טיפולים נפשיים בילדים הם כמו כוסות רוח למת – ד' מספר על תעשיית ההונאה של הטיפולים הדיאדיים בילדים

ההורה ד' הופנה למכון להתפתחות הילד עקב בעיות התנהגותיות לכאורה של ילדו בגן ע"י פקידת סעד שכפתה עליו ועל ילדו את הטיפול תוך סחיטה ואיומים.

הפסיכולוגית ששגתה באבחון שלה המליצה על טיפול דיאדי בן חצי שנה. הטיפול הוארך לשנה.

בטיפול דיאדי הילד משחק משחקי דמיון עם ההורה וטיפול חסר ביסוס מדעי זה אמור כביכול לפתור בעיות כלשהן…

 

בתחילת הטיפול הגיע הילד למכון עם שיפור ניכר בהתנהגותו בגן. לאחר חצי שנה העביר ההורה למטפלת (עוד עובדת סוציאלית) דוח של הגננת המתאר את השיפור שחל בהתנהגותו של הילד שאף הפך להיות בין הבולטים והמובילים בגן, וזאת בעקבות גישתה הנאורה של הגננת בגן שאף הופתעה לשמוע כי הילד מטופל במכון להתפתחות הילד וטענה כי הטיפול מיותר.

למרות זאת, התעלמה המטפלת מן הדוח של הגננת, והחליטה להאריך את הטיפול לשנה ללא כל הסבר.

 

בתחילת השנה החדשה החל הילד ללכת לגן עיריה. הגננת החדשה ששמעה כי הילד "מטופל" במכון להתפתחות הילד החלה להתייחס אליו כאל ילד "חריג" (כינתה אותו כילד חריג) ושדרה לו אותות שליליים מתאימים. בילד חלה רגרסיה בהתנהגות בגן ובתום שנה של "טיפול" החליט ההורה להפסיק את הטיפול מיוזמתו מאחר והבין כי במהלך שנה שלמה הונו אותו במכון להתפתחות הילד במניפולציה ומתן טיפול שאינו רלוונטי למקרה.

 

במהלך שנה זו התמיד ההורה להגיע עם הילד לטיפולים (50 דקות עם הילד פעם בשבועיים).

בכל מפגש בו היתה אמורה להינתן מעין הדרכה הורית ללא נוכחות הילד, המטפלת מעולם לא דיברה או נתנה ייעוץ כלשהו אלא האזינה לדבריו של ההורה ולאחר מכן תיעדה והקליטה אותם במחשב.

 

עפ"י חוק, זכותם של ההורים לקבל מידע על הטיפול הרפואי והפסיכולוגי בילדיהם והיא נובעת מחובתם כאפוטרופסים לדאוג לשלומם, בריאותם ורווחתם של ילדיהם.

 

המטפלת שנקטה במידור מידע לאורך כל הדרך, מעולם לא הסבירה על מהות הטיפול, מה ואיך הוא אמור לשפר את המצב ה"לא טוב" לכאורה, והסיטואציה היחידה בה הועילה לזרוק עצם של הדרכה היתה בתחילת הטיפול, בה ייעצה להורה את טיפ המאה כי "יש להשתמש בתקשורת ישירה עם הילד" (בתקשורת ישירה הכוונה היא להגיד לילד את המילה "לא" כשצריך מבלי לספק לו הסברים)

 

באחד המפגשים עם הילד, התנהג הילד באופן מסויים וההורה שאל את המטפלת אם יש לה הסבר לאותה סיטואציה ספציפית. המטפלת השיבה כי תספק לו הסבר במפגש הבא שיהיה רק ביניהם. במפגש שהתקיים עימה לאחר מכן, במקום לתת לו תשובה על אותה שאלה כפי שהבטיחה, היא, כמו כל יהודיה טובה, ענתה לו בשאלה: "איזה הסבר לדעתך יש לסיטואציה שאירעה במפגש הקודם עם הילד?…"

 

לקראת סיום הטיפול מיוזמתו של ההורה, העביר לה זה את התרשמותו השלילית מן המערכת ומן הכלים שהיא מציעה וטען לאבחון שגוי וחוסר תקפות מדעית של הטיפולים, וכן את העובדה כי המטפלת ראתה אף תמונה צרה של התנהגותו של הילד, משום שלאורך שנה שלמה צפתה בו בתנאי מעבדה, במשרד הממוזג שלה, 50 דקות בלבד, פעם בשבועיים.

 

המטפלת, כדי לצאת באופן מאניפולטיבי מן המבוכה אליה נקלעה בשל כשלונה המקצועי, ניסתה נואשות למצוא פגמים בהורה וסיימה את טענותיה בתשובת המאה: "אני רואה את המכלול של הדברים…והמעבדה היא למעשה מיקרו קוסמוס…".

__________________________________________________

המלצה להורים: אם ממליצים לכם על טיפול רגשי לילד במכון להתפתחות הילד או בכל מכון שרלטני אחר, פשוט תתעלמו מעצות האחיתופל הללו. טיפולים אלו הם כמו כוסות רוח למת.

 

אם בכל זאת הגעתם לטיפולים כאלו. דאגו להקליט את השיחות ביניכם לבין המטפל, כדי שהקלטות אלו תוכלנה לשמש אתכם מאוחר יותר בתביעה משפטית על רשלנות רפואית או מקצועית או בתביעה על הונאה ורמאות.

הזילות של הטיפולים הדיאדים בילדים ותעשית ההונאה שבהדרכה ההורית

עצם קיומו של מוסד הייעוץ בגן ובבית הספר, קרי עצם ההחלטה להעניק ליועצת פונקציה מוסדית, רשמית וקבועה בחוק, מלמד רבות על יחסו של המוסד החינוכי לילדים. הופעתה של היועצת על במת המוסד החינוכי אינה מציינת שינוי במעמדם של הילדים וביחס אליהם, נהפוך הוא: הופעתה מאפשרת לשכלל את הדיכוי, משום שבמידה רבה איננה אלא עלה תאנה, שתחת מראית העין של מקצועיות ואחריות משמרת ומרחיבה את התעלמותם של המבוגרים מן הילדים.

 

תפקידם של היועצת והפסיכולוג החינוכי מסייע למורים ולגננות לראות עצמם פטורים מאחריות בנוגע לתחושותיהם של הילדים. תפקיד זה מושתת על סתירה: הוא נועד לסייע לילדים אך בה בעת לאפשר את ההתעלמות ממצוקתם. ואולי אין זו סתירה כלל ועיקר, שהרי דלתה הפתוחה לכאורה של היועצת לא נועדה אלא לסגור בפני הילדים דלתות רבות ככל האפשר.

 

כך מתגלה היועצת כחוליה נוספת בשרשרת ארוכה של בעלי תפקידים – פסיכולוגים, מטפלים באמנויות, מורות מסייעות ועוד – שנוכחותם במרחב החינוכי אינה מצביעה על דאגה לרווחתם של הילדים, אלא להפך: היא מציינת את דחיקתם ההולכת ונמשכת ואת התנערותו של החינוך מחובתו כלפיהם. לכל אלה יש להוסיף כמובן את תנאי עבודתה של היועצת או הפסיכולוגית החינוכית, את הלחצים המופעלים עליה, את צרכיה ואת רצונה להשתלב במערכת שבה התקדמות מותנית בתארים ואשר אין בה מקום למקצועיות שאינה אינסטרומנטאלית.

