רקע הסטורי
עבודה סוציאלית היא מקצוע חדש יחסית, העוסק בבעיות חברתיות ובסיבות שגרמו להן, על ידי קידום יחידים, משפחות וקהילות מעבר למגבלות ולקשיים בהם הם נתונים.
מטרות העבודה הסוציאלית הן תיווך, סנגוריה על החלש, ייצוגו, וטיפול בו, על מנת שיוכל להתחזק ולהתמודד עם קשייו, זאת תוך התבססות על ערכים חברתיים.
העבודה הסוציאלית כמקצוע, היא אחד מתוצריה החברתיים של המהפכה התעשייתית במאה ה-19. שלושת הצירים שעליהן נעה המהפכה התעשייתית היו תעסוקה, משפחה וחברה.
מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. הדבר הביא אמנם לשיפור מסוים ברמת החיים מבחינה טכנולוגית, אך במקביל הביא ליוקר מחייה, ולכן לעוני הולך וגובר.
לעוני היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. חל מעבר ממשפחות מורחבות לגרעיניות והתקיימה נהירה המונית מהכפרים לערים שגרמה לתחושת בדידות בין השאר עקב אובדן התמיכה הרגשית והכלכלית של המשפחה המורחבת והקהילה המסורתית התומכת. בהדרגה השתנה מבנה הקהילה המסורתית בעלת התמיכה ההדדית ונפגע הסדר המשפחתי המסורתי.
בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב מגדיר עבודה סוציאלית באופן הבא:
'עבודה סוציאלית' הינה פעילות מקצועית מאורגנת לאיבחון ולפתרון בעיות אשר בתחום תפקודם החברתי של בני-אדם. תכליתה של העבודה הסוציאלית להרבות המשאבים העומדים לרשות בני-אדם, לסייע בעיצובה של פעילות הגומלין בין בני-האדם, להעצים את שליטתם על תנאי חייהם ולשפר את איכות חייהם. עבודה סוציאלית דרושה במיוחד במצבים של משבר, של שינויים אישיים וחברתיים, של מגבלות אישיות ושל קיפוח חברתי.
עד כאן ההגדרות התיאורטיות והאקדמיות היפות על ייעודו של העובד הסוציאלי. אבל מה קרה באמת בפועל?
המיתון של שנות ה 50
בשנות ה 50 היה גל עליה גדול, רוב העולים הגיעו ממדינות ערב. העליות הללו הביאו איתן מורשת ומנהגים אשר היו שונים מהאופי שהיה קיים עד כה בארץ ישראל. אנשי העליות הללו אף היו ברובם פחות משכילים מתושבי ארץ ישראל דאז, שחלק הארי שלהם היה ממוצא אירופאי. לתושבי ארץ ישראל היה קשה לקבל את השוני המנטאלי של העולים החדשים והם פירשו שוני זה כמשהו נחות. הראיה הזו שבבסיסה עמדה הדיעה כי העולים החדשים הינם נחותים גרמה לממשל להחליט עבורם מה טוב להם וכי הם צריכים להשתנות ולהתאים את עצמם להווי החיים שהיה קיים בישראל דאז. הממשלה אף החליטה בשבילם היכן יתגוררו ושיכנה אותם במעברות.
בשלב זה נכנסו העובדים הסוציאלים לתמונה.
העובדים הסוציאלים, בשיתוף עם המדינה, ובשם ה"רצון הטוב לעזור", ראו עצמם כפטרונים של ה"פרימיטיבים", נכנסו לכל פינה ופינה של חייהם של העולים וכפו עליהם לשנות את אורח חייהם כדי שיתאים להגדרות שהוכתבו עליהם מלמעלה.
במקום לתת לעולים החדשים לנהל לעצמם את חייהם כפי הבנתם תוך עזרה שהיא בגדר המלצה בלבד, הם השתלטו עליהם ועל חייהם, יצרו תלות מלאכותית של העולים בהם וזה בניגוד גמור להגדרה האקדמית היפה הקובעת כי מטרת העבודה הסוציאלית היא "לסייע ולהעצים את שליטתם של האזרחים על תנאי חייהם".
אחת הנגזרות העצובות של הדיקטטורה הזו היתה איתור הורים שאינם משתפים פעולה עם הרשויות, אינם מגדלים את ילדיהם עפ"י כללים שהוכתבו להם, הגדרתם כהורים שאינם ראויים וניתוקם מילדיהם לצמיתות. חלקם של הילדים הוצאו למוסדות, וחלקם לאימוץ. דוגמא בולטת לארוגנטיות של אותה חברה ישראלית דאז אשר התבטאה באמירה של "הם ואנחנו" היא פרשת ילדי תימן. עולי תימן נתפסו אז (כמו האתיופים של היום) כאוכלוסיה נכשלת אשר אינה מסוגלת לקיים את עצמה ללא שליטה מבחוץ. תיאורית הגזע העליון המשיכה להתקיים כאן בארץ ישראל, 5 שנים בלבד לאחר נפילת המשטר הנאצי.
