עובדות סוציאליות – הן מתרבות כמו חולדות ואנו צריכים עוד מלכודות – קצת סטטיסטיקה

מתוך מסמך הסוקר את התפתחות מקצוע העבודה הסוציאלית בשנים 1990 – 2002

 

עובדים סוציאלים מייצרים סיכון מלאכותי בילדים כדי להגדיל את התקנים שלהם

 

ברגע שילדים הללו שנמצאים ב"סיכון" פיקטיבי מוצאים מביתם לאומנה ופנימיות הם עוברים למצב של סיכון אמיתי.

 

בשנת 2002 הועסקו בישראל 12.1 אלף עובדים סוציאליים כעובדי רווחה וקהילה.

בשנים 1990 – 2002 גדל מספר המועסקים במשלח יד זה ב-5.2 עובדים. גידול זה ב-75% במספר העובדים הסוציאליים בסוף התקופה הנסקרת בהשוואה גבוה יחסית לגידול בכלל המועסקים במשק בשנים הנדונות.

 

מסקנה:

-         מספר הילדים המוגדרים כ"ילדים בסיכון" גדל והולך עם הגידול במספר העובדים הסוציאליים (צריכים פרנסה לא?)

-         מספר הילדים הנחטפים ממשפחותיהם גדל והולך עם הגידול במספר העובדים הסוציאליים (צריכים פרמיות לא?)

-         יש מתאם מובהק בין הגידול החד במספר העובדים הסוציאליים לבין הגידול בעוני.

 

אז למה צריך אותן? הן רק תורמות לעליה בבעיות הסוציו אקונומיות בחברה הישראלית.

 

להלן נתונים משנת 2002:

 

מרבית העובדות הסוציאליות הן נשים

 

בשנת 2002 90% מכלל בוגרי עבודה סוציאלית היו נשים ו89% מכלל העוסקים בתחום היו נשים.

וזה מסביר מדוע מרבית האבות בישראל לא מקבלים משמורת על הילדים.

 

עובדות סוציאליות רבות הן רווקות והרווקות הללו מחליטות עבורנו איך נגדל את הילדים שלנו

 

כ-2/3 מן העובדים הסוציאלים היו נשואים, לעומת 77% מכלל האקדמאים, כלומר שליש מהן גרושות או רווקות. (לא נורמטיביות בעולם המושגים שלהן)

אחוז העובדות הסוציאליות הנשואות נמצא במגמת ירידה. במגמת עליה נמצא אחוז הרווקות.

 25% מן העובדות הסוציאליות הן רווקות.

 

מסקנה: 25% מהנשים שיקבעו עבורך אם אתה הורה טוב או לא טוב הן נשים שמעולם לא גידלו ילדים, בכלל זה העובד הסוציאלי יצחק קדמן שהתחתן רק בגיל 43.

 

עובדות סוציאליות לא אוהבות ילדים

 

מספר הילדים הממוצע של עובדי הרווחה הוא 2.0 והוא נמוך בהשוואה לממוצע הילדים לאקדמאים שעומד על 2.2

חלקם היחסי של הורים לילדים מתחת לגיל 17 מביניהם נמצא במגמת ירידה מ-77% ב 1990 ועד 53% ב 2002

מסקנה: משפחות ברוכות ילדים (3 ילדים ומעלה) הן עבורן משפחות לא נורמטיביות בעולם המושגים המעוות שלהן.

 

עובדות סוציאליות הן נשים עצלניות

 

עובדים סוציאלים עובדים בממוצע 36 שעות שבועיות (וזה מסביר את השכר הנמוך שלהן)

שיעור העובדות הסוציאליות שנחשבות כ"עובדות הרבה" נמוך בהשוואה לכלל הנשים האקדמאיות 10% מול 23%.

מחקר – בשביל מה צריך אבות ומדוע הם חשובים

ד"ר מייקל למב

מתוך דבריו  בהרצאה בנושא "גברים וילדיהם" שנשא בוועידת IPPR בלונדון (30.4.1996)

 

תוכן עניינים

 

	מבוא
	תחומי מחקר
	היעדר האב
	מחקרים מתאמיים
	מעורבות גוברת
	התקשרות
	התפקידים המגוונים של אבות

 

מבוא

מהיבט היסטורי, אבות נתפסו או הוצגו במגוון דימויים המתארים את התפקיד אשר מילאו. הם הוצגו בצורת:

 

	מפקחים מוסריים
	מפרנסים
	דמות לחיקוי
	משתתף/תומך

עם הזמן, הדגשים למאפיינים הנ"ל השתנו ובבריטניה כיום, אנו חווים גל התעניינות חדש בתפיסת האב כדמות משתתפת ותומכת – אדם הממלא תפקיד פעיל בטיפול ובגידול היומיומי של הילדים.

 

כל דימויי האב הללו קיימים היום והם משקפים את הדרכים השונות שבהן אבות השפיעו וממשיכים להשפיע על התפתחות ילדיהם. חשוב לציין כי בעוד החשיבות המיוחסת לכל אחד מהתפקידים הללו השתנתה עם הזמן ועל פני התרבויות השונות, לא נוכל למצוא הגדרה מדוייקת לתפקיד האב. עלינו לנסות לפתח מודעות רחבה יותר למגוון התפקידים שאבות מילאו וממשיכים למלא ולאופן שבו התפקידים הללו עשויים להשתנות בחלקים שונים בחברה.

תחומי מחקר

 

בפעם האחרונה שספרתי, גיליתי כ-4,000 מחקרים או דו"חות אשר עוסקים בהשפעת האבות על התפתחות ילדיהם, וברור כי בהקשר זה אי אפשר יהיה לעבור על כל אחד מהמחקרים ולהציג את הממצאים שנתגלו. במקום זאת, ברצוני לנסות ולארגן את מכלול הספרות הזו במונחים של ארבעה תחומי מחקר אשר ליוו, לפי דעתי, את המחקר ואשר חושפים בפנינו את הדרכים שבהן אבות משפיעים על התפתחות ילדיהם.

