שחיתות של עובדים סוציאלים בלשכת הרווחה בעיר מודיעין. מכתב שהגיע למערכת.

לכבוד

…

שלום רב! 

הנידון:  תלונה על עו"ס אתי עיני ואיריס חדש

 

שמי נורית (שם בדוי) .אני בת 24 ונשואה לנתן (שם בדוי) בן 27.

אנו נשואים מזה שלוש שנים. ויש לנו ילד בן שנתיים.

ברצוני להביא כאן מסכת פעולות בלתי חוקיות ובלתי אנושיות  שנקטו בהן העובדות סוציאליות לפני כמעט שנתיים.

 

עובדות סוציאליות שמדרבנות לרצח תינוקות

 

בהיותי בשלבים מוקדמים של ההיריון-בחודש רביעי החלו מריבות ביני לבין בעלי. חמותי ,שאז חשבה שעובדת סוציאלית יכולה לעזור, פנתה לרווחה במטרה שיעזרו לנו ושייעצו לנו מה לעשות.

בתקופה זו  הייתי סטודנטית וכאמור בחודש רביעי להריוני.

 

קיבלתי  טלפון מעובדת סוציאלית בשם אתי עיני מלשכת הרווחה במודיעין. הופתעתי לטלפון זה והיא הסבירה שחמותי פנתה אליה מדאגה לשלומנו.

היא מיד החלה  בהתקפה של מילים ואמרה ששמעה שאני בחורה יפה ומוצלחת ואקדמאית וחבל לי להמשיך בנישואין האלו ושכדאי שאבצע הפלה ואתגרש ואמשיך בחיי הלאה!!

 יש לציין שהייתי מוכת תדהמה, איך אדם שלא מכיר אותי ואת כל הסיפור יכול כך בטלפון אחד לשכנע אותי לעשות הפלה-הרי זהו  ר-צ-ח!

 

מכאן והלאה המשיכו הטלפונים והשכנועים לבצע הפלה. והם רק התחזקו כאשר נודע לנו בחודש 6  להריון שיש משהו לא בסדר בעובר והוא כנראה ייולד עם מום רציני.

אני העדפתי להתעלם ממנה ולא לשתף פעולה עם אישה שמשכנעת אותי לבצע הפלה ושאינה נפגשה איתי כלל.

 

לאחר זמן רב הרווחה שלחו לי מכתב לפגישה בלשכת הרווחה במודיעין.

 הגעתי, וגם אז שמעתי שכנועים רבים להפלה וגירושין.

 

עובדות סוציאליות שמקיימות ועדות החלטה בלתי חוקיות ללא כל פיקוח חיצוני

 

בנוסף העובדות סוציאליות,בחסות פקידת הסעד,דרשו מאיתנו להגיע לוועדה בפורים.

אנחנו טענו שאין באפשרותנו כיוון שזה חג ואנחנו עורכים סעודת חג וכו'.. ואין לנו את האפשרות .

ביקשנו שידחו לנו את מועד הוועדה אך הן טענו שאם לא נבוא הן יערכו את הוועדה בלעדינו ושהן לא תהיינה אחראיות לתוצאות.

 

עובדות סוציאליות שמפעילות הטרדה מאיימת בבתי חולים

 

ילדתי את ילדי –עמיתי (שם בדוי) ביום xx.xx.06 בביה"ח הדסה עין כרם שבירושלים.

ולא ידעתי שמכאן מסכת ההתעללות מצידם רק מתחילה…

 

שעות ספורות לאחר שהעלו אותי מחדר ניתוח למחלקה, וכאשר אני עדיין לא התאוששתי מהלידה הופיעו מולי ומול בעלי שתי העובדות סוציאליות  אתי עיני ואיריס חדש בטענה שבאו ל"בקר" ולשמוע מה קורה…..

הם חקרו וחקרו ושאלו והפריעו את מנוחתי. וכל זאת כאמור-שעות ספורות לאחר הלידה כאשר כל העניין לשמו הן באו אינו מצדיק את דחיפות הביקור.ומפריע לשלוותי בתור יולדת,לילדי שרק נולד וכן לבעלי.

בנוסף לכך,הן גם עירבו את העובדת סוציאלית של בית החולים בטענה שכביכול תשגיח עלינו לראות אם הכול בסדר..

 

היא הגיעה למיטתי למחלקה בשבת אחרי לידה,כאשר אני ובעלי יושבים ומקדשים ואוכלים סעודת שבת.

בטענה שהיא צריכה להוציא אותנו אחד אחד לחדר בנפרד ולדבר איתנו ביחידות.

כל זאת בערב שבת ,במנוחה שכביכול ייחלנו לה, ועוד באמצע סעודת שבת והפרעת השקט הנפשי.

 

עובדות סוציאליות שמלבות סכסוכים בין בני זוג

 

יש לציין שכל המתח שגרמו לנו והלחץ בו היינו גרר אותנו לצערנו הרב למריבה שלי ושל בעלי.דרך הטלפון והחלטה של בעלי להיפרד.ולקיחת החפצים שלי מביתנו במודיעין והעברתם לבית הוריי שבירושלים.מעשה שלאחר מכן הצטער עליו. כאשר שמעו זאת העו"סיות הן החלו לפעול במהירות מופרזת ובחיפזון רב על מנת ל"הגן" ,לטענתן, על הילד .

 

איריס חדש הוציאה צו חרום שאין אפשרות להוציא את הילד מביה"ח כלל בטענה שהוא בסכנה ממשית, דבר שלא היה ולא נברא ושאין לו שום אסמכתא ועילה לבצע צו חרום בשל הנסיבות שאירעו.

 

עובדות סוציאליות שמהוות סכנה לשלומם של תינוקות

 

נגרמה לי עוגמת נפש רבה מאוד כאשר הגעתי לתינוקייה על מנת להניק את ילדי אך נאמר לי שאסור לי להוציא אותו להניקו..אלא רק לראות אותו דרך החלון …

יש לציין שלתינוק היה צהבת ודאגתי לו מאוד וכאמא הייתי זקוקה לחבק אותו ולהיות איתו יותר וכן היה מאוד חשוב לי מאוד להניקו וכל אלו כאמור נמנעו ממני.

 

לאחר שכנועים רבים והפעלת אנשים שונים הותר לי להוציאו לחדרון סמוך ושם להניקו תחת השגחה פרטנית.(פשוט מזעזע!)

 

עובדות סוציאליות שממוטטות כלכלית משפחות על מנת לפרק אותן

 

בימים אלו לקחנו אני והוריי בדחיפות רבה עו"ד יקר מאוד בשם אורי (שם בדוי) בעלות של אלפי דולרים וכל זאת על מנת שאוכל כמו כל יולדת ללכת עם  ילדי הביתה.

 

זה היה שבוע לפני פסח ומיהרנו לביהמ"ש בראשון לציון לשופט תורן חירום –ע"פ בקשת העובדת סוציאלית  על מנת להחליט מה לעשות. גם השופט לא הבין את חומרת העניין לרוץ בערב פסח ולהוציא אותי מביה"ח בשביל זה כאשר אני מדממת כמויות רבות של דם ושאיני מרגישה טוב.

 

איריס חדש התעקשה שאלך למקלט לנשים מוכות –דבר שבכלל לא עלה על הדעת ומכל זווית ראייה לא  השתייכתי אליו כלל וכלל.

 ולאחר מאבקים משפטיים רבים ועוד מס' דיונים בבתי משפט וריצות דחופות הוחלט שאצא עם התינוק לבית הוריי.

יש להדגיש שכל הריצות הדחופות האלו היו מוגזמות וללא הצדקה כלל.

 

עובדות סוציאליות שפולשות לבתים ללא צו בית משפט

 

לאחר שיצאתי מביה"ח  שוב הופיעו שתי העוס"יות  בבית הוריי ללא כל התרעה מוקדמת ובשעת בוקר מוקדמת כשרק קמתי, בטענה שזה היה דחוף להם לבוא לראות מה עם התינוק…הן ביקשו ממני לראות איפה הוא ישן ולעשות סקירה בכל הבית ורק לאחר שסקרו את כל הבית והתעכבו הן  יצאו .

 

יחד עם זאת  החליטה איריס חדש שאסור לי להוציא מבית הוריי את התינוק מחשש לסכנה או לפגיעה בו.

גם כאשר ביקשתי לצאת איתו לבקר את סבתי או לעשות מבחן שנותר לי לסיום התואר היא לא אישרה לי ולאחר מאבק משפטי ושיחה עם העו"ד שלי היא הסכימה בתנאי שאודיע לה מתי אני יוצאת ומתי אני חוזרת.ממש עוצר של מחבלת פלשתינאית..

 

בנוסף הם התקשרו מס' פעמים  לטיפת חלב לשאול האם הכול בסדר ואיך היחס שלי לתינוק.

הם גם לא נתנו לבעלי לראות אותו אלא רק במרכז קשר. כאילו שאנחנו עבריינים.

פשוט לא נתנו לנו להיות ולגדל בחופשיות את ילדנו.

 

עובדות סוציאליות שבונות לעצמן עומס עבודה מלאכותי

 

בדיון האחרון הוציאה איריס חדש צו נזקקות לילד ולאחר שביקשה שהצו יהיה לכמה שנים השופט התפלא מאוד למה לכמה שנים? הרי הזוג נראה בסדר וזהו רק סכסוך משפחתי שניתן לפותרו.

לבסוף הוחלט שצו הנזקקות יהיה לשנה ושבמהלכו נעבור אבחונים פסיכו דיאגנוסטיים וטיפול זוגי ופסיכולוגי.ואז יהיה ניתן לסיימו.

 

עובדות סוציאליות שמפעילות אלימות נפשית כלפי משפחות

 

במהלך כל  התקופה בה שהיתי אצל הוריי היה אסור עלי לפגוש את בעלי ולדבר איתו טלפונית ואפילו לא בהודעות sms   והייתי מקבלת עשרות טלפונים מהעובדות סוציאליות  בהן הן מגדפות את הקשר שלנו ומלכלכות על בעלי. וכן בעלי קיבל טלפונים רבים בהם הן לכלכו ודיברו רעות אודותיי.

 

יש להדגיש שהיום אנו גרים בעיר פלונית ונמצאים בטיפול זוגי ופסיכולוגי.

עברנו את האבחונים.ואנחנו חיים בשלום ובשמחה עם ילדנו המקסים.

 

עובדות סוציאליות שיכורות מכח שמפעילות סמכויות שאין להן ובניגוד לחוק על מנת לפרק מסגרות משפחתיות

 

עם זאת  יש לי עדיין טראומה ממה שגרמו לי העובדות סוציאליות ונזק נפשי וגופני.(יצורפו אישורים באם יהיה הצורך).

 יש לציין שבתור בחורה עשיתי שרות לאומי באגף הרווחה ואני יודעת מהי הדרך הנכונה בה אמורות עובדות סוציאליות להתנהג ולפעול.

אני מאשימה בזאת את איריס חדש ואתי עיני:

1.      בגרימת נזק נפשי מהעוול הרב שגרמו לי לא לראות את התינוק ובהגזמה.ומהלחץ הרב שגרמו לי לאחר הלידה.לכן אני מטופלת היום בטיפול פסיכולוגי פרטני. ואני סובלת מהטראומה הזו עד היום.

2.      בגרימת נזק גופני בכך שלא אפשרה לי להניק את ילדי ובכך גרמה לי לגודש ולהעלאת רמת הפרולקטין אצלי בגוף עד היום.ואני נוטלת כדורים בשביל זה.

3.      בשימוש בכוחה כפקידת סעד וכעובדת סוציאלית מעבר למותר לה ובחריגה וההגזמה מוחלטת.

4.      בשידול ובשכנוע לרצח.בזמן ההיריון כאשר שידלה אותי לבצע הפלה וכידוע הפלה =רצח!

5.      בגרימת נזקים כספיים רבים על הוצאות משפט ועו"ד בסך של אלפי דולרים וכל זאת על מנת להוכיח שאנחנו בסדר.

 

עובדות סוציאליות שגורמות נזק קשה לילדים ולמשפחות ועדיין מסתובבות באופן חופשי בקרבנו במקום לבודד אותן בהסגר

 

אנחנו פגועים מאוד מהיחס אלינו כעבריינים וכפושעים. מהדיבור המזלזל והפוגע אותו קיבלנו משתי עובדות אלו.

האם זהו תפקידה של הרווחה???

האם היא באמת דאגה לשלום הילד? הרי היא שכנעה להרוג אותו.מה פתאום היא דואגת לשלומו?

