לא רק בזרע ניחנו הגברים

 

הדרך להפקת תאי זרע נסללת במהירות, אך לעולם לא נוכל למצוא תחליף לאב אמיתי שמעורב בחיי ילדיו ומהווה דמות משמעותית עבורם  

 

לאחרונה דיווחה קבוצת חוקרים מאוניברסיטת Gottingen בגרמניה כי הצליחה לייצר תאי זרע מלאכותיים מתאי אב שמקורם במח עצם אנושי. החוקרים מקווים כי תגלית זו תוכל לסייע לשיפור טיפולי פוריות בגברים ובנשים כאחד. יש להניח כי בהתחלה תאי האב הללו ישמשו בעיקר זוגות בהם בן הזוג חסר זרע, ובהמשך גם ישמשו זוגות לסביות שיוכלו ליצור זרע לצרכיהן.

 

 

נשאלת השאלה, האם ירחק היום בו נשים הטרוסקסואליות ישאלו את עצמן "מי בכלל צריך את הגברים האלה"? אין ספק כי הרעיון לפיו שתי נשים יוכלו ליצור יחד ילד מביציתה של אחת ותחליף-זרע מחברתה קוסם לנשים רבות, ובמיוחד לפמיניסטיות שבהן.

 

אך צר לי לאכזב את החוקרים הנלהבים. כל עוד הסקס ימשיך להיות מהנה (לרובנו), ולא יקר במיוחד (לחלקנו), רוב האנשים ימשיכו להשתמש בזרע הטבעי והטוב. עם כל הכבוד למדע, עדיין אין שום תחליף לדמותו של האב בחיי הילדים והמשפחה, שהינה קריטית להתפתחות הילדים בכל שלב ושלב.

 

אפילו בהלכה ישנה התייחסות מיוחדת לתפקיד האב בחיי ילדיו, המתבטא בדרך כלל בשלושה תחומים: סיפוק הצרכים של ילדיו, הגנה על ילדיו מפני הבאים להתקיפם והתפקיד החשוב מכל, האפשרות לסלוח להם כשהם אינם מתנהגים כראוי, וזאת בשל אהבתו אליהם.

 

בהיבט ההיסטורי אבות נתפסו והוצגו במגוון דימויים המתארים את התפקיד שמילאו: מפקחים מוסריים, מפרנסים, מחנכים ועוד. עם הזמן, הדגשים השתנו ואנו חווים גל חדש בתפיסת האב כדמות הממלאת תפקיד פעיל בטיפול ובגידול היומיומי של ילדיו.

 

ממחקרים רבים שנערכו בתחום, עולה כי ילדים המתחנכים ללא אבות יפגינו בממוצע יותר סימנים של חוסר הסתגלות פסיכולוגית, הישגים גרועים בלימודים או ינשרו מבית הספר. הם יהוו חלק בנתונים הסטטיסטיים של עבריינות בסבירות גבוהה יותר, יפגינו התנהגות אנטי חברתית ובלתי מקובלת ויתקשו ביצירת מערכות יחסים אינטימיות, בייחוד עם בני המין השני עם המעבר לגיל הבגרות. הוכח גם כי ככל שמערכת היחסים בין אבות ובנים הייתה קרובה יותר, כך עלתה הסבירות שבנים יבטאו מאפיינים הנתפסים על ידי החברה כבעלי ערך.

 

מחקרים אחרים הדגימו כי תינוקות פיתחו התקשרות לשני ההורים, אפילו בתאים משפחתיים מסורתיים בהם האימהות נשארו בבית עם הילדים והאבות יצאו לעבודה. ליחסי ההתקשרות לשני ההורים יש השפעה משמעותית על התפתחותם, ונראה כי ילדים בעלי מערכות יחסים חיוביות ובטוחות עם שני הוריהם, נוטים להצליח יותר מילדים שמערכת היחסים שלהם עם הורה אחד פחות בטוחה. כלומר, ילדים יוצרים מערכות יחסים בטוחות עם אנשים רגישים, חמימים, אכפתיים ומעורבים, ללא קשר למגדר של הוריהם.

 

אם בעבר היו שכיחים מקרים בהם אבות הסתפקו בביקור שבועי חד פעמי של ילדיהם למשך שלוש שעות לאחר מצבי פרידה וגירושין, הרי שכיום אנו עדים יותר ויותר למעורבות גבוהה של אבות ושיתופם המלא בכל הנוגע לגידול ילדיהם. אבות אלה דורשים, ובצדק, את המשך שיתופם המלא בחיי ילדיהם גם במצב שלאחר סיום חיי הנישואין. השינוי הדרמטי הזה מתבטא גם במחקרי גירושין המדגישים את החשיבות של מגע מתמשך עם האב ל-well-being של הילד.

 

 

לפיכך, את הגברים לא צריך להעריך רק בזכות הזרע שלהם. ניתן אולי לייצר זרע במעבדה, אך לא אבא של ממש. אין ספק כי ישנם גם אבות גרועים שאינם ראויים להערכה, כשם שיש גם אמהות גרועות.

 

אני קורא לנשים להעריך את הגברים שבחייהן בשל האהבה, החיבה, השותפות, ואפילו בשל העונג שהם גורמים להן ולילדיהם. אמהות שמבחינות כיצד עיני בנן הקטן נדלקות בכל פעם שאביו נכנס הביתה, יודעות שתחושות כאלה לא ניתן לקבל משום תחליף זרע. ובינינו, איזה תחליף אפשר למצוא לאב שלוקח את ילדיו לדוג אתו, משתולל אתם בגן המשחקים ומביא אותם הביתה עייפים ומלוכלכים מהבילוי המשותף?

 

ד"ר מוטי חיימי, מומחה ברפואת ילדים והמטואונקולוגיה ילדים, המרכז לבריאות הילד של "כללית" בחיפה, חבר בעמותת "הורות שווה"

פורסם:

24.04.08, 08:53

אמא אלימה ??? יש דבר כזה!!!

אמא אלימה – יש דבר כזה  

עקב שכיחות גבוהה יותר של אלימות גברים כלפי נשים במשפחה, נהוג בטעות לחשוב כי אלימות כלפי ילדים שכיחה יותר בקרב אבות. אך נשים מתעללות בהם יותר. אולי משום שהן מטפלות בהם יותר? לא – ממש לא משום שהם מטפלות בהם יותר. אלא משום שהם אלימות יותר באופיין. ובנוסף המערכת מעודדת אותם ומגבה אותם להיות רוצחות ואלימות מבלי לשאת בעונש. 