 

ארבעת תחומי המחקר העיקריים הם:

 

 

	היעדר האב – גירושין.
	מחקרים מתאמיים.
	מעורבות גוברת.
	התקשרות

 

חלוקה זו לתחומי מחקר הופיעה בשנות ה-40' והייתה בולטת בעיקר בתחילת שנות ה-50', בהן עיקר העניין התמקד בהשפעה של היעדר האב על הילדים. אבות רבים נעדרו בתקופה זו בשל שירותם הצבאי. בסוף שנות ה-40' ובתחילת שנות ה-50', עיקר העניין עבר מילדים אשר אביהם מצויים בחזית לילדים אשר התייתמו מאב במהלך המלחמה ואיזו השפעה תהיה לעובדה זו על התפתחותם? עם הזמן, התמקדו החוקרים בילדים שהוריהם נפרדו או התגרשו.

 

באותה תקופה שבה המחקרים התמקדו בהיעדר האב, התעורר גל נוסף של מחקרים אשר ניסה לבחון את הקשרים שבין מאפייני אבות ומאפייני ילדים,בניסיון לבדוק האם גברים שריריים, אסרטיביים או מצליחים מתאפיינים בתכונות מיוחדות אצל ילדיהם.

 

כבר בשנות השבעים היה ניתן לזהות בבירור שני גלים של מחקר. הראשון התמקד בהשפעה על ילדים של העובדה שאביהם היה מעורב בגידולם באופן היוצא מגדר הרגיל. הכיוון השני התמקד בניתוח של תצפיות במשפחות – האופן ילדים יוצרים קשר עם הוריהם, ואיזו השפעה נודעת לכך עליהם.

 

כעת, ברצוני לסקור בקצרה את התחומים הללו ולסכם את המסקנות שלהם לגבי האופן שבו אבות משפיעים על ההתפתחות של ילדיהם.

 

היעדר האב

 

כאשר החל המחקר בנושא היעדר האב בשנות ה-40', היתה דאגה עצומה  הייתה כי היעדר האב ישפיע במידה רבה על ההסתגלות המינית של הבן. לכן, ההתמקדות הראשונית של מחקר זה הייתה בשאלה אם בנים יהיו די גבריים אם יחונכו ללא אבות. נדרשו לאנשים כעשר שנים על מנת להבין כי הסיכויים לכך שלאבות יהיו בנים וגם בנות הם שווים וכי המחסור בדמות אב עלולה להשפיע גם על בנות. לכן, החל משנות ה-50' התפתחה התעניינות גוברת בהשפעה של היעדר דמות אב על ילדים משני המגדרים.

 

ההשפעות של היעדר דמות אב בארצות הברית, וכפי הנראה גם בבריטניה, הן די נתונות במחלוקת. אני מאמין כי כיום יש די ראיות לכך שהמחסור בדמות אב משפיעה על ההתפתחות של הילדים ובמגוון רחב של תחומים.

 

ההשפעות של היעדר דמות אב הן:

 

	קשיי הסתגלות פסיכולוגיים
	הישגים אקדמיים גרועים
	התנהגות אנטי חברתית
	קושי ביצירת ושימור מערכות יחסים אינטימיות

 

ילדים המתחנכים ללא אבות יפגינו, בממוצע, יותר סימנים של חוסר הסתגלות פסיכולוגית, הסבירות שיסבלו מקשיים בבית הספר גבוהה יותר, יפגינו הישגים גרועים בלימודים או ינשרו מבית הספר. הסבירות גבוהה יותר שהם יהוו חלק בנתונים הסטטיסטיים של עבריינות, שהם יפגינו התנהגות אנטי חברתית בלתי מקובלת ושהם יתקשו ביצירת ושימור מערכות יחסים אינטימיות, בייחוד מערכות יחסים עם בני המין השני עם המעבר לגיל הבגרות.

 

נראה לי כי השאלה החשובה אינה אם הגורמים הללו קשורים בהיעדר דמות האב, אלא באופן שבו אנו מפרשים אותם. בתחילה נעשה ניסיון להסביר את המאפיינים הללו במונחים של מחסור בדמות מינית לחיקוי ואומנם ישנם רבים הטוענים שהסיבה לכך שבנים מפגינים את הליקויים הללו היא היעדר גישה לדמות גברית לחיקוי. הפרשנות שלי למאמרים היא קצת שונה. למעשה, אני מוצא מעט מאוד ראיות לכך שהמחסור בדמות גברית לחיקוי היא בעלת חשיבות רבה במקרים הללו.

היעדר דמות האב מסמל מספר דברים עבור הילד:

 

 

בארצות הברית, וכפי שאני מבין במידה מסויימת גם בבריטניה, הורות חד הורית מיוחסת למחסור כלכלי אדיר. בארצות הברית, אימהות חד הוריות מהוות את הפלח החלש ביותר בחברה שלנו וההשלכות הכלכליות של היעדר האב מסבירות את הסיבה לכך שחלק מהחסרונות הללו באים לידי ביטוי אצל ילדים המתחנכים במשפחות חד הוריות.

 

 

בנוסף לכך, חד הורות מיוחסת למידה רבה של בידוד רגשי, קונפליקטים בין שני ההורים, בייחוד בנסיבות של גירושים. כמו כן, ישנן ראיות מבוססות לכך שלקונפליקטים בין ההורים לפני, במהלך ואחרי הפירוד יש השפעה שלילית על יכולתם של הילדים להסתגל. חשוב לזכור גם את המאפיין הזה, המאפשר לנו להבין את האופן שבו היעדר דמות האב משפיעה על ילדים.

 

 

ילדים הגדלים עם הורה אחד בלבד, מתחנכים על ידי אדם שאינו זוכה לגיבוי, אינו משתחרר מתפקיד ההורה ואינו מתחלק בהיבטים הקשים כמו גם המהנים של בילוי וגידול ילדים. תחושה זו של עומס המורגשת על ידי הורים חד הוריים באה לידי ביטוי בקשיי הורות המשפיעים על ההתפתחות של הילדים.

 

 

מצידו השני של המטבע, הילדים בנסיבות אלה אינם שותפים במערכת יחסים אינטימית ואכפתית עם עוד אדם שמתעניין בהתפתחות ובטיפול בהם. פסיכולוג התפתחותי אחד טען כי ניתן לסכם את מכלול הידע הקולקטיבי שלנו בנושא הפסיכולוגיה ההתפתחותית במשפט ש"כל ילד זקוק לאדם שמתעניין בהם". אני הייתי משנה את הדברים ואומר "ילדים מרגישים טוב יותר כאשר ישנם שני אנשים המביעים עניין רב בחוויותיהם ורגשותיהם". אחד הדברים המגבירים את ההשפעות של היעדר דמות אב הוא שהילדים מתחנכים ללא אחת מהדמויות הללו ועל ידי דמות אחרת הנתונה למידה רבה של מתח – רגשי, פסיכולוגי וכלכלי.

