בעקבות האם המתעללת מן הכת בירושלים נחשפת והולכת כת חדשה שמתעללת בילדים ואשר גדולה ומסוכנת מן הכת בירושלים באלפי מונים

מדובר בכת שמבצעת "תיקונים" בילדים ע"י קשירות, התבוססות של ילדים בצואה ובשתן של עצמם, כליאה בצינוקים חשוכים, מכות חשמל צורבות למוקדים במח, חיתוך ורידים של ילדים באמצעות מחטים והזרקת סמים קטלניים הישר למערכת הדם שלהם.

בעקבות ה"תיקון" הופכים הילדים לצמחים, זומבים זוחלים שמאבדים צלם אנוש ואינם מגיבים יותר לסביבתם.

מרכזה של הכת ה"מתקנת" נמצא במתקן עינויים בנס ציונה ולה סניפים ענפים ברחבי הארץ, בגהה, בבאר שבע ועוד. היא מתקיימת מתרומות בכפיה של משלם המיסים הישראלי.

חברי הכת כולם "מטפלים ומתקנים" נקראים פסיכיאטרים ועוזריהם. אל הכת הזו מגיעים ילדים שנחטפו ע"י עובדים סוציאלים בראשותה של ראש הכת חנה סלוצקי, חלקם תינוקות בני שנה ושנתיים שעוברים "תיקון" אצל הפסיכיאטרית מירי קרן.

קישורים להתעללויות המבוצעות ע"י חברי הכת:

אלימות רופאים במוסד הפסיכיאטרי איתנים

 "תיקון" פסיכיאטרי בתינוקות

ניסויים רפואיים בילדים

עדויות על ילדים שאיבדו צלם אנוש

החתונה הקתולית בין עובדים סוציאלים לפסיכיאטרים

מכתבו של דניאל, ילד המאושפז המחלקה פסיכיאטרית

התעללות בילדים בבתי חולים פסיכיאטרים

התעללות בילדים במקן הפסיכיאטרי נס ציונה

התעללות בילדים במתקן העינויים נס ציונה

בתי יתומים בישראל – הנזקים הנפשיים והרגשיים הנגרמים לתינוקות החוסים במוסדות משרד הרווחה

 

עם הגידול שחל לאורך השנים בחטיפת ילדים ע"י עובדי הרווחה לבתי יתומים כדוגמת בית שבתאי בחיפה, נחשפת מערכת הבריאות בישראל לבעיות נפשיות של ילדים שנפגעו מהשהות במוסדות הללו, במימדים שטרם התמודדה עימם בעבר.

 

בתי היתומים בישראל שונים זה מזה במראה האסתטי, בתנאי המגורים (כגון צפיפות), ובהתייחסות הגופנית, הנפשית והחינוכית לילדים החוסים. צוות העובדים שונה אף הוא מבית יתומים אחד למשנהו, הן בהכשרתו המקצועית והן במספר העובדים ביחס למספר הילדים החוסים.

 

ההתקשרות בין ההורה לתינוק (parent-infant attachment) מהווה אבן יסוד משמעותית ביצירת מערכת יחסים חברתית ומשפחתית תקינה, והשפעתה מכרעת על עיצוב אופיו של התינוק ועל התפתחותו בעתיד כאדם בוגר. בהתקשרות תקינה לומד התינוק לתקשר עם הסביבה, ומפתח אמון עם דמות משמעותית וקבועה בחייו.

 

בולבי פיתח את תיאורית ההתקשרות בנסיון להסביר תופעות של יחסי אהבה, חרדת נטישה, אבל, טראומה ודכאון המתרחשים בילדות המוקדמת. לדעתו, לכל תינוק יש נטיה מלידה לחפש קרבה וקשר עקבי עם דמות מסוימת, בדרך כלל עם אימו. ההתקשרות ברורה מאד בילדות המוקדמת, נמשכת משך כל החיים ובולטת במיוחד בעיתות חירום.

 

תחילת ההתקשרות מוגדרת ומוגבלת, והתקופה המשמעותית והגורלית היא עד גיל שנתיים. אולם תינוקות מסוגלים להבחין בין הורים לזרים כבר במחצית השנה הראשונה לחייהם. תינוקות החוסים בבתי יתומים חווים פרידות ונטישות, התקשרויות משתנות עם דמויות ארעיות ובלתי נגישות כבר מתחילת חייהם.