 

    בשבועות האחרונים נחשפנו למקרי אלימות רבים של אמהות כלפי ילדיהן, כמו גם התעללות והזנחה. לצערנו, מקרי אלימות במשפחה אינם נדירים. אך המקרים שנחשפים ומסוקרים בתקשורת הם מעטים יחסית, וזאת בעיקר בשל קשר השתיקה המשותף לתוקפים ולנתקפים.   אלימות במשפחה של הורים כלפי ילדיהם נעשית לעתים קרובות תחת מסווה של פעולות ענישה חינוכיות כך שהגבול שבין "פליק חינוכי" להתעללות של ממש, מאוד קרוב לעתים וקשה להבחנה. על פי המועצה הלאומית לשלום הילד, הטלת משמעת נבדלת מהתעללות בכך שבהטלת משמעת סבירה ניתן לחזק ילדים לשליטה עצמית ולאחריות. הטלת משמעת סבירה אינה גורמת נזק נפשי או גופני לילד, בניגוד להתעללות, שעלולה להיות פיזית, מינית, נפשית או כזו שעניינה הזנחה.   לדעתנו רוב האלימות במשפחה על כל רבדיה מבוצעת ע"י נשים ואימהות שאינן נושאות בעונש על מעשיהן.   עקב שכיחות גבוהה יותר של אלימות גברים כלפי נשים במשפחה, נהוג בטעות לחשוב כי אלימות כלפי ילדים שכיחה יותר בקרב אבות. אך למעשה, נשים מבצעות שני שלישים מהפגיעות בתינוקות ובילדים והן מובילות בפער גדול על פני הגברים בכל הקטגוריות של התעללות בילדים, פרט לקטגוריית הפגיעה המינית (המהווה רק כ-10% ממקרי ההתעללות). נתונים אלה שמסרה האגודה להגנת הילד לכנסת, משקפים את המציאות בישראל כמו גם במקומות נוספים בעולם.   בשבועות האחרונים שמענו על אם שהזניחה את ילדיה בצפת כשאביהם היה רחוק מהבית. נחשפנו למקרה שבו אם נעלה את בתה הנכה במלון. או על אם הדוקרת את בתה בסכין, ובימים אלה שוב נחרדנו ממעשי הזוועה של האם החרדית מבית שמש שהתעללה נפשית וגופנית ב-12 ילדיה ובקרב ילדיה אף הותר גילוי עריות. בנה בן השלוש עדיין מאושפז במצב של צמח.   כאילו שלא די בכך, דווח גם על התעללות מינית של אם בילדיה.   לציבור הישראלי קשה לעכל סיטואציה כזו בה אם מתעללת בילדיה, כיוון שהיא נתפסת כמטפלת האולטימטיבית בילדים, הן בעיני החברה והן בעיני מערכת החוק (במצבי פרידה וגירושין).     האפשרות להתעללות בילדים דווקא מצד האימהות אינה נחשבת מוזרה או נדירה, גם על סמך ממצאי מחקר חדש גדול מטעם הפנטגון, שבדק את הנושא: ילדים להורים המשרתים בצבא מועדים להתעללות והזנחה מצד אמהותיהם כשהאבות היו במלחמה בעיראק או אפגניסטן. האמהות התוודו על שנתנו טיפול לא ראוי לילדיהן פי שלושה יותר מאשר בזמן שהאבות היו בבית. במהלך התקופות בהן האבות לא שהו בבית, האמהות שהיו שם לבדן נטו להזניח את ילדיהן פי ארבעה יותר, והתעללו בהם גופנית פי שניים מהרגיל.   יש הטוענים כי מאחר שהאמהות הן המטפלות העיקריות בילדים, הן מבלות עם הילדים יותר שעות מאשר האבות ולפיכך הן חשופות יותר למסכת לחצים שגוררת מצבים קשים, ואצל הנשים ה"חלשות" יותר – גם יוצרת קרקע נוחה להתעמרות בילדיהן.   לצערי, למרות חומרת התופעה של אלימות כלפי ילדים, ולמרות העובדה כי התופעה שכיחה יותר בקרב אמהות, מתקבל הרושם כי החברה והתקשורת מתייחסות אליהן בסלחנות מסוימת. אין לי ספק כי אילו היה מדובר באבות מתעללים, התופעה הייתה זוכה לתגובה חריפה במיוחד ובכללה גינוי גורף ובלתי מתפשר, כפי שאכן ראוי להיעשות.     ד"ר מוטי חיימי, מומחה ברפואת ילדים והמטואונקולוגיה ילדים, המרכז לבריאות הילד של "כללית" בחיפה

פורסם:

07.04.08, 08:50

למרות הטענות שנשמעות בגנות המשמורת המשותפת, היא תופסת תאוצה ומוכיחה כי טובת הילד נשמרת בה באופן מוצלח הרבה יותר מאשר במשמורת יחידנית

מוטי חיימי 

פורסם:

24.03.08, 13:20

 

בשנים האחרונות תופסת המשמורת המשותפת תאוצה והופכת להיות פופולארית יותר ויותר במדינות הנאורות, כדרך ראויה לטיפול בילדים בעקבות גירושים, בעקבות הכרה כי היא מקדמת את טובתם של הילדים עצמם.לצערי, חלק מהנשים וארגוניהם מתנגדים לביטול חוק חזקת הגיל הרך, שמותיר את המשמורת ברובה ידי האם. הסיבה האמיתית לכך טמונה בשיקולים כספיים אגואיסטיים של האמהות היודעות כי כאשר הילדים במשמורתן שלהן – מובטח להן המשכה של "תוכנית החיסכון" הנהדרת שלה זכו עד כה.בקרב המתנגדים לכינון משמורת משותפת מושמעים עיוותים וסטריאוטיפים רבים, ביניהם הטענה שהאם היא החשובה לילד בגיל הרך. טענה זו מתבססת על תיאורית ה"התקשרות" (attachment) שמנוגדת למחקרים הפסיכולוגיים העכשוויים, המראים כי תינוקות נעשים "קשורים" לשני ההורים כבר בגיל חצי שנה. מחקרים פסיכולוגיים במהלך 20 השנים האחרונות מצביעים על כך שחשיבות האב בחיי ילדיו אינה פחותה מזו של האם.

נשמעות טענות גם לגבי צורך הילדים לגדול בבית אחד, המקנה להם תחושת יציבות והימנעות מ"טלטול" בין בית לבית. זוהי אחת הטענות הקדומות והאוויליות ביותר. מה שבאמת חשוב עבור הילדים לאחר הגירושים הוא היציבות הרגשית ולא היציבות הגיאוגרפית. היציבות הזו מתקבלת מהידיעה שיש להם שני הורים שאוהבים אותם ושימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מחייהם. בנוסף, הרי גם כאשר המשמורת היא בידי האם הילדים ברוב המקרים לנים שני לילות לפחות בשבוע אצל האב, כך שלילה נוסף הוא לא מה שיגרום לשינוי מהותי.

טענה חסרת בסיס נוספת היא שמה שחשוב הוא לא משך הזמן אלא איכותו: לפי טענה זו "לא נורא" אם הילדים ישהו פחות עם אביהם מאחר שלכאורה מה שחשוב הוא מה שקורה בזמן הזה. לפי רוב המחקרים, ככל שילדים שהו יותר עם אביהם הם חשו טוב יותר עם עצמם והפיקו תועלת רבה יותר בתחום הלימודי, החברתי וההתנהגותי.חוזרת ונשמעת הטענה ש"אם ההורים נמצאים בעימות, אין כל אפשרות למשמורת משותפת". זהו טיעון שמשמיעים בעיקר עורכי דין ועובדים סוציאליים, שפתרונם לקונפליקט הקיים הוא בהקטנת המגע שבין ההורים, לעתים גם בעזרת הפחתת מגע בין האב לילדיו.

אך היכן יש יותר סיכון לעוינות ולעימות? במצב בו שני ההורים ממשיכים להיות שותפים מלאים ושווים בגידול הילדים, או במצב בו בית המשפט מנסה לבחור מנצח ומפסיד? משמורת משותפת נועדה להפחית עימותים, להקטין פחד ולעבוד למען טובת הילדים.