 

על מנת להבין את ההשפעות של היעדר דמות האב, חשוב להבין כי כאשר האב אינו נמצא בבית, המשמעות אינה מוגבלת לכך שאין דמות גברית לחיקוי, ישנם היבטים נוספים בתפקיד האב, כגון הפרנסה, השותפות והתמיכה באם, שאינם ממומשים באותו האופן. עלינו להכיר בכך שאבהות אינה תפקיד חד מימדי, אלא תפקיד בעל היבטים רבים, וכן בעובדה שבהיעדר האבהות במשפחה, ההשפעה על הילד עלולה להיות מזיקה.

 

מחקרים מתאמיים

 

המחקרים המתאמיים נערכו בערך באותה תקופה שבה המחקר התמקד על היעדר דמות האב ולכן אין זה מפתיע שהסוגיות הראשוניות היו דומות. השאלה הראשונה הייתה "מה קורה לבנים שאביהם אינם גבריים?" וכך תוכנן מערך הבוחן את מידת הגבריות של האב, מידת הגבריות של בנים ואת הקשר הברור בין שני המדדים. לצערנו, לא נמצאה קורלאציה ברורה בין השניים. למעשה, לא היה כל קשר בין מידת הגבריות של האבות ומידת הגבריות של הבנים, ולאחר אתנחתא קצרה לבחינת התוצאות, הבינו החוקרים כי בהתלהבות שלהם להוכיח את החשיבות של אבות גבריים, הם שכחו כי צריכה להיות סיבה לכך שבן ירצה להידמות לאביו. וכך, במקום לבחון את מידת הגבריות של האב, ייתכן שיהיה צורך לבחון את מערכת היחסים בין האב לבנו. לכן, כאשר מערכת היחסים הוצגה כמשתנה במשוואה, חוקרים גילו כי קיים קשר בין מידת הגבריות של אבות ובנים, למרות שקשר זה היה ברור רק כאשר מערכת היחסים בין השניים הייתה חמה וקרובה.

ככל שהתעמקו במחקר זה, הם גילו כי הנקודה החשובה היא למעשה החמימות והקירבה שבמערכת היחסים ולא מידת הגבריות הבאה לידי ביטוי בה. ככל שמערכת היחסים בין האבות והבנים הייתה קרובה יותר, כך עלתה הסבירות שהבנים יפגינו מאפיינים הנתפסים על ידי החברה כבעלי ערך. מעניין לראות כי בבחינת המחקרים עולה כי אלה שנערכו בשנות ה-50' מראים כי בנים שהיו קרובים לאבותיהם היו גבריים. בבחינת המחקרים שנערכו בשנות ה-80', עולה כי בנים בעלי קרבה רבה לאביהם היו יותר אנדרוגיניים. כלומר, החמימות האבהית היא הנתפסת כתפקיד הזוכה לתמיכה חברתית רבה יותר, ולא הגבריות לשמה.

 

עם התרחבות תחומי העניין – התרחבות שאינה כוללת רק בנות (עלינו להתייחס אליהן כאל המגדר הנשכח מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית בשנות ה-50' וה-60'), אלא גם מגוון רחב יותר של תוצאות, אנו מגלים מספר רב של מחקרים המוכיחים כי חמימות או קירבה אבהית מיוחסת לאותם מאפיינים המופיעים על גבי השקף. ילדים בעלי מערכות יחסים חמימות וקרובות עם אביהם, מסתגלים טוב יותר מבחינה פסיכולוגית, מגיעים להישגים טובים יותר בלימודים, פחות נוטים להיות מעורבים בהתנהגות אנטי חברתית ומפתחים מערכות יחסים טובות יותר עם הזולת – כילדים, מתבגרים ומבוגרים.

 

כעת, החשיבות של גל מחקר זה נעוצה, לדעתי, בעובדה שהוא החל בניסיון להתמקד בהיבט ייחודי של האבהות והגיע למסקנה שאותם מאפיינים שהפכו אימהות לחשובות לילדיהם הם המאפיינים ההופכים גם את האבות לחשובים לילדיהם. נראה כי ישנה פחות חשיבות למאפיינים אבהיים מסויימים מאשר לה ציפו.

 

מעורבות גוברת

 

המחקר השלישי התמקד באבות שהיו מעורבים באופן יוצא דופן בחיי ילדיהם. היה זה גל מחקר אשר החל באמצע שנות ה-70' על ידי אנשים כמו גרהאם ראסל, אשר עקבו אחר משפחות שבהן האבות היו המטפלים העיקריים בילדיהם או שהשתתפו באופן שווה בטיפול בילדים, ובחנו את ההשפעה של עובדה זו על התפתחות הילדים. גל המחקרים הראשון הציג ממצאים, לדעתי מפתיעים עבור עורכי המחקרים, שעל פיהם ילדים שחונכו בעיקר על ידי האבות הצליחו יותר מאשר ילדים אשר התחנכו במסגרות מסורתיות. הסיבה לכך לדעתי אינה שאבות מגדלים את הילדים טוב יותר מאשר האימהות, אלא שהמחקרים התייחסו למשפחות המהוות אוכלוסייה מאוד ייחודית – משפחות שבהן האבות והאימהות יכולים היו לחלק את תחומי האחריות שלהם באופן התואם את הערכים והיעדים האישיים שלהם. היו אלה מחקרים על משפחות שבהם גברים רצו להישאר בבית והיו להם משרות שבהן יכלו לארגן את זמנם באופן גמיש. כל האימהות במשפחות שנחקרו לא רצו להישאר בבית עם הילדים במשרה מלאה. ייתכן שרצו לחוש את ההגשמה האישית הנובעת ממימוש התוכניות המקצועיות שלהן.

 

לדעתי, המחקרים הללו שמו דגש על החשיבות העצומה שבהכרה כי אבות הם חלק בסיסי בתא המשפחתי כתוצאה מהקשרים חברתיים רחבים יותר וכי הגורמים החשובים בהתפתחות הילדים קשורים במשפחה – כקבוצה חברתית כוללת. במשפחות אלה, הנקודה החשובה הייתה שהן היוו, אם תרצו, מערכות יחסים הרמוניות בין ההורים ושהרמוניה צרה זו בתחום ההורות היא שהתפרשה ליתרונות בקרב בילדים. במילים אחרות, אנו רואים כאן הוכחה לכך שבמקום לבחון רק את המאפיינים האישיים של אימהות וילדים, עלינו לבחון גם את מערכת היחסים שלהם עם אחרים, משום שאיכות מערכות היחסים מגינה ותומכת בילדים ואף מהווה דוגמה.