אסור להן בשום פנים ואופן לטפל במקרים מסוג זה ובכל מה שקשור לילדים.הן פושעות.והן צריכות לתת את הדין על כל מה שגרמו.

למען לא יינזקו חס ושלום עוד משפחות תמימות בישראל שנקלעו למצב זה!!!!

 

אני מבקשת בזאת לטפל בחומרה בעניין זה.

  

                                                                                                         נורית

הודעה חשובה לנשים היולדות בגפן בבית החולים: עובדות סוציאליות מסתובבות במחלקות יולדות על מנת לחטוף תינוקות לאימוץ, ראו הוזהרתן !!

לידה בבית החולים – רק בליווי בני משפחה

 

אם אתן נשים נשואות שעומדות ללדת בבית החולים ובן זוגכן מסיבה כלשהי אינו יכול להיות נוכח במעמד הלידה או לאחריה, חשוב כי תגענה לחדר הלידה עם משפחה או חברים ולא לבד !! אמהות חד הוריות, ההודעה מיועדת בעיקר לכן !!

 

בבתי היולדות מסתובבות דרך קבע עובדות סוציאליות המנסות לאתר נשים בודדות ולקחת מהן את התינוקות לאימוץ, וזאת תוך שכנוע היולדת שנמצאת לבד ובטשטוש מהלידה כי "טובת הילד" מצריכה כי הילד יילקח לאימוץ.

 

מספר העובדים הסוציאלים המסתובבים בבתי החולים בסוף השנה הוא גבוה יותר, משום שהם נדרשים להשלים את מכסות האימוץ שמוקצבים להם מדי שנה.

 

לעזוב את בית החולים מהר ככל האפשר

 

אם בכל זאת הגעתן לבדכן ואתן חוששות כי מסתובבות באגף היולדות עובדות סוציאליות, אל תדברו איתן כלל ואל תספקו להן שום מידע אודות זהותכן, מקום מגוריכן, מצבכן המשפחתי או הסוציו אקונומי. נשים אלו תאמרנה לכן כי הן באו "לעזור", תגלנה אמפטיה מזוייפת וזאת על מנת לנסות לדלות מכן מידע. אין לשתף עימן פעולה ויש להתעלם מהן לחלוטין. השתדלו להוציא את הרך הנולד מהר ככל האפשר מבית החולים.

 

נקיטת משנה זהירות בטיפת חלב

 

טיפת חלב אף היא מוקד פורענות לחטיפות תינוקות ע"י עובדים סוציאליים. טיפת חלב נמצאת בקשר עקבי ושוטף עם פקידי סעד לחוק הנוער ממשרד הרווחה אשר מנסים לאתר הורים ותינוקות "בעייתיים".

 

אין לספק לעובדי טיפת חלב שום מידע אודותיכם ואודות ילדיכם שהוא מעבר למצב הבריאותי של הפעוט. חשוב לדווח תמיד לעובדי טיפת חלב כי יש לכם משפחה מורחבת גדולה ואיתנה וכי המצב הסוציו אקונומי שלכם מצוין.

 

מקרה שאירע לאחרונה

 

לאחד מבתי החולים במרכז הארץ הגיעה בגפה אישה ללדת. בן זוגה שהה באותה עת בעיר אחרת ולא יכול להגיע עימה ללידה. האישה ילדה תינוק פג, ומרגע הלידה הסתובבו סביבה עובדות סוציאליות שהטרידו אותה בשאלות פולשניות אודות משפחתה ואורח חייה.

 

באחד הימים לא הגיעה האישה לבית החולים לבקר את בנה בפגיה משום שנרדמה בביתה עקב חוסר שינה ותשישות. למחרת היום כשהגיעה לבית החולים החלו הנשים הללו לתחקר אותה ורמזו לה כי היא אמא לא ראויה שכנראה אינה אוהבת את ילדה משום שלא הגיעה לבקר את התינוק.

 

משפחתה שהבינה כי האם עומדת להסתבך עם רשויות הרווחה האיצה בה להוציא את הרך הנולד, גם בהיותו פג, מהר ככל האפשר מבית החולים ולהתנתק מן העובדים הסוציאלים המטרידים. האם עשתה כן ובכך הצילה את בנה מגורל אכזר.

טיפולים נפשיים בילדים הם כמו כוסות רוח למת – ד' מספר על תעשיית ההונאה של הטיפולים הדיאדיים בילדים

ההורה ד' הופנה למכון להתפתחות הילד עקב בעיות התנהגותיות לכאורה של ילדו בגן ע"י פקידת סעד שכפתה עליו ועל ילדו את הטיפול תוך סחיטה ואיומים.

הפסיכולוגית ששגתה באבחון שלה המליצה על טיפול דיאדי בן חצי שנה. הטיפול הוארך לשנה.

בטיפול דיאדי הילד משחק משחקי דמיון עם ההורה וטיפול חסר ביסוס מדעי זה אמור כביכול לפתור בעיות כלשהן…

 

בתחילת הטיפול הגיע הילד למכון עם שיפור ניכר בהתנהגותו בגן. לאחר חצי שנה העביר ההורה למטפלת (עוד עובדת סוציאלית) דוח של הגננת המתאר את השיפור שחל בהתנהגותו של הילד שאף הפך להיות בין הבולטים והמובילים בגן, וזאת בעקבות גישתה הנאורה של הגננת בגן שאף הופתעה לשמוע כי הילד מטופל במכון להתפתחות הילד וטענה כי הטיפול מיותר.

למרות זאת, התעלמה המטפלת מן הדוח של הגננת, והחליטה להאריך את הטיפול לשנה ללא כל הסבר.

 

בתחילת השנה החדשה החל הילד ללכת לגן עיריה. הגננת החדשה ששמעה כי הילד "מטופל" במכון להתפתחות הילד החלה להתייחס אליו כאל ילד "חריג" (כינתה אותו כילד חריג) ושדרה לו אותות שליליים מתאימים. בילד חלה רגרסיה בהתנהגות בגן ובתום שנה של "טיפול" החליט ההורה להפסיק את הטיפול מיוזמתו מאחר והבין כי במהלך שנה שלמה הונו אותו במכון להתפתחות הילד במניפולציה ומתן טיפול שאינו רלוונטי למקרה.

 

במהלך שנה זו התמיד ההורה להגיע עם הילד לטיפולים (50 דקות עם הילד פעם בשבועיים).

בכל מפגש בו היתה אמורה להינתן מעין הדרכה הורית ללא נוכחות הילד, המטפלת מעולם לא דיברה או נתנה ייעוץ כלשהו אלא האזינה לדבריו של ההורה ולאחר מכן תיעדה והקליטה אותם במחשב.

 

עפ"י חוק, זכותם של ההורים לקבל מידע על הטיפול הרפואי והפסיכולוגי בילדיהם והיא נובעת מחובתם כאפוטרופסים לדאוג לשלומם, בריאותם ורווחתם של ילדיהם.

 

המטפלת שנקטה במידור מידע לאורך כל הדרך, מעולם לא הסבירה על מהות הטיפול, מה ואיך הוא אמור לשפר את המצב ה"לא טוב" לכאורה, והסיטואציה היחידה בה הועילה לזרוק עצם של הדרכה היתה בתחילת הטיפול, בה ייעצה להורה את טיפ המאה כי "יש להשתמש בתקשורת ישירה עם הילד" (בתקשורת ישירה הכוונה היא להגיד לילד את המילה "לא" כשצריך מבלי לספק לו הסברים)

 

באחד המפגשים עם הילד, התנהג הילד באופן מסויים וההורה שאל את המטפלת אם יש לה הסבר לאותה סיטואציה ספציפית. המטפלת השיבה כי תספק לו הסבר במפגש הבא שיהיה רק ביניהם. במפגש שהתקיים עימה לאחר מכן, במקום לתת לו תשובה על אותה שאלה כפי שהבטיחה, היא, כמו כל יהודיה טובה, ענתה לו בשאלה: "איזה הסבר לדעתך יש לסיטואציה שאירעה במפגש הקודם עם הילד?…"

 

לקראת סיום הטיפול מיוזמתו של ההורה, העביר לה זה את התרשמותו השלילית מן המערכת ומן הכלים שהיא מציעה וטען לאבחון שגוי וחוסר תקפות מדעית של הטיפולים, וכן את העובדה כי המטפלת ראתה אף תמונה צרה של התנהגותו של הילד, משום שלאורך שנה שלמה צפתה בו בתנאי מעבדה, במשרד הממוזג שלה, 50 דקות בלבד, פעם בשבועיים.

 

המטפלת, כדי לצאת באופן מאניפולטיבי מן המבוכה אליה נקלעה בשל כשלונה המקצועי, ניסתה נואשות למצוא פגמים בהורה וסיימה את טענותיה בתשובת המאה: "אני רואה את המכלול של הדברים…והמעבדה היא למעשה מיקרו קוסמוס…".

__________________________________________________

המלצה להורים: אם ממליצים לכם על טיפול רגשי לילד במכון להתפתחות הילד או בכל מכון שרלטני אחר, פשוט תתעלמו מעצות האחיתופל הללו. טיפולים אלו הם כמו כוסות רוח למת.

 

אם בכל זאת הגעתם לטיפולים כאלו. דאגו להקליט את השיחות ביניכם לבין המטפל, כדי שהקלטות אלו תוכלנה לשמש אתכם מאוחר יותר בתביעה משפטית על רשלנות רפואית או מקצועית או בתביעה על הונאה ורמאות.

הזילות של הטיפולים הדיאדים בילדים ותעשית ההונאה שבהדרכה ההורית

עצם קיומו של מוסד הייעוץ בגן ובבית הספר, קרי עצם ההחלטה להעניק ליועצת פונקציה מוסדית, רשמית וקבועה בחוק, מלמד רבות על יחסו של המוסד החינוכי לילדים. הופעתה של היועצת על במת המוסד החינוכי אינה מציינת שינוי במעמדם של הילדים וביחס אליהם, נהפוך הוא: הופעתה מאפשרת לשכלל את הדיכוי, משום שבמידה רבה איננה אלא עלה תאנה, שתחת מראית העין של מקצועיות ואחריות משמרת ומרחיבה את התעלמותם של המבוגרים מן הילדים.

 

תפקידם של היועצת והפסיכולוג החינוכי מסייע למורים ולגננות לראות עצמם פטורים מאחריות בנוגע לתחושותיהם של הילדים. תפקיד זה מושתת על סתירה: הוא נועד לסייע לילדים אך בה בעת לאפשר את ההתעלמות ממצוקתם. ואולי אין זו סתירה כלל ועיקר, שהרי דלתה הפתוחה לכאורה של היועצת לא נועדה אלא לסגור בפני הילדים דלתות רבות ככל האפשר.

 

כך מתגלה היועצת כחוליה נוספת בשרשרת ארוכה של בעלי תפקידים – פסיכולוגים, מטפלים באמנויות, מורות מסייעות ועוד – שנוכחותם במרחב החינוכי אינה מצביעה על דאגה לרווחתם של הילדים, אלא להפך: היא מציינת את דחיקתם ההולכת ונמשכת ואת התנערותו של החינוך מחובתו כלפיהם. לכל אלה יש להוסיף כמובן את תנאי עבודתה של היועצת או הפסיכולוגית החינוכית, את הלחצים המופעלים עליה, את צרכיה ואת רצונה להשתלב במערכת שבה התקדמות מותנית בתארים ואשר אין בה מקום למקצועיות שאינה אינסטרומנטאלית.

 

טיפול דיאדי הוא סוג של טיפול רגשי כביכול הניתן לילדים בעלי בעיות התנהגותיות לכאורה במסגרת הגן, וזאת באמצעות משחקי דמיון. מטרתו של הטיפול היא "לטפח את הקשר בין ההורה לילד", משום שלטענתם של אנשי המקצוע, הסיבה לכך שילד השוהה בגן במשך 8 שעות תמימות ביום ומתנהג שלא בהתאם לכללי הגן, נעוצה בעובדה כי הקשר עם ההורים עימם שוהה בממוצע כ-4 שעות ביום אינו מטופח דיו…

ובמילים אחרות, את האחריות על תפקודה הכושל של הגננת או המורה המערכת מפילה תמיד על ההורים, ולכן גם כאן, בשל מטרית החיפוי וההסתרה של המערכת, קשה לתבוע גננות ומורות על רשלנות מקצועית.

 

לטיפולים הדיאדיים אין ומעולם לא היה כל ביסוס מדעי לגבי האפקטיביות שלהם. בטיפול הדיאדי ההורה משחק עם הילד במשחקי דמיון ולסירוגין מתקיים לאחר מכן מפגש עם ההורה בו ניתנת לו מעין "הדרכה הורית".