 

במהלך שהותם במוסדות הם זוכים במקרה הטוב להזנה ולטיפול בסיסי, אולם אין מי שיגיב לאותות מצוקה או לצורך שלהם בקרבה ובטחון. במשך הזמן פוחת והולך הבכי שלהם, עד שהוא נפסק לחלוטין. הם הופכים אדישים, חסרי הבעה ותנועה, ואינם מתעניינים בסביבתם. הבעיות השכיחות ביותר הנגרמות בהפרעת התקשרות הן בהתפתחות השפה, ביצירת קשרים חברתיים וביציבות הרגשית. ילדים אלו, לאחר שהוצאו מן המוסד לוקים בתסמונת פוסט-טראומטית (post-traumatic stress disorder)

 

המגע הגופני בין התינוק למטפל בבית היתומים הוא נדיר, ומצטמצם לעיתים לזמן הארוחות והרחצה. ככל שקיימת תחלופה גבוהה יותר של מטפלים זה משפיע לרעה יותר על מצבו הנפשי של התינוק.

 

תינוקות רבים השוהים בבתי יתומים לוקים בפיגור התפתחותי. הסיבות לכך רבות, ביניהן שעות רבות של שכיבה במיטה ללא קשר עין או מגע גופני עם מטפל, שינה ממושכת עקב חוסר גריה ועוד. רבים מהם לוקים באיחור התפתחותי בתחום אחד לפחות: מוטוריקה גסה, מוטוריקה עדינה, הבנה, שפה, תחומים חברתיים רגשיים, עצמאות בחיי היום יום ואיחור כללי. הפגיעה בהתפתחות השפה היא משמעותית ביותר, מכיוון שהמטפלים בבית היתומים אינם מדברים אל התינוקות, אלא משוחחים בינם לבין עצמם. חוסר שיחה עם התינוק בתקופה כה קריטית להתפתחות השפה, עלולה להיות הרסנית ובעלת השפעה מכרעת על התפתחותו השכלית ומיומנותו החברתית.

 

חוסר גריה הוא מצב בו התינוק אינו מקבל גירויים מן הסביבה משום שהוא חי במקום סגור. כל חודש בו התינוק שוהה במוסד ואינו מקבל גריה גורם נזק עצום להתפתחותו הנפשית והשכלית. בגלל חוסר הגריה וההזנחה מפתחים הילדים התנהגויות האופייניות לילדי מוסדות, כגון תנועות סטריאוטיפיות של נדנוד ראש, הטחת ראש, ביטוי פחדים שונים ועוד. נוסף על כך מפתחים ילדים אלה אי יציבות תחושתית, המתבטאת בחוסר סבילות למגע ובקשיי סבילות למרקמים שונים של מזון שהפה אינו מורגל להם, לגירויים בלתי מוכרים כמו הדלקת אור ולקולות שונים.

 

תחושת אי הנוחות שלהם עקב חוסר סבילות זו גורמת לבעיות הסתגלות מחוץ לבית היתומים ובעקבות זאת לבעיות התנהגות המתבטאות בדרך כלל בצרחות והתפרצויות זעם.Frank וחב' מצאו בסקירתם שכיחות גבוהה יותר של בעיות נפשיות בקרב בוגרים ששהו בבתי יתומים לפני גיל 6.

מי שמעוניין לקרוא לגבי נזקים קוגנטיביים בילדי מוסדות יוכל לעיין במחקר של אוניברסיטת הרווארד.

 בבליוגרפיה:

  Bowlby J, The nature of child's tie to his mother. Int J Psychoanal,1958; 39: 350-373.
 Singer LM, Brodzinsky DM, Ramsay D & al, Mother-infant attachment in adoptive families. Child dev, 1985; 56: 1543-1551.
 Frank A, Klass PE & Eisenberg L, Infants and young children in orphanages: one view from pediatrics and child psychiatry.Pediatrics, 1996; 97: 569-578.

Aronson J, Medical evaluation and infectious considerations on arrival. Pediatric Annals, 2000; 29: 222-223

Cermak SA & Daunhauer LA, Sensory processing in the postinstitutionalized child. Am J Occup Ther, 1997; 51: 500-507.

העולם התחתון של הרווחה ממשיך לחטוף תינוקות מהוריהם ולכלוא אותם במוסדות מזוויעים

משטרת חיפה מחפשת אחר אישה בת 20 החשודה שחטפה את בתה, בת שנה וחצי, ממעון לתינוקות חוסים בעיר. הפעוטה מטופלת בתרופות ונשקפת סכנה לחייה. עוד שקר של הרווחה האם אישה טובה אשר הרווחה רוצה לשלוח את ילדה לאימוץ אנו פונים לסייע לאם ולא להסגירה לפקידי הסעד הנאציות .