 

טיפול דיאדי הוא סוג של טיפול רגשי כביכול הניתן לילדים בעלי בעיות התנהגותיות לכאורה במסגרת הגן, וזאת באמצעות משחקי דמיון. מטרתו של הטיפול היא "לטפח את הקשר בין ההורה לילד", משום שלטענתם של אנשי המקצוע, הסיבה לכך שילד השוהה בגן במשך 8 שעות תמימות ביום ומתנהג שלא בהתאם לכללי הגן, נעוצה בעובדה כי הקשר עם ההורים עימם שוהה בממוצע כ-4 שעות ביום אינו מטופח דיו…

ובמילים אחרות, את האחריות על תפקודה הכושל של הגננת או המורה המערכת מפילה תמיד על ההורים, ולכן גם כאן, בשל מטרית החיפוי וההסתרה של המערכת, קשה לתבוע גננות ומורות על רשלנות מקצועית.

 

לטיפולים הדיאדיים אין ומעולם לא היה כל ביסוס מדעי לגבי האפקטיביות שלהם. בטיפול הדיאדי ההורה משחק עם הילד במשחקי דמיון ולסירוגין מתקיים לאחר מכן מפגש עם ההורה בו ניתנת לו מעין "הדרכה הורית".

מטרת משחק הדמיון היא אף להרגיע את הילד ולסדר לו את המחשבות בראש…

 

ה"טיפול" במכון להתפתחות הילד למשל, נערך פעם בשבוע במשך 50 דקות ובשבוע שלאחר מכן מתקיים מפגש עם ההורה, אף הוא למשך 50 דקות.

האם טיפול בן 50 דקות פעם בשבועיים אמור להשפיע על ילד השוהה לעיתים יותר מ-8 שעות אינטנסיביות בגן באופן יומיומי? ברור שלא, ולכן גם מן הפאן הזה הטיפול אינו יעיל.

 

כאמור, לטיפול הדיאדי אין שום אחיזה מדעית.

כאשר הטיפול נכשל המטפלים מאשימים את ההורים בחוסר שיתוף פעולה כביכול, או לחילופין מנסים למצוא פגמים בהורים. המטפלים לעולם לא יודו בכישלונם הם.

כאשר חל שיפור בהתנהגותו של הילד, המטפלים לוקחים את הקרדיט הזה לעצמם, למרות שבמרבית המקרים השיפור בהתנהגותו של הילד חל מסיבות אחרות, אם כתוצאה ממעבר לגן אחר, רכישת חברים חדשים, התמתנות עם הגיל ועוד.

 

מעולם לא בוצע מחקר מדעי מסודר עם מדגם גדול בו השתתפה קבוצת בקורת על מנת להוכיח את מהימנותו של טיפול מסוג זה. יתכן כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי אם היה מתבצע מחקר שכזה, היו מגלים כי טיפול כזה אינו יעיל כלל ולמעשה מדובר בתעשייה של הונאה מצד מערכת הבריאות והמערכת החינוכית.

הדמיון בין אבחון פסיכולוגי לקריאה בקפה

על מנת לבצע טיפול רגשי בילד במכון להתפתחות הילד, עליו לעבור אבחון פסיכולוגי. ישנם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים פרטיים אשר מדלגים על השלב הזה ומחליטים על אופן הטיפול ללא אבחון פסיכולוגי או בדיקות אחרות אלא על סמך התרשמותם האישית בלבד.

 

האבחון הפסיכולוגי במכון להתפתחות הילד מתחיל ומסתיים במבחן בן 3 שעות בלבד, שבמהלכו מבצע הילד בתנאי מעבדה סדרת מבחנים כדוגמת מבחני וקסלר, ציורים, CAT ןכן', אשר בסיומם כותב המאבחן דוח פסיכולוגי.

 

לא מעט מאמרים נכתבו אודות זילותם וחוסר תקפותם המדעי של המבחנים הללו, ואולם תהליך האבחון המפוקפק הזה ממשיך להיות שמיש ולחרוץ גורלם של מאות אלפי ילדים לרעה רק משום שפסיכולוגים אינם מסוגלים לבנות כלי בדיקה מדעיים נאותים בשל מוגבלותם המקצועית בנושא שיטות מחקר מדעיות.

 

על סמך 3 שעות בדיקה בלבד, בתנאי ואקום, ללא תצפיתנות ואינטראקציה חברתית עם ילדים אחרים, ללא בחינה במצבים משתנים וסביבות מגוונות, קובע פסיכולוג קליני במכון להתפתחות הילד או פסיכולוג חינוכי מה יהא עתידו של האובייקט המוצג לפניו.

 

הדוח הפסיכולוגי מסתמך לעיתים על דוחות או מסמכים קודמים שהפסיכולוג הצליח להשיג (לעיתים קרובות משכנע את ההורים להביא לו דוחות קודמים וכך זה פועל עליהם ועל הילד כחרב פיפיות). חוות הדעת הקודמות משפיעות לרעה על אופן חשיבתו של הפסיכולוג, מנטרלות את הפאן האובייקטיבי בשיקול הדעת ומעוותות את חוות דעתו שלו, וכך הוא מפרש את תוצאות המבחנים כך שיתאימו למה שנכתב ע"י קודמיו, על מנת שתיווצר חומת התאמה בין כל חוות הדעת.

 

בלא מעט מקרים בהם כתבו פסיכולוגים חוות דעת שהן בלתי תלויות בחוות דעת קודמות משום שנמנע מהם לצפות בדוחות קודמים, נתגלו הבדלים גדולים בפרשנות המבחנים עד כדי סתירות מהותיות בין חוות הדעת השונות. (שוב, הן משום שאבחונים פסיכולוגים אינם כלי מדעי)

 

המהלך היומרני ביותר של מאבחנים אלו הן הפרוגנוזות שהם מספקים בנוגע לילד. אותה פרוגנוזה (ניבוי) הנסמכת על 3 שעות בדיקה בלבד של ילד רך בשנים, לעיתים פעוט, קובעת ביומרנות חסרת גבולות מהו הסיכוי כי הילד יפתח הפרעות התנהגותיות בעתיד.

 

פרוגנוזה זו אינה שונה למעשה מפרוגנוזה של קוראת בקפה, פותחת בקלפים או קוראת עתידות בכדור בדולח, ולכן מבחינה משפטית קיים יסוד סביר להניח כי אבחון פסיכולוגי הוא אקט שיש בו אפקט של רמאות וכי טיפול רגשי לא מוכח יש בו משום הונאה של הלקוח.

מדוע קשה לתבוע פסיכולוגים ועובדים סוציאלים קליניים על רשלנות רפואית

טיפולים פסיכולוגים בכפיה על ילדים

 

לעיתים מופנים ילדים, לכאורה עם בעיות התנהגותיות להדרכה הורית וטיפול רגשי במכון להתפתחות הילד.

