חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ח’ – משפחתו של ח"כ רן כהן

בניגוד לשר לבטחון פנים אביגדור קהלני שזנח את הענין, היה פוליטיקאי שהמשיך לעסוק באופן ציבורי בנושא, שמו רן כהן ממרץ.

לאחר חשיפת הקברים הריקים ב-17 באוגוסט 1997, ח"כ כהן ביקש מראש הועדה יהודה כהן לסייע בידי המשפחות המעוניינות לפתוח את קבריהן של ילדיהן ה"מתים". הוא אף דרש מן המדינה לממן את עלות פתיחת הקברים ועלות הבדיקות הגנטיות של העצמות, במידה ותימצאנה.

ח"כ כהן אף ביקש מן היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נוכח מעשים שנעשו בנוגע לאותם ילדים חטופים. גם ועדת החקירה השלישית וגם היועץ המשפטי לממשלה התעלמו מבקשותיו של רן כהן.

מרבית האנשים אינם יודעים כי במשפחתו של רן כהן שעלתה מעיראק נעלמו שני ילדים. רן כהן סיפר לי על כך, אך לא נקב בשמם של הילדים.

יתכן כי אחת מהן היא רותי כהן, התינוקת שנעלמה ואשר קברה הריק נחשף באותו יום בחודש אוגוסט.

אני מעלה את הסוגיה הזו משום שרן כהן החל להתעניין בנושא הילדים החטופים רק לאחר אותו יום בו נחשפו הקברים ע"י משכן אהלים. שמות המשפחה אף זהים ושניהם מעיראק. יש גם דמיון בין ח"כ כהן לאביה של רותי, אהרן.

אהרן כהן ומשפחתו רואיינו יום לאחר פתיחת הקברים ע"י ידיעות אחרונות. כותרת הכתבה היתה "הם אמרו לנו שהיא מתה אבל הקבר ריק". בכתבה צוטטו דבריו של אהרן כהן: "אמרו לנו שהיא מתה, אבל זה שקר. הקבר ריק, היא לא שם, היא חיה, חיה, חיה !!"

מר כהן חפר במו ידיו בקבר לעומק של מטר אך לא מצא דבר. משפחת כהן אינה יכולה לשכוח את בתם, והמחשבה כי בתם כנראה חיה אינה משה מקרבם.

משפחת כהן עלתה לישראל מעיראק בשנת 1951. המשפחה מסרה כי בתם היתה בת חדשיים כאשר אירע המקרה, ב-26 בינואר, 1954. האמא מסרה כי הילדה החלה להשתעל בלילה ופיתחה חום קל. למחרת היום לקחה האמא את בתה לרופא, וזה אמר לה לקחת אותה לבית החולים הדסה בתל אביב. ב-1 בצהרים היא מסרה את בתה לאחות ונתבקשה לעזוב את בית החולים. בשעה 3 בצהריים קראו למשפחה ומסרו להם כי בתם נפטרה, ואין טעם שיבואו ללוויה משום שצוות בית החולים כבר קבר אותה.

האמא היתה בת 17 כשקרה המקרה. המשפחה פנתה למשרד הפנים וביקשה לקבל תעודת פטירה אך במשרד הפנים נמסר להם כי התינוקת אינה רשומה במאגר המידע של מרשם האוכלוסין.

שתי אחיות נוספות במשפחה, שולי ורחל השקיעו לא מעט זמן במאמץ להשיג איזשהו מסמך רשמי שיוכל לשפוך אור על מה שאירע 43 שנה קודם לכן. ביולי 1997 הצליחה שולי להשיג תעודת פטירה אשר נשלחה אליה ללא תאריך ומספר פרטים ממנה הושמטו. היא פנתה שוב למשרד הפנים, ושם ניתנה לה תעודת פטירה שלמה עם כל שאר הפרטים החסרים.

————————————————-

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

—————————————————————————————–

ואני שואלת אותך ח"כ רן כהן, היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?

אותם עובדים סוציאלים פושעים שחטפו מבני משפחתך את יקיריהם רק משום שהיו שונים מהם באורח חייהם, בתרבותם ומורשתם. אותם עובדים סוציאלים אשר נגדם הלכת ודרשת מן היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית. אותם עובדים סוציאלים יעוללו היום למשפחות אחרות את מה שעוללו למשפחתך בשנות ה- 50, אבל הפעם בחסות החוק, חוק שאתה תומך בו.

כמו שנאמר, אלהים תציל אותי מידידי, לאויבי אדאג כבר בעצמי.

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ז’ – חשיפת הקברים הריקים ע"י משכן אהלים

כאמור, למרבית ההורים נאמר שילדיהם נפטרו, בעוד שככל הנראה ילדים אלו נחטפו. מעולם לא ניתנה להורים תעודת פטירה או כל הוכחה אחרת למותם של הילדים.