מטרת משחק הדמיון היא אף להרגיע את הילד ולסדר לו את המחשבות בראש…

 

ה"טיפול" במכון להתפתחות הילד למשל, נערך פעם בשבוע במשך 50 דקות ובשבוע שלאחר מכן מתקיים מפגש עם ההורה, אף הוא למשך 50 דקות.

האם טיפול בן 50 דקות פעם בשבועיים אמור להשפיע על ילד השוהה לעיתים יותר מ-8 שעות אינטנסיביות בגן באופן יומיומי? ברור שלא, ולכן גם מן הפאן הזה הטיפול אינו יעיל.

 

כאמור, לטיפול הדיאדי אין שום אחיזה מדעית.

כאשר הטיפול נכשל המטפלים מאשימים את ההורים בחוסר שיתוף פעולה כביכול, או לחילופין מנסים למצוא פגמים בהורים. המטפלים לעולם לא יודו בכישלונם הם.

כאשר חל שיפור בהתנהגותו של הילד, המטפלים לוקחים את הקרדיט הזה לעצמם, למרות שבמרבית המקרים השיפור בהתנהגותו של הילד חל מסיבות אחרות, אם כתוצאה ממעבר לגן אחר, רכישת חברים חדשים, התמתנות עם הגיל ועוד.

 

מעולם לא בוצע מחקר מדעי מסודר עם מדגם גדול בו השתתפה קבוצת בקורת על מנת להוכיח את מהימנותו של טיפול מסוג זה. יתכן כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי אם היה מתבצע מחקר שכזה, היו מגלים כי טיפול כזה אינו יעיל כלל ולמעשה מדובר בתעשייה של הונאה מצד מערכת הבריאות והמערכת החינוכית.

הדמיון בין אבחון פסיכולוגי לקריאה בקפה

על מנת לבצע טיפול רגשי בילד במכון להתפתחות הילד, עליו לעבור אבחון פסיכולוגי. ישנם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים פרטיים אשר מדלגים על השלב הזה ומחליטים על אופן הטיפול ללא אבחון פסיכולוגי או בדיקות אחרות אלא על סמך התרשמותם האישית בלבד.

 

האבחון הפסיכולוגי במכון להתפתחות הילד מתחיל ומסתיים במבחן בן 3 שעות בלבד, שבמהלכו מבצע הילד בתנאי מעבדה סדרת מבחנים כדוגמת מבחני וקסלר, ציורים, CAT ןכן', אשר בסיומם כותב המאבחן דוח פסיכולוגי.

 

לא מעט מאמרים נכתבו אודות זילותם וחוסר תקפותם המדעי של המבחנים הללו, ואולם תהליך האבחון המפוקפק הזה ממשיך להיות שמיש ולחרוץ גורלם של מאות אלפי ילדים לרעה רק משום שפסיכולוגים אינם מסוגלים לבנות כלי בדיקה מדעיים נאותים בשל מוגבלותם המקצועית בנושא שיטות מחקר מדעיות.

 

על סמך 3 שעות בדיקה בלבד, בתנאי ואקום, ללא תצפיתנות ואינטראקציה חברתית עם ילדים אחרים, ללא בחינה במצבים משתנים וסביבות מגוונות, קובע פסיכולוג קליני במכון להתפתחות הילד או פסיכולוג חינוכי מה יהא עתידו של האובייקט המוצג לפניו.

 

הדוח הפסיכולוגי מסתמך לעיתים על דוחות או מסמכים קודמים שהפסיכולוג הצליח להשיג (לעיתים קרובות משכנע את ההורים להביא לו דוחות קודמים וכך זה פועל עליהם ועל הילד כחרב פיפיות). חוות הדעת הקודמות משפיעות לרעה על אופן חשיבתו של הפסיכולוג, מנטרלות את הפאן האובייקטיבי בשיקול הדעת ומעוותות את חוות דעתו שלו, וכך הוא מפרש את תוצאות המבחנים כך שיתאימו למה שנכתב ע"י קודמיו, על מנת שתיווצר חומת התאמה בין כל חוות הדעת.

 

בלא מעט מקרים בהם כתבו פסיכולוגים חוות דעת שהן בלתי תלויות בחוות דעת קודמות משום שנמנע מהם לצפות בדוחות קודמים, נתגלו הבדלים גדולים בפרשנות המבחנים עד כדי סתירות מהותיות בין חוות הדעת השונות. (שוב, הן משום שאבחונים פסיכולוגים אינם כלי מדעי)

 

המהלך היומרני ביותר של מאבחנים אלו הן הפרוגנוזות שהם מספקים בנוגע לילד. אותה פרוגנוזה (ניבוי) הנסמכת על 3 שעות בדיקה בלבד של ילד רך בשנים, לעיתים פעוט, קובעת ביומרנות חסרת גבולות מהו הסיכוי כי הילד יפתח הפרעות התנהגותיות בעתיד.

 

פרוגנוזה זו אינה שונה למעשה מפרוגנוזה של קוראת בקפה, פותחת בקלפים או קוראת עתידות בכדור בדולח, ולכן מבחינה משפטית קיים יסוד סביר להניח כי אבחון פסיכולוגי הוא אקט שיש בו אפקט של רמאות וכי טיפול רגשי לא מוכח יש בו משום הונאה של הלקוח.

אשפוז פסיכיאטרי של ילדים לא רק שהורס את נפשם הרכה אלא מתייג אותם ולכן חוסם את דרכם למשך כל ימי חייהם להשתלבות בחברה – עוד עדות על זוועות מתקן העינויים בנס ציונה

 מסורת רבת שנים של התעללות צוות המקום בילדים רכים

 

לפני 20 שנה, עברתי את זה בעצמי ע"י מדריכים ואנשי צוות בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, שלמרבה הצער עדיין מסתובבים באופן חופשי.

 

הגעתי לשם, בגיל 6.5, בגלל בעיה  X ובמקום להתמקד בה בצורה עניינית, היו עסוקים שם בלמצוא אצלי כל – מיני בעיות חדשות וסיממו אותי בתרופות, שהשלכותיהן ניכרות עד היום.

 

היה שם מדריך בשם שמעון, שדרך – קבע היה מושך לי בשיער ומטיח את ראשי בקיר.

 

מדריך אחר בשם יוסי סאסי, היה צועק ומכה על דברים של מה בכך. פעם אחת ראיתי אותו מחרים לילדה שעון – יד ומשקפי ראייה, בתור עונש  (מדובר בבריון, המזכיר בצורתו את קוף הגורילה, אבל כנראה שהתנהגותו זו היא בלתי הפיכה.

 

אגב, מנהל המחלקה שאישר את אשפוזי שם (לזכותו ייאמר שלא באופן מיידי, אבל גורמים ממשרד החינוך הפעילו עליו לחץ וגם ההורים שלי נכנעו והעדיפו שלא להיאבק, כפי שנודע לי כעבור שנים) היה ד"ר אברהם ג'ורג' סקלי.

 

מישהו זוכר איך הוא גמר?

קיבל סרטן וירה לעצמו כדור בראש  (ועל זה נאמר:  לא  נורא. קורה…).

 

מתייגים ילדים רכים כמסוכנים וחוסמים את דרכם בחיים לצמיתות

 

נשלפתי לשם ישר מגן הילדים. מראש לא נתנו לי סיכוי והשקיעו מאמצים כדי לתייג אותי כמקרה קשה בכל מחיר.

 

וגם אחר – כך לא קיבלתי הזדמנות ללמוד במסגרת החינוך הרגילה.

הגעתי לשם בגלל שהייתי אלים כלפי ילדים אחרים, הייתי מתבודד ונפנפתי בחפץ באופן בלתי רצוני (אגב, הבעיה הזאת עדיין קיימת!) תוך שאני ממציא סיפורים בקול רם.

 

אבל כאן זה לא נגמר:  עד כיתה י"ב הייתי במסגרות שונות של החינוך  המיוחד ורק בגיל 27, אחרי מאבקים שנמשכו שנים (לא שנתיים ולא שלוש, אלא יותר) הצלחתי להשיג תעודת בגרות.

 

מרגע ש"נס -ציונה" שמו עליי את ידיהם, זה פשוט היה כדור – שלג ובגלל הרישום בתיק כל מקום פסל אותי אוטומטית (כולל הצבא). אפילו יום אחד לא ניסו לראות איך אני מתפקד בכיתה רגילה!!

 

וההשלכות נמשכו גם אחר – כך, כי כשרציתי להשלים בגרות והדבר הצריך

היעדרויות מן העבודה בקיבוץ, ישר אמרו לי:  "אתה רואה שאתה לא כמו כולם? תראה לנו עוד

אחד שלא עובד 8 שעות ביום בגילך וחי על חשבון אחרים" (אם לעבוד 3 משמרות בשבוע במפעל, נחשב "חי על חשבון אחרים").

 

וההורים שלי היו תמימים לגבי זכויותיי, או סתם עייפים מלהיאבק.

 

אם כולם צדקו, אז איך זה שכבר כמה שנים (אחרי שהפסקתי ביוזמתי) אני לא תחת מעקב או טיפול והמשטרה לא תפסה אותי עושה משהו מסוכן או בלתי שפוי?

 

וחוץ מזה, בהחלט! אני בטוח שיש כאן עילה לתביעה משפטית נגד המערכת (אגב, תביעה כזאת, אם תהיה, לא תהיה תקדימית, ככל הידוע לי).

 

חוסר הסובלנות של מערכת החינוך הבזויה להתמודד עם ילדים שובבים

 

אז אולי נכניס למקום כזה כל נהג שמקלל בכביש? אולי נכריז על כל אחד שמתבטא בגסות או ידוע  כקריזיונר כלפי הזולת כעל מישהו שאנשי מקצוע צריכים להציב לו גבולות?

 

ילד נורמאלי משתמש, בד"כ, באוצר מלים תוקפני ואין שום סיבה להפעיל כוחניות כלפי כל מה שנראה למישהו מאנשי הצוות טיפה "שובב" או כעסני.

 

אני הייתי שם, לא עזרו לי מי יודע מה ובטח לא תרמו שום דבר לאיפוק שלי, שהייתי צריך אחר – כך לרסן אותו ממש בעצמי ולהיכנס  לפרופורציות, גם כאשר ממש הוציאו אותי משלוותי.

והיום אני מרשה לעצמי "להיכנס" חופשי בחלאות, ללא ייסורי מצפון.

 

אני פשוט רגיש לכל אדישות בנושא הזה. כשמישהו ציני לגבי עדויות על המתרחש בין כותלי מחנות הריכוז האלה, הדבר מעורר אצלי תגובות שאיש לא יכול לצפות מראש (בערך

כמו מה שיעשה אורי אבנרי אם תפגיש אותו עם מאיר כהנא, או אם מישהו יעז להזכיר באוזני סבא שלי את אנשי הלח"י).

 

סימום ילדים בריטלין על מנת להרדים אותם כמו שמרדימים כלבים

 

לי הריטאלין לא עזר בכלל. זה רק הזיק. החמיר את בעיות הריכוז, הרדים אותי במשך היום וגרם לי לעוויות ולתופעות לוואי  (נקישות שיניים; ללקק כל דבר; גרפס'ים) יותר חמורות מכפי שהיו לי קודם לכן.

 

וכשתופעות הלוואי  החמירו,  האם  המומחים  שטיפלו  בי  העלו  את  האפשרות שהמינון  או  אפילו  התרופה  עצמה  רק מזיקים  לי?

 

מה פתאום?!  היו  מענישים  אותי בתגובה  בלי  למצמץ  אפילו!  ("הנה עוד פעם הילד הזה שעושה גרפסים כל הזמן.  הוא  אף – פעם  לא ילמד!"  וכו').

 

ולפחות בעניין הזה מישהו במערכת היה צריך לתת את הדעת (ובינינו? גם את הדין…).

 

אבל רק בעוד כמה שנים, אחרי שאשרת בצה"ל ואשיג תואר שני. לא יהיה לי לא את הזמן ולא את הכסף, כל עוד אהיה עסוק בשני היעדים הנ"ל.

 

יצחק קדמן מקדם את האינטרסים של יצחק קדמן

 

אגב, לפני כמה שנים (כשהייתי בן 19) פניתי לד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד  (גוף מיותר לחלוטין, שלא עזר עד היום לאף – אחד) והוא דחה אותי על הסף.  חירב'ש  איזה  משהו  על  "חוק התיישנות".