יש הסבורים כי משמורת משותפת מחייבת הורים ש"אין ביניהם תקשורת טובה" לפעולה הדדית. ראוי לזכור כי ההורים חייבים לפעול הדדית ולתקשר ביניהם גם במצב של משמורת בלעדית. אולם, במשמורת בלעדית הם פועלים מנקודת מוצא של עוינות, ומנקודת מוצא של כוח מול חוסר אונים. מחקרים רבים שנעשו בארה"ב ובאוסטרליה הראו כי אפילו הורים עם דרגת תקשורת נמוכה, הצליחו היטב לכונן משמורת משותפת ביניהם. הורות משותפת מתרחקת מעימותים אלה ועיקרה – ששני ההורים הם עדיין אם ואב. לאף אחד מהם אין בעלות על הילד, ולא ניתן לו כוח להרחיק את ההורה האחר. יש להפריך גם את הסברה לפיה הורה המבקש משמורת משותפת מנסה לשלוט בהורה השני. מן הראוי לחשוב לרגע על התרמית ועל חוסר ההיגיון שבכך: מי באמת מנסה לשלוט באחר – ההורה שמעוניין במשמורת משותפת כדי שלילדיו יהיו שני הורים, או ההורה שרוצה במשמורת בלעדית, לצורך בעלות על הילד הספיציפי? מי רוצה להיות דומיננטי ומי זה שטובת הילד לנגד עיניו?נושא המזונות של הילד מושפע אף הוא מעניין המשמורת. ממחקרים שנעשו (למשל על ידי פרופ' בראוור מארה"ב, ניתן לראות שבמקרים של משמורת בלעדית של האם בנגוד לעמדת האב, רק %80 מהמזונות שולמו, ואילו משמורת משותפת הביאה להיענות של כמעט 97% בתשלומי המזונות.

לשמחתי, לאט לאט מחלחלת התפיסה המצדת במשמורת משותפת בקרב הציבור הרחב, והיא נתפסת כדרך הטובה ביותר עבור ילדים. המתנגדים לה כיום ניגשים לנושא מנקודת מבט יחידנית, מתוך מנטליות של "מנצח לוקח הכל" שטוענת כי להורה אחד צריכה להיות בעלות על הילד. לרוב, המניע האמיתי שעומד בבסיס רצון זה הוא מניע כספי, צר ומכוער. ד"ר מוטי חיימי, מומחה ברפואת ילדים והמטו-אונקולוגיה ילדים, פעיל לשמירה על טובת הילד ולכינון משמורת משותפת לאחר גירושים

הקשיבו לשיחה המעניינת ששודרה הבוקר בתוכנית הרדיו "כאן ועכשיו" ברדיו 99FM

 הקשיבו לשיחה המעניינת ששודרה הבוקר בתוכנית הרדיו "כאן ועכשיו" ברדיו 99FM בנושא משמרת המחאה שתתקיים היום בעזרת השם בשעה 16:30 מול משטרת מרחב ירקון החדשה ברחוב ראול וולנברג 10, ברמת החייל, תל-אביב (ולא בדיזנגוף כפי שנאמר תחילה) :

להוריד את הקובץ ישירות מכאן.

דיבר תחילה ד"ר מוטי חיימי, רופא מומחה, שכתב בשבוע שעבר מאמר חשוב בYNET בנושא המאבק לשינוי חוק חזקת הגיל הרך שנותן לנשים אוטומטית משמורת על ילדים במקרים של סכסוכי גירושין, ולאחר מכן, דיבר גיל רונן, יו"ר הפמיליסטים, שמוביל את משמרת המחאה היום, והוא סיפר על הקו המיליטנטי-פמיניסטי-ממסדי שמפלה כיום את ציבור הגברים, מונע מהם זכויות אדם בסיסיות, רודף את הגברים ומתנכל להם.

עצבנה אותי גישתה הפמיניסטית של לינוי בר-גפן שדיברה בהתנשאות וזלזול כלפי מחאת הגברים ונקטה קו תעמולה מאוד אחיד ונוקשה ודקלמה את הסיסמאות הפמיניסטיות הידועות כאילו "לא משנה כמה גברים סובלים – נשים סובלות יותר". מרבית תשובות לשאלותיה ה"רטוריות" ניתן למצוא בקישורים הבאים.

בנוסף, הנה לפניכם מאמר שמספר בתקשורת הבינ"ל על מאבק האבות בישראל לקשר עם ילדיהם. בכל פעם שתתקלו בגויים שטופי מוח שיצטטו את מה ששמעו בתקשורת האנטישמית, כאילו "ישראל היא מדינת דת פונדמנטליסטית שמדכא את נשותיה", הראו להם את הקישור הזה.

טובת הילד או טובת האם?

נפרדנו כך   

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3511875,00.html

טובת הילד או טובת האם?

כשנשים מפתחות קריירה לא פחות מגברים ואבות מגלים מעורבות שווה בחיי ילדיהם, החוק לפיו משמורת הילדים תמיד תועבר לאם – כבר לא רלוונטי

מוטי חיימי  פורסם:  02.03.08, 09:41 

בשנים האחרונות ניכרת בישראל מגמה של אפליה "מתקנת" לנשים בכל תחומי החיים. אין ספק ששוויון הוא ערך רצוי וחיוני, אלא שמן הראוי להקפיד על שמירתו בכל הכיוונים ולגבי שני המינים.

לאותן נשים שקול השוויון והצדק בגרונן, אין כל בעיה עם רמיסת זכויות הגברים בכל הזדמנות. מגמה זו צורמת במיוחד בכל הנוגע לזכויותיהם לאחר פרידה וגירושין, ובמיוחד בעניין קביעת משמורת הילדים ומזונותיהם.
 

במהלך חיי הנישואים האמהות מעודדות את השתתפות האבות בגידול מלא של הילדים, תוך הקפדה יתירה על עקרון השוויון: ניתן לראות כיום אבות רבים המטפלים בילדיהם במסירות אין קץ, כשנשותיהם עסוקות בה בעת בעבודתן, או מתפנות ללכת לחוג או ללימודים. ואולם, כאשר חלילה בני זוג מתגרשים, נעלם לפתע השוויון: האב הופך למוקצה מחמת מיאוס, שצריך להוכיח לעולם שהוא זכאי להמשיך ולראות את ילדיו, לפחות כפי שרואה אותם אמם.
 

בישראל נהוג להתחשב בחוק העברי הקדום שלפיו האב צריך לזון את ילדיו, ומכאן שעליו לבדו לשלם מזונות עבורם. בעקבות עיוותים אלה גברים רבים נאלצים לשלם מזונות לאם גם כאשר הילדים שוהים בבית אביהם חלק ניכר מהזמן. רק לאחרונה, בעקבות פסיקות אמיצות בבית המשפט העליון הוחל באיזון מסוים בפסיקת המזונות, כשגילו התחשבות בהכנסות של שני בני הזוג. יחד עם זאת, עדיין האב הוא שנאלץ לשאת במרבית הנטל.

מקוממת במיוחד התייחסות החוק לעניין משמורת הילדים: ההחלטות בעניין זה מתבססות בעיקר על החוק המעוות והמפלה את הגברים לרעה, הקרוי "'חזקת הגיל הרך", לפיו ילדים עד גיל 6 נשארים אוטומטית אצל האם, ללא התייחסות לכישוריה.
בהתבסס על הנהוג בתרבויות המסורתיות שבהן האמהות טיפלו בילדים בעוד שהאבות עבדו על תקן מרוויח השכר העיקרי, הונח באופן כללי שהאמהות יהיו המטפלות העיקריות לאחר הפרידה, ואילו האבות "יבקרו" את הילדים בצורה שמשקפת לכאורה את תפקידם המינורי בגידול הילדים.

זאת למרות המספרים הגדולים והמשמעותיים של נשים העובדות מחוץ לבית, למרות העובדה שגברים רבים מקבלים אחריות על הטיפול בילדיהם בעודם נשואים, ולמרות המחקרים החדשים המוכיחים כי תרומתו של האב לילדים גדולה מאוד.

