אתר המשטרה – ניצב-משנה ד"ר פיני יחזקאלי המכללה לביטחון לאומי מסביר על 50% תלונות שווא

גליון מס' 187

חוסר אונים

ניצב-משנה ד"ר פיני יחזקאלי המכללה לביטחון לאומי

למרות המודעות הציבורית, למרות שינוי הגישה והשינויים הארגוניים שביצעה המשטרה בתופעת האלימות בעו בני-זוג, ולמרות החמרת הענישה, מספר הנשים שנרצחו ע"י בני זוגן אינו יורד מה מייחד תופעה זו? מה הן הבעיות העיקריות המונעות מאתנו פתרון סביר? האם יש דרך פעולה אופטימלית?

אילוסטרציה

המפתח לכל טיפול אפקטיבי בתופעה כלשהי הוא הגדרת אוכלוסיית היעד להתמודדות. באשר לאלימות במשפחה, כאשר אנו מגדירים את התופעה, נדמה לנו, שמדובר באוכלוסייה אחת של קורבנות ובאוכלוסייה אחת של בני-זוג מכים, שמן הדין להעמיד מולה פתרון אחד, חזק, ממוקד ובלתי מתפשר. בדיקה מדוקדקת יותר יכולה לרמוז על הטעות העיקרית של המערכת בהתמודדותה עם התופעה. אוכלוסייה זו רחוקה מלהיות הומוגנית. ניתן לחלק אותה, בקווים גסים, ללא פחות מארבע אוכלוסיות – אוכלוסיית המקרים ה"רגילים", אוכלוסיית המקרים ה"פטאליים", אוכלוסיית בני תרבויות ייחודיות ואוכלוסיית "מקרי השווא". אוכלוסיות אלה שונות אלו מאלו במאפייניהן ובדרכי הפתרון. עד כדי כך הן שונות, שפתרון, הנחשב יעיל באחת מהן, יכול להיות קטלני עבור האוכלוסייה האחרת.

המקרים ה"רגילים"

קבוצת אוכלוסייה זו היא הקבוצה ה"נורמאלית", המכילה את רוב מקרי האלימות ה"קלה" יחסית. האלימות פורצת עקב תהליכים הניתנים להסבר רציונאלי, והמכים מנהלים את ענייניהם לפי שיקולים רציונאליים של כדאיות. לכן, קבוצה זו היא המתאימה ביותר לטיפול על-ידי מערכת אכיפת החוק. שם גם נרשמה ההצלחה הגדולה ביותר של הטיפול המערכתי. שתי סיבות עיקריות מביאות לקיומה של אלימות במשפחה בקבוצה זו: הסיבה האחת היא נורמות תרבותיות בקרב חלק מן האוכלוסייה, שלפיהן, השימוש בכוח פיזי לצורך קיום משמעת, חינוך או אכיפת רצון בן-המשפחה, בעל המעמד הבכיר, הינו לגיטימי. הסיבה השנייה היא תהליכים חברתיים ובינאישיים. האלימות פורצת, כיוון שהמשפחה היא מוסד חברתי, שבו מתרחשים תהליכים של חילופי משאבים בין חבריה (אהבה, סטטוס, כבוד, מידע, כסף וכו'). כאשר תהליכי חילופי המשאבים אינם תקינים, לפי תפיסת בני-המשפחה, נוצר תסכול, העשוי להביא את אחד מבני-המשפחה לנקוט התנהגות אלימה. אוכלוסיות מכות, השייכות לקטגוריה זו, מגיבות, כאמור, באופו רציונלי להפעלה של סנקציות. על כן, ניתן להתמודד עמן, בהצלחה יחסית, על-ידי הפעלת מנגנוני אכיפה, כמו פתיחת תיק פלילי, תפיסת נשק, מעצר, הרחקה ושליחה לטיפול (גם כאקט "מטרטר", המוריד את הכדאיות להכות וכו'). במקרים כאלה, יד קשה של המשטרה עשויה להביא לצמצום התופעה ול"הזזת הרף" של הנורמות החברתיות.

