סיפור חטיפת תינוקת אתיופית מאמא עיוורת ע"י כנופית הרווחה

תגובה מתוך YNET בנוגע לחטיפתה של התינוקת מאימה אל בית היתומים בחיפה.

תקשיבו לסיפור אמיתי שקרה לפני כ 6 שנים. נשבעת ביקר לי שכל מילה נכונה.

בבית הקודם שגרתי בו, היתה לי שכנה אתיופית שהיתה עיוורת, אבל כל המשפחה שלה ושל בעלה תמיד היו איתה ועזרו לה בהכל. יום אחד העובדת סוציאלית החליטה להצמיד לה סומכת אחרי שהאישה ילדה בת. למרות שהיא לא רצתה עזרה, כי בקהילה האתיופית יש הבה עזרה הדדית.

 

בקיצור יום אחד האשה ביקשה מהעובדת סוציאלית סומכת אתיופית שתוכל לדבר איתה בשפתה ולתקשר יותר טוב. וזה היה כל פשעה!! מה עשתה אותה סומכת? שפתאום מצאה את עצמה ללא עבודה? החליטה לנקום! ובגדול!! התלוננה ברווחה שהתינוקת מוזנחת, ושהאמא העיוורת לא יודעת לטפל בה! וזה היה מספיק לאותם עוסיות…. התינוקת כבת שנה אז, נלקחה מהוריה , נחטפה יותר נכון. אם הייתם רואים את המראות הקשים באותו היום, האסוציאציה הראשונה שהיתה עולה לכם בראש היא גרמניה הנאצית!!

 

מזלה של אותה אשה אומללה, שאנשי הקהילה מייד נרתמו לעזור לה, ועורכי דין יצגו בחינם. ואחרי שנים של משפטים, הילדה הוחזרה להוריה, בתנאי שהדוד יהיה אפוטרופוס שלה…. והילדה היתה כבר בת חמש שנים! ולא הכירה את הוריה בכלל… ורק בעזרת המון סבלנות ואהבה היא חזרה מעט לעצמה….

 

ואיפה אתם חושבים שהיא היתה במשך אותם שנים? באיזה ארמון מוקפת משרתים? ממש לא!!!! היא היתה בבית יתומים! כאיו ששם היה לה יותר טוב….אז אם אתם מסתובבים בראשון ל ציון, ורואים ילדה אתיופית שלובת זרועה עם אשה עיוורת… תדעו על מי אני מדברת….

 

מבקשת מוואי נט לפרסם!!! ולא לצנזר!! זה לא הסתה!!! אנשים צריכים לדעת מה קורה למי שמכניס עובדת סוציאלית הביתה!!

המחדלים של משרד הרווחה בנוגע להוצאת ילדים מהבית

מתוך מסמך שהוגש לועדת העליה והקליטה בנושא הוצאת ילדי עולים מן הבית בידי שירותי הרווחה, נעמי מי-עמי, 30 בנובמבר 2005

את פקידי הסעד ממנה בית-המשפט, ובסמכותם להמליץ לבית-המשפט על הוצאת ילד מן הבית במקרה שבו השתכנעו כי טובתו מחייבת זאת. על תפקודם של פקידי הסעד בכל מקרה של החלטה להוציא ילד מן הבית בלא הסכמת ההורים (לפי חוק הנוער) נמתחת ביקורת קשה.  להלן הטענות העיקריות:

• סמכויות גדולות מדי מרוכזות בידי פקידי הסעד, וידם "קלה מדי" בהחלטה להוציא ילדים מן הבית ולהכריז על ילדים בני-אימוץ.

• הנפגעים העיקריים ממצב זה הם מהשכבות החלשות, כמו עולים חדשים, שנוסף על קשיי הקליטה האחרים יש להם בעיות תקשורת עם עובדים סוציאליים שאינם יודעים את שפתם ומייצגים מנטליות ותרבות שונות משלהם.

