עדות קשה של הורים שאיבדו את בתם בעקבות מתן סם פסיכיאטרי נגד ADHD

ועוד על הבלוף האופנתי הזה שנקרא "הפרעת קשב וריכוז":

אשפוז פסיכיאטרי של ילדים לא רק שהורס את נפשם הרכה אלא מתייג אותם ולכן חוסם את דרכם למשך כל ימי חייהם להשתלבות בחברה – עוד עדות על זוועות מתקן העינויים בנס ציונה

 מסורת רבת שנים של התעללות צוות המקום בילדים רכים

 

לפני 20 שנה, עברתי את זה בעצמי ע"י מדריכים ואנשי צוות בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, שלמרבה הצער עדיין מסתובבים באופן חופשי.

 

הגעתי לשם, בגיל 6.5, בגלל בעיה  X ובמקום להתמקד בה בצורה עניינית, היו עסוקים שם בלמצוא אצלי כל – מיני בעיות חדשות וסיממו אותי בתרופות, שהשלכותיהן ניכרות עד היום.

 

היה שם מדריך בשם שמעון, שדרך – קבע היה מושך לי בשיער ומטיח את ראשי בקיר.

 

מדריך אחר בשם יוסי סאסי, היה צועק ומכה על דברים של מה בכך. פעם אחת ראיתי אותו מחרים לילדה שעון – יד ומשקפי ראייה, בתור עונש  (מדובר בבריון, המזכיר בצורתו את קוף הגורילה, אבל כנראה שהתנהגותו זו היא בלתי הפיכה.

 

אגב, מנהל המחלקה שאישר את אשפוזי שם (לזכותו ייאמר שלא באופן מיידי, אבל גורמים ממשרד החינוך הפעילו עליו לחץ וגם ההורים שלי נכנעו והעדיפו שלא להיאבק, כפי שנודע לי כעבור שנים) היה ד"ר אברהם ג'ורג' סקלי.

 

מישהו זוכר איך הוא גמר?

קיבל סרטן וירה לעצמו כדור בראש  (ועל זה נאמר:  לא  נורא. קורה…).

 

מתייגים ילדים רכים כמסוכנים וחוסמים את דרכם בחיים לצמיתות

 

נשלפתי לשם ישר מגן הילדים. מראש לא נתנו לי סיכוי והשקיעו מאמצים כדי לתייג אותי כמקרה קשה בכל מחיר.

 

וגם אחר – כך לא קיבלתי הזדמנות ללמוד במסגרת החינוך הרגילה.

הגעתי לשם בגלל שהייתי אלים כלפי ילדים אחרים, הייתי מתבודד ונפנפתי בחפץ באופן בלתי רצוני (אגב, הבעיה הזאת עדיין קיימת!) תוך שאני ממציא סיפורים בקול רם.

 

אבל כאן זה לא נגמר:  עד כיתה י"ב הייתי במסגרות שונות של החינוך  המיוחד ורק בגיל 27, אחרי מאבקים שנמשכו שנים (לא שנתיים ולא שלוש, אלא יותר) הצלחתי להשיג תעודת בגרות.

 

מרגע ש"נס -ציונה" שמו עליי את ידיהם, זה פשוט היה כדור – שלג ובגלל הרישום בתיק כל מקום פסל אותי אוטומטית (כולל הצבא). אפילו יום אחד לא ניסו לראות איך אני מתפקד בכיתה רגילה!!

 

וההשלכות נמשכו גם אחר – כך, כי כשרציתי להשלים בגרות והדבר הצריך

היעדרויות מן העבודה בקיבוץ, ישר אמרו לי:  "אתה רואה שאתה לא כמו כולם? תראה לנו עוד

אחד שלא עובד 8 שעות ביום בגילך וחי על חשבון אחרים" (אם לעבוד 3 משמרות בשבוע במפעל, נחשב "חי על חשבון אחרים").

 

וההורים שלי היו תמימים לגבי זכויותיי, או סתם עייפים מלהיאבק.

 

אם כולם צדקו, אז איך זה שכבר כמה שנים (אחרי שהפסקתי ביוזמתי) אני לא תחת מעקב או טיפול והמשטרה לא תפסה אותי עושה משהו מסוכן או בלתי שפוי?

 

וחוץ מזה, בהחלט! אני בטוח שיש כאן עילה לתביעה משפטית נגד המערכת (אגב, תביעה כזאת, אם תהיה, לא תהיה תקדימית, ככל הידוע לי).

