בית משפט השלום בתל אביב רות רונן, בפסק דין קורע לב שניתן בשבוע שעבר. השופטת רונן, חייבה את חברת ד.י. ש בע"מ (הפנימייה - נתבעת 1), את החברה הכלכלית של המועצה המקומית פרדס חנה (המתנ"ס – נתבעת 4) ואת נתנאל שוורץ מציל בבריכת המתנ"ס (נתבע 5) לשלם למשפחתו של ילד בן 11 שטבע בבריכת המתנ"ס, בגלל רשלנות לשמה, סך של 1,358,717 שקל. נתבעים 4 ו-5 ישאו ב-65% מהסכום ונתבעת 1 ב-35%.

 

בפסק דין שהתפרש על 21 עמודים, מתחה השופטת רונן ביקורת נוקבת על התנהלות הפנימייה, המתנ"ס והמציל וקבעה שבהתרשלותם הביאו למותו של ילד.

 

השופטת קבעה שהפנימייה הפרה את חובתה לקיים שיטת השגחה הולמת ולוודא קיומה של שיטת השגחה הולמת מקבילה על-ידי המצילים בבריכה. "בענייננו, ילדי הפנימייה היו ילדים בעייתיים, עם בעיות התנהגות, היפר אקטיביות, ובעיקר קשב וריכוז. לאור זאת, ולאור אופי הפעילות מחוץ לכותלי הפנימייה, בבריכת השחייה, פעילות שכרוך בה גורם משמעותי של סיכון, נגזרת חובת הזהירות המוטלת על המדריכים".

 

השופטת פסקה שבפועל ההשגחה על ילדי הפנימייה לא היתה מספקת. "ניר שהה במים במצב של מצוקה וטביעה לפחות 5 דקות לפני שהמציל הוציא אותו מהמים. בדקות אלה, הוא לא הוציא את ראשו מהמים. לו היה מדריך שהיה משגיח עליו במשך פרק הזמן הזה, הוא היה יכול לראות שקיימת בעיה ולהציל את ניר. אולם, במשך חמש דקות תמימות לפחות – איש לא ראה את ניר. מכאן, שלא הייתה השגחה נאותה של אנשי הצוות – בין אם משום שלא ננקטה שיטת השגחה ברורה ומסודרת, ובן משום ששיטת ההשגחה לא יושמה בפועל".

לפסק הדין

שוב המשטרה ממהרת לסגור תיקים על חשבון חיי אדם טעות בזיהוי: זוכה מאונס לאחר שנה וחצי

לאחרונה נשמעות ביקורות מצד שופטים אשר מבקרים את רשלנות המשטרה בהליכי חקירה וממהרים להגיש כתבי אישום ובטח כאשר מדובר בגברים.

שופט מבימ"ש באזור הדרום ביקר חריפות את משטרת ישראל על רשלנותה בהליכי חקירה ועל כי מיהרה להגיש כתב אישום.

המדובר בהליך נגד גבר אשר הואשם לכאורה בגין אלימות כלפי  אישתו.

ובהליך דומה אחר לאחר שנמצאו ליקויים חריפים בהליך החקירה  טען השופט כי המשטרה רשלנית והולכת על שיטת "ילך לא ילך"

אם הולך מה טוב להם, אם לא, אז לא נורא!!!?? 

כך כאשר כל זאת על חשבון חיי אדם וכאשר מדובר בדיני נפשות ממהרים שוטרים זוטרים ומן דהו מן המערכת לגזור קופון תוך זילות ועל חשבון חיי אדם להגיש כתבי אישום ולנהוג בשיטת "ילך לא ילך"

כך גם הפעם מתוך כתבה באתר וואלה : http://news.walla.co.il/?w=//1267471

   

היום עולה החשש כי לחץ כבד שהפעילו החוקרים על הצעיר גרם לו להודות במעשה שלא ביצע (ShutterStock)

בעל פיגור שכלי הודה באונס, ונעצר. אחרי שהמתלוננת נתקלה ברחוב באדם שאנס אותה, עלה חשד שהודה בגלל לחץ כבד שהופעל עליו

 

"בעיה נוספת העומדת בפני התביעה היא מיצוי הדין עם החשוד האמיתי באונס, לאחר שהמתלוננת כבר זיהתה בעבר את מ' בוודאות מוחלטת, והצביעה עליו כעל זה שאנס אותה. "מי שאינו מפקפק בארוע החמור שעברה, נתקל בקושי העולה מתמקד בזיהוי התוקף", אמרה היום התובעת מטען המדינה בבית המשפט. המתלוננת מסרבת להעיד פעם נוספת נגד החשוד השני. "

 

"

בעקבות החשדות נגד מ' סבלה משפחתו מצד השכנים ונודתה מהחברה החרדית. "דבר ראשון שנעשה זה להעביר את ההחלטה למוסד כדי שמ' ישוחרר ויוכל לחגוג את חג החירות בקרב משפחתו", אמר עו"ד אמרני. "אחר כך אנחנו נשקול את צעדנו. מישהו צריך למצות את הדין על החקירה שנוהלה בתיק".

אנשים שקופים מול אנשים אטומים

רונן פז NFC

 

כתבתה של יפעת קידר על ילדי גירושין שהוצגה שלשום במבט שני מראה עד כמה אף אחד לא נותן לעובדות לבלבל אותנו. צדק הרב אברהם רביץ כאשר טען שלא ניתן לחדור מבעד למסך האטימות השומר על האמת מחשיפתה לאור השמש

  

דיאלוג בלתי אפשרי

 

רק מי שהיה שם יודע עד כמה המערכת לא רואה אבות ומכחישה את המציאות. מציאות כל כך הזויה שלא ניתן בכלל לשכנע את הציבור שהיא אכן קיימת. בילי מוסקונה לרמן נקטה בדרך המקובלת והיא לגלות אמתפתיה כלפי הטענות של האבות ובהתנשאות של הבנה ייחסה את טענותיהם לאופיים הגברי.

 

הדיאלוג בין המינים הוא בלתי אפשרי כי זהו דיאלוג של אבות שקופים מול אנשים אטומים. אחרי כל כך הרבה שנים בהם האטימות מול השקיפות גרמה לילדים לגדול עם נזקים רגשיים לא מבוטלים, ברור שאף אחד לא ירצה לפתוח חלילא את תיבת הפנדורה, שחס וחלילא לא ישאל איפה הוא היה כאשר מחקו לילד תמים אבא מסור וטוב ופצעו את נפשם של שניהם.

 

המערכת יותר חשובה מהילדים

 

פקידת הסעד הראשית שדיברה בתוכנית, הגברת רונית צור, אחראית על ההמלצות שמוגשות או לא מוגשות לבית המשפט. אותה רונית צור מנחה את המערכת להגן על עצמה, וזה כולל לשקר ואף מדגימה זאת בחתימתה האישית עטופה בהמון אמפתיה לכאורה. מאחר שמדובר במידע חסוי שאין לאף גוף סמכות לחקור בו, יכולה פקידת הסעד הראשית לטעון על כל משפחה טענות שאין להן קשר למציאות ויהיה קשה עד בלתי אפשרי להפריך זאת.

 

השופטים מעבירים הלאה

 

השופטים אינם מעוניינים לקחת אחריות על החלטות כבדות משקל אלו ומעדיפים להוות חותמת גומי על המלצות פקידות הסעד. השופטים בבתי המשפט למשפחה אינם מכריעים על סמך האמת בקובעם את גורלם של הילדים בהחלטות שהן לעתים בלתי הפיכות, אלא על סמך הפרשנות בתסקירים המוגשים להם על-ידי פקידות הסעד. מעטים השופטים שיעזו לשאול שאלות ולהטיל ספק במהימנותם של עובדים לא מיומנים אלו. בחירה קלה עשה השופט גרניט בכדי להשקיט את מצפונו כאשר פירגן לפקידות הסעד על עבודתן, בכך הוא למעשה הסיר מעצמו את הצורך לחקור מהי האמת ולשאול שאלות, האם בתי המשפט אינם לעתים חותמת גומי על המלצות לא מקצועיות ולא רגישות?

 

אין ביקורת

 

מרבית המשרדים הממשלתיים מחזיקים מנגוני ביקורת פנימיים טובים יותר וטובים פחות. בנוסף רשאי אזרח להלין אצל נציב תלונות הציבור ואף לגשת לבית המשפט, כל המערכת הזו כלל איננה קיימת כאשר דנים בדבר החשוב ביותר והיקר ביותר שיש להורים המתדיינים – ילדיהם שבשבילם הם מוכנים לעשות הכל – במשרד הרווחה אין מנגנון בקורת.

 

נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה מנוע מראש לבחון תלונות הקשורות לפקידות הסעד בהנחה שזה תפקידו של השופט שמעביר את מלוא האחריות בחזרה לפקידות הסעד.

 

גם ערר למערכת השיפוטית לא מעשי וזאת מאחר שבתי המשפט כלל אינם ערוכים לתת מענה בזמן סביר למצוקה של ילד שנותק באכזריות מאחד מהוריו, לרוב נותק מאביו ולעתים אך מביתו.

 

סחבת מכוונת

 

פקידות הסעד יודעות שכאשר התיק רגיש עדיף להשהות את הגשתו עד לרגע האחרון ובכך לא לאפשר להורים להתכונן למציאות הוירטואלית הכתובה בו ובהחלטת שופט עמוס להפוך את התסקיר למציאות האמיתית ואת האמת ללא רלוונטית יותר.

 

כיתת יורים

 

הוועדות רבות המשתתפים אותן מקדמת רונית צור ועליהן היא דיברה בכתבה, הן כמו הוצאה להורג על-ידי כיתת יורים ולא על-ידי רובאי צלף ויחיד. כאשר אדם נשפט למוות במשפט בזק ויש ספק רב אם הוא בכלל אשם, מתחשבים בעומס הרגשי שיהיה מותר על מצפונו של מי שנגזר עליו להוציא להורג. לפיכך, הונהג כי הוצאה להורג נעשיית על-ידי כיתת יורים, בה כל אחד יוכל להגיד לעצמו שלא הוא לחץ על ההדק, ולא יהיה ניתן יהיה להטיל אחריות אישית על אף אחד מהיורים. כפי שרונית צור אמרה בכתבה – המלצות לבית המשפט אינן נכתבות על-ידי עובד סוציאלי יחיד אלה כולם אחראים למתן הגושפנקא למציאות הלא מציאות ואף אחד אינו נושא באחריות אישית. בדרך זה ניתן להצדיק את הצורך בשכירי חרב נוספים במקום לייעל את עבודתם ולהגדיל את מקצועיותם של הבודדים.

 

ילדים מוחזקים כבני ערובה ע"י פקידות הסעד

 

מי שאיתרא מזלו והקשר של ילדיו עמו תלוי בפקידות הסעד חייב להיזהר פן יעיז להלין על תפקודם של אלו. הילדים מוחזקים כבני ערובה בכדי למנוע מהורים ובעיקר מהאבות להלין על המערכת – מי שמעיז להלין על מערכת הרווחה מסתכן בכך שיעלילו עליו עלילות שווא ויפעלו לפגוע בילדיו – כנקמה.