בשל אי סדר בקליטת העליה הגדולה, נוצרה קבוצה של בעלי שליטה שכללה מספר לא מבוטל של עובדים סוציאלים אשר ניצלה את העובדה כי עולי תימן הם החוליה החלשה במערכת והפעילה מערכת חשאית ומאורגנת היטב לחטיפת תינוקות ממוצא תימני והברחתם למשפחות מבוססות עבור בצע כסף. אנשים אלו מעולם לא הועמדו לדין והצליחו להתחמק מעונש.
חטיפת ילדי תימן היוותה למעשה את יריית הפתיחה למסורת בעלת עשרות שנים המתקיימת עד עצם היום הזה, בה מתנהלת רשת רחבת היקף של עובדים סוציאלים המהלכים אימים על השכבות החלשות, פולשים בכח אל תוך המציאות האינטימית ביותר של חייהם ומכתיבים להם איך להתנהל עם עצמם ועם משפחתם. בפועל אין שום קשר בין סיסמת האקדמיה כי "העובד הסוציאלי צריך לעזור לפרט לשלוט טוב יותר בחייו" לבין המציאות המרה בה העובד הסוציאלי הוא למעשה השולט בחייו של הפרט.
עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי אופי חשיבה מקובע
את עולי תימן של אז מחליפים עולי אתיופיה ויוצאי חבר העמים של היום. לעובדים סוציאלים קשה לקבל אורחות חיים השונים מאורח החיים עליו גדלו והתחנכו. עובדים סוציאלים אינם יודעים לקבל ולכבד את השונה מהם. הוצאת ילדים מהבית נעשית בשם אמירות כמו "העולים החדשים צריכים לחנך את ילדיהם עפ"י הנורמות הישראליות…". מישהו מוכן להגיד לי מהי "נורמה ישראלית"? אין חיה כזו. מעולם לא היתה או הוגדרה במסגרת ועדה, אקדמיה או בית משפט. הנורמות הישראליות הן המצאה סוביקטיבית של העובד סוציאלי היחיד, ארוזה במטען שהביא עימו מבית אבא.
עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך
הדימוי העצמי הנמוך של העובדים הסוציאלים מתחיל באקדמיה ואף מוקדם מכך. דרישות הקבלה של בתי הספר לעבודה סוציאלית הן מן הנמוכות באקדמיה. מדובר על דרישות נמוכות הן ברמת הבגרות, הן ברמת הפסיכומטרי, הן ברמת האנגלית והן ברמת הפרופיל האישי. פירוט כאן.
בהיותי אקדמאית, אני יודעת כי הסטודנטים באוניברסיטה מעריכים באופן שונה את רמת הקוגניציה של חבריהם בהתאם לחוג בו הם נמצאים (למרות שבפומבי הם לא תמיד מצהירים על כך, כדי לא לפגוע בזולתם). קיימת אינטראקציה שלילית בינם לבין סטודנטים מפקולטות אחרות אשר רמת הדרישות בהן גבוהה יותר.
הדימוי העצמי הנמוך שנוצר אצל העובדים הסוציאלים נמצא ברוב המקרים בקורולציה מובהקת עם רמת העצמי הנמוכה שלהם, ובמילים אחרות יש הצדקה מציאותית לדימוי העצמי הירוד. (האופן בו הם רואים את עצמם זהה למי שהם באמת)
אני אישית מאמינה כי עובדים סוציאלים מסויימים שהחלו דרכם בלימודי האוניברסיטה, אכן באו מתוך כוונה אמיתית לעזור לנטרל את תחלואי החברה, אך מהר מאד הסתאבו והבינו כי כדי לשרוד את המערכת עליהם לאמץ את נורמות העבודה המעוותות הקיימות כיום שאין להן שום זיקה לעזרה לזולת, ולא, ייפלטו החוצה.
כדי להעלות לעצמם את הדימוי העצמי, מלמדים אותם כי העולם מתחלק ל – 2 קבוצות בלבד, מטפלים ומטופלים. הם שייכים לאליטת המטפלים וכל שאר העולם הוא נחות ויש צורך לטפל בו (מלשון עגת העבריינים "חכה חכה אני אטפל בך….") ולשלוט בו. יצר השליטה הבלתי מרוסן שקיים בהם, מקורו שוב בדימוי העצמי הירוד. הם כל הזמן מאתרים אוכלוסיות חלשות מהם כדי להוכיח לעצמם שהם בכל זאת איכותיים ("הנה הם נחותים ממני, זה אומר שאני למרות הכל לא הכי נחות").
