החזירו לי את הילדים

מאת: מוטי פ. (כל הפרטים שמורים במערכת)

אנחנו זוג הורים ל4 ילדים. התחתנו לפני כ14 שנה. במשך תקופה זו נולדו לנו 4 ילדים. במשך תקופה זו היו לנו עליות ומורדות, כמו שקורה בכל משפחה ממוצעת.

קיוינו להתחיל חיים חדשים כשנולד הילד הגדול טיפלנו בו, הענקנו לו חום ואהבה, היינו משפחה שמחה. התחלנו בדרך חדשה. קיבלנו סיוע והדרכה ממוסדות הרווחה, והכל התנהל על מי מנוחות.

אחרי שנולד הילד השני, אשתי נכנסה לדיכאון לידה ואושפזה בבית-חולים למשך 3 חודשים. בתקופה זו הילדים נלקחו לאומנה למשך חצי שנה. לאחר שאשתי הבריאה, הילדים חזרו הביתה.

לאחר כשנתיים, אשתי ילדה עוד בן. הכל התנהל על מי מנוחות. הענקנו לילדים חום ואהבה, רחצנו אותם ושלחנו אותם לגן ולבית-ספר מצוחצחים. היינו מכינים עם הילד הגדול שיעורי בית. לא החסרנו מהילדים שום דבר.

לאחר כ3 שנים אשתי ילדה את הבן האחרון. ברוך ה' הלידה עברה בשלום.
לאחר כשנה וחצי אשתי נכנסה לעוד הריון. לאחר תקופה של 6 חודשים היו לאשתי דימומים, ואשתי היתה בהשגחה. לאחר כשבוע הרופאים בשרו לנו שהתינוק בבטן חסר-נשימה וחייבים לעשות הפלה. אשתי לקחה את זה קשה מאד ופחדה מאד מהניתוח.

לאחר שאשתי השתחררה מבית החולים, לאחר תקופה של חודשיים, הרגשתי שאשתי מבולבלת ולא מדברת לעניין. עליי לציין, במשך תקופה זו לא ביקשתי מאף אחד עזרה לטפל בילדים.

כשהרגשתי שהמצב בבית לא היה טוב, התקשרתי לעובדת הסוציאלית וסיפרתי לה שאשתי לא מרגישה טוב. העובדת הסוציאלית באה הביתה עם משטרה ואחים מבית החולים, ואשפזו אותה לכ4 חודשים. כשאשתי אושפזה למחרת באה אליי העובדת הסוציאלית ואמרה לי שיש לנו צו של שופט להוצאת כל 4 הילדים מהבית. אני התנגדתי בכל תוקף להוצאת הילדים מהבית. הזמינו לי משטרה ולקחו את כל 4 הילדים מהבית. אמרתי לעו"ס שאני מסוגל לטפל ב4 הילדים, אך היא עמדה בשלה. היא אמרה לי שיש לנו דיון לעוד 15 יום בבית המשפט. בדיון היא טענה שאני לא מסוגל לטפל בילדים שלי. השופט ב', שופט נוער, החליט להחזיר לי את הילדים וקבע בפרוטוקול שאין סכנה שהילדים יישארו אצל האבא. אבל השופט עשה איתי תנאי שאני ארשום את כל הילדים – מי לבית-הספר ומי לגן.
לאחר שרשמתי את הילדים לגן ולבית-ספר התקשרתי לעו"ס בשביל לקחת הורדה (הורדה זה שאני משלם רבע ולשכת הרווחה משלמת את כל ההוצאות). העו"ס אמרה לי לבוא למשרד: "יש לנו דבר חשוב להגיד לך, בוא תשתה איתנו קפה". כשהגעתי למשרד על מנת לקחת את ההורדה, העו"ס שכנעה אותי תוך כדי שיחה לוותר על הילדים בינתיים, כדי שיהיה לי יותר קל עד שאשתי תחזור. היא הבטיחה לי שברגע שאשתי תבריא יחזרו כל ילדיי הביתה. ואני בתמימותי חתמתי לה.

כעבור שבועיים זומנתי לעוד דיון בבית המשפט, והעו"ס אמרה בדיון שאני לא מסוגל לגדל את הילדים. השופט ב' החליט לקחת את שני הילדים הגדולים לפנימיה, אז אני הסכמתי בתנאי שלא יהיו במרחק גדול מהבית.

העו"ס לא עמדה בהתחייבות ושלחה את הגדול לפנימיה בערד, שמרחקה מהבית הוא בערך 250 ק"מ. אמרתי לעו"ס שאני חולה סכרת והמרחק לפנימיה הוא גדול ואני לא אוכל לבקר את הילד מפאת המרחק, והילד השני נרשם לפנימיה בירושלים.