 

התקשרות

 

סדרת המחקרים האחרונה התמקדה ביצירת התקשרויות בין אבות לתינוקות. מחקרים אלה מוכיחים – דבר שנראה היה יוצא דופן באותה עת – כי תינוקות, אפילו בתאים משפחתיים מסורתיים בהם האימהות נשארו בבית עם הילדים והאבות יצאו לעבודה, פיתחו התקשרות לשני ההורים. מחקרים אלה הראו עוד שליחסי ההתקשרות הללו לשני ההורים יש השפעה משמעותית על התפתחות ילדים למרות שאין זה מפתיע כי מערכת היחסים עם האדם המבלה זמן רב יותר עם הילדים נוטה להיות בעלת השפעה רבה יותר. יחד עם זאת, נראה כי ילדים בעלי מערכות יחסים חיוביות ובטוחות עם שני הוריהם, נוטים להצליח טוב יותר מאשר ילדים שמערכת היחסים שלהם עם הורה אחד היא פחות בטוחה. באופן דומה, ילדים בעלי מערכת יחסים חסרת ביטחון עם שני ההורים, הם הסובלים במידה הרבה ביותר. מהשלב המוקדם ביותר, המחקרים הללו שמים דגש על כך שהקשר או מערכת היחסים שהוא או היא מייצרים הם בעלי משמעות וחשיבות רבה מאוד. הם גם הדגישו שהגורמים היוצרים התקשרות בטוחה לאימהות הם אותם גורמים התורמים להתקשרויות בטוחות לאבות.

 

ילדים יוצרים מערכות יחסים בטוחות עם אנשים רגישים, חמימים, אכפתיים ומעורבים, ללא קשר למגדר של אותו האדם. לכן, אם ניקח בחשבון את התוצאות של המחקרים הללו באופן כללי, נגלה לדעתי מספר מאפיינים הקשורים להסתגלות טובה יותר של הילדים.

 

ילדים מרוויחים מ:

 

	חום מצד ההורים.
	מעורבות של ההורים
	הרמוניה משפחתית
	היעדר מתח כלכלי
	היעדר קונפליקטים במשפחה

 

באופן ממוצע, ילדים זוכים להצלחה רבה יותר כאשר ההורים שלהם חמים ומעורבים. שימו לב שאני משתמש כאן במונח "הורים" ולא "אבות", משום שאין ממש ראיות לכך שהחמימות משפיעה יותר או פחות כמאפיין של אחד ההורים. במילים אחרות – אותם המאפיינים של היחיד הם חשובים, ללא כל קשר למגדר.

 

בנוסף לכך, המחקרים הללו מראים כי עלינו להביט אל מעבר למערכות היחסים של ילדים מסויימים עם הורים מסויימים ולבחון את ההקשרים החברתיים הרחבים יותר בהם הילדים גדלים. רוב הילדים עדיין גדלים בהקשר שבו ישנם שני מבוגרים, נשואים או לא, הורים ביולוגיים או לא. לאיכות מערכות היחסים בין האנשים הללו ישנה חשיבות רבה ביכולת ההסתגלות ובהתפתחות של הילדים הללו. באותה מטבע כמובן, קונפליקט משפחתי הוא אחד הגורמים השליליים ביותר, אולי אפילו הנפוץ ביותר, התורמים לילדים שאינם מסתגלים. בארצות הברית, חשוב להדגיש את החשיבות של היעדר מתח כלכלי – אין לנו מערכת ביטוח לאומי המבטיחה תמיכה כלכלית מספקת וקיימות הוכחות ברורות לכך שלעוני ולמתח כלכלי יש השפעות שליליות על יכולת ההסתגלות של ילדים.

 

התפקידים המגוונים של אבות

 

לסיכום, אם נחזור לשאלה שהצגתי ככותרת להרצאה שלי: "מה תפקידם של אבות?" נגלה כי לאבות יש תפקידים שונים ומגוונים. התפקידים הללו מוצגים להלן, בסדר אקראי ולא בסדר חשיבותם:

 

	מטפל
	בן זוג
	מפרנס כלכלי
	מחנך
	מאהב
	דמות לחיקוי
	תומך באם
	מספק הגנה

 

הנקודה שברצוני להדגיש אינה בתפקידים הספציפיים של האבות, אלא בעובדה שישנו מגוון רחב של תפקידים עבור אבות וכן שתפקידים אלה ממולאים בדרך כלל גם על ידי האימהות. ברצוני להוסיף ולהדגיש, כפי שנאמר בתחילה, שאיננו יכולים לזהות את תפקיד האב באופן ייחודי ובמונחים של מאפיין אחד של האב ההופך אותו לחשוב יותר או מאפיין ייחודי בתרבות מגוונת כמו זו.

 

משפחות שונות בבריטניה יחלקו בינהם את התפקידים ותחומי האחריות בדרגים שונים, וחשוב לחשוב כחברה על מנת להבטיח כי להורים תהיה ההזדמנות לקבל החלטות התואמות את הערכים, הצרכים והמטרות שלהם ולא להכתיב מוסכמות לגבי תפקיד האם – ולדעתי אימהות בריטיות צריכות להישאר בבית עם התינוקות שלהן. איננו רוצים לעשות את אותן טעויות ולומר לאבות מה עליהם לעשות. ילדים צריכים מערכות יחסים עם הוריהם. עלינו לאפשר להורים למלא את התפקידים המשפיעים במידה מקסימאלית על ההתפתחות של ילדיהם.

 

ד"ר מייקל א. למב הוא מנהל המחלקה להתפתחות חברתית ורגשית במכון הלאומי לבריאות הילד והתפתחות אנושית במרילנד. הוא פרסם מאמרים רבים בתחום התפתחות הילד, תוך התמקדות ביחסי הורים-ילדים, טיפול בילדים שלא על ידי ההורים וראיונות משפטיים.

 

 

תומלל ע"י דיויד קנון – קבוצת המידע Equal parenting.

תודות למאיר חמד על הפקת התרגום.