עדיין קשה לשנות את ההנחיות המעוותות שהוטמעו הן בבתי המשפט והן בקרב הגורמים המקצועיים הפועלים תחת צלו של החוק. רוב ההנחיות עוצבו כמרשם אחיד-המתאים-לכולם, שלפיו הילדים גרים רוב הזמן עם ההורה המשמורן, וזוכים למספר ימי ביקור בודדים אצל ההורה הלא-משמורן, שהוא בדרך כלל האב.

בשנים האחרונות הולכת ותופסת תאוצה במדינות הנאורות צורה של הסדרי משמורת משותפת, שמאפשרת לשני ההורים לקחת חלק בהחלטות חשובות הנוגעות לילדיהם, למשל החלטות הקשורות לבריאות, חינוך ומעונות יום, כפי שהיה גם בחיי הנישואים. במצב זה הילדים שוהים פרקי זמן לא מבוטלים עם שני ההורים.

למרות השיפור היחסי בהסדרי הביקור עם האבות, עדין קיימת התנגדות למגעים ממושכים כאלה בקרב אמהות ואנשי מקצוע מסוימים, המאמינים בהעדר כל מידע מבוסס על כך, שילדים לא יכולים ללכת לבית הספר מיותר ממקום מגורים אחד. את היחס המפלה כלפי אבות ניתן לראות גם בגישתם של פסיכולוגים המתמנים לבדוק "מסוגלות הורית" וגם בגישתן של חלק ניכר מפקידות הסעד המתלוות לכל מקרה ומקרה: במקרים רבים הרושם שנוצר הוא כי "אנשי מקצוע" אלה מנסים לשמור בחירוף נפש על טובת האם ולא על טובת הילדים עצמם.

 מודעה  
 
   
 
נמצא כי ילדים הנמצאים בהסדרים של משמורת משותפת הסתגלו טוב יותר למצב שלאחר הגירושים מבחינה התנהגותית ורגשית, נרשם אצלם שיפור בהערכה-העצמית וביחסים המשפחתיים. גם הישגיהם הלימודיים היו טובים יותר. הילדים עצמם רצו יותר קשר עם ההורה הלא-משמורן שלהם ורבים מהם העדיפו את התפיסה של משמורת פיסית משותפת.

בהתבסס על מחקרים השנים האחרונות, ברור כי עבור רוב הילדים הסדרי הראיה ה"מסורתיים" קשיחים שלא לצורך, מגבילים ואינם עונים על האינטרס של הילדים עצמם. פיתרון של משמורת משותפת עונה לעקרון של טובת הילד. זהו עיקרון העל הראוי להנחות את מקבלי ההחלטות בנוגע להסדרי המחייה של ילדים לאחר פרידה וגירושים.
 

ד"ר מוטי חיימי, מומחה ברפואת ילדים ובהמטו-אונקולוגיה ילדים, חיפה, ופעיל לקידום שמירה על טובת הילד בחקיקה ובחברה

מה באמת מסתתר מאחורי התקוממות הנשים למגמה לביטול חזקת הגיל הרך?

מאת: ד"ר מוטי חיימי | פורסם ב: 29-11-2007 | תגובות: 1 | צפיות: 61

מה באמת מסתתר מאחורי התקוממות הנשים למגמה לביטול חזקת הגיל הרך?ד"ר מוטי חיימי

לאחרונה , זכיתי להשתתף בתכניתו של עודד שחר "פוליטיקה" בערוץ הראשון, בדיון בנושא משמורת ילדים לאחר גירושין.

כפי שניתן היה לראות בחלק מהדברים שהועלו בדיון- מדהים לראות עד כמה קיימת עדין בורות ומניפולטיביות בכל הנוגע לנושא זה של משמורת ילדים .

לא קשה להבין מדוע הנשים וארגוניהם המיליטנטיים החלו לזעוק לאחרונה עם היוודע השמועה על השאיפה להמליץ על ביטול החוק המכונה "חזקת הגיל הרך".

לפי חוק זה- ילדים עד גיל 6 שנים מועברים באופן אוטומטי למשמורתה של האם, ללא קשר למידת מסוגלותה, התאמתה או שפיותה, וללא קשר למידת מעורבותו של האב בגידול הילדים , התאמתו או כישוריו.

מדובר בחוק בלתי מוסרי ומפלה, הנוגד כל נורמה של שיווין וצדק .
חזקת הגיל הרך מנציחה אי-שוויון בחוק, שאין לו כל הצדקה מקצועית, וגם לא הצדקה מוסרית, באשר הוא יוצר הפלייה על בסיס מגדרי בין ההורים.
אלפי אבות בישראל נקלעים למצוקה קשה ולניתוק מילדיהם, בשל הנחיית המחוקק כי האימא היא הורה חשוב יותר לילד מהאבא.
יתר על כן, החוק קובע למעשה מגבלה על שיקול הדעת של בתי המשפט.
יצוין כי מבלי שהתכוון לכך, המחוקק גם קבע מסמרות לגבי ילדים בגיל מבוגר יותר, שכן בתי המשפט לא נוטים להעביר משמורת לאב גם לאחר גיל 6, בשם עיקרון "היציבות בחיי הילד".

·        יש להדגיש כי חזקת הגיל הרך נמחקה מספרי החוקים בכל מדינות העולם המערבי, למעט ישראל. מבחינה זו, מפגר החוק הישראלי שנות דור אחר חקיקות מקבילות במדינות כמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ומדינות אירופה המערבית. בעוד שבמדינות אלה מתקיים בשנים האחרונות תהליך עדכון ושיפור חקיקת המשפחה, נותר החוק הישראלי עם תפיסות שהיו מיושנות כבר כשנחקק, בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה. ברוב המדינות הנאורות- את העדיפות האוטומטית לאימהות מחליפה ראייה ניטראלית מבחינה מגדרית.

·        חוק זה אינו תואם תיאוריות פסיכולוגיות מתקדמות אשר גורסות כי טובת הילד היא לקיים קשר יציב ועקבי עם שני הוריו : לאחרונה התפתחו תפיסות נוספות לגבי תפקיד ההורים בהתפתחות תקינה של הילדים. לפי תפיסות אלה, התפתחותו התקינה של הילד קשורה הדוקות לחשיפה ולזיקה בו זמנית עם שני ההורים, כאשר צרכיו משתנים בתקופות שונות, ובהתאם לשלבי התפתחותו וצרכיו הפסיכולוגיים של הילד .
 
·        "חזקת הגיל הרך", אינה מתאימה לתנאים החברתיים והכלכליים של ימינו: הדוקטרינה צמחה על רקע חברתי- כלכלי שונה ממציאות החיים כיום. אם בעבר, נשים לא יצאו לשוק העבודה, והתמקדו במשק הבית ובגידול ילדים, המציאות החברתית-כלכלית של סוף המאה ה-20 שונה בתכלית מבחינת המבנה התעסוקתי והמבנה החברתי. ולכן חזקת הגיל הרך, היא מושג אנכרוניסטי. כיום אין לקבוע מראש מסמרות לגבי התפקיד המיועד לאם ולאב בגידול הילדים.יש לבחון את מהות הקשר והמעורבות בטיפול של כל אחד מבני הזוג בהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה, בלי להיצמד לסטריאוטיפים מסורתיים של תפקידי ההורים.
·        לצערי הרב, החוק הזה משפיע לא רק על בתי המשפט, אלא על גופים מקצועיים נוספים אשר מטרתם לשקול מי יהיה ההורה המשמורן. פסיכולוגים ועובדים סוציאליים אשר נועדו לסייע לבית המשפט במקרי סכסוכי משמורת, מוגבלים בשיקול דעתם בשל קיומה של הדוקטרינה, והם מושפעים ממנה, גם כאשר הם דנים בגורלם של ילדים שאינם בני שש, או בהחלטות לגבי אחים.
·        טובת הילד מחייבת מעורבות של שני הורים בכל היבט של חיי הילד, וכי זכות הילד, הנגזרת מתוך האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, היא לשני הורים נוכחים ופעילים בחייו. בדיון בנושא קביעת משמרתו של הילד, יש לבחון גם את זכות הילד להשמיע את דעתו. זכות זו מעוגנת בסעיף 12 באמנה הבינ"ל לזכויות הילד, המחייב מדינות החתומות על האמנה לתת לכל ילד המסוגל לכך, להביע את דעתו בכל העניינים הנוגעים לו, ולתת משקל לרצונו בהתאם לגיל הילד ולבגרותו.