• חוסר ייצוג הולם להורים בהליך המשפטי: לשכבות החלשות, כמו משפחות העולים, אין יכולת כלכלית להשיג לעצמם סיוע משפטי הולם. כאמור, מי שידו אינה משגת שכירת שירותי עורך-דין זכאי לסעד משפטי מן המדינה; את המדינה – כלומר את הצד שכנגד – מייצג בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה. ההורה, שלא תמיד יודע על זכותו להיות מיוצג, והוא נעדר מיומנות בניהול השיח המשפטי, נמצא בעמדת נחיתות בהליך המשפטי לעומת המדינה,  וגם הסעד המשפטי המתקבל מן המדינה אינו שווה ערך לייצוג עמדת המדינה. בישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ב-13 במרס 2002 אמר השופט אלון גילון: "בהרבה מאוד מהמקרים ההורים לא מיוצגים. הם מגיעים לבית-המשפט אחרי שהוציאו את הקטין. כעבור שבעה ימים חייבים להגיע לבית-המשפט. במקרה שיש ייצוג מתנהל דיון, כמו כל דיון אחר. השופט שומע את שני הצדדים ונותן את ההחלטה שלו, אבל יש הרבה מאוד מקרים שההורים לא מיוצגים, ופה נוצרת בעיה… בית-המשפט בחלק מהמקרים מפנה אליו  [אל עורך-דין] לסיוע משפטי, אבל גם השבעה ימים האלה הם לא מספיק זמן לסיוע המשפטי כדי להתארגן וגם למנות מישהו וגם ללמוד את התסקיר כדי להופיע בדיון הראשון מוכנים… יכול מאוד להיות שצריך להתקין באיזשהו מקום תקנה שתחייב שהורים שלא מיוצגים יקבלו סיוע משפטי… ייתכן שצריך להתקין תקנה שחייבת להיות חובת ייצוג… אין דבר כזה שההורים לא נמצאים. הדיון מתקיים במעמד שני הצדדים. אמרתי שלא תמיד ההורים מיוצגים, ורצוי בתיקים כאלה שיהיה ייצוג. שומעים את ההורים, אבל אני לא כל כך בטוח שההורים יודעים לקרוא את התסקיר, ולכן אני חושב שחייבת להיות חובת ייצוג… נכון שלשופטים קשה כשההורים לא מיוצגים והם מופיעים בפני נציגי משרד העבודה והרווחה, ואז בית-המשפט מנסה להיות "עורך-הדין" שלהם, אבל זה קשה, ולכן אני חוזר עוד פעם על מה שאמרתי בהתחלה: ייתכן שצריך לשקול שבדיונים האלה שני הצדדים יהיו חייבים להיות מיוצגים".

• במקרים רבים הוצאת ילדים מן הבית נעשית בשגגה, ואז, גם אם הילד יוחזר למשפחתו אחרי תקופה, הנזק שנגרם לו ולמשפחה כולה הוא בלתי הפיך.

• לעתים הוצאת ילד אחד מן הבית מביאה בעקבותיה, אוטומטית, את הוצאת הילדים האחרים, בלא בדיקת כל מקרה לגופו. לעתים המשפחה מבקשת את עזרת שירותי הרווחה בנושא אחר ולפתע מתחילים להוציא את ילדיה מן הבית.

• ילדים משלמים מחיר כבד כשהם ניתקים מהוריהם בפתאומיות, גם במקרים שבהם המדינה קובעת שנשקפת להם סכנה מיידית בשל אחריותם הלקויה של ההורים. הקשר של ילד להוריו מורכב הרבה יותר מההגדרה החד-משמעית שגלומה בניתוק מוחלט ביניהם. ההכרעה בין הכאב שכרוך בניתוק הילד מהוריו ומזהותו המולדת לבין הצורך בהגנה עליו מחייבת שיקול דעת והקפדה רבה.

• חוסר שקיפות והעדר ביקורת חיצונית על פעולות העובדים הסוציאליים (למשל: ועדות ההחלטה לא נתנו למשפחות לעיין בפרוטוקול שלהן).

• בעיית ניגוד עניינים: "השירות למען הילד", שהוא השירות היחיד בארץ אשר עוסק באימוץ, הוא בבחינת כתובת יחידה לשתי קבוצות אוכלוסייה שהאינטרסים שלהן מנוגדים. מצד אחד קבוצת ההורים המולידים, אשר נלחמת על זכותה לגדל את ילדיה, ומצד שני קבוצת המועמדים, אשר משתוקקים לאמץ ילד. האפיונים של שתי הקבוצות שונים – ככלל, קבוצת המועמדים לאמץ היא משכבה חברתית מבוססת יותר מקבוצת ההורים המולידים, ועל כן היא חזקה יותר מבחינה חברתית ויש לה לובי חזק.

קווים לדמותה של העובדת הסוציאלית הישראלית

רקע הסטורי

 

עבודה סוציאלית היא מקצוע חדש יחסית, העוסק בבעיות חברתיות ובסיבות שגרמו להן, על ידי קידום יחידים, משפחות וקהילות מעבר למגבלות ולקשיים בהם הם נתונים.

 

מטרות העבודה הסוציאלית הן תיווך, סנגוריה על החלש, ייצוגו, וטיפול בו, על מנת שיוכל להתחזק ולהתמודד עם קשייו, זאת תוך התבססות על ערכים חברתיים.

 

העבודה הסוציאלית כמקצוע, היא אחד מתוצריה החברתיים של המהפכה התעשייתית במאה ה-19. שלושת הצירים שעליהן נעה המהפכה התעשייתית היו תעסוקה, משפחה וחברה.

 

מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. הדבר הביא אמנם לשיפור מסוים ברמת החיים מבחינה טכנולוגית, אך במקביל הביא ליוקר מחייה, ולכן לעוני הולך וגובר.

 

לעוני היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. חל מעבר ממשפחות מורחבות לגרעיניות והתקיימה נהירה המונית מהכפרים לערים שגרמה לתחושת בדידות בין השאר עקב אובדן התמיכה הרגשית והכלכלית של המשפחה המורחבת והקהילה המסורתית התומכת. בהדרגה השתנה מבנה הקהילה המסורתית בעלת התמיכה ההדדית ונפגע הסדר המשפחתי המסורתי.