גם האהבה של אימא תלויה בדבר

גם האהבה של אמא תלויה בדבר הורות כהמצאה חברתית כשקשה לנו באהבה אנו מוצאים נחמה בכך שלפחות אמא שלנו והכלב שלנו אוהבים אותנו אהבה ללא תנאי, תמיד. ד"ר מאירה וייס, אנתרופולוגית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מנפצת לנו את האשליה גם לגבי המפלט האחרון הזה. הכלב, כן. אמא, לא בטוח. ד"ר וייס לא מאמינה באינסטינקט האימהי. במחקר שערכה בבתי חולים ליולדות במשך 6 שנים, היא גילתה שגם לאמא אכפת איך אנחנו נראים, שגם אהבתה תלויה בדבר ושאנחנו עלולים, חלילה, לאבד אותה או שלא לזכות בה מלכתחילה. אימא'לה! "איזה ילד יפיפה, ורוד שגעון. איזה פנים בהירים" "תראו איזה שיער יפה וכהה יש לו, ראש מלא שיער" "אוי, הוא כל כך דומה לאבא שלו" במשך שש שנים ובשלושה בתי יולדות שונים בארץ, עמדה ד"ר מאירה וייס בבגדי אחות ליד עשרות אלפי יולדות טריות והקשיבה למלותיהן הראשונות כאשר קיבלו את תינוקיהן החדשים לידיים. היא מצאה כי בכל המקרים ללא יוצא מן הכלל, האם מתייחסת למראה החיצוני של תינוקה ועורכת לו, למעשה, את ה"בחינה" הגורלית לקבלה למשפחה. אם התינוק אינו עומד בקריטריונים האסתטיים של האם, הוא נדחה, ושום תיאוריית קשר ביולוגית לא תבוא לעזרתו. "למה האצבעות שלו כחולות? אחות, את בטוחה שהכל בסדר אצלו?" "למה היא סגולה? האחים שלה היו ורודים" "למה הראש שלו כל כך גדול, זה נורמלי?" את התיזה שלה איששה ד"ר וייס באמצעות בדיקת ההתייחסות לילדים שנולדו פגועים. לשרה (25) מצפון הארץ נולד תינוק הסובל ממום לב קשה וסיכוייו לחיות קלושים. על פי תיאורי המום שניתנו לה, לא הסכימה שרה לראות את התינוק. היא דמיינה אותו "חצי מת, שחור כולו". לבסוף השתכנעה וכשפגשה בתינוק היפיפה שמומו אינו נראה כלל לעין, סרבה להאמין ברצינות המום. מאותו הרגע היא טיפלה בו במסירות והסכימה לסדרת הניתוחים שלא רצתה בה מלכתחילה. ד"ר וייס מצאה כי הורים ללא הבדל דת, עדה והשכלה נטו לקבל תינוקות שמומם היה מוסווה חיצונית ולהתעקש על חייו. מנגד, לבני הזוג משולם (21), המגדירים עצמם כדתיים, נולד בן הלוקה בספינה ביפידה, מחלה המתבטאת במעין "זנב" הממשיך את עמוד השדרה. התינוק נראה חמוד מאד כשהוא עטוף וגברת משולם מחבקת ומנשקת אותו תוך שהיא מציינת: "איך ייתכן שהוא לא בסדר אם הוא לא נראה כזה?" כשמראים לה את "זנבו" של הילד היא פורצת בצעקות "ווחש! ווחש!" (מפלצת, חיה- בערבית), מסרבת לשמוע על אפשרות של ניתוח להסרת הזנב ונוטשת את התינוק בבית החולים. המום החיצוני, גם אם הוא ניתן לתיקון קוסמטי מושלם, גרם במקרה זה לדחייה מוחלטת, ללא קשר לסיכויו של הילד לחיות. במקרים רבים מצאה ד"ר וייס כי הורים המשיכו להתייחס לילדם כחולה בשל מום חיצוני, גם כאשר רופאיו קבעו כי הבריא לגמרי. אמא לא רוצה מפלצות בבית אם קיבלתם את הממצאים עד כה בהבנה מסוימת ואולי אתם סבורים שה"אינסטינקט" האימהי תקוע בפקק תנועה ועלול לאחר בכמה ימים, יש לד"ר וייס הפתעה בשבילכם, בדמותם של זוג הורים בני 28 מדרום הארץ, ששלושת ילדיהם בגילאי שש, ארבע ושלוש, נפגעו בשריפה שפרצה בביתם. בשלב הראשון לאחר האירוע האם, בתיה, דואגת רק לבריאותם, יושבת יומם וליל ליד מיטותיהם, מסייעת בהאכלתם ואוכלת מהצלחות שלהם. לאחר זמן מה מצבם הבריאותי מתייצב והצלקות מהכוויות מתחילות להעמיק ולהתבלט. ההתבוננות בילדים הופכת להיות קשה למסתכל מהצד. האם מפסיקה לגשת לילדים ולהתעניין במצבם הרפואי ומתחילה לספר לאנשים בביה"ח שהיא רוצה להתאבד יחד עם ילדיה, "אני לא רוצה מפלצות בבית" היא אומרת ומראה להם תמונות של הילדים מלפני האסון שעתה היא מעיינת בהן כל היום. "תראו איזה יפים הם היו". בחודשים שאחר כך הבחינה ד"ר וייס בשינויים ביחסה של האם והמשפחה בכללה לילדים בהתאם לשינויים במראם החיצוני. כאשר הפה של אחד הבנים התכווץ עקב הכוויה היה הדבר דוחה מאד למסתכל מהצד והגביל מאד את יכולת ההאכלה של הילד, כך שתכופות המזון היה נוזל מפיו. האם החלה לבטא גועל ממנו, נמנעה מלהאכילו או שעשתה זאת במהירות והפסיקה לאכול מהצלחת שלו, והחלה להקדיש לאחיו יותר תשומת לב על חשבונו. כעבור חודש עבר ניתוח להגדלת זווית הפה ומראהו השתפר, אך באותה עת החלו לנשור שערותיה של הילדה בת השלוש והיא נותרה קירחת כשקרקפתה מכוסה כתמים מהכוויות. עתה הפכה הבת הקטנה למקור הדחייה, האם הפסיקה לישון בחדרה והקדישה תשומת לב לבנים. האם לא התרגלה לפגמים עם הזמן ויחסה לילדים השתנה על פי מראם החיצוני ומידת נקיונם וללא שום קשר לחומרת מצבם הרפואי. "איך כוויה יכולה לקחת מלאך ולעשות ממנה מפלצת עם צלקת וקרחת? אני לא יכולה להסתכל עליה, אני משתדלת אבל אי אפשר…" בוכה האם. במקרה זה, יחסה של האם לא שב לקדמותו עד שלא ניקנו לילדים פאות וכובעים. הדוגמאות מממצאיה של ד"ר וייס הן רבות. אחד המקומות בהם הממצאים נעשו ברורים מאיי פעם היה במקרה של ילדים מונגולואידים אשר נראים בתחילה כילדים רגילים חיצונית. צביה, אחת האמהות שהדבר קרה לה, טיפלה בילד ו"קיבלה" אותו אך כשנודע לה החשד של הרופאים, החלה "לדמיין" את צורתו