אין גבול לצביעות מעוררת הגועל של ארגוני הנשים ושל עורכי הדין המיליטנטים המייצגים אותן.
מוזר כיצד ארגוני הנשים אפילו לא מהססים להשתמש בנימוק ההלכתי כביכול להצדקת המשך המצב הקיים, ולא משנה עד כמה הם מתנגדים לכפית הדת וההלכה בכל התחומים האחרים.
כמובן שהנשים נוטות לצטט את ההלכה רק בדברים המשרתים את טובתן הברורה שלהן: הן למשל מתעלמות לחלוטין מההמלצה ההלכתית המעדיפה שבנים יגדלו אצל אביהם ובנות-אצל אימן. אך כמובן אין זה מפתיע- במדינתנו ארגוני הנשים הפמיניסטיים הפכו כבר מזמן לנותנות הטון בכל תחומי החיים.

למעשה ,גם אין כל הצדקה לוגית לחוק המעוות הזה: אם בית המשפט הגיע למסקנה שטובת הילד הזה היא עם אמו, אז ממילא לא היה צורך באותו משפט בחוק, שמחייב זאת. אבל, כאשר מגיע בית המשפט למסקנה, כי במקרה שלפניו טובת הילד מחייבת להיות אצל אביו,או להיות במשמורת משותפת לשני הוריו- הוא לא יכול להורות על כך בגלל הוראת החוק. באותם מקרים בהם עדיפה משמורת האב לפי מיטב השיקול המקצועי, יאלץ בית המשפט לפסוק בניגוד לטובת הילד. ואילו במקרים בהם עדיפה משמורת האם, ממילא אין החוק מוסיף דבר.

הרי אם תתקבל ההמלצה הנבונה לבטל את החוק הדרקוני הנ"ל- הרי שלנשים אין לכאורה ממה לחשוש: בסך הכול מדובר על רצון לבטל את ה"אוטומטיות" לפיה הילדים מועברים לרשות האימהות.
ביטול החוק הזה יחייב את בתי המשפט, יותר מאשר התקיים עד כה, לחקור ולברר מה טובת הילד בכל מקרה ומקרה ולא להסתתר מאחורי חוקים שאבדעליהם הכלח. במידה ואכן יסתבר כי טובת הילדים להיות במקרה ספציפי במשמורתה של אמם- הרי שזה מה שבית המשפט יכריע.

ואולם- הסיבה האמיתית להתנגדות הנשים לביטול החוק הזה אינה באמת הדאגה לילדיםאו הרצון "להמשיך ולהניק אותם" ,כפי שאמרה אחת ממשתתפות התכנית (מה גם שרוב האמהות שאני מכיר מזמן זנחו את ההנקה לטובת בקבוקי המטרנה , שבזכותם הן יכולות לבקש גם מהאבות לקום בלילה ולהאכיל את הילדים) .

הסיבה האמיתית טמונה בשיקולים כספיים אגואיסטיים צרים ומכוערים של האמהות היודעות כי כאשר הילדים במשמורתן שלהן- מובטח להן המשכה של "תכנית החיסכון" הנהדרת שלה זכו עד כה.
והרי, נשים גרושות המקבלות למשמורתן את הילדים- זוכות (לרוב לראשונה בחייהן) למעשה להקים בחסות החוק הקיים "סטארט-אפ" עסקי שלא היה מבייש את בכירי הכלכלנים בעולם:
·        הנשים נשארות עם הילדים, כך שמבחינה רגשית- לא נגרם להן סבל כלשהו.
·        האמהות גם לרוב נשארות באותה דירה בה היו קודם לכן כך שאינן צריכות לחפש דירה חדשה.
·        הן מקבלות בזכות כך מדי חודש "משכורת חודשית" נאה מידי האב, שברוב המקרים אין לה שום קשר לסכומים המשולמים בפועל , ואין לה שום קשר לסכומים שהוצאו עוד לפני הגירושין,
·        לזה מתווספים- "דמי מדור" הכוללים השתתפות של האב בדמי שכר הדירה שמשלמת האם , והשתתפות שלו אפילו בחשבונות שמשולמים, למרות שזה אמור להיכלל בדמי המזונות,
·        בנוסף- זוכות האמהות לקבל מדי חודש את דמי הביטוח הלאומי עבור הילדים,
·        האמהות זוכות להטבות ממס ההכנסה,
·        האמהות מקבלות גם הנחות רבות בארנונה, ובתשלומים רבים אחרים בזכות היותן אמהות "חד הוריות" לכאורה. הגדרה חלמאית זו – מהווה חוצפה ממדרגה ראשונה, שכן לילדים הללו יש 2 הורים, שהנטל הכלכלי הכבד מוטל דווקא על האב ולא על האם- ואילו היא זו שזוכה להנחות.

אם כן- מי הטיפשה שתרצה לוותר על "החיים הטובים" האלה? ולוותר על כל התענוגות המתלווים לקבלת "משמורת על הילדים"?

כמובן – שבימים שבהם האם זקוקה למעט "זמן איכות עם עצמה" –היא בקלות יכולה גם למצוא "בייבי סיטר" בחינם ע"י הרמת טלפון לאבי הילדים שייקח אותם. ברוב המקרים- האב אף יעשה זאת בשמחה , מאחר והוא שמח להיות במחיצת ילדיו בכל הזדמנות שתינתן לו, בכפוף להסדרי הראיה העלובים הקיימים ברוב המקרים כיום.

מכל הסיבות שפורטו לעיל-  יש לבטל את "חזקת הגיל הרך" בחוק הכשרות והאפוטרופסות, ולאפשר לבית המשפט לקבוע את משמורת הילדים בכל מקרה לגופו.

לחילופין- צריך בית המשפט לאפשר, כאופציה ראשונה במעלה (כברירת מחדל), להורים המסוגלים ורוצים בכך לכונן משמורת משותפת מליאה!
ביטוי לכך נמצא אף בספרו של פרופ’ מיכאל קורינלדי "דיני אישים, משפחה וירושה בין דת למדינה – מגמות חדשות": "בחברה המודרנית גדל חלקו של האב באחריות הטיפולית, ושני ההורים ממלאים את חובת המשמורת עד כדי שיווין במילוי חובת המשמורת, ויש לטפח שוויוניות זו ככל האפשר, אפילו במצבי פירוד".