 

בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב מגדיר עבודה סוציאלית באופן הבא:

 

'עבודה סוציאלית' הינה פעילות מקצועית מאורגנת לאיבחון ולפתרון בעיות אשר בתחום תפקודם החברתי של בני-אדם. תכליתה של העבודה הסוציאלית להרבות המשאבים העומדים לרשות בני-אדם, לסייע בעיצובה של פעילות הגומלין בין בני-האדם, להעצים את שליטתם על תנאי חייהם ולשפר את איכות חייהם. עבודה סוציאלית דרושה במיוחד במצבים של משבר, של שינויים אישיים וחברתיים, של מגבלות אישיות ושל קיפוח חברתי.

 

 עד כאן ההגדרות התיאורטיות והאקדמיות היפות על ייעודו של העובד הסוציאלי. אבל מה קרה באמת בפועל?

 

המיתון של שנות ה 50

 

בשנות ה 50 היה גל עליה גדול, רוב העולים הגיעו ממדינות ערב. העליות הללו הביאו איתן מורשת ומנהגים אשר היו שונים מהאופי שהיה קיים עד כה בארץ ישראל. אנשי העליות הללו אף היו ברובם פחות משכילים מתושבי ארץ ישראל דאז, שחלק הארי שלהם היה ממוצא אירופאי. לתושבי ארץ ישראל היה קשה לקבל את השוני המנטאלי של העולים החדשים והם פירשו שוני זה כמשהו נחות. הראיה הזו שבבסיסה עמדה הדיעה כי העולים החדשים הינם נחותים גרמה לממשל להחליט עבורם מה טוב להם וכי הם צריכים להשתנות ולהתאים את עצמם להווי החיים שהיה קיים בישראל דאז. הממשלה אף החליטה בשבילם היכן יתגוררו ושיכנה אותם במעברות.

 

בשלב זה נכנסו העובדים הסוציאלים לתמונה.

 

העובדים הסוציאלים, בשיתוף עם המדינה, ובשם ה"רצון הטוב לעזור", ראו עצמם כפטרונים של ה"פרימיטיבים", נכנסו לכל פינה ופינה של חייהם של העולים וכפו עליהם לשנות את אורח חייהם כדי שיתאים להגדרות שהוכתבו עליהם מלמעלה.

 

במקום לתת לעולים החדשים לנהל לעצמם את חייהם כפי הבנתם תוך עזרה שהיא בגדר המלצה בלבד, הם השתלטו עליהם ועל חייהם, יצרו תלות מלאכותית של העולים בהם וזה בניגוד גמור  להגדרה האקדמית היפה הקובעת כי מטרת העבודה הסוציאלית היא "לסייע ולהעצים את שליטתם של האזרחים על תנאי חייהם".

 

אחת הנגזרות העצובות של הדיקטטורה הזו היתה איתור הורים שאינם משתפים פעולה עם הרשויות, אינם מגדלים את ילדיהם עפ"י כללים שהוכתבו להם, הגדרתם כהורים שאינם ראויים וניתוקם מילדיהם לצמיתות. חלקם של הילדים הוצאו למוסדות, וחלקם לאימוץ. דוגמא בולטת לארוגנטיות של אותה חברה ישראלית דאז אשר התבטאה באמירה של "הם ואנחנו" היא פרשת ילדי תימן. עולי תימן נתפסו אז (כמו האתיופים של היום) כאוכלוסיה נכשלת אשר אינה מסוגלת לקיים את עצמה ללא שליטה מבחוץ. תיאורית הגזע העליון המשיכה להתקיים כאן בארץ ישראל, 5 שנים בלבד לאחר נפילת המשטר הנאצי.

בשל אי סדר בקליטת העליה הגדולה, נוצרה קבוצה של בעלי שליטה שכללה מספר לא מבוטל של עובדים סוציאלים אשר ניצלה את העובדה כי עולי תימן הם החוליה החלשה במערכת והפעילה מערכת חשאית ומאורגנת היטב לחטיפת תינוקות ממוצא תימני והברחתם למשפחות מבוססות עבור בצע כסף. אנשים אלו מעולם לא הועמדו לדין והצליחו להתחמק מעונש.

 

חטיפת ילדי תימן היוותה למעשה את יריית הפתיחה למסורת בעלת עשרות שנים המתקיימת עד עצם היום הזה, בה מתנהלת  רשת רחבת היקף של עובדים סוציאלים המהלכים אימים על השכבות החלשות, פולשים בכח אל תוך המציאות האינטימית ביותר של חייהם ומכתיבים להם איך להתנהל עם עצמם ועם משפחתם. בפועל אין שום קשר בין סיסמת האקדמיה כי "העובד הסוציאלי צריך לעזור לפרט לשלוט טוב יותר בחייו" לבין המציאות המרה בה העובד הסוציאלי הוא למעשה השולט בחייו של הפרט.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי אופי חשיבה מקובע

 

את עולי תימן של אז מחליפים עולי אתיופיה ויוצאי חבר העמים של היום. לעובדים סוציאלים קשה לקבל אורחות חיים השונים מאורח החיים עליו גדלו והתחנכו. עובדים סוציאלים אינם יודעים לקבל ולכבד את השונה מהם. הוצאת ילדים מהבית נעשית בשם אמירות כמו "העולים החדשים צריכים לחנך את ילדיהם עפ"י הנורמות הישראליות…". מישהו מוכן להגיד לי מהי "נורמה ישראלית"? אין חיה כזו. מעולם לא היתה או הוגדרה במסגרת ועדה, אקדמיה או בית משפט. הנורמות הישראליות הן המצאה סוביקטיבית של העובד סוציאלי היחיד, ארוזה במטען שהביא עימו מבית אבא.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך

 

הדימוי העצמי הנמוך של העובדים הסוציאלים מתחיל באקדמיה ואף מוקדם מכך. דרישות הקבלה של בתי הספר לעבודה סוציאלית הן מן הנמוכות באקדמיה. מדובר על דרישות נמוכות הן ברמת הבגרות, הן ברמת הפסיכומטרי, הן ברמת האנגלית והן ברמת הפרופיל האישי. פירוט כאן.