 

מיסחור מצוקת הילדים

 

אותם 1,200 אבות שעל-פי רונית צור חידשו פקידות הסעד את הקשר שלהם עם ילדיהם, למעשה נותקו מילדיהם דווקא בגלל תפקודן הלקוי של אותן פקידות סעד. אומנם תיקון נזקים ולו לילד אחד ואבא אחד עדיף על כלום, אבל את הצלקות הרגשיות שהושארו במשפחות אלו כבר בלתי אפשרי לתקן. בעצם שיבוש הקשר של ילד מהוריו נוצר מצב קשה יותר, המשמר את ה"צורך" בפקידות הסעד.

 

מומחים למראית עין

 

לעתים, כאשר לאבא השקוף יש את כוחות הנפש הנדרשים ואת העוצמה לא להיעלם מול דורסנות המערכת – ימנה בית המשפט מומחה פרטי שיבצע סט מבחנים פסיכולוגים לא רלוונטיים. גם תוצאות מבדקים אלו מושהים בטרם הגשתם לבית המשפט בכדי שקבוצה לא מיומנת של עובדות סוציאליות יאשררו אותו וימנעו מדיעות שאינן עולות בקנה אחד עם הקו הפמיניסטי הקיצוני לחדור למערכת.

 

לסיכום

 

יפעת קידר נגעה ברמיזה בלבד בנושא כאוב ורגיש, שבו מדינת ישראל על מגוון מוסדותיה פועלת לרעת האזרח ופוגעת בילדים עצמם הרבה מעבר לפגיעה שנכפתה עליהם בלאו הכי עקב העימות בין הוריהם. חבל שהתוכנית לא גרמה לפעולת תיקון נמרצת של רונית צור עצמה ולו לאבא אחד בלבד בכדי שבסיומה יהיה גם "הפי אנד".

תעשית המבחנים הפסיכולוגים למסוגלות הורית – בלוף המאה שמפרנס גילדה סגורה של פסיכולוגים שרלטנים

עיתון הארץ, 13 דצמבר 2007
למאמר המלא 

פרופ' חיים עומר, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, מייסד ואחראי על מרפאה להדרכת הורים בבית חולים שניידר ומרצה באוניברסיטת תל אביב, מצטרף ביתר חריפות לדעת חבריו ואומר שתקפותם המדעית של כלי האבחון המקובלים בישראל מפוקפקת מאוד.

 

"מגיע זוג שמתגרש לבית המשפט ויש שאלה של משמורת ילדים. יש כלים ברורים וטובים שמראים מי מההורים מתאים יותר לגדל את הילד, למשל זה שמגיע כל פעם לגן הילדים ומתעדכן, ברור שהוא עדיף על פני זה שלא מגיע אף פעם. עובדות סוציאליות הולכות לגנים לבדוק את זה.

 

אבל בית המשפט לא פוסק על סמך בחינה כזאת, אלא מבקש בשלב מסוים חוות דעת של פסיכולוג קליני, והוא בא עם הבטריה של מבחן רורשך ודומיו ושני ההורים צריכים לשלם על זה כסף, וכך קובעים למי תינתן משמורת על הילדים. התוקף של המבחנים האלה הוא אפס, אבל על פי זה מכריעים בסופו של דבר. זה סקנדל. זה בלוף מוסכם. כל מתמחה חייב להעביר 20 בטריות של המבחנים האלה, וכל בטריה לוקחת 15 שעות עבודה, אז אלה כ-300 שעות מזמן ההתמחות, אבל כששואלים אותם בקליניקות הציבוריות אם 20 האנשים שנבדקו היו זקוקים למבחנים האלה, מתברר שרוב-רובם של המטופלים בכלל לא היו זקוקים להם".

 

אם המטופלים לא זקוקים לטסטים, אז למה עורכים להם אותם?

 

"כדי ללמד את המתמחים להעביר אותם".

 

נשמע הזוי אך זו המציאות.

 

החימוש הקדוש

 

יופ מאיירס מכנה את חמשת הטסטים בחלק האבחוני של בחינת ההסמכה – "החימוש הקדוש". הם כוללים את מבחן כתמי הדיו, רורשך, מבחן תמונות (HTP), מבחן להערכת יחסים בינאישיים (TAT), ושני מבחני אינטליגנציה: וקסלר ובנדר. הוויכוח בקרב הפסיכולוגים על תקפותם המדעית של הטסטים, סוער ומחלק את הפסיכולוגים לשלוש קבוצות, מפרט פרופ' גולן שחר, פסיכואנליטיקן, שהיה עד לא מזמן ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון: "קבוצה אחת חושבת שהם סתם שטויות ובזבוז זמן, ואין להם שום ביסוס מדעי, קבוצה שנייה חושבת שהרורשך זה מתת האל עלי אדמות, הרנטגן של האישיות, וקבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק; בקבוצה הראשונה מצויים מדענים טובים וידועי שם, שבדרך כלל לא עושים אבחונים בעצמם; בקבוצה השנייה יש מאבחנים ידועי שם, אבל כאלה שלא עוסקים במחקר".

 

איך יתכן שעל אותו טסט חלק טוען שהוא תקף מדעית וחלק טוען שלא?

 

"נעשו מחקרים ובהם בדקו יותר ממאה פרמטרים שמאבחנים באמצעות הרורשך, 95% מהם התגלו כלא תקפים מדעית, ורק 5% תקפים. הנקודה היא שבארץ גורסים שרורשך הוא מתת האל ומונעים מאנשים תואר, גם אם הם הגיעו ממיטב האוניברסיטאות בעולם, כי הם לא שולטים ברורשך. אין הצדקה להפוך אותו לאמת המידה של הפסיכולוגיה".

 

והמבחנים האחרים?

 

HPT הוא לכל הדעות מבחן גרוע, ואפילו הוועדה המקצועית שוקלת לבטל אותו, אבל בינתיים משתמשים בו. התוקף המדעי של TAT קצת יותר טוב מהרורשך אבל לא בהרבה והוא לא מתאים לאבחנה של פסיכופתולוגיה. בנדר ווקסלר הם מבחנים מעולים לאינטליגנציה אבל אין להם תוקף מדעי בכלל, ובארץ משתמשים בהם כדי לאבחן אישיות ובהרבה מאוד מהשאלות האבחוניות.

 

על סמך מחקרים שלי ושל אחרים, הנושא של האינטליגנציה כלל לא רלוונטי. נניח שילד בן 16 הוא גאון, אבל יש לו נטיות אובדניות, אז מה המבחן הזה בדיוק יעזור לו? האפקטיוויות של המבחנים האלה נעה בין 2%-5%, זה כמו לחייב כל רופא להיות מומחה עולמי ברנטגן, ועל סמך זה לתת לו רישיון.

 

החיוב להיבחן במבחנים האלה הוא נואל, כי נגיד שיש להם תוקף מסוים, האם כל פסיכולוג קליני צריך להשתמש בהם? התשובה שלי היא לא. אם יפתח יובל, שהתמחה בהארוורד, צריך להפגין בקיאות ברורשך כדי לקבל רישיון בפסיכולוגיה קלינית בשעה שהוא יכול לעזור לעשרות בני אדם שסובלים מהפרעות חרדה קשות – זאת שערוריה. הדגש על הכלים האלה הפך להיות מנגנון בידי הממסד להדיר אנשים שלא שולטים בהם".

 

טיפולים ומבחנים פסיכולוגיים הם תעשיה של כסף

 

לדברי מאיירס: "יש קבוצה של אנשים, פסיכולוגים קלינים ותיקים, שכבר הרבה שנים עוסקים רק באבחון ומרוויחים מזה המון כסף והם לא בקלות יוותרו על זה. בגלל ההתנגדות שלי לטסטים אני נחשב לטרבל-מייקר. פסיכולוג אחד אמר לי כבר שאני מקלקל להם את הפרנסה".

 

מתקיימת כאן קבוצה של פסיכולוגים שעוסקת בעיקר בלקיים ולשמר את עצמה. פרופ' שחר מעדיף להשתמש במונחים מעודנים יותר: "הפציינט לא תמיד ניצב במקום הראשון. יותר מדי מתחשבים במה שאני כפסיכולוג יודע ובאיזה כלים אני מטפל ופחות במה שהפציינט זקוק לו ומה הכי טוב בשבילו.

 

מערכת בריאות הנפש הציבורית קורסת, ממשיכה גלבוע-שכטמן שהיא גם המנהלת את המרפאה לפוסט-טראומה לילדים ונוער בבית החולים שניידר. "אנשים שזקוקים לטיפול מחכים חודשים או שנים, או שהם פונים למערכת פרטית, או שאינם מקבלים טיפול כלל, כי ברוב המרפאות הציבוריות מקבלים טיפול פסיכודינמי ארוך-שנים, ולא בטוח שזה מה שהם צריכים".

 

לדברי עומר הנזק שנגרם עקב המתנה ארוכה או במתן טיפול לא מתאים הוא עצום, במיוחד בתחום ההתמחות שלו, ילדים ונוער: "מכניסים ילדים עם הפרעות התנהגות, למשל, לטיפול פסיכודינמי של שנים, שאין לו שום יעילות מוכחת, ואף אחד לא חושב שצריך להסביר להם שיש טיפולים אחרים, יעילים יותר. יש ילדים שמגיבים רע מאוד לטיפול דינמי, וכשיש להם גם נטייה לעבריינות, זה ממש מחריף את הבעיה".

 

למה?

"כי טיפול דינמי פורס עליהם מטרייה של פרטיות, ומתברר שבמקרים כמו עבריינות, זה פועל פעולה הפוכה, והסיכון גדל. צריך להגביר את ההשגחה ההורית ולא לגונן עליהם. מטריית הפרטיות נובעת מבורות של מה שנעשה במחקר ב-40 השנים האחרונות. המטפלים בכלל לא יודעים שהטיפול שלהם מזיק".

 

הקבעון החשיבתי של הפסיכולוגים

 

העדר מחקרים תומכים לטיפול פסיכודינמי נובע מעקרון השמירה על הפרטיות והחיסיון לנאמר בחדרו של המטפל, כבסיס לבניית האמון בינו ובין המטופל. וכן, מסובך לחקור תהליכים המתנהלים לאורך שנים ומבוססים על אסוציאציות חופשיות, טענו כל השנים פסיכואנליטיקנים (אף שפרויד עצמו נאבק להציג את הפסיכואנליזה שלו כמדע).

 

לעומת זאת חלק מהתהליכים הפסיכודינמים קצרי הטווח, נחקרו ונחקרים באוניברסיטאות חשובות בעולם, אבל לכאן גם זה עוד לא הגיע. "היום כדי שמישהו יהיה מוסמך בפסיכולוגיה קלינית", טוען עומר, הוא צריך להוכיח שהוא לא מתעניין במה שהתחדש בפסיכולוגיה הקלינית. הוא צריך להוכיח שהוא נקי מהשפעות שבאו מהמחקר ומהידע".