ניתן ללמוד למשל מהצעת החוק שהועלתה באוסטרליה ב-2005 עד כמה הרעיון הזה הגיוני , חכם וצודק: בעת הצגת החקיקה אמר שר המשפטים פיליפ ראדוק כי הצעת החוק משקפת את נחישות הממשלה להבטיח את זכותם של ילדים לגדול עם אהבתם ותמיכתם של שני הוריהם. עוד אמר כי החוק החדש יעביר את המיקוד מזכויות ההורים לטובתם של הילדים, והוא מהווה שינוי תרבותי בכל הקשור לתהליך הגירושים: ממאבק משפטי לשיתוף פעולה בין ההורים. לפי החוק שהתקבל שם  נקודת המוצא המוצבת היא  של אחריות הורית משותפת שווה – לשני ההורים תפקיד שווה בקבלת החלטות בנושאים ארוכי טווח . קיימת דרישה מבית המשפט לבדוק אם יש אפשרות שהילדים יהיו זמן שווה עם כל אחד מהוריהם ואם זה לטובתם, ובמקרים שאינם מתאימים לזה – בית המשפט חייב לשקול לאפשר משך זמן משמעותי, כולל שיגרת יום יום ולא רק חגים וסופי שבוע. קימת מודעות לזכות הילד להכיר את הוריו וזכותו להגנה מפגיעה בראש הקריטריונים לקביעת טובת הילד. בנוסף- ישנה  דרישה מההורים לעשות מאמץ כן ליישב את הסכסוך לפני שהם פונים לבית המשפט.

את היתרונות הרבים מספור של המשמורת המשותפת עבור הילדים הצגתי בפירוט במאמרים קודמים שפרסמתי בנושא זה, אולם אדגיש כי בראש ובראשונה היא משרתת את טובת הילדים בהיבטים רבים ומגוונים: הילד מפיק מכך תועלת רבה בתחום החברתי, האישי, בתחום הלימודים, ביכולת ההתמודדות הנפשית שלו עם המשבר, ואף יש לכך השלכה חיובית לגבי התנהגותו בעתיד (כולל פחות נטייה לדיכאון, ופחות נטייה לעבריינות ולאלימות, פחות נטייה לאובדנות ולשימוש בסמים ואלכוהול).

אין ספק כי צורה זו של משמורת תואמת את עקרון השוויון בפני החוק, הזוכה לאהדה רבה מפי ארגוני הנשים, כאשר הוא משרת את טובתן האישית, אך נזנח לפתע כאשר מדובר במשמורת הילדים.

המשמורת המשותפת גם תואמת את מה שהיה נהוג במהלך הנישואין, שבהם הילד חי בתנאי משמורת משותפת טהורה ולא מוגבלת והייתה לו גישה חופשית לשני ההורים.

יתר על כך- צורה זו של משמורת מצליחה לבטא את זכותו הטבעית של ההורה והאב על ילדיו. זכות זו נזכרת בדברי  השופט מ.חשין, כדלקמן : " נזכור, כי זכותו של אב להחזיק בבנו אין היא כשאר זכויות שבעולם. נעלה ועמוקה היא משאר זכויות. זכות מן הטבע היא – יש שקוראים אותה "קול הדם"…."

ברצוני להשיב הפעם על חלק מהעיוותים והסטריאוטיפים הנשמעים בקרב המתנגדים לכינון משמורת משותפת :

·        הטענה שהאם היא החשובה לילד בגיל הרך- טענה זו מתבססת על תיאורית ה"התקשרות" (attachment) והיא מנוגדת למחקרים הפסיכולוגיים העכשוויים ( שהמפורסמים שביניהם נעשו ע"י KELLY ו-LAMB )- המראים כי אין בסיס לטענה הזו וכי תינוקות נעשים "קשורים" לשני הוריהם כבר בגיל 6 חודשים. מחקרים פסיכולוגיים במהלך עשרים השנים האחרונות, מצביעים על כך, שחשיבות האב בחיי ילדיו היא גדולה ואינה פחותה מזו של האם. ניתן גם בבירור לומר כי לבו של אב, אינו שונה במאומה מליבה של אם. הוכח כי תינוקות בעלי יחסי קירבה עם אביהם נוטים להתמודד טוב יותר עם מתח רגשי. מחקרים אלה הראו כי תינוקות הלנים בשני בתים לאחר גירושי הוריהם יוצאים נשכרים בצורה ברורה יחסית לילדים שגרים אצל האם בלבד.

·        טענות לגבי הצורך כביכול של הילדים לגדול בבית אחד , המקנה להם תחושת יציבות והימנעות מ"טלטול" בין בית לבית: זוהי אחת הטענות הקדומות והאוויליות ביותר. קביעה זו לא מעריכה מספיק את כושר ההסתגלות המדהים של הילדים, ויתרה מכך-הטוענים אותה לא מצליחים להבין מה באמת חשוב עבור הילדים לאחר הגירושין: מה שחשוב הוא היציבות הרגשית ולא היציבות הגיאוגרפית. היציבות הזו מתקבלת מהידיעה שיש להם שני הורים שאוהבים אותם ושימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מחייהם! בנוסף- הרי גם כאשר המשמורת היא בידי האם גם אז הילדים ברוב המקרים לנים 2 לילות לפחות בשבוע אצל האב, כך שלילה נוסף- אינו מה שיגרום לשינוי מהותי. צריך להפנים את העובדה שלאחר הפרידה לילד יש שני בתים ולא אחד: והם יכולים להמשיך ולחוש מוגנים ואהובים בשניהם.

·        טענה חסרת בסיס נוספת היא כי מה שחשוב הוא לא משך הזמן אלא איכותו: לפי טענה זו "לא נורא" אם הילדים ישהו פחות עם אביהם מאחר ולכאורה מה שחשוב הוא מה קורה בזמן הזה. ובכן- לפי רוב המחקרים הקיימים –רואים כי ככל שילדים שהו יותר עם אביהם הדבר תרם יותר לתחושת ה well being- שלהם. כאשר הילדים חשים קרבה לאבותיהם- הם מרגישים טוב יותר עם עצמם ומפיקים תועלת רבה יותר בתחום הלימודי, החברתי, וההתנהגותי. צריך רק מעט הגיון בריא וחוסר צביעות כדי להבין כי יחסים טובים עם כל אחד מההורים- דורשים הרבה זמן!!

·        חוזרת ונשמעת הטענה ש"אם ההורים נמצאים בעימות, אין כל אפשרות למשמורת משותפת".  זו טענה המושמעת בעיקר מצד עורכי הדין והעובדים הסוציאליים, שפתרונם לקונפליקט הקיים הוא בהקטנת המגע שבין ההורים ולעתים גם ע"י הקטנת המגע שבין האב לילדיו. ודאי שעימותים רעים לילדים. עימות במשך הנישואים רע לילדים, עימות במשמורת בלעדית רע לילדים, עימות בכל מקום רע לילדים. ואולם- עלינו לחשוב לרגע היכן יש יותר סיכון לעוינות, היכן יש יותר סיכוי ליצור עימות ? במצב בו לשני ההורים נאמר, "הירגעו, אינכם עומדים לאבד את תפקידכם כהורה", או במצב בו בית המשפט מנסה לבחור מנצח ומפסיד. החלטות על משמורת בלעדית, הם המקור לעימות. משמורת משותפת נועדה להפחית עימותים, להקטין פחד ולעבוד למען טובת הילדים.