 

בהיותי אקדמאית, אני יודעת כי הסטודנטים באוניברסיטה מעריכים באופן שונה את רמת הקוגניציה של חבריהם בהתאם לחוג בו הם נמצאים (למרות שבפומבי הם לא תמיד מצהירים על כך, כדי לא לפגוע בזולתם). קיימת אינטראקציה שלילית בינם לבין סטודנטים מפקולטות אחרות אשר רמת הדרישות בהן גבוהה יותר.

 

הדימוי העצמי הנמוך שנוצר אצל העובדים הסוציאלים נמצא ברוב המקרים בקורולציה מובהקת עם רמת העצמי הנמוכה שלהם, ובמילים אחרות יש הצדקה מציאותית לדימוי העצמי הירוד. (האופן בו הם רואים את עצמם זהה למי שהם באמת)

 

אני אישית מאמינה כי עובדים סוציאלים מסויימים שהחלו דרכם בלימודי האוניברסיטה, אכן באו מתוך כוונה אמיתית לעזור לנטרל את תחלואי החברה, אך מהר מאד הסתאבו והבינו כי כדי לשרוד את המערכת עליהם לאמץ את נורמות העבודה המעוותות הקיימות כיום שאין להן שום זיקה לעזרה לזולת, ולא, ייפלטו החוצה.

 

כדי להעלות לעצמם את הדימוי העצמי, מלמדים אותם כי העולם מתחלק ל – 2 קבוצות בלבד, מטפלים ומטופלים. הם שייכים לאליטת המטפלים וכל שאר העולם הוא נחות ויש צורך לטפל בו (מלשון עגת העבריינים "חכה חכה אני אטפל בך….") ולשלוט בו. יצר השליטה הבלתי מרוסן שקיים בהם, מקורו שוב בדימוי העצמי הירוד. הם כל הזמן מאתרים אוכלוסיות חלשות מהם כדי להוכיח לעצמם שהם בכל זאת איכותיים ("הנה הם נחותים ממני, זה אומר שאני למרות הכל לא הכי נחות").

 

עובדים סוציאלים מאמצים לעצמם רמות קוגניציה ואינטיליגנציה רגשית שאינן קיימות בהם

 

ברמה הרגשית: בלא מעט מקרים אנו עדים לעובדים סוציאלים שסובלים מפיצול אישיות. מנסים להכנס לנעליים לא להם. מבצעים אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות על דעת עצמם ומכתיבים לפסיכולוגים, פסיכיאטרים ושופטים מה לכתוב. הציטוטים הללו של עובדים סוציאלים מוכרים לכם? "אתה לא יציב…", "אתה דכאוני…", "אתה חרדתי…", "אתה תוקפני…", "אתה חסר מסוגלות הורית…" ועוד ועוד. הם כבר יודעים טוב יותר מאנשי המקצוע ממה סובל ה"מטופל".

 

ברמת הקוגניציה: מנסים להיות מתימטיקאים למרות שאין להם, לא את רמת האינטיליגנציה ולא את ההכשרה לכך.

 

אם תכנסו לתכנית הלימודים לתואר ראשון של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב תראו שבמהלך כל התואר הראשון שלהם, הם לומדים רק 2 קורסים בסטטיסטיקה: שיטות מחקר ומבוא לסטטיסטיקה. שימו לב: רק את המבוא לסטטיסטיקה, כלומר סטטיסטיקה ברמת בגרות.

 

כל שאר הקורסים הם נטו בתחום מדעי החברה. אז תאמרו לי בבקשה. איך יתכן שאדם כזה שבקושי מבין את המושג "הסתברות", ואינו יודע לבצע מחקר סטטיסטי, מגיע כל שני וחמישי לבית המשפט ואומר לשופט ממקום של ספקולציה כי "בהסתברות כזו וכזו הילד יכול לפתח מחלת נפש….בהסתברות כזו וכזו הילד יהיה בסיכון…." וגרוע מכך, איך יתכן שאותם שופטים משתפים איתם פעולה, ופוסקים עפ"י "הממצאים המדעיים" שלהם? במילים אחרות, עבד כי ימלוך.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים מתוסכלים

 

עבודה סוציאלית היא מקצוע שאין בו הרבה תהילה. לא ניתן לפתח בה קריירה ואינה תורמת להתפתחות האישית של העוסק בה. עבודה סוציאלית היא מקצוע אפור ושוחק. עבודה סוציאלית מתקשרת לרשות מבצעת ולא לרשות מתכננת וחושבת.

