המלצה: הספר "מיתוס גידול הילדים" מאת ג'ודית ריץ' האריס

בספרו ילדים רחוקים המתאר את הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מביתם ע"י רשויות הרווחה, מתבסס רואה החשבון יעקב אליה אף על ספרה הנוקב והמפורסם של הסופרת האמריקנית ג'ודית האריס שהינה בעלת רקע בפסיכולוגיה, ספר המסביר מדוע ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים. 

 

הרעיון המרכזי של הספר

 

הרעיון המרכזי של הספר טוען כי ההורים משפיעים פחות על גידול הילד מאשר החברים איתם הוא מסתובב והביולוגיה היא מרכיב חשוב באישיותו של הילד.

 

לכמה שבחים ראויים הורים שילדיהם יצאו מוצלחים?

כמה אשמה יש להטיל על הורים שילדיהן יצאו בעייתיים?

 

מיתוס גידול הילדים מערער כמה מאמונותינו המושרשות ביותר כל ילדים והורים, ובעיקר את "הנחת הטיפוח", אותה אמונה בלתי מערערת שמה שקובע איך יצאו ילדינו, מלבד הגנים שלהם, הוא הדרך שבה הוריהם מגדלים אותם.

ג'ודית ריץ' האריס מתבוננת במבט רענן על חייהם האמיתיים של ילדים ומראה שהנחת הטיפוח אינה אלא מיתוס תרבותי. בשנינות ובשפה קולחת היא מסבירה

 

מדוע כוחם של ההורים לקבוע איך יצאו ילדיהם מוגבל;

מדוע ילדי מהגרים מדברים בשפה ובמבטא של בני גילם ובאלה של הוריהם;

מדוע תאומים שגדלו יחד אינם דומים זה לזה יותר מתאומים שגדלו בנפרד;

מדוע נער שמבלה את שמונה שנותיו הראשונות עם אומנת ואת עשר שנותיו הבאות בפנימייה יוצא בסופו של דבר בדיוק כמו אביו.

 

בדוגמאות מהפולקלור והספרות ומן המחקר המדעי מציגה האריס את עולם הילדות בכל עושרו ומורכבותו. היחסים עם ההורים ועם האחים חשובים תמיד, אבל הם משתנים מתרבות לתרבות. ואולם צד אחד של הילדות הוא כלל אנושי: משבט הינוממו שביערות הגשם של ברזיל ועד ילדים חירשים בניקראגווה שלומדים לתקשר בפעם הראשונה, מראה האריס את כוחה של קבוצת הגיל לעצב את חייהם של ילדים.

 

הממצאים של סוציולוגים מתבססים על שיטות מחקר פסולות

 

בספר "מיתוס גידול הילדים" יש תיאור מעורר מחשבה של צורת המחקר המאד חובבני של אנשי מקצוע ממדעי החברה כגון פסיכולוגים וסוציולוגים אשר מאמצים לעצמם חשיבה סלקטיבית כדי לאשש את התיאוריות שלהם.

 

ג'ודית טוענת כי רבים מהם משתמשים רק בנתונים שמתאימים לתיאוריה שלהם, מסתמכים על מתאמים סטטיסטיים מלאכותיים ומתעלמים במשך שנים מכך שהתיאוריה שלהם לא עובדת.

 

בפיזיקה ומדעים אמיתיים, המסגרת התיאורטית יכולה להוביל למחקר בכוון מסוים, אך בשום אופן לא להכתיב את התוצאות! מאות פיזיקאים שלא יכלו להאמין ש"אלוהים משחק בקוביות" כדברי אינשטיין על תורת הקוונטים, נאלצו להסכים שהתיאוריה  החדשה הזו, לא אינטואיטיבית ככל שתהיה, עומדת בכל מבחני הניסוי.

תיאוריה היא חשובה, והשכלת הציבור בפרטים הכלליים שלה חשובה אף היא, אבל אין תחליף לבחינה מדוקדקת ואמיתית של התיאוריה.

