השופט פיליפ מרכוס פוסל חוות דעת של פסיכולוגים השוללת את האב

תמש 6501/98                                                      בית המשפט לענייני משפחה בירושלים

בפני:                    כב' השופט פיליפ מרכוס

סגן נשיא לענייני משפחה במחוז ירושלים

 התובע:                 א.א.מ.     נגד   הנתבע:              א .                                                                                            

                                                                                         פסק דין

 ההליכים:

 1.(א) ביום 30/3/98 הגישה ר.א. (כעת פ.), אם התובע, הקטין א., יליד 1996, תביעה בעניין הסדרי הראייה. הנתבע הוא אביו של הקטין. תחילה ביקשה האם ביקורים מסויימים, אך לאור ההתפתחויות במהלך הטיפול בתיק, השאלה העומדת להכרעה היא, האם ביקורי האב יתקיימו בפיקוח שירותי הרווחה אם לאו.

 ב. טענותיה של האם, שיש לשנות את הסדר הביקורים, כפי שנקבעו בהסכם הגירושין, מוצדקות. ברור שלא היה מקום לקבוע הסדרי ביקור של פעוט יונק, שיכללו נסיעות רבות במשך שבוע של שעתיים עד שלוש שעות לכל כיוון. מדובר בהכבדה מירבית על הקטין, גם אם לא מביאים בחשבון את גמילתו של הילד מהנקה. משום כך התביעה מוצדקת.

 ג. אולם ההתפתחות בשלבים הראשונים של המשפט, דהינו החששות של האם בדבר התעללות מינית של האב בילד, הביאו לתפנית: לא מדובר עוד בשינוי לוח הזמנים בלבד, כי אם שינוי משמעותי בצורה של הביקורים, וכאמור ציוותי על ביקורים בפיקוח, על מנת למנוע המצב בו הילד יהיה לבד עם אביו, וזאת מחמת החששות בדבר התעללות מינית .

 ד. תביעתה של האם, שהביקורים ימשיכו להיות בפיקוח, מבוססת על שלושה מרכיבים ראייתיים:

 ה. טענתה של האם שהאב התעלל בה מינית נפשית כלכלית ובדרכים אחרות, מאז תחילת הנשואין, ועד לגירושין ומאז.

 2. הראיות בדבר התנהגותו של הקטין, כאשר האם מייחסת תופעות מסויימות בהתנהגות הקטין להתעללות מינית בו על ידי האב.

 3. הראיות הנובעות מחוות הדעת של מכון אדם.

 ה. על בית המשפט להשתכנע במאזן ההסתברויות שיש אכן להגביל, גם בהמשך, את הקשר בין האב לקטין כך שהמפגשים בינהם יהיו בפיקוח אדם אחר.

 2.א. בני הזוג נשאו בשנת 1995: התנהלו הליכי גירושין בבתי הדין הרבניים אשר השתרעו על למעלה משנה, כאשר עזבה האישה את בית המשפחה מיד לאחר הלידה ולא שבה אל הבעל.

 יצויין כי בני הזוג חיו יחד בישוב א. לאחר פירוד, עבר האב בשלב מסויים לגור בעיר ג., עיר מגורי הורי האב, ואילו האם עם הילד העבירו מגוריהם בישוב ב..

 ב. הצדדים עשו הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי הרבני בנתניה, ביום ז' שבט תשנ"ח 3/2/98 ושם נקבע כך בעניין המשמורת והקשר.

"4. החזקת הבן והסדרי ראיה.
א. הצדדים מסכימים שהבן יהיה בשלב זה בחזקתה של ר.

 ב. א. יהיה רשאי לקבל את הבן פעמיים בשבוע בימים ב' ו-ו' כדלקמן:

 1. ביום ב' תביא ר. את הבן לעיר ג. (עיר מגורי האב-פ.מ.) בשעה 15:00 ותקבלו בחזרה בשעה 19:00.

 2. ביום ו' יקבל א. את הבן בעיר ד. (עיר סמוך למגורי האם-פ.מ.) בשעה 10:00 בבוקר ויחזירו עד השעה 13:00.

 ג.כמו כן רשאי א. לקבל את הבן כל שבת שניה וכל מחצית החגים ומועדי ישראל…

 ה.כל המועדים הנקובים להסכם זה יהיו נתונים לשינוי בהסכמת הצדדים ואם לא תהיה הסכמה יפנו הצדדים לבית הדין לצורך הכרעה.

 ו.בערבי שבתות וחגים יהיה א. רשאי לקבל את הבן 4 שעות לפני כניסת השבת, בעיר ד., ור. תחזירו מעיר ג. שעתיים לאחר צאת השבת או החג, וכן יהיה א. רשאי לקבל את הבן מחצית מהחופש הגדול בגן הילדים או בתי הספר.