 

למה הדבר דומה?מי שמתכנן את הבנין הוא מהנדס הבנין. מי שבונה אותו הם פועלי הבנין, עפ"י הוראות שניתנו להם מראש. תסכימו איתי שלחשוב ולתכנן זה הרבה יותר מעניין מאשר לבצע את מה שכבר תיכננו בשבילך מראש. עובדים סוציאלים רבים מתוסכלים כי בהגדרת התפקיד, הם אינם מהווים אוטוריטה בקבלת ההחלטות. הפסיכולוג הוא שמאבחן, הפסיכיאטר הוא שמחליט לגבי התרופות, השופט הוא שפוסק, והם רק פועלי הבנין.

 

כדי להוריד את התסכול הזה מעליהם, הם פיתחו במהלך השנים מנגנונים שאיפשרו להם לעקוף את המגבלה הזו ולקבל החלטות על דעת עצמם, ואם לא להחליט, אז להשפיע על אותה אוטוריטה איך להחליט. כיום אנו עדים למכונה משומנת היטב ובלתי מרוסנת של פקידי סעד שסמכותם עומדת מעל החוק ומעל לכל שופט עליון. הם עושים מה שבא להם ואיך שבא להם, רומסים כל פרח הנקרה בדרכם ומפריע להם ב"מלאכת הקודש" שלהם. את מה שלא נתנו להם באוניברסיטה, הם לקחו בכח במסגרת החיים בחוץ.

 

הם מתרבים ומתרבים, ואיתם מתרבות הבעיות

 

היכן שלא תביט, תמצא אותם סביבך: במשרדי הרווחה, במשטרה, בבתי הסוהר, במעונות קשישים, בבתי החולים לתשושי נפש, במקלטים לנשים מוכות, במוסדות לילדים ונוער, במכון להתפתחות הילד, בעמותות שונות ומשונות הפועלות בשם "ההומאניטריזם וזכויות האדם"… כמו תמנון עם זרועות ארוכות, ידם בכל.

 

בהתאמה למספרם הגדל והולך, גדלה והולכת רמת העוני, אלימות הנוער, האשפוזים הפסיכיאטרים, הניכור החברתי, השפל במערכת החינוך (תשאלו את קדמן, עוד עובד סוציאלי).

 

אם רמת התמורות הסוציו אקונומיות השליליות עומדת ביחס ישר לגידול במספר העובדים הסוציאלים, אז לשם מה צריך אותם בעצם? אם הם נמצאים כאן בגדר יועצים או שליטים ולא בגדר אנשי מעשה, אז איזו תועלת צמחה עד כה מעצות האחיתופל שלהם ומהדיקטטורה שלהם?

 

אז למה הן נגד אבות?

 

כי הן משליכות על הכלל מחייהן האישיים.

 

80% מהעובדים הסוציאלים הם נשים. עובדי הרווחה ברשויות המקומיות עובדים בממוצע 75% משרה. (אם היו עובדים משרה מלאה היו עוברים את השכר הממוצע במשק)

 

תחשבו לרגע מה קורה בחיים האישיים שלהן. הן הלכו ללמוד עבודה סוציאלית. מקצוע חסר יוקרה, חסר אג'נדה ברורה, בעל הגדרות כלליות מדי ולא ממוקדות. מקצוע שיוכל לשלב אמהות במשרה מלאה ללא התפתחות אישית פלוס כמה ג'ובות מהצד ללא השקעה גדולה מדי. נשים קטנות.

 

את הפרנסה הגדולה מביאים הבעלים שלהן, אלו שעובדים מצאת החמה ועד רבע שעה לפני שהילדים הולכים לישון.

 

בחיי המשפחה שלהן, האב הוא המפרנס הראשי, הכספומט, והאמא תפקידה לגדל ולחנך את הילדים.

 

בחיי המשפחה שלהן, האבא, חשוב שיהיה רוב שעות היום בעבודה כדי שיהיה אוכל לילדים. הנוכחות שלו בבית לא חשובה, הוא מתפקד על תקן של דוד. רואה את הילדים ככה, מדי פעם.

 

בחיי המשפחה שלהן, קיימת דינאמיקה מעוותת בה האב אינו שותף כלל וכלל לגידול הילדים אלא רק האם. ולכן הן לא יכולות לעבוד במשרה מלאה.

 

בחיי המשפחה שלהן צריך לחנך ולעשות "נו נו נו", ולדידן כלל החברה היא אוביקט שיש "לחנך" ולעשות לו נו נו נו.

 

הן חושבות כי המודל המעוות והלא בריא הקיים אצלן בבית בו למעשה אין אבא בבית כי אם דוד, מתאים לכלל האוכלוסיה, והן טועות. הן טועות כי הן לא מסוגלות לקבל או להבין אורחות חיים שונים מהן. הן טועות כי הן מקובעות וכלואות בתפיסות עולם עתיקות.

 

במשפחות בריאות האבות שותפים מלאים לגידול הילדים ולא לחינם אנו קוראים לתא משפחתי "בית אב" ולא "בית אם".

 

התוצאה: הן מקבלות החלטות עפ"י אורח החיים הלא נורמטיבי הקיים אצלן בבית.

 

משפחות של עובדים סוציאלים הינן משפחות לא נורמטיביות !!!!