השקרים כנגד האם לא יעזרו , התנועה פתחה קו חירום והיצטרפה ליד לאחים. כדי להציל תינוקות משבי הרווחה .

והפעם בית שבתאי מקום להיתעללות בילד . 

אחיה ראב"ד  פורסם:  27.02.08, YNET

משטרת חיפה פנתה אחר הצהריים (יום ד') לעזרת הציבור, בחיפושיה אחר ליזה קוסייב, בת 20, החשודה כי לפני יומיים חטפה את בתה התינוקת ממעון לתינוקות חוסים בחיפה. הפעוטה, בת שנה וחצי, מטופלת בתרופות ונשקפת סכנה לחייה.

הבת נמצאת במעון לתינוקות לאחר שרשויות הרווחה קבעו שהאם אינה מסוגלת לגדל אותה בבית. לפני יומיים, הגיעה האם למעון, הציגה אישור מהעובדת הסוציאלית, ולקחה את בתה לטיול שהיה אמור להימשך כמחצית השעה. לאחר כמה שעות, כשלא חזרו האם והתינוקת, פנו עובדות המעון למשטרה.

על פי המידע שיש בידי המשטרה, האם נראתה לאחרונה ברכב מסוג דייהו בצבע בז'. שלוש הספרות במרכז לוחית הזיהוי של הרכב הן 897. בנוסף דווח כי הרכב שייך, ככל הנראה, לבן זוגה של האם.

 מפקד משטרת חיפה, ניצב-משנה דוד בן עטיה, סיפר שהאם התגוררה בעבר בדימונה, אולם כי כבר תקופה ארוכה היא מחוסרת בית, ללא כתובת מגורים קבועה. במסגרת החקירה תושאלו עובדות המעון, וכן העובדת הסוציאלית שחתמה על האישור שהציגה האם.

—————————————-

רונית: אני פונה לכל האנשים הטובים. אם תיתקלו באמא הזו תנו לה קורת גג ועזרו לה להסתתר מפני כנופיית העולם התחתון של הרווחה.

זכותה המלאה של האמא לגדל את ילדתה כפי הבנתה, ואת הכסף המוזרם למוסד המזוויע הזה שיעבירו לאמא כדי שתוכל להתקיים בכבוד.
 
17.  שלא תעיזו להלשין!אנא הכנסו 
תבונה(עו"סית לשעבר) ,  ת"א   (27.02.08)
 
 
   17.  שלא תעיזו להלשין!אנא הכנסו  
     
 
הקלות הבלתי נסבלת בה מחליטים ולוקחים ילדים מהוריהם בארץ,היא מתחת לכל ביקורת!
מספיקה חתימה של פקידת סעד וכמה טיעונים "מלומדים" כביכול מול השופט..ואמא שנמצאת במצב נפשי רעוע עקב כך שלקחו לה את הילד-והילד כבר לא ברשותה.
הליך החזרת הילד למשמורת האם,לעומת זאת הוא ארוך,מתיש ומייאש: מבחני "מסוגלות הורית",(לעובדת הסוציאלית עשו פעם מבחני מסוגלות הורית כדי להרשות לה לטפל בילדיה שלה? לא בטוח שהייתה עוברת אותם…),תהליך של ביקורים-פעם בשבוע,אישור בית משפט,פעמיים בשבוע..והזמן משתרך לאיטו…והנה הילד כבר בן שנה…ועדיין לא אישרו 3 פעמים בשבוע…והנה הילד בן שנה וחצי-ויש אישור לטיול בן רבע שעה לערך…והנה הילד בן שנתיים-ועדיין אסור לו לשהות בבית האם.
דרך חתחתים שלא תתואר! ולעיתים הסיבה הראשונית להוצאת הילד מן הבית הוא לדוגמא-שכנה שמצלצלת למשרד הרווחה ומספרת סיפור כזה או אחר.
ובין לבין מתקיימים דיונים על נושא משמורת לילד..כשבמשך כל התקופה מופעל לחץ מאסיבי על האם לתת את הילד לאימוץ.
במקום להפנות את המשאבים כלפי האם והילד ולעזור לה בדיור ובליווי של סומכת מטעם משרד הרווחה שתעזור לה בטיפול בילד-הכי נוח להפקיחע את הילד מרשות אימו ולזרוק אותו לתינוקיה,שם מתעותת נפשו לתמיד-כי ככל שלא תהיינה המטפלות טובות ורחומות-הן מטפלות ולא אמהות והיחס אינו אישי.
אם איתרע מזלה של האם ומצבה הכלכלי רע(מה שקורה ברוב המקרים הללו),היא אינה יכולה לשכור עו"ד שיעמוד עבורה בבית משפט ויעזור לה לקבל בחזרה את המשמורת על הילד.
אני מכירה מקרה שהאם הגיעה לאישפוז כפוי משום שהשתוללה בבית המשפט מתוך כאב ותיסכול,כששוב השיבו את פניה ריקם.
לכן,אני חושבת,מבלי להכיר את פרטי המקרה-הבה לא נהיה אנחנו שופטים.
להפך,אם וכאשר האם תתפש-הבה ננסה לעזור לה.
 