החיצונית משתנה על פי הסטראוטיפ שלה. היא כעסה איך נתנו לה להקשר לילד שעוד מעט יזיל ריר עם לשון בחוץ כשהרופאים כבר ידעו שהוא מונגולואיד. כשהביטה בו, ולהזכירכם מראהו היפה לא השתנה תוך שעה, אמרה: "את יודעת, עכשיו הוא באמת נראה לי לא בסדר, איך לא שמתי לב קודם? צבע העור שלו לא בסדר, המבט שלו מוזר. מקפיא כזה. אני אבקש שהאחות תיקח אותו מפה". בשלב זה, צביה כבר לא ראתה לנגד עיניה ילד ממשי, אלא דימוי של מפגר. כל מכוער – היאורה תשליכהו תצפיות אלו ורבות אחרות הובילו את ד"ר וייס להבניה חדשה של תאורית הקשר בין אם לילדיה, שאינה מבוססת על גנים אלא על יופי, על פרופורציות. כשהאם מתבוננת בילד היא בוחנת את מינו, נקיונו, גודלו, משקלו, צבעו וכדומה כשלבים ביצירת הקשר. כשתינוק אינו בפרופורציה הוא מסווג כמכוער ונדחה. זה נשמע רע, זה אומר עלינו משהו כבני אדם שאולי אנחנו לא ששים לשמוע, אבל זה חד וברור: אנחנו בוחרים שלא לתקשר ושלא להתקשר למי שאינו תואם את מושגינו האסתטיים, גם ואולי במיוחד כשמדובר בתינוק בן יומו, תינוק שלנו. עד שלא נשתכנע הוא לא ישויך כ"שלנו" ובמקרים רבים לא ינתן לו שם בשלב הזה. הוא עדיין מוגדר כ"לא אדם" ולכן מדמים אותו הוריו לחיה כדי שיקל עליהם להתרחק ממנו קוגניטיבית – "מפלצת", "ווחש" ואפילו "קרנף". לביסוס הקשר אנו משתמשים בחוש הראייה בלבד. "מה שחשוב זה מה שרואים", אומרת ד"ר וייס, "אנשים לא מסוגלים לתפוס מום פנימי שאין לו ביטוי חיצוני, ולא משתכנעים בבריאותו של מי שיש לו פגם חיצוני. התנודות בתחושת האחריות של הורים קשורים ללא ספק לשינויים החיצוניים". ד"ר וייס מספרת כי בכל תרבות, הגבול בין אדם ל"לא אדם" עובר במקום אחר. ישנן תרבויות באפריקה שרואות בלידת תאומים דבר מפלצתי והמנהג המקובל הוא להטביע אותם בנהר. לעומת זאת, לידתו של תינוק בעל שני ראשים נחשבת לנס וברכה והילד זוכה ליחס של קדוש שמצפים ממנו להיות ניחן בסגולות ריפוי. אצלנו זה הפוך וזה לא מצב רפואי, זה רק עניין של הגדרה חברתית. ד"ר וייס מקנחת את מחקרה בשאלה שמטרידה את כולנו: "אם אהבת הורים לא בטוחה, מה כן בטוח בחיים האלה?" ויותר מכך, אם אכן הקשר בין הורים לילדים הוא מיתוס, לא יותר מהמצאה חברתית, האם ההורים הם באמת האפוטרופוסים הכי טובים של הילד והמסגרת המשפחתית היא צורת החיים האידאלית? שאלות אלו רלוונטיות במיוחד בימנו, כאשר אנו עוסקים בזכויותיהם של ילדים מוכים וכאלו שנדחים בתוך המסגרת האינטימית של הבית. אם הקשר המשפחתי אינו "טבעי", באיזו זכות מוחזר ילד, בחסות המשטרה, להורים שלא רוצים בו? הורים רבים מצדיקים את בחירתם בדאגה לילדיהם האחרים, ה"בריאים", בהנחה שחייהם ייפגעו מהכנסת ילד פגוע לבית. אף אחד לא חושב על הפגיעה והפחד התת מודע שמחלחל להכרתם של אותם ילדים אחרים, בריאים, בדמות השאלה: "האם ככה יעשו גם לי? אם לא אהיה בריא ומושלם יזרקו אותי מהבית?" "המפגש עם ילד פגוע מעמת את האדם עם עצמו, הגדרתו את עצמו ואת גבולות הגוף שלו" מסכמת ד"ר וייס. "הגדרה של משהו כ'לא אדם' מעוררת את השדים שבנו, את תגובתנו האלימה. בזאת אנחנו והשבט הפרימיטיבי ביותר איננו שונים אלא בהגדרה של מה זה אדם. זה לא על גאוגרפיה ולא על מספר שנות לימוד, זה על להתמודד עם עצמנו, פחדינו וקשיינו, להציב לנו מראה 24 שעות מול העיניים. זה לא קל ורובנו מתחמקים מההזדמנות להפגש עם עצמנו בצורה כזאת ולצמוח משם". פורסם ב 10 ביוני 2003 15:34 במדור Absolut Carmel שאריות | 13 תגובות שם: דואר: אתר: כותרת: בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה. קוד הפעלה: העתיקו את הקוד: מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק… זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים. התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד. רוני בתאריך 6/10/2003 4:03:33 PM מצמרר ונורא אי אפשר שלא לחוש השתאות וגם זעם נורא אבל לתהות, מה הייתי עושה במקומם, זו תהיה כמעט בלתי אפשרית לאם. זה כואב בבטן ממש. אביבה בתאריך 6/10/2003 4:34:44 PM המאמר הזה הוא אכן מזעזע וקשה לעיכול. קראתי אותו לפני כמה שנים, והוא לא יצא לי מהראש. מצד שני, המסקנות על "אהבה ללא תנאי" וכולי קצת מרחיקות לכת לכיוון הפסיכולוגי או המדעי, שלא שייך כאן. מדובר במחקר אנתרופולוגי איכותני (כלומר, על סמך תצפיות ולא על סמך סטטיסטיקה). התוצאות שלו מרתקות בעיקר בגלל שהוא חושף את המנגנון שבו אמהות מסבירות לעצמן את מחלת הילד. כשהילד נראה "לא אנושי", היו אמהות שנטו לקרוא לו "מלאך" (למשל, ילד מונגולואיד עם מבט חולמני). מצד שני, אם האם שכנעה את עצמה שהילד "לא אנושי" או "תת אנושי", היא תתייחס אליו בצורה מחפירה. היה מזעזע במיוחד לקרוא על אם שהפכה את שני הילדים המוגבלים שלה למשרתים של בני המשפחה הבריאים. גברת זה אני בתאריך 6/10/2003 5:56:28 PM ללא נושא האמת, בשביל לדעת שאהבת אם תלויה בדבר לא צריך להרחיק עד למפלצות. זה מופיע בחיי כולנו, אמנם באופן פחות מורגש, אבל בהחלט קיים. אלה החיים….. הם לא הוגנים…. מחריד בתאריך 6/10/2003 