 

חוץ מלהראות את פרצופו מעל מסך הטלוויזיה,  לקמט  את  המצח  ולומר  בטון נחוש:  "אין ספק שהדברים מזעזעים ביותר",  הוא מסוגל לעשות עוד משהו?

 

אה, כן…  אולי  לערבב  את  הקפה  בבוקר  ולהתניע  את  האוטו.

 

ישראל 2008 ממשיכה להתנהל עפ"י דוקטרינה של משטרים אפלים

 

אם אפילו לצה"ל לא מוכנים לקבל אותי?  הפטור הזה  הוא "1:0" לטובת אלה שתייגו

אותי. לא? אז דבר ראשון, המטרה הזו צריכה להיות מושגת  (אחרי שאת היעד של השגת תואר ראשון כבר השגתי).

 

לא אכתוב ספר ביוגראפי כי זה רעיון רע.

משום שיכניסו אותי עוד פעם למסגרת של אנשים עם בעיות התנהגות וקשיי השתלבות בחברה.  כדי  שעובדת  סוציאלית  תלווה  את  סדר  היום  שלי   ותפקח  לי  על  חיי  החברה?

כבר  הייתי  בסרט  הזה…  תאמינו  לי!

 

אעבוד  משמרות  כפולות  כדי  לממן  לעצמי  אבחון ולא  אפול  עוד  פעם  בשום  מלכודת  שתנציח  את  הרישום  המתייג.  בוודאי  ישנן  דרכים  אחרות  ובטוחות  יותר,  כדי  להשיג  את  ההתאמות.

 

לינק מקור

תגובות למאמרה של אסתר הרצוג: מדוע הוצפנו לאחרונה בסיפורי התעללות על ילדים

למאמר של אסתר הרצוג

 

 18.  התעללות?  

   

מאמר חשוב – תודה לד"ר הרצוג! על בשרם של הורי מטופלי למדתי כיצד פקידי הסעד/ משטרה יכולים להפוך אם תמימה ל"מתעללת". ההוצאות המשפטיות להוכחת חפותה של האם מושתות עליה ובסופו של דבר על רווחת ילדיה. את הטראומה שעוברים הילדים בעת שהותה של אמם במעצר לא ירפא הזיכוי.

 

 רופא ילדים

 

28.  עובדי שירותי הרווחה – גולם שניזון מן החלשים  

     

 כמו שהיום אנו מזדעזעים מעקרון הלינה המשותפת בקיבוצים, בעתיד נזדעזע מכך שאלפי ילדים נקרעו מהוריהם על ידי המדינה. יש כל כך הרבה דרגות חופש של טיפול לפני קריעת הילדים מן ההורים – אבל "בית ספרינו" לא ערוך לכך.

 

מי הם עובדי הרווחה ש"משחקים" את אלוהים? כמה פסיכומטרי צריך בשביל להתקבל לעבודה סוציאלית? (מהנמוכים שבדרישות). מישהו עושה להם מבחן אישיות בטרם נותנים להם את הסמכות לקחת ילדים רכים מהוריהם.

 

ישנם מקרים קיצוניים שמצדיקים הרחקה – אבל לא באלפים.

 

מה שמדאיג ששופטים מאשרים כל זאת.

 

38.  לעו"ס יש אינטרס מובהק להוציא ילדים  

       

כעו"ד וכעובד נוער בחצי משרה כבר שנים רבות יצא לי לא אחת להיות נוכח בתיאור המזעזע של הכותבת …איך חוברות להם כמה עובדות סוציאליות בראשות פקידת סעד נ' אמא מסכנה חסרת סיכוי ועומדות נגדה ומתעללות בה ומציבות לה תנאים משפילים וכל זה בתמורה ל"חסדיהם" שלא יבקשו מבית משפט להוציא את הילד.

 

ולצערנו שופט שאין לו חשק ו/או יכולת לבדוק את טענותיהם סומך בעניים עצומות על כל חבורת העו"ס וכך מנקה את מצפונו "שהרי אין להם אינטרסים" .

 

אין פיקוח על העו"ס ,   יש לחקור את העניין

 

83.  ולגבי ילדי פנימיות…. מניסיון כמורה  

    

 בפנימייה הילד אומנם מוגן מהורים מכים, אך הפנימייה אינה מעניקה כ ל ו ם לילד מלבד מזון ומיטה. הילד נמצא בכאוס רגשי, למרות הצוות המקצועי – אין מענה רציני, מלבד תרופות !!!

*

בפנימייה לילד יש סיכוי להיאנס על ידי ילדים אחרים, להידרדר לסמים, להיות מוקף בילדים קשים עם חוויות כואבות, לחיות ללא גבולות ובמחיצת מבוגרים שבאים ויוצאים מחייו ללא בסיס יציב.

*

אז למה לא לשקם את המשפחה ? למה לא לצמוח רגשית במקום לתת לידי להתבוסס בחוויות הקשות שלו כל החיים ללא מענה או פתרון ?

*

למה ?

 

 צפונית

 

92.  פקידי הסעד חוטפים ילדים מהוריהם בכדי לקדם את עצמם!  

     

שלחתי שאלה לדובר משרד הרווחה נחום עידו ושאלתי אותו נגד כמה מההורים שנלקחו מהם ילדיהם הוגשו כתבי אישום. תשובתו הייתה שלרוב זה לא מגיע לכדי אישום פלילי. כלומר לרוב אין די ראיות בכדי להגיש כתב אישום נגד ההורים קל וחומר להרשיעם. אם כן במדינה ישראל לא צריכים ראיות של ממש בכדי לקחת ילדים מהוריהם!!!

אם נוסיף לכך את סכומי ההעתק שמקבלים כל הארגונים ש"דואגים" לנוער בסיכון נקבל את ההסבר לתופעה הבלתי נתפסת של הוצאת אלפי ילדים מבתיהם ללא כל סיבה!

 

לפקידי הסעד סיבות רבות להוציא ילדים מביתם. טובת הילד היא הדבר האחרון שעומד מול עיניהם.

לעיתים מדובר במשפחות נורמטיביות לחלוטין. פקידי הסעד נטפלים בעיקר אל משפחות בעלות מצוקה כלכלית אך לא רק. לעיתים קרובות מעלילים עלילות חסרות שחר בכדי להצדיק את הוצאת הילדים מהבית. מערכת הרווחה מעודדת אותם ומקדמת פקידים שהוציאו "הרבה צווים". גם עובדים סוציאליים שרוצים להתקדם במערכת הרווחה נותנים יד בהמצאת עלילות שונות ומשונות בכדי להצדיק הוצאת הילדים מביתם. השופטים נוטים להאמין לפקידי הסעד ולעובדים הסוציאלים ולא להורים, וכך ניתנת החותמת להוצאת הילד מביתו גם כשאין לכך כל סיבה. הארגונים לטיפול ב"ילדים בסיכון" או חוסים בכלל, מקבלים סכומי עתק בעבור כל ילד שמטופל אצלם.

 

 יודע מנסיון אישי

 

101.  השררה משחיתה, שררה מוחלטת משחיתה באופן מוחלט  

     

 כאשר ילד עובר התעללות בביתו – יש להוציאו מביתו. נקודה.

 

א ו ל ם …

במערכת הקיימת במדינת ישראל – העובדים הסוציאליים מהווים את הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, והרשות השופטת גם יחד.

 

המחוקקת – כל עו"ס מחליט מהי התעללות, לטעמו.

השופטת – כל עו"ס מחליט אם במקרה דנן התעללו בילד. שופטי ביה"מ רק לעיתים נדירות ילכו נגד קביעה זו.

המבצעת – הם אלה שיוציאו את הילד מביתו, ויעבירו אותו לגורם אחר.

 

לפני שבכלל ישקלו להוסיף עובדים סוציאליים על הקיימים – יש לדאוג להפרדת רשויות בתחום, כדי לנסות ולמנוע עוול מהורים ונזק לילדים.

 

 דניאל פפר ,   מודיעין

 

112.  אם לא הייתי לומדת תקשורת  

     

 לא הייתי מבינה על מה את מדברת.

את כ"כ צודקת.

הוצאת לי את המילים מהפה.

 

בואי נראה מה יהיה הדבר הבא.

 

 סטודנטית לתקשורת ,   תל אביב

 

135.  פקידי הסעד הם נזק להרבה ילדים ומשפחות  

     

פקידי הסעד גורמים אין סוף נזקים לילדים ומשפחות. הם פשוט מתעללים במשפחות. ונהנים בבתי משפט מכוח להזיק. היה יותר טוב לילדי ישראל ומשפחותיהם בלי פקידי סעד ואני כותבת את דברי לאור ניסיון מר שהיה לי עם פקידי סעד. אני הצלחתי להציל את עצמי ומשפחתי מידיהם בזכות כספי והשכלתי . אך אוי לעניים הנופלים לידיהם.

 

רות סגלוביץ' ,   קרית מוצקין

ruth_s1@netvision.net.il 

 

137.  ה"משרה עובדת סוציאלית" מזמן משרתת אינטרס

     

 מבלי להיכנס להאם הגברת הרצוג צודקת או לא , בתור עו"ס במשך שנתיים ליפני 15 שנה והיום בתחום העסקים אני חייב להתוודות שמההיכרות שלי עם המערכת בתקופתי לפחות לא נתקלתי בעו"ס אחד/ת אשר באו לתפקיד במטרה באמת לעזור כפי שהמטופלים מצפים.

לצערנו המערכת הממשלתית רווחתית רקובה לחלוטין יש ללמוד מהמערכת החרדית אשר יכולה לתת דוגמא למופת מה זה אומר לתמוך

 

 חיים ,  עו"ס לשעבר, מרכז

 

140.  לא מזמן פרסמתי תגובה בynet, וסיפרתי  

     

 שבתור ילדה קטנה , נשארתי לבד בבית כי שני הוריי עבדו.

היינו עולים חדשים, ללא כסף, וזו הייתה הברירה היחידה. הוריי הם אנשים נפלאים ומשכילים, גדלתי ללא בעיות מיוחדות, אני בעלת תואר ראשון בהנדסה מהטכניון עם הרבה חברים.

אחת התגובות שקיבלתי בחזרה הייתה מעובדת סוציאלית שכתבה שאילו היא הייתה שומעת על כך שנשארתי לבד בבית היתה מוציאה אותי מרשות הוריי, רק המחשבה על כך עוררה בי כאב עז. המחשבה שעובדת סוציאלית טיפשה אחת הייתה יכולה להרוס לי את החיים.

ואכן שמעתי על עובדות סוציאליות שהוציאו ילדים מבתי עולים ללא סיבה. עובדות סוציאליות הן בדרך כלל נשים ממעמד בינוני, שלא הצליחו להתקבל לפקולטות אחרות. מצטערת, זאת האמת. דווקא נשים כמוני שלא היה להם כסף , הלכו ללמוד הנדסה ולא מקצוע בו מוציאים ילדים מביתם והורסים משפחות, ודווקא את מקרה בו יש התעללות חמורה לא תופסים בזמן

 

 אנה

 

169.  ל-164 את תמימה או מיתממת?  

     

 כתבת: "לפקידי סעד לא כדאי מבחינת השקעת משאבים לפנות להליך של הוצאה מהבית……כל הצעה ל…הוצאה מהבית חייבת ועדת החלטה … "

במציאות ועדת החלטה צורכת פחות משעת עבודה כפול מספר המשתתפים בה, על כל ילד אשר גורלו נחרץ בה.

כתבת: " יש פנייה לבית המשפט ורק שופט יכול להחליט על צו הוצאה ממשמורת ….. פקיד הסעד בבקשתו נדרש להוכיח כי נעשו כל המאמצים בקהילה לטפל בילד"

במציאות השופטים חסרים אמצעים אוביקטיביים לבקר את מהימנות דו"ח העו"ס ולכן השופטים הם כחותמת גומי.

 

חי בשטח  

 

198.  כסטודנטית לעו"ס אני אומרת מבפנים, לצערי, יש משהו בדבריה!    

נכחתי במסגרת לימודי בוועדת החלטה ויצאתי משם בוכה.

כמעט 10 עובדות נגד אמא אחת דווקא אישה אינטליגנטית ונחמדה שעולות עליה ומנסות להוכיח לה כמה היא אמא רעה .הן ממש צעקו עליה בצורה מתנשאת ואכזרית. והיא בכתה ואמרה שהיא משתדלת.. וכלום לא עזר . היום כל הילדים שלה בפנימיות. בטוחה שיכלו לסייע בפתרון מתאים יותר לילדים. יכלו לעזור לה להסתדר איתם בבית! הילדים האלה לא עברו התעללות היא פשוט התקשתה לסדר אותם. והיה בלגן והם לא קמו בזמן לבית הספר חשוב לציין שהם כולם רצו להישאר בבית!…אני מאוכזבת מאד. כמעט שאינני בטוחה אם אוכל לעבוד במערכת דורסנית כזאת.