 ז. במידה ור. לא תבצע האמור בהסכם זה בענין ראיית הבן יטיל עליה בית הדין תשלום לא. (על כל פעם סכום השווה לחצי מהמזונות החודשיים).

 ח. ר. מתחייבת להפקיד על כך שלא תעשה כל פעולה למניעת תקשורת בין הבן לא. ומשפחתו (בנוסף לסעיפים לעיל ולהלן) הינו תקשורת טלפונית ופיזית ואף תעודד ותפקיד על קשר זה.  … ".

ראוי לציין עוד הוראה, המופיעה בסעיף 3 להסכם שכותרתו "מזונות"

 "ז. הצדדים מסכימים שכל דיון בעניין הקטין ידון בבית הדין הרבני וכי כלל ההמשכיות יחול על כך ובעיקר על מזונותיו של הבן".

 (ג) בטרם הוגש כתב הגנה, הגיש האב בקשה למחוק על הסף את התביעה, בטענה שהתביעה בסמכות בית הדין הרבני (המרצה 1081/98).

 ביום טז' טבת תשנ"ט 4/1/99 דחיתי את הטענה והוריתי על הגשת כתב הגנה תוך 30 יום מאותו יום.

 הוגשה בקשת רשות הערעור על החלטתי לבית המשפט המחוזי (בר"ע 1016/99) והבקשה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

 (ד) עיקר טענת האם בתביעתה היא שאולצה לחתום על הסכם הגירושין, כפי שהיא טוענת בכתב התביעה.

 "אשר קיפח אותה ואת התובע הן בנושאים הרכושיים… והן בנושאים הקשורים לתובע, דהיינו סדרי הראייה שבינו ובין הנתבע וכן מזונות".   בהסכם נקבע כי סכום המזונות יהיו 800 ₪ לחודש (במקום 1,500 ₪ אשר נפסקו לפני כן בבית המשפט המחוזי ביום 8/7/96); כמו כן נקבעו הסדרי ראייה אשר לטענת האם  :-

 "נוגדים את טובת התובע וגורמים לתובע ולאם נזקים פיזיים ונפשיים. התובע הוא בן שנה ותשעה חודשים והוא עדיין יונק פעמים ביום בערב ובבוקר. האם עצמה עובדת למחיתה. למרות זאת נקבע בהסכם כי הנתבע יקבל את הבן פעמיים בשבוע וכל שבת שניה כאשר על האם, המתגוררת עם התובע בישוב ב., להביא את הילד לעיר מגורי הורי האב אחד משני הביקורים באמצע השבוע וכן עליה להחזירו מעיר הנ"ל במוצאי שבת שבה הילד אמור להיות אצל הנתבע בשבת. 

… לאם אין רכב ועל פי ההסכם עליה להטלטל בתחבורה ציבורית שלוש פעמים בשבוע אחד, מתוך פעמיים בעיר הנ"ל, ופעמיים בשבוע שני, מתוכם פעם בעיר הנ"ל כדי להביא את הילד לאביו. התעללות שכזו נאלצה האם להסכים כדי להשתחרר מנשואיה הכושלים לנתבע".

עוד נאמר בכתב התביעה

 "התובע יוסיף ויטען כי יש לבדוק את כשירותו של הנתבע כדי לקבל את התובע לביקורים וכי בדיקה כזו צריך שתעשה על ידי פקיד סעד בטרם יקבעו הסדרת הראייה והביקור של התובע אצל הנתבע. התובע יוסיף ויטען כי עד לקביעה של הסדרי ראייה על ידי בית המשפט נכבד זה יש להקפיא לחלוטין את הביקורים כפי שנקבעו לחילופין לקבוע ביקורים מפוכחים".

מעורבות פקידות הסעד:

4.א. במקביל להליכים האמורים לעיל, הזמנתי תסקירי סעד.

5.א. תסקיר ראשוני מפקידת הסעד שברשות מקומית ב. נושא תאריך 1/4/98; תסקיר נוסף הוגש ביום 23/4/98.

 ב. תסקיר הראשון הוזכר בקטע בנוגע "הקשר בין הילד לאביו:

 "יש לציין כי לאם פחד מפגיעה פיזית ומינית של האב בילד, שמקורו במסכת נשואין קשה בינהם. על פי הנתונים שבידי איני יכולה לאשר או להכחיש חשש זה".

 על פי המלצות פקידת הסעד, כאשר נוכחתי שלכאורה הסדרי הביקורים לילד אינם לטובתו של הקטין, קבעתי שהביקורים יהיו בעיקר בישוב ב., ובנתיים לא יתקיימו או יצומצמו הביקורים עם לינה.

 6. במהלך הדיונים התברר כי האם הביעה חששות נוספות, בדבר פגיעה מינית של האב בילד, באוזני פקידת הסעד הגב' א.ד. מישוב ב.. ישנה תרשומת על טענות אלו כבר במחצית הראשונה של שנת 98.