7:41:46 PM ללא נושא ובאמת, זה נורא מעסיק. אבל אני לא בטוח שרק אסתטיקה. לא יודע. לך תהיה אובייקטיבי כשבילדים שלך עסקינן. צוף בתאריך 6/10/2003 7:45:25 PM הטקסט הזה עושה חשק לבכות. אזרח בתאריך 6/10/2003 8:11:41 PM בא פה לביטוי מנגנון אבולוציוני אהבה, שנאה, תשוקה – כולם מנגנונים אבולוציונים שקיימים אצל האורגניזימים הפשוטים ביותר ומטרתם המשך הקיום של הגזע והעברת הגנים. התרבות לא יכולה לשנות מנגנונים אלה, היא רק יכולה לתת להם שמות נאצלים כמו "אהבת אם" אנה בתאריך 6/11/2003 11:21:41 AM מוטרדת, כבר יממה. אז נתנו כמה דוגמאות… יש בנמצא דוגמאות סותרות. אני מכירה המוני אמהות שאהבו את ילדיהם למרות הכיעור – אמא שלי למשל. ואפילו אני אוהבת את ילדי הקופיפים (כיעור כמו גם אהבת צאצאים, הן תכונות תורשתיות, זה ידוע) ואיך זה שבאותה משפחה, ילדים יפים יותר, לא תמיד אהובים יותר? בקיצור, שום דבר שמנגנון הדחקה/הכחשה משופשף לא יכול להעלים. היה? מה היה? הנה עבר. "אהבת אם אינה תלויה בדבר" Rogatka בתאריך 6/14/2003 10:01:15 AM בני אדם הם בני אדם ולא תועיל ההסתתרות מאחורי הביטויים "נזר הבריאה", "מותר האדם" וכיו"ב. הכניסה הזו לתפקיד החברתי של "אמא" או "אבא" גם היא, כמו כל התנהגות (ובמיוחד שלנו הישראלים,עם סגולה – אפרופו התינוקת הסגולה שלעיל) מלווה בחישובי כדאיות. א. לא יכול להיות שהדבר עם הזנב יצא ממני. הגנים שלי – ברזל יצוק, מדוגמים. ב. אני לא יכול להסתובב עם כזה דבר בשכונה, כי לשכנים יש ילד יפה יותר, כי הם מרוויחים יותר ממני אז לפחות שיהיה לי צאצא נורמלי ולא אינווליד. ג. איפה האחות הזו כבר?!! שתיקח ת'גוש ותלך. רק אחר כך, בלחץ ה"אנושיות" וה"צריך" ו"לא נעים" ו"ראוי" וזיווית אברהמסון ושות' אנחנו מתחילים לחשוב על כך שאולי, במאה העשרים ואחת, בכל זאת גם ל"כאלה" מותר לחיות. אנחנו חיות. חיות חכמות (?), אבל חיות. ובמעמדים כאלו בדיוק העובדה הזו צפה ועולה על פני השטח. שר [אתר] בתאריך 2/20/2004 5:24:20 PM ומה עם הילדים היפים מהמאמר עולה כאילו אהבת האם תלויה במראה החיצוני של הילד, ובו בלבד. על זה כבר נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרים, וכבר הבנו שקשה יותר לאהוב ילדים "פגומים". המעניין הוא לחקור דוקא מדוע אהבת אם נפגמת מול ילדים בריאים ויפים, שהרי רב הילדים שנשלחים למוסדות ומקלטים אינם דוקא ילדים עם פגיעות פיזיות, אלא ילדים בעלי מראה רגיל עם פגיעה קשה באהבת האם. תמר בת ה12 בתאריך 6/21/2004 4:05:53 PM עצוב היום יצאתי לאכול המבורגר, ובמסעדה ישבה שולחן ליידי משפחה עם 3 ילדים: אמא אבא, 2 בנים וילדה אחת- מונגולואידית. היא הרכיבה משקפיים עבות,לשונה העבה הייתה בחוץ והיא הייתה מאוד חייכנית. היא חייכה אלי ואמרה לי שלום, והחזרתי לה מבט. היא הייתה ממש חמודה והיה לי פשוט בא לבכות כשראיתי אותה, חשבתי, אולי קשה לה, אולי להורייה, אולי לכל משפחתה. באותו רגע כשחזרתי הביתה חיפשתי באתר "וואלה" את המילה "מונגולואידים" ומצאתי את המאמר הזה. קראתי אותו והפנמתי. כאב לי בלב לראות את האמא ה-ר-ע-ה הזאת שזה מה שחשוב לה בילדייה: המראה בלבד. האמא צריכה לאהוב את ילדייה גם אם הם סובלים מלקויות או מומים שונים. הסיפור גם על משפחת משלום היה פשוט רע, איזו אימא דוחה!! ואני לא מגזימה! אז אני פשוט רוצה לומר ולהודות לכל ההורים שקשה להם ועדיין תומכים בילדיהם (שלוקים בדבר מסויים) ומגדלים אותם ואוהבים אותם. בסה"כ- הכתבה מאוד עיניינה אותי. ד"ר וייס- יישר כוח! עמליה איזמן בתאריך 11/18/2004 5:08:49 PM נטישת תינוקות עם מומים מזה שנים הכרתי את ספרה של מאירה ויס,יצא לי גם להכירה והייתי מלאת התפעלות מרגישותה ומחוכמתה כאחד; אינני חושבת שיש למישהו זכות לשפוט הורים שנטשו תינוק עם מומים קשים (ולא מדובר במומים קלים) כיוון שרק ההורים עצמם מסוגלים להעריך את מידת כוחותיהם בגידול ילד נכה וגם לא עובדת סוציאלית שלפעמים נדמה לה שהיא עושה "שליחות אלוהית".. מי שלא עבר חוויה מעין זו לעולם לא יבין , בעקבות קריאת ספר אפשר לחשוב המון דברים, אבל בעקבות ארוע שמתרחש אצלך אי אפשר לדעת דבר על כיצד אתה היית מגיב אילו זה היה קורה לך, לפיכך אל תיתן עצות לאחרים, אל תתערב, אל תשפוט, אל תמהר להסיק מסקנות בנוגע לאחרים פשוט תקשיב להם, ותשתוק מלי בתאריך 7/27/2005 3:27:58 PM נטישת תינוקות עם מומים קשים ועוד מספרה של מאירה ויס עולה כי קיימת צביעות בנושא הזה. אנשים שמצד אחד טענו שצריך לעזור לילדים מונגולואידים – מצד שני התנגדו שיוקם בית ספר לילדים מונגולואידים מול מגוריהם אין ספק שהנושא הזה של תינוקות או ילדים עם מומים הוא מאוד טעון ומורכב, ולא תמיד יש לנו תשובות להתנהגות שלנו עצמנו שהיא לא פעם נשגבת מהבנתנו. קמילה בתאריך 9/24/2005 2:40:17 PM ללא נושא ככה הטבע מסדר דברים; גם בחיי היום-יום כשאנחנו מבחינים בילד קטן וחמוד בא לנו לגעת בו, כשהילד פחות מושך חיצונית – אנחנו לא ממש מבחינים בו, וכשאנחנו רואים מול עינינו מום קשה – אנחנו נירתעים – האם זה לא מאפינים שכוללים את כולנו