הורים לילדים שנחטפו ניסו במקרים רבים לבדוק את ה"קברים" של ילדיהם ה"מתים". ארגון משכן אהלים הסריט מבצע חשאי שנערך בתאריך 13 באוגוסט 1997. במסגרת מבצע זה חפרו חבריו בארבעה "קברים" בבית הקברות בקרית שאול. הסרט שודר בערוץ 1 שבוע לאחר מכן.

הסרט מציג את ה"קברים" לאחר שנחפרו. כל אחד מהקברים נמצא ריק. "קברים" אלו היו אמורים להכיל לכאורה את שרידיהם של הילדים: רותי בבו, רותי כהן, משה מישרקי, ראובן רפאלוב.

הורי הילדים הללו הגיעו לקרית שאול עם נציגי משכן אהלים, מנהל בית הקברות אברהם פינקלשטיין והרב יעקב רוג'ה שהיה יועץ מחוזי לעניני קבורה דתית.

ראיינתי את אחד מנציגי משכן אהלים אשר היה נוכח במהלך פתיחת הקברים. הוא מסר כי הם חפרו בכמויות גדולות וסיננו כל פיסת חול במסננת על מנת למצוא עצמות, אך לא נמצאו כל שרידי עצמות. מהלך החפירה והסינון תועד בסרט.

גב' רותי רפאלוב, שבנה ראובן רפאלוב לכאורה נקבר במקום אמרה בסרט "הילד לא כאן, אין כאן שום דבר חוץ מחול". בשאר שלושת המקרים התוצאה היתה זהה, קברים ריקים. להורים נאמר בבתי החולים כי ילדיהם, שהיו אז בני חדשים ספורים, חלו ומתו.

המקרה דווח לרדיו ישראל בהצהרה הבאה: " ארבע משפחות ממוצא תימני גילו כי הקברים בהם היו אמורים להיות טמונים ילדיהם שנפטרו 40 שנה קודם לכן, הינם ריקים".

ערוץ 1 שידר את אירוע פתיחת הקברים בטלויזיה. פעילים ממוצא תימני טוענים מזה שנים שמאות תינוקות שהוכרזו כמתים, נשלחו למעשה לאימוץ. הקברים נפתחו כחלק מחקירה רשמית שנפתחה בנושא. שלט מעץ מעל הקברים הנציח את השמות: רותי בבו, רותי כהן, ראובן רפאלוב ומשה מישרקי. נציג המשפחות ציין כי זו הוכחה לכך שמדובר בהונאה מתוכננת, אשר בה בוימו הלוויות וזויפו ראיות.

השר לבטחון פנים אביגדור קהלני, אף הוא ממוצא תימני, הביע תדהמתו מגילוי הקברים הריקים. קהלני השתתף באבלן של המשפחות. בראיון לקול ישראל, ב 17 אוגוסט 1997, הביע קהלני את בטחונו בועדה החוקרת את היעלמות הילדים, אשר תוביל לחשיפת האמת לאור.

תחנת קול ישראל דיווחה בטעות כי "הילדים היו ממוצא תימני", אך משפחת כהן עלתה מעיראק. כמו כן, דיווחה התחנה כי ערוץ 1 הסריט את אירוע פתיחת הקברים, אך ההסרטה בוצעה ע"י ארגון משכן אהלים ומאוחר יותר שודרה בחדשות ערוץ 1.

מאז אותה פרשה, אביגדור קהלני לא עשה דבר כדי לקדם את הנושא, למרות שהביע אמונו באותה ועדה אשר חקירתה תוביל לתוצאות. היתה זו ועדת החקירה השלישית שהוקמה לצורך הענין והיא סיימה עבודתה בדצמבר 1997. ראש הועדה היה שופט בית המשפט העליון בדימוס, יהודה כהן. שני חברי הועדה האחרים היו השופטת בדימוס דליה קובל והאלוף דוד מימון.

בדומה לשתי ועדות החקירה הקודמות שהוקמו ע"י הממשלה, ועדת בהלול-מינקובסקי (הראשונה) וועדת שלגי (השניה), גם ועדת כהן אספה מידע אך לא מעבר לזה.

הפאן החיובי היחידי שנבע מהוועדות הללו, הוא מתן הזדמנות למשפחות לספר את סיפורן העצוב, וההכרה כי הן אינן היחידות במערכת, אלא חלק ממערך גדול יותר של משפחות פגועות.

במקרים מסויימים, בעקבות החקירה הצליחו הורים לאתר את ילדיהם שנחטפו. התגובה היחידה שקיבלו ההורים ברי המזל הללו היתה באמצעות מכתב שנשלח אליהם מטעם הועדה ובו מצויין באופן יבש כי הועדה מברכת אותם על מציאת ילדם וכי התיק נסגר והועדה לא תזמן אותם יותר למתן עדות. מקרים אלו לא קיבלו כיסוי תקשורתי והועדה אף לא טרחה לפרסם הודעה לציבור.

לדעת רבים, ועדות החקירה, מסיבה לא ידועה, ניסו בכל מאודן לכסות על האמת בפרשת הילדים החטופים.