 

מי שמפנה את ההורים הללו הם בד"כ גננת שאינה יודעת להתמודד עם ילדים שלא סרים למרותה ואין לה סבלנות להיות קשובה לצרכיהם, ואז היא מטילה את הכשל המקצועי שלה בהורים כדי להסיר מעצמה אחריות לתפקוד הרשלני שלה בגן. זאת אף לנוכח העובדה כי מרבית הגננות אינן מכירות כלל את מהות הטיפולים הניתנים במכון להתפתחות הילד ולמרות זאת ממשיכות להמליץ…

 

אם ההורים אינם משתפים פעולה הגננת או המורה לעיתים מדווחות למשרד הרווחה על מנת להכניס את פקידת הסעד לתמונה ואז זו כופה על ההורים לבצע את הטיפול תוך ניצול פרצות בחוק הנוער וסחיטה ואיומים כי אם לא יבצעו את הטיפול הם ינותקו מילדיהם לעיתים באופן מיידי, תוך העברתם למרכז חירום.

 

במקרים כאלו, כמו גם בסכסוכי גירושין ישנן אף פקידות סעד שמרחיקות לכת ומעבירות את הילד באופן מיידי למרכז חירום תוך גרימת טראומה נפשית קשה לילד.

 

באחד המקרים שתועדו אצלנו איימה פקידת סעד על הורה שאם לא יחתום על מסמכי העברה למרכז חירום היא תדאג לכך שהפסיכיאטר המחוזי יאבחן אותו כחולה נפש וכך לעולם לא יראה את ילדיו.

 

מנגנון ההסתרה של המטפלים הרגשיים

 

בניגוד לרופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים קליניים תמיד מסתירים מן ההורים את משמעות הטיפול הרגשי. הם נמנעים מלתת הסבר על מהותו של הטיפול ואיך הוא יכול לתרום לתהליך. הורים שמבקשים הסבר מקבלים תשובות מתחמקות, כך שבמקום שהמטפל יספק תשובה עניינית הוא מסיט את הנושא, מעביר את המיקוד להורה וגורם לו לזוז מן השאלה הכול כך חשובה הזו ולהתמקד בסוגיות משניות אחרות.

 

במהלך הטיפולים הם מקלידים את "ממצאיהם" במחשב ולעולם לא חושפים אותם בפני ההורים, וזאת על מנת ליצור מידור, חיסיון והגנה על עצמם מפני תביעות משפטיות. זאת, שוב בניגוד לרופאים המחויבים לגלות לפציינט את כל הממצאים אליהם הגיעו.

 

אז מדוע קשה לתבוע מטפלים רגשיים על רשלנות מקצועית

 

בבסיס התירוץ לכפיית הטיפולים הפסיכולוגים בילדים עומדת הטענה כי:

"אם לא מטפלים בשורש הבעיה כבר מגיל צעיר, היא רק תחריף…"

 

על בסיס איזה חוק מדעי הם קובעים כי אכן קיימת בעיה? ואם קיימת כזו, האם קיים טיפול הולם בעל תיקוף מדעי או שמא מדובר בטיפול שהוא לעג לרש (תרתי משמע).

 

תירוץ חסר שחר זה של אנשי מדעי החברה נותן להם לגיטימציה (מגובה ע"י חוק הנוער) לבצע טיפולים רגשיים בילדים, טיפולים שהם עקרים ומסורסים מכל הוכחה מדעית בשם מנטרה הומניסטית לכאורה אשר אינה ניתנת למדידה וכימות. הפאן ה"הומאניסטי" היחיד בתעשיית טיפולים זו הוא הגדלת יכולת ההשתכרות של "מטפלים" אלו ממדעי השרלטנות ודווקא פאן זה כן ניתן לכימות: המון כסף מתגלגל בתעשייה הזו שלא לצורך.

שעת "טיפול" פרטי שכזה מתחילה בכ-250 ₪. בטיפול כזה אין למעשה עלויות, אין עלות חומרי גלם וגרוע מכך אין עלות של אחריות.

 

האם שמעתם על פסיכולוג או עובד סוציאלי מטפל שנתבע על רשלנות מקצועית?

אני לא שמעתי, וזאת משום שדינאמיקת העבודה שלהם מבוססת על כך שאם אין תוקף מדעי לטיפולים אז לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף קשה לתבוע אותם על רשלנות מקצועית.

אם היתה תקפות מדעית אז ניתן היה להוכיח רשלנות מקצועית ע"י הבאת ראיות לכך שהמטפל לא פעל עפ"י הנחיות מדויקות של הטיפול ובכך התרשל בתפקידו.

 

מאחר ואין ביסוס מדעי לטיפולים, לכן גם אין הנחיות מדויקות איך ליישם אותם, ולכן קשה להוכיח רשלנות, ובמילים אחרות הכל פרוץ.

 

טיפול בו לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף לא ניתן לבצע בו בקרה ופיקוח על אופן תפקודו של המטפל הוא טיפול לא ישים ולכן יש לבטלו.

 

בית הדין המשמעתי

 

הקובלנה הינה הליך משפטי לכל דבר ועניין. ועדת המשמעת של משרד הבריאות יכולה להמליץ להתלות את רישיונו של איש הצוות הרפואי (להקפיאו לפרק זמן קצוב), לשלול אותו לצמיתות, לנזוף בו או להעיר לו. 

 

בשנת ‎2000 למשל נדונו בדין משמעתי 40 קובלנות.

 

עניינן התנהל נגד תשעה-עשר רופאים, תשעה רופאי שיניים, שני טכנאי שיניים, רוקח אחד, ארבעה פסיכולוגים וחמש אחיות. ההליכים המשמעתיים בעניינם של עשרה רופאים הסתיימו. רופא אחד, שנתן מרשמים שלא עפ"י החוק, נידון לשישה חודשי התליית רישיון. רופא אחר, שקיבל כספים במרמה, נידון גם הוא לשישה חודשי התליית רישיון.

 

חמישה רופאים, שהואשמו בעבירות מין, נידונו לחודש התליית רישיון ועד שלילתו לצמיתות, בהתאמה. שלושה רופאים נידונו על רשלנות מקצועית, ונפסקו להם חודש התליית רישיון עד שנת התלייה, בהתאמה. נגד שלושה רופאי שיניים הסתיימו ההליכים המשמעתיים – רישיונו של רופא שיניים שנידון על עבירות מין, נשלל לצמיתות. לשני רופאי שיניים, שעניינם נדון על רשלנות רפואית, הותלה רישיונם מחודשיים עד שלושה חודשים, בהתאמה. שני רוקחים, שעניינם נדון בגין רשלנות רפואית נידונו לשלושה חודשי התליית רישיון ועד שישה חודשים, בהתאמה. לשתי אחיות שנידונו בגין רשלנות מקצועית, נפסקו חודשים התליית רישיון, ולאחות נוספת, שנידונה בגין שימוש עצמי בסמים מסוכנים נפסקו בדין המשמעתי שישה חודשי התליית רישיון. 

 

שימו לב כי אף אחד מארבעת הפסיכולוגים לא הורשע.