 

באחד הימים נכנסתי לחנות לבגדי הלבשה תחתונה בישוב בסביבות שעה 1 בצהריים. נכנסתי לתא מדידה בחנות, ובעודי מודדת נכנסה פקידת הסעד, באמצע יום עבודה וביקשה תחתונים לבנה בן ה 11 (הסתתי את הפרגוד לוודא שזו אכן היא). תבינו, אמצע יום עבודה וגברת "עבודת קודש העמוסה" יוצאת לסידורים. אישה נקבה קונה לבן זכר בן 11 תחתונים. תארו לכם שאבא היה קונה תחתונים לבתו בת ה-11, איזו מהומה היתה קמה במדינה. חצי מדינה היתה זועקת (חצי מהמדינה זו אוכלוסיית הנשים) פ-א-ד-ו-פ-י-ל-י-ה, גוואלט!!!

 

ראיתם איזה חוסר שוויון?

 

אז למה עשיתי עליכן אנליזה ותייגתי אתכן?

 

כי זה מה שאתן עושות בחיי היום יום שלכן. לא עוזרות אלא עוסקות הן בעבודה והן בבית בתיוג וקטלוג אנשים. לפני שאתן מתייגות אנשים, נסו להגיע למודעות עצמית שחסרה לכן. נסו להבין מי אתן באמת. אתן עולם הולך ונעלם. אתם עדת נשים קטנות, עקרות בית לא מוערכות שמפילות את תסכולן על האוכלוסיות החלשות.

 

הפוסל, במומו פוסל.

 

————————————

 

רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

נשים שולטות בנשים – על עובדות סוציאליות שמונעות ע"י כח ושליטה בחלשים

הפרדה בין המושגים "מדינת רווחה" ו"ביורוקרטית רווחה".

 

מתוך מאמר של כותבת אנונימית.

 

ישנה הסכמה כי יש צורך במדינת הרווחה אך בפועל קיימת סתירה בין מדיניות הרווחה לאדמינסטרציית הרווחה וכמשתמע מכך יש לפעול ע"מ לצמצם את היסודות הבירוקרטים, ולהעבירם בצורה ישירה, וללא תיווך, לידי האזרחים.  (ריכוז משאבי הכוח בידי פקידי הסעד גורם לכך שבמקום להגביר את השוויון בין הפרטים והקבוצות למעשה נחלש כוחם של האזרחים).

 

עבודת שדה שעשתה המחברת במרכז קליטה לאתיופים מראה כי עיקר המשאבים שהוקצו לקליטת העולים רוכזו בידי פקידי הארגונים האחראים על תהליך הקליטה ועל סוגי הסיוע הניתנים ורק מקצת מן הסיוע הכספי ניתן הישר לעולים- ובכך הובטחה תלותם של העולים בפקידים.

 

ע"מ להמחיש את ההיבטים הבירוקרטים של מדינת הרווחה (שירותי הסעד) מתוארות שתי דוגמאות: בראשונה בחינה של מקומם של עובדים סוציאלים כנציגי המדינה בנושאים הקשורים לחזקה על קטינים. ובשנייה יש דיון בתפקידי 'סומכות' כמפקחות חברתיות במרכז קליטה.

 

עובדי רווחה כאמצעי שלטוני לפיקוח על קבוצות חלשות

 

העובדים הסוציאלים באים ברובם משכבות חברתיות מבוססות למדי ורובן נשים. השיח המקצועי שלתוכו הם מוכנסים ומתחנכים רווי באידיאולוגיה הומניסטית המבטא מחוייבות מוסרית עמוקה לסיוע לזולת. בפועל, מכוח תפקידם הם תופסים עמדות במערכת שלטונית ממוסדת ולכך יש להוסיף את השיוך העדתי והמעמדי השונה מאלו להם הם מספקים את השירות, ובכך מועצם המרחק החברתי ויחסי הכוח-תלות בקשרים של העובדים הסוציאליים ולקוחותיהם. יתר על כך, בהיותם חלק ממערכת השלטון, משתמשים העובדים בקשריהם עם פקידי ארגונים נוספים ע"מ לבסס את מעמדם הארגוני.  וכך נוצר מצב שאם פונה מקבל טיפול בלתי הוגן ומתקומם, הוא מגלה כי המערכת מגייסת מולו גם את יוקרתה המקצועית וגם את כוחה הבירוקראטי. התגייסות זו מטרתה למנוע איום על השליטה המקיפה והבלעדית של העובדים הסוציאליים על תחום הרווחה.

 

המקרים הבאים ממחישים את הטיעונים שהוצגו:

 

· אמא שגילתה שהגרוש שלה מתעלל מינית בבתם המשותפת. היא פנתה לשירותי הרווחה אך אלה לא עשו דבר במשך חודש, לכן פנתה האם לעיתונות המקומית. "הלשנה" זו הביאה ל"מסע נקמה" של המחלקה נגדה. הם ניסו להוכיח שמדובר באם מכה ומתעללת ולבסוף נפסק שהילדה תועבר לחזקת האב, וזאת למרות חוות הדעת הפסיכיאטרית שקבעה שהאב מסוגל לאבד את הגבול בין מותר לאסור בקשריו עם הילדה.