 

ד"ר דני קורן, ראש המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה כואב את ההתנשאות המקצועית הבלתי-מוצדקת, לדעתו "המקצוע שלנו מתנהל בעיקר כמו דת, על בסיס אמונה שהדברים שאנחנו מציעים – יש להם מעמד של אמיתות מוחלטות.

 

אנשים מאמינים שאנחנו עוסקים בדברים שמעל למדע, שהם כל כך גאוניים ונעלים שאי אפשר לבדוק אותם: 'מדע הוא קר ורציונלי, ואילו הפסיכולוגיה היא הומנית והוליסטית'. בשם התירוץ הזה מנהלים מקצוע שמצד אחד רוצה להתקרב לרפואה ומצד שני לגמרי לא מפוקח, ולא נדרש לצורך להעמיד את עצמו לבחינה ולבקרה"

הכנסת אישרה: אימוץ בחו"ל יתייקר בכ-75%

הורים חשוכי ילדים המבקשים לאמץ בחו"ל יידרשו לשלם מעכשיו הרבה יותר כדי להגשים את חלומם. ועדת חוקה חוק ומשפט אישרה לגבות כ-125 אלף שקל תמורת הליכי האימוץ, סכום גבוה בהרבה מזה שנגבה עד כה    

המחיר עבור אימוץ ילד בחו"ל יתייקר ב-74% – ועדת חוקה חוק ומשפט אישרה תקנות חדשות המאפשרות לייקר את מחיר האימוץ. העמותות המורשות לבצע את האימוצים יוכלו לגבות מההורים המאמצים עד 22 אלף אירו (כ-125 אלף שקל) במקום עד 20 אלף דולר (כ-72 אלף שקל) עד כה.

  

אלו הם מחירים מרביים עבור השירותים וההוצאות הכרוכות בהליכי האימוץ בחו"ל. במקרים חריגים ובאישור הרשות המרכזית לאימוץ בין-ארצי, העמותות יוכלו לגבות עד 2,000 אירו נוספים (11,400 שקל). 

לוועדה נמסר כי הצורך בתיקון התקנות והתעריפים התעורר בעקבות שחיקת הדולר, התייקרות מחירי השירותים הכרוכים באימוץ, והביקוש הגובר בעולם לאימוץ ילדים ממדינות שבהן ההיצע גדול במיוחד (דרום אמריקה, אסיה ומזרח אירופה).  

בארץ פועלות היום שמונה עמותות מורשות המקשרות בין ההורים המאמצים למדינות שמהן נמסרים הילדים לאימוץ. חוק האימוץ הבין-ארצי מגביל את ביצוע הליכי האימוץ רק באמצעות העמותות המורשות. החוק מאיים בעונש מאסר עד שלוש שנים למי שיאמצו ילד בחו"ל בכל דרך אחרת.  

תקנות האימוץ עודכנו לראשונה מאז שהחוק התקבל ב-1998. לוועדה נמסר כי העלאת הסכום המרבי היא כורח המציאות, נוכח הקשיים הכלכליים שנגרמו לעמותות בשל פיחות הדולר וצמצום אפשרויות האימוץ. ההתייקרות מוסכמת על דעת המועצה המייעצת לאימוץ הבין-ארצי, רשות האימוץ המרכזית, וכמובן העמותות.  

על-פי התקנות החדשות יתווספו להוצאות המוכרות שהעמותות רשאיות לגבות, גם שכירת מתורגמנים והוצאות נסיעה במדינת החוץ שבה מתבצע האימוץ. הוצאות הטיסה של ההורים למדינת החוץ והשהייה יכוסו על-ידם, ולא על-ידי העמותות, כפי שהיה עד כה.  

לוועדה נמסר כי בעשור שחלף מאישור החוק, אימצו הורים ישראלים 2,056 ילדים מחו"ל, 222 מהם ב-2007. התקנות החדשות לא יחולו על הליכי אימוץ שכבר החלו אלא רק על הליכים שייפתחו לאחר פרסום התקנות ברשומות.  

"הזרמנו חמצן לעמותות שנמצאות על ערש דווי", אמר יו"ר הוועדה, ח"כ מנחם בן-ששון (קדימה). "החוסן הכלכלי של העמותות חיוני כדי לפתוח מחדש את דרכם של ישראלים חשוכי ילדים לאמץ ילד מחו"ל, ובשל מצבן הרעוע של העמותות, התקשו להתמודד בתחרות הקשה עם זוגות ממדינות אחרות שבהן לא קיימת מגבלה על התשלום עבור אימוץ בין-ארצי".

צבי לביא   YNET

15.04.08, 17:38

פורסם:

 

אז נכניס אותך למחלקה הסגורה – תחקיר של מרב בטיטו על התעללות בילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה

תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית. תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות"

 

 מרב בטיטו14/7/2007

 

 - מה זה בידוד?

 

"בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".

 

- וחדר מחשבה?

 

"אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".

 

- מה שמעתי? י' הרביץ לך?

 

"כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".

 

- מי זה י'?

 

"מכוח עזר".

 

- למה הוא עשה את זה?

 

"התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".

 

- וזה כאב?

 

"כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי".

 

- מיהם? המטפלים?

 

"לא, הם רופאים".

 

- אז הם תפסו אותך חזק?

 

"כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?'".

 

- ומה, ואז י' הרביץ לך?

 

"לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר".

 

- אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך.

 

"זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי".

 

- אז כבר אין מה לעשות.

 

"טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".

 

עדותו של ילד בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. 

  

 פתולוגיה הסבוכה ביותר 

 

 קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור. דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו – מדי בית חולים – סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים.

 

בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד – אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול.

 

למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות.

 

ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום.

 

ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת.

  

 "הוא בא ובעט ברגל"

 

 - מה זה אס-או-אס?

 

"זה זריקה".

 

- איפה? בטוסיק, בגב?

 

"בטוסיק".

 

- מה זה, עושים את זה בכוח כזה?

 

"בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד".

 

- מי זרק אותך?

 

"א'".

 

- ומה, הוא נשאר איתך בחדר?

 

"לא. ואחרי זה טלטלו אותי".

 

- הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה?

 

"הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל".

 

עדות של ילד בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007.

  

 האיום: מחלקה סגורה  

 

 החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה – אם צעירה לשלושה ילדים קטנים – ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה".

 

אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות".

 

שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'".

 

במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות'".

 

לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך".

 

בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם.

 

"ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים – אני איתה, לארוחה – אני איתה, בלילה – אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה".

   

 "כי ראיתי דברים…"

  

 אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים.

 

"היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק".

 

שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?".

 

למה את לא רוצה לחזור לשם?

 

"כי ראיתי דברים… הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה".

 

 "עף פנימה וחטף בפרצוף"

  

 לאורית דעה נחרצת – וחד צדדית – בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים.

 

"אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה".

 

אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'".

 

כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'".

 

שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה.

 

לפעמים קושרים לכיסא

  

 "אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה".

 

- לאיזה חדר?

 

"בידוד".

 

- זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא?

 

"כן".

 

- מה זאת אומרת? תספרי לי על זה.

 

"רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה".

 

עדות של ילדה בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007.

  

 "את לא אמא טובה"

  

 אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי.

 

בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע".

 

הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה".

 

כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו – שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה".

 

כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם".

 

מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה".

 

רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז.

 

אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו".

 

ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: 'כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה'".

    

 "שימוש באלימות – עונש ולא טיפול"

  

 רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי".

 

אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח".

 

ממה הכי פחדת?

 

"הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד".

 

מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים?

 

"או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות".

 

איך התייחסו אליך אנשים מהצוות?

 

"תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה".

 

רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות.

 

"ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ – ושנוי במחלוקת – לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול".

 

צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים.

 

"האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו.

 

"ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר".

    

 "איש צוות אלים לא היה נשאר כאן"

 

 "כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו".

 

גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'.

 

-אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס.

 

"למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות – רופא, איש סיעוד או מדריך – יכול למלא טופס כזה".

 

עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית.

 

"את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה".

 

אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן.

 

"לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה".

  

 "ילד משתולל הוא ילד סובל"

  

 "הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה".

 

מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן?

 

"בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו – אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות.

 

"כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר".

 

יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות.

 

"תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא".

 

 "תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה"

 

 ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות".

 

מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים?

 

ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת".

 

אז מתי כן?

 

"להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים".

 

מה המדיניות לגבי חדר בידוד?

 

"ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד".

 

ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה?

 

"הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר".

 

וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה?

 

"לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו".

 

ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא?

 

"אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?".

 

אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים.

 

ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה". ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות.

 

"תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות".

 

בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.

 

התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים בחסות פקידת סעד ראשית לחוק הנוער חנה סלוצקי וקודמתה מרים פבר

 

התעללות בילדים – האם ההורים מאבדים שליטה או המערכת מאבדת שליטה?

 תדמית מעוותת מול מציאות אמיתית

חשוב רגע על המושג "התעללות בילדים". מה עולה לך בראש?

עולה לך תמונה של הלקאות רצחניות, אונס ברוטאלי, מרתפי עינויים. 

חשוב רגע על המושג "אומנה". מה עולה לך בראש?

עולה לך תמונה של גן עדן, של בטחון, של תינוק שניצל ברגע האחרון מידי אימו האכזרית שניסתה למכור אותו בפינת רחוב. 

חשוב רגע על המושג "משרד הרווחה". מה עולה לך בראש?

עולה לך תמונה של ארגון שמתערב רק במקרים קיצוניים, מוציא ילדים מביתם רק כמוצא אחרון, והמחדלים היחידים המלווים אותו הם בגין החזרת ילדים לבתים מסוכנים בשל פרצה כזו או אחרת בחוק. 

זוהי התדמית הקיימת היום בישראל, תדמית מעוותת שנבנתה במהלך 60 שנות קיומה של מדינת ישראל כדי לקדם את יחסי הציבור של העובדים הסוציאלים ולבנות להם מוניטין מזוייף של כהנים עובדי קודש ומצילי חיים. 

מוניטין מזוייף זה נבנה אבן על אבן, יום יום, שעה שעה ע"י ליקוט מקרי קצה אכזריים של הורים שהתעללו באמת בילדיהם עפ"י אמות המידה שהוצגו לעיל והצגתם של מקרים אלו בתקשורת כנורמת התעללות קיימת. 

עובדים סוציאלים הם כת פשיסטית בעלת כח בלתי מעורער 

מוניטין מזוייף זה נבנה כדי לצבוע את תדמיתם של העובדים הסוציאלים בורוד, כאנשים מצילי חיים, וזאת כדי שהחברה הישראלית תיתן להם מנדט וכח בלתי מעורער לשלוט באופן חסר תקדים בחייהם של ילדים. 