מרכזי חירום של משרד הרווחה – נתוני חטיפת ילדים לשנים 2005-2006 עפ"י תלמידת כיתה ו' חנה סלוצקי

להלן התפלגות נתוני חטיפת ילדים למרכזי חירום לפי סיבת חטיפה, בשנים 2005-2006, עפ"י מצגת של פקידת סעד

ראשית לחוק הנוער בכנס שהתקיים באילת, קבלו אותה במחיאות כפיים: ח נ ה    ס ל ו צ ק י

מבדיקת הנתונים בגליון אקסל שלנו מתברר שחנה'לה טעתה בסכימת התוצאות וחסרים לנו 25 ילדים. אבל מה זה בעצם משנה לחנה'לה, ילד חסר פה, ילד חסר שם, לא נורא, הם כולם חיילים בלוח שחמט, נזיז אותם לכאן ולשם, אלה ימינה ואלה שמאלה, וכך נקבל עוד ועוד ועוד תקציב באמצעות שימוש במחלת התרצת הנפוצה, שמה "טובת הילד".

פקידת סעד ראשית חנה סלוצקי מרצה בכנס באילת ואינה מסוגלת להציג נתוני סכימה נכונים על ילדים שנחטפו, כאשר מדובר בחשבון ברמה של כיתה ו'. כנראה סבלה מהזנחה קשה מצד הוריה שאולי העבידו אותה בפרך ולא נתנו לה ללכת ללמוד בבית ספר או לחילופין בית הספר זרק אותה בכיתה ו' משום שמנת המשכל שלה היתה בתחתית האוקינוס.

מי שמעוניין להעמיק לגבי מנת המשכל הנמוכה של העובדים הסוציאלים מוזמן להתכבד בנוכחותו של המאמר הלא שנוי במחלוקת: המדרג האקדמי הנמוך של העובדים הסוציאלים.

ולנתונים עצמם שהם כאמור בערבון מוגבל משום שמשרד הרווחה אינו רוצה להוציא דוח מספרי מסודר, בעיקר כשמדובר בדיני נפשות:

שנת 2005

	התעללות פיזית	התעללות מינית	התעללות נפשית	הזנחה	התייתמות עקב אלימות במשפחה	הליכי גירושין	כשל הורי	אחר	סה"כ
שוסטרמן	1	5	2	6		6	3		23
תל אביב	3	1	3	14		5	2	1	29
באר שבע	2	3	1	8		1	3	2	20
קרית אתא	2			13	1	6	6	1	29
אעבלין	2	4		9		3	12	1	31
נווה מיכאל	4	9	6	7					26
חרדי	3	3				2			8
בלב הדסים	7								7
שבתי לוי				18					18
סה"כ	24	25	12	75	1	23	26	5	191
חלק יחסי	12.57%	13.09%	6.28%	39.27%	0.52%	12.04%	13.61%	2.62%	100.00%

שנת 2006

	התעללות פיזית	התעללות מינית	התעללות נפשית	הזנחה	התייתמות עקב אלימות במשפחה	הליכי גירושין	כשל הורי	אחר	סה"כ
שוסטרמן	5	3	2	9		4	12	1	36
תל אביב	4	2	4	21	2	1	3	1	38
באר שבע	1	5	1	12		2	7	2	30
קרית אתא	1	3		14		3	6	2	29
אעבלין	4	3	1	5		2	8	5	28
נווה מיכאל	4	12	6	16		2	1	4	45
חרדי	1			7		3	5		16
בלב הדסים	3		2	1			5		11
שבתי לוי	1	1		22		1		2	27
סה"כ	24	29	16	107	2	18	47	17	260
חלק יחסי	9.23%	11.15%	6.15%	41.15%	0.77%	6.92%	18.08%	6.54%	100.00%

משנת 2005 לשנת 2006 חלה עליה של 36% בחטיפת ילדים למרכזי חירום, מעניין מה קורה היום.

רובם המכריע של מקרי החטיפה הם מקרים של התעללות המערכת בהורים חסרי ישע שאחר כך מתעללת בילדיהם חסרי הישע.

עליה חדה חלה בסיבת הכשל ההורי (בעיות התנהגות של הילד למרות שמדובר בהורים למופת שמעולם לא הרימו יד על הילד), עליה של 80%. חלקם של הילדים בגין סיבה זו מאושפזים אחר כך בכפיה במתקן הפסיכיאטרי נס ציונה, או במתקן הפסיכיאטרי גהה בניצוחה של הפסיכיאטרית מירי קרן או בגנים פסיכיאטרים. בכך חותמים את גורלם של הילדים הרכים הללו למוות נפשי וחוסמים דרכם בחיים לשרות בצבא ועבודה בתפקידים רגישים.

תיאור הסיבות לחטיפה (כולם מקרים אמיתיים שתועדו אצלנו):

סיבות להתעללות פיזית:

• פליק בטוסיק (75% מהישראלים הודו שהם מדי פעם נותנים פליק בטוסיק, בכללם פסיכולוג ילדים באחד מבתי החולים לילדים בארץ שמתפקידו לאתר התעללות אמיתית, רופא ילדים ידוע באחת הערים בארץ ואף טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה).
• הפעלת כח התנגדות (הילד היכה את הזולת וההורה כתוצאה מכך אחז אותו כדי שלא יתפרע).
• הילד רצה לקפוץ לכביש וההורה משך אותו בחוזקה ברגע האחרון כדי שלא יקרה אסון.
• הפעוט קיבל מכה כשנפל ואמר לחוקרים את התשובה הקצרה "כן" לאחר ששאלו אותו את השאלה המכוונת :"אמא או אבא הרביצו לך?"
• תאונה שקרתה בבית והפכה מייד לתלונת שווא במשטרה על התעללות עם כותרות קידוש לבנה בכל אמצעי התקשורת. הילד מכחיש שהוריו התעללו בו אך החוקרים נחושים בדעתם שהילד משקר משום שהוא מפחד מההורים ה"מתעללים".
• ילד ישב במושב האחורי ברכב ובעט בכסא הנהג באמצע הנסיעה. ההורה שנהג הסתובב לשבריר שניה כדי לתפוס לו את הרגל (לא יכל יותר משבריר שניה משום שהיה באמצע נסיעה בכביש מהיר בנתיב השמאלי, כך שגם לא יכל לעצור בפתאומיות, משום שאז היה גורם לתאונת דרכים). ההורה זומן למשטרה לחקירה תחת אזהרה בחשד של תקיפת קטין חסר ישע באמצע נסיעה. התיק במשטרה נסגר מזמן אבל תיק פקידת הסעד לא נסגר והמשפחה מטורטרת עד עצם היום הזה. (עכשיו אתם מבינים למה יש להם "עומס" עבודה?)

סיבות להתעללות מינית:

• הפעוט בן ה-4 ישן במיטה של ההורים (מקרה שאירע לאחרונה)
• הילדה ישבה על הברכיים של האבא
• ההורה יצא מן המקלחת ולא הספיק להתלבש והפעוט בן ה-3 ראה אותו עירום.(מקרה שאירע לאחרונה)
• ההורה נתן לפעוט לילד נשיקה, והילד באותו רגע הזיז את הראש הצידה כך שהנשיקה במקום שניתנה בלחי, ניתנה בשפתיים.