כמובן, שלא כל העובדים הסוציאלים כאלה. אבל עצם זה שמתאפשר לאלה לעבוד הוא בושה ואפילו פשע .

 

 

יערה ,   מרכז  

מתייחסים לילדים כמו אל חיות – עדות נוספת של מאושפזת לשעבר בבית החולים הפסיכיאטרי לילדים בנס ציונה

ברונהילדה,    15/07/07 08:36 

 

טופלתי במחלקת ילדים ואושפזתי בנוער, כן, האיום הוא מחלקה סגורה או בידוד, הצוות, שאינו מתאים בשום צורה לטפל במצבים כל כך עדינים מתייחס למטופלים כאל חיות. הדבר היחיד שמוגן ב"מחלקה המוגנת" (משמע הסגורה) זו תחנת האחיות, יושבים שם כל היום בדלת נעולה, בולסים, רואים אותך דופק על השמשה ורק מסתכלים עליך בבוז וממשיכים בעיסוקיהם.

 

כן, יש צוות גדול שמטפל בכמות כל כך קטנה של ילדים, הם עובדים במשמרות. בית חולים שמנוהל ע'י צוות בריוני, אטום וחסר רגישות.

הרופאים אוהבים לתת תרופות, המטופלים בולעים אותן בלית ברירה. (במרפאה הפסיכיאטרית בקפלן מתעקשים קודם לעבוד בלי תרופות).

 

חוץ מזה שבנס ציונה המחלקה מלוכלכת, המזרונים מלאים בכינים מכל הסוגים, פרטיות היא דבר שאינו קיים.

 

יש דרך לטפל בילדים הללו, שנמצאים במצב כל כך עדין, יש אנשים מסוימים שמתאימים לכך אבל בנס ציונה לא קיימים הרבה כאלה.

מזל שיש את הצוות החינוכי כי זו החיבה והאמפטיה היחידה שהילדים האלה מקבלים, בית הספר שבמוסד הוא המפלט היחיד שלהם מקירות המחלקה האפלה הזו.

 

צריך להיעשות שינוי דרסטי במקום הזה. במקום לעזור לילדים האלה הם פותחים פצע גדול יותר שעם הזמן רק יזדהם עוד ועוד בזיכרונות הילדות האלה מן המחלקה.

 

אנשים שנשארתי איתם בקשר אחרי ששוחררו עדיין סבלו מאותן הבעיות שנכנסו איתן למחלקה. אותם דכאונות, אותן חרדות, אותם התקפים. המקום לא עזר, הוא רק החמיר את המצב.

אני חולמת לפעמים שאני מאושפזת ומתעוררת מבועתת.

 

חפרתי אבל יש עוד כל כך הרבה להגיד ולספר על המקום הנורא הזה.

עוד מקרה של ילדים שמטולטלים מאומנה/פנימיה/אומנה/פנימיה. האם לא הגיעה העת שמשרד הרווחה יחשוף בפני הציבור את הנזק הנפשי הנגרם על ידו לילדים שמטולטלים ממקום למקום כמו שק תפוחי אדמה?

20/04/2008 1:16  בדויה

החלטה סופית

בצער וקושי רב,לאחר 11 חודשים שהילדים אצלנו ללא כל תשלום,החלטתי שלהיות משפחת אומנה זה קשה,ואני לא מסוגלת לגדל את 2 הילדים למרות הרצון הטוב שהיה לי בתחילת הדרך, יש לציין שעברנו את כל מבחני האומנה,והחרטה הגיעה דווקא עם קבלת התשובות החיוביות להיותנו משפחת אומנה, רציתי לומר שאני מאוד מעריכה את כולכם,את העשייה הענקית למען כל הילדים,ואכן,לא כל אדם זוכה לכך, כרגע אני מאוד מוטרדת,לאן ייקחו אותם? האם יהיה להם טוב יותר בפנימיה? מצד אחד אני שלמה עם ההחלטה למען משפחתי,כי זה לא עבד כלכך טוב מסיבות שונות,ומצד שני אני רוצה לקבור את עצמי באדמה מהכשלון שלי בלבד,

 

עוד על טלטולים של ילדים בידי משרד הרווחה

מדוע קשה לתבוע פסיכולוגים ועובדים סוציאלים קליניים על רשלנות רפואית

טיפולים פסיכולוגים בכפיה על ילדים

 

לעיתים מופנים ילדים, לכאורה עם בעיות התנהגותיות להדרכה הורית וטיפול רגשי במכון להתפתחות הילד.

 

מי שמפנה את ההורים הללו הם בד"כ גננת שאינה יודעת להתמודד עם ילדים שלא סרים למרותה ואין לה סבלנות להיות קשובה לצרכיהם, ואז היא מטילה את הכשל המקצועי שלה בהורים כדי להסיר מעצמה אחריות לתפקוד הרשלני שלה בגן. זאת אף לנוכח העובדה כי מרבית הגננות אינן מכירות כלל את מהות הטיפולים הניתנים במכון להתפתחות הילד ולמרות זאת ממשיכות להמליץ…

 

אם ההורים אינם משתפים פעולה הגננת או המורה לעיתים מדווחות למשרד הרווחה על מנת להכניס את פקידת הסעד לתמונה ואז זו כופה על ההורים לבצע את הטיפול תוך ניצול פרצות בחוק הנוער וסחיטה ואיומים כי אם לא יבצעו את הטיפול הם ינותקו מילדיהם לעיתים באופן מיידי, תוך העברתם למרכז חירום.

 

במקרים כאלו, כמו גם בסכסוכי גירושין ישנן אף פקידות סעד שמרחיקות לכת ומעבירות את הילד באופן מיידי למרכז חירום תוך גרימת טראומה נפשית קשה לילד.

 

באחד המקרים שתועדו אצלנו איימה פקידת סעד על הורה שאם לא יחתום על מסמכי העברה למרכז חירום היא תדאג לכך שהפסיכיאטר המחוזי יאבחן אותו כחולה נפש וכך לעולם לא יראה את ילדיו.

 

מנגנון ההסתרה של המטפלים הרגשיים

 

בניגוד לרופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים קליניים תמיד מסתירים מן ההורים את משמעות הטיפול הרגשי. הם נמנעים מלתת הסבר על מהותו של הטיפול ואיך הוא יכול לתרום לתהליך. הורים שמבקשים הסבר מקבלים תשובות מתחמקות, כך שבמקום שהמטפל יספק תשובה עניינית הוא מסיט את הנושא, מעביר את המיקוד להורה וגורם לו לזוז מן השאלה הכול כך חשובה הזו ולהתמקד בסוגיות משניות אחרות.

 

במהלך הטיפולים הם מקלידים את "ממצאיהם" במחשב ולעולם לא חושפים אותם בפני ההורים, וזאת על מנת ליצור מידור, חיסיון והגנה על עצמם מפני תביעות משפטיות. זאת, שוב בניגוד לרופאים המחויבים לגלות לפציינט את כל הממצאים אליהם הגיעו.

 

אז מדוע קשה לתבוע מטפלים רגשיים על רשלנות מקצועית

 

בבסיס התירוץ לכפיית הטיפולים הפסיכולוגים בילדים עומדת הטענה כי:

"אם לא מטפלים בשורש הבעיה כבר מגיל צעיר, היא רק תחריף…"

 

על בסיס איזה חוק מדעי הם קובעים כי אכן קיימת בעיה? ואם קיימת כזו, האם קיים טיפול הולם בעל תיקוף מדעי או שמא מדובר בטיפול שהוא לעג לרש (תרתי משמע).

 

תירוץ חסר שחר זה של אנשי מדעי החברה נותן להם לגיטימציה (מגובה ע"י חוק הנוער) לבצע טיפולים רגשיים בילדים, טיפולים שהם עקרים ומסורסים מכל הוכחה מדעית בשם מנטרה הומניסטית לכאורה אשר אינה ניתנת למדידה וכימות. הפאן ה"הומאניסטי" היחיד בתעשיית טיפולים זו הוא הגדלת יכולת ההשתכרות של "מטפלים" אלו ממדעי השרלטנות ודווקא פאן זה כן ניתן לכימות: המון כסף מתגלגל בתעשייה הזו שלא לצורך.

שעת "טיפול" פרטי שכזה מתחילה בכ-250 ₪. בטיפול כזה אין למעשה עלויות, אין עלות חומרי גלם וגרוע מכך אין עלות של אחריות.

 

האם שמעתם על פסיכולוג או עובד סוציאלי מטפל שנתבע על רשלנות מקצועית?

אני לא שמעתי, וזאת משום שדינאמיקת העבודה שלהם מבוססת על כך שאם אין תוקף מדעי לטיפולים אז לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף קשה לתבוע אותם על רשלנות מקצועית.

אם היתה תקפות מדעית אז ניתן היה להוכיח רשלנות מקצועית ע"י הבאת ראיות לכך שהמטפל לא פעל עפ"י הנחיות מדויקות של הטיפול ובכך התרשל בתפקידו.

 

מאחר ואין ביסוס מדעי לטיפולים, לכן גם אין הנחיות מדויקות איך ליישם אותם, ולכן קשה להוכיח רשלנות, ובמילים אחרות הכל פרוץ.

 

טיפול בו לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף לא ניתן לבצע בו בקרה ופיקוח על אופן תפקודו של המטפל הוא טיפול לא ישים ולכן יש לבטלו.

 

בית הדין המשמעתי

 

הקובלנה הינה הליך משפטי לכל דבר ועניין. ועדת המשמעת של משרד הבריאות יכולה להמליץ להתלות את רישיונו של איש הצוות הרפואי (להקפיאו לפרק זמן קצוב), לשלול אותו לצמיתות, לנזוף בו או להעיר לו. 

 

בשנת ‎2000 למשל נדונו בדין משמעתי 40 קובלנות.

 

עניינן התנהל נגד תשעה-עשר רופאים, תשעה רופאי שיניים, שני טכנאי שיניים, רוקח אחד, ארבעה פסיכולוגים וחמש אחיות. ההליכים המשמעתיים בעניינם של עשרה רופאים הסתיימו. רופא אחד, שנתן מרשמים שלא עפ"י החוק, נידון לשישה חודשי התליית רישיון. רופא אחר, שקיבל כספים במרמה, נידון גם הוא לשישה חודשי התליית רישיון.

 

חמישה רופאים, שהואשמו בעבירות מין, נידונו לחודש התליית רישיון ועד שלילתו לצמיתות, בהתאמה. שלושה רופאים נידונו על רשלנות מקצועית, ונפסקו להם חודש התליית רישיון עד שנת התלייה, בהתאמה. נגד שלושה רופאי שיניים הסתיימו ההליכים המשמעתיים – רישיונו של רופא שיניים שנידון על עבירות מין, נשלל לצמיתות. לשני רופאי שיניים, שעניינם נדון על רשלנות רפואית, הותלה רישיונם מחודשיים עד שלושה חודשים, בהתאמה. שני רוקחים, שעניינם נדון בגין רשלנות רפואית נידונו לשלושה חודשי התליית רישיון ועד שישה חודשים, בהתאמה. לשתי אחיות שנידונו בגין רשלנות מקצועית, נפסקו חודשים התליית רישיון, ולאחות נוספת, שנידונה בגין שימוש עצמי בסמים מסוכנים נפסקו בדין המשמעתי שישה חודשי התליית רישיון. 

 

שימו לב כי אף אחד מארבעת הפסיכולוגים לא הורשע.

אז נכניס אותך למחלקה הסגורה – תחקיר של מרב בטיטו על התעללות בילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה

תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית. תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות"

 

 מרב בטיטו14/7/2007

 

 - מה זה בידוד?

 

"בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".

 

- וחדר מחשבה?

 

"אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".

 

- מה שמעתי? י' הרביץ לך?

 

"כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".

 

- מי זה י'?

 

"מכוח עזר".

 

- למה הוא עשה את זה?

 

"התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".

 

- וזה כאב?

 

"כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי".

 

- מיהם? המטפלים?

 

"לא, הם רופאים".

 

- אז הם תפסו אותך חזק?

 

"כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?'".

 

- ומה, ואז י' הרביץ לך?

 

"לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר".

 

- אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך.

 

"זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי".

 

- אז כבר אין מה לעשות.

 

"טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".

 

עדותו של ילד בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. 