 7. הוזמן תסקיר שאמור היה להיות מוגש בתחילת 9/98. ביום כד' אב תשנ"ח 16/8/98 הוציאו פקידות הסעד, הגב' א.ד. מישוב ב. וגברת ב. מעיר ג., בקשה לדחיית הגשת התסקיר:

 "מאחר ואנו בודקים אפשרויות לשינויים בהסדר הביקור הקיים. לצורך עריכת השינויים הוחלט לערוך דיון כולל בשיתוף פקידי הסעד המחוזיים…"

 נתבקשה דחייה עד יום 15/9/98.

 8. אולם ביום כב' אלול תשנ"ח 13/9/98 נתקבל מכתב נוסף מפקידות הסעד: נאמר כי התקיים דיון בו השתתפו פקידי הסעד המחוזיים, הגב' שטיינמץ ומר לובר ופקידות הסעד הגב' ב. וגב' ד..

 "יש לציין כי בחודשים האחרונים מתקיימים ביקורים ופקידות הסעד נמצאות בקשר עם בני הזוג. יחד עם זאת התייעצות הנ"ל העלה צורך לבדיקה מקיפה ויסודית יותר של מסוגלות הורית על מנת להגיע להחלטות לגבי המשך הסדרי הראייה".

 הומלץ בין היתר

 "כי בני הזוג יפנו לבדיקת מסוגלות הורית. תהליך זה יתבצע בשיתוף פעולה עם פקידות הסעד".

 9. ביום ח' טבת תשנ"ט 27/12/98 התקבל מכתב נוסף מאת פקידות הסעד:

 "בעקבות הוראותיה של הגברת יעל הרמל פקידת סעד ראשית, אנו פונים לבית המשפט בבקשה כי בית המשפט יורה על בני הזוג א. לפנות לבדיקת מסוגלות הורית במקום אליו מפנות אותם מפקידות הסעד. הסיבה לבקשה היא על מנת להבטיח את שתוף הפעולה של בני הזוג".

 ואכן הוזמנה חוות דעת כפי שיתואר להלן.

מערכת יחסים בין האב לאם:
10. בכתב התביעה התייחסה האם בצורה לקונית למדי:

 "בשל התנהגותו האלימה והחריגה של הנתבע כלפי האם, לרבות בתקופת הריונה, לא  יכולה האם להמשיך ולהתגורר עם הנתבע, והיא ברחה ממנו עם התובע כשזה היה עולל בן יומו"

 האם מתייחסת להתנהגות האב במהלך הליכי הגרושין והמשא ומתן לקראת הסכם הגרושין, והיא רואה בהסכם עצמו, על ההוראות בדבר הביקורים וההוראות הכלכליות, כשהמשך ההתעללות.

 11. האם בעדותה תארה בעיות בתחום המיני ובתחום ההתנהגותי כבר מליל הכלולות, קושי האב לקיים יחסים בפעם הראשונה, ודרישותיו לקיים יחסים בצורות שראתה כבלתי טיבעיות

 "הוא רצה דרך פי הטבעת ואני לא הסכמתי"

 וכן דרישות לקיום יחסים גם במהלך ההריון ובסוף ההריון

 "הייתי בחודש התשיעי, סוף תשיעי, היינו בסלון, לא זוכרת בדיוק, לפחות זוכרת איפה ישבתי, אז הוא אמר לי בואי אז אמרתי לו שאני לא יכולה עכשיו וזה כואב וזה ממש, אחר כך יומיים המקום נפוח. אני לא יכולה . הוא ניסה לשדל אותי עוד פעם ואמרתי שאני לא יכולה. אמרתי לו שלא אכפת לי כאילו רק לרצות אותו ולעשות כאילו כל מיני דברים אחרים אבל שלא תהיה חדירה. אני ממש מבקשת. אני לא יכולה, הוא אמר טוב בסדר לא יהיה, אמרתי לו תוכל לעמוד בזה, הוא אמר יהיה בסדר. תוך כדי הוא אמר לי אני חודר. מה אגיד לו עכשיו לא? כאילו לא היה בסדר. פחדתי להגיד לו. לא יודעת מה הוא יכול לעשות לי ואז הוא חדר ואחר כך הוא הלך להתקלח".

האם סיפרה על כפייה לקיים מין אוראלי, וקיום יחסים בתקופת נידה. יצויין כי בני הזוג משייכים את עצמם לקהילה הדתית הלאומית; האב בוגר ישיבות ולומד לרבנות, והאישה בוגרת במסגרות החינוך הדתיות.

 היו גם טענות נוספות ואחרות בדבר התעללות מינית.

 כמו כן האם מתארת חוסר שליטה על כעסים על ידי האב, וצעקות והעלבות למיניהם.