סיבות להתעללות נפשית:

• ההורה אמר לילד שהוא מתנהג לא יפה ובכך העליב אותו.
• ההורה שלח את הילד לחדרו להרגע (כלומר "כלא" אותו בחדרו).
• ההורה הרים קול על הילד ונזף בו על התנהגותו.
• ההורה היה עסוק במשהו ולא התייחס לילד בגינה כשזה קרא לו לבוא לנדנד אותו. (הזנחה רגשית יעני)
• ההורה היה עסוק בשיחת טלפון חשובה כשהילד קרא לו וזה לא ענה לו. (הזנחה רגשית יעני)
• ההורה לא קנה לילד הרבה צעצועים.
• ההורים שמים גבולות "נוקשים מדי".

סיבות להזנחה:

• הילד רזה מדי.
• הילד שמן מדי.
• הילד הגיע עם כתמים על החולצה לגן.
• הילד לא התלקח כל יום, אלא כל יומיים.
• לילד יש כינים
• לילד יש פצעים מסביב לעיניים כתוצאה מיתושים
• ההורים עובדים מאד קשה ומגיעים מאוחר הביתה מהעבודה. במקום להגיע בשעה 4 בצהרים, הם מגיעים בשעה 7 בערב, אי לכך הילד נמצא אצל המטפלת (שהינה אישה מאד אחראית) ובכך מוגדר כילד שהוריו מזניחים אותו…
• הילד הלך לאיבוד בקניון ודווח עליו כילד שהוריו התרשלו בשמירה עליו והזניחו אותו.

סיבות לכשל הורי:

• הילד סוער מדי
• הילד שקט מדי
• הילד מרביץ לילדים בגן (פסיכולוג ילדים באחד מבתי החולים בארץ העיד בפני שכילד היה מרביץ לילדים בגן באופן יומיומי ואף אחד לא העלה על דעתו לחטוף אותו)
• הילד מרביץ להוריו (חנה סלוצקי ציינה סיבה זו כאחת הסיבות לחטיפה)
• ההורים קונים יותר מדי צעצועים לילד ומפנקים אותו יתר על המידה.
• ההורים לא יודעים לשים גבולות.
• הילד שובב מדי ולא מסוגל לשבת על הכסא.
• הילד מתחצף בגן.
• הילד אמר שהוא עצוב וצייר קשקושים על הנייר במקום פרצופים שמחים.

סיבות מטעמי גירושין:

• יקי, ארז תשלימו את החסר

מרכזי החירום של משרד הרווחה – חלום הבלהות של כל ילד בישראל

מרכזי חירום הם מתקנים אליהם מובאים ילדים שהוצאו בכפיה מביתם ע"י פקידי סעד. חטיפת הילד מתבצעת תוך נקיטת שיטות אלימות פיזית ונפשית של עובדי המדינה כלפי הילד חסר הישע והוריו.

ילדים אלו נחטפים ממשפחתם על סמך חשד בלבד של פקידת סעד. זו מגיעה לבית המשפחה בליווי שוטרים, ללא כל אתרעה והכנה נפשית מוקדמת לילד. המשטרה במקרה זה אינה בעלת סמכות ופועלת כמריונטה המבצעת את הוראותיה של הפקידה ללא עוררין. גם אם לא בוצעה עבירה פלילית, בסמכותה הבלעדית והעליונה של פקידת הסעד להשתמש בשוטרים על מנת לעזור לה לחטוף את הילד, וזאת שוב, רק על סמך ספקולציות סוביקטיביות שלה בלבד.

אין צורך בהוכחות, אין צורך בהודאות, אין צורך בראיות, אין צורך בעדויות, אין צורך בהקלטות, אין צורך בחקירות, אין צורך בצו שופט, אין צורך באישור קצין משטרה. מספיק חשד ספקולטיבי של פקידה והנה הילד מוצא עצמו בודד ומבועת במתקן כליאה מנוכר ואימתני, חשוף להתעללויות מצד מטפלים וילדים בוגרים אחרים ומשפחתו אכולה מדאגות.

פקידת הסעד מוסמכת להגיע לכל בית בישראל, בכל שעה, ביום ובלילה, להורות לשוטרים להתלוות אליה ולשלוף ילדים ממיטתם הישר למתקן הכליאה.

ישנם דיווחים רבים על פקידות סעד שמגיעות באמצע יום לימודים לגן ולבית הספר בליווי אנשי משטרה, וחוטפות את הילד מן הכיתה לעיניהם של עשרות מורים ומאות תלמידים, בשעה שהילד חסר האונים מביע התנגדות וזועק זעקות פחד ואימה. מהלך זה גורם לילד טראומה קשה, רומס באופן ברוטאלי את כבודו וזכויותיו ופוער צלקות עמוקות בנפשו של הילד, שבמקרים רבים לעולם לא מגלידות.

הן פקידת הסעד והן בובות השוטרים אינם טורחים אף ליידע את ההורים כי יקיריהם נלקחו מהם, והם מגלים זאת רק כאשר הילד מאחר להגיע הביתה. או אז הם מתקשרים בחרדה רבה לדווח למשטרה כי ילדם נעלם, וזו מוסרת להם באופן יבש כי עובדים סוציאלים חטפו אותו בחסות איזה חוק נוער רקוב או חוק סדרי דין נאלח.

האזינו לעדותה של אם חד הורית שבתה נחטפה מבית הספר ע"י מחלקת הרווחה בעירית תל אביב לאחד ממרכזי החירום הידועים לשמצה. מובא מן התכנית של שמוליק טיאר.

אם הילד שלך מכה אותך הוא יוגדר כילד בסיכון ויישלח כעונש למרכז חירום. אם הילד שלך, בן שנתיים בלבד, מכה פעוטות בגן הוא יישלח לטיפול פסיכיאטרי. מדינת משטרה כבר אמרנו?

אלימות מגיל שנה: ילדים צעירים מכים את הוריהם 
 
מאת רותי סיני, עיתון הארץ,  מאי 2007
        
                                                                            חנה סלוצקי: גישת הרווחה השתנתה  

אביו של י"ג הרבה להכות את אמו. כשהיה בן עשר נעצר אביו, נשפט על אלימות ונכנס לכלא. י"ג המשיך לחיות עם אמו, שהתקשתה להשתלט עליו. זמן קצר אחרי מאסרו של האב, החל בנו להכות את האם. באחד הימים כשהיה בן 11, היכה אותה בעוצמה כה רבה שנזקקה לאשפוז. הילד הוצא מביתו ביישוב בצפון הארץ ונלקח למרכז חירום של משרד הרווחה. אחרי תקופת אבחון הוחלט להעבירו ממרכז החירום לפנימייה טיפולית.

המקרה משקף תופעה הולכת וגוברת, שלא היתה מוכרת לאנשי מקצוע עד לשנים האחרונות, של אלימות מצד ילדים צעירים כלפי הוריהם. לדברי חנה סלוצקי, פקידת הסעד הארצית לחוק הנוער, בשנת 2005 הוצאו מהבית והועברו למרכזי חירום 26 ילדים שנהגו באלימות כלפי הוריהם. ב-2006 גדל מספרם ל-47. חלק מהילדים היו בני תשע או עשר. אבל האלימות כלפי הורים, כפי שמתברר מנתונים שנחשפו אתמול בכנס אילת השלישי להתמודדות עם האלימות בחברה הישראלית מתחילה אף בגיל צעיר בהרבה.