החברה הישראלית איפשרה לגסטפו העובדים הסוציאלים, אנשים חסרי יכולת, חסרי כישורים, חסרי גישה אנושית לפלוש לבתים, לבצע חיפושים, לערוך חקירות משפילות ולבסוף לחטוף ילדים וזאת גם ללא צו שופט אלא במסגרת סמכותם הבלתי מוגבלת בלבד. 

"מצילי הילדים" טוענים כי סמכותם צריכה להיות עליונה וכל נסיון של ההורים להפריך את טענתם נתקל במשפט הסתום וחסר הבושה "הורים דורשים את הזכויות שלהם ובכך מפרים את זכויות הילדים".

מצב זה לא רק שפוגע בהורים, הוא בעיקר פוגע בילדים.

 עובדים סוציאלים פוגעים בילדים שמעולם לא התעללו בהם ע"י הפרעה ופגיעה בלתי פוסקת בתא המשפחתי אותו הם רואים כאורים ותומים, וכבסיס לבטחון חייהם. השפלת ההורה ע"י עובד סוציאלי בנוכחותו של הילד ע"י פלישה דורסנית לאינטימיות של הוריו, משפחתו וביתו מערערת את בטחונו של הילד באנשים וממוטטת את מערך האמון בין ילד להוריו. 

המערכת חוששת מן העובדים הסוציאלים ואינה תובעת אותם על רשלנות ושחיתות

הפשע הגדול ביותר של העובדים הסוציאלים הוא העובדה כי בשל התמקדותם במקרי שווא הם זונחים את מקרי ההתעללות האמיתיים בהם קיימת סכנת חיים ממשית לילד, והתוצאה היא טרגדיות שקורות ויכלו להימנע. הפרסומים המגיעים לתקשורת על מקרי ההתעללות האמיתיים עושים שירות חינם לפקידי הסעד.

במקום לתבוע את עובדי הרווחה על רשלנותם בנושא, עובדי הרווחה מנצלים את המומנטום של הכתבות הללו כדי לשפר את מעמדם בעיני הציבור. 

כת העובדים הסוציאלים מבצעת שטיפת מח להמונים

בעקבות עבודת הקודש שעשתה מירב בטיטו בכתבתה "יתומי הרווחה" החלו לצוץ כפטריות אחר הגשם כתבות על התעללות בילדים וזאת כחלק ממדיניות הצפת המידע האובססיבית שמנהל כיום משרד הרווחה באמצעות דוברו נחום עידו כדי לסתום את החור שנפער ואשר מאפשר הצצה לעולמם המכוער והעלוב של העובדים הסוציאלים בכלל ושל החברה הישראלית בפרט.

זה החל בכתבה על האם שגרמה כוויות לשני ילדיה בירושלים וממשיך בפעוט מאור יהודה שנפגע בראשו ע"י שני הוריו דרך דוח נתונים על התעללות מינית בילדים לשנת 2007 (בדוח לא מזכירים כמובן את גודש מעשי האונס המתרחשים בפנימיות משרד הרווחה) 

ליבי על הילדים הרכים הללו שבקושי נשמו את נשימותיהם הראשונות בעולם הזה וכבר נאלצים להתמודד ובקושי רב מול מוראות העולם הזה, אך בל נתלהם ובל נטעה, זוועות העובדים הסוציאלים כנגד ילדים רכים מהדהדות בכל פינה ולא ניתן להסיק ממקרים בודדים על הכלל. 

התעללות אמיתית בילדים היא דבר חמור מעין כמוהו אך לא יתכן כי משרד הרווחה יתביית על מספר מקרים קיצוניים וייתן להם תהודה תקשורתית רחבת היקף כדי לכסות על פשעים מזוויעים שהוא מבצע כנגד רבבות תינוקות, ילדים והורים. 

החברה הישראלית ה"הומניטריסטית" צמאה לדם

משרד הרווחה יודע שכל מקרה אמיתי של התעללות בילד חייב לקבל כיסוי תקשורתי נרחב, משום שאז התלהמות הציבור חסר הרסן תעשה עבורו את העבודה ותיתן לו לגיטימציה להמשיך לחטוף ילדים ממשפחותיהם ללא שום פיקוח ובקרה ועם גיבוי מלא של רשויות החוק והרשות השופטת. 

כל מקרה התעללות בילד אשר מפורסם בקול תרועה רמה מעורר אספסוף של ציבור צמאי דם בדרישה לנקמה, וזאת אפילו עוד לפני שהוגש כתב אישום כנגד ההורים. יותר מדי מקרי "התעללות" החלו בקול תרועה רמה והסתיימו בקול ענות חלושה שבסיומה התברר כי מדובר היה בתאונה אומללה ולא בזדון.

מקרים כאלו שהסתיימו בלא כלום לא פורסמו בתקשורת כמקרי שווא וזאת משום שהציבור הישראלי צמא לדם, לחדשות שליליות ולא למקרים של עורבא פרח. 

משום הרגישות לנושא של ילדים, קל מאד להצית המונים צמאי דם עם מקרה נקודתי כזה או אחר של התעללות בילד אך קשה מאד  לשכנע את אותם המונים כי מנגד ישנם רבבות ילדים שהוצאו מן הבית בשל האשמות שווא, עוברים התעללות יומיומית בפנימיות משרד הרווחה, כמהים לחזור הביתה אך זעקתם נופלת על אזנים ערלות. 

משרד הרווחה דואג להזרים מידע זוועתי למדיה על מנת לטפח את התדמית שלו כ"מציל ילדים" ולנצל את פאניקת הציבור כדי לקבל עוד כספי ציבור על מנת לחטוף עוד ועוד ילדים בריאים ממשפחות בריאות שאין להן שום נגיעה לנושא של התעללות ולהפוך את ילדיהן לילדים הרוסים בעלי נשמות טועות למשך כל ימי חייהם. 

הוארך מעצרם של האם ובן זוגה שנתנו 'מתדון' לתינוקם

הוארך מעצרם של האם ובן זוגה שנתנו 'מתדון' לתינוקם
מאת : מוטי אקסמיט
תאריך : 01/02/2008
שעה: 14:02:32
 
 
 
 
                                                                                                     
הוארך מעצרם של האם ובן זוגה אשר נתנו 'מתדון' לתינוק כדי להשתיקו-
בית משפט השלום בחיפה האריך (שישי-01.02.2008) את מעצרם של האם ובן זוגה הנרקומן, אשר גרמו למותו של בנם בעקבות תחליף סם שנתנו לו בכדי להשתיקו.
שופט בית משפט השלום בחיפה, השופט א. טובי האריך (שישי-01.02.2008) בארבעה ימים את מעצרם של האם ובן זוגה אשר גרמו למותו של בנם בן השנה וחצי בכך שככל הנראה נתנו לו תחליף סם מסוג 'מתדון', בכדי להשתיקו.
עורך דינה של האם  ביקש בבית המשפט כי הדיון יתקיים בדלתיים סגורות, כיוון שישנו קטין נוסף בבית ואשר קיים חשש לפגיעה בשלומו באם יפורסמו תמונותיהם של החשודים, האם ובן זוגה.
עורך דינו של הגבר, עורך הדין מוטי לוי מהסנגוריה הציבורית, ביקש לאסור את פרסום שמו של החשוד.
בהחלטתו לבקשת המשטרה להאריך את מעצרם של האם ובן זוגה כתב השופט טובי כי: " מדובר באירוע טראגי שבו קיפח את חייו קטין כבן שנה וחצי. בשלב זה מופנים החשדות כנגד אמו ובן זוגה לחיים. בשים לב שלמנוח אח נוסף, קטין כבן 6, אשר מתגורר יחד עם אימו ובן זוגה, מתוך שמירה על אינטרס הקטין הנ"ל ובמגמה שלא לחשוף אותו לפרשייה בשלב הזה, יש מקום למנוע חשיפת פרטים מזהים אודות המשפחה.  יחד עם זאת, איני רואה מקום בשלב הזה לאיסור פרסום גורף. לפיכך אני אוסר בשלב הזה על צילום החשודים ומורה כי כל פרסום או אזכור של הפרשה, ייעשה אגב טשטוש זהותם של המעורבים ".
מעצרם של האם ובן זוגה הוארך כאמור, בארבעה ימים עד ליום שני-04.02.2008.
תחילת הפרשה לפני כתשעה ימים. צוות מד"א הוזעק לטפל בתינוק אילי אטיאס בן שנה וחצי שנמצא מחוסר הכרה בבית אימו בטירת הכרמל. התינוק נמצא כשעליו בגדים קלים בלבד למרות הקור העז ששרר בחיפה באותו היום. התינוק הגיע לבית החולים 'רמב'ם' בחיפה כשחום גופו עומד על 27 מעלות בלבד. הרופאים בחדר המיון לקחו מהתינוק בדיקות דם ושתן אשר הועברו לבדיקת מעבדה.
אימו של התינוק שנעצרה אמש עם היוודע דבר מותו, שהתה ליד מיטתו בכל ימי אשפוזו של בנה הפעוט.
אתמול (חמישי-31.01.2008) נפטר הפעוט. שעה מאוחר יותר הגיעו תשובות מבדיקות המעבדה ולתדהמת הרופאים התגלה כי בדמו של הפעוט היו שרידים של תחליף סם מסוג מתדון. ממצאי המעבדה הועברו מייד לידיעת משטרת טירת הכרמל אשר פתחה בחקירה.
במהלך החקירה יצאו השוטרים לדירת האם ומצאו בדירה גבר בן 30 המוכר כנרקומן ובעל עבר פלילי בתחום הרכוש והסמים, ואשר ידוע כבן זוגה של האם הגרושה.
הגבר נעצר מיד בחשד כי נתן לפעוט כתחליף סם מסוג 'מתדון' שהחזיק ברשותו, זאת כיוון שהתינוק בכה והפריע לנרקומן לישון.
הגבר נעצר ונחשד בגרימת מוות. במקביל בודקת המשטרה את האפשרות כי התינוק הגיע לבקבוק תחליף הסם, באופן עצמאי ובתוך כך לגם מהבקבוק מבלי שבן הזוג שנמצא בדירה ראה את מעשהו של התינוק.
כאמור, אימו של התינוק נעצרה אף היא בחשד כי ככל הנראה, על פי החשד, ידעה שבן זוגה השקה את בנה בתחליף הסם ולא דיווחה לגורמים המוסמכים.
איבריו של התינוק נתרמו וכבר אמש בוצעו מספר השתלות אותם קיבלו חולים מאיבריו של התינוק בן השנה וחצי שנפטר.
גופתו של התינוק, אילי אטיאס הועברה לנתיחה במכון לרפואה משפטית באבו כביר, וביום ראשון יובא למנוחת עולמים, רק בן שנה וחצי במותו.