תבונה(עו"סית לשעבר) ,   ת"א   (27.02.08)

חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק ב’ – עדותה של שרה לייכט

13 באוקטובר 1997, בית אגרון בירושלים, לשכת העיתונות הממשלתית.
במקום זה התכנסה הועדה הממשלתית שהוקמה כדי לחקור את פרשת חטופי תימן וילדים אחרים שנלקחו ממשפחתם בשנים 1948-1954. השימועים נערכו מדי שבוע.

גברת שרה לייכט היתה העדה הראשונה באותו יום. היא עבדה כאחות במרכז ויצו בתל אביב בשנת 1950. גברת לייכט עבדה כמטפלת בילדים משעות הבוקר ועד לשעות 2-3 אחר הצהריים, ובמהלך עבודתה הוכשרה שם כאחות.

מרכז ויצו דאז נקרא בשם "המוסד לטיפול באם ובילד", אך גב' לייכט העידה כי מדובר היה בשם ששימש כהסוואה למרכז אימוץ שפעל במקום. את המקום ניהלה אישה בשם רבינה קיש, סגניתה היתה גב' ברבש ורופאת הצוות היתה גב' שפירא.( שימו לב, כמו במקרים רבים שוב מדובר בעדת נשים "טובות וחסודות", רונית)

הילדים אשר טופלו במוסד ויצו היו בטווח גילאים של בין יום אחד לשנתיים. לאחר שהגיעו לגיל שנתיים, הם הועברו למוסד יתומים שנוהל ע"י גב' רלח. (לדעתי, ילדים שלא הצליחו למכור, לא יכלו להחזירם למשפחותיהם האמיתיות משום שכבר דיווחו להם שהתינוק שלהם מת,משום כך זרקו אותם במוסד יתומים, רונית)

גב' לייכט הציגה בפני הועדה תמונה שלה עם אחד הפעוטות בהם היא טיפלה, שמו היה דרוויש, ואותו זכרה במיוחד משום חיבתה המיוחדת אליו. העתק של התמונה נמסר לועדה. בתום השימוע שוחחתי עם גב' לייכט שאף הראתה לי את התמונה.

מוסד זה של ויצו היה אחד מיני מוסדות רבים שחטפו ילדים, פשוטו כמשמעו, מכרו אותם בחשאי והגדירו את המהלך כ"אימוץ".

גב' לייכט זוכרת את היום בו הוצא דרוויש מן המוסד. לעובדי המוסד נאמר כי דרוויש נמסר למשפחה ממוצא פולני שהתגוררה ביפו. כמו כן, ניתנה לאחיות ולמטפלים הוראה האוסרת עליהם ליצור קשר עם דרוויש או עם הוריו, גם אם ייתקלו בו ברחוב, משום שההנהלה טענה שההורים החדשים של דרוויש מתגוררים בסמוך למוסד. גב' לייכט חיפשה את דרוויש בין הילדים שפגשה בשכונה אך מעולם לא ראתה אותו יותר.