מחקר: ילדים מסתגלים טוב יותר לחיים במשמורת משותפת מאשר במשמורת יחידנית ע"פ מטה מחקר שבחן 33 מחקרים

ילדים מסתגלים טוב יותר לחיים במשמורת משותפת מאשר במשמורת יחידנית ע"פ מטה מחקר שבחן 33 מחקרים

כמו כן מציין פרפ' באוסרמן שהילדים זקוקים לשהות במחיצת שני ההורים ובמיוחד עם האבות.

CHILDREN LIKELY TO BE BETTER ADJUSTED IN JOINT VS SOLE CUSTODY

 ARRANGEMENTS IN MOST CASES, ACCORDING TO REVIEW OF RESEARCH

Living Situation Not As Influential As Time Spent With Parent

WASHINGTON – Children from divorced families who either live with both parents at different times or spend certain amounts of time with each parent are better adjusted in most cases than children who live and interact with just one parent, according to new research on custody arrangements and children's adjustment.

Psychologist Robert Bauserman, Ph.D., of AIDS Administration/Department of Health and Mental Hygiene in Baltimore, Maryland conducted a meta-analysis of 33 studies between 1982 to 1999 that examined 1,846 sole-custody and 814 joint-custody children. The studies compared child adjustment in joint physical or joint legal custody with sole-custody settings and 251 intact families. Joint custody was defined as either physical custody – where a child spends equal or substantial amounts of time with both parents or shared legal custody – where a child lives with primarily one parent but both parents are involved in all aspects of the child's life. This article will appear in the March issue of the Journal of Family Psychology, published by the American Psychological Association (APA).

Children in joint custody arrangements had less behavior and emotional problems, had higher self-esteem, better family relations and school performance than children in sole custody arrangements. And these children were as well-adjusted as intact family children on the same measures, said Bauserman, "probably because joint custody provides the child with an opportunity to have ongoing contact with both parents."

These findings indicate that children do not actually need to be in a joint physical custody to show better adjustment but just need to spend substantial time with both parents, especially with their fathers, said Bauserman. Also, joint custody couples reported less conflict, possibly because both parents could participate in their children's lives equally and not spend the time arguing over childcare decisions. Unfortunately a perception exists that joint custody is more harmful because it exposes children to ongoing parental conflict. In fact, the studies in this review found that sole-custody parents reported higher levels of conflict.

It is important to recognize that the results do not support joint custody in all situations. When one parent is abusive or neglectful or has a serious mental or physical health problem, sole-custody with the other parent would clearly be preferable, said Bauserman. The judges, lawyers, social workers, psychologists and other professionals involved in divorce counseling and litigation should be aware of these findings to make informed decisions of what environment is best for a child in a custody situation.

Furthermore, to address the question of how much the parents' emotional health compared with the custody arrangement influenced the children's adjustment, Bauserman explained that custody arrangement seemed to have more influence. By statistically controlling for past parental conflict (which indicates parental maladjustment), the joint custody children still were significantly better adjusted. This result was also found in other studies cited in Bauserman's review. More primary research is needed, said Bauserman, "on the past and current adjustment of joint custody and sole custody parents before this question can be completely answered."

Article:

"Child Adjustment in Joint-Custody Versus Sole-Custody Arrangements: A Meta-Analytic Review," Robert Bauserman, Ph.D., AIDS Administration/Department of Health and Mental Hygiene; Journal of Family Psychology , Vol 16, No. 1.

Full text of the article

is available from the APA Public Affairs Office or at http://www.apa.org/journals/releases/fam16191.pdf

Robert Bauserman, PhD

can be reached by telephone at 410-767-4322

The American Psychological Association (APA), in Washington, DC, is the largest scientific and professional organization representing psychology in the United States and is the world's largest association of psychologists. APA's membership includes more than 155,000 researchers, educators, clinicians, consultants and students. Through its divisions in 53 subfields of psychology and affiliations with 60 state, territorial and Canadian provincial associations, APA works to advance psychology as a science, as a profession and as a means of promoting human welfare.

# # #