אילי רפאל אטיאס ז"ל

 לעמוד הזיכרון    http://www.showme.co.il/gallery.asp?u=israel307&album=429781

למרות הטענות שנשמעות בגנות המשמורת המשותפת, היא תופסת תאוצה ומוכיחה כי טובת הילד נשמרת בה באופן מוצלח הרבה יותר מאשר במשמורת יחידנית

מוטי חיימי 

פורסם:

24.03.08, 13:20

 

בשנים האחרונות תופסת המשמורת המשותפת תאוצה והופכת להיות פופולארית יותר ויותר במדינות הנאורות, כדרך ראויה לטיפול בילדים בעקבות גירושים, בעקבות הכרה כי היא מקדמת את טובתם של הילדים עצמם.לצערי, חלק מהנשים וארגוניהם מתנגדים לביטול חוק חזקת הגיל הרך, שמותיר את המשמורת ברובה ידי האם. הסיבה האמיתית לכך טמונה בשיקולים כספיים אגואיסטיים של האמהות היודעות כי כאשר הילדים במשמורתן שלהן – מובטח להן המשכה של "תוכנית החיסכון" הנהדרת שלה זכו עד כה.בקרב המתנגדים לכינון משמורת משותפת מושמעים עיוותים וסטריאוטיפים רבים, ביניהם הטענה שהאם היא החשובה לילד בגיל הרך. טענה זו מתבססת על תיאורית ה"התקשרות" (attachment) שמנוגדת למחקרים הפסיכולוגיים העכשוויים, המראים כי תינוקות נעשים "קשורים" לשני ההורים כבר בגיל חצי שנה. מחקרים פסיכולוגיים במהלך 20 השנים האחרונות מצביעים על כך שחשיבות האב בחיי ילדיו אינה פחותה מזו של האם.

נשמעות טענות גם לגבי צורך הילדים לגדול בבית אחד, המקנה להם תחושת יציבות והימנעות מ"טלטול" בין בית לבית. זוהי אחת הטענות הקדומות והאוויליות ביותר. מה שבאמת חשוב עבור הילדים לאחר הגירושים הוא היציבות הרגשית ולא היציבות הגיאוגרפית. היציבות הזו מתקבלת מהידיעה שיש להם שני הורים שאוהבים אותם ושימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מחייהם. בנוסף, הרי גם כאשר המשמורת היא בידי האם הילדים ברוב המקרים לנים שני לילות לפחות בשבוע אצל האב, כך שלילה נוסף הוא לא מה שיגרום לשינוי מהותי.

טענה חסרת בסיס נוספת היא שמה שחשוב הוא לא משך הזמן אלא איכותו: לפי טענה זו "לא נורא" אם הילדים ישהו פחות עם אביהם מאחר שלכאורה מה שחשוב הוא מה שקורה בזמן הזה. לפי רוב המחקרים, ככל שילדים שהו יותר עם אביהם הם חשו טוב יותר עם עצמם והפיקו תועלת רבה יותר בתחום הלימודי, החברתי וההתנהגותי.חוזרת ונשמעת הטענה ש"אם ההורים נמצאים בעימות, אין כל אפשרות למשמורת משותפת". זהו טיעון שמשמיעים בעיקר עורכי דין ועובדים סוציאליים, שפתרונם לקונפליקט הקיים הוא בהקטנת המגע שבין ההורים, לעתים גם בעזרת הפחתת מגע בין האב לילדיו.

אך היכן יש יותר סיכון לעוינות ולעימות? במצב בו שני ההורים ממשיכים להיות שותפים מלאים ושווים בגידול הילדים, או במצב בו בית המשפט מנסה לבחור מנצח ומפסיד? משמורת משותפת נועדה להפחית עימותים, להקטין פחד ולעבוד למען טובת הילדים.

יש הסבורים כי משמורת משותפת מחייבת הורים ש"אין ביניהם תקשורת טובה" לפעולה הדדית. ראוי לזכור כי ההורים חייבים לפעול הדדית ולתקשר ביניהם גם במצב של משמורת בלעדית. אולם, במשמורת בלעדית הם פועלים מנקודת מוצא של עוינות, ומנקודת מוצא של כוח מול חוסר אונים. מחקרים רבים שנעשו בארה"ב ובאוסטרליה הראו כי אפילו הורים עם דרגת תקשורת נמוכה, הצליחו היטב לכונן משמורת משותפת ביניהם. הורות משותפת מתרחקת מעימותים אלה ועיקרה – ששני ההורים הם עדיין אם ואב. לאף אחד מהם אין בעלות על הילד, ולא ניתן לו כוח להרחיק את ההורה האחר. יש להפריך גם את הסברה לפיה הורה המבקש משמורת משותפת מנסה לשלוט בהורה השני. מן הראוי לחשוב לרגע על התרמית ועל חוסר ההיגיון שבכך: מי באמת מנסה לשלוט באחר – ההורה שמעוניין במשמורת משותפת כדי שלילדיו יהיו שני הורים, או ההורה שרוצה במשמורת בלעדית, לצורך בעלות על הילד הספיציפי? מי רוצה להיות דומיננטי ומי זה שטובת הילד לנגד עיניו?נושא המזונות של הילד מושפע אף הוא מעניין המשמורת. ממחקרים שנעשו (למשל על ידי פרופ' בראוור מארה"ב, ניתן לראות שבמקרים של משמורת בלעדית של האם בנגוד לעמדת האב, רק %80 מהמזונות שולמו, ואילו משמורת משותפת הביאה להיענות של כמעט 97% בתשלומי המזונות.

לשמחתי, לאט לאט מחלחלת התפיסה המצדת במשמורת משותפת בקרב הציבור הרחב, והיא נתפסת כדרך הטובה ביותר עבור ילדים. המתנגדים לה כיום ניגשים לנושא מנקודת מבט יחידנית, מתוך מנטליות של "מנצח לוקח הכל" שטוענת כי להורה אחד צריכה להיות בעלות על הילד. לרוב, המניע האמיתי שעומד בבסיס רצון זה הוא מניע כספי, צר ומכוער. ד"ר מוטי חיימי, מומחה ברפואת ילדים והמטו-אונקולוגיה ילדים, פעיל לשמירה על טובת הילד ולכינון משמורת משותפת לאחר גירושים

עדים מומחים מטעם בית המשפט אינם חסינים מפני תביעה נגדם בגין רשלנות בחוות הדעת – לכל מי שמעוניין לתבוע את וגנר, דן שרון ודומיהם

כתב:

עו"ד ערן באלינט  גלובס

עד מומחה אינו חסין מפני תביעה בעוולה של רשלנות. עד לאחרונה רווחה הדעה, כי השיטה המשפטית אינה מכירה בזכותו של אדם לקבל פיצוי מעד מומחה שמינה בית המשפט.
לאחרונה הגישו תובעים תביעה כנגד שמאי מומחה שמינה בית המשפט, בה תבעו נזקים מהשמאי בגין חוות דעתו הרשלנית. השמאי שנתבע הגיש מצדו בקשה לדחיית התביעה נגדו על הסף, בהסתמך על הלכת רויטמן ופסיקה נוספת. השמאי טען, כי לא ניתן בכלל לתבוע מומחה מטעם בית משפט, זאת מאחר שהמומחה הינו עד ואין בכלל עילת תביעה בגין עדות בבית משפט, גם אם עדותו כמומחה היתה רשלנית ושגויה.

טענות התובעים התקבלו והבקשה לדחיית התביעה כנגד המומחה נדחתה. בית המשפט קבע, כי אכן קיימות דעות שונות בפסיקה בשאלת אחריותו של עד מומחה, אולם אליבא דידו, אין לקבוע באופן גורף, כי אין אחריות מושגית של עד מומחה מטעם בית המשפט כלפי הצדדים, כשיכולה להיות חובת זהירות למומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט הוסיף וקבע, כי ראוי שהיקף האחריות ומידת הרשלנות ייבחנו בתובענה לגופה, לאחר שמיעת הראיות, ולמומחה אין חסינות מפני תביעה.

הפסיקה האמורה, לפיה מומחה בית משפט אינו חסין מתביעה, עולה בקנה אחד עם המגמה לצמצום החסינות של נושאי משרה הפועלים בתחום מערכת בתי המשפט.  מומחים מטעם בית המשפט, אינם חסינים מפני תביעות רשלנות מקצועית.  

ושוב מחנה הריכוז בית אפל בכותרות הקטינה ח הוכתה ובית אפל יצר סלקצייה ומבקש להפריד בן האחיות בדיוק כמו בשואה האיש גבי קונפינו עורך סלקצייה לילדים .

מחנה הריכוז בית אפל בכותרות שוב סלקצייה מבית מדרשו של היטלר הקטינה  ח הופרדה מאחותה .ועל כך נאמר התלמיד עלה על רבו .גבי קונפינו בן לניצולי שואה לפי דבריו החליט לפעול ולייצור סלקצייה לשתי אחיות .והוא עוד טוען באמצעות העובדת סוציאלית אוסנת שהם דואגים לילדים .

ח היתה שפחה של בית אפ"ל ואף הוכתה ע"י מדריכה במקום חוותה אלימות והיתעללות נפשית .

4 מחלקות במחנה הריכוז לקטינים בית אפ"ל רבויים אלימות ובוזי הרצוג שותק .

בוזי הרצוג דואג לעצמו כדי לא להיתלכלך עם פקידי הסעד .

התנועה יודעת מה קורה והכל מתועד  עפ"י חוק החקירות שעוברים הקטינים ידועים לכל והאלימות והאיומים של עובדי המקום

הציבור נקרא לא לפחד ולבוא ותלונן נגד גבי קונפינו שירן אוסנת ועוד .

התנועה מבקשת לקיים דיון בכנסת ולהביא את הגורמים אשר חובים היתעללות לכנסת שיעידו נגד גבי קונפינו וכנופיית הרווחה .

כל מי שצריך ביגוד או משחקים יפנה לאתר התנועה מבית אפל אנו מבטיחים שגבי קונפינו לא יזרוק דבר כמו שעשה בעבר .

גבי אנו רואים ויודעים הכל האמצעים שעומדים לראשותנו מגוונים ומשתנים מעת לעת .

אנו מחלים לשירן שלא תזכה להולדת בנה ושבורא עולם יטיל אסון בביתה למען תדע מהוא שכול ואיזה שכול היא גורמת למשפחות שילדהם נחטפו ומוכות על ידה .

שירן גם את המצלמה שלך ראינו ואנו מבינים שאת עוסקת בבילוש .

שירן אנו בכל מקום ויודעים איך את מתעללת בילדים הרכים אנו נשמח שאלהים ינקום בך ווביתך .