 עובדה היא שסמוך לאחר הלידה, בשנת 1996, לא חזרה האם לגור עם האב.

 12. האב בעדותו מכחיש כל הטענות בדבר התעללותו כלפי האם. לדעתו, האם אינה אמינה לכל דבריה; הוא מצביע בין היתר על פסקי דין של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול, אשר בהם התייחסות לאם כשקרנית.

 יצויין כבר עתה שבית המשפט דן בעדים שבפניו על סמך מכלול העדויות,

 "על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

סעיף 53 לפקודת הראיות [ נוסח חדש] התשל"א – 1971. הכרעות בתי הדין הרבניים אשר נגעו לעניינים אחרים, ובפרט למהלכים לקראת הסכם גירושין, אין להן עניין למדידת מהימנותן של העדויות ששמעתי אני.

 13. ואכן בעדותו האב מכחיש כל התנהגות מינית בלתי ראויה. הוא מודה שמידי פעם התרגז, אך הדבר לא הגיע כדי אלימות, מלבד אולי מכה קלה אחת. האב בעצמו דיבר על קשיים של האם, כאשר הוא מצביע על האם כבעלת פחדים וחששות מיניים, ויחס לא מציאותי ליחסים עם גברים:

 "כשהיינו נשואים בהתחלה סיפרה לי הרבה פעמים שהיא לא מסוגלת להסתכל על איבר המין בזמן זיקפה כי זה מפחיד אותה ועושה לה רתיעה".

 14. האם סיפרה על הקשיים שלה לפקידי הסעד, וחלק ניכר מחוות הדעת של מכון "אדם" התיחס לבעיות המיניות בין בני הזוג.

 15. לצורך הכרעה בהליך הזה אני נוטה להאמין שהיו בעיות קשות בענין יחסי המין בין בני הזוג כאשר היו נשואים. כל אחד פירש את התנהגותו של הזולת כפי שפירש. ברור שלאב היו תגובות של כעס, ואולי גם של מעשים, שהאם ראתה כהתעללות; אולם לענין הליך זה, עלי לתת את המשקל המתאים למסקנותיי אלו,בבואי לשקול אם יש לקבוע כי נשקפת סכנה לקטין מהאב, על בסיס התנהגות המינית והאחרת של האב כלפי האם במהלך הנישואין.

התנהגות הקטין:

 16.א. הבסיס המרכזי להתנגדות האם לביקורי האב את הקטין ללא פיקוח הוא תאור התנהגותו של הקטין לאחר ביקורים אצל האב. החשיפה הראשונה של טענות אלו היתה באפריל 1998 והאם דווחה על כך לפקידת הסעד ביוני 1998. אומרת האם בין היתר

 "כבר 10 ימים יש שינויים… יש ענין של פחד צריך כל הזמן קירבה לו. (המטפלת) כאילו מפחד שתעזוב אותו, בוכה הרבה, פעם היה עליז מאוד… זה לא אותו ילד, ו. מאוד דואגת, היום היה קשה מאוד, אתמול בכה מאוד, היום היה גרוע יותר… כל הזמן עם מוצץ בפה, לא אוכל לא משתף פעולה ישן מעט מאוד, מבקש את אמא כל הזמן… התנהגותו מוזרה. לפני 10 ימים לא רוצה שאחליף טיטול ומאז זה קרה כמה פעמים… להתנגדות למפגש עם האב, זריקת חפצים וכעס ומכות לאמא".

 ב. ביום 14.7.98 דיווחה האם לעובדת הסוציאלית שהילד התעורר מתוך סיוטים באמצע הלילה וצרח "לא רוצה, לא רוצה".

 ג. באוקטובר 1998 מדווחת האם לעובדת הסוציאלית:

 "יום שישי הזה לא רצה לשבת בכלל. בשבת ישב על הרצפה וקם ואז אמר: כואב לא. בטוסיק, ואז אמר אבא נתן לא. מכה בטוסיק"…

 "לפני כחודש בערך אחרי פגישה א. נכנס אחרי אמא לשירותים סגר את הדלת ואמר שצריך להיות בשקט, אמא שאלה איפה, א. אמר בבית הכנסת, אמר – אבא בשירותים להיות בשקט… אתמול אמר "לאבא פיפי גדול ולא. פיפי קטן."

 האם מאוד לחוצה מהסיפורים, בגן יש מחיצה… א. לא מסכים להכנס לשם, בדרך כלל יושב בחדר הגדול ולא נכנס לקטן. בבית גם לא אוהב לסגור דלתות ולא מסכים, מאוד קשה לו עם דלתות סגורות".

 כך מתרשומת של עו"ס.

 ד. האם חזרה על התיאורים האלה בעדותה בבית המשפט.

