מודל ביורוקרטי לחיקוי: האימפריה הסוציאלית

הגדלת תקנים למערכת הסוציאלית תשמש חולייה נוספת בחיזוק המנגנונים שבפועל פוגעים באוכלוסיות החלשות.

 

אסתר הרצוג YNET

 

מי שרוצה להרחיב את אימפריית פקידות הרווחה ולהחליש את השכבות החלשות – שייענה לעובדים הסוציאלים השובתים בדרישה להוסיף להם תקנים.

 

 השביתה הנוכחית מספקת דוגמה נוספת לאופן שבו נבנית מערכת העבודה הסוציאלית כאימפריה ביורוקרטית משגשגת. תולדותיה של מערכת זו יכולות לשמש מודל מעורר התפעלות בלב כל בונה אימפריות פוטנציאלי.

 

כשעם המהפך של בגין קמה ב-1977 ממשלת הקואליציה של הליכוד עם ד"ש והדתיים / חרדים, קיבל ד"ר ישראל כץ לידיו את הנהגת משרד הסעד, שבמהרה שינה את שמו למשרד העבודה והרווחה. האידיאולוגיה השתנתה ממתן סעד, כחסד לנזקקים, לסיוע בזכות לאזרחים שווי זכויות על בסיס קריטריונים אוניברסאליים. המסחרה בין פקיד הסעד לקליינט, שנבנתה לעיתים קרובות על שרירות ליבו של הפקיד והתערבותו הבלתי נסבלת בחיי הקליינט, הוחלפו במתן סיוע קונקרטי, בעיקר כקצבאות, על בסיס זכאות מפורשת ומוגדרת אוניברסלית.

 

אין ספק שמחאות בני עדות המזרח שקופחו ונדחקו לשולי החברה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה הצליחו להביא את בגין והימין לשלטון ותרמו לשינוי הדרמטי במדיניות הרווחה של מדינת ישראל.

 

המשמעות עבור פקידי הסעד / רווחה הייתה הרסנית: הם איבדו את השליטה המוחלטת על משאבי הסיוע לנזקקים. ד"ר כץ, שהיה בעצמו עובד סוציאלי (וממקימי המוסד לביטוח לאומי), שכנע את פקידי הסעד, שחשו כי האדמה נשמטה תחת רגליהם, כי השינוי הוא לטובתם והוא גם מוצדק אידיאולוגית, שהם הרי אנשי מקצוע "טיפוליים" ואין מתפקידם (וכבודם) להתעסק עם חלוקת כסף.

 

לטווח הארוך, ומתוך הסתכלות של לאחר שלושת העשורים האחרונים לקיום המדינה, מתברר שד"ר כץ צדק מאוד. העובדים הסוציאליים השכילו ללמוד את רזי הביורוקרטיה, ואין טובים מהם (ולפחות ממנהיגיהם) להציג דוגמא מושלמת של בניית מערכת ביורוקרטית גדולה ומסועפת לתלפיות, כזו הנשענת באופן שובה לב על אידיאולוגיה הומנית שאין עליה עוררין. במקום "מחלקי קיצבאות" הפכו העובדים הסוציאליים ל"מטפלים".

 

אז איך הפך אסונם של הפקידים הסוציאליים להצלחה מפוארת? יש הסברים רבים להתרחשות זו. אציין פה אך חלק מהם, כפי שכבר כתבתי בעבר: בעזרת סוד ה"מומחיות בטיפול" הם תפסו מונופול שדחק הצידה את הפסיכולוגים, קציני מבחן, עובדי קידום נוער, מחנכים, אחיות ועוד. הם הצליחו להפוך את העבודה הסוציאלית לגילדה המשתלטת בהדרגה על תחומים הולכים ומתרבים; הם הצליחו לשכנע את הציבור בצורך הגובר והאינסופי ב"מומחיותם", בדרך הקלאסית של יצירת "בעיה חברתית מיוחדת המצריכה משאבים מיוחדים".

 

כותרות ענק על סיפורים קורעי לב בלווית סטטיסטיקות מזעזעות סייעו לייצר את הדימוי של מצוקות רבות המצריכות את ההתערבות המקצועית-ייחודית שלהם. דוגמא אחת לכך היא המניפולציות במספרי ילדים ונוער במצוקה (שלפיהם כשליש מאוכלוסיית הנוער בארץ היא "אוכלוסיית יעד" לטיפולם); הם ניכסו פעילות חברתית-וולונטרית לעצמם, כמו למשל פעילותם של ארגוני הנשים בסוגיית האלימות נגד נשים שאותה הפכו לתחום טיפול ש"הצדיק" הקמת מרכזים למניעת אלימות במשפחה; הם ארגנו הפגנות שבהן לא נרתעו מלהשתמש בקליינטים, כאשר איימו בסגירת מוסדות כדי לשכנע את הציבור בצורך בהם;