משרד הרווחה שוב מסתיר הטרדות מיניות במוסדותיו, והפעם מדובר בכפר הנוער "אהבה". הסתרת המקרה מעיני הציבור נעשית על בסיס מחלת התרצת הנפוצה ששמה "טובת הילד" (=טובת המוניטין של המוסד)

טבח פנימייה פוטר עקב חשד לביצוע מעשים מגונים בקטינים  - פורסם ב NFC

תבע את הפנימייה בטענה שפוטר שלא כדין הפנימייה השיבה שלאור כתב אישום שהוגש נגדו ותלונה של קטין העדיפה שלא יעבוד במקום בית הדין הסכים

מאת: איריס פרחי   |     |  Nfc.co.il/blog/irisfarhi

מאיר גדעון תבע את כפר הילדים והנוער "אהבה" בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה לאחר שפוטר מעבודתו כטבח. לדבריו, יש לפצותו בגין פיטורים שלא כדין, פגיעה בחופש העיסוק ובכבוד, עוגמת נפש, דמי הודעה מוקדמת ודמי מחלה.מכתב התביעה עלה שהתובע עבד בפנימייה, בה חוסים 200 בני נוער במצוקה ובסיכון, כטבח ומנהל מטבח מיום: 1.3.1976 ועד ליום: 31.12.04. בתאריך: 29.1.02 הוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט השלום בקריות בגין מעשה מגונה בפני קטין. מתוך כתב האישום: "בתאריך 7.5.01 סמוך לשעה 16:30 בשירותים שבקיריון קריית בביאליק בעת שהקטין י.ב. עשה צרכיו, הנאשם עלה על אסלה שבסמוך וסימן לקטין בידיו בתנועות מגונות ואונן בפני הקטין עד אשר הגיע לסיפוק מיני".בטרם ההקראה תוקן כתב האישום לעבירה של פגיעה בפרטיות. בתאריך 27.10.03 חזר בו התובע מהכפירה בביצוע העבירה, כתב האישום נגדו בוטל והתיק המשטרתי נסגר מחוסר ראיות בגין עבירה על חוק הפרטיות, לאחר שהמתלונן לא שיתף פעולה ולא הגיע לבית המשפט למתן עדות כנדרש. כתב האישום המקורי על מעשה מגונה בפני קטין נמחק מחוסר אשמה.בסמוך לתאריך 22.9.04 התלונן אחד הילדים בפנימייה, בפני עובדת סוציאלית, שבמהלך עבודתו במטבח הגיח התובע מאחוריו בשעה שהתכופף, והכניס מקל של מגב בין רגליו. האירוע לדברי הקטין, אירע פעמיים. בפנימייה התייחסו לכך כאל ביצוע מעשים מגונים בקטין. לאחר התייעצות עם עובדת סוציאלית ולאור מצבו הנפשי והרגשי של הקטין הוחלט שלא לחשוף אותו לחקירה משטרתית ולא הוגשה תלונה נגד התובע.מנהל הפנימייה, יואב אפלבוים, ששמע על המקרה וכתב האישום הציע לתובע להתפטר בדין מפוטר ולנמק זאת מסיבות אישיות. הוא הוסיף שאם התובע יפוטר, במכתב הפיטורין יירשם שהדבר נעשה בגלל ניהול כושל, חוסר אמינות, אי מילוי נהלים, תלונות וחשדות פליליים. התובע הוצא לחופשה בת 7 ימים והתבקש להחליט בעניין. בסיומה הגיע לפגישה השנייה עם אפלבוים מלווה באשתו ואחותו השוטרת שהייתה לבושה במדים וביקש פיצויי פיטורים בשיעור של 200 אחוז כתנאי להתפטרותו. הנתבעת סירבה ומסרה לו מכתב פיטורים.בכתב התביעה טען התובע שהפיטורים היו בניגוד לחוקת העבודה, מאחר שמנהל הנתבעת לא פנה ליו"ר ארגון העובדים בעניין פיטוריו, ולא ניתנה לו זכות השימוע. "פוטרתי שלא כדין ובחוסר תום לב, והנימוקים במכתב הפיטורין כוזבים ומופרכים. כתב האישום המקורי והמתוקן בוטלו על-ידי בית המשפט. האשמות החדשות נגדי לא הועברו לחקירת המשטרה".הנתבעת השיבה בכתב ההגנה כי לאור כתבי האישום שהוגשו ותלונתו של הקטין החוסה, אין מקום לטענה שהפיטורין נעשו בחוסר תום לב. כמו כן שמכתב הפיטורין נשלח לארגון העובדים שלא מצא עילה להתערב בהליך. מנהל הנתבעת אמר בדיון שהשימוע נעשה בפגישה הראשונה בינו לבין התובע והאחרון לא ידע שהוזמן לשימוע. כמו כן שהתובע סירב להגיב לאשמות נגדו והפנה אותו למשטרה לבירור העניין.בפסק דין שניתן בשבוע שעבר פסקה השופטת איטה קציר שעל הנתבעת לשלם לתובע סך של 40,002 שקל בגין פיטורין בניגוד לחוקת העבודה בתוספת 4,000 שקל שכר טירחת עו"ד. "נראה כי נפלו פגמים בהליך פיטוריו של התובע. בכך שלא נאמר לו מבעוד מועד כי הוא מוזמן להליך שימוע וכי קיימת כוונה לפטרו ממקום עבודתו, לא קוים הליך שימוע כנדרש. בנוסף גם לא נוהל מו"מ עם ארגון העובדים באשר לפיטוריו". השופטת דחתה את הטענה שהפיטורין נעשו בחוסר תום לב. "הנתבעת הציגה בפני בית הדין מסמכים המעידים על אי מילוי נהלים, אי שימוש בשעון נוכחות, ביצוע רכישות פרטיות באמצעות ספקי הנתבעת, ליקויים שהתגלו במטבח וגידול לא סביר בהוצאות המטבח".בפסק הדין צוין שהתובע הודה חלקית במהלך חקירתו במשטרה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן ואמר שהציץ לתא השירותים כדי לבדוק אם ב"תא הסמוך נמצא מישהו שאני מכיר". כמו כן שבתצהיר הודה שהמגב פגע בתלמיד שהתכופף "בלי כוונה". לדברי השופטת, "הסבריו" של התובע למעשיו ביחס לשני הקטינים, "מעוררים חשדות וחששות אמיתיים כלפיו שמא אינו ראוי לעבוד בחברת קטינים חוסים. בנסיבות אלה – אין גם הצדקה משפטית לפסוק לו פיצויים בגין עוגמת נפש".השופטת הוסיפה שהתובע נהג בחוסר תום לב כשהגיע לפגישה השנייה עם אפלבוים מלווה באחותו השוטרת שלבשה מדים, "וזאת ככל הנראה על-מנת להפעיל לחץ על מנהל הנתבעת בניסיון למנוע את פיטוריו או לחילופין על-מנת שהמנהל יסכים להצעת התובע להתפטר בדין מפוטר ולקבל פיצויי פיטורין בשיעור של 200 אחוז".

חניתה צימרין מודה: קיימות התעללויות מיניות רבות בפנימיות

 מתוך כתבה שפורסמה היום ב YNET

 ואנו שואלים את צימרין, מה קורה במרכז החירום הסגור שלך בזמנהוף?

אצל צימרין מכים ילדים בחסות משטרת תל אביב

המשטרה מסרבת לחקור .

אני כמנכ"ל העמותה חושב שאת מחנה הריכוז של אל"י צריך לסגור מיד .

האישה חולת כסף וחולבת כספי תרומו וכספי מדינה לכיסה הפרטי 45000 ש"ח לחודש נכון ל 2003 מעניין כמה מרויחה היום 70000 ש"ח

נציגת משרד הרווחה דנה בבעיה אמיתית של התעללויות מיניות בילדים הקיימת בפנימיות של ילדים בסיכון, בעיקר בשעות הלילה, שמחייבת להכפיל את מספר השומרים מ-70 ל-150, אבל אין לכך תקציב.

ואני אומרת לנציגת הרווחה, נכון, כשהילדים בפנימיה הם בסיכון, בגלל זה הם מקוטלגים כילדים בסיכון. תחזירו אותם הביתה לאלתר והם כבר לא יהיו בסיכון.

ולכל ילד כזה שנפגע מינית בפנימיה אני פונה באופן אישי, תתבעו כספית את את משרד הרווחה כשתצאו מהתופת הזו בה אתם שרויים כיום.

התנועה תפנה לרשם העמותו לחשוף את דוחות אירגון הפשיעה אל"י

הרווחה חרצו את גורלו של בנו למוות ועתה רוצים לחטוף מהאב השכול גם את בנו השני

 זעקת אב

   

אביו של התינוק בן השנה וחצי שמת מתחליף סם התריע בפני שירותי הרווחה שמשהו רע קורה בדירה שבה התגורר בנו הפעוט עם אימו ובן זוגה הנרקומן . במקום להעביר אליו מייד את בנו, הם העדיפו להתעלם מזעקותיו של האב ובכך חרצו את גורלו של בנו למוות.

עתה רוצים הרווחה בטירת הכרמל לחטוף מהאב השכול גם את בנו השני, לגזור על האח מוות נפשי מיידי ולהוסיף פשע על פשע. התנועה למען עתיד ילדנו תילחם בחורמה נגד מחלקת הרווחה כדי למנוע שואה שניה.

צפו בכתבת ערוץ 10 על זעקתו וכאבו של האב השכול.

 נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן

  

מחלקת הרווחה בטירת הכרמל היא בין המובילות בארץ בחטיפת ילדים.

יועץ שר הרווחה – עמוס דניאלי מוחה בכתב האשמה החמור נגד הרווחה: אל תרפו, תמשיכו לעסוק בנושא זה, מדובר בגורלם של רבבות ילדים.

עמוס דניאלי, במכתב למערכת ידיעות אחרונות בעקבות כתבת התחקיר המדהימה של מרב בטיטו:

   

שי דבורה מחזיק תיק הרווחה וסגן ראש העיר בקרית אונו: ילד שייך להוריו בלבד ולא למדינה

שי דבורה, במכתב למערכת ידיעות אחרונות בעקבות כתבת התחקיר של מרב בטיטו:

    שוב אנו עדים לכוחן הכמעט בלתי מוגבל של פקידות הסעד

אם הילד שלך מכה אותך הוא יוגדר כילד בסיכון ויישלח כעונש למרכז חירום. אם הילד שלך, בן שנתיים בלבד, מכה פעוטות בגן הוא יישלח לטיפול פסיכיאטרי. מדינת משטרה כבר אמרנו?

אלימות מגיל שנה: ילדים צעירים מכים את הוריהם 
 
מאת רותי סיני, עיתון הארץ,  מאי 2007
        
                                                                            חנה סלוצקי: גישת הרווחה השתנתה  

אביו של י"ג הרבה להכות את אמו. כשהיה בן עשר נעצר אביו, נשפט על אלימות ונכנס לכלא. י"ג המשיך לחיות עם אמו, שהתקשתה להשתלט עליו. זמן קצר אחרי מאסרו של האב, החל בנו להכות את האם. באחד הימים כשהיה בן 11, היכה אותה בעוצמה כה רבה שנזקקה לאשפוז. הילד הוצא מביתו ביישוב בצפון הארץ ונלקח למרכז חירום של משרד הרווחה. אחרי תקופת אבחון הוחלט להעבירו ממרכז החירום לפנימייה טיפולית.

המקרה משקף תופעה הולכת וגוברת, שלא היתה מוכרת לאנשי מקצוע עד לשנים האחרונות, של אלימות מצד ילדים צעירים כלפי הוריהם. לדברי חנה סלוצקי, פקידת הסעד הארצית לחוק הנוער, בשנת 2005 הוצאו מהבית והועברו למרכזי חירום 26 ילדים שנהגו באלימות כלפי הוריהם. ב-2006 גדל מספרם ל-47. חלק מהילדים היו בני תשע או עשר. אבל האלימות כלפי הורים, כפי שמתברר מנתונים שנחשפו אתמול בכנס אילת השלישי להתמודדות עם האלימות בחברה הישראלית מתחילה אף בגיל צעיר בהרבה.