(לדעתי, הנהלת המוסד העבירה לעובדים דיסאינפורמציה. כדי שלא יתחילו לחקור ולנבור מה עלה בגורלו של הילד. הם הזינו את העובדים במידע שגוי ובלבד שלא יתחילו לשאול שאלות. שנות ה 50 במדינת ישראל היו שנים של מיתון קשה, מדינה בהתהוותה ולא סביר שמשפחות ישראליות רבות אימצו את הילדים הללו, כי רוב המשפחות הישראליות, גם מיוצאי מזרח אירופה (פליטי השואה) היו במצב כלכלי קשה. סביר להניח שהילדים הוצאו אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל למשפחות מבוססות במדינות מערביות. הסבר זה נתמך זה ע"י מה שקורה עם האימוצים הבינלאומיים כיום. האימוצים הבינלאומיים נעשים במדינות העולם השלישי, מדינות בהן גם משפחות רגילות חיות בתנאים קשים. במדינות אלו, ילד מוצא אל מחוץ המדינה רק אם המשפחה הביולוגית אינה מסוגלת לגדלו ולא נמצאה משפחה מקומית שמוכנה לאמצו, רונית)

גב' לייכט נשאלה אם זכורים לה מקרים בהם מתו תינוקות. היא השיבה בשלילה, למעט מקרה אחד בו התגלה תינוק בן יומו בפח האשפה (אפילו קברים לא הכינו להם, מזעזע, רונית). היא ציינה כי מקרה זה היה יוצא דופן. לדבריה הטיפול בילדים היה מלא ב"חום ואהבה"….

———————————–

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו.

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm

עכשיו זה מדעי – פעוטות החיים בבתי יתומים חשופים לנזקים קוגנטיביים קשים

Michael Carroll / ASSOCIATED PRESS Children in an orphanage in Criova, Romania in 1994. Toddlers rescued from orphanages and placed in good foster homes score dramatically higher on IQ tests than those left behind, concludes a U.S. research project based in Romania.

במשך שנים פסיכולוגים וחוקרים ממדעי ההתנהגות גרסו כי השהייה של ילדים בבתי יתומים גורמת להם נזקים עצומים, הן קוגנטיביים והן רגשיים, אך מעולם לא הצליחו לאשש השערה זו מדעית במסגרת מחקר מסודר, משום הקושי באיתור הילדים והמעקב אחר התפתחותם לאורך זמן.

לאחרונה פורסמו ממצאי מחקר ראשון מסוגו בעולם, שהקיף מדגם ילדים ולאורך זמן, מדגם אשר היה גדול דיו לאשש מובהקות  סטטיסטית של השערת החסך הקוגניטיבי. לגבי החסכים הרגשיים נדון במאמר אחר.

 המחקר מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטת הארוורד בארה”ב, בשיתוף עם הממשלה הרומנית, בוצע במקביל על 3 קבוצות ילדים – פעוטות שהוצאו מבתי יתומים ברומניה והושמו במשפחות אומנה טובות (נדגיש כי חלק ניכר ממשפחות האומנה אינן טובות, ועל כך במאמר אחר) או חזרו למשפחתם, פעוטות שנשארו בבית היתומים ופעוטות שחיו במסגרת משפחתית רגילה כקבוצת בקורת.

 המחקר החל בשנת 2000. בזמן זה לא היתה מדיניות אומנה ברומניה. המחקר בוצע על 136 ילדים שהוגדרו כבריאים יחסית, ב 6 בתי יתומים בעיר בוקרשט, בהנחייתו של דר צ’ארלס נלסון.

 צוות המחקר בדק את הילדים מדי תקופה, בכלל זה בדיקות התפתחות של המוח.

 ממצאי המחקר מראים כי פעוטות שהוצאו למשפחות אומנה השיגו במבחני IQ תוצאות גבוהות באופן דרמטי מפעוטות שנשארו בבית היתומים. הפער היה גדול ביותר עבור קבוצת הפעוטות שהוצאה מבית היתומים לפני גיל שנתיים, מה שתומך עוד יותר בעובדה כי ככל שהפעוט נשאר זמן רב יותר בבית הילדים, הנזק גדול יותר. המחקר הראה כי הפער בין הקבוצות גדל והולך ברזולוציה של חודש. כל חודש בו הילד נותר בבית היתומים מקטין את ציון ה IQ שלו.

בעקבות המחקר, החלה UNICEF להפעיל לחץ מאסיבי על ארצות שונות לעבור למשפחות אומנה. תוצאות המחקר אינן מפתיעות. גם בשנות ה 90 בוצעו מחקרים על כך, אך הם לא היו מספיק מקיפים ורובסטיים כדי לאשש את ההשערות.

 למרות האמור לעיל, פעוטות במשפחות אומנה לא הצליחו לסגור את הפער עם פעוטות שגדלו במשפחות רגילות והשיגו את התוצאות הגבוהות ביותר.