 

ובמילים אחרות, רוב המחקרים של אנשי מדעי החברה אשר משתמשים לרוב בהטיות אישור, שווים כקליפת השום. עובדה זו מקבלת תוקף רשמי כשמדענים "אמיתיים" בוחנים מחקרים אלו (אמיתיים=ממדעי הטבע ומדעים מדויקים). מתברר שהסוציולוגים קודם מסמנים מטרה ואז משנים את המחקר כדי שיתאים לתוצאה הרצויה. גם אם התוצאות שמתקבלות מוכיחות את ההיפך. (אפקט המגירה )

 

לעובדים סוציאליים למשל יש מדרג אקדמי נמוך. בסילבוס הלימודים שלהם קיים רק קורס מתמטי אחד וברמה תיכונית ושמו מבוא לסטטיסטיקה, ומשום כך הינם למעשה חסרי מסוגלות אקדמית לבצע מחקרים מדעיים וסטטיסטיים, למרות שבפועל ניתנת להם הרשאה לעשות כן.  ולכן, התוצאה היא פרסום של אינספור מאמרים ו"מחקרים" פסולים מיסודם המתבססים על שיטות מחקר לא כשרות (כשל המהמר, כשל הרכבה)

 

הדרכה הורית – בלוף המאה

 

רבים מן הפסיכולוגים מודים בחדרי חדרים כי הייעוץ והטיפולים שהם נותנים כמו טיפולים רגשיים, דיאדיים וכדומה אינם בעלי תוקף מדעי ואינם אפקטיביים למעשה, אך יחד עם זאת הם לא יכולים להודות בזאת בפומבי משום שתעשיה זו של יעוץ וטיפולים מהווה מקור פרנסה לרבים מהם ולכן הם לא יכרתו את הענף עליו הם יושבים.

 

אלה שכן יוצאים בפומבי נגד האסכולות הפוריטניות מוצאים עצמם מחוץ למערכת הקשיחה והמקובעת הזו בה כמעט בלתי אפשרי לשבור סטאטוס קוו וקונסנזוס, מעוות ככל שיהיה.

 

נרי ליבנה מעיתון הארץ מתארת את הספר:

 

פרויד חשב שההורים מעצבים את נפש הילד.

פרויד לא הכיר את ג'ודית ריץ' האריס

 

שנים ומשהו חלפו, עד שביום שישי האחרון הנחתי את ידי על הספר "מיתוס גידול הילדים" שכתבה ג'ודית ריץ' שיצא לאור בספריית "אופקים" של "עם עובד". לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי את קריאתו מזועזעת כולי מהמחשבה שלילדים בגן "בטיש" או גן "רפי", לתלמידי הגימנסיה, בית הספר לאומנויות ובית הספר הפתוח בירושלים, יש חלק לא פחות חשוב מאשר לי בהצלחה הגדולה הקרויה ילדי. כותרת המשנה של הספר "למה ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים" אפילו איננה מתחילה לרמוז על החידוש העצום שהוא מתיימר להכריז עליו.

 

ריץ' האריס קוראת תיגר על הנחת היסוד של הפסיכולוגיה כולה, ההנחה שלפיה לשנים הראשונות של חיי האדם ובפרט למערך היחסים שלו עם אמו ובמידה מסוימת גם עם אביו יש תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו ואופיו של האדם. ההנחה הזאת היא תרומתו, המופלגת, של זיגמונד פרויד להמצאתה של הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה כהשקפת עולם וכשיטת ריפוי וטיפול, והיא מושרשת באופן עמוק ויסודי כל כך בראיית העולם שלנו עד שאי אפשר כמעט לתאר את היצירה והמחשבה האנושית המודרנית בלעדיה.

 

ההנחות שמה שלא בא מהגנים, בא בהכרח מההורים, ושאופן ההתקשרות של התינוק לאמו קובע אחר כך את הדפוס של יחסיו כילד וכמבוגר עם העולם כולו, ושלמעשה אין שום דרך להגזים בחשיבותם של ההורים לעיצוב כל עולמו של ילדם, הן מצד אחד הבסיס המוצק לתחושת "הנחת מהילדים", שמרגישים הורים כל אימת שילדיהם מגיעים להישגים ומצד שני גם הבסיס לרגש האשם האמהי שביסודו הוא תוצאה של מין תחושה מגלומנית (שהפסיכולוגיה כמובן רק מעצימה אותה) הגורמת לנו לחשוב שכל מה שקורה לילדינו הוא באשמתנו.