לדברי ד"ר מירי קרן, פסיכיאטרית ילדים ומומחית לבעיות פסיכיאטריות בינקות, 18% מהפעוטות בני שנה עד שנתיים המטופלים ביחידה לגיל הינקות בבית החולים "גהה" בפתח תקוה מופנים לשם בגלל תוקפנות חריגה. בקרב פעוטות בני שנתיים עד שלוש שיעור המופנים מסיבה זו מגיע ל-24%. בסך הכל מדובר ביותר מ-200 פעוטות בשנה.

"התופעה הכי מפוספסת היא של ילדים קטנים שמרביצים להורים", אומרת קרן. "הורים רבים לא מבינים שהם צריכים לעצור את זה, אבל לא במכה. הם חושבים שזה לא נורא, הם אומרים שהילד לא מבין מה הוא עושה. הרבה פעמים הילדים מרביצים תחילה להורים ובהמשך מתחילים להרביץ לאחרים".

בשנים האחרונות סייעה קרן בהקמתן של שבע יחידות לפסיכיאטריה של פעוטות ברחבי הארץ, שאליהן מגיעים מדי שנה כמה אלפי פעוטות. בקרוב ייפתחו שלושה מרכזים נוספים. הילדים מופנים ליחידות על ידי הורים או עובדים סוציאליים, לפעמים אחרי שבמעון לא מוכנים להחזיק אותם, משום שהם מכים ילדים או גננות.

קרן דוחה את טענותיהם של מומחים להתפתחות הילד, שתוקפנות בגילים כה צעירים היא חלק ממהלך התפתחות טבעי. "אם ניתן לילדים האלה להמשיך בהתנהגותם בלא טיפול הסיכוי הוא לפחות 50% שהם יגדלו להיות ילדים ומבוגרים אלימים", היא אומרת. האלימות מוגדרת כהפרעה כשהיא חוזרת על עצמה לעתים ומפריעה לתפקוד הילד והמשפחה, אומרת קרן.

קרן משוכנעת שהילדים המכים מבינים שהם פוגעים בהוריהם. "הם מרגישים רע מאוד עם זה כי הם פוגעים בדמות שהכי אמורה להגן עליהם. לפעמים הם מרביצים כדי לבדוק את יכולת ההורה להגן עליהם ומותחים את החבל. אבל נוצר מעגל קסמים – ישנם הורים שמתחילים להירתע מהילדים המכים, הילדים רואים שהם נרתעים ומרגישים שאין להם על מי לסמוך ואז הם נעשים חרדים ותוקפנים".

מרכזי החירום שאליהם מוצאים ילדים אלימים בגילים מבוגרים יותר נועדו להרחיק ילדים מהתעללות של הורים, לא כדי להרחיק הורים מאלימות של ילדים. סלוצקי אומרת שבעבר הורים התלוננו על ילדים שלוקחים מהם כסף או דורשים מהם להסתלק מהבית – אבל לא תלונות על אלימות של ילדים.

סלוצקי סבורה שבשנה האחרונה חל שינוי בגישה של לשכות הרווחה. להערכתה, לא רק שישנה מודעות לבעיה של ילדים מכים אלא נכונות לספק להורים כלים שיעצימו אותם מול ילדיהם ויעזרו להם להציב גבולות. בין השאר נשלחים ההורים וילדיהם למרכזי הורים-ילדים שם מלמדים אותם להתמודד. "הייתי רוצה שכל הורה שמרגיש שהוא מאבד שליטה ירגיש שהוא יכול לבקש מאתנו עזרה", היא אומרת.

תגובה של רחל האם:

אלימות ילדים היא תוצאה של רשלנות פקידי הסעד

האלימות ההולכת וגוברת של ילדים, היא תולדה של גישה מוטעית של משרד הרווחה לאורך שנים, שלילד מותר הכול, הילד תמיד צודק ואם יש ספק אין ספק ההורה אשם!
הגישה המטורפת הזו(!) פתחה פתח לאינספור תלונות משטרתיות ומול פקידי הסעד של הורים הנמצאים בסכסוך, ולצערי לא רק הורים(גננות מורים פסיכולוגים)
כמה עוד נזק יגרם לילדי ישראל מגישת פקידי הסעד שהם יודעים יותר טוב, יותר מההורה עצמו(מגלויות שונות) מבינים את הילד יותר טוב ובכלל ממילא אף אחד לא מבקר את עבודתם, והם לעולם לא נדרשים לתת דין וחשבון על מעשיהם, רק מקבלים עוד ועוד תקציבים, פעם להוציא את הילד מהבית ואח"כ עוד כסף להחזיר את הילד, פעם למוטט סמכות הורית ופעם להעצים סמכות הורית, בקיצור אין דין אין דיין ואין רווחה ואנחנו ילדינו ונכדינו משלמים את נזקיהם לאורך שנים ודורות.
למה הפסקתם את השביתה?!

גב` סלוצקי- תפנימי: את הבעייה לא הפיתרון!

אבקש להסב את תשומת ליבך פקידה נכבדה שאת מקור הבעייה, (את כממלאת תפקיד לאו דוקא באופן אישי).

עצם קיום סמכות העל של פקידי הסעד היא היא שמחלישה הורים שהם "מספיק טובים"- כהגדרתו של ויניקוט.
ולגבי ההורים הגרועים במיוחד אין כיום למשרד הרווחה שום חלופה טובה שמשקמת את המשפחה- המודל של לשקם ילד בנפרד ממשפחתו הוא מודל בעייתי שלא מוכיח את עצמו.

חלק ניכר מהפתרון יהיה בבקרה איכותית וקפדנית של פעולות פקידי הסעד ושינוי הגישה הארוגנטית שלהם ללא כל בסיס רציונלי.

חוק הנוער עצמו מותיר אך ורק לפקידת הסעד להגדיר ילד בסיכון וזאת רק אם יש דרכי טיפול- במדינת ישראל , ילד יכול לסבול ממצוקה איומה, נפשית ופיסית, אבל אם פקידי הסעד לא מציעים דרך טיפול (מסיבות השמורות עימם) הילד לא יוגדר ככזה. 

טובת הילד או טובת האם?

נפרדנו כך   

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3511875,00.html

טובת הילד או טובת האם?

כשנשים מפתחות קריירה לא פחות מגברים ואבות מגלים מעורבות שווה בחיי ילדיהם, החוק לפיו משמורת הילדים תמיד תועבר לאם – כבר לא רלוונטי

מוטי חיימי  פורסם:  02.03.08, 09:41 

בשנים האחרונות ניכרת בישראל מגמה של אפליה "מתקנת" לנשים בכל תחומי החיים. אין ספק ששוויון הוא ערך רצוי וחיוני, אלא שמן הראוי להקפיד על שמירתו בכל הכיוונים ולגבי שני המינים.

לאותן נשים שקול השוויון והצדק בגרונן, אין כל בעיה עם רמיסת זכויות הגברים בכל הזדמנות. מגמה זו צורמת במיוחד בכל הנוגע לזכויותיהם לאחר פרידה וגירושין, ובמיוחד בעניין קביעת משמורת הילדים ומזונותיהם.
 

במהלך חיי הנישואים האמהות מעודדות את השתתפות האבות בגידול מלא של הילדים, תוך הקפדה יתירה על עקרון השוויון: ניתן לראות כיום אבות רבים המטפלים בילדיהם במסירות אין קץ, כשנשותיהם עסוקות בה בעת בעבודתן, או מתפנות ללכת לחוג או ללימודים. ואולם, כאשר חלילה בני זוג מתגרשים, נעלם לפתע השוויון: האב הופך למוקצה מחמת מיאוס, שצריך להוכיח לעולם שהוא זכאי להמשיך ולראות את ילדיו, לפחות כפי שרואה אותם אמם.
 

בישראל נהוג להתחשב בחוק העברי הקדום שלפיו האב צריך לזון את ילדיו, ומכאן שעליו לבדו לשלם מזונות עבורם. בעקבות עיוותים אלה גברים רבים נאלצים לשלם מזונות לאם גם כאשר הילדים שוהים בבית אביהם חלק ניכר מהזמן. רק לאחרונה, בעקבות פסיקות אמיצות בבית המשפט העליון הוחל באיזון מסוים בפסיקת המזונות, כשגילו התחשבות בהכנסות של שני בני הזוג. יחד עם זאת, עדיין האב הוא שנאלץ לשאת במרבית הנטל.

מקוממת במיוחד התייחסות החוק לעניין משמורת הילדים: ההחלטות בעניין זה מתבססות בעיקר על החוק המעוות והמפלה את הגברים לרעה, הקרוי "'חזקת הגיל הרך", לפיו ילדים עד גיל 6 נשארים אוטומטית אצל האם, ללא התייחסות לכישוריה.
בהתבסס על הנהוג בתרבויות המסורתיות שבהן האמהות טיפלו בילדים בעוד שהאבות עבדו על תקן מרוויח השכר העיקרי, הונח באופן כללי שהאמהות יהיו המטפלות העיקריות לאחר הפרידה, ואילו האבות "יבקרו" את הילדים בצורה שמשקפת לכאורה את תפקידם המינורי בגידול הילדים.

זאת למרות המספרים הגדולים והמשמעותיים של נשים העובדות מחוץ לבית, למרות העובדה שגברים רבים מקבלים אחריות על הטיפול בילדיהם בעודם נשואים, ולמרות המחקרים החדשים המוכיחים כי תרומתו של האב לילדים גדולה מאוד.

עדיין קשה לשנות את ההנחיות המעוותות שהוטמעו הן בבתי המשפט והן בקרב הגורמים המקצועיים הפועלים תחת צלו של החוק. רוב ההנחיות עוצבו כמרשם אחיד-המתאים-לכולם, שלפיו הילדים גרים רוב הזמן עם ההורה המשמורן, וזוכים למספר ימי ביקור בודדים אצל ההורה הלא-משמורן, שהוא בדרך כלל האב.

בשנים האחרונות הולכת ותופסת תאוצה במדינות הנאורות צורה של הסדרי משמורת משותפת, שמאפשרת לשני ההורים לקחת חלק בהחלטות חשובות הנוגעות לילדיהם, למשל החלטות הקשורות לבריאות, חינוך ומעונות יום, כפי שהיה גם בחיי הנישואים. במצב זה הילדים שוהים פרקי זמן לא מבוטלים עם שני ההורים.

למרות השיפור היחסי בהסדרי הביקור עם האבות, עדין קיימת התנגדות למגעים ממושכים כאלה בקרב אמהות ואנשי מקצוע מסוימים, המאמינים בהעדר כל מידע מבוסס על כך, שילדים לא יכולים ללכת לבית הספר מיותר ממקום מגורים אחד. את היחס המפלה כלפי אבות ניתן לראות גם בגישתם של פסיכולוגים המתמנים לבדוק "מסוגלות הורית" וגם בגישתן של חלק ניכר מפקידות הסעד המתלוות לכל מקרה ומקרה: במקרים רבים הרושם שנוצר הוא כי "אנשי מקצוע" אלה מנסים לשמור בחירוף נפש על טובת האם ולא על טובת הילדים עצמם.