לדברי ד"ר מירי קרן, פסיכיאטרית ילדים ומומחית לבעיות פסיכיאטריות בינקות, 18% מהפעוטות בני שנה עד שנתיים המטופלים ביחידה לגיל הינקות בבית החולים "גהה" בפתח תקוה מופנים לשם בגלל תוקפנות חריגה. בקרב פעוטות בני שנתיים עד שלוש שיעור המופנים מסיבה זו מגיע ל-24%. בסך הכל מדובר ביותר מ-200 פעוטות בשנה.

"התופעה הכי מפוספסת היא של ילדים קטנים שמרביצים להורים", אומרת קרן. "הורים רבים לא מבינים שהם צריכים לעצור את זה, אבל לא במכה. הם חושבים שזה לא נורא, הם אומרים שהילד לא מבין מה הוא עושה. הרבה פעמים הילדים מרביצים תחילה להורים ובהמשך מתחילים להרביץ לאחרים".

בשנים האחרונות סייעה קרן בהקמתן של שבע יחידות לפסיכיאטריה של פעוטות ברחבי הארץ, שאליהן מגיעים מדי שנה כמה אלפי פעוטות. בקרוב ייפתחו שלושה מרכזים נוספים. הילדים מופנים ליחידות על ידי הורים או עובדים סוציאליים, לפעמים אחרי שבמעון לא מוכנים להחזיק אותם, משום שהם מכים ילדים או גננות.

קרן דוחה את טענותיהם של מומחים להתפתחות הילד, שתוקפנות בגילים כה צעירים היא חלק ממהלך התפתחות טבעי. "אם ניתן לילדים האלה להמשיך בהתנהגותם בלא טיפול הסיכוי הוא לפחות 50% שהם יגדלו להיות ילדים ומבוגרים אלימים", היא אומרת. האלימות מוגדרת כהפרעה כשהיא חוזרת על עצמה לעתים ומפריעה לתפקוד הילד והמשפחה, אומרת קרן.

קרן משוכנעת שהילדים המכים מבינים שהם פוגעים בהוריהם. "הם מרגישים רע מאוד עם זה כי הם פוגעים בדמות שהכי אמורה להגן עליהם. לפעמים הם מרביצים כדי לבדוק את יכולת ההורה להגן עליהם ומותחים את החבל. אבל נוצר מעגל קסמים – ישנם הורים שמתחילים להירתע מהילדים המכים, הילדים רואים שהם נרתעים ומרגישים שאין להם על מי לסמוך ואז הם נעשים חרדים ותוקפנים".

מרכזי החירום שאליהם מוצאים ילדים אלימים בגילים מבוגרים יותר נועדו להרחיק ילדים מהתעללות של הורים, לא כדי להרחיק הורים מאלימות של ילדים. סלוצקי אומרת שבעבר הורים התלוננו על ילדים שלוקחים מהם כסף או דורשים מהם להסתלק מהבית – אבל לא תלונות על אלימות של ילדים.

סלוצקי סבורה שבשנה האחרונה חל שינוי בגישה של לשכות הרווחה. להערכתה, לא רק שישנה מודעות לבעיה של ילדים מכים אלא נכונות לספק להורים כלים שיעצימו אותם מול ילדיהם ויעזרו להם להציב גבולות. בין השאר נשלחים ההורים וילדיהם למרכזי הורים-ילדים שם מלמדים אותם להתמודד. "הייתי רוצה שכל הורה שמרגיש שהוא מאבד שליטה ירגיש שהוא יכול לבקש מאתנו עזרה", היא אומרת.

תגובה של רחל האם:

אלימות ילדים היא תוצאה של רשלנות פקידי הסעד

האלימות ההולכת וגוברת של ילדים, היא תולדה של גישה מוטעית של משרד הרווחה לאורך שנים, שלילד מותר הכול, הילד תמיד צודק ואם יש ספק אין ספק ההורה אשם!
הגישה המטורפת הזו(!) פתחה פתח לאינספור תלונות משטרתיות ומול פקידי הסעד של הורים הנמצאים בסכסוך, ולצערי לא רק הורים(גננות מורים פסיכולוגים)
כמה עוד נזק יגרם לילדי ישראל מגישת פקידי הסעד שהם יודעים יותר טוב, יותר מההורה עצמו(מגלויות שונות) מבינים את הילד יותר טוב ובכלל ממילא אף אחד לא מבקר את עבודתם, והם לעולם לא נדרשים לתת דין וחשבון על מעשיהם, רק מקבלים עוד ועוד תקציבים, פעם להוציא את הילד מהבית ואח"כ עוד כסף להחזיר את הילד, פעם למוטט סמכות הורית ופעם להעצים סמכות הורית, בקיצור אין דין אין דיין ואין רווחה ואנחנו ילדינו ונכדינו משלמים את נזקיהם לאורך שנים ודורות.
למה הפסקתם את השביתה?!

גב` סלוצקי- תפנימי: את הבעייה לא הפיתרון!

אבקש להסב את תשומת ליבך פקידה נכבדה שאת מקור הבעייה, (את כממלאת תפקיד לאו דוקא באופן אישי).

עצם קיום סמכות העל של פקידי הסעד היא היא שמחלישה הורים שהם "מספיק טובים"- כהגדרתו של ויניקוט.
ולגבי ההורים הגרועים במיוחד אין כיום למשרד הרווחה שום חלופה טובה שמשקמת את המשפחה- המודל של לשקם ילד בנפרד ממשפחתו הוא מודל בעייתי שלא מוכיח את עצמו.

חלק ניכר מהפתרון יהיה בבקרה איכותית וקפדנית של פעולות פקידי הסעד ושינוי הגישה הארוגנטית שלהם ללא כל בסיס רציונלי.

חוק הנוער עצמו מותיר אך ורק לפקידת הסעד להגדיר ילד בסיכון וזאת רק אם יש דרכי טיפול- במדינת ישראל , ילד יכול לסבול ממצוקה איומה, נפשית ופיסית, אבל אם פקידי הסעד לא מציעים דרך טיפול (מסיבות השמורות עימם) הילד לא יוגדר ככזה. 

Cooperating with Israeli social workers is dangerous

שיתוף פעולה עם פקידי סעד יכול להיות מאד מסוכן לילדים ולמשפחות.

פקידי סעד בד"כ מגיעים לביקור בית עם חיוך רחב, שחקני במה שמתחזים לידידי המשפחה "אנו מהרווחה ובאנו לעזור…". אם החיוך שלהם לא גורם למשפחה לשתף פעולה, הם מגיעים בליווי כח משטרתי.

לעיתים כשבא להם, הם מגיעים לבית הספר, כך סתם באמצע היום, מתי שמתחשק להם וחוטפים את הילדים למתקני כליאה המכונים "מרכזי חירום", וזאת אפילו מבלי להודיע להורים. (בעצם למה להודיע, הרי זו חטיפה לא?)

החטיפה מתבצעת באור יום לעיני מאות תלמידי בית ספר תוך זעקות פחד ואימה של הילד החטוף וחסר הישע.

ההורים המסכנים מחכים ודואגים לילדים, ומשבוששו להגיע הם מתקשרים למשטרה, וזו מוסרת להם כי עזרה לפקידי הסעד לחטוף מהם את הילדים.