·        טענה נוספת בעניין היא שמשמורת משותפת מחייבת הורים ש"אין ביניהם תקשורת טובה" לפעולה הדדית. ראוי לזכור כי  ההורים חייבים לפעול הדדית ולתקשר ביניהם גם במצב של משמורת בלעדית. אולם, במשמורת בלעדית הם פועלים מנקודת מוצא של עוינות. הם פועלים מנקודת מוצא של כוח מול חוסר אונים. הם פועלים מנקודת מוצא בה אחד ההורים הוכרז מפסידן. הורה זה נמצא בפחד מתמיד לאבד עוד יותר, לאבד את מעט המגע שנותר, והוא במאבק מתמיד לחזור ולהיות חלק מחיי הילד. מחקרים רבים שנעשו בארה"ב ובאוסטרליה הראו כי אפילו הורים עם דרגת תקשורת נמוכה- הצליחו היטב לכונן משמורת משותפת ביניהם. הורות משותפת, מתרחקת מכל העימותים האלה ואומרת ששני ההורים הם עדין אם ואב. אף אחד מהם לא איבד את הילד. אף אחד מהם הוא לא הבעלים של הילד עם הכוח להרחיק את ההורה האחר.

·        טענה נוספת המועלת לעתים טוענת כי הורים המבקשים משמורת משותפת מנסים לשלוט בהורה השני. מין הראוי לחשוב לרגע על התרמית ועל חוסר ההיגיון שבכך. אם שואלים מי מנסה לשלוט במי והורה אחד בא ואומר, "אדוני השופט, אני מעוניין במשמורת משותפת כדי שלילדי יהיו שני הורים", בעוד שההורה האחר אומר, "אני מעוניין במשמורת בלעדית, אני רוצה בעלות על הילד הזה", מי מהם מנסה להפעיל שליטה? מי הוא הרוצה להיות דומיננטי ומי הוא זה שטובת הילד לנגד עיניו?

·        נשמעות  גם טענות  בנושא מזונות לילד ואיזה השפעה נוראה תהיה להורות משותפת על כך.  מתוך סיכום מחקר שנעשה על ידי פרופ' סאנפורד בראוור,        ( שהינו המחקר המבוקר היחיד שנעשה בארצות הברית ), שבדק  מה קורה למזונות ילדים כאשר יש הורות משותפת- ניתן לראות כי כאשר ההסכם היה של משמורת בלעדית, כנגד רצונו של האב, רק %80 מהמזונות שולמו, ואילו כאשר נפסקה משמורת משותפת, למרות שהייתה התנגדות מצד אחד ההורים, דמי מזונות קפצו להיענות כמעט מלאה של 97%.

לסיכום-

אין ספק כי משמורת משותפת היא הדרך הראויה ביותר להתקבל כפתרון האופטימאלי במקרים של גירושין, גם בישראל כביתר מדינות העולם הנאורות.

מלבד היתרונות הרבים בצורת משמורת זו, הרי שפתרון זה שם לנגד עיניו בראש ובראשונה את טובת הילד, כאשר יתר השחקנים נוטלים תפקיד משני בלבד.

הכותב:

ד"ר מוטי חיימי
רופא ילדים והמטו-אונקולוג ילדים,
פעיל למען כינון משמורת משותפת לאחר גירושין.
 

בדיקת מסוגלות הורית – מה עם מסוגלות הבודק?

בדיקת מסוגלות הורית – מה עם מסוגלות הבודק?

מאת: ד"ר מוטי חיימי

בימים אלה , בהם ישנה עלייה מתמדת בשיעור הגירושין, ניתן להיתקל יותר ויותר במצבים בהם  המערכת הזוגית עומדת לפני פרוק ולבני הזוג יש ילדים, ואז ,עולה באופן טבעי השאלה -אצל מי יישארו הילדים לאחר פרידת ההורים?
להחלטה זו יש משמעויות רגשיות, כלכליות וחברתיות רבות. הניתוק הפיזי עלול להיות קשה ביותר להורים ולילדים, ולהחלטה באשר לגירושין ופרידה עלולות להיות השלכות לגבי הדימוי העצמי, ההורי והחברתי.

עד הגיעו לגיל 18, מוגדר הילד בתור קטין, ולפיכך מוגדר עבורו הורה עליו מוטלתהאחריות היומיומית על גידולו וחינוכו, והדאגה לכל צרכיו הפיזיים והרוחניים. אחריותזו נקראת משמורת או חזקה על הילד (החזקת ילדים).
שאלת המשמורת על הילדים מתייחסת באופן ספציפי ליכולתו של כל אחד מבני הזוג לשמש כהורה מתאים לילד והדגש הוא על מסוגלותם של ההורים לענות על צרכיו של הילד.
נכון להיום, החוק הישראלי קובע במסגרת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב  (1962) כי כלעוד אין סיבות חזקות כנגד ,עדיףלילד להיות מגודל ומחונך על ידי אמו לפחות עד הגיעו לגיל שששנים (עקרון הנקרא "חזקת הגיל הרך"). עם זאת, אין החוק משתמש בלשון ציווי בנושא זה, אלא משאיר אתשיקול הדעת לבית המשפט או בית הדין.
כאשר בית משפט אינו מצליח להכריע לגבי מי יהיה ההורה שיקבל משמורת על הילדים -הוא יכול להורות על ביצוע מבחנימסוגלות הורית להורים, כדי לקבוע מי הוא ההורה הראוי ביותר לקבל את אותה חזקה על הילדים.
במקרים מסוימים ההחלטה קלה יחסית. וזאת כאשר אחד ההורים אינו רוצה בחזקה על הילד או כשההורה אינו מסוגל מטעמים של פגיעה נפשית אקוטית, פיגור קשה, התמכרות לסמים קשים,או עקב תנאים פיזיים וכלכליים קשים.
הבעיה מתעוררת בכל חומרתה כאשר שני ההורים נראים מתאימים להחזיק בילד. ואכן, ברוב המקרים,  שני ההורים נראים כשירים ומסוגלים להיות הורים, אך בשל קושי להגיע להחלטה משותפת, נדרש בית המשפט לקבל את ההחלטה עבור בני הזוג.
הבעייתיות הרבה של מבחן מסוגלות הורית נובעת מכך שאין הגדרה ברורה וחדה לגביקריטריונים לבדיקת מסוגלות הורית. כמו כן ישנה השפעה מכרעת לנסיבות ההחלטה (פרידה, מצוקה, מאבק בין הורים, מאבק משפטי, וכו').
סיבות אלו הופכות את ההחלטות לגבי מסוגלות הורית לאינדיבידואליות (תלויותבבוחן), ובהחלט יתכן כי בוחן מסוים ייתן המלצה שונה לחלוטין מבוחן אחר.
העיקרון המדריך את בית המשפט בנושא קביעת הזכות למשמורת הוא עיקרון טובת הילד. עיקרון זה מודגש בכל הקשור להחלטות משפטיות המתייחסות לגורלם של ילדים. נראה כי הגורם המרכזי בשאלת המסוגלות הוא היכולת להבטחת סביבה יציבה ומתמשכת מבחינה רגשית, כלכלית וחברתית לילד. נראה כי על ההורה להיות יציב מבחינה רגשית, בעל יכולת אמפטית, אוהב, הרוצה להחזיק בילדו ובריא מבחינה נפשית. הקרירטיונים שחלקם תואר, יל ואחרים כמו היכולת לגרות את הילד, יציבות רגשית וביטחון רגשי- מתארים דמות הורה אידיאלי שספק אם יש כמוהו במציאות היומיומית.

שאקי (1983) טוען כי "הכרעה כזו [לגבי החזקת הילד] מכילה בהכרח, וברוב המקרים, יסודות של ניחוש ושל ניבוא, בדבר השאלה היכן מובטח לילד עתיד טוב ומאושר יותר. יסודות אלה משווים לתוצאה, במקרים רבים, אופי של מקריות, שהזמניות יפה לה, בהכרח".

