המחלקה המשפטית בתנועה עוסקת בייצוג בחוק הנוער במחירים סבירים . במחלקה זו עוסקים בתביעות נזיקין נגד גופי הרווחה.. עורכי דין מומחים בחוק הנוער, בפלילים, ובדיני משפחה שאינם משתפים פעולה עם הרווחה. טלפון לפרטים:אצל אלון יו"ר התנועה0547643477
ארכיון רשומות מהקטגוריה "עינויים"
התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים בחסות פקידת סעד ראשית לחוק הנוער חנה סלוצקי וקודמתה מרים פבר
פורסמה על־ידי ronitfamily ב אפריל 9, 2008
פורסם ב אגף סגור, אוטיסטים, אחיות, אחים, איגור לוגבינסקי, איתנים ירושלים, אלימות, אשפוז בכפיה, בית חולים לחולי נפש, בני נוער, גהינום, גסאן אבו אלפילאת, ד"ר מנדס, דנה בן מאיר, הזנחה, המרכז לבריאות הנפש איתנים, הקאות, הרדמה, הרעבה, השפלה, התעללות בילדים, התעללות מינית, התעללות נפשית, זעקות, זריקות, חדר אטום, חוסאם יאסין, חוסים, חטופים ילדי תימן, חטיפת ילדים, חנה סלוצקי, חסרי ישע, טובת הילד, טיפול, טלויזיה, ילדים בסיכון, יעקב מרגולין, כח עזר, כליאה, כתבות עיתונים, מוות, מוסד פסיכיאטרי, מחלות נפש, מחלקה סגורה, מטופלים, מטפלים, מכות, מעשים מגונים, מריאל גולדברג, מרים פבר, משה אברמוביץ, משוגעים, משרד הבריאות, נוער במצוקה, ניתוק מילדים, נעמה עמנואל דוקשיצקי, סאדיזם, סבל, סימום, סמיון פיינשטיין, סמים, סמים מסוכנים, עבד ראזק, עובדים, עובדים סוציאליים, עוויתות, עינויים, עמנואל רוזן, ענת גורן, פסיכוזה, פקידי סעד, צעקות, קופסה שחורה, קשירות, רווחה, רופאים מתעללים, רעלים, רשת ערוץ 2, שחיתות, שיחת השתקה, שיתוק, תקיפה, תרופות | מתויג: אלימות | לכתוב תגובה »
עדויות על ילדים שאיבדו צלם אנוש במתקן העינויים הפסיכיאטרי בנס ציונה, בניצוחה של הקאפו הראשית – חנה סלוצקי
פורסמה על־ידי ronitfamily ב אפריל 1, 2008
ילדים רכים ובריאים מאושפזים בכפייה במתקנים פסיכיאטרים כגון אלו בנס ציונה ובגהה ויוצאים משם מתים חיים. ילדים שנכנסו לשם עם חינניות, חיוניות ושמחת חיים, עוברים מטהמורפוזה והופכים לרוחות רפאים קטטוניות.
רבים מן הילדים מופנים לשם ע"י פקידי סעד לחוק הנוער אשר מאלצים את ההורים באמצעות סחיטות ואיומים, לפנות לפסיכיאטר לביצוע בדיקה כפויה או אשפוז כפוי, וכל זאת בצירוף המלצה שלהם "לטפל" בילד הסורר, המלצה המכוונת את הפסיכיאטר לכתוב חוות דעת מוטה מראש, שטחית ולא מקצועית.
פסיכיאטרים, כמו שופטים, גם הם חותמת גומי של עובדים סוציאלים, אנשים בעלי רמת אינטלקט נמוכה ונכות רגשית גבוהה אשר נבעטו מכל הפקולטות באוניברסיטה הישר לזרועותיו של בית הספר לעבודה סוציאלית, היחיד שהסכים לקבלם ללימודים.
פסיכיאטרית ידועה צוטטה לפני מספר שנים כי:"פסיכיאטרים לא מרפאים הם רק מטפלים", ומשפט זה אומר הכל.
להלן עדויות ממתקן העינויים בנס ציונה אשר הוצגו בישיבת הועדה לפניות הציבור בכנסת, ינואר 2008.
עדותו של אמיר משה שביקר במקום:
אחרי שהילד דפק בדלת כמה שעות, פתחו לו את הדלת ואמרו לו מה קורה, הוא אמר כואב לי הראש וטרקו לו את הדלת בפנים. ראיתי ילדים ששמים אותם בחדר עם חושך, בלי אור בכלל. אי אפשר להאמין לזה, אי אפשר להאמין שזה קורה.
אתם צריכים להבין שהם יודעים שהם עושים משהו לא בסדר, ואני יודע שהם יודעים את זה. כי כשהם עושים את זה הם לא נותנים להורים להיכנס. אני הייתי שם, אבל להורים לא נותנים להיכנס עד שהם לא מרגיעים את העניינים. ולהרגיע את העניינים, אלה פשוט דברים שלא להאמין שזה קורה, לא להאמין שדברים כאלה יכולים לקרות במדינה שלי.
האמת היא שאם אתם הייתם מספרים לי, לא הייתי מאמין לכם כל כך עד שלא הייתי רואה את זה. עברתי דברים מאוד קשים, ילדים שהתחננו אליי תוציא אותי, זה פשוט לא יאומן.
אני רוצה להסביר דברים שההורים סיפרו לי. גלית שאמורה להגיע לפה, לא עזבה את הילדה שלה, ולא משנה שאחר כך התברר שהאישפוז הכפוי היה בכלל לא חוקי. זה שאיימו עליה שאם היא לא תעשה מה שאומרים לה, אז הילדה רק תינזק, פשוט לא יאומן לאיים על דבר כזה.
היא דיברה עם אחת האחיות, והיא אמרה לה תגידי, יוצאים מפה ילדים נורמלים? היא אמרה לה לא, אף ילד לא יוצא מפה נורמלי. אז מה בדיוק עושים שם? אם האחות יודעת שלא יוצאים משם ילדים נורמליים, אז למה יש את המקום הזה.
הנקודה היא, שאני לא יודע איך מודדים את ההצלחה של המקום הזה, אבל לפי דעתי זה כן הצלחה של ילד שנכנס, אם יש לו בעיה מסוימת והוא משתחרר. ראיתי שם ילדים שפשוט התעוותו.
היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש.אחרי כמה זמן את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.
ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו.
אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.
לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי.
פורסם ב איומים, אלימות, אשפוז בכפיה, אשפוז כפוי, בית חולים נס ציונה, גהה, הוצאת ילדים מחוץ למשפחה, הפרת זכויות אדם, הפרת זכויות הילד, התאבדות, התעללות בחסרי ישע, התעללות בילדים, חוק הנוער, חטיפת ילדים, חנה סלוצקי, חסרי ישע, טובת הילד, ילדים בסיכון, ילדים פסיכוטים, כנסת, מחלות נפש, מירי קרן, נזיקין, ניתוק מילדים, סחיטות, עדויות, עובדים סוציאליים, עובדים סוציאלים, עוני, עינויים, פסיכוזה, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, פקידי סעד, פשע, רווחה, רשלנות, שופטים, שחיתות, תרופות | מתויג: אלימות, חוק הנוער, חטיפת ילדים, פקידי סעד, רווחה, שחיתות | 3 תגובות »