 17.א. האב מכחיש באופן מוחלט כל טענה בדבר התנהגות מינית בלתי נכונה. הוא מסכים שלפעמים לקח את הילד לשירותים בבית הכנסת, סמוך למקום בו היו נפגשים. הוא אכן אמר לילד שצריך להיות בשקט כי מדובר בבית כנסת.

 ב. אכן שניהם היו צריכים לעשות את הצרכים שלהם, הם הגיעו לשיחים, ועשו שם את צורכיהם.

 ג. הוא גם מסכים שפעם נתן לבן מכה בטוסיק כאשר הבן זרק אבנים למרות שהוזהר שלא לעשות כן.

 ד. האב גם הביע השערה שייתכן שיש לילד תולעים, הגורמים לגירוד ולכאבים באזור פי הטבעת.

 ה. בסיכומו של דבר בענין זה, האב מכחיש כאמור כל התנהגות מינית כלפי הילד.

 18. האב מתרץ את טענות האם במספר מישורים.

 19.א. ראשית, הוא טוען לתחילת הליך של ניכור הורי, כאשר הוא מאשים את האם בכך שהיא בודה מליבה טענות כדי להרחיק אותו מבנו. ב"כ האב התבסס בין היתר על ספריו של גרדנר בענין תסמונת הניכור ההורי; אולם לאחר ששקלתי את הנתונים שבפניי, לא נראה שקיימים בפנינו האפיונים של התסמונת. (אציין דרך אגב שאכן נמתחה ביקורת חריפה על ספריו ומאמריו של גרדנר, אשר שם קץ לחייו לא מכבר; אולם התופעה של ניכור הורי קיימת זמן רב, ללא כל קשר עם ספריו ומאמריו של גרדנר).

 אכן האם מבקשת להגביל את הקשר של האב עם הילד, וטוענת טענות חמורות. אולם האפיונים האחרים של התסמונת אינם קיימים, ובפרט יש לציין שהאם לא מנעה באף שלב שהוא את קיום הביקורים בכל צורה שהיא: אכן האב התלונן במשטרה מספר פעמים, סמוך לאחר עשיית הסכם הגירושין ועד אשר היו החלטות בבית משפט זה, שהאם אינה מביאה את הילד בזמן וכי פוספסו מספר ביקורים; אולם לא קיים כאן, מאז התחלת ההליכים בפניי לפני מספר שנים, עדות למניעת הביקורים במתכונת אשר קבע בית המשפט, גם כאשר מתכונת זו חייבה את האם לשינויים בסדר יומה ובפרט באותה תקופה האם היתה צריכה להביא את הילד לעיר ג. או לעיר ד. מישוב ב..

 ב. אכן נטען שהאם גייסה את שירותי הרווחה לצידה, וגם גורמים אחרים, כולל פקידות הסעד בישוב ב.; אולם אין בידי לקבל את הטענה שהאם מעונינת לנתק את הקטין מהאב.

 ג. לא שמענו שהילד הורגל לומר דברים לגנותו של האב, או ששמע מאמו דברים לגנותו, ולא היתה כל ראייה בדבר התנגדות הבן לעצם הביקורים, למעט הסתייגות ראשונית בשלבים הראשונים אחרי פרידה ממושכת, או בגלל שינוי במתכונת או מקום הביקורים.

 20. האב מייחס טענות האם גם למרכיב הנוסף, הקשור לנתוני האישיות שלה ובעיותיה הפסיכולוגיות, זאת כפי שבאו לידי ביטוי בחוות הדעת, תופעות אשר הביאו אותה גם להביא בפני בית המשפט את הטענות בדבר ההתעללות בה, אותן מכחיש האב. לאלה אתייחס בדיון על חוות הדעת. די לציין בשלב זה, שיש חוסר קוהרנטיות בהסתמכות האב על קטעים מחוות הדעת, כאשר הוא לא חוסך את שבט ביקורתו מחוות הדעת כולה ומעושות חוות הדעת בפרט. אולם בשלב זה אציין כי טענות האם בדבר התעללות בקטין עלו סמוך לאחר הסכם הגירושין בתחילת 1998 והגשת התביעה בבית משפט זה, בסוף מרץ 1998.

 21. אציין בשלב זה כי העובדה שהאם שגידלה לבדה את ילדה הראשון, כאשר הוריה ואחיה אינם בסמיכות מקום. בגלל זה קיימות תופעות אצל הילד, אשר יכולות להיות ללא סיבה מובהקת וברורה, כגון שינויים בהתיחסות לאם; שינויים בהתיחסות לגננת ולפעילות בגן, (נטען גם כי הקטין נרתע מאחיה של הגננת, אשר לדברי האם דומה במראהו החיצוני לאב); שינויים ביחס הילד לעשיית צרכים; לעניינים של שקט; לנוכחות האם; חששות עזיבה; סיוטים ושיבושי שינה, וכדומה: כל אלה תופעות שחוזרות מידי פעם אצל תינוקות וילדים קטנים. יתכן שתגובות האם להתנהגות האב, במשתלב עם טענות האם על התעללות האב בה במהלך הנישואין, מסבירות אולי את יחוס התנהגות הילד להתעללות מינית על ידי האב.