 המחקר אינו יכול לתת אומדן למידת הנזק שנגרמה לילדים עקב ההזנחה וחוסר הגרייה במוסדות, משום שלשם כך יש צורך במעקב אינטנסיבי ורצוף עד לבגרותם, תהליך שהינו מורכב מבחינה לוגיסטית. המעקב אחר הפעוטות בוצע מגיל 0 ועד גיל 4 וחצי.

 כאמור, לא ניתן לדעת בשלב זה אם הנזק הוא תמידי, ולכן עתה החלו במחקר חדש על אותם ילדים, כיום הם בני 7-8, לראות אם בכל זאת הדביקו את הפער השכלי.

 הממשלה הרומנית אשר הזמינה את המחקר, אימצה את מסקנות המחקר והחלה ביישום מדיניות סגירת המוסדות והעברה למשפחות אומנה או לחילופין, החזרה של הילד למשפחתו האמיתית.

למרות שהמחקר בוצע בבתי ילדים בארץ נחשלת, הוא משמש כקו מנחה לארצות המערב, בשאיפה להוריד את מספר החוסים לאפס.

פורסם ב CNN דצמבר 2007

פורסם ב NEW YORK TIMES

פורסם ב NBC

פורסם ב HERALD TRIBUNE

ומה קורה בארץ

עפ”י נתונים של מכון ברוקדייל משנת 2003, כ-75,000 ילדים בישראל מתגוררים מחוץ לביתם, וזה אכן תואם לממצאיו של יעקב אליה. (מסמך של טלל דולב)

 

 מתוכם, בשנת 2003 חיו בישראל 82 פעוטות כביכול “בסיכון” מתחת לגיל 5 בבתי יתומים.

 

 במחקר ארצי אחר על ועדות החלטה נתגלו ממצאים מדאיגים גם לגבי בדיקת מצבם של הילדים שכבר שוהים במוסד.

 

 המחקר העלה כי ועדות ההחלטה בודקות את מצבם של הילדים לעתים רחוקות בלבד, וכאשר הן עושות זאת, רק שיעור מזערי מהילדים מוחזרים לביתם (Dolev, T., Benbenisti, R. & Timer 2000). ממצאים חדשים מתוך ההערכה של פנימיות קהילתיות ופנימיות יום מעידים גם הם שבדיקה מחודשת של מקרים, כבסיס לאפשרות להחזרת הילד הביתה, איננה הליך סטנדרטי ברוב המסגרות הפנימייתיות. חווית היציאה למסגרת חוץ ביתית הנה אחת החוויות העדינות, המורכבות והקשות ביותר עבור התא המשפחתי אשר מהווה ערך יסוד בחברה.

 

 ברצוני לציין כי אנשי המחקר בישראל ואף עובדי הרווחה מכנים בתי יתומים אלו כפנימיות כדי לעדן את ההגדרה, אך למעשה מדובר בבתי יתומים לכל דבר (orphanage ) ולא בפנימיות (dormitory, boarding school ).

 

פנימיה היא מוסד שונה לחלוטין בהגדרתו מבית יתומים.

ככלל, השם פנימיה מתייחס יותר לילדי אצולה שנשלחו לחינוך ולימודים גבוהים, כמו באנגליה, כאשר המשפחה הביולוגית שלהם עמדה מאחוריהם כגב כלכלי ונפשי חזק. בבית יתומים חיים ילדים תלושים שאין להם אבא ואמא כלל וכלל, אם בשל מוות, ואם בשל הוצאה כפויה של הילד ממשפחתו הביולוגית וניתוק טוטאלי ממשפחתו, מורשתו ושורשיו.

 

 את תוצאות הנזקים ניתן לראות בתפקודם של החוסים כאנשים בוגרים. עובדי הרווחה מתנערים לאורך כל הדרך מאחריות לגורלם המר של אותם תינוקות אומללים שנזרקו על ידם לבתי יתומים, ומגלגלים את הנזק שהם עצמם יצרו למשפחות המקור, אותן משפחות ביולוגיות “מתעללות”, מהן הוצאו הילדים בכפיה. עוד נציין, כי עוצמת יחסי הציבור שפקידי הסעד עושים לעצמם באמצעי התקשורת היא בלתי תיאמן. למשפחות האומללות והשכולות אין את האמצעים התקשורתיים להביע דעתן על העוול שנעשה להן ולילדיהן בידי אותם פקידי סעד