החטיפה מעוגנת במסגרת ועדות החלטה או בתי משפט שמסתמכים על תצהירים בלבד של פקידי הסעד. ללא חקירה של הפקידים הללו, ללא ראיות, ללא הקלטות. תצהירים בלבד של עובדים סוציאלים הם אשר קובעים מי ימינה ומי שמאלה.

תצהירים בלבד של עובדים סוציאלים הם אשר קובעים את עתידם של מאות אלפי משפחות וילדים עד יום מותם.

, Social workers routinely enter homes of parents, approaching with smiles.  If smiles won't get them into a home, they go through the inconvenience of getting a warrant and make an armed entry under police escort. 

 When the children are of school age, they usually take the short-cut of picking them up at school and placing them in so called "emergency shelters".  Parents only find out when they frantically call police after the children fail to come home. 

To get a child into long-term abduction, it is necessary to get a court order or activate a decision comission.  This is usually a formality since most welfare targets families that cannot afford legal representation.  Even for those who do hire counsel, the process is a sham. 

In many cases,  there is no testimony, no cross-examination, no discovery, no jury, no rules of evidence.  The material based only on competing affidavits  of the social workers.

הכירו את צוות המקצוענים של אל"י – שומר נפשו ירחק מהם

חברי אל"י קוראים לכל ילדי ישראל להתנתק מהבית והמשפחה ולבוא לטעום את נחת זרועם של מרכזי החירום שלהם. נסו ולא תתאכזבו.

אז מי בצוות?

חניתה צימרין

עובדת סוציאלית אשר בנוסף לתפקידה כראש האגודה, היא אף מרצה לעיתים קרובות באוניברסיטה העברית, משמשת כיועצת למוסדות פיננסיים בנושא של עסקים משפחתיים, משמשת כחברת דירקטוריון קופת חולים.

בחסות ובמימון של לא ידוע מי (אולי בכספי המדינה, אולי בכספי העמותה) הגברת השתתפה בועידות וכנסים בינלאומיים שהיא עצמה ארגנה כדי לקדם את יחסי הציבור שלה ב:
הולנד, צרפת, גרמניה, נורווגיה, אזרבייג'אן, סין, תורכיה, קנדה, אירלנד, צ'כיה, קפריסין, שוויץ, שיקאגו, ניו יורק, וושינגטון, הוואי….

חניתה צימרין אוהבת לטייל בעולם, אין ספק.

בשנת 1996 נבחרה לכהן כ"אחראית מקצועית" של משלחת ישראל לאו"ם. בשנת 1997 פעלה כ"יועצת" במסגרת שיחות השלום הרב צדדיות במזרח התיכון.

פרסמה 4 ספרים ומספר לא מבוטל של מאמרים בכתבי עת מקצועיים. מאמריה רווי שטיפת מוח להמונים, מתבססים על מחקריה ה"מדעיים" שנערכו בדוגמיות של של ילדים שהגיעו בכפיה אל מרכזי החירום הידועים לשמצה שלה.

עמותת אל"י הוקמה בשנת 1979. כאמור לעיל, במהלך הזמן הזה צימרין עסקה במקביל בפעילויות אחרות שאינן קשורות ישירות לעמותה והמצריכות השקעת זמן לא קטנה. האם עלות שכר של 45,000 ש"ח בחדש היא למעשה עבור משרה חלקית?

חניתה צימרין באופן עקבי אינה חושפת את הדוחות הכספיים שלה, דבר שהוא חובה עבור מלכרים. מעניין מה יש לה להסתיר.

ב 15 בינואר 2008 התקיימה ועדה לזכויות הילד שדנה בדרישת הורים לילדים בגיל הרך להתקין מצלמות בגנים ובמעונות יום. חניתה צימרין התנגדה לכך משום שהיא חוששת שזה יוביל גם להתקנת מצלמות במתקני הכליאה שלה בזמנהוף. במרכז החירום של אל"י יש הרבה סודות אפלים.

גלית בן אמיתי

גברת זו היא הפסיכיאטרית של האגודה. גלית בן אמיתי היא פסיכיאטרית ילדים במחלקת הילדים במתקן הכליאה הפסיכיאטרי בנס ציונה ואחראית על יחידת הטראומה לילדים במקום הזה, הידוע לשמצה.

שימו לב איך מדובר במערכת מרושתת היטב. יד שוטפת יד. הגברת הזו שמסממת ילדים במתקני הכליאה בזמנהוף בת"א, הולכת אחר כך לסמם ילדים נוספים במתקן הכליאה הפסיכיאטרי בנס ציונה.

המקרה של שושנה (Shoshana Dances it!)

באתר שלהם מתואר מקרה של ילדה המכונה שושנה שהתייתמה מהוריה בגיל 4.

הילדה התגלגלה ממשפחה אומנת אחת לשניה, עברה התעללויות ע"י המשפחות ולבסוף הגיעה למרכז החירום, שם התנהגה באופן בעייתי, הכתה ילדים, סירבה להיות ממושמעת וכו'. במרכז החירום נתנו לה סמים כדי שהיא תירגע.

סמי הרגעה הם נותנים לילדה קטנה עפ"י מרשם של הפסיכיאטרית שלהם, כדי שיוכלו להשתלט עליה ולהגיד אחר כך שאצלם היא רגועה. סמי הרגעה לילדים זו דרך אחרת לאמר "לא יודע איך להתמודד עם ילד מאתגר, אז נמצא פתרון קל, נאלף אותו בעזרת סמים". סמי הרגעה זה מרשם בדוק להרס בריאותו של הילד. סמי הרגעה פוגעים במח, בלב ובכבד.

גלית אף מומחית בלהמציא הפרעות נפשיות חדשות. באחד מפסקי הדין, הופיעה כעדת הגנה מטעם כת של פסיכיאטרים שטענה כי לתובע יש "הפרעת אישיות בלתי ספציפית".

מישהו מכיר את המושג הזה "הפרעת אישיות בלתי ספציפית"? באיזה קורס לומדים אותו? סמסטר? בית ספר לרפואה?

במאמר בעיתון הארץ הגדילה גלית לעשות וטענה כי תופעת ההשמנה בקרב ילדות שכיחה על רקע של פגיעה מינית בילדות, וזאת בעקבות "מחקר" שעשתה….

אבות שימעו והסכיתו, תקפידו לשמור שהבנות שלכם לא תהיינה שמנות אחרת יאשימו אתכם בהתעללות מינית.

גליתי, את בדיחה עצובה. צריך לשלול לך את הרשיון.

דורית הופמן

דורית חברה בפורומים של הדמוקרטיה המכוונת. בפורומים הללו קמה קבוצה הפועלת לחקיקת חוק הגנים השקופים. במסגרת חוק זה יותקנו מצלמות בכל גן, על מנת למנוע התעללות של גננות.

דורית, למה שלא תגישי הצעת ייעול להוסיף גם מצלמות במתקני החירום שלכם? שכל עם ישראל ידע מה מתחולל מאחורי קירות המבנה בזמנהוף.

הפרעת קשב-ריכוז המצאה של פסיכיאטרים ומערכת החינוך כדי להתפטר מהילד ולזרוק אותו במוסדות של בעלי צרכים מיוחדים ביוזמת פקיד סעד

 הפרעת קשב ריכוז היא מושג הנוגד את טובת הילד.