 

· אם שפנתה למבקרת המדינה בבקשה לבדוק את תפקודן של עובדות הסעד אליהן פנתה כאשר ביקשה למנוע מהגרוש שלה להיפגש עם בתם כיון שהאשימה אותו במעשים מגונים ובניסיון לרצח הילדה. לטענת האם,  העו"ס עשתה יד אחת עם הבעל כנראה בגלל שהכירה אותו דרך קרוב משפחה- העובדת שיקרה, פברקה דוחות ואיימה על האם. למרות שקיימות עדויות חותכות בנוגע לכל האשמות אלו הוחלט שלא היו במעשי העו"ס עבירות על קוד האתיקה.

 

· תינוק נלקח לאחר לידתו לאימוץ כיון שהאם בעלת פיגור קל, למרות שפסיכולוגית קבעה כי יוכלו לגדל את התינוק בעזרת אמו של האב. לאחר ארבעה חודשים וכסף רב הצליחה המשפחה להחזיר את התינוק.  אך שירותי הרווחה לא ויתרו ולבסוף לאחר שלוש שנים הצליחו להוציא את התינוק ממשפחתו ולהעבירו לאימוץ.

 

כוונת "חוק הנוער, טיפול והשגחה" היא להגן על הקטין, אך בפועל הוא מופעל ביעילות ע"מ להתגבר על התנגדות ההורים וע"מ להשתיק ביקורת. עיקרון "טובת הקטין" משמש פעמים רבות את העוס"ים, בתמיכת ביהמ"ש, לפגוע בזכויות של הורים על ילדיהם. עוס"ים נוטים לנבא היכן ייטב לתינוק לגדול (כמו במקרה האחרון) ועושים זאת על סמך גישה פטרונית כלפי החלשים שתחת חסותם ועל ההנחה שהורים אמידים ומשכילים הם ערובה לשלומו ולטובתו של הקטין.

נראה כי נכון יותר לראות במונח 'טובת הקטין' כחלק מן האידיאולוגיה של בירוקרטיית הרווחה. מונח זה מסתיר את יחסי הכוח בין המערכת הבירוקרטית לאוכלוסיית המשפחות שבתוכה היא פועלת.

 

הסומכות של העולות מאתיופיה- שליטה בנשים באמצעות נשים

 

מרכז הקליטה הוא סביבה בירוקרטית שבה אנשים מטופלים כבני משפחה. סביבה זו משפיעה על התארגנות 'המשפחה' ועל צמיחה והתבססות של דפוסי חלוקת התפקידים והכוח בתוכה. השפעה זו של הסביבה הבירוקרטית מתרחשת לרוב באמצעות 'סומכות' שהן לרוב עובדות חסרות הכשרה מקצועית הפועלות כבעלות סמכות בתחומים 'נשיים' בהדרכת עוסי"ם. הדרישות מסומכת הן "ידע בסיסי בניהול חיי משפחה והבית…" ז"א זהות בין תפקיד במשפחה לבין תפקיד בעבודה. לכן גם מייצגות הסומכות במרכז הקליטה סדר חברתי ולמעשה מהוות 'דוגמא חיה ' עבור העולות. בתפקידן זה הן לא רק משמשות כמומחיות כבעלות אינטרסים מקצועיים אלא, כיתר הנשים במרכז, גם מייצגות סולם ערכים ויחסי שליטה פטריאכליים.

 

· הכותבת הצטרפה למנהל מרכז הקליטה בביקורו בחוג בישול. במהלך הביקור המנהל טעם את העוגיות שאפו הנשים והחמיא להן תוך כדי טפיחה על כתפה של הסומכת, באומרו לה שתלמד את הנשים להכין עוגיות טעימות ע"מ שהן יזמינו אותו אליהן הביתה לאכול עוגיות.

 

 במעמד זה נעשה שימוש בביטויי שבח המדגישים ומחזקים את הזיהוי בין נשים לבין האחריות על תחומים שונים של מלאכות הבית וקובע את חלוקת התפקידים בין נשים וגברים (לא היו גברים בחוג).

 

· קיימת התערבות לגיטימית ויומיומית של הסומכת בחיי העולות באמצעות נושא הניקיון. לסומכת יש סמכות וחובה לפקח על מעשי הנשים ואילו הנשים כפופות לסמכותה ומצפים מהן לציית.

 

הסומכות מתערבות בתחומים נשיים וחודרות לפינות חייהן הפרטיות ביותר של העולות.

 

· לילי הסומכת אומרת למחברת בדרכן לביקור אצל אחת העולות: "אני מוציאה לה את הטבעת (התקן תוך חרמי), קבעתי לה תור למחר" וזאת משום שהעולה איבדה את תינוקה בן השנה, ולכן הסומכת חשבה שזו הדרך להתגבר על האסון- בעזרת הריון ולידה. היא לא חשבה לתת לעולה ולבן זוגה לדון בעניין.

 

· אחת העולות ילדה פג שהגיע למרכז לאחר כמה שבועות אשפוז. הסומכות החליטו להגביל את מתן המטרנה לאם ע"מ שזו תניק, למרות שאמרה להם שכבר אין לה חלב.