 22. אשקלל כמובן, תוך מתן משקל מתאים, את טענות ההורים בנוגע להתנהגות הקטין, במסקנותיי בפסק דין זה.

 מינוי מכון אדם:

 23. ביום יז' טבת תשנ"ט 5/1/99 יצא מכתב, (נ/25) חתום בידי פקידי הסעד המחוזיים, מר לובר וגברת שטיינמץ, לדר' נעמן מאיר, מנהל מכון אדם. נאמר כי ברצון פקידי הסעד

 "להפנות את הזוג א. למבדקי אישיות, לצורך קביעת הסדרי ראייה בין הקטין לבין אביו (הקטין נמצא במשמורת האם).

 לצורך קביעת הסדרי הראייה עולות מספר שאלות שלגביהם אנו זקוקים לאבחון אישיותי. ברצוננו להציג בפניך את השאלות האיבחוניות ואנו מבקשים לפני הפניית בני הזוג לקבל מענה האם ניתן לבצע איבחון לשאלות שלנו ולקבל הערכת מחיר לאבחון זה.

 לגבי האם הגב' ר.א.

 1. האם מדובר באישיות חרדית(כך פ.מ) בצורה מוגזמת (בעיקר מפנטזיות מיניות).

 2. האם מדובר באם סימביוטית עם קשיי פרידה ודיפרנדיאציה (כך פ.מ) בינה וחששותיה ובין בנה הקטן.

 3. יכולת האם לתפוש את בנה כאישיות נפרדת, אשר זקוקה לקשר עם אביו.

 4. האם מדובר באישה שעברה התעללות מינית.

 לגבי האב מר א.:

1. יכולות אבהיות.

 2. יכולת לראות בנו כאישות (כך פ.מ) נפרדת עם צרכים אינדיבדואליים, נפרדים מצרכיו אשר לא מהווה קשר לשמירת קשר עם גרושתו.

 3. האם קיימת פתולוגיה מינית, פנטזיות מיניות קצינויות, פדופיליה.

 4. האם מדובר באישיות כפייתית, נוקשה עם יכולת מועטה בדחיית סיפוקים".

 24. תשובה למכתב זה לא הוצג בפני. אולם בדיון שהתקיים ביום טז' אדר תשנ"ט 4/3/99, העירה האם כי היא מפחדת מאד מכל מיני סיפורים שהילד סיפר,

 "הוא אמר לי שהאבא הרביץ לו, הוא אמר לי ביום שישי אחד, והוא אמר במשך הזמן לא השיב… ואז בשבת בבוקר הכנתי לו פרוסה ולא רצה לאכול, והוא אמר לי כואב לי מאד בטוסיק, אבא נתן לי מכה כואבת בטוסיק, זה היה בקיץ לפני שלושה ימים, היום היה המון סיפורים, הכל דווח לעובדת הסוציאלית, לפני שלושה ימים הוא אמר לי אמא את יודעת יש לי חום, שאלתי אותו מי סיפר לך, הוא אמר אבא, ואמר הלכנו אחרי שיח והתחבאנו ועשינו יחד פיפי, אחר כך הוא אמר לי, אני לא ממציאה כלום".

 25. ב"כ הצדדים הסכימו  שימונה מכון אדם, ולכן הורתי כך

 "5. לכן אני מורה כי מכון אדם, המקובל על שני ההורים, יגיש תוך 60 יום מהיום חוות דעת בנושאים אלה:

 א. מה הם הגורמים אצל האב אם בכלל, לחוסר תקשורת בינו לבין האם, ככל שמדובר בביקורים עם הילד.

 ב. מה עם הגורמים אצל האם אם בכלל לחוסר תקשורת בינה לבין האב, ככל שמדובר בביקורים בינה ובין הילד.

 ג. מה ההשפעה על הילד של הויכוחים בין ההורים בענין סדרי הביקורים.

 ד. האם מי מההורים או ההורים יחד או הילד זקוקים להתערבות מקצועית כדי לשפר את מערכת היחסים בין ההורים, ככל שמדובר בקשר בין האב לילד, ואם כן מה הם הגורמים המתאימים לתת טיפול כזה, כאשר מכון אדם גם יכול ליזום להתחיל טיפולים כאלה אם הדבר יראה נחוץ.

 ה. מה משמעות דברי ההורים לגבי טענות הילד; מה הסבירות שטענות הילד מבטאות ארועים שקראו לו, והסבירות שהטענות מבטאות מצוקה אצל הילד מגורמים אחרים.