'הפרעת קשב' היא הפרעה פסיכיאטרית אשר, בדומה לכל ההפרעות הפסיכיאטריות, 'החליטו' עליה בהצבעה של איגוד הפסיכיאטרים ללא כל בסיס גופני ודאי.

למרות שהיא מוצגת כמדעית, אין שום בדיקה גופנית קיימת שהילד עובר כדי לאמת את האבחנה. היא מוצמדת לאלפי ילדים בארץ רק בהתבסס על התנהגותם, וללא קשר לסיבות השונות שעלולות לגרום להתנהגות כזו אצל ילדים.

עצם קיומו של איבחון ל'הפרעת קשב' גורם להורים להאמין שבאמת קיים ליקוי גופני-מוחי-תורשתי-מבני לכל החיים, שאולי אף הם סובלים ממנו היות שאפשר למצוא את מאפייניו כמעט אצל כל אדם.

בפועל מדביקים לילדים תווית של הפרעת קשב על התנהגויות לא רצויות: אם הם מתפרצים לדברי חבריהם, מאבדים דברים בדרך לבית הספר, עוברים בקלות ממשחק למשחק, מניעים את ידיהם ורגליהם במרץ, לא אוהבים להכין שיעורי בית, רגישים לרעשים סביבם ועוד כמה התנהגויות שרואים אצל ילדים רבים בתדירות זו או אחרת.

אפשר לומר בציניות שכל ילד שהוא מנומס ומסודר במחברותיו לא סובל מהפרעת קשב, אבל ילד פרוע ובעל אינטליגנציה גבוהה עלול לקבל 'תווית' הפרעה. למה זה? כי 'מדע' הפסיכיאטריה החליט שכ-15 אחוז מהילדים אינם ניתנים לתיקון, ולכן צריך להגדיר אותם כלקויים. זה נשמע הגיוני?

היות שילדים יכולים לשתף פעולה ולהשתפר, זהו פשע חינוכי להגדיר אותם כלקויים, ובכך להשפיל ולייאש אותם.

תלמיד נהיגה, שנכשל שוב ושוב במבחני הנהיגה שלו, לא נשלח לאבחון פסיכיאטרי אלא מקבל את העזרה המתאימה עד שהוא רוכש את היכולת לנהוג. רוב התלמידים לא מקבלים הזדמנות כזו. הם משיגים ציון של 60 במבחן, ולא מקבלים שום אפשרות ללמוד עוד, ולשפר אותו. 'יש לך רק הזדמנות אחת להצליח' זו גישה מאד מלחיצה ולא חינוכית.

אבחון להפרעת קשב לא עוזר לילד, אלא רק מכפיש ומייאש אותו. האבחון עוזר בפועל רק למערכת, בכך שהוא מאפשר לה לתרץ מדוע היא 'אינה מסוגלת' להתמודד עם הילד. הוא עוזר לה להסיר מעצמה את האחריות להצלחתו ולהעביר אותה להורים או, חמור יותר, לידי הפסיכיאטר והסמים שלו.

במקום שמערכת החינוך תודה בכך שהיא לקוייה ומוגבלת, היא כרתה ברית עם מערכת הרווחה והשיטה הפסיכיאטרית אשר מציגה את חניכיה כלקויים, מכפישה אותם, וכך בוגדת בהם. זוהי פגיעה חמורה בזכויותיהם ומעמדם של אלפי ילדים בארץ. פגיעה זו מכניסה הון עתק לכיסם של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, בעלי מכוני אבחון, אשר משווקים את האבחונים בכל דרך אפשרית.

שיטת הסיווג הפסיכיאטרית חדרה בשנים האחרונות לכל בתי הספר ולכל המוסדות להכשרת מורים דרך חומרי הלימוד בפסיכולוגיה. היא גרמה למורים לנטוש כלים חינוכיים מוכחים לטובת רשימה ארוכה של הפרעות וליקויים שמזרימה ילדים רבים אל מכלאות החינוך המיוחד, שהולכות ותופחות. היועצות החינוכיות מקבלות כולן הכשרה בפסיכולוגיה חינוכית. במהלכה הן לומדות במפורט את רשימת ה'הפרעות' הפסיכיאטריות. את ההפרעות הללו הן מדביקות במקצוענות לכל ילד שעשוי להיות חשוד בהן. מורים, שעדיין משקיעים בתלמידים המתקשים, ומעודדים אותם, מקבלים תגובה של בוז מצד היועצת או הפסיכולוגית, שהרי הילדים הללו 'לקויים במוחם', אז מדוע להתאמץ? הרי 'רק תרופות יעזרו'!

הורים שאינם מוכנים לקחת את ילדיהם לבדיקה האם קיימת "הפרעה" כזו, מדווחים ע"י גורמי החינוך לעובדי הרווחה ואלו כופים על ההורה את הבדיקה, ולא, יוציאו אותו מהבית למרכז חירום או מוסד. ילד כזה ש"מאובחן" ב"תסמין", מוצא עצמו לעיתים תכופות מטופל בסמים פסיכיאטרים ולעיתים מועבר למסגרת מיוחדת שהורסת לו למעשה את החיים לתמיד, וזאת רק בשל העובדה כי התנהג בשובבות.

20 שנה לאחר מכן "חוקרים" מוצאים "קשר מדעי" בין בעיותיו כאדם בוגר לבין האבחנה בילדות, כאשר למעשה הבעיות שפיתח כאדם בוגר, מקורן במערכת החינוך והרווחה שפלטו אותו למסגרות הרסניות ולא ב"הפרעה", שבפועל אינה קיימת, משום שאין לה שום ביסוס מדעי, רק נסיבתי.

מחלקת הרווחה בעירית תל אביב זורקת הורים מביתם הישר לרחוב

האזינו לעדותה של אם חד הורית ל 2 ילדים מתל אביב, שנזרקה מביתה ע"י משרד הרווחה, בטענה שנוכחותה בבית אינה מיטיבה עם אמה החולה. האמא הסתובבה ברחובות וישנה בגינות עד שנתקלה בחברת ילדות שאספה אותה לביתה.

בתה הגדולה של האם נחטפה לפני 10 שנים למרכז חירום בהיותה בת 4, ושהתה במתקן כליאה זה 50 יום עד אשר אמה הצליחה לחלץ אותה משם בצו בית משפט (האם טוענת שצו בית המשפט היווה בזמנו פסק דין תקדימי).

העובדת הסוציאלית שגרמה להוצאתה של האמא מהבית קיבלה אפוטרופסות לא חוקית על הסבתא החולה, וביכולתה להשתלט על נכסיה.

עוד על מעללי עירית תל אביב ניתן לקרוא כאן.

משרד הרווחה אינו ראוי להיקרא משרד הרווחה כי אם משרד הרוע. אינספור מקרים מתועדים על פשעיהם של עובדים סוציאלים אשר לא נופלים ברמת הרוע שלהם מהשטאזי במזרח גרמניה, הסיקוריטאטה ברומניה והקגב ברוסיה.

חלק א' – האמא מספרת לשמוליק טיאר את שעבר עליה

חלק ב' – מאזינה שהיא סטודנטית מתמחה בבית המשפט לעניני משפחה מייעצת לאמא.