בקשר לשני הילדים הקטנים – הכניסו אותם למרכז חרום שנקרא שוסטרמן.

אז עדיין היינו בקשר עם הילד השני (שנמצא בפנימיה בירושלים) ועם שני הילדים הקטנים (שנמצאו במרכז חרום). היינו מעניקים להם בביקורים כל-טוב, קונים להם בגדים, עושים להם ימי הולדת. המדריכה במרכז שוסטרמן אמרה לנו "אני לא מבינה איך לקחו לכם את הילדים".
במשך תקופה זו נשלח אלינו, לאחר שאשתי השתחררה, פסיכולוג שעשה לנו בדיקות פסיכוטכניות (אפשר לחשוב שאני עומד להיות טייס בחיל האויר…). הפסיכולוג קבע בביהמ"ש שאנחנו לא מסוגלים להיות הורים. אני טענתי בביהמ"ש "אם אנחנו לא מסוגלים להיות הורים אז למה הפסיכולוג לפני 8 שנים, שעשה לנו את אותה בדיקה, קבע שאנו מסוגלים להיות הורים?"

אז השופט היה משתיק אותי כל הזמן. עליי לציין שאני הופעתי לכל הדיונים בלי עו"ד.

בקיצור, לאחר כ4 חודשים הוזמננו לעוד דיון אצל השופט ב', והעו"ס ביקשה מהשופט ששני הילדים הקטנים יהיו במשפחה אומנת חסויה. אנחנו התנגדנו לכך, אבל השופט הקשיב רק לדבריה של העו"ס.

כל תחנוניי לשופט, שהילדים יחזרו הביתה, לא עזרו. נפרדנו בדמעות משני הילדים הקטנים, וגם הילדים – במפגש האחרון לפני שהלכו למשפחה אומנת – צעקו ובכו, ואשתי החזיקה את הילדים והתנגדה ובכתה והתעלפה. הזמינו לנו משטרה והוציאו את הילדים בכוח מהידיים של אשתי. בפרוטוקול קבע השופט שכל שבועיים נדבר איתם בטלפון, ואחת לחודש נפגוש אותם במרכז הורים וילדים.
כל מפגש עם הילדים הקטנים, היה כרוך בכאב ובצער לאחר שהיינו מסימים את הביקורים.

ואז בפעם הראשונה בחיי קיבלתי התקף-לב. מאז התחלנו לשבות ליד לשכת נשיא המדינה, וכל פעם היו יוצאים אלינו לרחוב והיו מבטיחים לנו כל מיני הבטחות שזה בטיפול.

אז החלטתי לשבת ברחוב, כי אני יודע שהילדים הקטנים יהיו באומנה ואף יילקחו לאימוץ, ואז לא אוכל לראות אותם יותר עד גיל 18. עליי לציין שהילדים הגדולים, כאשר הם באים הביתה מהפנימייה, הם בוכים שהם רוצים לראות את הקטנים. גם במפגשים עם הילדים הקטנים הם בוכים, גם הם רוצים לראות את הגדולים.

אז הגשתי לשופט ב' חוות-דעת על כל הביקורים, והשופט החליט שפעם ב-40 יום יהיה מפגש של כל הילדים. אני לא מוכן לתנאים האלו עד היום.
יש היום הורים נרקומנים, לא לוקחים את הילדים ולא עושים להם בדיקות פסיכולוגיות כי העובדות הסוציאליות מפחדות מהם. אנחנו זוג הורים לא נרקומנים ולא שותים, כל החטא שלנו הוא שאנחנו הורים מסורים שקטים ולא אלימים.

עליי לציין שהתקשורת, ערוץ 1 וערוץ 2, מתעלמת מהמצב שלי. האבסורד בכל הקטע הזה – ערוץ 1 ו-2 שולחים כתבים ואנשי תקשורת לראיין את יאסר ערפאת ימח שמו, ואת מרואן ברגוטי ימח שמו, ומראיינים בטלביזיה מחבלים שרצו להתפוצץ ברחובות ישראל, שולחים כתבים לאפגניסטן לסקר את המלחמה, כאילו המצב שלנו במדינה טוב.

אנא, עזרו לי להחזיר לי את הילדים, לפחות את שני הקטנים!

מי שלא מאמין לסיפור שלי – יש לי מסמכים שמתעדים את כל הדיונים בבית המשפט, ואני מוכן להראות לכם אותם. ניתן להתקשר לפלאפון של אשתי: 056757292.