 

הילדים, על פי ההשקפה הפרוידיאנית, בעצם נולדים חסרי אופי, מוכנים לעיצוב על ידי הוריהם. ריץ' האריס אומרת ההיפך: נפש הילוד איננה לוח חלק ולהורים גם אין שום יכולת לקבוע את אופיים ולעצב את חייהם כמבוגרים.

 

פעם דיברו על "תורשה וסביבה". ה"תורשה" היא המטען הגנטי שאותו מקבל הילד מהוריו וה"סביבה" היא האופן שבו מגדלים אותו הוריו. הביטויים האלה הוחלפו אחר כך בצירוף "טבע וטיפוח" שאומרים בעצם את אותו הדבר. ריץ' האריס תומכת בחשיבות הגנים אבל אומרת שלא ההורים, כי אם החברים בני שכבת גילו של הילד הם שקובעים את אופיו של הילד. משום כך אין כלל טעם ב"טיפוח" על ידי ההורים.

 

ואולי גידול ילדים הוא בעצם תחביב של זוגות מבוגרים חשוכי חיות מחמד?

 

ריץ' האריס למדה פסיכולוגיה אבל עקב מחלה שהכריחה אותה להישאר מרותקת לביתה פרשה מהעולם האקדמי והמשיכה את מחקריה באופן עצמאי כשחברים באקדמיה מסייעים לה במציאת חומר מחקרי. את הרעיונות בספרה, שבאנגלית קרוי "הנחת הטיפוח" (The Nurture Assumption), פירסמה לראשונה ב-1995 בכתב העת "Psychological Review".

 

המאמר זכה אמנם בפרס, אבל פסיכולוגים התפתחותיים התעלמו ממנו. כשהתפרסם הספר ב-1998 כבר התעוררה סערת רוחות. מכיוון שריץ' האריס איננה אקדמאית מוכרת החלו מיד גם תהיות לגבי זהותה. פרופסור אחד מקורנל תהה "האם את אקדמאית? פסיכולוגית קלינית? פועלת מובטלת שבעתות הפנאי שלה כותבת מאמרים פורצי דרך"? ריץ' האריס אומרת שהאפשרות השלישית היתה הכי קרובה למציאות, משום שעד שכתבה את הספר הזה היתה "מחברת מובטלת של ספרי לימוד לקולג'". אבל מאז, ספרה ראה אור ב-13 שפות, והיה רב מכר ברובן; עכשיו גם בעברית.

 

נדמה לי שלהנחה שילדים שונים נולדים בעלי אופי שונה יסכימו לא מעט אמהות, ולא משנה עד כמה ינסו ספרי גידול הילדים והאחיות בטיפת חלב לשכנענו שהכל נעוץ באופן שבו אנחנו מחנכים אותם. קשה יותר לקבל את ההנחה שמה שמעצב באמת את אישיותו של הילד זאת קבוצת בני הגיל שלו. ריץ' האריס מנסה להוכיח את הטענה הזאת בשני שלבים. ראשית היא מפריכה את הההנחה שההורים הם "הסביבה" המעצבת את הילד, כשהיא מדגימה זאת באמצעות ההבדלים בין תאומים זהים שגדלו באותו בית לכאלה שגדלו בבתים נפרדים (מתברר שההבדלים אינם גדולים כל כך) ובאמצעות ההבדלים בין תאומים לא זהים וזהים שגדלו באותם בתים ולכן זכו בדיוק לאותה "סביבה". התאוריה שלה מקבלת חיזוק גם מהעובדה שבניהם של מהגרים נטמעים מהר מאוד והופכים לחלק מהתרבות החדשה בעוד הוריהם סובלים יסורי קליטה ונשארים בניה של התרבות שממנה הגיעו.