  

 פתולוגיה הסבוכה ביותר 

 

 קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור. דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו – מדי בית חולים – סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים.

 

בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד – אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול.

 

למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות.

 

ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום.

 

ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת.

  

 "הוא בא ובעט ברגל"

 

 - מה זה אס-או-אס?

 

"זה זריקה".

 

- איפה? בטוסיק, בגב?

 

"בטוסיק".

 

- מה זה, עושים את זה בכוח כזה?

 

"בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד".

 

- מי זרק אותך?

 

"א'".

 

- ומה, הוא נשאר איתך בחדר?

 

"לא. ואחרי זה טלטלו אותי".

 

- הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה?

 

"הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל".

 

עדות של ילד בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007.

  

 האיום: מחלקה סגורה  

 

 החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה – אם צעירה לשלושה ילדים קטנים – ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה".

 

אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות".

 

שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'".

 

במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות'".

 

לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך".

 

בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם.

 

"ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים – אני איתה, לארוחה – אני איתה, בלילה – אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה".

   

 "כי ראיתי דברים…"

  

 אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים.

 

"היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק".

 

שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?".

 

למה את לא רוצה לחזור לשם?

 

"כי ראיתי דברים… הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה".

 

 "עף פנימה וחטף בפרצוף"

  

 לאורית דעה נחרצת – וחד צדדית – בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים.

 

"אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה".

 

אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'".

 

כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'".

 

שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה.

 

לפעמים קושרים לכיסא

  

 "אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה".

 

- לאיזה חדר?

 

"בידוד".

 

- זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא?

 

"כן".

 

- מה זאת אומרת? תספרי לי על זה.

 

"רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה".

 

עדות של ילדה בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007.

  

 "את לא אמא טובה"

  

 אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי.

 

בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע".

 

הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה".

 

כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו – שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה".

 

כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם".

 

מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה".

 

רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז.

 

אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו".

 

ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: 'כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה'".

    

 "שימוש באלימות – עונש ולא טיפול"

  

 רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי".

 

אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח".

 

ממה הכי פחדת?

 

"הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד".

 

מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים?

 

"או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות".

 

איך התייחסו אליך אנשים מהצוות?

 

"תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה".

 

רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות.

 

"ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ – ושנוי במחלוקת – לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול".

 

צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים.

 

"האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו.

 

"ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר".

    

 "איש צוות אלים לא היה נשאר כאן"

 

 "כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו".

 

גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'.

 

-אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס.

 

"למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות – רופא, איש סיעוד או מדריך – יכול למלא טופס כזה".

 

עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית.

 

"את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה".

 

אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן.

 

"לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה".

  

 "ילד משתולל הוא ילד סובל"

  

 "הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה".

 

מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן?

 

"בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו – אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות.

 

"כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר".

 

יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות.

 

"תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא".

 

 "תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה"

 

 ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות".

 

מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים?

 

ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת".

 

אז מתי כן?

 

"להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים".

 

מה המדיניות לגבי חדר בידוד?

 

"ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד".

 

ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה?

 

"הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר".

 

וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה?

 

"לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו".

 

ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא?

 

"אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?".

 

אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים.

 

ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה". ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות.

 

"תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות".

 

בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.

 

התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים בחסות פקידת סעד ראשית לחוק הנוער חנה סלוצקי וקודמתה מרים פבר

 

אונס נפשי בילדים – על חוקרי ילדים שמתעללים נפשית בילדים הנחקרים.

במאמר זה נציג בעיקר מקרי חקירות ילדים רשלניות שאירעו בארה"ב, משום שבישראל מדיניות הסתרת מהלך החקירה מעיני ההורים היא שם דבר ומכוונת לכך שהורים לא ידעו לעולם מה נשאלו ילדיהם על מנת שהמערכת החוקרת תהיה חסינה מפני תביעות אזרחיות ופליליות על התעללות בילדים בגין חקירה פושעת.

 

חקירות ילדים בגין התעללות מינית

 

התעללות מינית בילדים קשה לאתר ויזואלית משום שלא תמיד ישנם סימנים על הגוף.

אחת הסוגיות בנושא זה דנה בענין אמינות עדותם של הילדים. "מצילי הילדים" טוענים כי "ילדים לעולם לא משקרים…", בעוד שלאחרונה הם קצת התמתנו ועתה הם טוענים כי ילדים "משקרים לעיתים רחוקות…"

 

ילדים קטנים לא תמיד יודעים להבחין בין מקרי התעללות אמיתיים לבין סתם מחוות של חיבה. נדיר מאד במקרה של התעללות מינית שילד ירים את הטלפון ויתקשר למשטרה לדווח על התעללות מינית. בד"כ המבוגר שחושד בכך הוא זה שמדווח למשטרה וכאן לעיתים מתחילה הבעיה.

הבעיה מתחילה בפרשנויות מוטעות של ילדים למעשי חיבה. הפרשנויות הללו מועברות מאוחר יותר כמסרים חד משמעיים למבוגרים אחרים, אשר מדווחים בעקבות כך למשטרה.

דוגמא:

כשילד הולך לישון ומקבל טפיחת חיבה על הישבן הוא עלול לאמר להורה: "אני לא רוצה שתיגע לי כאן כי הגננת אמרה שהגוף שלי שייך רק לי וזה לא צנוע לגעת בטוסיק…"

 

זיהומי חקירה

 

חוקרי ילדים שואלים שאלות מנחות ובכך מזהמים עדויות.

במחקר שנערך בארה"ב ב1991 ⁽¹⁾  נבדקה קבוצת ילדים בני 5-6, אשר הוצג בפניהם אירוע מסויים. לאחר שנשאלו שאלות באופן טבעי על תכני האירוע, תיארו אותו כולם באופן מדוייק. מאידך כאשר נשאלו הילדים לגבי האירוע כאשר בתוך השאלה הושתלו תכנים לא נכונים של האירוע, 90% מן הילדים תיארו לא נכון את האירוע שראו והכניסו לתיאור תכנים הזהים לאלו שהושתלו בגוף השאלה.

 

שכר ועונש בחקירות ילדים

 

במקרים רבים, אם הילד הנחקר נותן עדות שתומכת בתיאוריה שלהם, חוקרי הילדים יתנו לו מחמאה. אם הילד הנחקר נותן עדות שסותרת את התיאוריה שלהם, הם יגלו עוינות כלפיו. הילד הרך כדי לזכות בתשומת לב חיובית מצד החוקר, ישתף פעולה עם החוקר וישיב לו בתשובות שמניחות את דעתו של החוקר. בחקירת ילדים אין להביע תמיכה או התנגדות לעדותו של הילד. החקירה צריכה להתבצע ללא גילוי אמוציות מצד החוקר, מה שנקרא "פני פוקר".

במקרה מק מרטין המפורסם והידוע לשמצה⁽²⁾  , הילד הנחקר התעקש שלא היה עד לכל התעללות שהיא ואולם החוקר שהיה אף בתפקיד המטפל שלו השיב לו כי הוא מטומטם.

במקרה מפורסם אחר בו התעורר חשד של סדרת הטרדות מיניות של ילדים⁽³⁾  בג'ורדן מינסוטה, נאמר

לילדים כי אם יעידו שהוריהם התעללו בהם מינית יש סיכוי טוב יותר שהם יחזרו הביתה.

 

 אז האם עדותם של ילדים אמינה או לא? 

 

ב-1989 התפרסם מחקר של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית בנושא זה ע"י בכירי הפסיכולוגים בארה"ב. המחקר לא הגיע למסקנה חד משמעית: לפעמים ילדים אמינים ולפעמים לא.

אחד ממובילי המחקר, פרופסור סטפן ססי מאוניברסיטת קורנל בניו יורק⁽⁴⁾ סיכם את ממצאיו כי:

"ילדים לעיתים יכולים לספק מידע רב ערך לבתי המשפט וזאת בתנאי שלא הפעילו עליהם את הטכניקות הבאות במהלך החקירה: הדרכה, הכוונה, הצעות, חזרות, תגובות תומכות או מתנגדות של החוקר (כגון הבעות פנים) שוחד או איומים."

 

לדאבוננו מרבית הטכניקות הללו מיושמות עד היום בחקירות ילדים.

 

הפרשה הטראגית של הילדה אליסיה⁽⁵⁾

 

אליסיה, ילדה בת 8 מסן דייגו, קליפורניה נחטפה בחודש מאי 1989 מחדר השינה בביתה ע"י גבר שאנס אותה ומייד לאחר האונס החזיר אותה לחדרה.

 

באותה עת לאחר שנאנסה והיתה בטראומה קשה וזקוקה יותר מכל לחיבוק ותמיכת הוריה ומשפחתה, היא הופרדה ונותקה לחלוטין ממשפחתה האוהבת והושמה במתקן חקירות שמכונה בטרמינולוגיה של העובדים הסוציאלים – מרכז חירום.

מדוע עוללו זאת לילדה? משום שבסתירה לכל הסיסמאות היפות בזכות טובת הילד וזכויות הילד ובעיקר אותן הצהרות כי "מצילי ילדים מאמינים לעדותם של ילדים…". במקרה זה אותם "מצילי ילדים" לא האמינו לאליסיה.

הם סרבו להאמין לה למרות שהילדה מסרה תיאור מפורט של האנס, ולמרות שבאותה תקופה בוצעו מספר מעשי אונס דומים באותה שכונה.

 

כעונש על כך שנאנסה, נמנע מאליסיה להיות בקשר עם בני משפחתה והיא עברה אונס נוסף, אונס נפשי אשר בו אולצה לעמוד לבד מול קבוצה מאיימת של עובדים סוציאלים, מטפלים והורים אומנים אשר לחצו עליה "להודות" כי היא נמצאת במצב של "הכחשה", ולמעשה היא נאנסה בידי אביה.

 

אליסיה התחננה לחזור הביתה אך ללא הועיל. לאחר 13 חדשים בהם "טופלה" פעמיים בשבוע ע"י ה"מטפלים", שינתה אליסיה את גרסתה ונקבה בשמו של אביה כאדם שאנס אותה. כתוצאה מכך אולץ גם האב להיות "מטופל" בקבוצת מטופלים הנמצאים במצב של "הכחשה".

 

"מצילי הילדים" חגגו את ה"גילוי" כנצחון, סוף כל סוף אליסיה "חשפה" את הסוד הנורא…

בהתבסס על עדותה החדשה הוגש כתב אישום נגד האב בעבירות המיוחסות והעובדים הסוציאלים החלו בהכנות למשלוח הילדה למשפחה אומנת ומשם לאימוץ.

העובדים הסוציאלים כמעט והצליחו במזימתם, אך לרוע מזלם בדיקות הDNA של דגימות הזרע שנמצאו על בגדיה של אליסיה הוכיחו מעל כל צל של ספק כי אביה אינו האנס.

 

בעקבות זאת בוטלו כל ההאשמות כנגד האב. ואולם כתוצאה מפרשה טראגית זו קרסה המשפחה מבחינה כלכלית, האם ניסתה להתאבד ואליסיה נותקה ממשפחתה במשך שנתיים וחצי תמימות.

"מצילי הילדים" אף לא טרחו להתנצל על הנזק האדיר שגרמו הן לילדה והן למשפחתה.

 

הנזק למשפחות חפות מפשע הוא חצי מן הבעיה, משום שהשיטות הבדוקות הללו להרס חיים של ילדים ומשפחות חפות מפשע הן אותן שיטות שעוזרות אף לפושעים מתעללים אמיתיים להתחמק מעונש.

 

ילדה בת 9 נאנסה לפני ימים ספורים בחולון ופקידת הסעד החליטה לנתקה ממשפחתה האוהבת

 

בדומה למקרה של אליסיה מתרחשים כאן ועכשיו אירועים דומים בישראל. לא מדובר על מקרים בודדים אלא על תופעה סדרתית שבה פקידי סעד ועובדים סוציאלים מסבים נזק נפשי אדיר לילדים ע"י ניתוקם ממשפחתם החפה מפשע ובמקביל זונחים מקרים אמיתיים של התעללות כגון אלו שפורסמו לאחרונה בתקשורת.