עובדים סוציאלים מאמצים לעצמם רמות קוגניציה ואינטיליגנציה רגשית שאינן קיימות בהם
ברמה הרגשית: בלא מעט מקרים אנו עדים לעובדים סוציאלים שסובלים מפיצול אישיות. מנסים להכנס לנעליים לא להם. מבצעים אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות על דעת עצמם ומכתיבים לפסיכולוגים, פסיכיאטרים ושופטים מה לכתוב. הציטוטים הללו של עובדים סוציאלים מוכרים לכם? "אתה לא יציב…", "אתה דכאוני…", "אתה חרדתי…", "אתה תוקפני…", "אתה חסר מסוגלות הורית…" ועוד ועוד. הם כבר יודעים טוב יותר מאנשי המקצוע ממה סובל ה"מטופל".
ברמת הקוגניציה: מנסים להיות מתימטיקאים למרות שאין להם, לא את רמת האינטיליגנציה ולא את ההכשרה לכך.
אם תכנסו לתכנית הלימודים לתואר ראשון של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב תראו שבמהלך כל התואר הראשון שלהם, הם לומדים רק 2 קורסים בסטטיסטיקה: שיטות מחקר ומבוא לסטטיסטיקה. שימו לב: רק את המבוא לסטטיסטיקה, כלומר סטטיסטיקה ברמת בגרות.
כל שאר הקורסים הם נטו בתחום מדעי החברה. אז תאמרו לי בבקשה. איך יתכן שאדם כזה שבקושי מבין את המושג "הסתברות", ואינו יודע לבצע מחקר סטטיסטי, מגיע כל שני וחמישי לבית המשפט ואומר לשופט ממקום של ספקולציה כי "בהסתברות כזו וכזו הילד יכול לפתח מחלת נפש….בהסתברות כזו וכזו הילד יהיה בסיכון…." וגרוע מכך, איך יתכן שאותם שופטים משתפים איתם פעולה, ופוסקים עפ"י "הממצאים המדעיים" שלהם? במילים אחרות, עבד כי ימלוך.
עובדים סוציאלים הם אנשים מתוסכלים
עבודה סוציאלית היא מקצוע שאין בו הרבה תהילה. לא ניתן לפתח בה קריירה ואינה תורמת להתפתחות האישית של העוסק בה. עבודה סוציאלית היא מקצוע אפור ושוחק. עבודה סוציאלית מתקשרת לרשות מבצעת ולא לרשות מתכננת וחושבת.
למה הדבר דומה?מי שמתכנן את הבנין הוא מהנדס הבנין. מי שבונה אותו הם פועלי הבנין, עפ"י הוראות שניתנו להם מראש. תסכימו איתי שלחשוב ולתכנן זה הרבה יותר מעניין מאשר לבצע את מה שכבר תיכננו בשבילך מראש. עובדים סוציאלים רבים מתוסכלים כי בהגדרת התפקיד, הם אינם מהווים אוטוריטה בקבלת ההחלטות. הפסיכולוג הוא שמאבחן, הפסיכיאטר הוא שמחליט לגבי התרופות, השופט הוא שפוסק, והם רק פועלי הבנין.
כדי להוריד את התסכול הזה מעליהם, הם פיתחו במהלך השנים מנגנונים שאיפשרו להם לעקוף את המגבלה הזו ולקבל החלטות על דעת עצמם, ואם לא להחליט, אז להשפיע על אותה אוטוריטה איך להחליט. כיום אנו עדים למכונה משומנת היטב ובלתי מרוסנת של פקידי סעד שסמכותם עומדת מעל החוק ומעל לכל שופט עליון. הם עושים מה שבא להם ואיך שבא להם, רומסים כל פרח הנקרה בדרכם ומפריע להם ב"מלאכת הקודש" שלהם. את מה שלא נתנו להם באוניברסיטה, הם לקחו בכח במסגרת החיים בחוץ.
הם מתרבים ומתרבים, ואיתם מתרבות הבעיות
היכן שלא תביט, תמצא אותם סביבך: במשרדי הרווחה, במשטרה, בבתי הסוהר, במעונות קשישים, בבתי החולים לתשושי נפש, במקלטים לנשים מוכות, במוסדות לילדים ונוער, במכון להתפתחות הילד, בעמותות שונות ומשונות הפועלות בשם "ההומאניטריזם וזכויות האדם"… כמו תמנון עם זרועות ארוכות, ידם בכל.