 

חוסר הסובלנות של מערכת החינוך הבזויה להתמודד עם ילדים שובבים

 

אז אולי נכניס למקום כזה כל נהג שמקלל בכביש? אולי נכריז על כל אחד שמתבטא בגסות או ידוע  כקריזיונר כלפי הזולת כעל מישהו שאנשי מקצוע צריכים להציב לו גבולות?

 

ילד נורמאלי משתמש, בד"כ, באוצר מלים תוקפני ואין שום סיבה להפעיל כוחניות כלפי כל מה שנראה למישהו מאנשי הצוות טיפה "שובב" או כעסני.

 

אני הייתי שם, לא עזרו לי מי יודע מה ובטח לא תרמו שום דבר לאיפוק שלי, שהייתי צריך אחר – כך לרסן אותו ממש בעצמי ולהיכנס  לפרופורציות, גם כאשר ממש הוציאו אותי משלוותי.

והיום אני מרשה לעצמי "להיכנס" חופשי בחלאות, ללא ייסורי מצפון.

 

אני פשוט רגיש לכל אדישות בנושא הזה. כשמישהו ציני לגבי עדויות על המתרחש בין כותלי מחנות הריכוז האלה, הדבר מעורר אצלי תגובות שאיש לא יכול לצפות מראש (בערך

כמו מה שיעשה אורי אבנרי אם תפגיש אותו עם מאיר כהנא, או אם מישהו יעז להזכיר באוזני סבא שלי את אנשי הלח"י).

 

סימום ילדים בריטלין על מנת להרדים אותם כמו שמרדימים כלבים

 

לי הריטאלין לא עזר בכלל. זה רק הזיק. החמיר את בעיות הריכוז, הרדים אותי במשך היום וגרם לי לעוויות ולתופעות לוואי  (נקישות שיניים; ללקק כל דבר; גרפס'ים) יותר חמורות מכפי שהיו לי קודם לכן.

 

וכשתופעות הלוואי  החמירו,  האם  המומחים  שטיפלו  בי  העלו  את  האפשרות שהמינון  או  אפילו  התרופה  עצמה  רק מזיקים  לי?

 

מה פתאום?!  היו  מענישים  אותי בתגובה  בלי  למצמץ  אפילו!  ("הנה עוד פעם הילד הזה שעושה גרפסים כל הזמן.  הוא  אף – פעם  לא ילמד!"  וכו').

 

ולפחות בעניין הזה מישהו במערכת היה צריך לתת את הדעת (ובינינו? גם את הדין…).

 

אבל רק בעוד כמה שנים, אחרי שאשרת בצה"ל ואשיג תואר שני. לא יהיה לי לא את הזמן ולא את הכסף, כל עוד אהיה עסוק בשני היעדים הנ"ל.

 

יצחק קדמן מקדם את האינטרסים של יצחק קדמן

 

אגב, לפני כמה שנים (כשהייתי בן 19) פניתי לד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד  (גוף מיותר לחלוטין, שלא עזר עד היום לאף – אחד) והוא דחה אותי על הסף.  חירב'ש  איזה  משהו  על  "חוק התיישנות".

 

חוץ מלהראות את פרצופו מעל מסך הטלוויזיה,  לקמט  את  המצח  ולומר  בטון נחוש:  "אין ספק שהדברים מזעזעים ביותר",  הוא מסוגל לעשות עוד משהו?

 

אה, כן…  אולי  לערבב  את  הקפה  בבוקר  ולהתניע  את  האוטו.

 

ישראל 2008 ממשיכה להתנהל עפ"י דוקטרינה של משטרים אפלים

 

אם אפילו לצה"ל לא מוכנים לקבל אותי?  הפטור הזה  הוא "1:0" לטובת אלה שתייגו

אותי. לא? אז דבר ראשון, המטרה הזו צריכה להיות מושגת  (אחרי שאת היעד של השגת תואר ראשון כבר השגתי).

 

לא אכתוב ספר ביוגראפי כי זה רעיון רע.

משום שיכניסו אותי עוד פעם למסגרת של אנשים עם בעיות התנהגות וקשיי השתלבות בחברה.  כדי  שעובדת  סוציאלית  תלווה  את  סדר  היום  שלי   ותפקח  לי  על  חיי  החברה?

כבר  הייתי  בסרט  הזה…  תאמינו  לי!

 

אעבוד  משמרות  כפולות  כדי  לממן  לעצמי  אבחון ולא  אפול  עוד  פעם  בשום  מלכודת  שתנציח  את  הרישום  המתייג.  בוודאי  ישנן  דרכים  אחרות  ובטוחות  יותר,  כדי  להשיג  את  ההתאמות.

 

לינק מקור