 ו. האם המקרה מדגים אפשרות, בהווה או בעתיד, של התפתחות של תסמונת ניכור הורי".

 26. חוות דעת של מכון אדם (להלן "חוות הדעת") נושא תאריך 27/5/99. היא מופנית לגב' ב. וגב' ד. פקידות הסעד, ולא לבית המשפט. העתק ממנו הגיע לבית המשפט ביום 15/6/99.

 27. מסקנות מכון אדם היו שהסדרי הראייה יהיו בפיקוח ובהשגחה פעם בשבוע באמצע השבוע. זאת לאחר שעושות חוות הדעת הגיעו למסקנה שיש חשד לפגיעה מינית של האב בקטין, אשר במהלך הבדיקה האם טענה להתעללות מינית בה על ידי האב כאשר הם היו נשואים, והבדיקות שנעשו במכון אדם אוששו את האפשרות שיש פגיעה בילד.

 לאור מסקנות אלו, שנראו על פניהן מבוססות, אימצתי את ההמלצה ומאז ועד היום האב רואה את הילד בתנאים של פיקוח, כאשר בנתיים גם האב וגם האם נישאו בשנית, והאב רואה את הילד בישוב ה..

 28. דיוני ההוכחות בהליך זה השתרעו על פני למעלה מ20 דיונים ארוכים, בהם נחקרו בעלי הדין, כל אלה שעשו את חוות הדעת של מכון אדם, ופקידת הסעד גב' ד.. ב"כ הצדדים האריכו עד מאד בסיכומיהם, אשר לא הוגשו בהתאם לקצב שקבעתי, כאשר באי כח הצדדים הסכימו לדחות את המועדים מפעם לפעם. מטבע הדברים הכנת פסק דין זה לקחה זמן רב, לאור מורכבות העניין.

הגשת חומר נוסף לבית המשפט:

 29. נתתי מספר החלטות, במהלך הדיונים, לפי בקשת ב"כ האב בעיקר הן לגבי החומר המצוי בתיק לשכת הרווחה, והן חומר הגלם לחוות הדעת. פקידת הסעד, בגיבוי הלשכה המשפטית של משרד הרווחה, וגם אנשי מכון אדם, התנגדו להגשת חומר כל שהוא, מעבר לתסקירים של פקידת הסעד וחוות הדעת כפי שנוסחה.

 30. החלטותיי, אשר חייבו חשיפת החומר, היו מבוססות על השיטה האדורסרית. כאשר בית המשפט נדרש לקבוע מהימנות עדות כל שהיא, עליו לאפשר לבאי כח הצדדים לדרוש מהעדים כי חומר שהביא לידי מתן העדות, יהיה גלוי שקוף וחשוף בפני בית המשפט. כך המצב בעדות של עד רגיל שמעיד על ארוע מסויים, והוא נחקר על מקורות המידע, מה בדיוק ראה ושמע ומה הסיק ממקורות אחרים, ומה הם המקורות האחרים; וזאת על מנת לקבוע את המשקל שיש לייחס לעדות. כאשר מדובר בעניינים שבמקצוע, בית המשפט זכאי וחייב לדעת מה הביא את העד להעיד כפי שהעיד. יתכן שהדבר יכביד במידה מסויימת על בית המשפט, אולם כפי שיתואר להלן, נחשף, על ידי הבאת החומר הגלם מתיקי לשכת הרווחה (אשר חלק ממנו צוטט לעיל) וממכון אדם, חומר שהיה הכרחי כדי לאפשר לי להכריע בסוגיות הקשות שעלו בהליך זה.

 31. במה דברים אמורים? לאור הטענות שהועלו, נדרשה בחינת האישיות של האב והאישיות של האם, ובין היתר נטיותיה של האם (כפי שטען האב) לשקר, לבדות דברים מליבה, להאחז בפנטזיות,להגזים בתאור דברים; ומאידך, נטיותיו של האב (לפי טענות האם), להתעללות מינית בה ובילד, חוסר ריסון וחוסר שליטה על דחפים. היה הכרחי להביא בפני בית המשפט מידע מלא, גם על התנהגות האב כלפי הילד במהלך הביקורים בפיקוח; לגבי דיווחי האם בדבר התנהגות הילד והתנהגות האב; תרשומות שנרשמו אצל פקידי הסעד ועובדים סוציאליים ושיחות עם גורמים אחרים מסביב; וכן תרשומות שנעשו על ידי אלה שבדקו את הצדדים ואת הילד במכון אדם.

 32. חשיפת חומר גלם הכרחי כדי לאפשר לבית המשפט הזדמנות לבחון עד כמה חוות הדעת נקיה מכל טעות, הטייה, פניה, דעה קדומה, וחוסר איזון, מכל העדפה של צד אחד על פני רעהו.