מבקר המדינה, משטרת ישראל ובתי המשפט מתעלמים באופן עקבי מן הפשעים הפליליים והאזרחיים המבוצעים ע"י העובדים הסוציאלים בילדים. בשונה מרופאים, רואי חשבון ועוד אשר נותנים את הדין על רשלנות פושעת, עובדים סוציאלים מתחמקים מאחריות לרשלנות ואי הרתעה זו מדרבנת אותם להמשיך להתרשל בעבודתם ולבצע פשעים פליליים סדרתיים.

 

לפני מספר ימים נאנסה ילדה בת 9 בחולון ע"י אלמוני. הוריה של הילדה דיווחו למשטרה ולא העלו על דעתם איזה גהינום הם ובתם האהובה עומדים לעבור. הילדה שמסרה תיאור של האנס נותקה באופן מיידי מהוריה והוכנסה לבידוד במרכז החירום של אל"י בזמנהוף 12 ת"א.

הילדה שנמצאת עתה במצב נפשי קשה וזקוקה יותר מכל לנוכחות הוריה האהובים עוברת בימים אלו אונס נפשי נוסף ע"י חוקרי אל"י ללא שאף רשות שופטת או מבצעת תתערב בנעשה ותמנע את הפשע הנוסף שמתבצע עתה.

כעונש על כך שהילדה נאנסה פקידת הסעד בלשכת הרווחה בחולון החליטה לחייב את ההורים המיוסרים והמנותקים מבתם אף לעבור בדיקת מסוגלות הורית.

כל אדם צדיק ובעל מצפון שקורא שורות אלו מתבקש במסגרת סמכותו לעצור לאלתר את עובדי הרווחה בחולון, חוקרי משטרת חולון ועובדי מרכז החירום של אל"י בכללם חניתה צימרין.

 

שיתוף הפעולה הפושע בין אל"י בראשות חניתה צימרין לבין משטרת ישראל

 

עפ"י חוק הנוער רק חוקר ילדים מטעם משרד הרווחה או מטעם משטרת ישראל מוסמך לחקור ילדים. בפועל משטרת ישראל ועובדי משרד הרווחה עוברים על החוק בכך שהם מאצילים לחוקרי אל"י סמכויות לחקור ילדים וזאת בניגוד מוחלט לחוק.

 

בפועל ישנן לא מעט תיקים במשטרה המסתמכים על חקירות ילדים שבוצעו מטעם חוקרי אל"י ואשר אינם מורשים עפ"י חוק לחקור את הילדים. חקירות אלו זוהמו ע"י החוקרים הלא מקצועיים של אל"י וזאת בידיעה מוחלטת ובשיתוף פעולה מלא של משטרת ישראל.

 

בדומה למקרה כאן של הילדה שנאנסה בחולון ונחקרת עתה בניגוד לחוק במרכז החירום של אל"י, דווח לנו אף על מקרה של ילדה בת 3 וחצי שנחקרה ע"י חוקרי אל"י על שריטות שכביכול נגרמו לה מהוריה וזאת בניגוד לחוק המחייב חקירה של חוקר מוסמך מטעם המשטרה או משרד הרווחה ובגיבוי מלא של משטרת מסובים שאף סירבה בניגוד לחוק למסור את זהות המתלוננים.

 

מדובר בשריטות שנגרמו ברובן לילדה כתוצאה מנפילות בגן בו שהתה הילדה (גן שהמנהלת שלו אינה גננת מוסמכת כי אם מדריכת חוגים), החקירה זוהמה כפי הנראה עוד קודם לכן ע"י ה"גננת" שניסתה לחפות על הרשלנות המתבצעת אצלה בגן.

התיק נסגר מחוסר אשמה ואולם הילדה עברה טראומה קשה במהלך החקירה ודיברה במשך שנה שלמה על שריטות ופצעים, כאשר במהלך אותה שנה היתה חוזרת מדי יום מהגן, ממפה את כל פצעון בגוף ומספרת עליו ארוכות להוריה במקום לדבר על מעשים אחרים שעשתה במהלך היום כגון משחקים, סיפורים, טבע ועוד.

 

חוקרי אל"י הלא מורשים הצהירו כי כאשר ילד אומר שהוריו היכו אותו הוא תמיד דובר אמת. חוקרי אל"י מתבססים על אקסיומה חדשנית אותה הם המציאו והיא: הילד תמיד דובר אמת.

אי לכך בעוד שחוקר ילדים מורשה ומקצועי מנסה להגיע לחקר האמת ולהבין אם בוצע פשע, ואם כן מי ביצע את הפשע, הרי שחוקר מטעם אל"י קובע מראש שאם הילד טוען שבוצע פשע אז בוצע פשע ומי שביצע את הפשע הוא זה שהילד נקב בשמו.

חוקר כזה אינו יכול להיות חוקר ילדים משום שהוא אינו מבצע עבודת חקירה בנסיון להגיע לחקר האמת, אלא עבודה של תיעוד השתלשות האירועים מתוך הנחה קבועה מראש שאכן בוצע פשע.

 

האשמות שווא בגין התעללות בילד נגד בכיר בשרות הבטחון נתגלו כעורבא פרח

 

מקרה מפורסם של חקירה פושעת מטעם אל"י ואשר עליה לדאבוננו שוב אנשי אל"י לא נתנו את הדין ולא הוגשו נגדם כתבי אישום הוא המקרה המפורסם משנת 2002 בו הוגשו כתבי אישום נגד איש בכיר במערכת הבטחון ואשתו המתגוררים בישוב מכבים רעות ואשר נטען כי הם התעללו בבנם בילדותו. ההורים זוכו מאשמה ע"י השופט שלי טימן שמתח בקורת נוקבת על התנהלות החקירה שבחלקה התבצעה ע"י לבנה חלילי מאל"י:

 

"אינני סבור כי יש חיזוק לגרסתו של ד. אפילו בעדותה של לבנה חלילי, קרימינולוגית בהשכלתה ותרפיסטית באל"י, מי שקיבלה את פנייתו הטלפונית של ד. לאל"י והעידה כי התרשמה מהאותנטיות של סיפורו, ואף שסירב להזדהות, סיפר פרטים אישיים על עצמו.

 

היא הסבירה, כי הדינמיקה של האשמות שווא, שונה מהאופן שבו הציג את ההתעללות.

 

ראשית: ייאמר מיד כי גם לבנה חלילי לא ראתה כלל את ד.; לא ראתה כל סימנים על גופו של ד.; היא לא ראתה אותו מוכה; ואין היא חיה אלא מפיו של ד., ואף זאת – לא בזמן אמת, אלא סמוך לפניה למשטרה. שנית: אין חולק כי ד. שיקר ללבנה, כאשר אמר לה כי הוא עדיין סובל מהתעללות פיזית קשה, וכי התרשמותה החיובית של לבנה מגרסתו של ד., לא היה בה כדי לאתר שקר זה.

 

צריך לזכור כי גם הגב' חלילי, כמו יתר העובדים באל"י (כמו גם פרופ' זומר) יוצאים מתוך הנחה – מובנת מאליה – שכל פנית מצוקה אליהם, היא פניה אמיתית.

 

טענתה של לבנה כי מתוך הניסיון המצטבר בתחום, כמעט שלא נתקלים בהאשמות שווא על התעללות פיזית, אלא יותר במצבים של פגיעה מינית – אין בה כדי לשלול את האפשרות כי התלונה אינה מעוגנת במציאות והיא פרי תחושתו של ד., תחושה שאין לה על מה לסמוך.

 

אף אם נקבל את דבריה, לפיהם פגיעתו של ילד על ידי הוריו מביאה לפגיעה בכושרו לקשור יחסים בינאישיים עם הזולת ולפתח אמביוולנטיות כלפי ההורים, הנלווה בהתפרצויות זעם, וכי ייתכנו מקרים בהם אנשים ידחיקו התעללות שעברו. אף אם נניח כי דברים אלה מאפיינים את מי שעבר התעללות, ואף הולמים את ד., הרי שאין לומר כי הם מאפיינים בהכרח את מי שעבר התעללות, כפי שייתכן כי מי שעבר התעללות, לא יאופיין על-ידי אותם פרמטרים."

  

בבליוגרפיה:

1. Prof. K. Alison Clarke-Stewart, Remarks, American Psychological Association News Conference, July 25, 1991, p.8

2. Tom Charlier and Shirley Downing, "Justice Abused: A 1980s Witch Hunt," The (Memphis, Tenn.) Commercial Appeal, Jan., 1988, Reprint, pp. A16, A17.

3. Office of the Attorney General, State of Minnesota, Report on Scott County Investigations, Feb. 12, 1985.

4. Prof. Stephen J. Ceci, Remarks, American Psychological Association news conference, July 25, 1991.

5. San Diego County Grand Jury, The Case of Alicia W., Report No. 6, June 23, 1992 and Child Sexual Abuse, Assault, and Molest Issues, Report No. 8, June 29, 1992; Jim Okerblom and John Wilkens, "Tragedy, Errors Shatter a Family," The San Diego Union, Oct. 20, 1991, p.1 

 

משפט בכיר במערכת הבטחון:

http://www.robolo.co.il/7/02/07/07/Robolo_261528.asp

 

 

וידוי חרטה רווי בכי של פקידת סעד מחוזית לשעבר המתארת את הפשעים שבוצעו על ידה כנגד הילדים והמשפחות

לדוברי האנגלית מביניכם.

צפו בוידוי חרטה של פקידת סעד מחוזית ג'יל מקווי, 3 שבועות לפני פרישתה. גב' מקווי מתארת בבכי את התנהלות המערכת הפושעת של העובדים הסוציאלים אשר חטפו דרך קבע תינוקות וילדים מהוריהם האוהבים.

גב' מקווי מפצירה בבכי בכל העובדים הסוציאלים להפסיק להתעלם מהמשפחות, להקשיב לאבות ולאמהות ולא רק לסביבה. להקשיב למה שיש להם לאמר בענין, כי במקרים רבים הם צודקים ומדובר בתלונות שווא.

לאחר שנים רבות במערכת, גב' מקווי מודה כי אף אחד לא יכול לאהוב ילד כמו משפחתו הביולוגית.

DaddyJustice.com

Tragic Lancaster County Children & Youth  

See EXCLUSIVE video of Jill McVey now FORMER director of Lancaster County's Children & Youth – just 3 weeks before she retired".

While crying, Ms McVey expresses her remorse on crimes she commited against families and children, and begs social workers not ignore the parents and listen to what they have to say because in most cases social workers use FALSE ALLEGATIONS!

Filmed by DaddyJustice.com

  

טכניקות של פקידי סעד להגדרת "ילדים בסיכון"

• פקידי סעד מציגים עצמם כ"חברים" של המשפחה שבאים לעזור. הורים שאינם מכירים את השיטה, לעיתים משתפים עימם פעולה ומגלים כי עשו טעות מרה כאשר זה מאוחר מדי.

• פקידי סעד מבטיחים יעזבו את המשפחות במנוחה בתמורה למידע ושיתוף פעולה מצידן של המשפחות. המשפחות משתפות פעולה אך אינן יודעות כי נכנסו למלכודת. המידע אותו הן מספקות לפקידת הסעד כדוגמת מידע על ילד עם בעיות התנהגות בבית, עובד כחרב פיפיות ומשמש את פקידי הסעד כנגדם, אם בהאשמות על התעללות של ההורים או לחילופין בהאשמות על חוסר יכולת של ההורים לחנך את הילד כראוי.

• פקידי סעד מעוותים את המציאות: למשל, הורה שהעיד כי העניש את ילדו ע"י כך ששלח אותו לחדרו. הפקידה תעוות את העדות ותרשום "ההורה כלא את ילדו בחדר".

• פקידי סעד מפרשים כל ילד לא מושלם כילד מוזנח. קראתי לפני זמן מה עדות של אישה שאיימו עליה להרחיק ממנה את ילדיה כי ילד אחד היה שמן מדי ולשני היו פצעים מסביב לעיניים כתוצאה מיתושים.

• פקידי סעד נכנסו עכשיו לנישה חדשה אשר נקראת "התעללות רגשית". אם לא ענית לילד שלך כשהוא קרא לך, הם יכתבו בתצהיר "חוסר הזנה רגשית". אם גערת בילד שלך בגין מעשה לא נאות שעשה, הם יכתבו בתצהיר "התעללות נפשית".

• עובדים סוציאלים מכוונים ילדים לתת עדות שתתאים לתיאוריה שלהם. הם מבצעים חקירות ילדים לא מקצועיות, באופן שעשוי לגרום נזק לילד. חלק מהחקירות לא מוקלטות כדי שלא ניתן יהיה להוכיח איך חקרו את הילד ומה בדיוק הילד אמר.