 

בשלב השני היא מוכיחה את חשיבותה של קבוצת בני הגיל ושל החיים הקבוצתיים, תוך שהיא מספקת שפע של עובדות מאלפות על טבע האדם, על אנתרופולוגיה ועל התפתחויותיהן של הגישות השונות לגידול ילדים. האדם הוא תוצר האבולוציה וכהומו ספינס הוא מין שחי בקבוצות ושכל התפתחותו תלויה בלימוד חוקי הקבוצה. הקבוצה הזאת איננה יכולה להיות הקבוצה של הוריו כי אם הקבוצה שלו, אומרת ריץ' האריס.

 

מי חינך אתכם להתנהג כך?

 

ילדים מנצחים או מפסידים על פי יכולתם להצליח בסביבה של בני גילם. ילדים מפנימים את דפוסי ההתנהגות של בני גילם משום שהם מזדהים אתם. הם אינם יכולים להזדהות עם הוריהם משום שהוריהם שונים מהם, הם אנשים מבוגרים. ילדים מביאים אל קבוצת בני גילם דברים שלמדו בבית אבל אם תרבותם של חבריהם לקבוצת הגיל שונה משל הוריהם, תרבותם של החברים תנצח. מי שגדלו בקיבוצים שבהם היתה נהוגה לינה משותפת יבינו היטב את המסר של ריץ' האריס.

 

מה זה אומר? זה אומר שעל פי ריץ' האריס הורים מודאגים בצדק מהבחירה של ילדיהם בקבוצות החברתיות שהם רוצים להצטרף אליהן אבל מצד שני אין להורים בעצם שום אפשרות להשפיע על הבחירה הזאת. זה אומר גם שצודקים ההורים שטוענים, כשילדם מסתבך בצרות, שאין להאשים אותם, אלא את החברים של הילד שהשפיעו עליו לרעה. זה אומר גם שבית ספר טוב חשוב לא פחות מבית טוב, שהורים אולי לא יכולים לקלקל הרבה (אלא אם כן הם אכזריים או אטומים או מזניחים, אבל ריץ' האריס מדגישה שהיא מדברת על הורים טובים ואוהבים), אבל מצד שני גם אינם יכולים לתרום הרבה. זה אומר שאין להאשים את ההורים במחדלי ילדיהם ומצד שני גם אין מה לשבח אותם על הישגיהם. תפקיד ההורים הוא לכל היותר לספק לילד גנים, צרכים גופניים, השכלה, תנאי גידול נוחים ואהבה. את כל השאר תעשה ממילא הסביבה.

 

הפסיכולוגיה הפופולארית מאשימה את אבא ואמא, אומרת ריץ' האריס, ואילו היא, כתחליף, מציעה להורים שחרור מאשמה. השחרור הזה הוא מתנה גדולה כשמדובר בילדים שהפכו לבוגרים בעייתיים, אבל הוא נוטל את העוקץ מההנאה האמיתית שבגידול ילדים, הגאווה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מאמינים שבזכותנו הפכו ליצורים מרהיבים כל כך.

 

ריץ' האריס בעצם מרוקנת מתוכן את המושג "הורים טובים". כשמדובר בילדינו אנחנו בסופו של דבר נושאי משך הזרע או אינקובטורים אנושיים ותו לא. לעתים נדמה שהיא רואה את גידול הילדים כסוג של תחביב, תחליף מספק לאנשים שהם חשוכי חיות מחמד. כך היא כותבת: "אל תשימו לב למה שנותני העצות מספרים לכם. אהבו את ילדיכם כי הילדים הם יצורים חמודים, לא מפני שאתם חושבים שהם זקוקים לכך. תיהנו מהם. למדו אותם מה שאתם יכולים ללמדם. הירגעו. אופן התפתחותם אינו בבואה של הטיפול שהענקתם להם. אינכם יכולים לעשותם מושלמים וגם אינכם יכולים להרוס אותם. הם אינם רכושכם לעשותו מושלם או להורסו: הם שייכים למחר".