שפירא אומר " ברי כי שופטים…. חייבים לשאוב מהידע והניסיון של אלה שמקצועם בכך.". שאלה זו קשה ביותר ולכן פונה בית המשפט לעזרתו של המומחה שבאמצעות כישוריו המקצועיים יוכל לעזור להכריע בשאלה זו.

בית המשפט מטיל אחריות על אנשי המקצוע, אך לא מספק להם הנחיות ברורות שאותן יוכלו להעריך באמצעות הכלים העומדים לרשותם. הפסיכולוג הקליני הסביר משתמש לפיכך בכלים המקובלים אשר כוללים ניסיון קליני רלבנטי בהערכות דומות ושימוש באמצעי איבחון והערכה כמו ראיון קליני ומבחני אישיות.

ראוי לזכור כי הגדרת בחירת הכלים והשימוש בהם מפורטת בהצעה לקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (1999). קוד זה נשען על הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית(APA, 1997) ובו נאמר כי:
"עיקרון א'-מיומנות:
על הפסיכולוגים לשאוף לשמירה על סטנדרטים גבוהים של מיומנות מקצועית בעבודתם, תוך הכרה בגבולות יכולותיהם הספציפיות ובמגבלות ניסיונם… בתחומים בהם טרם גובשו סטנדרטים מקצועיים מוכרים, יפעילו הפסיכולוגים שיקול דעת וינקטו אמצעי זהירות הולמים על מנת להגן על רווחת לקוחותיהם. עליהם להקפיד על התעדכנות בידע מדעי ומקצועי רלוונטי…(עמ' 2)". ובנוסף:
" על הפסיכולוגים המבצעים מבחנים, נותנים ציונים ומפרשים אותם, להכיר את המהימנות, התקפות והסטנדרטיזציה של הכלים בהם הם משתמשים, וכן להשלכות של השימוש בהם".

"על הפסיכולוגים להבהיר את גבולות הוודאות של אבחנות, ניבויים או המלצות הניתנות לגבי נבדקים."

ואולם, אפשרות השימוש במבחנים פסיכולוגיים להערכת מסוגלות הורית-מוטלת בספק:

 כפי שאומר אחד מבכירי הפסיכולוגים בישראל, משה אלמגור-
"כאשר אנו בוחנים, באופן כללי, כלים אלו לעומת ההנחיות והכללים המתייחסים למסוגלות הורית, אנו יכולים לראות את הפוטנציאל הבעייתי של שימוש זה. עלינו לזכור כי הפסיכולוג מתבקש לנבא מצב עתידי השונה משמעותית מהמצב הנוכחי. מערכת היחסים בין בני הזוג קודם לפרידה/גירושין ומידת שיתוף הפעולה בגידול ובטיפול בילדים אינה דומה ואינה יכולה, לכן, לנבא, במרביתם המכרעת של המקרים, את ההתייחסות לילדים לאחר הגירושין."

כדברי אלמגור: "הכלים האבחוניים שבידי הפסיכולוג ,הינם בעייתיים מאוד באופן כללי ורובם ככולם אינם מתאימים לאיבחון ספציפי זה. הקושי המרכזי נובע מקריטריון לא ברור למסוגלות. המבחנים עצמם אינם מתאימים מבחינת מהימנותם, תקפותם, רגישותם להשפעות מצביות, אופן הניתוח שלהם וההטיה הבסיסית לכיוונו של היחיד. "

המסקנה המתבקשת היא כי יש אפשרות להיעזר במבחנים באופן מוגבל לצורכי העלאת השערות לגבי הנבחן. ואולם, השערות אלו חייבות להיבדק במהלך האבחון/הטיפול עם הנבחן וכנגד חומר אנמנסטי אחר.

בנוסף, מקורות המידע שבידי הפסיכולוג הקליני (ראיון, מבחנים) מוגבלים למדי, במיוחד כשהמדובר בנושא הספציפי של הערכת מסוגלות הורית, ועליו להישען ולהיעזר במקורות מידע נוספים אשר יכולים להינתן לו על ידי אנשי מקצוע מתחומים שונים (פקידי סעד, עובדי רווחה, יועצים, מורים וכו').

לצערי הרב, מתוך היכרות אישית עם מספר זוגות שנזקקו לשירותיו של פסיכולוג זה או אחר בבדיקת מסוגלות הורית, בני הזוג נתקלו בחלק ניכר של המקרים בפסיכולוג שאין לו כל ידע, הבנה או הכשרה לקיבעת מסוגלות הורית!
כשרונו העיקרי של הפסיכולוג, במקרים אלה, התבטא בעיקר ביכולתו המרשימה לגבות סכומי עתק עבור ההערכה הזו. ברוב המקרים כל ה"בדיקה" הסתכמה ב 3-2 פגישות בהן צפה הפסיכולוג המהולל בילדים או שוחח עם בני הזוג . בכדי להרשים את בני הזוג, ולהצדיק גביית מחיר כה גבוה (אלפי שקלים) – נהגו אותם פסיכולוגים לבצע מבחני אישיות שונים ומשונים, שמסתבר בדיעבד כי אינם תקפים ואינם ראויים לשימוש בבדיקות אלה!!!

יתרה מזאת, חלק ניכר מהפסיכולוגים שעליהם שמעתי ,אינם עונים ולוא במעט על עקרונות האתיקה והמקצועיות הדרושה כפי שפורטו לעיל.

אינני מבין כיצד מאפשר מתאפשר במדינה מתוקנת (לכאורה) לכל שרלטן לשמש על תקן של מנבא- עתידות , מבלי שיש לו שום הכשרה, כשרון או ידע בפסיכולוגיה של הילד ובדימניקה של הורים וילדים. לצערי, קביעות חסרות בסיס אלה , בד"כ גורמות לכך שאותו פסיכולוג חורץ בהבל-פיו, גורלן של משפחות שלימות.
יחד עם זאת, עדין קיימים מספר מכונים רציניים, המקפידים לבדוק את נושא המסוגלות ההורית בצורה רצינית ומעמיקה. כך גם קיימים מספר זעום ביותר של פסיכולוגים בכירים (כמו ד"ר אלמגור) המוכשרים לבצע בדיקה זו.

אם נקביל את הדברים לעולם הרפואה בו אני בקיא, משול הדבר למשל לאבחון בעיה כלשהי אצל ילד ע"י רופא פתולוג או גריאטר. בעולם הרפואה ישנה הקפדה יתרה שכל רופא יעבור התמחות בת מספר שנים בתחום מסוים ויעמוד בבחינות קשות, ורק אז הוא מוסמך לבדוק חולים בתחום התמחותו.
באותה מידה- מין הראוי שיקרה גם בתחום פרוץ זה של הפסיכולוגים הפועלים ללא הפרעה באבחון חסר בסיס בתחומים שאין להם בהם כל הכשרה,הבנה וידע, וכל זאת- בעד בצע כסף!!!

כאשר נראה כי שני ההורים כשירים להחזיק בילד, הרי שחלופת המשמורת המשותפת  (Joint Custody) נראית כטובה ביותר. אפשרות זו נתפסת בעיני פסיכולוגים בכירים רבים כחלופה האידיאלית (זהו גם הפתרון המועדף ביותר על הפסיכולוגים האמריקאים כפי שעולה מהסקר שערכו  Ackerman & Ackerman (1997)).
חזקה משותפת מבטיחה לילד את שני הוריו כגורמים משפיעים בחייו ומאפשרת לילד לחלק את חייו ביניהם ללא צורך בשינוי משמעותי בסביבת החיים.