חוקרי ילדים "מזהמים" לעיתים חקירות של ילדים - ניתן בקלות להטות את מחשבותיו של ילד לכאן או לכאן, ולכן צריך לדעת איך לשאול את השאלות, ללא שאלות מכוונות ועוד כמה טכניקות. חקירה לא נכונה עלולה לגרום טראומה לילד והתעסקות אובססיבית שלו בנושא, הילד כל הזמן חושב, מתעסק, מדבר ומשחק משחקים שנושאם אלימות.

מקרה של ילדה אמריקנית בת 3 שהעידה בהקלטה כי אימה הכתה אותה במחבת, ובדיעבד התברר כי הילדה אינה יודעת כלל מהי מחבת. מקרה של ילדה ישראלית בת 3 שלאחר שנחקרה דיברה במשך שנה שלמה על שריטות.

• פקידי סעד מאיימים על הורים כי יחטפו את ילדיהם אם לא יקחו את הילד ל"טיפול" או ילכו בעצמם ל"טיפול". לעיתים מדובר בטיפולים שעולים הרבה כסף ואין ידם של ההורים משגת. לעיתים כופים עליהם ללכת לטיפול אצל הקולגות שלהם כדי שאלו יוכלו לעשות כמה ג'ובות (שעת "טיפול" עולה כ-250 ש"ח. 250 ש"ח, זה מזון לשבוע ימים). מיותר לציין, כי למרבית הטיפולים אין ביסוס מדעי ומדובר בתעשייה של כסף ותו לא.

• פקידי סעד מכוונים פסיכולוגים ופסיכיאטרים לכתוב דוחות שישרתו את המטרות שלהם. יש לא מעט פסיכולוגים במכונים להתפתחות הילד המהווים חותמת גומי של פקידי הסעד. אני רוצה לציין כי ישנן אסכולות של פסיכולוגים הגורסות כי לא ניתן לתת תמונה פסיכולוגית על ילד שגילו מתחת לגיל 6, משום שעד גיל זה לערך ילדים הפכפכים ובעלי דמיון עשיר. מעבר לכך מרבית המבחנים הפסיכולוגים לא הוכחו מדעית כנכונים והתוצאה שלהם תלויה בפרשנות הבודק (אשר בד"כ מוטה בהשפעת פקיד הסעד)

• פקידי הסעד חותרים למצוא בית לא מתוחזק היטב (מעניין איך נראים הבתים שלהם), גרביים על הרצפה, כלים מלוכלכים בכיור, כביסה לא מקופלת יפה.

• פקידי סעד משתמשים בהאשמות הפוכות – משפחה שאיבדה את ילדיה משום שהענישה את הילד בכך שהפעילה עליו סנקציות כמו החרמת צעצועים כחלק מתפיסת עולם בהצבת גבולות (התעללות נפשית לכאורה), ולעומת זאת משפחה שאיבדה את ילדיה משום שלא הציבה גבולות ברורים וקנתה יותר מדי צעצועים לילדים המתפרעים (חוסר מסוגלות הורית).

אם אין לך ילדים או ילדיך לא נחטפו, לעולם לא תוכל לדמיין באיזו טרגדיה מדובר.

Israeli social workers techniques to define childs at "risk". Here are some of the standard techniques:

- Social workers misrepresent themselves as friends of the family.  Parents unaccustomed to hostility from agents of the crown often make the mistake of cooperating with social workers until it is too late.

- Broken promises.  Common promises are to leave the family alone in exchange for cooperation in the investigation, then the information gathered becomes the legal basis for apprehension.

- Twisting statements.  For instance, a parent that punishes his child by telling him to go to his room and not leave the room until he is allowed to do so. The social workers twists the statement as follows: The parent imprisoned the child in his room.

- Coaching young children.  A three-year-old American girl was coached (through methods not recorded), then induced to say on video-tape that her mother hit her with a frying pan.  Mother later found that the girl did not know what a frying pan was.

- In almost all cases social workers will threaten to remove children unless the parents immediately take some "treatment". Aside from power-tripping, I have not found any purpose to these threats.

- Examinations.  Welfare departments has a staff of professionals they can depend on to give reports unfavorable to parents.  Once children are in custody, social workers take them to a pediatrician, therapist, psychiatrist or social workers for reports.  If there was little case to begin with, there will be a large stack of documents against the parents within a few days.

- As a last resort, social workers look for bad housekeeping.  Socks on the floor, dirty dishes piled in the kitchen, laundry not stacked neatly.

- Opposite accusations.  If you examine enough cases you will eventually find instances such as this:  One family lost its children for having locks on the interior doors, the same welfare department intervened in another family for not having locks on the interior doors.

If you don't have kids, or have not had one of your children kidnapped, you don't know what this stage is like.  Seizure of children at the hands of the crown produces a distress unlike any other.   Marriages often survive a child death, but rarely survive child seizure. The desperation of parents allows for unbounded abuse by social workers from that point on.

התעללות בילדים במתקן הפסיכיאטרי נס ציונה

אני רוצה לציין כי רבים, רבים מדי המקרים בהם מגיעים ילדים למתקנים פסיכיאטרים בשל יוזמה של עובדי רווחה, בעיקר פקידי סעד בראשותה של פקידת סעד ראשית חנה סלוצקי וקודמתה מרים פבר.

כשמתקבל דיווח במשרד הרווחה על ילד עם בעיות התנהגותיות, פקיד הסעד מפנה את הילד לבדיקה פסיכיאטרית עם תיאור התנהגותו של הילד מנקודת מבטו של פקיד הסעד, שהיא במרבית המקרים נקודת מבט שלילית (עפ"י דיווחים של שכנים, גננות ומורים). פקיד הסעד, שאינו טורח לבדוק לעומק את הדיווחים על הילד וגם לעיתים אף לא ראה את הילד, מיידע את הפסיכיאטר לגבי האבחנה הראשונית שלו (עובד סוציאלי שמאמץ לעצמו גם כישורים של פסיכיאטר) וממליץ לפסיכיאטר לגבי אופן הטיפול, קרי אשפוז כפוי, וזאת למרות התנגדותם של ההורים. הפסיכיאטר ברוב המקרים משמש רק כחותמת גומי למהלך היזום של פקיד הסעד וכותב מסמך המכיל בתוכו למעשה תכנים הזהים לתכנים שהועברו ע"י פקיד הסעד.

האבחנות הללו, המוכוונות ע"י פקידי סעד, מתבצעות גם במכונים להתפתחות הילד של קופות החולים, פקידי סעד שמכוונים פסיכולוגים קליניים מה לכתוב באבחנה, והפרשנות של אותם פסיכולוגים לתוצאות המבחנים שערכו לילדים, היא פועל יוצא של המידע הלקוי בו הוזנו ע"י פקידי הסעד.

למשרד הרווחה לא אכפת מילדים וקטינים זרים וגם לא מקטינים ישראלים

יום חמישי, 18 באוגוסט 2005, 14:17 מאת: נעם פלג, מערכת וואלה!

דובר המשרד: "מה אכפת לי" (אילוסטרציה)

12 קטינים זרים שוחררו ממעצר למרות התנגדות המשרד. עכשיו מסרבים שם לשלוח עובדים סוציאלים לטפל בהם. מעקב וואלה! חדשות

עוד בכתבה:

לבסוף המשרד החליט להגיב

»

בשבועות האחרונים שוחררו ממעצר 12 קטינים, שהוחזקו במתקני משטרת ההגירה. הקטינים, בגילאים 15 עד 17, כולם יתומים או שננטשו על ידי הוריהם, נעצרו בשל שהייה לא חוקית בישראל. "מוקד סיוע לעובדים זרים", המייצג אותם בפני הרשויות, דרש לפני כחודשיים ממשרד הרווחה לשלוח עובדים סוציאלים לבקרם בבית המעצר "צוחר", על מנת לבדוק אם מדובר בקטינים נזקקים ומהי דרך הטיפול הנדרשת לאותם נערים. פנייתו של המוקד התבססה על חוק הנוער משנת 1956, אשר חל על קטינים באשר הם קטינים, ללא קשר לנתינותם, ובלבד שהם נמצאים בשטח מדינת ישראל.

משרד הרווחה סרב לעשות כן, וטען שהקטינים הינם "עוברי עבירה" ואף התנגד לשחרורם ממעצר כיון ש"שחרורם מהמתקן פירושו לשולחם לרחוב ולהעמידם בסכנות קשות של ניצול". כך הודיע המשרד בתגובה קודמת לפניה של וואלה! חדשות בעניין.

אולם, למרות התנגדות משרד הרווחה, שכמשתמע משמו מופקד על רווחת הילדים ולא על מדיניות ההגירה של ישראל, החליטו במשרד הפנים ובבית הדין למשמורת לשחרר את הקטינים ממעצר. עקב אי התערבותו של משרד הרווחה, נמצאו לכל הקטינים פתרונות זמניים בקרב קהילת העובדים הזרים בישראל, פתרונות שלא נבדק עד כמה הם עולים בקנה אחד עם טובת הילדים. ארבעה קטינים עדיין מוחזקים במעצר מזה כמה חודשים.

ב- 22 לחודש יוני מסרה לנו מרים פבר, פקידת הסעד הראשית במשרד, ש"עניינם של הקטינים יובא לחשיבה משותפת של משרדי הממשלה הנוגעים בדבר". אתמול, כמעט חודשיים לאחר תגובתה של פבר, פנה אליה עו"ד יונתן ברמן בשם הקטינים, בדרישה ששירותי הרווחה יבקרו אותם, שהרי לשיטתו של המשרד נמצאים כעת הקטינים בסיכון, ויעניקו להם סיוע וטיפול זהה לזה המוענק לאזרחים ישראלים. "עדיין מדובר בקטינים שהתייתמו או ננטשו, עדיין מדובר בקטינים העונים להגדרת 'קטין נזקק' שבחוק הנוער" כתב עו"ד ברמן והוסיף "חובתכם לפעול שעה שנודע לכם דבר חשש היותם של קטינים נזקקים".

משרד הרווחה טרם השיב לפניית מוקד הסיוע לעובדים זרים. כתבת וואלה! חדשות ביקשה אתמול לשוחח עם פבר, אולם דובר משרד הרווחה, נחום עידו, טען בתגובה ראשונית כי למשרד אין כל קשר לנושא (זאת, למרות הבטחתה של פבר לעסוק בנושא יחד עם משרדי ממשלה נוספים). לאחר שהח"מ העביר אליו רשימת שאלות בכתב, טען עידו כי דרוש למשרד זמן נוסף על מנת להגיב, הבוקר אמר שהנושא עדיין בבדיקה ומאוחר יותר טען, שמבחינתו הידיעה יכולה לעלות גם בלי תגובה ואף ללא התגובה השגרתית של "אין תגובה". "תעלו את האייטם, מה אכפת לי" היתה תשובתו הסופית של דובר המשרד.

את עו"ד ברמן התשובה הזו לא מפתיעה. "כבר חודשיים שאנחנו מחכים לשמוע מהמשרד משהו, עד כה ללא הועיל", אמר והוסיף "לפחות עד עכשיו המשרד היה עונה לפניות של אמצעי התקשורת, כנראה שגם את זה הוא הפסיק".

לבסוף המשרד החליט להגיב

שעות לאחר פרסום הכתבה, העביר דובר משרד הרווחה את התגובה הבאה:

פרסומת

"1. טובתם של קטינים, כל הקטינים בעולם לחיות עם הוריהם, עם משפחתם המורחבת וקהילתם. מדינת ישראל אינה מחזיקה קטינים במתקני מעצר אלא במקרים מיוחדים, כאשר הוא עובר על החוק ואינו עומד בכללים שנקבעו ע"י בית משפט וחוקי המדינה. במקרים אלה דואגת המדינה שתנאי המעצר יהיו מותאמים לגילו של הקטין, באגף נפרד המיועד לקטינים.
2. כל עוד הקטין שוהה בשטח המדינה הוא זכאי להגנה כמו כל קטין אחר. באופן כללי, משרד הרווחה נכנס לפעולה בעניין קטינים כאשר יש לו מידע על היותם בסיכון. לשירותי הרווחה לא הגיע מידע שכזה על הקטינים שמוזכרים במכתב. אנו מניחים שכאשר בימ"ש שחרר את הקטינים ממעצר הוא דאג שיהיו במשמורתו של בוגר אחראי ובדק שהקטין לא יהיה בסיכון.
3. לא ידוע לנו על ארבעת הקטינים השוהים במתקן "צוחר".
4. משרד הרווחה מקיים כל העת הדברות עם משרד המשפטים ומשטרת ההגירה בעניינם של קטינים השוהים בארץ שלא כחוק".