 

מתוך כך עולה שמדובר ביחסים שבבסיסם חוסר איזון. הדבר קשור לסיטואציה המאפשרת התערבות מאורגנת בחיי העולות, במיוחד כשמדובר במרכז קליטה בעל גבולות תחומים. בדוגמא האחרונה המטרנה שיכולות לספק הסומכות, משמשת אמצעי לחץ להישמע לדרישות הצוות. לקשרי התלות יש השלכות נוספות- ההתערבות מדגישה את חולשת העולות וחוסר יכולתן להתנגד ולמחות.

לעיתים גם כאשר העולות למדו הכל ואין כבר צורך בסומכות, הן לא מוותרות על תפקידן הפטרונית וממשיכות להציג עצמן כסמכות גם כאשר ברור לה שאינה נחוצה. מתברר שהסומכות זקוקות לנשים ע"מ להצדיק את המשך העסקתן.   

 

סיכום

 

מערכת העו"ס היא אמצעי של המדינה להתערבות במשפחות ולהשגת שליטה בילדים, נשים וחלשים. שליטה זו מחזקת את הסדר החברתי הקיים ומאפשרת להיטיב עם קבוצות התמיכה של השלטון, בעיקר ממעמד הביניים. השליטה הזו מושגת בדרך כלל באמצעות נשים ממעמד סוציו אקונומי מבוסס, המסייעות בתוך כך לשכפול דפוסי השליטה הפטריארכליים בחברה.

 

במקום להעביר את המשאבים הציבוריים לקבוצות חלשות בחברה, מעדיפה בירוקרטיית הרווחה להבטיח את האינטרסים של הקבוצות התומכות בה ולספוג את המתחים באמצעות פקידי הסעד. כך מובטחת תלותה ונאמנותה של שכבת הפקידים לשלטון המיטיב. מעמדו של הפרט  וזכיותיו במדינת הרווחה נקבע ע"פ מידת תלותו בפקידיה. ככל שהוא יותר תלוי בהם ובמשאבים שבידיהם כך נחלש מעמדו ונפגעות זכויותיו.

 

הצעות ייעול של המחברת: מדיניות הרווחה צריכה לבחון דרכים לצמצום תפקידם של עובדיה, בהעברת משאבים לקבוצות חלשות. לאפשר יותר חופש לפרט בבחירת השירותים להם הוא זקוק בלא תלות בפקידים. כמו כן לפתח כלים זולים (כמו גישור) להשגת הכרעות בין אזרחים (בעיקר בנושא חזקה על ילדים), ע"מ לדלג על עו"ד יקרים ועל פקידי מדינה.

קהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע".

מאמר של מיכאיל זרצקי

(קטעים ממאמר "אחורה להתקדמות!" – שנת 1999 – עם תרגום מרוסית של סרן ג'ילה בלוך ותיקוני עברית שלי, רונית)

המאמר הזה נכתב בעקבות  מקרה שארע בשנת 1999 בבית משפט לענייני משפחה בירושלים.

וכך היה הדבר: איש קשיש, עולה חדש מרוסיה, בן 85, שהיה במשך 50 שנה חבר המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, פנה לעובדת סוציאלית להתלונן שבנו שותה אלכוהול. האב ביקש רק להשפיע במקצת על היורש שישתה פחות. לדאבונו, לעובדת הסוציאלית לא היתה מסוגלות חשיבתית. היא חיפשה קיצורי דרך, הקטינה ראש כהרגלה, ומסרה את התיק לבית המשפט.

השופט, אדון נכבד בכיפה שחורה, גם הוא רצה להקטין ראש, וגלגל את הכדור אל ה"מומחים". לפסיכיאטר, גם הוא עולה חדש מרוסיה, היה ברור, שהבחור סובל רק מאלכוהוליזם בשלבים התחלתיים. אבל מאחר והפסיכיאטרים הישראליים כמעט ואינם מכירים את תופעת האלכוהוליזם עד לפני העליה הגדולה, הם העדיפו לקבוע את האבחנה האהובה עליהם, שמה בישראל ייקרא "סכיזופרניה פרנואידית". אגב, האבחנה הזאת כל-כך פופולארית בישראל, שזה הפך ממש לאופנה, אם אתה לא מאובחן כסכיזופרן-פרנואיד אז אתה לא בענינים.
העובדת סוציאלית, נציגת כבוד של הביורוקרטיה והממסד הישראלי אשר פיתח אנטגוניזם אובססיבי כלפי העליה הרוסית תפסה טרמפ על חוות הדעת של הפסיכיאטר המלומד והמליצה להרחיק את הבחור מהבית.

בדיון המשפטי טענו הקשישים כי אינם מעוניינים בהרחקה של הבן מהבית, שהרי הם זקוקים לעזרתו עקב מצבם הבריאותי הקשה. אבל השופט הנכבד לא הציע למסכנים כלום חוץ מללכת לבית אבות. לטענתו, לפי חוק משנת 1991 "טיפול בחולי נפש", אזרחים חסרי נכסים ומקום מגורים שולחים לחיות בבתי חולים פסיכיאטריים.

פסק-דין סדיסטי לכל הדעות, שבעקבותו נזרקו ההורים במוסד זקנים והבן בבית חולים לחולי נפש.

כמו שנכתב בקהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע".
להמשך מאמר המקור (מאמר מדהים)