תפזורת ערב רב של שופטים שאינם ראויים לשבת על כס השיפוט

פסק דין: אבא מסוגל יותר

פס"ד מעניין של שופטת בית המשפט למשפחה ברמת –גן, עליסה מילר, מעניק את המשמורת על ילדה בת 5 לאביה, לאחר שנמצא כי מסוגלותה ההורית של האם נמוכה מזו של האב. המסקנה הזו נתמכת בחוות דעתן של פקידת הסעד לסדרי דין (לינה מיכאלי) והפסיכולוגית (מיקי אוסין), שמצאו כי "יש עדיפות מובהקת ליכולת ההורית של האב על פני יכולת האם עד כדי יתרון ועדיפות על פני חזקת הגיל הרך".

השופטת מילר קובעת שחזקת הגיל הרך ("ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם") היא חזקה ניתנת לסתירה, ואיננה השיקול הבלעדי והמכריע: "חזקת הגיל הרך תהיה מכרעת כאשר שני ההורים הם בעלי מסוגלות ההורית זהה אולם אין זה כך במקרה שלפנינו… ניתן לומר כי החזקה נסתרה ויש לקבוע את המשמורת אצל האב."  השופטת הורתה על קיום הסדרי ראייה רחבים עם האם, לפחות יומיים בשבוע וסופשבוע לסירוגין.

עליסה מילר ניתקה עוד ילד מאביו

מאת יאיר שפירא     10/12/06

סולידריות נשית בבית המשפט לענייני משפחה: שופטת, פסיכולוגית ופקידת סעד החליטו שהילד יעבור עם אמו לצרפת, ושהאבא יסתדר.

הרבה נכתב על נשים מעונות תחת ידי דיינים בבתי הדין הרבניים. סביבה גברית, טוענים, אינה מטיבה עם זכויותיה של האישה. על מצבים קפקאיים שבהם נתקלים גברים בבתי המשפט למשפחה לא מרבים לדבר. אחרי הכל, התקינות הפוליטית לא מאפשרת לומר כי בסביבה נשית של שופטת, עובדת סעד ופסיכולוגית ממונה, זכויות אנושיות ובסיסיות של גבר נעלמות לפעמים.
זכותו של אדם לגדל את ילדיו נחשבה במשך דורות כמובנת מאליה. אך אופנה סדומאית המנשבת בעולם המשפט בשנים האחרונות יצרה ערך מוחלט, 'טובת הילד', בעזרתו אפשר להכשיר כל נבלה. מעקב של השנים האחרונות מגלה כי  גזל של ילדים מידי אבות אוהבים ונורמטיביים והברחתם לחו"ל בחסות בתי המשפט הולך והופך לתופעה.

לפני שש שנים נולד ילד לאב ואם שנישאו כדת משה וישראל. לפני שלוש שנים חתמו בני הזוג על הסכם גירושין. בהסכם הסדירו הצדדים, בין היתר, את נושא המשמורת והסדרי הראייה, באופן שמשמורתו של הילד תהיה אצל האם, ולאב נקבעו הסדרי ראיה. הצדדים הקפידו על קיום תנאי ההסכם: הסדרי הראיה התקיימו כסדרם, והתקיים קשר טוב חם ומספק בין הילד לבין הוריו.

לפני שנתיים נישאה האם ליהודי תושב ואזרח צרפת העובד בפריז. במשך שנתיים ניהלו השניים חיי משפחה אופייניים לאנשי עסקים רבים כיום, על קו אירופה-ישראל. לאחר שהאישה הרתה לבעלה החדש היא פנתה לבית המשפט על מנת שיאשר לה להמשיך ולהיות ההורה המשמורן, ולעבור להתגורר בצרפת יחד עם הילד. האב התנגד וביקש שלא ירחיקו את בנו לנכר. תסקיר סעד שהוגש לבית המשפט קבע כי האב "הינו אב טוב, מעניק לבנו אהבה וביטחון, ומאפשר לו  גבולות רחבים להתנסויות וגדילה".

אך הזכות הביולוגית של האב וזכותו כאב מסור לא עמדה לו. בכרוניקה חוזרת של שיח נשי מלא אמפטיה לכל רגש נשי ומנוכר כמעט לחלוטין לסבלו של האב, החליטו השופטת ושתי מומחיות שמינתה, פסיכולוגית ופקידת סעד, לשלוח את הילד עם אמו לצרפת. ראשית, ולא בפעם הראשונה במקרים מעין אלו, נזקקו אותן חורצות גורל לתעלול משפטי. כאמור, אושרו של הילד מעל הכול, והילד לא יהיה מאושר אם אמו לא תהיה מאושרת. או כפי שאמרה מומחית במשפט דומה שהתנהל לפני שנה בדיוק, "הנזק שייגרם לילדים בשל סירוב להגירה מתפרס בשלושה מישורים: האחד – עומס על האם שיפגע ביכולת ההורית שלה. השני – מתח ועוינות בין ההורים שיזיק בוודאי לילדים. השלישי – עומס על הילדים מעצם ידיעתם שבגללם נמנע משהו מאמם". ולפיכך על בית המשפט לדאוג לאושרה של האם.

האב ביקש להעביר את משמורת בנו אליו. לחילופין, הוא הציע שהבן יישאר עם אמו, אך זו תמשיך לגור בישראל ולנהל את חיי נישואיה כפי שהתנהלו בשנתיים האחרונות. השופטת חשבה שזו חוצפה. "כאמור" כתבה בפסק הדין, "האם החליטה כי רצונה לנסוע, ואני סבורה כי אין זו זכותו של אף אחד להתערב בחייה ולקבוע עבורה את מקום מגוריה ובאיזו צורה לנהל את חיי הנישואין והמשפחה שלה".  גם טענות האב כי מערכת היחסים של הזוג הטרי אינה מבטיחה יציבות לחיי הילד נדחו ללא דיון, בנימוק כי "כל אלה מהווים פלישה לפרטיותה של התובעת" – טענה משונה כשמדובר בבית דין למשפחה, שאמון על פלישה לחייהם של הבאים בשעריו.

ומה בדבר האב? מה בדבר אושרו? מה בדבר הקשר עם בנו-יחידו? שופטת בית המשפט למשפחה ברמת-גן, עליסה מילר, קיבלה את חוות דעת המומחיות וקבעה "כי למרות שהמרחק הגיאוגרפי יכניס שינויים בקשר בין האב לבנו, אין מדובר על ניתוק אלא על צורה אחרת של קשר…"

 למאמר המלא