המקרים ה"פטאליים"

אוכלוסייה זו כוללת את המקרים של אותן נשים, הקושרות את גורלן עם בני-זוג בעלי התנהגות פתולוגית אישית. עם אלה ניתן למנות בעלי אישיות מופרעת, חולי נפש, סובלים מפיגור, חסרי יכולת לשלוט על דחפים וכו'. נישואין עם בן-זוג כזה יכולים להיות קטלניים. סיבת הרצח, פעמים רבות, הינה כאשר המתעלל מבין, שהוא עומד בפני פרידה, בבחינת "אם היא לא תהיה אתי, היא לא תהיה בכלל". בשנים האחרונות ראינו אצל רוצחים כאלה גם נטייה לפגוע בילדים – פרי הבטן המשותף עם זו שנידונה על-ידם למוות. ראוי להודות, בפה מלא, כי אין בידי המערכת יכולת להגן על אישה כזו לאורך זמן, ולמנוע את המוות, אם הרוצח נחוש, ואם יש לו סבלנות להמתין לעיתוי הנכון ולבצע אותו. ניתן להשוות את אפקטיביות דרכי התגובה של מערכת אכיפת החוק כלפי שתי האוכלוסיות: עצם הפנייה למשטרה יכולה להיות קטלנית עבור אוכלוסיית המקרים ה"פטאליים" ואין בה פתרון עבורם. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא תפיסת המשטרה כלא יעילה, מעכבת בעד נשים כאלה לטעות ולהגיש תלונה, וגם פותרת את המשטרה מהתמודדות קשה עוד יותר מזו הנוכחית, שאין לה יכולת לנצח בה. כלי טיפול כמו עיכוב, פתיחת תיק פלילי, תפיסת נשק, מעצר, הרחקת המתעלל מן הבית והעמדה לדין, יעילים מאוד עבור אוכלוסיית המקרים ה"רגילים", אולם הם יכולים להיות קטלניים עבור אוכלוסיית המקרים ה"פטאליים", כיוון שאף פעם לא ניתן לדעת מראש מהו הזרז, הגורם המיידי, לביצוע הרצח. מקרים אלה מחייבים חבירה עם גורמים מקצועיים וליווי הקורבן למקלט, במקרי חירום. גם השימוש בפרסום, ככלי הרתעה, אפקטיבי מאוד כלפי הקבוצה הראשונה, אבל קטלני ועלול לגרור תגובות שרשרת עבור הקבוצה השנייה (בדומה לתופעת ההתאבדויות). ניתן במידה רבה להניח, כי כותרת המתארת רצח במשפחה ביום מסוים, יכולה להוות הזרז לרציחות נוספות בימים הבאים. יש לציין, כי בעוד שלאוכלוסייה הראשונה ניתן למצוא פתרון רציונאלי, הרי שהסיכוי היחידי של אישה, הנשואה לרוצח פוטנציאלי, להיחלץ ממנו, נעוצה בסיכוי שהוא יתאהב במישהי אחרת, ובוודאי לא בפנייה למערכת אכיפת החוק.

בני תרבויות ייחודיות

עם אוכלוסיות אלו ניתן למנות קבוצות כמו האוכלוסייה הערבית, האוכלוסייה החרדית, האוכלוסייה האתיופית ועוד. אוכלוסיות אלו מאופיינות במנגנונים קהילתיים מסודרים לפתרון סכסוכים, שמעמדם הולך ונפגע בגלל עירוב התרבויות. כמו במקרה של אוכלוסיית המקרים ה"פטאליים", הסכנה הגדולה בטיפול באוכלוסיות ייחודיות אלה היא מתן טיפול אפקטיבי במקרים של אוכלוסיית המקרים ה"רגילים". בחברה הערבית ובחברה החרדית גירושין הוא פתרון בעייתי מאוד, כיוון שאין לאישה מקורות הכנסה אלטרנטיביים, ולעתים הוא כרוך בפגיעה קשה בכבודה ובניתוקה מילדיה. יתרה מכך, שבירת הקוד התרבותי יכול להביא, לעתים, לתוצאות הרות אסון. מקרה שאינו "פטאלי", בחברה הערבית המסורתית, למשל, יכול להסתיים ברצח, אם ייהפך למקרה של "פגיעה בכבוד המשפחה", על רקע חציה של גבולות המסורת.

אוכלוסיית "מקרי השווא"

קבוצת אוכלוסייה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסייה "טפילה", המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ובמאבקים על רכוש וגם על רקע מניעים רגשיים כמו נקמה. כיום, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהרים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים, כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם). מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית-המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על-כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין "עצות חבריות", ולצערנו, מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא. הנושא מוצנע על-ידי המשטרה, וכל ניסיון להעלותו מותקף על-ידי ארגוני נשים וארגוני העובדים הסוציאליים, ומבחינתם צדק. זאת, כיוון שאוכלוסיית הפונות אליהם היא אמיתית במאת האחוזים, ועל-כן נראות להם טענות כאלה כשובניזם וכנקיטת עמדות, התומכות במתעללים. קבוצה אחרת, המרבה להיתקל בתופעה, היא השופטים. שופטים, שרכשו להם שם של מי ש"חתימתם קלה", חווים בעת התורנות שלהם "הצפה" של פניות נשים למתן צווי הגנה, ואילו שופטים, הנתפסים כקפדנים וכמחמירים, יעבירו תורנות "שקטה", כמעט נטולת פניות כאלה. מפגש נוסף עם התופעה הוא כאשר המשטרה דורשת בבתי-משפט הארכת מעצר, במקרים שלא הצדיקו מעצר מלכתחילה (בנוסח הטענה המוכרת: "עדיף שבית-המשפט ישחרר") או כאשר מוגשים כתבי-אישום במקרים מובהקים, שבהם היה התיק צריך להיסגר. גם קבוצה זו נמנעת, כפי הנראה מאותן סיבות, מלהעלות דברים אלה על הכתב. בשל גודלה של קבוצה זו (היא יכולה להוות מעל ‎50% מהפניות לתחנת משטרה), חשוב לטפל בה. כן גם משום ששוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תכניות עבודה – אם שלושת האירועים האחרונים שבהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, ייטה השוטר לראות ככזה גם את המקרה הבא ולהיפך.

התמודדות אפקטיבית

מערכת אכיפת החוק, המטפלת בתופעת האלימות במשפחה, מונעת, בעיקר, בשל הרציחות בקבוצת המקרים ה"פטאליים". אולם, הכלים שבהם היא מטפלת, בכל ארבע הקבוצות, הם כלים, האפקטיביים לטיפול ב"קבוצת המקרים הרגילים" בלבד. למרבה הצער, כלים אלה הינם מסוכנים עבור קבוצת ההתייחסות העיקרית-ה"פטאלית". התוצאה-חוסר מיקוד בטיפול, תסכול מצטבר בשל הפער שבין המאמצים לתוצאה והתפתחות "כסת"ח". מרגע שנרצחה אישה, מייד מורה המפקד המשטרתי לבדוק תלונות קודמות של הנרצחת, ומדווח, בדרך-כלל בהקלה לתקשורת, כי לא היו פניות כאלה בעבר הקרוב, כאילו היה בידי המשטרה פתרון עבור הקורבן הדרך הנכונה להתמודד ביתר אפקטיביות עם התופעה, היא, בראש ובראשונה, יצירת ההבחנה בין הקבוצות ומתן טיפול רלוונטי, ממוקד, לכל אחת מהן. צעד ראשון בכיוון הנכון הוא ה"קמפיין" הממוקד של מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש המשלה, הגב' רונית לב-ארי, שכוון לאוכלוסיית המקרים ה"פטאליים", ועסק בצורך להתייעץ עם גורמים מוסמכים לפני פרידה מבעל מתעלל (וזוהי, כאמור, אחת הסיבות העיקריות לרצח). כלי אפקטיבי אחר הוא לימוד שיטתי בבתי-הספר התיכוניים על מאפייני המתעלל ועל מאפייני הקורבן, וההפנמה של העובדה האכזרית, כי מרגע שאישה החליטה לקשור חייה במתעלל, הסיכוי של מערכת אכיפת החוק לחלצה מידיו-קטן. בנוסף, חשוב להיות כנים, להעלות את בעיית תלונות השווא ולהתמודד עמה. גם אם נעבוד נכון-אולי נצליח, לאורך זמן, להקטין את מספרי הרציחות, אבל לא נצליח למנוע אותן לחלוטין. הרשימה הביבליוגרפית שעליה מתבססת הכתבה מצויה במערכת.