בהתאמה למספרם הגדל והולך, גדלה והולכת רמת העוני, אלימות הנוער, האשפוזים הפסיכיאטרים, הניכור החברתי, השפל במערכת החינוך (תשאלו את קדמן, עוד עובד סוציאלי).
אם רמת התמורות הסוציו אקונומיות השליליות עומדת ביחס ישר לגידול במספר העובדים הסוציאלים, אז לשם מה צריך אותם בעצם? אם הם נמצאים כאן בגדר יועצים או שליטים ולא בגדר אנשי מעשה, אז איזו תועלת צמחה עד כה מעצות האחיתופל שלהם ומהדיקטטורה שלהם?
אז למה הן נגד אבות?
כי הן משליכות על הכלל מחייהן האישיים.
80% מהעובדים הסוציאלים הם נשים. עובדי הרווחה ברשויות המקומיות עובדים בממוצע 75% משרה. (אם היו עובדים משרה מלאה היו עוברים את השכר הממוצע במשק)
תחשבו לרגע מה קורה בחיים האישיים שלהן. הן הלכו ללמוד עבודה סוציאלית. מקצוע חסר יוקרה, חסר אג'נדה ברורה, בעל הגדרות כלליות מדי ולא ממוקדות. מקצוע שיוכל לשלב אמהות במשרה מלאה ללא התפתחות אישית פלוס כמה ג'ובות מהצד ללא השקעה גדולה מדי. נשים קטנות.
את הפרנסה הגדולה מביאים הבעלים שלהן, אלו שעובדים מצאת החמה ועד רבע שעה לפני שהילדים הולכים לישון.
בחיי המשפחה שלהן, האב הוא המפרנס הראשי, הכספומט, והאמא תפקידה לגדל ולחנך את הילדים.
בחיי המשפחה שלהן, האבא, חשוב שיהיה רוב שעות היום בעבודה כדי שיהיה אוכל לילדים. הנוכחות שלו בבית לא חשובה, הוא מתפקד על תקן של דוד. רואה את הילדים ככה, מדי פעם.
בחיי המשפחה שלהן, קיימת דינאמיקה מעוותת בה האב אינו שותף כלל וכלל לגידול הילדים אלא רק האם. ולכן הן לא יכולות לעבוד במשרה מלאה.
בחיי המשפחה שלהן צריך לחנך ולעשות "נו נו נו", ולדידן כלל החברה היא אוביקט שיש "לחנך" ולעשות לו נו נו נו.
הן חושבות כי המודל המעוות והלא בריא הקיים אצלן בבית בו למעשה אין אבא בבית כי אם דוד, מתאים לכלל האוכלוסיה, והן טועות. הן טועות כי הן לא מסוגלות לקבל או להבין אורחות חיים שונים מהן. הן טועות כי הן מקובעות וכלואות בתפיסות עולם עתיקות.
במשפחות בריאות האבות שותפים מלאים לגידול הילדים ולא לחינם אנו קוראים לתא משפחתי "בית אב" ולא "בית אם".
התוצאה: הן מקבלות החלטות עפ"י אורח החיים הלא נורמטיבי הקיים אצלן בבית.
משפחות של עובדים סוציאלים הינן משפחות לא נורמטיביות !!!!
באחד הימים נכנסתי לחנות לבגדי הלבשה תחתונה בישוב בסביבות שעה 1 בצהריים. נכנסתי לתא מדידה בחנות, ובעודי מודדת נכנסה פקידת הסעד, באמצע יום עבודה וביקשה תחתונים לבנה בן ה 11 (הסתתי את הפרגוד לוודא שזו אכן היא). תבינו, אמצע יום עבודה וגברת "עבודת קודש העמוסה" יוצאת לסידורים. אישה נקבה קונה לבן זכר בן 11 תחתונים. תארו לכם שאבא היה קונה תחתונים לבתו בת ה-11, איזו מהומה היתה קמה במדינה. חצי מדינה היתה זועקת (חצי מהמדינה זו אוכלוסיית הנשים) פ-א-ד-ו-פ-י-ל-י-ה, גוואלט!!!
ראיתם איזה חוסר שוויון?
אז למה עשיתי עליכן אנליזה ותייגתי אתכן?
כי זה מה שאתן עושות בחיי היום יום שלכן. לא עוזרות אלא עוסקות הן בעבודה והן בבית בתיוג וקטלוג אנשים. לפני שאתן מתייגות אנשים, נסו להגיע למודעות עצמית שחסרה לכן. נסו להבין מי אתן באמת. אתן עולם הולך ונעלם. אתם עדת נשים קטנות, עקרות בית לא מוערכות שמפילות את תסכולן על האוכלוסיות החלשות.
הפוסל, במומו פוסל.
————————————
רונית, התנועה למען עתיד ילדנו