————————————————-

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

עדותה של שושנה ברזילי ממשפחת שוקר שמוצאה מעיראק, על העלמות אחיה רחמים-נחום

עפולה,    29.11.1993

אורה, שלום.

כפי שסיכמנו בשיחת הטלפון אני שולחת אליך את המסמכים המצויים בידינו, ואת הסיפור במלואו כפי שסופר ע"י אבי ואחי – המבוגרים יותר.

המעשה מתחיל בנמל התעופה בלוד בשנת 1957. הורי עלו ארצה בשנה זו ממוסול שבעירק. עם הורי עלו ששת אחי ואחיותי, כשהקטן ביותר היה בן 10 חדשים ושמו רחמים-נחום.

עפ"י דבריו של אבי, רחמים-נחום לא חש בטוב מהטיסה במטוס, צפוף ומחניק.

רחמים-נחום נלקח מידי אימי ברדתה מהמטוס בטענה שהוא חולה וצריך להילקח לבית החולים. ואכן, הוא נלקח לבית החולים "הדסה" שבראש העין. נאסר על הורי להילוות לרחמים, אך סבתו, אם אבי, עמדה על דעתה ונילוותה אליו. סבתו הוחזרה עוד באותו לילה למחנה עתלית (שער העליה ב').

לאחר יומיים נסעו הורי לבקרו. בבית החולים נאסר עליהם להכנס אליו בטענה שהוא חולה במחלה מדבקת, ועל כן הראו להם את אחי דרך אשנב קטן.

(למותר לציין שהורי, אחי ואחיותי לא חלו ולא נדבקו במחלת הגזזת שהיתה נפוצה באותם ימים)

לאחר מספר ימים נסעו שוב הורי לבקרו ובביקור זה נאמר להם והודיעו להם על כוונת השחרור. אחי רחמים שוחרר ואף ניתנו לו בגדים, כי הורי לא הצטיידו בבגדים והשחרור בא להם במפתיע.

רחמים שוחרר ביום רביעי בשבוע וביום ששי בצהריים באו לאוהל המשפחה במחנה העולים, שני נוטרים בלווית אחות לקחת את אחי רחמים למרפאה שבעתלית. רחמים נלקח בניגוד לרצונה של אימי, אך היא נלוותה אליהם למרפאה. במרפאה, כשהוא בחיקה של אימי הוזרקה לו זריקה. לאחר קבלת הזריקה רחמים היה במצב של עלפון, ואז נטען שהוא נפטר. מייד עם "פטירתו" הובא אדם מבוגר שכבר נכח במקום לקרוא פרקי תהילים.

אימי נכנסה להיסטריה והחלה לזעוק ולבכות. אבי, דודי ובני משפחה אחרים הוזעקו למקום (ולא ע"י האחות או הרופאים). לשמע הזעקות, זעקות השבר. רחמים נלקח בכח בניגוד לרצון אימי, מידיה, והוכנס לחדר אחר. אבי ובני משפחה נוספים דרשו לקבל את ה"גופה", אם אכן נפטר.

ה"גופה" לא נמסרה להורי (למרות שניתן היה לארגן את הלוויה במקום ולהביאו לקבורה כי נוכחו במקום אנשי דת ורבנים שעלו מעירק), והוכנסה לאמבולנס.

ה"גופה" נלקחה – כאשר אבי ודודי הפריעו לאמבולנס ודרשו את הגופה כדי להביאה לקבורה, אם אכן הילד נפטר, נעצרו והושמו במעצר.

שמו של רחמים נגרע מהקובץ רק בשנת 1966 בתום ועדת חקירה. לאחר שהורי פנו לועדה בדרישה לחקור את הענין בעקבות קבלת צו גיוס.

השאלות הנשאלות הן:

• איך ידעו לבוא ביוזמתם לאוהל ולקחת את אחי בטענה שהוא חולה? זאת ללא תלונה על מחלה מצד אימי?
• מדוע לא ניתנה ה"גופה" לקבורה, למרות שנאמר ע"י הורי שיש מי שיטפל בקבורה (רבנים שעלו מעירק והיו במחנה)?
• מדוע נעצרו אבי ודודי?
• כיצד זה שהוא הופיע ברישומים הרשמיים ורק בעקבות פניה של הורי בשנת 1966 נגרע שמו ממשרד הפנים?
• מדוע מופיעים פעמיים שיבושים בשם – והרי בכל הרישומים מופיע השם שוקר באות ק' ולא באות כ'?

אורה, זהו הסיפור במלואו, אך אוסיף פרט ששכחתי. עפ"י עדותו של אחי שהיה אז כבן 13, אחי אומר שהוא ראה בבירור שרחמים נשם כאשר הוא נלקח מאימי בטענה שהוא נפטר.

כמו כן, צירפתי מסמכים שהיו בידי אבי. למותר לציין שתעודת פטירה לא ניתנה להורי, רק נכתב להם שקיימת תעודה כזו.

שושנה ברזילי

לינק למכתב המקור: