התעללות בילדים – עשה ואל תעשה בחקירת ילדים – חלק 1 – כרוניקה של עדות ידועה מראש

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים. 

 

אחת הסיבות המרכזיות לקיום חקירת ילדים כושלת היא העובדה כי חוקר הילדים מניח מראש כי בוצע פשע. חוקר הילדים אינו מנסה להבין האם אכן בוצע פשע, אלא מנסה לדלות מן הילד הנחקר את פרטי הפשע.

 

הנחה פסולה זו גורמת לחוקר הילדים לנקוט בהליכי חקירה מוטים ולא מקצועיים אשר מראש קובעים מה תהא תוצאת החקירה.

 

חוקרי אל"י, לא זו בלבד שמבצעים חקירות ילדים בניגוד לחוק (רק חוקר נוער מורשה מטעם משרד הרווחה או המשטרה מורשה לחקור ילדים), ולא זו בלבד שמשטרת ישראל ומשרד הרווחה משתפים עימם פעולה וזאת בהכרה מלאה כי חקירתם בוצעה בניגוד לחוק. חוקרי אל"י אף הצהירו כי הם מניחים עוד טרם החקירה כי אם ילד אמר שהתעללו בו אז הוא תמיד דובר אמת ואכן התעללו בו וכל שנותר להם לעשות הוא להוביל את הילד צעד אחר צעד לתיאור "מושלם" של פרטי המקרה שלעיתים מתגלה מאוחר יותר כעורבא פרח.

 

מבקר המדינה ומח"ש, עליכם לעבור על כל התיקים במשטרה בהם בוצעו בניגוד לחוק חקירות ילדים של האגודה למען הילד בראשותה של חניתה צימרין ולהעמיד לדין את האחראים על הרשלנות המקצועית והעבירה על החוק, לטיפולכם הלא מסור.

 

טקטיקת השאלות המנחות לזיהום חקירה

 

חוקרי ילדים עלולים לזהם ולהכשיל חקירה ע"י נקיטה בשאלות מנחות, כמו במקרה של ילדה בשם דלית שנשאלה על התעללות מינית מצד אביה בשאלות המנחות הבאות:

 

"דלית, האם מישהו נגע בך"?

"האם אבא נגע בך"?

"איפה היה אבא כשהוא נגע בך"?

"עוד מישהו ראה כשאבא נגע בך"?

"האם אבא נגע בך בעוד מקומות"?

 

שאלות מנחות כמו הנ"ל הן שאלות המזריקות תסריט ידוע מראש למוחו של הילד עוד לפני שהילד מבין את משמעות השאלה.

 

מידע נוסף על שאלות מנחות ניתן למצוא במאמר אונס נפשי בילדים – על חוקרי ילדים שמתעללים נפשית בילדים הנחקרים. 

 

טקטיקת הראיות הנסיבתיות לכאורה לחיזוק תיאורית החוקר

 

חוקר ילדים המוטה מראש כי הילד עבר התעללות ינסה למצוא תימוכין לתיאוריה שלו ע"י איתור ראיות נסיבתיות לכאורה.

 

במקרה של דלית, ילדה שנחקרה על התעללות מינית מצד אביה, החקירה הראשונית ללא נוכחותה של הילדה העלתה כי הרגלי האכילה של הילדה לא השתנו ואילו בחקירת הילדה כתב החוקר כי "דלית איבדה את התיאבון שלה במהלך השבוע האחרון וזאת ביחס להרגלי האכילה הקודמים שלה…דלית אף עברה סיוטי לילה…"

החוקר אף הדביק  "ממצא" זה במסמך חקירת הילדה המתאר את ההתעללות עצמה, וזאת כדי ליצור מעין תמונה כוללת התומכת בהשערתו.

 

לרוע המצב, מספר לא מועט של חוקרי ילדים משוחדים מנסים למצוא "ראיות נסיבתיות" התומכות לכאורה בהתעללות כמו: אבדן תיאבון, סיוטי לילה, הרטבה, ירידה בלימודים, התנהגות "חריגה" של הילד וכו'.

 

לראיות לכאורה נסיבתיות אלו אין שום אחיזה במציאות משום שלרבים מן הילדים שאכן עברו התעללות מינית אין סימפטומים נלווים כמו אלו המוזכרים לעיל. רבים מן הילדים הללו מדחיקים את האירוע וממשיכים את חייהם כרגיל, כאילו לא קרה דבר. לעומת זאת, ילדים רבים עוברים תהפוכות שונות גם ללא שחוו אירוע חריג כזה או אחר.

 

בנוסף, שאלות מנחות אלו בנוגע להרגלי חייו של הילד הנחקר, אף הן עלולות לנתב את הילד למתן עדות בדויה.

 

טקטיקת הפרשנות המוטעה של החוקר הפסיכולוג

 

חוקר ילדים המשוכנע מראש כי הילד נפגע עשוי לתת פרשנות מוטעה לאמירות של הילד הנחקר, פרשנות אשר תתמוך בתיאורית ההתעללות המינית שהילד כביכול עבר.

 

באחד המקרים העיד ילד נחקר כי לחשוד X יש "מן פרח כזה שגודל וגודל והוא גם שעיר…" אבל אותו ילד מעולם לא ציין את המילה "בולבול", מילה שמאד שגורה בשפתם של ילדים.

חוקר הילדים באותו מקרה רשם כי הילד "מקשר את הפרח לאבר מינו של החשוד" וזאת למרות שהילד מעולם לא ציין כל מילה המציינת במפורש איבר מין.

חוק החסיון בין מטפל למטופל – חל איסור מוחלט על אנשי טיפול להעביר חומר חסוי לפקידי סעד הן בנוגע לילדים והן בנוגע להורים

הזכות לחסיון הינה זכותו של המטופל כלפי הפסיכולוג או המטפל. מטרת החסיון היא להבטיח למטופלים ולכל מי שנזקק לשירותו של פסיכולוג ונותן לו מידע מתוך אמון שמידע זה יישמר בסוד, כי הפסיכולוג לא יפגע באמון שנתן בו ולא יגלה את המידע שמסר לו, אלא אם יחויב לעשות כן על ידי בית המשפט.

 

החסיון אינו מוחלט אלא יחסי: בית המשפט ישקול בכל מקרה ומקרה האם החובה להעיד אמת ולהגיע לחקר האמת גוברת על החובה לשמור בסוד מידע שנמסר בטיפול. הדבר תלוי בחומרת העבירה, אשר להוכחתה מתבקשת העדות בנסיבות המקרה, ובשאלה האם ניתן להוכיח את העבירה ולהביא לדין את העבריינים מבלי לפגוע בערך החסיון.

 

יש לדבר היבט נוסף: הפסיכולוג אינו מקור מידע אותו מבקשת המשטרה, ועליה לתור אחרי ראיות ממקורות אחרים. לא פעם אנשי המשטרה לא ערים לפרטים אלה.

 

כאשר מעורב בטיפול ילד, אזי ככל שהמידע נוגע לו, אין למסרו אלא בהסכמת אפוטרופסיו.

 

חלק ניכר מן ההורים ובעיקר מן המטפלים במכון להתפתחות הילד אינם מודעים דיים לחוק החסיון החל עליהם, המורה להם חד משמעית לשמור על חסיון הן בנוגע להורה והן בנוגע לילד מפני כל גורם שהוא, בכלל זה פקידי סעד.

החוק אוסר על מטפלים להעביר חומר חסוי בכתב או בעל פה על הילד והוריו ללא הסכמת המטופלים לפקיד סעד או כל גורם אחר אלא אם בהנחיית בית משפט (חסיון יחסי).

 

למרות שאי ידיעת החוק מצד אותו מטפל אינה פוטרת אותו מאחריות, אם מקנן בכם החשש כי מטפל זה או אחר יעביר חומר חסוי לפקיד סעד ללא הסכמתכם, שילחו לו מכתב המפרט את החוק וסעיפיו וכי עבירה על חוק החסיון הינה עבירה פלילית לכל דבר וענין.

________________________________________________________

 

חסיון רופא-חולה :

סע' 49 לפק' הראיות : "עדות רופא - (א) רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות רופא או לעבוד כאמור בסיפא לסעיף קטן (א). (ג) נטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות; החליט בית המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות".

 

הרציונל לחסיון – לאפשר תקשורת פתוחה בין הרופא לפציינט. יש שטוענים שההצדקה לחסיון פחות משמעותית לחיסיון עורך דין-לקוח (מדברים על חסיון ולא על סודיות). הטענה היא שבחסיון רופא-חולה אפשר לתת לרופא להעיד.       החסיון חל על כל הצוות הרפואי.

סע' 49 לפק', אומר שאדם שנזקק לשירות רופא/ מידע שהגיע תוך כדי עבודתו כרופא/ ושיש לו זיקה לשירות הרפואי. החסיון חל רק שמדובר בעבודה חוקית של רופא.

כלומר, אם מדובר בהפלה לא חוקית, אזי אין חסיון.

ע"א 447/72 ישמחוביץ : גניקולוג שעסק בטיפולי פוריות באופן פרטי, היו אצלו מסמכים אישיים בנוגע למטופליו. חשדו שהוא מעלים מס ופשטו על הקליניקה שלו. שם מצאו תיקים אישיים והוא טען לחיסיון. בית המשפט – אמנם סיבת פניה של חולה, סוג הטיפול שניתן לחולה – הם חסויים, אולם זהות הפציינט או כתובתו או תמורה ששילם – זה לא חסוי.  (פס"ד זה ניתן לפני יותר מ-30 שנה)

 

כיום (לעומת פסק הדין הזה), התחזק נושא פרטיות האדם וחוקק חוק הגנת הפרטיות.

ד"ר בלכר טוענת שאולי היום היו פוסקים בצורה שונה ואפשרי כי שם הפציינט הוא פרט חסוי.

 

חסיון הוא יחסי ואפשר להסירו אם הטעם לגילוי לשם עשיית צדק, עדיף על הטעם שלא לגלות את הראיה.

 

חסיון פסיכולוג-מטופל :

סע' 50 לפק' הראיות : "עדות פסיכולוג – (א) פסיכולוג-מומחה כמשמעותו בצו שהותקן לפי סעיף זה אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות פסיכולוג-מומחה. (ג) נטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות; החליט בית-המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות. (ד) שר הבריאות יתקין, בהסכמת שר המשפטים, צו שיגדיר מיהו פסיכולוג-מומחה לעניין סעיף זה".

 

דוג' להמחשה - אם פונים שני לקוחות לעורך דין, ואחר-כך יש ביניהם סכסוך ורוצים להעיד את עורך הדין לעניין הדברים שנעשו כאשר ייצג את שניהם, אז אין חסיון.

אולם, אם שני בני הזוג פונים לפסיכולוג, אז רק אם שניהם נותנים היתר, הפסיכולוג יעיד.

סע' 50 לפק', לא מדבר על עובדים ומתמחים של הפסיכולוג. סביר להניח שאם זה יגיע לבית המשפט, אזי כן תהיה פרשנות מרחיבה (שתכלול גם את עובדיו).

 

סע' 50א' לפקודת הראיות : "עדות עובד סוציאלי – (א) עובד סוציאלי כהגדרתו בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996, אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעובד סוציאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם כן ויתר האדם על החסיון או שבית המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה. (ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עובד סוציאלי. (ג) נטען חסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בדלתיים סגורות; החליט בית המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות". החסיון הוא יחסי.

 

טיפולים נפשיים בילדים הם כמו כוסות רוח למת – ד' מספר על תעשיית ההונאה של הטיפולים הדיאדיים בילדים

ההורה ד' הופנה למכון להתפתחות הילד עקב בעיות התנהגותיות לכאורה של ילדו בגן ע"י פקידת סעד שכפתה עליו ועל ילדו את הטיפול תוך סחיטה ואיומים.

הפסיכולוגית ששגתה באבחון שלה המליצה על טיפול דיאדי בן חצי שנה. הטיפול הוארך לשנה.

בטיפול דיאדי הילד משחק משחקי דמיון עם ההורה וטיפול חסר ביסוס מדעי זה אמור כביכול לפתור בעיות כלשהן…

 

בתחילת הטיפול הגיע הילד למכון עם שיפור ניכר בהתנהגותו בגן. לאחר חצי שנה העביר ההורה למטפלת (עוד עובדת סוציאלית) דוח של הגננת המתאר את השיפור שחל בהתנהגותו של הילד שאף הפך להיות בין הבולטים והמובילים בגן, וזאת בעקבות גישתה הנאורה של הגננת בגן שאף הופתעה לשמוע כי הילד מטופל במכון להתפתחות הילד וטענה כי הטיפול מיותר.

למרות זאת, התעלמה המטפלת מן הדוח של הגננת, והחליטה להאריך את הטיפול לשנה ללא כל הסבר.

 

בתחילת השנה החדשה החל הילד ללכת לגן עיריה. הגננת החדשה ששמעה כי הילד "מטופל" במכון להתפתחות הילד החלה להתייחס אליו כאל ילד "חריג" (כינתה אותו כילד חריג) ושדרה לו אותות שליליים מתאימים. בילד חלה רגרסיה בהתנהגות בגן ובתום שנה של "טיפול" החליט ההורה להפסיק את הטיפול מיוזמתו מאחר והבין כי במהלך שנה שלמה הונו אותו במכון להתפתחות הילד במניפולציה ומתן טיפול שאינו רלוונטי למקרה.

 

במהלך שנה זו התמיד ההורה להגיע עם הילד לטיפולים (50 דקות עם הילד פעם בשבועיים).

בכל מפגש בו היתה אמורה להינתן מעין הדרכה הורית ללא נוכחות הילד, המטפלת מעולם לא דיברה או נתנה ייעוץ כלשהו אלא האזינה לדבריו של ההורה ולאחר מכן תיעדה והקליטה אותם במחשב.

 

עפ"י חוק, זכותם של ההורים לקבל מידע על הטיפול הרפואי והפסיכולוגי בילדיהם והיא נובעת מחובתם כאפוטרופסים לדאוג לשלומם, בריאותם ורווחתם של ילדיהם.

 

המטפלת שנקטה במידור מידע לאורך כל הדרך, מעולם לא הסבירה על מהות הטיפול, מה ואיך הוא אמור לשפר את המצב ה"לא טוב" לכאורה, והסיטואציה היחידה בה הועילה לזרוק עצם של הדרכה היתה בתחילת הטיפול, בה ייעצה להורה את טיפ המאה כי "יש להשתמש בתקשורת ישירה עם הילד" (בתקשורת ישירה הכוונה היא להגיד לילד את המילה "לא" כשצריך מבלי לספק לו הסברים)

 

באחד המפגשים עם הילד, התנהג הילד באופן מסויים וההורה שאל את המטפלת אם יש לה הסבר לאותה סיטואציה ספציפית. המטפלת השיבה כי תספק לו הסבר במפגש הבא שיהיה רק ביניהם. במפגש שהתקיים עימה לאחר מכן, במקום לתת לו תשובה על אותה שאלה כפי שהבטיחה, היא, כמו כל יהודיה טובה, ענתה לו בשאלה: "איזה הסבר לדעתך יש לסיטואציה שאירעה במפגש הקודם עם הילד?…"

 

לקראת סיום הטיפול מיוזמתו של ההורה, העביר לה זה את התרשמותו השלילית מן המערכת ומן הכלים שהיא מציעה וטען לאבחון שגוי וחוסר תקפות מדעית של הטיפולים, וכן את העובדה כי המטפלת ראתה אף תמונה צרה של התנהגותו של הילד, משום שלאורך שנה שלמה צפתה בו בתנאי מעבדה, במשרד הממוזג שלה, 50 דקות בלבד, פעם בשבועיים.

 

המטפלת, כדי לצאת באופן מאניפולטיבי מן המבוכה אליה נקלעה בשל כשלונה המקצועי, ניסתה נואשות למצוא פגמים בהורה וסיימה את טענותיה בתשובת המאה: "אני רואה את המכלול של הדברים…והמעבדה היא למעשה מיקרו קוסמוס…".

__________________________________________________

המלצה להורים: אם ממליצים לכם על טיפול רגשי לילד במכון להתפתחות הילד או בכל מכון שרלטני אחר, פשוט תתעלמו מעצות האחיתופל הללו. טיפולים אלו הם כמו כוסות רוח למת.

 

אם בכל זאת הגעתם לטיפולים כאלו. דאגו להקליט את השיחות ביניכם לבין המטפל, כדי שהקלטות אלו תוכלנה לשמש אתכם מאוחר יותר בתביעה משפטית על רשלנות רפואית או מקצועית או בתביעה על הונאה ורמאות.

הזילות של הטיפולים הדיאדים בילדים ותעשית ההונאה שבהדרכה ההורית

עצם קיומו של מוסד הייעוץ בגן ובבית הספר, קרי עצם ההחלטה להעניק ליועצת פונקציה מוסדית, רשמית וקבועה בחוק, מלמד רבות על יחסו של המוסד החינוכי לילדים. הופעתה של היועצת על במת המוסד החינוכי אינה מציינת שינוי במעמדם של הילדים וביחס אליהם, נהפוך הוא: הופעתה מאפשרת לשכלל את הדיכוי, משום שבמידה רבה איננה אלא עלה תאנה, שתחת מראית העין של מקצועיות ואחריות משמרת ומרחיבה את התעלמותם של המבוגרים מן הילדים.

 

תפקידם של היועצת והפסיכולוג החינוכי מסייע למורים ולגננות לראות עצמם פטורים מאחריות בנוגע לתחושותיהם של הילדים. תפקיד זה מושתת על סתירה: הוא נועד לסייע לילדים אך בה בעת לאפשר את ההתעלמות ממצוקתם. ואולי אין זו סתירה כלל ועיקר, שהרי דלתה הפתוחה לכאורה של היועצת לא נועדה אלא לסגור בפני הילדים דלתות רבות ככל האפשר.

 

כך מתגלה היועצת כחוליה נוספת בשרשרת ארוכה של בעלי תפקידים – פסיכולוגים, מטפלים באמנויות, מורות מסייעות ועוד – שנוכחותם במרחב החינוכי אינה מצביעה על דאגה לרווחתם של הילדים, אלא להפך: היא מציינת את דחיקתם ההולכת ונמשכת ואת התנערותו של החינוך מחובתו כלפיהם. לכל אלה יש להוסיף כמובן את תנאי עבודתה של היועצת או הפסיכולוגית החינוכית, את הלחצים המופעלים עליה, את צרכיה ואת רצונה להשתלב במערכת שבה התקדמות מותנית בתארים ואשר אין בה מקום למקצועיות שאינה אינסטרומנטאלית.

 

טיפול דיאדי הוא סוג של טיפול רגשי כביכול הניתן לילדים בעלי בעיות התנהגותיות לכאורה במסגרת הגן, וזאת באמצעות משחקי דמיון. מטרתו של הטיפול היא "לטפח את הקשר בין ההורה לילד", משום שלטענתם של אנשי המקצוע, הסיבה לכך שילד השוהה בגן במשך 8 שעות תמימות ביום ומתנהג שלא בהתאם לכללי הגן, נעוצה בעובדה כי הקשר עם ההורים עימם שוהה בממוצע כ-4 שעות ביום אינו מטופח דיו…

ובמילים אחרות, את האחריות על תפקודה הכושל של הגננת או המורה המערכת מפילה תמיד על ההורים, ולכן גם כאן, בשל מטרית החיפוי וההסתרה של המערכת, קשה לתבוע גננות ומורות על רשלנות מקצועית.

 

לטיפולים הדיאדיים אין ומעולם לא היה כל ביסוס מדעי לגבי האפקטיביות שלהם. בטיפול הדיאדי ההורה משחק עם הילד במשחקי דמיון ולסירוגין מתקיים לאחר מכן מפגש עם ההורה בו ניתנת לו מעין "הדרכה הורית".

מטרת משחק הדמיון היא אף להרגיע את הילד ולסדר לו את המחשבות בראש…

 

ה"טיפול" במכון להתפתחות הילד למשל, נערך פעם בשבוע במשך 50 דקות ובשבוע שלאחר מכן מתקיים מפגש עם ההורה, אף הוא למשך 50 דקות.

האם טיפול בן 50 דקות פעם בשבועיים אמור להשפיע על ילד השוהה לעיתים יותר מ-8 שעות אינטנסיביות בגן באופן יומיומי? ברור שלא, ולכן גם מן הפאן הזה הטיפול אינו יעיל.

 

כאמור, לטיפול הדיאדי אין שום אחיזה מדעית.

כאשר הטיפול נכשל המטפלים מאשימים את ההורים בחוסר שיתוף פעולה כביכול, או לחילופין מנסים למצוא פגמים בהורים. המטפלים לעולם לא יודו בכישלונם הם.

כאשר חל שיפור בהתנהגותו של הילד, המטפלים לוקחים את הקרדיט הזה לעצמם, למרות שבמרבית המקרים השיפור בהתנהגותו של הילד חל מסיבות אחרות, אם כתוצאה ממעבר לגן אחר, רכישת חברים חדשים, התמתנות עם הגיל ועוד.

 

מעולם לא בוצע מחקר מדעי מסודר עם מדגם גדול בו השתתפה קבוצת בקורת על מנת להוכיח את מהימנותו של טיפול מסוג זה. יתכן כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי אם היה מתבצע מחקר שכזה, היו מגלים כי טיפול כזה אינו יעיל כלל ולמעשה מדובר בתעשייה של הונאה מצד מערכת הבריאות והמערכת החינוכית.

ריטאלין גורם לדום לב. על בדיקת אק"ג לילדים לפני השימוש בריטלין.

מאת: יפעת גדות   | NFC  

22 אפריל 2008

נתונים של ה-FDA הראו כי בין השנים 1999 ל-2004, 19 ילדים שהשתמשו בתרופות ל-ADHD מתו באופן פתאומי  איגוד הלב האמריקני קורא להורים לקחת את הילדים לבדיקת אק"ג לפני שהם מתחילים את השימוש בתרופות אלו.

 סיכון למוות פתאומי

▪  ▪  ▪

ילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז (ADHD) צריכים לעבור בדיקות לב לפני שהם מתחילים טיפול בריטלין או בתרופות אחרות לטיפול במצב. כך ממליצים מומחים בתחום.

 

איגוד הלב האמריקני קורא להורים לקחת את הילדים לבדיקת אלקטרוקרדיוגרמה (אק"ג) – בדיקה המזהה ומתעדת את הפעילות החשמלית של הלב – לפני שהם מתחילים את השימוש בתרופות מסוג זה.

 

מומחי האיגוד אומרים כי לא ברור שתרופות אלו מעלות את הסיכון של הילד למוות קרדיאלי (של הלב) פתאומי, אך למרות זאת פרסמו המלצות חדשות, 'ליתר ביטחון', כהגדרתם.

 

לדברי מי שעמדה בראש צוות המומחים שפרסם את ההמלצות, ד"ר ויקטוריה וטר, מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה, היה חשש כי תרופות אלו עלולות להיות קשורות בקרב מספר קטן של ילדים למוות קרדיאלי פתאומי.

 

לא קיים רישום במדינה שיקבע כמה אנשים צעירים מתים מדום לב פתאומי ומה גרם לכך, ולא קיים מידע לגבי כמה מאלו שמתו השתמשו בתרופות אלו. לכן אין מידע סיבתי, ציינה.

 

ריטלין, השם המסחרי של חברת נוברטיס לתרופה הגנרית מתילפנידאט, הוא ממריץ של מערכת העצבים המרכזית, הניתן במטרה להרגיע ילדים הסובלים מ-ADHD, מצב המתאפיין בחוסר קשב, היפראקטיביות והתנהגות אימפולסיבית.

 

ADHD שכיח יותר בקרב ילדים עם בעיות לב. כך על-פי נתונים של איגוד הלב האמריקני שפורסמו בעיתון של האיגוד – Circulation.

 

האיגוד מדווח כי נתונים של ארגון המזון והתרופות האמריקני (FDA) הראו כי בין השנים 1999 ל-2004, 19 ילדים שהשתמשו בתרופות ל-ADHD מתו באופן פתאומי ו-26 ילדים סבלו מאירועים של הלב וכלי הדם כמו שבץ, דום לב והפרעות בקצב הלב.

 

ה-FDA מזהיר מפני שימוש בתרופות ל-ADHD

 

[עלול לגרום להתקפים פסיכיאטריים חמורים]

  

מיליוני ילדים

 

מיליוני ילדים משתמשים בתרופות לטיפול ב-ADHA.

 

מחקרים הראו כי ממריצים כמו הריטלין עלולים להעלות את קצב הלב ולחץ הדם. ובעוד שתופעות לוואי אלו לא חשובות עבור רוב הילדים הסובלים מ-ADHD, הן עלולות להיות רלוונטיות לאלו הסובלים מבעיות לב.

 

ישנם מצבים מסוימים של הלב שעלולים להעלות את הסיכון למוות קרדיאלי פתאומי, המתרחש כשקצב הלב אינו סדיר.

 

המלצות האיגוד קוראות לבדיקת אק"ג לילדים לפני התחלת הטיפול בתמריצים ל-ADHD מאחר שהבדיקה עשויה לזהות מצבים כמו חריגות בקצב הלב שעלולה לגרום למוות קרדיאלי פתאומי.

 

למרות שהבדיקה לא תזהה כפי הנראה את כל המקרים וייתכן שתניב גם תוצאות חיוביות שגויות, מדובר בבדיקה לא יקרה ופשוטה שאינה פוגעת בילדים בכל צורה שהיא ומאפשרת לזהות חלק מילדים אלו ולדעת כי הם עלולים לסבול ממצבים לבביים.

 

ד"ר ויטוריה הדגישה כי אין בכוונתם להפחיד את ההורים אך גם לא להרגיע אותם.

 

האיגוד קורא גם לרופאים לבצע הערכות לבריאות הלב אצל ילדים שכבר משתמשים בתרופות ל-ADHD אם לא בוצעה הערכה כזו לפני שהחלו את הטיפול. אם תוצאות האק"ג יהיו מטרידות המסקנה אינה בהכרח כי הילד אינו יכול לקבל תרופות לטיפול במצב, אלא כי יש לעקוב אחר הילד באופן זהיר יותר, כלומר להתחיל טיפול במינונים נמוכים ולבדוק את ההשפעות.

  

להזהר מאבחנה שגויה

 

משרד הבריאות מדגיש כי חשוב לשלול מצבים שכיחים הגורמים לפגיעה ביכולת הריכוז כגון: חרדה או הפרעות אפקטיביות (דיכאון, מחלה ביפולארית), שימוש בסמים, פסיכוזה, הפרעה בפעילות בלוטת התריס, התכווצויות, פרכוסים והפרעות שינה.

 

גיל התחלה מוקדם, הפרעה רציפה וסיפור משפחתי יכולים לתמוך באבחנה נוירו-התפתחותית (כמו ADHD). בנוסף, חשוב להעריך קיום מצבי מחלה נלווים המופיעים בשני שליש ממקרי ADHD כגון הפרעות התנהגות, לקות למידה והפרעה על שם טורט.

 

בנוסף חשוב לזכור שיש ילדים פעילים באופן חריג אבל ללא בעיות קשב וריכוז או כאלו עם טמפרמנט קשה במיוחד העלולים לקבל תווית של ADHD ללא הצדקה, על כן צריך להיזהר באבחנה.

 

בדוח המסכם של ועדה שמונתה על-ידי שר הבריאות ב-1997 לאבחון טיפול בילדים עם ADHD מומלץ שהאבחון יהיה רב מקצועי. הצוות המאבחן יכלול רופא, פסיכולוג ומאבחן דידקטי.

אני מאשים – ד"ר חן למפרט דודה של מיתר שרף, הנערה שהתאבדה וגופתה נשרפה מאשים את רשויות המדינה והרווחה בגין רשלנות פושעת והתעלמות גורפת מזעקותיו של האב

מתוך מגזין המושבות  25/04/2008

 

מי יעצור את הטירוף?

 

אינני כועס על האימא. היא סתם אישה מוזרה או חולה. אני כועס על רשויות המדינה, אשר לא הגנו על זכותו של האב, אשר בחדלונם ובחוסר-תפקודם, מאפשרים לטירוף ולחולי להמשיך ולגרום סבל למשפחה. משפחה שבמשך שנים נמנע ממנה לפגוש, לאהוב ולחיות עם הילדה המקסימה מיתר ז"ל; שבעיניים כלות ובייסורים קבלה את הידיעה הטראגית על מותה האכזרי; שנמנעת ממנה הזכות להתאבל, והזכות להנציח את זכרה. אני מאשים את רשויות המדינה שאפשרו לאישה הזויה להשמיד כל זכר לקרובת-משפחה, שכל חטאה היה שנולדה כבתה. 

 

אני מאשים את בית-המשפט

 

- אשר פירש את הויכוח על שרפת הגופה במונחים של ויכוח תיאולוגי, בעוד שהיה זה ויכוח על שפיות פשוטה, על קומנסנס. האב, וגם המשפחה כולה, אינם אנשים דתיים – כל רצונם הוא לזכור, להתאבל, להנציח. ואת זכותם זו הפקיע בית-המשפט בחוסר רגישות ובחוסר התאמה מוחלט בשמו של "חופש דת".

- אשר בשמו של עקרון ליברלי (חשוב), של כיבוד זכות האם, לא הקפיד על הסיפא של אותו עקרון עצמו "הזכות לפעול לפי אמונתך, ובתנאי שלא תפגע זכותו של אדם אחר" – והפעם, נפגעה קשות זכותו של האב.

- שלפניו עמדה אישה אשר טענה שלא הייתה עם גבר אחר למעלה משנה קודם ללידת ביתה, ובית המשפט נמנע מלהתייחס לטענתה כהצהרה על אבהות. שטענה במפורש שהריונותיה נמשכים שנים ארוכות, ובית-המשפט נמנע משלוח אותה להסתכלות.. האם חוקי הפיסיקה/ביולוגיה פסקו מלהתקיים בבית-המשפט?

- שלמרות שקיבל את טענת האבהות בפועל של אחי, לא העניק לו שום זכות מוסרית וחוקית הנובעת מאותה קבלה. למותר לציין, שבדיקת הרקמות, שנעשתה מאוחר מדי בשל היתר השריפה של בית-המשפט, הוכיחה מניה וביה את האבהות.

 

אני מאשים את המערכת הטיפולית (רווחה ובריאות הנפש)

 

- אשר לאחר כישלונה סירבה, ועדיין מסרבת לקחת אחריות משום סוג שהוא – לטעות מותר, אבל להכחיש זה חמור.

- אשר נמנעת מלעצור אנשים מסוכנים והזויים ששיפוט המציאות שלהם לקוי בעליל, שיש לגביהם חשד סביר של התעללות נפשית, לכאורה; שממשיכים במעשיהם באין מפריע עם צעירים ובני-נוער אחרים.

- שיש בידיה את כל העדויות (כולל עדויות בגוף ראשון מבית-המשפט), לחוסר-שיפוט, לחוסר אחריות הורית ולאי-שפיות, ולא רק שאינם פועלים, אלא נותנים הכשר שבשתיקה, רק כדי להגן על עצמם.

 

אני מאשים את משטרת ישראל

 

- שחקירתה הייתה ועודנה מרושלת,

- שהפקירה את כל זכרה של מיתר ז"ל בידי אימה, למרות שברור היה שהיא מתכוונת להשמידו, וברור היה שהאב מתחנן לקבלו – שהייתה בידה האפשרות לנהוג באחריות מוסרית וציבורית, והעדיפה את חוסר-המעש.   

___________________________________________________________________________

ד"ר חן למפרט, איש חינוך ומרצה לפילוסופיה וללימודי תרבויות באוניברסיטת תל-אביב. הוא ממחברי "הקול השותק" – קולם של ילדים רבים נוספים שההתעלמות ממצוקתם, תורמת תרומה מכרעת להיווצרותו של הכאב ולהחרפתו. ד"ר חן למפרט הוא הדוד של מיתר ז"ל.

הדמיון בין אבחון פסיכולוגי לקריאה בקפה

על מנת לבצע טיפול רגשי בילד במכון להתפתחות הילד, עליו לעבור אבחון פסיכולוגי. ישנם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים פרטיים אשר מדלגים על השלב הזה ומחליטים על אופן הטיפול ללא אבחון פסיכולוגי או בדיקות אחרות אלא על סמך התרשמותם האישית בלבד.

 

האבחון הפסיכולוגי במכון להתפתחות הילד מתחיל ומסתיים במבחן בן 3 שעות בלבד, שבמהלכו מבצע הילד בתנאי מעבדה סדרת מבחנים כדוגמת מבחני וקסלר, ציורים, CAT ןכן', אשר בסיומם כותב המאבחן דוח פסיכולוגי.

 

לא מעט מאמרים נכתבו אודות זילותם וחוסר תקפותם המדעי של המבחנים הללו, ואולם תהליך האבחון המפוקפק הזה ממשיך להיות שמיש ולחרוץ גורלם של מאות אלפי ילדים לרעה רק משום שפסיכולוגים אינם מסוגלים לבנות כלי בדיקה מדעיים נאותים בשל מוגבלותם המקצועית בנושא שיטות מחקר מדעיות.

 

על סמך 3 שעות בדיקה בלבד, בתנאי ואקום, ללא תצפיתנות ואינטראקציה חברתית עם ילדים אחרים, ללא בחינה במצבים משתנים וסביבות מגוונות, קובע פסיכולוג קליני במכון להתפתחות הילד או פסיכולוג חינוכי מה יהא עתידו של האובייקט המוצג לפניו.

 

הדוח הפסיכולוגי מסתמך לעיתים על דוחות או מסמכים קודמים שהפסיכולוג הצליח להשיג (לעיתים קרובות משכנע את ההורים להביא לו דוחות קודמים וכך זה פועל עליהם ועל הילד כחרב פיפיות). חוות הדעת הקודמות משפיעות לרעה על אופן חשיבתו של הפסיכולוג, מנטרלות את הפאן האובייקטיבי בשיקול הדעת ומעוותות את חוות דעתו שלו, וכך הוא מפרש את תוצאות המבחנים כך שיתאימו למה שנכתב ע"י קודמיו, על מנת שתיווצר חומת התאמה בין כל חוות הדעת.

 

בלא מעט מקרים בהם כתבו פסיכולוגים חוות דעת שהן בלתי תלויות בחוות דעת קודמות משום שנמנע מהם לצפות בדוחות קודמים, נתגלו הבדלים גדולים בפרשנות המבחנים עד כדי סתירות מהותיות בין חוות הדעת השונות. (שוב, הן משום שאבחונים פסיכולוגים אינם כלי מדעי)

 

המהלך היומרני ביותר של מאבחנים אלו הן הפרוגנוזות שהם מספקים בנוגע לילד. אותה פרוגנוזה (ניבוי) הנסמכת על 3 שעות בדיקה בלבד של ילד רך בשנים, לעיתים פעוט, קובעת ביומרנות חסרת גבולות מהו הסיכוי כי הילד יפתח הפרעות התנהגותיות בעתיד.

 

פרוגנוזה זו אינה שונה למעשה מפרוגנוזה של קוראת בקפה, פותחת בקלפים או קוראת עתידות בכדור בדולח, ולכן מבחינה משפטית קיים יסוד סביר להניח כי אבחון פסיכולוגי הוא אקט שיש בו אפקט של רמאות וכי טיפול רגשי לא מוכח יש בו משום הונאה של הלקוח.

אשפוז פסיכיאטרי של ילדים לא רק שהורס את נפשם הרכה אלא מתייג אותם ולכן חוסם את דרכם למשך כל ימי חייהם להשתלבות בחברה – עוד עדות על זוועות מתקן העינויים בנס ציונה

 מסורת רבת שנים של התעללות צוות המקום בילדים רכים

 

לפני 20 שנה, עברתי את זה בעצמי ע"י מדריכים ואנשי צוות בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, שלמרבה הצער עדיין מסתובבים באופן חופשי.

 

הגעתי לשם, בגיל 6.5, בגלל בעיה  X ובמקום להתמקד בה בצורה עניינית, היו עסוקים שם בלמצוא אצלי כל – מיני בעיות חדשות וסיממו אותי בתרופות, שהשלכותיהן ניכרות עד היום.

 

היה שם מדריך בשם שמעון, שדרך – קבע היה מושך לי בשיער ומטיח את ראשי בקיר.

 

מדריך אחר בשם יוסי סאסי, היה צועק ומכה על דברים של מה בכך. פעם אחת ראיתי אותו מחרים לילדה שעון – יד ומשקפי ראייה, בתור עונש  (מדובר בבריון, המזכיר בצורתו את קוף הגורילה, אבל כנראה שהתנהגותו זו היא בלתי הפיכה.

 

אגב, מנהל המחלקה שאישר את אשפוזי שם (לזכותו ייאמר שלא באופן מיידי, אבל גורמים ממשרד החינוך הפעילו עליו לחץ וגם ההורים שלי נכנעו והעדיפו שלא להיאבק, כפי שנודע לי כעבור שנים) היה ד"ר אברהם ג'ורג' סקלי.

 

מישהו זוכר איך הוא גמר?

קיבל סרטן וירה לעצמו כדור בראש  (ועל זה נאמר:  לא  נורא. קורה…).

 

מתייגים ילדים רכים כמסוכנים וחוסמים את דרכם בחיים לצמיתות

 

נשלפתי לשם ישר מגן הילדים. מראש לא נתנו לי סיכוי והשקיעו מאמצים כדי לתייג אותי כמקרה קשה בכל מחיר.

 

וגם אחר – כך לא קיבלתי הזדמנות ללמוד במסגרת החינוך הרגילה.

הגעתי לשם בגלל שהייתי אלים כלפי ילדים אחרים, הייתי מתבודד ונפנפתי בחפץ באופן בלתי רצוני (אגב, הבעיה הזאת עדיין קיימת!) תוך שאני ממציא סיפורים בקול רם.

 

אבל כאן זה לא נגמר:  עד כיתה י"ב הייתי במסגרות שונות של החינוך  המיוחד ורק בגיל 27, אחרי מאבקים שנמשכו שנים (לא שנתיים ולא שלוש, אלא יותר) הצלחתי להשיג תעודת בגרות.

 

מרגע ש"נס -ציונה" שמו עליי את ידיהם, זה פשוט היה כדור – שלג ובגלל הרישום בתיק כל מקום פסל אותי אוטומטית (כולל הצבא). אפילו יום אחד לא ניסו לראות איך אני מתפקד בכיתה רגילה!!

 

וההשלכות נמשכו גם אחר – כך, כי כשרציתי להשלים בגרות והדבר הצריך

היעדרויות מן העבודה בקיבוץ, ישר אמרו לי:  "אתה רואה שאתה לא כמו כולם? תראה לנו עוד

אחד שלא עובד 8 שעות ביום בגילך וחי על חשבון אחרים" (אם לעבוד 3 משמרות בשבוע במפעל, נחשב "חי על חשבון אחרים").

 

וההורים שלי היו תמימים לגבי זכויותיי, או סתם עייפים מלהיאבק.

 

אם כולם צדקו, אז איך זה שכבר כמה שנים (אחרי שהפסקתי ביוזמתי) אני לא תחת מעקב או טיפול והמשטרה לא תפסה אותי עושה משהו מסוכן או בלתי שפוי?

 

וחוץ מזה, בהחלט! אני בטוח שיש כאן עילה לתביעה משפטית נגד המערכת (אגב, תביעה כזאת, אם תהיה, לא תהיה תקדימית, ככל הידוע לי).

 

חוסר הסובלנות של מערכת החינוך הבזויה להתמודד עם ילדים שובבים

 

אז אולי נכניס למקום כזה כל נהג שמקלל בכביש? אולי נכריז על כל אחד שמתבטא בגסות או ידוע  כקריזיונר כלפי הזולת כעל מישהו שאנשי מקצוע צריכים להציב לו גבולות?

 

ילד נורמאלי משתמש, בד"כ, באוצר מלים תוקפני ואין שום סיבה להפעיל כוחניות כלפי כל מה שנראה למישהו מאנשי הצוות טיפה "שובב" או כעסני.

 

אני הייתי שם, לא עזרו לי מי יודע מה ובטח לא תרמו שום דבר לאיפוק שלי, שהייתי צריך אחר – כך לרסן אותו ממש בעצמי ולהיכנס  לפרופורציות, גם כאשר ממש הוציאו אותי משלוותי.

והיום אני מרשה לעצמי "להיכנס" חופשי בחלאות, ללא ייסורי מצפון.

 

אני פשוט רגיש לכל אדישות בנושא הזה. כשמישהו ציני לגבי עדויות על המתרחש בין כותלי מחנות הריכוז האלה, הדבר מעורר אצלי תגובות שאיש לא יכול לצפות מראש (בערך

כמו מה שיעשה אורי אבנרי אם תפגיש אותו עם מאיר כהנא, או אם מישהו יעז להזכיר באוזני סבא שלי את אנשי הלח"י).

 

סימום ילדים בריטלין על מנת להרדים אותם כמו שמרדימים כלבים

 

לי הריטאלין לא עזר בכלל. זה רק הזיק. החמיר את בעיות הריכוז, הרדים אותי במשך היום וגרם לי לעוויות ולתופעות לוואי  (נקישות שיניים; ללקק כל דבר; גרפס'ים) יותר חמורות מכפי שהיו לי קודם לכן.

 

וכשתופעות הלוואי  החמירו,  האם  המומחים  שטיפלו  בי  העלו  את  האפשרות שהמינון  או  אפילו  התרופה  עצמה  רק מזיקים  לי?

 

מה פתאום?!  היו  מענישים  אותי בתגובה  בלי  למצמץ  אפילו!  ("הנה עוד פעם הילד הזה שעושה גרפסים כל הזמן.  הוא  אף – פעם  לא ילמד!"  וכו').

 

ולפחות בעניין הזה מישהו במערכת היה צריך לתת את הדעת (ובינינו? גם את הדין…).

 

אבל רק בעוד כמה שנים, אחרי שאשרת בצה"ל ואשיג תואר שני. לא יהיה לי לא את הזמן ולא את הכסף, כל עוד אהיה עסוק בשני היעדים הנ"ל.

 

יצחק קדמן מקדם את האינטרסים של יצחק קדמן

 

אגב, לפני כמה שנים (כשהייתי בן 19) פניתי לד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד  (גוף מיותר לחלוטין, שלא עזר עד היום לאף – אחד) והוא דחה אותי על הסף.  חירב'ש  איזה  משהו  על  "חוק התיישנות".

 

חוץ מלהראות את פרצופו מעל מסך הטלוויזיה,  לקמט  את  המצח  ולומר  בטון נחוש:  "אין ספק שהדברים מזעזעים ביותר",  הוא מסוגל לעשות עוד משהו?

 

אה, כן…  אולי  לערבב  את  הקפה  בבוקר  ולהתניע  את  האוטו.

 

ישראל 2008 ממשיכה להתנהל עפ"י דוקטרינה של משטרים אפלים

 

אם אפילו לצה"ל לא מוכנים לקבל אותי?  הפטור הזה  הוא "1:0" לטובת אלה שתייגו

אותי. לא? אז דבר ראשון, המטרה הזו צריכה להיות מושגת  (אחרי שאת היעד של השגת תואר ראשון כבר השגתי).

 

לא אכתוב ספר ביוגראפי כי זה רעיון רע.

משום שיכניסו אותי עוד פעם למסגרת של אנשים עם בעיות התנהגות וקשיי השתלבות בחברה.  כדי  שעובדת  סוציאלית  תלווה  את  סדר  היום  שלי   ותפקח  לי  על  חיי  החברה?

כבר  הייתי  בסרט  הזה…  תאמינו  לי!

 

אעבוד  משמרות  כפולות  כדי  לממן  לעצמי  אבחון ולא  אפול  עוד  פעם  בשום  מלכודת  שתנציח  את  הרישום  המתייג.  בוודאי  ישנן  דרכים  אחרות  ובטוחות  יותר,  כדי  להשיג  את  ההתאמות.

 

לינק מקור

מתייחסים לילדים כמו אל חיות – עדות נוספת של מאושפזת לשעבר בבית החולים הפסיכיאטרי לילדים בנס ציונה

ברונהילדה,    15/07/07 08:36 

 

טופלתי במחלקת ילדים ואושפזתי בנוער, כן, האיום הוא מחלקה סגורה או בידוד, הצוות, שאינו מתאים בשום צורה לטפל במצבים כל כך עדינים מתייחס למטופלים כאל חיות. הדבר היחיד שמוגן ב"מחלקה המוגנת" (משמע הסגורה) זו תחנת האחיות, יושבים שם כל היום בדלת נעולה, בולסים, רואים אותך דופק על השמשה ורק מסתכלים עליך בבוז וממשיכים בעיסוקיהם.

 

כן, יש צוות גדול שמטפל בכמות כל כך קטנה של ילדים, הם עובדים במשמרות. בית חולים שמנוהל ע'י צוות בריוני, אטום וחסר רגישות.

הרופאים אוהבים לתת תרופות, המטופלים בולעים אותן בלית ברירה. (במרפאה הפסיכיאטרית בקפלן מתעקשים קודם לעבוד בלי תרופות).

 

חוץ מזה שבנס ציונה המחלקה מלוכלכת, המזרונים מלאים בכינים מכל הסוגים, פרטיות היא דבר שאינו קיים.

 

יש דרך לטפל בילדים הללו, שנמצאים במצב כל כך עדין, יש אנשים מסוימים שמתאימים לכך אבל בנס ציונה לא קיימים הרבה כאלה.

מזל שיש את הצוות החינוכי כי זו החיבה והאמפטיה היחידה שהילדים האלה מקבלים, בית הספר שבמוסד הוא המפלט היחיד שלהם מקירות המחלקה האפלה הזו.

 

צריך להיעשות שינוי דרסטי במקום הזה. במקום לעזור לילדים האלה הם פותחים פצע גדול יותר שעם הזמן רק יזדהם עוד ועוד בזיכרונות הילדות האלה מן המחלקה.

 

אנשים שנשארתי איתם בקשר אחרי ששוחררו עדיין סבלו מאותן הבעיות שנכנסו איתן למחלקה. אותם דכאונות, אותן חרדות, אותם התקפים. המקום לא עזר, הוא רק החמיר את המצב.

אני חולמת לפעמים שאני מאושפזת ומתעוררת מבועתת.

 

חפרתי אבל יש עוד כל כך הרבה להגיד ולספר על המקום הנורא הזה.

מדוע קשה לתבוע פסיכולוגים ועובדים סוציאלים קליניים על רשלנות רפואית

טיפולים פסיכולוגים בכפיה על ילדים

 

לעיתים מופנים ילדים, לכאורה עם בעיות התנהגותיות להדרכה הורית וטיפול רגשי במכון להתפתחות הילד.

 

מי שמפנה את ההורים הללו הם בד"כ גננת שאינה יודעת להתמודד עם ילדים שלא סרים למרותה ואין לה סבלנות להיות קשובה לצרכיהם, ואז היא מטילה את הכשל המקצועי שלה בהורים כדי להסיר מעצמה אחריות לתפקוד הרשלני שלה בגן. זאת אף לנוכח העובדה כי מרבית הגננות אינן מכירות כלל את מהות הטיפולים הניתנים במכון להתפתחות הילד ולמרות זאת ממשיכות להמליץ…

 

אם ההורים אינם משתפים פעולה הגננת או המורה לעיתים מדווחות למשרד הרווחה על מנת להכניס את פקידת הסעד לתמונה ואז זו כופה על ההורים לבצע את הטיפול תוך ניצול פרצות בחוק הנוער וסחיטה ואיומים כי אם לא יבצעו את הטיפול הם ינותקו מילדיהם לעיתים באופן מיידי, תוך העברתם למרכז חירום.

 

במקרים כאלו, כמו גם בסכסוכי גירושין ישנן אף פקידות סעד שמרחיקות לכת ומעבירות את הילד באופן מיידי למרכז חירום תוך גרימת טראומה נפשית קשה לילד.

 

באחד המקרים שתועדו אצלנו איימה פקידת סעד על הורה שאם לא יחתום על מסמכי העברה למרכז חירום היא תדאג לכך שהפסיכיאטר המחוזי יאבחן אותו כחולה נפש וכך לעולם לא יראה את ילדיו.

 

מנגנון ההסתרה של המטפלים הרגשיים

 

בניגוד לרופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים קליניים תמיד מסתירים מן ההורים את משמעות הטיפול הרגשי. הם נמנעים מלתת הסבר על מהותו של הטיפול ואיך הוא יכול לתרום לתהליך. הורים שמבקשים הסבר מקבלים תשובות מתחמקות, כך שבמקום שהמטפל יספק תשובה עניינית הוא מסיט את הנושא, מעביר את המיקוד להורה וגורם לו לזוז מן השאלה הכול כך חשובה הזו ולהתמקד בסוגיות משניות אחרות.

 

במהלך הטיפולים הם מקלידים את "ממצאיהם" במחשב ולעולם לא חושפים אותם בפני ההורים, וזאת על מנת ליצור מידור, חיסיון והגנה על עצמם מפני תביעות משפטיות. זאת, שוב בניגוד לרופאים המחויבים לגלות לפציינט את כל הממצאים אליהם הגיעו.

 

אז מדוע קשה לתבוע מטפלים רגשיים על רשלנות מקצועית

 

בבסיס התירוץ לכפיית הטיפולים הפסיכולוגים בילדים עומדת הטענה כי:

"אם לא מטפלים בשורש הבעיה כבר מגיל צעיר, היא רק תחריף…"

 

על בסיס איזה חוק מדעי הם קובעים כי אכן קיימת בעיה? ואם קיימת כזו, האם קיים טיפול הולם בעל תיקוף מדעי או שמא מדובר בטיפול שהוא לעג לרש (תרתי משמע).

 

תירוץ חסר שחר זה של אנשי מדעי החברה נותן להם לגיטימציה (מגובה ע"י חוק הנוער) לבצע טיפולים רגשיים בילדים, טיפולים שהם עקרים ומסורסים מכל הוכחה מדעית בשם מנטרה הומניסטית לכאורה אשר אינה ניתנת למדידה וכימות. הפאן ה"הומאניסטי" היחיד בתעשיית טיפולים זו הוא הגדלת יכולת ההשתכרות של "מטפלים" אלו ממדעי השרלטנות ודווקא פאן זה כן ניתן לכימות: המון כסף מתגלגל בתעשייה הזו שלא לצורך.

שעת "טיפול" פרטי שכזה מתחילה בכ-250 ₪. בטיפול כזה אין למעשה עלויות, אין עלות חומרי גלם וגרוע מכך אין עלות של אחריות.

 

האם שמעתם על פסיכולוג או עובד סוציאלי מטפל שנתבע על רשלנות מקצועית?

אני לא שמעתי, וזאת משום שדינאמיקת העבודה שלהם מבוססת על כך שאם אין תוקף מדעי לטיפולים אז לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף קשה לתבוע אותם על רשלנות מקצועית.

אם היתה תקפות מדעית אז ניתן היה להוכיח רשלנות מקצועית ע"י הבאת ראיות לכך שהמטפל לא פעל עפ"י הנחיות מדויקות של הטיפול ובכך התרשל בתפקידו.

 

מאחר ואין ביסוס מדעי לטיפולים, לכן גם אין הנחיות מדויקות איך ליישם אותם, ולכן קשה להוכיח רשלנות, ובמילים אחרות הכל פרוץ.

 

טיפול בו לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף לא ניתן לבצע בו בקרה ופיקוח על אופן תפקודו של המטפל הוא טיפול לא ישים ולכן יש לבטלו.

 

בית הדין המשמעתי

 

הקובלנה הינה הליך משפטי לכל דבר ועניין. ועדת המשמעת של משרד הבריאות יכולה להמליץ להתלות את רישיונו של איש הצוות הרפואי (להקפיאו לפרק זמן קצוב), לשלול אותו לצמיתות, לנזוף בו או להעיר לו. 

 

בשנת ‎2000 למשל נדונו בדין משמעתי 40 קובלנות.

 

עניינן התנהל נגד תשעה-עשר רופאים, תשעה רופאי שיניים, שני טכנאי שיניים, רוקח אחד, ארבעה פסיכולוגים וחמש אחיות. ההליכים המשמעתיים בעניינם של עשרה רופאים הסתיימו. רופא אחד, שנתן מרשמים שלא עפ"י החוק, נידון לשישה חודשי התליית רישיון. רופא אחר, שקיבל כספים במרמה, נידון גם הוא לשישה חודשי התליית רישיון.

 

חמישה רופאים, שהואשמו בעבירות מין, נידונו לחודש התליית רישיון ועד שלילתו לצמיתות, בהתאמה. שלושה רופאים נידונו על רשלנות מקצועית, ונפסקו להם חודש התליית רישיון עד שנת התלייה, בהתאמה. נגד שלושה רופאי שיניים הסתיימו ההליכים המשמעתיים – רישיונו של רופא שיניים שנידון על עבירות מין, נשלל לצמיתות. לשני רופאי שיניים, שעניינם נדון על רשלנות רפואית, הותלה רישיונם מחודשיים עד שלושה חודשים, בהתאמה. שני רוקחים, שעניינם נדון בגין רשלנות רפואית נידונו לשלושה חודשי התליית רישיון ועד שישה חודשים, בהתאמה. לשתי אחיות שנידונו בגין רשלנות מקצועית, נפסקו חודשים התליית רישיון, ולאחות נוספת, שנידונה בגין שימוש עצמי בסמים מסוכנים נפסקו בדין המשמעתי שישה חודשי התליית רישיון. 

 

שימו לב כי אף אחד מארבעת הפסיכולוגים לא הורשע.

אז נכניס אותך למחלקה הסגורה – תחקיר של מרב בטיטו על התעללות בילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה

תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית. תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות"

 

 מרב בטיטו14/7/2007

 

 - מה זה בידוד?

 

"בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".

 

- וחדר מחשבה?

 

"אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".

 

- מה שמעתי? י' הרביץ לך?

 

"כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".

 

- מי זה י'?

 

"מכוח עזר".

 

- למה הוא עשה את זה?

 

"התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".

 

- וזה כאב?

 

"כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי".

 

- מיהם? המטפלים?

 

"לא, הם רופאים".

 

- אז הם תפסו אותך חזק?

 

"כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?'".

 

- ומה, ואז י' הרביץ לך?

 

"לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר".

 

- אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך.

 

"זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי".

 

- אז כבר אין מה לעשות.

 

"טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".

 

עדותו של ילד בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. 

  

 פתולוגיה הסבוכה ביותר 

 

 קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור. דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו – מדי בית חולים – סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים.

 

בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד – אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול.

 

למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות.

 

ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום.

 

ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת.

  

 "הוא בא ובעט ברגל"

 

 - מה זה אס-או-אס?

 

"זה זריקה".

 

- איפה? בטוסיק, בגב?

 

"בטוסיק".

 

- מה זה, עושים את זה בכוח כזה?

 

"בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד".

 

- מי זרק אותך?

 

"א'".

 

- ומה, הוא נשאר איתך בחדר?

 

"לא. ואחרי זה טלטלו אותי".

 

- הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה?

 

"הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל".

 

עדות של ילד בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007.

  

 האיום: מחלקה סגורה  

 

 החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה – אם צעירה לשלושה ילדים קטנים – ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה".

 

אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות".

 

שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'".

 

במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות'".

 

לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך".

 

בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם.

 

"ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים – אני איתה, לארוחה – אני איתה, בלילה – אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה".

   

 "כי ראיתי דברים…"

  

 אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים.

 

"היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק".

 

שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?".

 

למה את לא רוצה לחזור לשם?

 

"כי ראיתי דברים… הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה".

 

 "עף פנימה וחטף בפרצוף"

  

 לאורית דעה נחרצת – וחד צדדית – בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים.

 

"אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה".

 

אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'".

 

כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'".

 

שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה.

 

לפעמים קושרים לכיסא

  

 "אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה".

 

- לאיזה חדר?

 

"בידוד".

 

- זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא?

 

"כן".

 

- מה זאת אומרת? תספרי לי על זה.

 

"רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה".

 

עדות של ילדה בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007.

  

 "את לא אמא טובה"

  

 אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי.

 

בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע".

 

הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה".

 

כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו – שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה".

 

כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם".

 

מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה".

 

רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז.

 

אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו".

 

ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: 'כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה'".

    

 "שימוש באלימות – עונש ולא טיפול"

  

 רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי".

 

אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח".

 

ממה הכי פחדת?

 

"הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד".

 

מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים?

 

"או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות".

 

איך התייחסו אליך אנשים מהצוות?

 

"תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה".

 

רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות.

 

"ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ – ושנוי במחלוקת – לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול".

 

צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים.

 

"האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו.

 

"ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר".

    

 "איש צוות אלים לא היה נשאר כאן"

 

 "כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו".

 

גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'.

 

-אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס.

 

"למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות – רופא, איש סיעוד או מדריך – יכול למלא טופס כזה".

 

עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית.

 

"את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה".

 

אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן.

 

"לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה".

  

 "ילד משתולל הוא ילד סובל"

  

 "הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה".

 

מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן?

 

"בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו – אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות.

 

"כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר".

 

יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות.

 

"תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא".

 

 "תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה"

 

 ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות".

 

מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים?

 

ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת".

 

אז מתי כן?

 

"להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים".

 

מה המדיניות לגבי חדר בידוד?

 

"ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד".

 

ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה?

 

"הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר".

 

וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה?

 

"לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו".

 

ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא?

 

"אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?".

 

אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים.

 

ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה". ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות.

 

"תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות".

 

בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.

 

רונית צור, אישה מגלומנית , מצפצפת על החוק באופן שיטתי

רונית צור עוברת באופן סדרתי על סעיף 250 לחוק הסדר הפלילי. רונית צור, אישה בעלת שיגעון גדלות חולני מאיימת על עורכי דין, הורים, ילדים ואבות, אינה מכבדת את החוק ואינה מקיימת את החלטות בתי המשפט.

 

מובא כאן מסמך ראשון בסדרת מסמכים המציגים את אופן פעולתה המעוות של רונית צור אשר אינה משתפת פעולה עם החוק ופועלת בניגוד להחלטות בית המשפט.

 

המסמך המצ"ב הינו מכתב איום של רונית צור על עו"ד הנלחמת עבור טובתם של ילדים שנולדו, חיו והתחנכו בישראל, ובשל אחוות נשים חולנית דורשת הפקידה רונית צור ביחד עם האם לנתק את האב מילדיו האוהבים אשר מתנגדים בכל תוקף לעזוב את הארץ עם אימם ומבקשים להישאר להתגורר בישראל.

 

רונית צור שמסרבת לשמוע את הילדים הורתה לפקידה מזל דהן לנתק קטינים מאבותיהם בדומה לפרשת רונן פז אשר בה רונית צור, אישה מונחית אגו, טענה כי מי שמפגין מולה אינו ראוי לראות את ילדיו.

 

יצר הנקמנות המפותח ברונית צור מראה כי ישנו חשד סביר לקיום הפרעה פסיכוטית קשה באישה זו. אי לכך אנו מבקשים כי פקידת סעד ראשית לסדרי דין, רונית צור, תעבור סדרת אבחונים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בכלל זה בדיקות מסוגלות הורית, אבחונים לאיתור הפרעות באישיות וכן בדיקת מסוגלות מקצועית שתבחן האם אישה זו כשירה לבצע את תפקידה באופן מקצועי, אובייקטיבי, ניטראלי וללא משוא פנים.

 

אנו מבקשים להורות על בדיקות פסיכו דיאגנוסטיקה לאישה זו במסגרת ועדת מסוכנות ואשר יכללו אף פרוגנוזות לגבי אופן תפקודה העתידי של אישה זו הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית.

 

מכתב זה, הראשון בסדרת מכתבים, מובא כתגובה לתלונות הסדרתיות של רונית צור וחבריה במשטרה אשר מנהלים מצוד חסר רסן אחר כל אב הרוצה להיות הורה שוויוני במדינת ישראל, ואשר רודפים אבות אוהבים ומשפחות דואגות במדינה עפ"י תכתיבים המונחים ע"י יצריה הפראיים, התובעניים, הכוחניים ומשוללי הגבולות של רונית צור.

 

התנועה למען עתיד ילדינו שואלת מדוע רונית צור אינה עוברת בדיקת מסוגלות הורית בנוגע לגידול ילדתה ת. שהרי עפ"י היכרותנו האישית עם הגברת הזו אנו יודעים שלא היתה עוברת בדיקה שכזו משום שהינה בעלת אינטלקט של ילדה בכיתה א' ואינטליגנציה רגשית של בבון.

 

התנועה קוראת למשטרת ישראל לחקור את רונית צור על שימוש לרעה בסמכויותיה למטרות לא כשרות האסורות עפ"י חוק, בכלל זה איומים על עורכי דין ופעילי התנועה שעושים לילות כימים לעזור לקטינים ומבצעים עבודת קודש שלא תסולא בפז.

התנועה מגבה את עו"ד מרסלה בוחבוט ודורשת מרונית צור ופקידי הסעד הכפיפים לה לחשוף את כל חומרי הגלם, הפתקים והמסמכים השונים בנוגע למקרה זה.

 

לתנועה ברור כי יש לחקור את התנהלות משרד הרווחה בתיק זה ובתיקים אחרים ונהיר כי פקידי הסעד פועלים בניגוד לחוק באופן שיטתי ובהנחייתה של רונית צור.

 

התנועה תפרסם את כל המכתבים שהעבירה רונית צור לבית המשפט בימים הקרובים.

התנועה למען עתיד ילדנו מוחה על האיומים של פלאית אורנשיין יועצת משפטית בעיריית תל אביב

פלאית אורנשיין מאיימת על הורים שמפחדים מתביעות הזויות של המחלקה המשפטית של עיריית תל אביב .

עירית תל אביב ממנת מחלקה משפטית אשר מגינה על פקידי הסעד שחוטפים ילדים ומיתעללים במשפחות .

נסיונות הג"ב פלאית אורנשטיין לאיים על מפעילי האתר לא יצליחו והכל יפורסם גם שעו"ד אורנשטיין לא משיבה לטלפונים ולתלונות .

התנועה למען עתיד ילדנו תחשוף את הכל לעיני הציבור ואת השחיתות בחלקת הרווחה בעיריית תל אביב

כי ילדים נולדים לשני הורים .

למען עתיד ילדנו

 

עדויות על ילדים שאיבדו צלם אנוש במתקן העינויים הפסיכיאטרי בנס ציונה, בניצוחה של הקאפו הראשית – חנה סלוצקי

 ילדים רכים ובריאים מאושפזים בכפייה במתקנים פסיכיאטרים כגון אלו בנס ציונה ובגהה ויוצאים משם מתים חיים. ילדים שנכנסו לשם עם חינניות, חיוניות ושמחת חיים, עוברים מטהמורפוזה והופכים לרוחות רפאים קטטוניות.

רבים מן הילדים מופנים לשם ע"י פקידי סעד לחוק הנוער אשר מאלצים את ההורים באמצעות סחיטות ואיומים, לפנות לפסיכיאטר לביצוע בדיקה כפויה או אשפוז כפוי, וכל זאת בצירוף המלצה שלהם "לטפל" בילד הסורר, המלצה המכוונת את הפסיכיאטר לכתוב חוות דעת מוטה מראש, שטחית ולא מקצועית.

פסיכיאטרים, כמו שופטים, גם הם חותמת גומי של עובדים סוציאלים, אנשים בעלי רמת אינטלקט נמוכה ונכות רגשית גבוהה אשר נבעטו מכל הפקולטות באוניברסיטה הישר לזרועותיו של בית הספר לעבודה סוציאלית, היחיד שהסכים לקבלם ללימודים. 

פסיכיאטרית ידועה צוטטה לפני מספר שנים כי:"פסיכיאטרים לא מרפאים הם רק מטפלים", ומשפט זה אומר הכל. 

להלן עדויות ממתקן העינויים בנס ציונה אשר הוצגו בישיבת הועדה לפניות הציבור בכנסת, ינואר 2008.

 עדותו של אמיר משה שביקר במקום: 

אחרי שהילד דפק בדלת כמה שעות, פתחו לו את הדלת ואמרו לו מה קורה, הוא אמר כואב לי הראש וטרקו לו את הדלת בפנים. ראיתי ילדים ששמים אותם בחדר עם חושך, בלי אור בכלל. אי אפשר להאמין לזה, אי אפשר להאמין שזה קורה.

 

אתם צריכים להבין שהם יודעים שהם עושים משהו לא בסדר, ואני יודע שהם יודעים את זה. כי כשהם עושים את זה הם לא נותנים להורים להיכנס. אני הייתי שם, אבל להורים לא נותנים להיכנס עד שהם לא מרגיעים את העניינים. ולהרגיע את העניינים, אלה פשוט דברים שלא להאמין שזה קורה, לא להאמין שדברים כאלה יכולים לקרות במדינה שלי.

 האמת היא שאם אתם הייתם מספרים לי, לא הייתי מאמין לכם כל כך עד שלא הייתי רואה את זה. עברתי דברים מאוד קשים,  ילדים שהתחננו אליי תוציא אותי, זה פשוט לא יאומן.

אני רוצה להסביר דברים שההורים סיפרו לי. גלית שאמורה להגיע לפה, לא עזבה את הילדה שלה, ולא משנה שאחר כך התברר שהאישפוז הכפוי היה בכלל לא חוקי. זה שאיימו עליה שאם היא לא תעשה מה שאומרים לה, אז הילדה רק תינזק, פשוט לא יאומן לאיים על דבר כזה.  

היא דיברה עם אחת האחיות, והיא אמרה לה תגידי, יוצאים מפה ילדים נורמלים? היא אמרה לה לא, אף ילד לא יוצא מפה נורמלי. אז מה בדיוק עושים שם? אם האחות יודעת שלא יוצאים משם ילדים נורמליים, אז למה יש את המקום הזה.

הנקודה היא, שאני לא יודע איך מודדים את ההצלחה של המקום הזה, אבל לפי דעתי זה כן הצלחה של ילד שנכנס, אם יש לו בעיה מסוימת והוא משתחרר. ראיתי שם ילדים שפשוט התעוותו.

היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש.אחרי כמה זמן את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.

ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו.

אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.  

לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי. 

 

 

כתב אישום נגד עובד סוציאלי שמואשם בהתחזות לפסיכולוג

פורסם היום במבזקי YNET

בבית המשפט השלום בתל אביב הוגש כתב אישום נגד ירון זילברשטיין, בן 52 מבת ים, הנאשם בעבירות של קבלת דבר במרמה.

מכתב האישום עולה כי זילברשטיין הציג את עצמו כפסיכולוג למעלה מ-10 שנים, למרות שאינו הוסמך לכך. בין היתר, זילברשטיין נהג להעניק ייעוץ פסיכולוגי למאזינים בתוכנית רדיו של קול ישראל. הנאשם מחזיק בתואר שני בעבודה סוציאלית, ובתואר בפסיכולוגיה שאינו מוכר בישראל.

ואנו שואלים, האם מי שיש לו תואר בפסיכותרפיה שלא מוכר בארץ רשאי לעבוד כפסיכותרפיסט?

למרות הטענות שנשמעות בגנות המשמורת המשותפת, היא תופסת תאוצה ומוכיחה כי טובת הילד נשמרת בה באופן מוצלח הרבה יותר מאשר במשמורת יחידנית

מוטי חיימי 

פורסם:

24.03.08, 13:20

 

בשנים האחרונות תופסת המשמורת המשותפת תאוצה והופכת להיות פופולארית יותר ויותר במדינות הנאורות, כדרך ראויה לטיפול בילדים בעקבות גירושים, בעקבות הכרה כי היא מקדמת את טובתם של הילדים עצמם.לצערי, חלק מהנשים וארגוניהם מתנגדים לביטול חוק חזקת הגיל הרך, שמותיר את המשמורת ברובה ידי האם. הסיבה האמיתית לכך טמונה בשיקולים כספיים אגואיסטיים של האמהות היודעות כי כאשר הילדים במשמורתן שלהן – מובטח להן המשכה של "תוכנית החיסכון" הנהדרת שלה זכו עד כה.בקרב המתנגדים לכינון משמורת משותפת מושמעים עיוותים וסטריאוטיפים רבים, ביניהם הטענה שהאם היא החשובה לילד בגיל הרך. טענה זו מתבססת על תיאורית ה"התקשרות" (attachment) שמנוגדת למחקרים הפסיכולוגיים העכשוויים, המראים כי תינוקות נעשים "קשורים" לשני ההורים כבר בגיל חצי שנה. מחקרים פסיכולוגיים במהלך 20 השנים האחרונות מצביעים על כך שחשיבות האב בחיי ילדיו אינה פחותה מזו של האם.

נשמעות טענות גם לגבי צורך הילדים לגדול בבית אחד, המקנה להם תחושת יציבות והימנעות מ"טלטול" בין בית לבית. זוהי אחת הטענות הקדומות והאוויליות ביותר. מה שבאמת חשוב עבור הילדים לאחר הגירושים הוא היציבות הרגשית ולא היציבות הגיאוגרפית. היציבות הזו מתקבלת מהידיעה שיש להם שני הורים שאוהבים אותם ושימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מחייהם. בנוסף, הרי גם כאשר המשמורת היא בידי האם הילדים ברוב המקרים לנים שני לילות לפחות בשבוע אצל האב, כך שלילה נוסף הוא לא מה שיגרום לשינוי מהותי.

טענה חסרת בסיס נוספת היא שמה שחשוב הוא לא משך הזמן אלא איכותו: לפי טענה זו "לא נורא" אם הילדים ישהו פחות עם אביהם מאחר שלכאורה מה שחשוב הוא מה שקורה בזמן הזה. לפי רוב המחקרים, ככל שילדים שהו יותר עם אביהם הם חשו טוב יותר עם עצמם והפיקו תועלת רבה יותר בתחום הלימודי, החברתי וההתנהגותי.חוזרת ונשמעת הטענה ש"אם ההורים נמצאים בעימות, אין כל אפשרות למשמורת משותפת". זהו טיעון שמשמיעים בעיקר עורכי דין ועובדים סוציאליים, שפתרונם לקונפליקט הקיים הוא בהקטנת המגע שבין ההורים, לעתים גם בעזרת הפחתת מגע בין האב לילדיו.

אך היכן יש יותר סיכון לעוינות ולעימות? במצב בו שני ההורים ממשיכים להיות שותפים מלאים ושווים בגידול הילדים, או במצב בו בית המשפט מנסה לבחור מנצח ומפסיד? משמורת משותפת נועדה להפחית עימותים, להקטין פחד ולעבוד למען טובת הילדים.

יש הסבורים כי משמורת משותפת מחייבת הורים ש"אין ביניהם תקשורת טובה" לפעולה הדדית. ראוי לזכור כי ההורים חייבים לפעול הדדית ולתקשר ביניהם גם במצב של משמורת בלעדית. אולם, במשמורת בלעדית הם פועלים מנקודת מוצא של עוינות, ומנקודת מוצא של כוח מול חוסר אונים. מחקרים רבים שנעשו בארה"ב ובאוסטרליה הראו כי אפילו הורים עם דרגת תקשורת נמוכה, הצליחו היטב לכונן משמורת משותפת ביניהם. הורות משותפת מתרחקת מעימותים אלה ועיקרה – ששני ההורים הם עדיין אם ואב. לאף אחד מהם אין בעלות על הילד, ולא ניתן לו כוח להרחיק את ההורה האחר. יש להפריך גם את הסברה לפיה הורה המבקש משמורת משותפת מנסה לשלוט בהורה השני. מן הראוי לחשוב לרגע על התרמית ועל חוסר ההיגיון שבכך: מי באמת מנסה לשלוט באחר – ההורה שמעוניין במשמורת משותפת כדי שלילדיו יהיו שני הורים, או ההורה שרוצה במשמורת בלעדית, לצורך בעלות על הילד הספיציפי? מי רוצה להיות דומיננטי ומי זה שטובת הילד לנגד עיניו?נושא המזונות של הילד מושפע אף הוא מעניין המשמורת. ממחקרים שנעשו (למשל על ידי פרופ' בראוור מארה"ב, ניתן לראות שבמקרים של משמורת בלעדית של האם בנגוד לעמדת האב, רק %80 מהמזונות שולמו, ואילו משמורת משותפת הביאה להיענות של כמעט 97% בתשלומי המזונות.

לשמחתי, לאט לאט מחלחלת התפיסה המצדת במשמורת משותפת בקרב הציבור הרחב, והיא נתפסת כדרך הטובה ביותר עבור ילדים. המתנגדים לה כיום ניגשים לנושא מנקודת מבט יחידנית, מתוך מנטליות של "מנצח לוקח הכל" שטוענת כי להורה אחד צריכה להיות בעלות על הילד. לרוב, המניע האמיתי שעומד בבסיס רצון זה הוא מניע כספי, צר ומכוער. ד"ר מוטי חיימי, מומחה ברפואת ילדים והמטו-אונקולוגיה ילדים, פעיל לשמירה על טובת הילד ולכינון משמורת משותפת לאחר גירושים

קשר השתיקה סביב אנשי טיפול ואוכלוסיות מבוססות אשר מטילים עונשים פיזיים על ילדים

הרופא האשכנזי שסטר לי 

כשהייתי בת 7 עברתי ניתוח פוליפים באף. הניתוח החל בזריקת הרדמה מקומית בחיך שהביאה לצרחות כאב מצידי. בחדר הניתוח נכחו רק אני והרופא המנתח, רופא אף אוזן וגרון ממוצא אשכנזי שלא היה מסוגל לשמוע את הצרחות שלי וסטר לי במלוא העוצמה סטירת לחי מצלצלת ביד עם כפפת גומי. באותו רגע הרגשתי מושפלת. לא זו בלבד שנאלצתי לעבור את תופת הכאבים של הזריקה, הייתי צריכה גם לקבל כמתנה סטירה חזקה וכואבת.

לאחר מספר ימים, כשהתאוששתי מהניתוח סיפרתי לאימי על הסטירה והיא לא עשתה דבר בענין.המקרה הזה אמנם נחקק בזכרוני לעד אך לא הותיר בי כל טראומה או סיוטים, סתם זכרון לא נעים.

לפני שבוע קראתי כתבה בידיעות אחרונות על רופאים שמחויבים לדווח על התעללות….ושאלתי את אימי מדוע לא דיווחה לממונים על הסטירה של הרופא. היא ענתה לי כי פחדה שהוא יתנקם בנו וימציא נגדה איזו תלונת שווא ולכן העדיפה לשתוק, וכי לא היו בידה האמצעים הטכנולוגים כמוני לפרסם בציבור את אשר אנשי הטיפול מעוללים לילדים מאחורי הקלעים. 

רופא הילדים האשכנזי שנתן מכה "חינוכית" לבתי 

לפני מספר שנים הגעתי לרופא ילדים מאד ידוע על מנת שיבדוק את בתי עקב חשש לשפעת. הילדה התפרעה בחדר והרופא תפס לה את היד ונתן לה מכה מאד חזקה ביד. כששאלתי אותו מדוע עשה כן, הוא ענה לי כי מדובר במכה חינוכית בלבד וצריך לתת מכה כזו מייד בתום המעשה כדי לתפוס את המומנטום…

סיפרתי על כך למספר אנשים שלא האמינו לי, וגם היום לא מאמינים לי. 

פסיכולוג הילדים האשכנזי שמכה את ילדיו 

לפני מספר שנים הפנתה אותי חברה לידיד שלה, פסיכולוג ילדים שעובד באחד מבתי החולים בארץ עקב בעיות התנהגות של הילדה. בתום השיחה עימו התקשרתי לחברה כדי לספר לה על השיחה ואז להפתעתי היא אמרה לי שהפסיכולוג הזה מכה את ילדיו מפעם לפעם. 

התעללות של פסיכיאטרים בילדים

התעללות של פסיכיאטרים בילדים היא שם דבר במציאות הישראלית. האם שמעתם פעם על פסיכיאטר שהועמד לדין על התעללות בילדים? גם אני לא. לנושא זה יוקדשו פרקים נרחבים בהמשך.

אז מדוע מקרי התעללות או ענישה פיזית של אנשי טיפול לא מגיעים לתקשורת? 

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל למעט מקרי פדופיליה חמורים כמו אלו של הפסיכולוגים אחי יותם ויוסף זיידר, לא זכור לי שאי פעם פורסמו מקרי התעללות/ענישה פיזית או נפשית של אנשי טיפול: רופאים, פסיכולוגים או עובדים סוציאלים. 

ברור שקיימים מקרים כאלה והם אף יכולים להוות סקופ נהדר עבור העיתונאים. אז למה עיתונאים מפרסמים תמיד זוועות שמתחוללות במשפחות עניות ולא בקרב אנשי טיפול ואוכלוסיות מבוססות?

משום שיש עיתונאים שניזונים רק ממה שמשרד הרווחה מאכיל אותם ולא מן המציאות האמיתית. למשרד הרווחה ולמערכת הטיפולית יש אינטרס להסתיר מקרים אלו מן התקשורת מכמה טעמים:

• חשיפת מקרה התעללות כזה תפגע במוניטין המזוייף של אנשי המקצוע הללו, ועלולה להוביל לגילוי סדרתי של עוד אנשי טיפול שפשעו שמשמעו פתיחת תיבת פנדורה, והרי כביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ.
•  נוח יותר להאשים אוכלוסיות חלשות כגון עניים וחד הוריים במעשי הזנחה והתעללות, משום שיותר קל להצמיד להם סיבות מלאכותיות מדוע הם "התעללו" בילדיהם. (הורים פרימיטיביים, הורים דכאוניים כי אין להם כסף, וכו')
•  נוח יותר להאשים אוכלוסיות חלשות משום שכאשר מפתחים תיאוריה סיבתית פיקטיבית המבוססת על קורולציה סטטיסטית מזוייפת, קל יותר לקבל תקציבים להוצאת ילדיהם מהבית ולהגדלת כח האדם של העובדים הסוציאלים.
• נוח יותר להציק ולהיטפל לאוכלוסיות חלשות משום שלאוכלוסיות אלו אין את האמצעים הכספיים להילחם משפטית כנגד העובדים הסוציאלים שחוטפים את ילדיהם ולחשוף את השחיתות הקיימת סביב תעשיית חטיפת הילדים. באוכלוסיות חלשות קל יותר לשלוט מאשר בבעלי ידע וממון אשר עלולים להשיב מלחמה שערה כנגד העובדים הסוציאלים.

ניכור אומנה ותאוות הבצע של משפחות אומנה

הכסף המועבר למשפחות אומנה יכל לשמש את המשפחה עניה ממנה נחטפו הילדים.
10,000 ילדים חטופים נמצאים בישראל ברגע זה, 2500 מהם נחטפו למשפחות אומנה.
מדוע משפחות עניות לא מקבלות מענק חדשי ומשפחות אומנה כן מקבלות?
מדוע משפחות עניות לא מקבלות החזרי הוצאות ומשפחות אומנה כן מקבלות?
מדוע משרד הרווחה מכריח הורים עניים לקחת ילדים לטיפול פסיכולוגי יקר על חשבונם ולמשפחות אומנה הוא כן מעניק מימון?
משפחות אומנה חומדות גם את קצבת הילדים הדלה בסך מאה ומשהו שקל.

עלות חדשית של השמת ילד באומנה 3750 ש"ח. למה לא מעבירים סכום זה למשפחה העניה ממנה נחטף הילד?
ניכור אומנה הוא מצב בו משפחת האומנה משתמשת באמצעים שונים, כספיים ופסיכולוגיים,  כדי לנתק את הילד ממשפחתו הביולוגית.
למרות שאומנה מוגדרת כסידור לטווח קצר, בפועל רבים מן הילדים נשארים במשפחת האומנה עד גיל 18, בשל ניתוק מכוון של הרשויות וניכור משפחת האומנה של הילד ממשפחתו הביולוגית.

שלווה ליבוביץ, המפקחת הארצית על האומנה מודה: הפנימיות במדינת ישראל הן שואה לאומית.

צפו בסרטון על השחיתות הכספית המתנהלת סביב תעשית האומנה בתכניתו של גבי גזית:

ושוב מחנה הריכוז בית אפל בכותרות הקטינה ח הוכתה ובית אפל יצר סלקצייה ומבקש להפריד בן האחיות בדיוק כמו בשואה האיש גבי קונפינו עורך סלקצייה לילדים .

מחנה הריכוז בית אפל בכותרות שוב סלקצייה מבית מדרשו של היטלר הקטינה  ח הופרדה מאחותה .ועל כך נאמר התלמיד עלה על רבו .גבי קונפינו בן לניצולי שואה לפי דבריו החליט לפעול ולייצור סלקצייה לשתי אחיות .והוא עוד טוען באמצעות העובדת סוציאלית אוסנת שהם דואגים לילדים .

ח היתה שפחה של בית אפ"ל ואף הוכתה ע"י מדריכה במקום חוותה אלימות והיתעללות נפשית .

4 מחלקות במחנה הריכוז לקטינים בית אפ"ל רבויים אלימות ובוזי הרצוג שותק .

בוזי הרצוג דואג לעצמו כדי לא להיתלכלך עם פקידי הסעד .

התנועה יודעת מה קורה והכל מתועד  עפ"י חוק החקירות שעוברים הקטינים ידועים לכל והאלימות והאיומים של עובדי המקום

הציבור נקרא לא לפחד ולבוא ותלונן נגד גבי קונפינו שירן אוסנת ועוד .

התנועה מבקשת לקיים דיון בכנסת ולהביא את הגורמים אשר חובים היתעללות לכנסת שיעידו נגד גבי קונפינו וכנופיית הרווחה .

כל מי שצריך ביגוד או משחקים יפנה לאתר התנועה מבית אפל אנו מבטיחים שגבי קונפינו לא יזרוק דבר כמו שעשה בעבר .

גבי אנו רואים ויודעים הכל האמצעים שעומדים לראשותנו מגוונים ומשתנים מעת לעת .

אנו מחלים לשירן שלא תזכה להולדת בנה ושבורא עולם יטיל אסון בביתה למען תדע מהוא שכול ואיזה שכול היא גורמת למשפחות שילדהם נחטפו ומוכות על ידה .

שירן גם את המצלמה שלך ראינו ואנו מבינים שאת עוסקת בבילוש .

שירן אנו בכל מקום ויודעים איך את מתעללת בילדים הרכים אנו נשמח שאלהים ינקום בך ווביתך .

מרכזי חירום של משרד הרווחה – נתוני חטיפת ילדים לשנים 2005-2006 עפ"י תלמידת כיתה ו' חנה סלוצקי

להלן התפלגות נתוני חטיפת ילדים למרכזי חירום לפי סיבת חטיפה, בשנים 2005-2006, עפ"י מצגת של פקידת סעד

ראשית לחוק הנוער בכנס שהתקיים באילת, קבלו אותה במחיאות כפיים: ח נ ה    ס ל ו צ ק י

מבדיקת הנתונים בגליון אקסל שלנו מתברר שחנה'לה טעתה בסכימת התוצאות וחסרים לנו 25 ילדים. אבל מה זה בעצם משנה לחנה'לה, ילד חסר פה, ילד חסר שם, לא נורא, הם כולם חיילים בלוח שחמט, נזיז אותם לכאן ולשם, אלה ימינה ואלה שמאלה, וכך נקבל עוד ועוד ועוד תקציב באמצעות שימוש במחלת התרצת הנפוצה, שמה "טובת הילד".

פקידת סעד ראשית חנה סלוצקי מרצה בכנס באילת ואינה מסוגלת להציג נתוני סכימה נכונים על ילדים שנחטפו, כאשר מדובר בחשבון ברמה של כיתה ו'. כנראה סבלה מהזנחה קשה מצד הוריה שאולי העבידו אותה בפרך ולא נתנו לה ללכת ללמוד בבית ספר או לחילופין בית הספר זרק אותה בכיתה ו' משום שמנת המשכל שלה היתה בתחתית האוקינוס.

מי שמעוניין להעמיק לגבי מנת המשכל הנמוכה של העובדים הסוציאלים מוזמן להתכבד בנוכחותו של המאמר הלא שנוי במחלוקת: המדרג האקדמי הנמוך של העובדים הסוציאלים.

ולנתונים עצמם שהם כאמור בערבון מוגבל משום שמשרד הרווחה אינו רוצה להוציא דוח מספרי מסודר, בעיקר כשמדובר בדיני נפשות:

שנת 2005

	התעללות פיזית	התעללות מינית	התעללות נפשית	הזנחה	התייתמות עקב אלימות במשפחה	הליכי גירושין	כשל הורי	אחר	סה"כ
שוסטרמן	1	5	2	6		6	3		23
תל אביב	3	1	3	14		5	2	1	29
באר שבע	2	3	1	8		1	3	2	20
קרית אתא	2			13	1	6	6	1	29
אעבלין	2	4		9		3	12	1	31
נווה מיכאל	4	9	6	7					26
חרדי	3	3				2			8
בלב הדסים	7								7
שבתי לוי				18					18
סה"כ	24	25	12	75	1	23	26	5	191
חלק יחסי	12.57%	13.09%	6.28%	39.27%	0.52%	12.04%	13.61%	2.62%	100.00%

שנת 2006

	התעללות פיזית	התעללות מינית	התעללות נפשית	הזנחה	התייתמות עקב אלימות במשפחה	הליכי גירושין	כשל הורי	אחר	סה"כ
שוסטרמן	5	3	2	9		4	12	1	36
תל אביב	4	2	4	21	2	1	3	1	38
באר שבע	1	5	1	12		2	7	2	30
קרית אתא	1	3		14		3	6	2	29
אעבלין	4	3	1	5		2	8	5	28
נווה מיכאל	4	12	6	16		2	1	4	45
חרדי	1			7		3	5		16
בלב הדסים	3		2	1			5		11
שבתי לוי	1	1		22		1		2	27
סה"כ	24	29	16	107	2	18	47	17	260
חלק יחסי	9.23%	11.15%	6.15%	41.15%	0.77%	6.92%	18.08%	6.54%	100.00%

משנת 2005 לשנת 2006 חלה עליה של 36% בחטיפת ילדים למרכזי חירום, מעניין מה קורה היום.

רובם המכריע של מקרי החטיפה הם מקרים של התעללות המערכת בהורים חסרי ישע שאחר כך מתעללת בילדיהם חסרי הישע.

עליה חדה חלה בסיבת הכשל ההורי (בעיות התנהגות של הילד למרות שמדובר בהורים למופת שמעולם לא הרימו יד על הילד), עליה של 80%. חלקם של הילדים בגין סיבה זו מאושפזים אחר כך בכפיה במתקן הפסיכיאטרי נס ציונה, או במתקן הפסיכיאטרי גהה בניצוחה של הפסיכיאטרית מירי קרן או בגנים פסיכיאטרים. בכך חותמים את גורלם של הילדים הרכים הללו למוות נפשי וחוסמים דרכם בחיים לשרות בצבא ועבודה בתפקידים רגישים.

תיאור הסיבות לחטיפה (כולם מקרים אמיתיים שתועדו אצלנו):

סיבות להתעללות פיזית:

• פליק בטוסיק (75% מהישראלים הודו שהם מדי פעם נותנים פליק בטוסיק, בכללם פסיכולוג ילדים באחד מבתי החולים לילדים בארץ שמתפקידו לאתר התעללות אמיתית, רופא ילדים ידוע באחת הערים בארץ ואף טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה).
• הפעלת כח התנגדות (הילד היכה את הזולת וההורה כתוצאה מכך אחז אותו כדי שלא יתפרע).
• הילד רצה לקפוץ לכביש וההורה משך אותו בחוזקה ברגע האחרון כדי שלא יקרה אסון.
• הפעוט קיבל מכה כשנפל ואמר לחוקרים את התשובה הקצרה "כן" לאחר ששאלו אותו את השאלה המכוונת :"אמא או אבא הרביצו לך?"
• תאונה שקרתה בבית והפכה מייד לתלונת שווא במשטרה על התעללות עם כותרות קידוש לבנה בכל אמצעי התקשורת. הילד מכחיש שהוריו התעללו בו אך החוקרים נחושים בדעתם שהילד משקר משום שהוא מפחד מההורים ה"מתעללים".
• ילד ישב במושב האחורי ברכב ובעט בכסא הנהג באמצע הנסיעה. ההורה שנהג הסתובב לשבריר שניה כדי לתפוס לו את הרגל (לא יכל יותר משבריר שניה משום שהיה באמצע נסיעה בכביש מהיר בנתיב השמאלי, כך שגם לא יכל לעצור בפתאומיות, משום שאז היה גורם לתאונת דרכים). ההורה זומן למשטרה לחקירה תחת אזהרה בחשד של תקיפת קטין חסר ישע באמצע נסיעה. התיק במשטרה נסגר מזמן אבל תיק פקידת הסעד לא נסגר והמשפחה מטורטרת עד עצם היום הזה. (עכשיו אתם מבינים למה יש להם "עומס" עבודה?)

סיבות להתעללות מינית:

• הפעוט בן ה-4 ישן במיטה של ההורים (מקרה שאירע לאחרונה)
• הילדה ישבה על הברכיים של האבא
• ההורה יצא מן המקלחת ולא הספיק להתלבש והפעוט בן ה-3 ראה אותו עירום.(מקרה שאירע לאחרונה)
• ההורה נתן לפעוט לילד נשיקה, והילד באותו רגע הזיז את הראש הצידה כך שהנשיקה במקום שניתנה בלחי, ניתנה בשפתיים.

סיבות להתעללות נפשית:

• ההורה אמר לילד שהוא מתנהג לא יפה ובכך העליב אותו.
• ההורה שלח את הילד לחדרו להרגע (כלומר "כלא" אותו בחדרו).
• ההורה הרים קול על הילד ונזף בו על התנהגותו.
• ההורה היה עסוק במשהו ולא התייחס לילד בגינה כשזה קרא לו לבוא לנדנד אותו. (הזנחה רגשית יעני)
• ההורה היה עסוק בשיחת טלפון חשובה כשהילד קרא לו וזה לא ענה לו. (הזנחה רגשית יעני)
• ההורה לא קנה לילד הרבה צעצועים.
• ההורים שמים גבולות "נוקשים מדי".

סיבות להזנחה:

• הילד רזה מדי.
• הילד שמן מדי.
• הילד הגיע עם כתמים על החולצה לגן.
• הילד לא התלקח כל יום, אלא כל יומיים.
• לילד יש כינים
• לילד יש פצעים מסביב לעיניים כתוצאה מיתושים
• ההורים עובדים מאד קשה ומגיעים מאוחר הביתה מהעבודה. במקום להגיע בשעה 4 בצהרים, הם מגיעים בשעה 7 בערב, אי לכך הילד נמצא אצל המטפלת (שהינה אישה מאד אחראית) ובכך מוגדר כילד שהוריו מזניחים אותו…
• הילד הלך לאיבוד בקניון ודווח עליו כילד שהוריו התרשלו בשמירה עליו והזניחו אותו.

סיבות לכשל הורי:

• הילד סוער מדי
• הילד שקט מדי
• הילד מרביץ לילדים בגן (פסיכולוג ילדים באחד מבתי החולים בארץ העיד בפני שכילד היה מרביץ לילדים בגן באופן יומיומי ואף אחד לא העלה על דעתו לחטוף אותו)
• הילד מרביץ להוריו (חנה סלוצקי ציינה סיבה זו כאחת הסיבות לחטיפה)
• ההורים קונים יותר מדי צעצועים לילד ומפנקים אותו יתר על המידה.
• ההורים לא יודעים לשים גבולות.
• הילד שובב מדי ולא מסוגל לשבת על הכסא.
• הילד מתחצף בגן.
• הילד אמר שהוא עצוב וצייר קשקושים על הנייר במקום פרצופים שמחים.

סיבות מטעמי גירושין:

• יקי, ארז תשלימו את החסר

רשת משען מטעם גבי קונפינו מאיימת בתביעה משפטית כדי להוציא לאור את האמת המרה אודות מוסד בית אפל

במהלך השבוע הזה נתבשרנו מטעם היועצת המשפטית של רשת משען כי בכוונתם לתבוע אותנו בתביעת דיבה בגין האשמות שווא כביכול על התעללות בילדים בבית אפל וכינוי בית אפל כמחנה ריכוז.

התנועה למען עתיד ילדנו מברכת את רשת משען על היוזמה המקורית אשר תוביל סוף סוף לחשיפת האמת בבית המשפט והמעשים המתועבים המתחוללים מאחורי כתלי מוסד בית אפל.

המינוח "מחנה ריכוז"

רשת משען טוענת כי הפירוש המקובל ב-65 השנים האחרונות למינוח מחנה ריכוז מתייחס למתקני הכליאה של הנאצים. רשת משען קיבלה על דעת עצמה וללא שהוסמכה לכך בעלות על המושג "מחנה ריכוז", החליטה לתת פרשנות חדשה למושג זה ואפילו לא טרחה לעדכן את האקדמיה ללשון.

מאחר והיועצת המשפטית לא עשתה שיעורי בית, החלטנו לשתף עימה פעולה, לעשות במקומה את העבודה עליה היא מקבלת שכר, ולהסביר לה מהו המינוח "מחנה ריכוז".
עפ"י ויקפידיה -
מחנה ריכוז הוא מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, הנכלאים ללא כל הליך משפטי. לעתים משמש מחנה הריכוז גם לעבודות כפייה (מחנה עבודה).

הבריטים למשל, המשיכו להשתמש במינוח זה בהקשר המקורי זמן רב לאחר נפילת הרייך השלישי, למשל בעת שהקימו מחנות ריכוז לסינים.
נראה כי היועצת המשפטית אינה יודעת להבחין בין מחנה ריכוז למחנה השמדה ואנו מציעים לה להשכיל אף יותר ולרכוש את מילון אוקספורד שיעשה לה סדר במחשבות.

עתה נמצא את המכנה המשותף בין מחנה ריכוז למוסד בית אפל:

• האם בית אפל הוא מתקן כליאה?
  כן, כלואים שם ילדים, למשך שנים רבות, במקום סגור שאינם יכולים לצאת משם באופן חופשי ולהתמזג עם הציויליזציה, עם העולם הנאור ועם ילדות בריאה ומאושרת.

• האם כלואים שם קבוצות אתניות?
  כן, מרביתם יוצאי משפחות עניות המהוות קבוצה אתנית בפני עצמה בשל חוסר יכולתן הכספית להתמודד משפטית מול מפלצת הרווחה.

• האם נכלאים שם ללא הליך משפטי?
  כן, הילדים האומללים מגיעים לשם בתוקף צו בית משפט שאינו חוקי משום שהוא מסתמך על חוות דעתן של ועדות החלטה של משרד הרווחה. ועדת גילת בשנת 2002 קבעה כי ועדות ההחלטה של משרד הרווחה אינן חוקיות, אי לכך כל צו בית משפט המסתמך עליהן אינו תקף, ובמילים אחרות מדובר במעצר מנהלי של ילדים חפים מפשע בדומה למעצר מנהלי שאוכפים על מחבלים.

לשון הרע בגין האשמות על התעללות

בשלב זה לא נרחיב את הדיבור ומדובר בנושא עדין ורגיש למשפחות רבות.

גבי קונפינו טוען שכצאצא לניצולי שואה ההאשמות שלנו פוגעות בו כפליים

מר קונפינו, אל תיילל ואל תתחסד, הצביעות הזו שלך לא עובדת עלינו. מר קונפינו אל תתפוס טרמפ על העבר של ההורים שלך, אנחנו לא מתרגשים מזה. מר קונפינו העובדה כי אתה צאצא לניצולי שואה אינה הופכת אותך באופן אוטומטי לחף מפשע ואינה נותנת לך גושפנקא לבצע פשעים כנגד ילדים חסרי ישע.

מר קונפינו, האם השם ברונו בטלהיים מוכר לך?

ברונו בטלהיים, פסיכולוג אמריקאי, ניצול שואה, יליד אוסטריה. נשלח ב-1938 על ידי הנאצים למחנות הריכוז דכאו ובוכנוואלד. ב-1939 שוחרר והיגר לארצות-הברית, שם למד ומאוחר יותר לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת שיקגו.

ברונו בטלהיים מתוך מאמר של מיכאל שרון

ברונו בטלהיים, פסיכיאטר הילדים ה"דגול" היה אורים ותומים למטפלים והורים אין ספור בארה"ב. לאחר התאבדותו ב-‏1990 נחשפה במלוא כיעורה שערוריית ענק שזעזעה את כל עולם הפסיכולוגיה ועוד רבים וטובים.

הדוד הטוב שדומה ונשא על כתפיו את מלוא כובד הצער של ילדים הלומי פתולוגיה נפשית וגורל אישי קשה, אוטיסטים, סכיזופרנים, לקויי למידה קשים וכד', התגלה כאדם שנהג בהתעמרות קשה בחסרי ישע, וזייף נתונים אודות פרוגנוזות והצלחות מדומות. שלא לדבר על מקרי דווח שקרי אודות ילדים שמתו בנסיבות עלומות במוסד אותו ניהל.

האיש שכמו נשא במבטו הטרגי את מלוא יגון העולמים של הגורל היהודי, השואה, אושוויץ, בוכנוולד, ודומה שגילם בדמותו את החרדה הנוראה וההבנות הקיומיות במלוא כובד מוראות הצוררות הקשה ההיא, התגלה כאדם שזייף את מסמכי הרשאתו המקצועית כפסיכיאטר, כפלגיאריסט רחב ביזה ונטול מעצורים, והיו רבים שתארוהו כשקרן פתולוגי.

מה ימנע מנוכל כלשהו, במקרה זה, בעל מבטא אנגלי-אוסטרי כבד ומעורר כבוד המשחק ג'נטלמן הדור וכבד תרבות, הלקוח ישר מתור-הזהב שמלפני המלחמה; מה ימנע מנוכל מסוג זה, נוכל כל שהוא בעצם, לביים את דמות עצמו כהומניסט הגדול הקשוב למצוקה האנושית באשר היא, לאזכר את השואה ואושוויץ ושאר נושאים בעלי אסוציאציות קשות מעבר ליכולת הבנתנו, ולשתק עקב כך את חשיבתנו הביקורתית – כאשר נקפוץ לדום ברטט נוכח הרמת דגל השואה על נס, ונשמוט תחת ידינו את הבקרה על ילדינו?

גבי קונפינו שולח אלינו שליחים כדי לכתוב תגובות אוהדות בעדו ואף מגיש תלונות שווא במשטרה ע"י עובדים סוציאלים ופקידי סעד .המשטרה אינה מפחידה אותנו ואף בסופו של דבר תאלץ לפעול נגדך ונגד המתלוננים העתק יועבר לגורמים המתאימים .

אין לנו מושג מי אלו השליחים שאתה שולח מדי יום כדי לכתוב כאן באתר תגובות בשבחך, אבל הטריק הזה שלך הוא מאיתנו והלאה. לא ברורה זהותם של השליחים הללו, לא ברור אם חלקם של השליחים הללו אכן בוגר בית אפל או סתם מתחזים, אבל גם אם אכן העבירו את ילדותם במחנה הכליאה ועוד נהנו מזה, זה לא הופך את מתקן הכליאה שלך לאתר נופש.

הגיע הזמן שתפנים, בית אפל הוא מוסד סגור, הילדים החוסים באחריותך סובלים, ילדותם נעשקת, הם עוברים התעללות, ואותם ילדים שנשלחו מטעמך והיו נושאי הכלים שלך אינם מייצגים את הכלל. פגעת בנפש אחת מישראל, פגעת בעולם ומלואו. יש תסמונת ידועה תיסמונת שטוקהולם. ראה ויקיפדיה .

גבי קונפינו לא ישן בלילות ולא מתגלח

מר קונפינו אתה לא ישן בלילות מרוב דאגה? דאגה לילדים או דאגה לכסא שלך?
אתה יכול לתאר לעצמך את אותם הורים שלא ישנים לילות כבר שנים משום שחטפו להם את הילדים וגורלם אינו נודע להם?
אתה יכול לתאר לעצמך מה הם מרגישים? לא, אתה לא יכול לתאר, משום שהילדים שלך מעולם לא העבירו את ילדותם במוסד. לעולם לא היית נותן שזה יקרה להם

נשלל רשיונו של פסיכולוג שהורשע בביצוע מעשים מגונים בילד

מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ` אבי ישראלי, החליט לשלול את רישיונו של פסיכולוג, שהורשע בביצוע מעשים מגונים בתלמיד כיתה ג` בבית הספר שבו עבד. שחאדה פריד מחיפה, הורשע בתקיפת קטין ונידון באוקטובר 2007 לשנת מאסר. הוא עירער על ההחלטה. היום הוחלט לשלול רשיונו עד לסיום הליכים המשמעתיים. (הילה אלרואי)

פורסם באתר נענע.  10/03/08

והתנועה שואלת אותך מר אבי ישראלי  כיצד הינכם נותנים לשרלטנים ומתחזים לפסיכיאטרים ומומחים לכאורה,

לחרוץ גורלות ולנתק מאות ילדים מהוריהם ובעיקר מהאבות בהליך הזוי ומכור מראש הנקרא "מסוגלות הורית"

מרכזי החירום של משרד הרווחה – חלום הבלהות של כל ילד בישראל

מרכזי חירום הם מתקנים אליהם מובאים ילדים שהוצאו בכפיה מביתם ע"י פקידי סעד. חטיפת הילד מתבצעת תוך נקיטת שיטות אלימות פיזית ונפשית של עובדי המדינה כלפי הילד חסר הישע והוריו.

ילדים אלו נחטפים ממשפחתם על סמך חשד בלבד של פקידת סעד. זו מגיעה לבית המשפחה בליווי שוטרים, ללא כל אתרעה והכנה נפשית מוקדמת לילד. המשטרה במקרה זה אינה בעלת סמכות ופועלת כמריונטה המבצעת את הוראותיה של הפקידה ללא עוררין. גם אם לא בוצעה עבירה פלילית, בסמכותה הבלעדית והעליונה של פקידת הסעד להשתמש בשוטרים על מנת לעזור לה לחטוף את הילד, וזאת שוב, רק על סמך ספקולציות סוביקטיביות שלה בלבד.

אין צורך בהוכחות, אין צורך בהודאות, אין צורך בראיות, אין צורך בעדויות, אין צורך בהקלטות, אין צורך בחקירות, אין צורך בצו שופט, אין צורך באישור קצין משטרה. מספיק חשד ספקולטיבי של פקידה והנה הילד מוצא עצמו בודד ומבועת במתקן כליאה מנוכר ואימתני, חשוף להתעללויות מצד מטפלים וילדים בוגרים אחרים ומשפחתו אכולה מדאגות.

פקידת הסעד מוסמכת להגיע לכל בית בישראל, בכל שעה, ביום ובלילה, להורות לשוטרים להתלוות אליה ולשלוף ילדים ממיטתם הישר למתקן הכליאה.

ישנם דיווחים רבים על פקידות סעד שמגיעות באמצע יום לימודים לגן ולבית הספר בליווי אנשי משטרה, וחוטפות את הילד מן הכיתה לעיניהם של עשרות מורים ומאות תלמידים, בשעה שהילד חסר האונים מביע התנגדות וזועק זעקות פחד ואימה. מהלך זה גורם לילד טראומה קשה, רומס באופן ברוטאלי את כבודו וזכויותיו ופוער צלקות עמוקות בנפשו של הילד, שבמקרים רבים לעולם לא מגלידות.

הן פקידת הסעד והן בובות השוטרים אינם טורחים אף ליידע את ההורים כי יקיריהם נלקחו מהם, והם מגלים זאת רק כאשר הילד מאחר להגיע הביתה. או אז הם מתקשרים בחרדה רבה לדווח למשטרה כי ילדם נעלם, וזו מוסרת להם באופן יבש כי עובדים סוציאלים חטפו אותו בחסות איזה חוק נוער רקוב או חוק סדרי דין נאלח.

האזינו לעדותה של אם חד הורית שבתה נחטפה מבית הספר ע"י מחלקת הרווחה בעירית תל אביב לאחד ממרכזי החירום הידועים לשמצה. מובא מן התכנית של שמוליק טיאר.

אם הילד שלך מכה אותך הוא יוגדר כילד בסיכון ויישלח כעונש למרכז חירום. אם הילד שלך, בן שנתיים בלבד, מכה פעוטות בגן הוא יישלח לטיפול פסיכיאטרי. מדינת משטרה כבר אמרנו?

אלימות מגיל שנה: ילדים צעירים מכים את הוריהם 
 
מאת רותי סיני, עיתון הארץ,  מאי 2007
        
                                                                            חנה סלוצקי: גישת הרווחה השתנתה  

אביו של י"ג הרבה להכות את אמו. כשהיה בן עשר נעצר אביו, נשפט על אלימות ונכנס לכלא. י"ג המשיך לחיות עם אמו, שהתקשתה להשתלט עליו. זמן קצר אחרי מאסרו של האב, החל בנו להכות את האם. באחד הימים כשהיה בן 11, היכה אותה בעוצמה כה רבה שנזקקה לאשפוז. הילד הוצא מביתו ביישוב בצפון הארץ ונלקח למרכז חירום של משרד הרווחה. אחרי תקופת אבחון הוחלט להעבירו ממרכז החירום לפנימייה טיפולית.

המקרה משקף תופעה הולכת וגוברת, שלא היתה מוכרת לאנשי מקצוע עד לשנים האחרונות, של אלימות מצד ילדים צעירים כלפי הוריהם. לדברי חנה סלוצקי, פקידת הסעד הארצית לחוק הנוער, בשנת 2005 הוצאו מהבית והועברו למרכזי חירום 26 ילדים שנהגו באלימות כלפי הוריהם. ב-2006 גדל מספרם ל-47. חלק מהילדים היו בני תשע או עשר. אבל האלימות כלפי הורים, כפי שמתברר מנתונים שנחשפו אתמול בכנס אילת השלישי להתמודדות עם האלימות בחברה הישראלית מתחילה אף בגיל צעיר בהרבה.

לדברי ד"ר מירי קרן, פסיכיאטרית ילדים ומומחית לבעיות פסיכיאטריות בינקות, 18% מהפעוטות בני שנה עד שנתיים המטופלים ביחידה לגיל הינקות בבית החולים "גהה" בפתח תקוה מופנים לשם בגלל תוקפנות חריגה. בקרב פעוטות בני שנתיים עד שלוש שיעור המופנים מסיבה זו מגיע ל-24%. בסך הכל מדובר ביותר מ-200 פעוטות בשנה.

"התופעה הכי מפוספסת היא של ילדים קטנים שמרביצים להורים", אומרת קרן. "הורים רבים לא מבינים שהם צריכים לעצור את זה, אבל לא במכה. הם חושבים שזה לא נורא, הם אומרים שהילד לא מבין מה הוא עושה. הרבה פעמים הילדים מרביצים תחילה להורים ובהמשך מתחילים להרביץ לאחרים".

בשנים האחרונות סייעה קרן בהקמתן של שבע יחידות לפסיכיאטריה של פעוטות ברחבי הארץ, שאליהן מגיעים מדי שנה כמה אלפי פעוטות. בקרוב ייפתחו שלושה מרכזים נוספים. הילדים מופנים ליחידות על ידי הורים או עובדים סוציאליים, לפעמים אחרי שבמעון לא מוכנים להחזיק אותם, משום שהם מכים ילדים או גננות.

קרן דוחה את טענותיהם של מומחים להתפתחות הילד, שתוקפנות בגילים כה צעירים היא חלק ממהלך התפתחות טבעי. "אם ניתן לילדים האלה להמשיך בהתנהגותם בלא טיפול הסיכוי הוא לפחות 50% שהם יגדלו להיות ילדים ומבוגרים אלימים", היא אומרת. האלימות מוגדרת כהפרעה כשהיא חוזרת על עצמה לעתים ומפריעה לתפקוד הילד והמשפחה, אומרת קרן.

קרן משוכנעת שהילדים המכים מבינים שהם פוגעים בהוריהם. "הם מרגישים רע מאוד עם זה כי הם פוגעים בדמות שהכי אמורה להגן עליהם. לפעמים הם מרביצים כדי לבדוק את יכולת ההורה להגן עליהם ומותחים את החבל. אבל נוצר מעגל קסמים – ישנם הורים שמתחילים להירתע מהילדים המכים, הילדים רואים שהם נרתעים ומרגישים שאין להם על מי לסמוך ואז הם נעשים חרדים ותוקפנים".

מרכזי החירום שאליהם מוצאים ילדים אלימים בגילים מבוגרים יותר נועדו להרחיק ילדים מהתעללות של הורים, לא כדי להרחיק הורים מאלימות של ילדים. סלוצקי אומרת שבעבר הורים התלוננו על ילדים שלוקחים מהם כסף או דורשים מהם להסתלק מהבית – אבל לא תלונות על אלימות של ילדים.

סלוצקי סבורה שבשנה האחרונה חל שינוי בגישה של לשכות הרווחה. להערכתה, לא רק שישנה מודעות לבעיה של ילדים מכים אלא נכונות לספק להורים כלים שיעצימו אותם מול ילדיהם ויעזרו להם להציב גבולות. בין השאר נשלחים ההורים וילדיהם למרכזי הורים-ילדים שם מלמדים אותם להתמודד. "הייתי רוצה שכל הורה שמרגיש שהוא מאבד שליטה ירגיש שהוא יכול לבקש מאתנו עזרה", היא אומרת.

תגובה של רחל האם:

אלימות ילדים היא תוצאה של רשלנות פקידי הסעד

האלימות ההולכת וגוברת של ילדים, היא תולדה של גישה מוטעית של משרד הרווחה לאורך שנים, שלילד מותר הכול, הילד תמיד צודק ואם יש ספק אין ספק ההורה אשם!
הגישה המטורפת הזו(!) פתחה פתח לאינספור תלונות משטרתיות ומול פקידי הסעד של הורים הנמצאים בסכסוך, ולצערי לא רק הורים(גננות מורים פסיכולוגים)
כמה עוד נזק יגרם לילדי ישראל מגישת פקידי הסעד שהם יודעים יותר טוב, יותר מההורה עצמו(מגלויות שונות) מבינים את הילד יותר טוב ובכלל ממילא אף אחד לא מבקר את עבודתם, והם לעולם לא נדרשים לתת דין וחשבון על מעשיהם, רק מקבלים עוד ועוד תקציבים, פעם להוציא את הילד מהבית ואח"כ עוד כסף להחזיר את הילד, פעם למוטט סמכות הורית ופעם להעצים סמכות הורית, בקיצור אין דין אין דיין ואין רווחה ואנחנו ילדינו ונכדינו משלמים את נזקיהם לאורך שנים ודורות.
למה הפסקתם את השביתה?!

גב` סלוצקי- תפנימי: את הבעייה לא הפיתרון!

אבקש להסב את תשומת ליבך פקידה נכבדה שאת מקור הבעייה, (את כממלאת תפקיד לאו דוקא באופן אישי).

עצם קיום סמכות העל של פקידי הסעד היא היא שמחלישה הורים שהם "מספיק טובים"- כהגדרתו של ויניקוט.
ולגבי ההורים הגרועים במיוחד אין כיום למשרד הרווחה שום חלופה טובה שמשקמת את המשפחה- המודל של לשקם ילד בנפרד ממשפחתו הוא מודל בעייתי שלא מוכיח את עצמו.

חלק ניכר מהפתרון יהיה בבקרה איכותית וקפדנית של פעולות פקידי הסעד ושינוי הגישה הארוגנטית שלהם ללא כל בסיס רציונלי.

חוק הנוער עצמו מותיר אך ורק לפקידת הסעד להגדיר ילד בסיכון וזאת רק אם יש דרכי טיפול- במדינת ישראל , ילד יכול לסבול ממצוקה איומה, נפשית ופיסית, אבל אם פקידי הסעד לא מציעים דרך טיפול (מסיבות השמורות עימם) הילד לא יוגדר ככזה. 

בתי יתומים בישראל – הנזקים הנפשיים והרגשיים הנגרמים לתינוקות החוסים במוסדות משרד הרווחה

 

עם הגידול שחל לאורך השנים בחטיפת ילדים ע"י עובדי הרווחה לבתי יתומים כדוגמת בית שבתאי בחיפה, נחשפת מערכת הבריאות בישראל לבעיות נפשיות של ילדים שנפגעו מהשהות במוסדות הללו, במימדים שטרם התמודדה עימם בעבר.

 

בתי היתומים בישראל שונים זה מזה במראה האסתטי, בתנאי המגורים (כגון צפיפות), ובהתייחסות הגופנית, הנפשית והחינוכית לילדים החוסים. צוות העובדים שונה אף הוא מבית יתומים אחד למשנהו, הן בהכשרתו המקצועית והן במספר העובדים ביחס למספר הילדים החוסים.

 

ההתקשרות בין ההורה לתינוק (parent-infant attachment) מהווה אבן יסוד משמעותית ביצירת מערכת יחסים חברתית ומשפחתית תקינה, והשפעתה מכרעת על עיצוב אופיו של התינוק ועל התפתחותו בעתיד כאדם בוגר. בהתקשרות תקינה לומד התינוק לתקשר עם הסביבה, ומפתח אמון עם דמות משמעותית וקבועה בחייו.

 

בולבי פיתח את תיאורית ההתקשרות בנסיון להסביר תופעות של יחסי אהבה, חרדת נטישה, אבל, טראומה ודכאון המתרחשים בילדות המוקדמת. לדעתו, לכל תינוק יש נטיה מלידה לחפש קרבה וקשר עקבי עם דמות מסוימת, בדרך כלל עם אימו. ההתקשרות ברורה מאד בילדות המוקדמת, נמשכת משך כל החיים ובולטת במיוחד בעיתות חירום.

 

תחילת ההתקשרות מוגדרת ומוגבלת, והתקופה המשמעותית והגורלית היא עד גיל שנתיים. אולם תינוקות מסוגלים להבחין בין הורים לזרים כבר במחצית השנה הראשונה לחייהם. תינוקות החוסים בבתי יתומים חווים פרידות ונטישות, התקשרויות משתנות עם דמויות ארעיות ובלתי נגישות כבר מתחילת חייהם.

 

במהלך שהותם במוסדות הם זוכים במקרה הטוב להזנה ולטיפול בסיסי, אולם אין מי שיגיב לאותות מצוקה או לצורך שלהם בקרבה ובטחון. במשך הזמן פוחת והולך הבכי שלהם, עד שהוא נפסק לחלוטין. הם הופכים אדישים, חסרי הבעה ותנועה, ואינם מתעניינים בסביבתם. הבעיות השכיחות ביותר הנגרמות בהפרעת התקשרות הן בהתפתחות השפה, ביצירת קשרים חברתיים וביציבות הרגשית. ילדים אלו, לאחר שהוצאו מן המוסד לוקים בתסמונת פוסט-טראומטית (post-traumatic stress disorder)

 

המגע הגופני בין התינוק למטפל בבית היתומים הוא נדיר, ומצטמצם לעיתים לזמן הארוחות והרחצה. ככל שקיימת תחלופה גבוהה יותר של מטפלים זה משפיע לרעה יותר על מצבו הנפשי של התינוק.

 

תינוקות רבים השוהים בבתי יתומים לוקים בפיגור התפתחותי. הסיבות לכך רבות, ביניהן שעות רבות של שכיבה במיטה ללא קשר עין או מגע גופני עם מטפל, שינה ממושכת עקב חוסר גריה ועוד. רבים מהם לוקים באיחור התפתחותי בתחום אחד לפחות: מוטוריקה גסה, מוטוריקה עדינה, הבנה, שפה, תחומים חברתיים רגשיים, עצמאות בחיי היום יום ואיחור כללי. הפגיעה בהתפתחות השפה היא משמעותית ביותר, מכיוון שהמטפלים בבית היתומים אינם מדברים אל התינוקות, אלא משוחחים בינם לבין עצמם. חוסר שיחה עם התינוק בתקופה כה קריטית להתפתחות השפה, עלולה להיות הרסנית ובעלת השפעה מכרעת על התפתחותו השכלית ומיומנותו החברתית.

 

חוסר גריה הוא מצב בו התינוק אינו מקבל גירויים מן הסביבה משום שהוא חי במקום סגור. כל חודש בו התינוק שוהה במוסד ואינו מקבל גריה גורם נזק עצום להתפתחותו הנפשית והשכלית. בגלל חוסר הגריה וההזנחה מפתחים הילדים התנהגויות האופייניות לילדי מוסדות, כגון תנועות סטריאוטיפיות של נדנוד ראש, הטחת ראש, ביטוי פחדים שונים ועוד. נוסף על כך מפתחים ילדים אלה אי יציבות תחושתית, המתבטאת בחוסר סבילות למגע ובקשיי סבילות למרקמים שונים של מזון שהפה אינו מורגל להם, לגירויים בלתי מוכרים כמו הדלקת אור ולקולות שונים.

 

תחושת אי הנוחות שלהם עקב חוסר סבילות זו גורמת לבעיות הסתגלות מחוץ לבית היתומים ובעקבות זאת לבעיות התנהגות המתבטאות בדרך כלל בצרחות והתפרצויות זעם.Frank וחב' מצאו בסקירתם שכיחות גבוהה יותר של בעיות נפשיות בקרב בוגרים ששהו בבתי יתומים לפני גיל 6.

מי שמעוניין לקרוא לגבי נזקים קוגנטיביים בילדי מוסדות יוכל לעיין במחקר של אוניברסיטת הרווארד.

 בבליוגרפיה:

  Bowlby J, The nature of child's tie to his mother. Int J Psychoanal,1958; 39: 350-373.
 Singer LM, Brodzinsky DM, Ramsay D & al, Mother-infant attachment in adoptive families. Child dev, 1985; 56: 1543-1551.
 Frank A, Klass PE & Eisenberg L, Infants and young children in orphanages: one view from pediatrics and child psychiatry.Pediatrics, 1996; 97: 569-578.

Aronson J, Medical evaluation and infectious considerations on arrival. Pediatric Annals, 2000; 29: 222-223

Cermak SA & Daunhauer LA, Sensory processing in the postinstitutionalized child. Am J Occup Ther, 1997; 51: 500-507.

מכתב שפורסם ע"י אם חד הורית – גולדנברג שלומית

שלום,
אני אם חד הורית ל-2 ילדים המאובחנים ADHD ומטופלים בריטלין.
אלמוג לומד בכיתה ד' בבית ספר עין הקורא בראשון לציון זה בית ספר רגיל שבכל שיכבה יש כיתה לעיצוב התנהגות לילדים עם בעיות ריגשיות, כך שבית הספר מונה כ- 60 תלמידים עם בעיות התנהגות.

http://makom-m.cet.ac.il/pages/item.asp?s=3&id=221&defid=-1&page=1&item=1975
כחלק מהטיפול הכולל לילדי הוחלט על טיפול פסיכולוגי לאלמוג, פניתי למרכז לבריאות הנפש ואחרי מספר פגישות עימי ופגישה עם אלמוג צוות המרכז החליט על טיפול שבועי, כבר שנים שאני רודפת אחרי האבא של הילדים שיאפשר מתן לטיפול זה והוא מסרב בלי החתימה שלו לא ניתן להמשיך בטיפול של אלמוג.
אוסיף כאן שהקשר של האבא עם הילדים דל ביותר פעם אחרונה שראה אותם היה לפני שנה … פעם בשנה הוא דופק בדלת ומזכיר להם שיש להם אבא ככה מסתכם התפקיד שלו בתור אבא!!חשוב לציין שמאז ומתמיד היה לאבא מה להגיד על התפקיד שלי בתור אמא וזה כאשר צוות בית הספר מצלצל להזמין אותו לוועדות השמה ודברים מהסוג הזה וכנ"ל עובדת הסוציאלית , הכפשות חסרות בסיס ושחר.לפני 4 חודשים בשיחה שניהלתי עם עובדת הסוציאלית הזכרתי לה שוב שבלי החתימה של האבא אני לא יכולה לעשות כלום וביקשתי ממנה להוציא צו מבית המשפט שיורה לי לעקוף את הסמכות של האבא ולספק לבני את הטיפולים הדרושים לאלמוג סף תיסכול נמוך, דימוי עצמי נמוך, חרדות נטישה ולאחרונה זה בא לידי ביטוי בהתקפות זעם ואף אלימות.

תוכנית הלימודים האישית שמקבל אלמוג בבית הספר זו שעה שבועית של תרפיה באומנות

תקופות מסויימות אלמוג רגוע ובתקופות אחרות יש לו המון קשיים ע"פ דיווחים ודוחות שבית הספר סיפק לפסיכיאטרית ד"ר מגור הותאם לו הטיפול התרופתי , נכון להיום אלמוג מטופל ב- 40 מ"ג ריטלין SR ורידזין 25 מ"ג.

מהתאריך 2.1.2008 אלמוג הושעה מבית הספר מספר רב של פעמים בשבועיים בלבד הוא הושעה 6 פעמים שבכל פעם ליומיים.

בתאריך 25.1.2008 צילצלה אליי מנהלת בית הספר וביקשה ששוב אבוא לקחת אלמוג כי הוא היכה תלמיד וקילל את המלווה בהסעה

בשיחה שניהלתי עימה היבהרתי לה שאם קיימת בעיה בתוך בית הספר מין הראוי שתבדוק כי לא ייתכן שילד יושעה כלכך הרבה פעמים בתקופה כלכך קצרה, הגברת זיידמן ניסתה להתחמק מהשיחה בטענה שממתינים לה במשמרות הז"הב ואמרה שאין צורך שאבוא לקחת אותו ובמידה ויהיו עוד התפתחויות במשך היום היא תצלצל שאבוא לקחת אותו.

בסוף היום צילצלה שוב מנהלת בית הספר ואמרה שאלמוג ברח להם ורמזה שהילד מסוכן ומסוכן לסביבה ושאין להם שליטה עליהם ושהוא לא מתאים למסגרת , והכריזה שבלי מכתב שיחרור מבית חולים פסיכיאטרי אין לו מה לשוב לבית הספר.
אלמוג הגיע הביתה ברגל אחרי שעה וחצי אחרי שיחה עם אלמוג הבנתי שמספר תלמידים מכים אותו בהסעה בדרך לבית הספר והוא התלונן לצוות בית הספר כמה פעמים וללא הועיל ומוצא את עצמו תמיד מתמודד עם תלמידים מבוגרים ממנו ולא נותר לו אלה להתגונן ולהחזיר ואז מגיעה מנהלת בית הספר ומבלי ששמעה את אלמוג ומה הסיבות להתנהגות זו היתה משעה אותו ליומיים ושהיה חוזר לבית הספר היתה אומרת לו :"אתה לא מתאים לבית הספר" ובמיקרים שהיה מתפרץ כי אף 1 לא הבין אותו והאשימו אותו היתה מנהלת בית הספר אומרת לו :"אם לא תירגע אני יאשפז אותך" או אני אצלצל לרווחה שיבואו לקחת אותך , במיקרים מסויים אלמוג היה רץ ובורח מבית הספר … אבל זה לא מה שקרה הפעם, סגנית בית הספרהורידה את אלמוג מההסעה ולא שלחה אותו הביתה כמו שאר הילדים והשאירה אותו בתוך בית הספר ואלמוג הסתובב בתוך שטח בית הספר ומחוץ לשער בית הספר עד שהחליט לשוב הביתה בכוחות עצמו לאחר שנאמר לו שנהג ההסעה לא זמין עכשיו.

אלמוג צעד שעה וחצי ואף טעה בדרך שניכנס בדלת ראיתי את בני מבולבל מפוחד ותשוש.

אחרי שבוע שאלמוג לא בא לבית הספר ואף גורם מתוך המערכת לא יצר עימי קשר או שאל עליו פניתי לגברת יפה גליק מנהלת החינוך המיוחד בעיריית ראשון, היא שמעה כל מה שהיה לי לומר ולאלמוג והבטיחה לטפל בעיניין בדחיפות וליצור עימי קשר עוד באותו היום,בנתיים עברו יומיים ולא שמעתי ממנה ,התייעצתי עם מספר של אנשי מערכת הובהר לי שבלי מכתב ממפקחת החינוך המיוחד אין להשעות תלמיד לצמיתות ואמרו לי לגשת עם אלמוג ולהחזיר אותו לבית הספר , המנהלת ניסתה לעצור בעדי ואף איימה כדאי לך להחזיר אותו הביתה לטובתך.שביקשתי ממנה להראות לי מסמך שמאושר ע"י המפקחת על ההשעיה הזו ועל השעיות קודמות היא אמרה: " אין לי מכתב כזה אנחנו מסכמות דברים בטלפון".
בצהריים קיבלתי טלפון מהגברת יפה גליק ונימסר לי שביום חמישי 7.2 תתקיים ישיבה בין מקצועית ובנתיים שלא אשלח את אלמוג לבית הספר כדיי לא להקים מהומות!!

בישיבה שהתנהלה נכחו צוות בית הספר צוות מאגף החינוך המיוחד מנהלת החינוך , מפקחת , והפסיכולוגית של החינוך המיוחד

(את הפרוטוקול של אותה ישיבה לא קיבלתי עד היום למרות שדרשתי פעמיים)

בישיבה הוחלט להעלות את אלמוג לוועדת השמה ולמצוא לו מסגרת חינוכית שונה שתכלול מגוון רחב של טיפולים פרה רפואיים , חשוב לציין שסגנית בית הספר חזרה כמה וכמה פעמים על כך שהם ניסו שנה אחרי שנה להכיל את אלמוג במסגרת למרות שידעו כי הוא לא מתאים למסגרת שלהם וכי אין להם את הכלים להתמודד עימו.

והתנאי לחזרה של אלמוג למסגרת זו או אחרת היא אחרי איבחון פסיכיאטרי בקופת החולים. לטענתם הבלתי פוסקת אלמוג מסוכן !!!

3 וחצי שבועות המתנו לתור פסיכיאטרית הילדים בקופת החולים הופתעה לא מעט ששלחו אותי אליה מכיון שאיבחונים לא נעשים בקופת החולים אלה במרכז לבריאות הנפש!!

אותו מרכז שאמור היה לספק לאלמוג טיפול פסיכולוגי ולא קרה עד היום מכיון שהאבא מסרב לחתום

שאלתי את עצמי האם באמת בית הספר אגף החינוך והרווחה לא יודעים איפה מבצעים איבחונים שהם שולחים אותי לבצע לבני?!!
בנתיים אלמוג עדיין בבית חלף חודש ימים איבחון פסיכיאטרי לא אוכל לעשות לו כי האבא לא חותם (דרשתי שוב לצורך העיניין)

תזכיר שהוציאה פקידת הסעד לבית המשפט בדיון שיתקיים בתאריך : 11.3 מסתמך בעיקרו על עדויות האבא שידוע לכל כי הוא עד עויין וכל רצונו הוא לנקום בי אפילו שזה בא על חשבון הילדים שלו
פקידת הסעד דורשת נזקקות בתיק

כאמור אני דרשתי בזמנו מפקידת הסעד לבקש מבית המשפט להרות על טיפול פסיכולוגי לאלמוג
התזכיר ניכתב בתאריך 30.1
5 ימים אחרי שאלמוג הושעה מבית הספר

כמו שזה ניראה לעיני כל בית הספר פעל לא כחוק וכן גם מפקחת החינוך המיוחד יחד עם הרווחה פעלו מאחורי גבי והדברים נעשו בחטף
מכיון שלאלמוג היו תקופות דומות לזו העכשוית ואף חמורות יותר ולא פעלו כך , פשוט ניצול של המצב ועבירות לא מועטות על החוק הביאו להתפתחויות הללו חשוב לציין שמכתב שכתבה רופאת בית הספר ד"ר ליבר ניכתב יומיים לפני הוועדה הבין מקצועית ואחרי כמעט שבועיים שאלמוג לא בבית הספר ואף מסמכים דומים באותו עיניין ולא קודם לכן!!!!

בנתיים פניתי לעמותת ידיד שכבר יצא מכתב לאגודה לשלום הילד
פניתי לעמותת שכר מצווה שיספקו לי סיוע משפטי
ואף לסיוע המשפטי בתל אביב

הזדהתי רבות מהכתבה בעיתון 7 לילות ביום שישי האחרון והרגשתי שאני נופלת קורבן לפשטות הבלתי ניסבלת של הממסד
ולכן אני פונה אליכם בבקשת עזרה ואודה לכם אם תיצרו עימי קשר בהקדם האפשרי לפני שהגרוע מכל יקרה

בכבוד רב

גולדנברג שלומית
אמא לילדים מיוחדים

הלצה או ספין לשיפוטכם!!!! בעניין הוצאת ילדים

הוצאת ילדים מהבית בצווי בית משפט – משרד העבודה מתקן תגובתו

17.1.07 – שאילתה לשר הרווחה     (של ח"כ שלי יחימוביץ')

קיימות משפחות רבות אשר ילדיהן הוצאו מהבית בצווי השגחה וצווי נזקקות של בית משפט. קיים חשש שמחלקות רווחה חלשות, הנעדרות יכולת לטפל בילד ובמשפחתו בקהילה, נוטות להוציא את הילד מביתו.

רצוני לשאול:
1. מהו מספר הילדים שהוצאו מביתם מכוח צווים אלה, לפי ישוב, בעשר השנים האחרונות?

4.7.07 – תשובת שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג: חברת הכנסת יחימוביץ מבקשת פירוט של מספר הילדים בסיכון שהוצאו מביתם בצו בית-משפט לפי יישוב, בחמש השנים האחרונות. לא אוכל להקריא נתונים אלה בשל הפרטים הרבים, אך אוכל לתת אותם לחברתי.

לגבי החשש שחברת הכנסת רוצה לבדוק, כאילו רשויות חלשות נוטות להוציא ילדים מבתיהם משום שאין ביכולתן לטפל בילד במשפחתו ובקהילתו: כידוע, מימון תקציב הרווחה של הרשויות המקומיות מתחלק בין משרד הרווחה, שחלקו הוא 75% מהתקציב, לבין הרשויות המקומיות, שצריכות לממן 25%. הרשויות החלשות מתקשות מאוד להשתתף בחלקן ולכן הן אינן נהנות מכל התקציב שמגיע להן ממשרד הרווחה, ואת יתרת התקציב שהן אינן מנצלות אנו מעבירים לרשויות החזקות. כך נפגעים תושבים ברשויות החלשות, שמקבלים שירות פחות טוב מתושבים ברשויות החזקות. לכן אני חושב שצריך לעשות רפורמה ברשויות המקומיות, כך שיהיה שוויון בין האזרחים וכל אחד יקבל את המגיע לו, אם הוא גר בהרצלייה או בירוחם.

מיניתי את מנכ“ל משרדי, נחום איצקוביץ, לעמוד בראש ועדה בין-משרדית, שבשיתוף עם המרכז לשלטון מקומי תציע רפורמה בשירותי הרווחה ברשויות המקומיות. אני מקווה שהוועדה תגיש את מסקנותיה בתוך כמה חודשים ונוכל להפעיל את הרפורמה שהיא ממש מחויבת המציאות.

אין הבדל בנושא זה בין טיפול בקהילה לבין טיפול חוץ-ביתי, יתירה מכך, מאחר שעלות הטיפול החוץ-ביתי גבוהה פי-ארבעה ויותר מהטיפול בקהילה, לרשויות החלשות יש קושי רב מאוד במימון טיפול זה, ולכן הן יעשו הכול כדי להימנע מלהוציא ילד מביתו.

התופעה של מחלקות לשירותים חברתיים שמעדיפות להוציא ילדים מביתם בצווי בית-משפט בלטה יותר דווקא ברשויות החזקות, והיתה מוכרת עד לפני שלוש שנים. עד אז היתה למשרד הרווחה מכסה של כ-10,000 סידורים לילדים בפנימייה ובמשפחות אומנה – מכסה אשר לא קוצצה. בתחילת שנות ה-90 הושקעו כ-70% מתקציבי השירות לילד ולנוער במענים חוץ-ביתיים (אומנה ופנימיות) לעומת 30% במענים בקהילה. יתר על כן, מרבית המשאבים לסידורים חוץ-ביתיים שירתו רק 5% מכלל הילדים בסיכון המוכרים במחלקות לשירותים חברתיים.

בסעיף התקציבי לטיפול בילדים בקהילה בוצעו קיצוצים רבים במהלך השנים, בשל קיצוצי הרוחב, מאחר שתקציב זה לא היה קשיח. כך נוצר מצב בלתי הגיוני שבשל חוסר בתקציב לטיפול בקהילה, נשלחו ילדים לטיפול בפנימיות כשהעלות התקציבית לסידור ילד בפנימייה גבוהה פי-ארבעה ויותר מעלות הטיפול בו בקהילה.

החזקת ילדים בפנימייה היא יקרה ועומדת על 44,000 ש“ח בממוצע בשנה. בשל עלויות גבוהות אלה, הרשויות החלשות לא הוציאו מהבית את כל הילדים שהיה צורך להוציאם מהבית, אך גם לא נתנו להם שירות בקהילה, ואילו הרשויות החזקות ניצלו את עודפי המכסות שהותירו הרשויות החלשות ושלחו לפנימיות מעבר למכסה שהוקצבה להם.

לפני שלוש שנים החל משרד הרווחה בתוכנית ”עם הפנים לקהילה“, שמטרתה לחזק את השירותים בקהילה. בשיתוף עם האוצר הומרו מכסות לסידור בפנימיה לתקציב לטיפול בקהילה. מאז המירו הרשויות המקומיות 800 מכסות של ילדים בפנימייה והעניקו בכספי ההמרה 10,000 יחידות שירות. ההמרה היטיבה מאוד גם עם הרשויות החלשות, וגם הן הצליחו לפתח שירותים בקהילה על חשבון מכסות שלא ניצלו בעבר. גם התוכנית הלאומית לטיפול בילדים בסיכון, המבוססת על דוח-שמיד, מקצה משאבים נוספים לטיפול בילדים בסיכון, שחלק גדול מהם יופנה לתוכניות בקהילה, למניעת הוצאתם של ילדים מהבית.

אנו מאמינים שבעקבות המאמצים המרובים שנעשו בשלוש השנים האחרונות ויימשכו גם בעתיד, התופעה של הוצאת ילדים מהבית בשל מחסור במשאבים ותוכניות בקהילה תלך ותקטן.

14.11.07 – תיקון תגובת משרד שר העבודה והרווחה

שלום

לצערי, קרתה לנו תקלה חמורה ומסקנתי בעקבות בדיקה שערכתי היא שהנתונים שמסרנו לא היו נכונים.

אינני יכול להסביר כיצד לוקטו ונערכו הנתונים הקודמים, אך ברור כי הם אינם נכונים.

מספרם של הילדים המושמים בסידור חוץ ביתי בצו של בית משפט נע בין 1,600 ל-2,086 (שיא שנקבע באוגוסט האחרון).

ברור שבחישוב שנתי בשל מעבר של ילדים באמצע השנה, מפנימיה לקהילה וחזרה, מפנימיה לפנימיה ועוד, המספר של סך הכל הילדים שהגיעו לסידור חוץ ביתי בצו גדול מזה, אך איננו יכול להגיע ל- 3,900.

לגבי הנתונים מספרו של יעקב אליה – אנו חולקים על מרבית הנתונים המובאים בו. ואיננו מקבלים בשום פנים ואופן את טענותיו.

בשלוש השנים האחרונות ההחלטה להוציא ילד לסידור חוץ ביתי, נתונה אך ורק בידי ועדות לתכנון טיפול (בשמן הקודם ועדות החלטה). אלו ועדות שבהן אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות ואליהן מוזמנים ההורים עם חבר נוסף שמלווה אותם. עניינם של כל הילדים שנמצאים בפנימיות, בלי יוצא מן הכלל נידון בועדות אלה.

השופטים אינם חותמת גומי. הם מקבלים לרוב את עמדות העובדים הסוציאליים משום שהם רואים את המקצועיות ואת ההשקעה הרבה שלהם בכל ילד ובכל משפחה. לא מוציאים ילד מביתו בעיקר לא אם המשפחה מביעה התנגדות אפילו קלה לכך, לפני שעושים מאמצים לטפל בו במסגרת הקהילה והמשפחה.

אבא – יש רק אחד, חוקרים גילו כי דמות אבהית קריטית בהפחתת בעיות התנהגות

דמות אבהית פעילה עשויה להיות מרכיב מפתח בהפחתת בעיות פסיכולוגיות והתנהגותיות בילדים.
חוקרים משבדיה גילו ראיות לכך שדמות אבהית פעילה היא קריטית בהפחתת בעיות התנהגות בקרב בנים צעירים ובעיות פסיכולוגיות בקרב ילדות צעירות.
החוקרים מהמחלקה לבריאות נשים וילדים באוניברסיטת 'Uppsala ' שבשבדיה ציינו, כי הסקירה המפורטת שערכו – לאורך 20 שנה – הראתה כי בסך-הכל, ילדים זכו ביתרונות חיוביים אם נהנו מדמות אבהית בחייהם.
המחקר גילה גם כי קשר חיובי קבוע הפחית את ההתנהגות הקרימינלית בקרב ילדים ממשפחות דלות אמצעים והגביר כישורים קוגנטיביים כמו משכל, חשיבה ופיתוח שפות.
הסקירה כללה 24 מאמרים בנושא ו-22,300 משתתפים מ-16 מחקרים.

קישור לכתבה :

http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-154715-00.html?tag=01-40-02

שמירה ואכיפת הסדרי ראייה בין הורים גרושים

http://www.knesset.gov.il/MMM/data/docs/m00346.rtf

מדינה דפוקה? מה דעתכם

נשלח ע"י:   הדרומי 02/08/2005
תוכן: "המדינה רוצה לקחת לי את הילדים בגלל הפינוי" מספר ילדי אומנה "פורחים" במסגרת המשפחתית החמה של משפחת שני (שם בדוי) בגוש קטיף, אך בני המשפחה נתבשרו: אם לא תמצאו בית בעוד 6 ימים – נוציא את הילדים מחזקתכם. בני המשפחה מתרוצצים בניסיון למצוא דירה והאם מספרת ל-ynet: "הילדים מרגישים את רעידת האדמה מתקרבת, לא מוכנים לישון לבד ואני פשוט נחנקת". מינהלת סל"ע: "אנו מסייעים לפתרון דילמה אנושית קשה זאת כמו הרבה דילמות אנושיות אחרות המתחוללות בגוש קטיף בימים אלה" רוני סופר בתוך שישה ימים צריכה שני (שם בדוי) מגוש קטיף למצוא בית חלופי בבאר-שבע. אם לא יספיקו למצוא בית מתאים לצרכיהם בסביבה מסורתית, המדינה תיקח להם את ילדי אומנה שנמצאים בחזקתם. השיקול: המדינה, באמצעות מכון סאמט המנהל את השירות של ילדי אומנה, אינה רוצה שהילדים יחוו את מוראות הפינוי. עבור ההורים, שטרם הצליחו למצוא בית מתאים מסיבות בירוקרטיות זאת עלולה להיות קריעה כפולה, גם מהבית וגם מהילדים שאנו כל כך קשורים אליהם. מזה כ-20 שנים מגדלים בני המשפחה ילדי אומנה. מדובר בילדים שגורלם התאכזר להם, ומסיבות אלה ואחרות החליטו שירותי הרווחה של מדינת ישראל להוציאם מחזקת הוריהם הביולוגיים. הילדים האלה גדלים בבתי משפחות אומנה, משפחות המארחות אותם לתקופה של שנים, עד שנמצאות משפחות המוכנות לאמץ אותם אל חיקם. הילדים הללו גדלים בבתי משפחות האומנה כילדים לכל דבר ובכל פעם שנמצאת משפחה מאמצת, הם ובני המשפחה חווים חוויות קריעה לא פשוטות. סוכם חסרי הישע יתפנו קודם / רוני סופר במשרד הרווחה טוענים כי השיגו סיכום עם המועצה האזורית חוף עזה לפנות כבר בשבוע הבא עשרות חסרי ישע מההתנחלויות ברצועה. המטרה: לא לחשוף אותם לאירועי התקופה הקשה המצפה לתושבי הגוש לכתבה המלאה למשפחת שני, המתגוררת באחד הישובים הגדולים בגוש קטיף, מספר ילדי אומנה, מגיל שנתיים ועד 12. הם התקבלו אצלם לפני כמה שנים ומאז הם פורחים במסגרת המשפחתית החמה העוטפת אותם בבית. הם מטופלים על ידי הילדים הביולוגיים של משפחת שני, המתגוררים בבית הגדול. זהו בית ענק ממדים, דינמי וחם, שכל המבקרים בו יוצאים תחת הרושם של אהבה בלתי אמצעית, פתוחה ומלאת שמחת חיים. "התקשרו אלי מהמכון, הרגשתי שאני נחנקת" "לפני כחודש", מספרת האם הנרעשת עובדת ציבור בגוש קטיף, "פנו אלי ממכון סאמט ואמרו שהילדים חייבים לצאת מגוש קטיף עוד לפני ההתנתקות. או שאני מוציאה את הילדים, או שלוקחים אותם לבית הילד, שהוא למעשה מעין בית יתומים שכזה. הם מדברים איתי ואני נחנקת, מאבדת שליטה על עצמי ומתחילה לעלות בווליום שלי. אני נלחמת על הנשמה של הילדים שלי – כי אני יודעת איזה רעידת אדמה זאת עלולה להיות בשבילם. בעלי אמר להם, או.קיי. ככה אתם רוצים – ככה יהיה. נמצא בית עד ה-7 באוגוסט מחוץ לגוש, העיקר שהילדים יישארו". "היה לי מאוד קשה לשמוע את זה", מספר האב בעל עבר ביטחוני בשירות הציבור. "בית שמגרשים אותך ממנו אתה יכול לבנות, אבל מי יכול לבנות נשמה של ילדים שקורעים אותו מההורים שלו – שאליהם כל כך נקשר. אמרו לי שעלול להיגרם להם נזק ושאלתי אותם אם הם יודעים איזה נזק הם עלולים לחוות אם הם יוציאו אותם מהבית שלהם בתקופה שהם רואים ושומעים את כל מה שקורה פה בגוש. אמרו לי אם זה מה שאתה רוצה – אז אולי תאמץ אותם אתה. אמרתי שזאת בהחלט אפשרות, אבל לא כרגע, כשאני נעקר מהבית ועוד לא יודע מה יקרה. אבל התעקשתי שבינתיים הילדים ישארו אצלנו". מאז שניתן האולטימטום על ידי אנשי מכון סאמט, מתרוצצים בני הזוג שני בבאר-שבע, בניסיון למצוא לעצמם בית, אך לא פשוט למצוא בית בן שבעה חדרים לפחות, אשר יענה על צורכי המשפחה. הבעלים של בית אחד שמצאו, הערים עליהם קשיים בגלל מספר הנפשות הגדול של בני המשפחה. בית אחר שמצאו, נמצא עדיין בשלבי בנייה סופיים. הזמן נוקף ובעוד פחות משבוע הם עלולים לאבד את ילדי האומנה, בתקופה אולי הכי רגישה שחלפו, כי אין זמן והמדינה עומדת בדלת עם שעון. "הילדים מרגישים את רעידת האדמה מתקרבת", מספרת האם המנסה להפגין עבורם עוצמה וכוח, אך בוכה עם עצמה בלילות. "הם נצמדים אלי לשמלה, לא מוכנים ללכת לישון לבד. לא מוכנים לצאת לבד מהבית. לא סיפרנו להם דבר, אבל הם מרגישים, כמו חיות טבע שמרגישות כשהרעידה מתקרבת, עוד לפני כולם. כל מה שאני מבקשת משירות האומנה ומהמדינה שיאפשרו לנו להחזיק אותם. הרי אנו עושים מאמץ למצוא בית, שלא יעמדו עלינו עם סטופר, שיעזרו לנו למצוא פתרון ולא זמני. מצוקת בני משפחת שני זכתה לאהדה רבה בקרב תושבי גוש קטיף. היה מי שהתקשר ליהונתן בשיא, ראש מנהלת סל"ע עצמו. היה מי ששוחח בעניין עם בכירי משרד הרווחה בירושלים. המועצה האזורית בסוד העניינים וכך גם, כמובן אנשי מכון סאמט. אך אמפטיה לחוד והאולטימטום לחוד. כאמור, אם בתוך שישה ימים לא יימצא בית לבני משפחת שני בבאר-שבע, ילדי האומנה שלהם יוצאו מחזקתם ויחוו את ההתנתקות גם מביתם בגוש קטיף בשנתיים האחרונות, וגם מהוריהם האומנים. ממינהלת סל"ע נמסר בתגובה: "איננו רוצים להיכנס לפרטים, אך אנו מסייעים לפתרון דילמה אנושית קשה זאת כמו הרבה דילמות אנושיות אחרות המתחוללות בגוש קטיף בימים הללו". ממכון סאמט בירושלים נמסר: יש שלוש משפחות כאלה בגוש. שילובם בנושא הפינוי נעשה על פי תוכניות מצקועיות ועל פי ההנחיות, בתיאום עם משרד הרווחה. ההחלטה הראשונית להוציא את ילדי המשפחה לא הייתה קשורה להתנתקות, אך עכשיו לאור המציאות הזאת, אנו פועלים על פי הנחיות הרווחה". ווינט