 

את התקשורת גייסו בהצלחה עצומה ("בזכות" עמיתים המקורבים לראשי השלטון, כמו עליזה אולמרט) במאמציהם לחסום כל ביקורת על המציאות במוסדות רבים בטיפולם (לנוער, לזקנים לחולי נפש) ולעריכת קמפיינים על הצלחה לכאורה בטיפול בסוגיות רווחה וכן לתמיכה בדרישות להגדלת תקנים; הם הצליחו להפוך למומחים כמעט בלעדיים ומרכזיים בעיני בית המשפט בכל הסוגיות הקשורות למשפחה ילדים ונוער;

 

באופן חוזר ונשנה הם מקבעים את הדימוי של עומס בלתי נסבל של תיקים המוטל עליהם. על השקריות של טענה זו למדתי בעבודתי על הוסטל לנערים בראשית שנות ה-90 שהיה מיועד ל-15 נערים אך בפועל אף פעם לא היו בו יותר משמונה נערים, אך הצוות היה גדול יותר ממספר החוסים.

 

הקושי למלא את המוסדות לנערות בקליינטיות, המושמות שם בדרכי כפייה קשות, נחשף זה מכבר. כך גם התברר כי ועדות ההחלטה הדנות בהוצאת בני נוער "במצוקה" מבתיהם, מנקזות אליהן פקידים סוציאליים רבים ל"שעות עבודה" רבות, בטענה של צורך בחוות דעת "מבוססת", כאשר בפועל ריבוי פקידי הסעד משמש להשגת גיבוי הירארכי להחלטות אסוניות של הפקידים "בשטח" עבור ילדים ומשפחות).

 

לא מפתיע, לפיכך, שהמערכת הסוציאלית הייתה היחידה בשני העשורים האחרונים שהצליחה להתרחב בתוך המגזר הציבורי השכיר. סקירת הרשות לתכנון כוח אדם במשרד התמ"ת משנת 2003 מלמדת על כך שבין 1990/1 ל-2002 גדל מספר המועסקים בעבודה סוציאלית ב-75% בתקופה שבה צומצמה דרמטית המועסקים בשירות הציבורי.

 

מסקנה: הגדלת תקנים למערכת הסוציאלית תשמש חולייה נוספת בהגדלת וחיזוק המנגנונים הסוציאליים, שבפועל פוגעים באוכלוסיות החלשות.

 

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל

גדעון ברוידא כותב – במוסף הארץ בכל ההסדרים הממוצעים יש לפחות יום-יומיים שאמא נשארת בלי ילדים

 תמר גלבץ מספרת: "בכל ההסדרים הממוצעים יש לפחות יום-יומיים שאמא נשארת בלי ילדים. זה מזעזע, יש געגועים עצומים. התחושה להיות אמא פחות ימים בחודש היא נוראית" (מוסף "הארץ" 17.11). תודה לתמר גלבץ, על שחשפה בכנות כזאת את התחושות הרעות שעוברות עליה, כשהיא מצויה ללא ילדתה יום או יומיים בשבוע, על פי חלוקת התפקידים עם אביה של הילדה.
ואני שואל: ומה עובר על אבות, שנאלצים להיות מרוחקים מילדיהם מרבית הזמן, על פי חלוקה לא שוויונית מקובלת שכזאת בין הורים גרושים? מדוע אבות חייבים, במרבית המקרים, לוותר על האבהות המשמעותית שהם יכולים לתת לילדים שלהם, רק מכיוון שאמא תמיד נחשבת ל"הורה האמיתי"?

נכתב ע"י גדעון ברוידא מירושלים

אותה הגברת בשינוי אדרת – חטיפת ילדי תימן בראי ההיסטוריה

"מרים סעיד הגיעה לארץ עם תינוק בן עשרה חודשים. עוד לפני העלייה במטוס הוא נלקח על ידי אחות. היא ביקשה והתחננה להאכיל אותו, להניק אותו, אבל האחות סירבה למרות כאב האם. כשירדו מהמטוס ראתה את האחות מתרחקת כשבידיה הילד. היא זעקה 'גנבו לי את הילד' וניסתה לרדוף אחרי האחות. המשטרה עצרה אותה… במקום לעצור את האחות שגונבת ילד הם עצרו את האם המסכנה הזו". אז, והיום אותה גברת, עם אותה עזות מצח, בשינוי אדרת,  פקידות הסעד ניסו להוציא ילדים במרמה -לכתבה