 33. דוגמא מובהקת לחשיבות בדיקת החומר שמאחורי חוות הדעת של מומחים מובאת בע.א. 2558/91 פלונית נגד פלוני, פד"י מז (2) 8. בהליך בבית המשפט המחוזי בת"א – יפו, נדונה שאלת אבהותו של קטין. השופט בערכאה ראשונה בדק את הדרך בה נעשו הבדיקות במעבדה וקבע כי היא לא עמדה באמות המידה המקצועיות אשר יאפשרו תוצאה מבוססת. הסתבר שעל טפסי המחשב עליהם הודפסו תוצאות הבדיקה, הודפסו שמות של גבר ואישה אחרים; שמות בעלי הדין הוספו בכתב יד; וגם תאריכי הבדיקה שנרשמו לא תאמו את מועד הבדיקה שנעשתה. גם מנהל המעבדה הוזמן לחקירה על נוהלי עריכת הבדיקות, ועל כך מופיע בסעיף 6 בפסק דינו של כב' השופט מצא, בבית המשפט העליון.

 "זה מכבר מקובל עלינו, שמסקנתה של בדיקת אבהות עשויה להתקבל לפחות ברובם המכריע של המקרים, כראייה שתוכל להכריע את הדין אף בנגוד למתחייב מכלל הראיות האחרות…. הלכה זו כוחה יפה ביתר שאת כיום, כאשר לתהליך הבדיקה נתווסף נדבך שלישי… המקנה לבדיקה מימד נוסף של וודאות ושל אמינות.

 7. ואולם שטר זה, של הסתמכות כמעט מוחלטת על תוצאותיה של בדיקת אבהות, שוברו בצידו: האפשרות להסתמך על תוצאות הבדיקה כאמינות ללא סייג, תוך ההנחה כי תוצאות אלה משקפות אמת מוצקה וודאית, מותנית בקיומן של ערובות ממשיות לתקינותן המוחלטת של מהלכי הבדיקה על כל שלביה. אכן אם קויימה הבדיקה כהלכה חזקה שתוצאותיה תהוונה – וראויות הן להוות – אמת מדעית מוכחת, שכמעט ואין דרך לחלוק עליה. אך הליכי הבדיקה אינן מחוסנים מפני טעויות, פועל יוצא מכך הוא שההקפדה על תקינות הליכי הביצוע של הבדיקה, כתנאי לקבילות תוצאותיה, הינה ערובה הכרחית וחיונית בהליך משפטי, שדינו אמור להיות מוכרע אך ורק (או בעיקר) על יסוד תוצאותיה של הבדיקה. לעניין זה די בחשש או בסיכוי נראה לעין לטעות בהליכי הבדיקה, כדי להפוך את תוצאותיה לבלתי קבילות".

 34. מכאן ברור שבית המשפט רשאי, על פי בקשת מי מבעלי הדין (כי ההליך האדורסרי מחייב זאת), או אף מיוזמתו הוא, לדרוש ממי שעושה חוות דעת (ויש כמובן לראות בתסקיר לצורך כך כחוות דעת לכל דבר) החומר שעליו התבסס בהגעתם של עושי מסמכים אלה למסקנותיהן.

 35. ההליך בע.א. 2558/91 הנ"ל היה כאמור על בסיס בדיקה מעבדתית אשר רמת האמינות הגבוהה ביותר (אם נעשתה הבדיקה כהלכה) לא היתה שנויה במחלוקת. הדברים נאמרים בעוצמה רבה יותר בעניין של הרפואה הקלאסית. באשר לבדיקות רפואיות רגילות, ראויים לציטוט בפני כב' השופט דוד מועלם בת.פ. (כ.ס.) 1337/91 מדינת ישראל נגד ברצלון ואחרים, פ.מ. תשנ"ז (4) 145 בעמוד 154

  7. "מסתבר שקשה עדותם של רופאים, ובמיוחד כאשר מעידים הם בעניין הנוגע לחבריהם, וזאת מכמה סיבות.

 ראשית מדע הרפואה הינו מהמדעים הנסתרים יותר מן ההדיוטות. בשאלות רפואיות כמעט שאין לנסיון החיים חלק ונחלה. קביעות רפואיות מקבל ההדיוט (אשר בדרך כלל הוא גם אדיוט משום שהוא "החולה") בלא עוררין, יותר מאשר בשטחי מדע אחרים (כמו הנדסה או כימיה) נמצא שהשומע תלוי יותר ויותר בקביעותיו של המומחה, או כן נדרשת זהירות כפולה ומכופלת בבחינת הראיות ובברירת העובדות הנשמעות מפי רופאים. לא נשכח כי "השאלה, אם היתה התרשלות מקצועית מצידו של רופא, עניין הוא לבית המשפט לענות בו ולו שאלה מדעית לחוות דעתם של רופאים". (ע.א. 612/78 פאר נגד קופר פד"י לה (1) 720, 726…