 מודעה  
 
   
 
נמצא כי ילדים הנמצאים בהסדרים של משמורת משותפת הסתגלו טוב יותר למצב שלאחר הגירושים מבחינה התנהגותית ורגשית, נרשם אצלם שיפור בהערכה-העצמית וביחסים המשפחתיים. גם הישגיהם הלימודיים היו טובים יותר. הילדים עצמם רצו יותר קשר עם ההורה הלא-משמורן שלהם ורבים מהם העדיפו את התפיסה של משמורת פיסית משותפת.

בהתבסס על מחקרים השנים האחרונות, ברור כי עבור רוב הילדים הסדרי הראיה ה"מסורתיים" קשיחים שלא לצורך, מגבילים ואינם עונים על האינטרס של הילדים עצמם. פיתרון של משמורת משותפת עונה לעקרון של טובת הילד. זהו עיקרון העל הראוי להנחות את מקבלי ההחלטות בנוגע להסדרי המחייה של ילדים לאחר פרידה וגירושים.
 

ד"ר מוטי חיימי, מומחה ברפואת ילדים ובהמטו-אונקולוגיה ילדים, חיפה, ופעיל לקידום שמירה על טובת הילד בחקיקה ובחברה

נחום עידו מסית את איגוד העובדים הסוציאלים בדרישה למסע נקמה נגד התנועה למען עתיד ילדינו

 מובא להלן מכתב של נחום עידו דובר משרד הרווחה בעקבות הכתבה של מרב בטיטו. נחום תקום פונה לעובדים הסוציאלים בבקשה לפתוח במסע נקמה כנגד המשפחות האומללות, כדי להראות לציבור מי שולט כאן.

‏י"ח אדר א תשס"ח
 ‏24 פברואר 2008
 2008-0004-50

לכבוד
פקידי הסעד לחוק נוער          
 

שלום רב,

הנדון: כתבה במוסף "7 ימים" שכותרתה "יתומי הרווחה"

   
אני כותב אליכם את מכתבי זה, מתוך כאב רב והזדהות עמוקה אתכם פקידי הסעד. אני רגיל לכך שעיתונאים חסרי אחריות כותבים כתבות חד צדדיות, זה קורה כמעט כל יום.

אמת נחום תקום, הכתבות אכן חד צדדיות. 50 שנה כותבים כתבות חד צדדיות בשבחו של העובד הסוציאלי המעונה והמיוסר, המבכה את סבלה של האנושות. 50 שנה כותבים על מפלצת שהצליחה לעטוף עצמה בגלימת טובת הילד והציבור אינו יודע שמתחת לגלימה מסתתר פרנקשטיין אימתני.

גם ציבור עורכי הדין מפחד ממכם. הצלחתם להטיל מורא על אוכלוסיות שלמות עניות ונזקקות בציבור הישראלי.

התרגלתי גם לשמוע את הטענות הרגילות של "חברינו" שמעון תג'ורי, ד"ר אסתר הרצוג, יעקב אליה, ד"ר גילת ודומיהם.

והאמת אתה תשמע כל בוקר את יעקב בן יששכר בכנסת באתר בכתבות ובטלויזיה .

הגיע הזמן שתבין שהם לא החברים שלכם ומעולם לא היו. הם שיתפו פעולה איתכם מפחד. כמו שהמשפחות משתפות פעולה איתכם מפחד ואתם מתנהגים כמו "חברים" שלהן, אך מאחורי הקלעים מנצלים את המידע שמסרו לכם מתוך מצוקה אמיתית ומשתמשים בו נגדם בועדות החלטה בבתי משפט.

יש לי תשובות מוכנות שבאמצעותן הצלחתי למנוע כתבות רבות בנושא זה.

בוודאי שיש לך תשובות מוכנות לכל דבר, הרי אתה דובר לא? כל קלסרי התשובות ארוזים אצלך בסרט ורוד במשרד הממוזג שלך. אתה איימת על כתבים סיפרת להם שהם נותנים סמים .

כל כתבי הרווחה אינם מוכנים לעסוק בנושא זה, כי הם מכירים היטב את המדיניות שלנו ואת עבודתכם הנהדרת. אלא שלצערי הרב, חבורת שונאי פקידי הסעד מצליחה למצוא כל פעם אוזן קשבת אחרת שמאמינה לטענותיהם השקריות. או אז, אני נאלץ להתמודד עם עיתונאי שאינו מוכן לשמוע, שהרי אם ישמע, יהרס לו הסיפור הטוב.

בוודאי שהעיתונאים אינם מוכנים לעסוק בנושא. הם מפחדים מכם. אתם פרה קדושה. פסל זהב שאין לגעת בו. כולם הרי יודעים שלמעשה מדובר בפסל של צואה מצחינה שנצבע בצבע זהב להסוואה. אתם אירגון נאצי קקיוני שיש להשמידו כמו שאתם משמידים יהודים .

אני קורא לכם לא להתרגש יותר מדי מכתבה זו. נכון, יהיה לכם יותר קשה עכשיו לעבוד מול הורים שזקוקים לעצתכם כיצד לטפל בילדיהם, אך אני בטוח ביושרכם המקצועי וביכולתכם להתגבר על המשבר ולהמשיך בדרככם הנכונה והצודקת.

ההורים מעולם לא היו זקוקים לעצתם של העובדים הסוציאלים. העובדים הסוציאלים כופים עצמם על ההורים ועל הילדים. כל מה שההורים זקוקים שיניחו להם לנפשם מפני עלוקות מוצצות דם שכמותכם. איך אמרת בפגישה וכולם ישמעו בשום מדינה אין פקידי סעד שחוטפים ילדים רק בישראל.

הכתבה היתה חד צדדית, פושעת, זדונית ושקרית ברמות שמזמן לא נתקלתי בהן (ואני נתקל בשקרים בכתבות מדי יום ביומו). מערכת 7 ימים קיבלה ממני תשובות מפורטות עם נתונים מדוייקים כמעט בכל דבר. למרות זאת היא בחרה בנתונים מצוצים מהאצבע כמו הנתון שבכותרת הראשית "40 אלף ילדי רווחה חיים כיום מחוץ לבתיהם". היא סירבה למסור לי את פרטי האימהות שמצוטטות בכתבה ולא התייחסה כלל לעובדות שהבאתי בפניה, על השקרים של האם הראשונה שמצוטטת בה.

נכון נחום תקום, במובן מסויים הכתבה היתה לא מדוייקת כי בפועל מספר הילדים שנחטפו גדול הרבה יותר ממה שצויין בכתבה. ברור שהכתבת לא תמסור לך את פרטי המשפחות. הרי אתם תתנקמו בהן. תפנו למשטרה ותתלוננו בתלונות שווא נגד המשפחות. המשטרה כמו תמיד תאמין לכם, שהרי אתם אנשים ישרים וכל רצונכם הוא בטובת הילד וטובת האנושות…ואוסיף אתה פושע מגן על אונסי ומתעללי ילדים .

אינני מוכן לשתוק על העוול שנעשה לציבור שלם של עובדים שלדעתי אין איכותיים, אידיאליסטיים ורגישים מהם בכל השירות הציבורי. אני מעוניין לכתוב כתב אישום חמור נגד "ידיעות אחרונות" והכתבת מרב בטיטו. כתב אישום זה ישלח למועצת העיתונות ויתפרסם באתר האינטרנט של המשרד ובמקומות נוספים. בנוסף לזה אני מעוניין לפרסם באתר האינטרנט של המשרד את מכתביכם פקידי הסעד, על עבודתכם, על הרגשתכם, על התהליך שמביא אתכם להמליץ על טיפול במסגרת חוץ ביתית ומה עובר עליכם מבחינה רגשית כשאתם ממליצים כך.

תמשיך לעבוד על המוניטין המזוייף של פקידי הסעד ולזעזע את הציבור בסיפורי "התעללות". לא יעזור לך נחום תקום. כל הפרטים על השואה המתרחשת כאן במדינת היהודים יישלחו לגורמים שונים ברחבי העולם בתפוצת נאטו כולם ישמעו את אשר אתה אומר ולא יעזרו השקרים שלך בפגישות .
אני מעוניין בסיפורים אישיים (אך כמובן ללא פרטים מזהים), על מאמציכם הרבים ללכת לקראת משפחות ולטפל בהן ובילדיהן במסגרת הקהילה, למרות שהמשפחות מתעללות בילדים. באמצעות הסיפורים הללו שנפרסם בעיתונים נוכל אולי לאזן את התמונה.

לאזן את התמונה? הרי 50 שנה מפרסמים כתבות פסולות מעוותות ושקריות על עבודת הקודש המזוייפת שלכם ואף אחד לא קם ופרסם כתבה מאזנת נגדכם. אני מצדיעה לעיתונאית האמיצה שסוף סוף הוציאה לאור את כל המוגלה שממלא את הארגון המושחת שלכם. אמרת שאנו קיקיונים אז למה .

בשבוע שעבר ניסינו לאתר את המקרים המובאים בכתבה והצלחנו לאתר רק מקרה אחד. אם מישהו זיהה את שני המקרים האחרים (האישה ששלושת ילדיה נלקחו לאומנה ואישה יוצאת אתיופיה), אנא פנו אלי ומסרו לי את כל המידע על המקרים הללו.

נחום תקום, הרי זה המקצוע שלכם, לצוד אנשים ולהתנקם בהם. כך לימדו אותך בבית הספר לעבודה סוציאלית. לא יעזור לך נחום תקום, החשיפה תהא בקנה מידה בינלאומי. נחום תקום, אמרתם בכנסת שאין לכם נתונים ואתם לא יודעים… שקרנים כבר אמרנו ?

אני מאמין ביכולתנו להתמודד ביחד אל מול כל הארס ולהתחזק, כי האמת היא איתנו .

האמת היא איתכם מר נחום תקום? שוב אתה סובל מהזיות של סכיזופרניה פרנואידית שאתם  צריכים טיפול  ?אתם מביאים שואה בגלל כסף ,כסף,כסף,כסף ובגלל שאתם שונאים את השונה מכם.

ומנצלים את המסכנים שלא יכולים להילחם בכם.

נא כתבו אלי למייל: nachumi@molsa.gov.il  .

  בברכה,
  

   נחום עידו, עו"ס

nachumi@molsa.gov.il
  דובר משרד הרווחה

העתקים: ח"כ יצחק הרצוג – שר הרווחה והשירותים החברתיים
      נחום איצקוביץ' – מנכ"ל משרד הרווחה והשרותים החברתיים
      מוטי וינטר – מנהל האגף לשירותים אישיים וחברתיים
      דליה לב-שדה – מנהלת השירות לילד ולנוער
      חנה סלוצקי – פקידת הסעד הראשית לחוק נוער
      יצחק פרי – יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים