תככים בין עובדים סוציאליים באים תמיד על חשבון בריאותם הנפשית של ילדים חטופי רווחה

להלן עוד מקרה, אחד מאינספור מקרים של כשל אומנה בהם מטולטלים ילדים ממשפחה למשפחה כמו כדורגל בשל סיבות רבות ומגוונות ומשרד הרווחה מסתיר כהרגלו את הנזקים שפקידי הסעד גורמים לילדים הללו. והפעם, משפחה אומנת מתוך פורום אומנה, על ילד שנזרק למשפחה האומנת הבאה בשל מחדלים ותככים ביורוקרטים של עובדים סוציאליים ופקידי ממסד:

 

"…האם רק אנחנו סובלים מחוסר הבנה של העמותה , עו"ס וכ"ו? נמאס לנו שנותנים לנו עובדת שלא מבינה מה קורה איתה חדשה וכל הזמן מסתמכת על מה שתגיד ראש הצוות שלה אנחנו נמצאים בצומת דרכים עם הילד אומנה שלנו הוא לא ממשיך איתנו בגלל חוסר התחשבות של כל המערכת לצעקות שלנו כי הילד מסובך רגשית כולל פיגור אין לנו כימיה כבר למעלה משנה אין עזרה מקצועית איך כן לגשת לילד ולבעיות שלו נכשלנו בגללם כואב לנו שככה מתנהל העולם אנחנו מתוסכלים ולא יודעים מה יהיה האם המשפחה הבאה כן תסתדר ? האם האם האומנת תוכל להתמודד עם ההרגשה שלא תקבל שום פידבק על הטיפול בו ? מה יהיה איתו אם לא יסתדרו איתו ? הרבה שאלות ובלי תשובות פשוט רק לצאת לרחוב ולצעוק מרוב אטימות של כולם …."

 

עוד על כשלים של משפחות אומנה:

 

מחקר MIT קובע: ילדים שחיו בבתים הרוסים הצליחו טוב יותר בחיים מילדים שחיו במשפחות אומנה

 

משפחות אומנה מתייחסות לילד כאל חפץ. לאחר שנעשה בו שימוש צריך להתפטר ממנו ולזרוק אותו במוסד

 

עובדים סוציאלים מטלטלים ילדים ממשפחה למשפחה כדי להגן על עצמם בפני תביעות נזיקין

 

עוד מקרה של ילדים שמטולטלים מאומנה/פנימיה/אומנה/פנימיה

 

עץ המשאלות שצייר ילד שנחטף ע”י עובדים סוציאלים למוסד של משרד הרווחה

עוד סיפור תלונת שווא עם שילוב קטלני גננת-פקידת סעד המובילות להרס חיים של ילדה ומשפחתה

חשדות לפגיעה מינית בילדה אוטיסטית בת 5  

יאיר מורדוף 14/03/2007 חדשות SCOOP 

  

גננת התלוננה כי ילדה אוטיסטית בגן מספרת על מגע מיני עם אביה. ההורים הכחישו והאשימו את הגננת ברשלנות. בדיקה רפואית גיבתה את גירסתם. בינתיים, הפרקליטות לא ממהרת לשום מקום וההורים מסתובבים עם הכתם. 

 

אבא נוגע בי פה ופה     

 

גננת מגן לחינוך מיוחד בראשון לציון, הגישה בחודש יוני האחרון תלונה בתחנת המשטרה בעיר נגד י’ אבא של ט’ הלומדת בגן. לפי עדותה של הגננת במשטרה, הילדה סיפרה לה ולמטפלת במוזיקה שעובדת בגן, שאבא שלה נוגע בה, בהצביעה על איבריה האינטימיים. הגננת העידה כי הילדה סיפרה לה על דגדוגים והחדרת אצבעות לאבריה המוצנעים, עוד תיארה הגננת כיצד בלשון ציורית של ילדה בת 4, ט’ סיפרה לה את הפריטים המחרידים על הדברים שאבא שלה עושה לה: "אבא נוגע לי פה ופה ועושה לי דיגי דיגי בבטן וברגלים". 

  

מיד עם קבלת התלונה באמצע חודש יוני האחרון זומן האב לחקירה במשטרת ראשון והילדה נחקרה על ידי חוקרת ילדים. בחקירתו ובשיחות עם הגברת ענת זהריאן, פקידת הסעד המחוזית של ראשל"צ, הכחיש האב כל קשר למעשים מחרידים אלו וטען כי הוא מגדל את בתו ככל אב נורמטיבי. עדותו נתמכה בעדות אשתו, אם הילדה שהעידה כי מעולם בעלה לא קילח או הלביש את הילדה וכי לא יתכן כי ביצע בה את המעשים הקשים שמיוחסים לו.

 

בדיקה גניקולוגית פולשנית וטראומטית לילדה 

 

האם והילדה נלקחו בניידת משטרה בלווית פקידת הסעד המחוזית, לבדיקה גניקולוגית בבית החולים. הילדה נאלצה לעבור בדיקה פולשנית מביכה וכואבת של גניקולוג שתמך לבסוף בגרסת ההורים וקבע כי לא נמצאו סימנים לביצוע פשע בילדה.  

  

יתכן כי הגננת חששה כי ההורים יתלוננו עליה והקדימה תרופה למכה?

  

ההורים ידעו לספר כי קיים מתח רב בינם לבין הגננת, הם גם טענו כי הילדה בשל התסמונת בה היא לוקה, אינה מקושרת לחלוטין למציאות ונוטה לספר דברים שונים הנובעים מדמיונה. כך למשל לדבריהם, הילדה מספרת בבית כי הגננת מתעללת בה פיזית, הם אינם עושים דבר שכן הם מכירים את הילדה ומודעים לבעיות ולהפרעות שלה וביניהם ההיסחפות לדמיון.  

  

ההורים הזכירו כי כשמונה חודשים לפני התלונה הם פנו לצוות הגן ובישיבה עם כל הנוגעים בדבר לרבות פקידת הסעד, התריעו על התנהגות מינית מוזרה של הילדה. הם סיפרו בישיבה כי הילדה מרבה לחטט באיבריה המינים ולהתעסק בהם בעיקר לפני השינה. צוות הגן דחה את הדברים ואמר כי אינו מודע למצבים כאלו, אך ינסו לפעול בנושא. 

  

לדברי ההורים, הגן לא עשה דבר וחצי דבר ופתאום קפץ בהאשמה בוטה כזאת. ההורים סבורים שהגננת בהכירה את הילדה ואת מצבה הרגשי והנפשי היתה צריכה לדעת כי אין ממש בדברים. גם אם נבין את רצונה של הגננת להיות בצד הבטוח ולקיים את חובת הדיווח, לא ברור מדוע לא נבחן מצבה הנפשי והרגשי של הילדה, לפני שמהרו לחקור ולהטריד את ההורים והילדה ולערוך בדיקה כה פולשנית בילדה קטנה? 

 

מצבה הנפשי של הילדה נפגע בעקבות הפרשה. מי יתן על כך את הדין?

 

יתכן שהמצב העדין והיחסים המתוחים, בין שירותי הרווחה להורים, גרמו לדברים לרוץ קדימה ללא בדיקה מעמיקה של מצבה הנפשי והרגשי של הילדה, שנפגע עוד יותר בעקבות הפרשה. אין ספק כי חובת המשטרה לחקור כל מקרה לעומק, במטרה להגן על הילדים והילדות מפני מעשים מחרידים כאלו, אך כאשר מדובר בילדי חינוך מיוחד – לחקור מקרה מבלי לעמוד על מצבה ומאפיניה של הילדה, זו רשלנות. רשלנות שגרמה להטרדת ההורים וחמור הרבה יותר להטרדת הילדה ודירדור מצבה. 

 

למרות שעברו כבר חודשים רבים מהחקירה, ולמרות שהתיק הועבר לפרקליטות מחוז תל אביב לפני חודשים רבים, איש לא עשה דבר בנידון. לו מישהו בפרקליטות חושב שיש בסיס ראייתי שמא הילדה הותקפה מינית, הרי שהיה צריך כבר מזמן לפעול בנושא. למרות זאת – הפרקליטות מעדיפה להשאיר את התיק פתוח ולהשאיר את ההורים באפלה עם כתם על שמם.  

 

פקידת סעד כפתה על ההורים לקחת את הילדה לטיפול סרק

 

כאילו לא די בכך, פקידת הסעד המחוזית אילצה את ההורים לקחת את הילדה פעמיים בשבוע לטיפול בבית החולים לבריאות הנפש בראשון לציון. ההורים נאלצים לנטוש את ילדיהם הנוספים, בהם ילד עם בעיית היפר אקטיביות ובשעות אחר הצהרים ללכת עם בתם לטיפול. טיפול לבעיה שלא ברור שקימת בכלל, שמשבש את חיי ההורים ומכתים אותם. החמור הרבה יותר הוא שט’ ילדה בת חמש, נאלצת לעבור תהליך מחריד למרות כל הבעיות והמורכבות שלה, בשם הבירוקרטיה. 

 

מפרקליטות תל אביב נמסר בתגובה למערכת סקופ, כי ההחלטה בעניין תועבר בקרוב לגורמים הרלוונטיים.

המלצה: הספר "מיתוס גידול הילדים" מאת ג'ודית ריץ' האריס

בספרו ילדים רחוקים המתאר את הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים מביתם ע"י רשויות הרווחה, מתבסס רואה החשבון יעקב אליה אף על ספרה הנוקב והמפורסם של הסופרת האמריקנית ג'ודית האריס שהינה בעלת רקע בפסיכולוגיה, ספר המסביר מדוע ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים. 

 

הרעיון המרכזי של הספר

 

הרעיון המרכזי של הספר טוען כי ההורים משפיעים פחות על גידול הילד מאשר החברים איתם הוא מסתובב והביולוגיה היא מרכיב חשוב באישיותו של הילד.

 

לכמה שבחים ראויים הורים שילדיהם יצאו מוצלחים?

כמה אשמה יש להטיל על הורים שילדיהן יצאו בעייתיים?

 

מיתוס גידול הילדים מערער כמה מאמונותינו המושרשות ביותר כל ילדים והורים, ובעיקר את "הנחת הטיפוח", אותה אמונה בלתי מערערת שמה שקובע איך יצאו ילדינו, מלבד הגנים שלהם, הוא הדרך שבה הוריהם מגדלים אותם.

ג'ודית ריץ' האריס מתבוננת במבט רענן על חייהם האמיתיים של ילדים ומראה שהנחת הטיפוח אינה אלא מיתוס תרבותי. בשנינות ובשפה קולחת היא מסבירה

 

מדוע כוחם של ההורים לקבוע איך יצאו ילדיהם מוגבל;

מדוע ילדי מהגרים מדברים בשפה ובמבטא של בני גילם ובאלה של הוריהם;

מדוע תאומים שגדלו יחד אינם דומים זה לזה יותר מתאומים שגדלו בנפרד;

מדוע נער שמבלה את שמונה שנותיו הראשונות עם אומנת ואת עשר שנותיו הבאות בפנימייה יוצא בסופו של דבר בדיוק כמו אביו.

 

בדוגמאות מהפולקלור והספרות ומן המחקר המדעי מציגה האריס את עולם הילדות בכל עושרו ומורכבותו. היחסים עם ההורים ועם האחים חשובים תמיד, אבל הם משתנים מתרבות לתרבות. ואולם צד אחד של הילדות הוא כלל אנושי: משבט הינוממו שביערות הגשם של ברזיל ועד ילדים חירשים בניקראגווה שלומדים לתקשר בפעם הראשונה, מראה האריס את כוחה של קבוצת הגיל לעצב את חייהם של ילדים.

 

הממצאים של סוציולוגים מתבססים על שיטות מחקר פסולות

 

בספר "מיתוס גידול הילדים" יש תיאור מעורר מחשבה של צורת המחקר המאד חובבני של אנשי מקצוע ממדעי החברה כגון פסיכולוגים וסוציולוגים אשר מאמצים לעצמם חשיבה סלקטיבית כדי לאשש את התיאוריות שלהם.

 

ג'ודית טוענת כי רבים מהם משתמשים רק בנתונים שמתאימים לתיאוריה שלהם, מסתמכים על מתאמים סטטיסטיים מלאכותיים ומתעלמים במשך שנים מכך שהתיאוריה שלהם לא עובדת.

 

בפיזיקה ומדעים אמיתיים, המסגרת התיאורטית יכולה להוביל למחקר בכוון מסוים, אך בשום אופן לא להכתיב את התוצאות! מאות פיזיקאים שלא יכלו להאמין ש"אלוהים משחק בקוביות" כדברי אינשטיין על תורת הקוונטים, נאלצו להסכים שהתיאוריה  החדשה הזו, לא אינטואיטיבית ככל שתהיה, עומדת בכל מבחני הניסוי.

תיאוריה היא חשובה, והשכלת הציבור בפרטים הכלליים שלה חשובה אף היא, אבל אין תחליף לבחינה מדוקדקת ואמיתית של התיאוריה.

 

ובמילים אחרות, רוב המחקרים של אנשי מדעי החברה אשר משתמשים לרוב בהטיות אישור, שווים כקליפת השום. עובדה זו מקבלת תוקף רשמי כשמדענים "אמיתיים" בוחנים מחקרים אלו (אמיתיים=ממדעי הטבע ומדעים מדויקים). מתברר שהסוציולוגים קודם מסמנים מטרה ואז משנים את המחקר כדי שיתאים לתוצאה הרצויה. גם אם התוצאות שמתקבלות מוכיחות את ההיפך. (אפקט המגירה )

 

לעובדים סוציאליים למשל יש מדרג אקדמי נמוך. בסילבוס הלימודים שלהם קיים רק קורס מתמטי אחד וברמה תיכונית ושמו מבוא לסטטיסטיקה, ומשום כך הינם למעשה חסרי מסוגלות אקדמית לבצע מחקרים מדעיים וסטטיסטיים, למרות שבפועל ניתנת להם הרשאה לעשות כן.  ולכן, התוצאה היא פרסום של אינספור מאמרים ו"מחקרים" פסולים מיסודם המתבססים על שיטות מחקר לא כשרות (כשל המהמר, כשל הרכבה)

 

הדרכה הורית – בלוף המאה

 

רבים מן הפסיכולוגים מודים בחדרי חדרים כי הייעוץ והטיפולים שהם נותנים כמו טיפולים רגשיים, דיאדיים וכדומה אינם בעלי תוקף מדעי ואינם אפקטיביים למעשה, אך יחד עם זאת הם לא יכולים להודות בזאת בפומבי משום שתעשיה זו של יעוץ וטיפולים מהווה מקור פרנסה לרבים מהם ולכן הם לא יכרתו את הענף עליו הם יושבים.

 

אלה שכן יוצאים בפומבי נגד האסכולות הפוריטניות מוצאים עצמם מחוץ למערכת הקשיחה והמקובעת הזו בה כמעט בלתי אפשרי לשבור סטאטוס קוו וקונסנזוס, מעוות ככל שיהיה.

 

נרי ליבנה מעיתון הארץ מתארת את הספר:

 

פרויד חשב שההורים מעצבים את נפש הילד.

פרויד לא הכיר את ג'ודית ריץ' האריס

 

שנים ומשהו חלפו, עד שביום שישי האחרון הנחתי את ידי על הספר "מיתוס גידול הילדים" שכתבה ג'ודית ריץ' שיצא לאור בספריית "אופקים" של "עם עובד". לא יכולתי להניח אותו מידי עד שסיימתי את קריאתו מזועזעת כולי מהמחשבה שלילדים בגן "בטיש" או גן "רפי", לתלמידי הגימנסיה, בית הספר לאומנויות ובית הספר הפתוח בירושלים, יש חלק לא פחות חשוב מאשר לי בהצלחה הגדולה הקרויה ילדי. כותרת המשנה של הספר "למה ילדים יוצאים כפי שהם יוצאים" אפילו איננה מתחילה לרמוז על החידוש העצום שהוא מתיימר להכריז עליו.

 

ריץ' האריס קוראת תיגר על הנחת היסוד של הפסיכולוגיה כולה, ההנחה שלפיה לשנים הראשונות של חיי האדם ובפרט למערך היחסים שלו עם אמו ובמידה מסוימת גם עם אביו יש תפקיד מכריע בעיצוב אישיותו ואופיו של האדם. ההנחה הזאת היא תרומתו, המופלגת, של זיגמונד פרויד להמצאתה של הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה כהשקפת עולם וכשיטת ריפוי וטיפול, והיא מושרשת באופן עמוק ויסודי כל כך בראיית העולם שלנו עד שאי אפשר כמעט לתאר את היצירה והמחשבה האנושית המודרנית בלעדיה.

 

ההנחות שמה שלא בא מהגנים, בא בהכרח מההורים, ושאופן ההתקשרות של התינוק לאמו קובע אחר כך את הדפוס של יחסיו כילד וכמבוגר עם העולם כולו, ושלמעשה אין שום דרך להגזים בחשיבותם של ההורים לעיצוב כל עולמו של ילדם, הן מצד אחד הבסיס המוצק לתחושת "הנחת מהילדים", שמרגישים הורים כל אימת שילדיהם מגיעים להישגים ומצד שני גם הבסיס לרגש האשם האמהי שביסודו הוא תוצאה של מין תחושה מגלומנית (שהפסיכולוגיה כמובן רק מעצימה אותה) הגורמת לנו לחשוב שכל מה שקורה לילדינו הוא באשמתנו.

 

הילדים, על פי ההשקפה הפרוידיאנית, בעצם נולדים חסרי אופי, מוכנים לעיצוב על ידי הוריהם. ריץ' האריס אומרת ההיפך: נפש הילוד איננה לוח חלק ולהורים גם אין שום יכולת לקבוע את אופיים ולעצב את חייהם כמבוגרים.

 

פעם דיברו על "תורשה וסביבה". ה"תורשה" היא המטען הגנטי שאותו מקבל הילד מהוריו וה"סביבה" היא האופן שבו מגדלים אותו הוריו. הביטויים האלה הוחלפו אחר כך בצירוף "טבע וטיפוח" שאומרים בעצם את אותו הדבר. ריץ' האריס תומכת בחשיבות הגנים אבל אומרת שלא ההורים, כי אם החברים בני שכבת גילו של הילד הם שקובעים את אופיו של הילד. משום כך אין כלל טעם ב"טיפוח" על ידי ההורים.

 

ואולי גידול ילדים הוא בעצם תחביב של זוגות מבוגרים חשוכי חיות מחמד?

 

ריץ' האריס למדה פסיכולוגיה אבל עקב מחלה שהכריחה אותה להישאר מרותקת לביתה פרשה מהעולם האקדמי והמשיכה את מחקריה באופן עצמאי כשחברים באקדמיה מסייעים לה במציאת חומר מחקרי. את הרעיונות בספרה, שבאנגלית קרוי "הנחת הטיפוח" (The Nurture Assumption), פירסמה לראשונה ב-1995 בכתב העת "Psychological Review".

 

המאמר זכה אמנם בפרס, אבל פסיכולוגים התפתחותיים התעלמו ממנו. כשהתפרסם הספר ב-1998 כבר התעוררה סערת רוחות. מכיוון שריץ' האריס איננה אקדמאית מוכרת החלו מיד גם תהיות לגבי זהותה. פרופסור אחד מקורנל תהה "האם את אקדמאית? פסיכולוגית קלינית? פועלת מובטלת שבעתות הפנאי שלה כותבת מאמרים פורצי דרך"? ריץ' האריס אומרת שהאפשרות השלישית היתה הכי קרובה למציאות, משום שעד שכתבה את הספר הזה היתה "מחברת מובטלת של ספרי לימוד לקולג'". אבל מאז, ספרה ראה אור ב-13 שפות, והיה רב מכר ברובן; עכשיו גם בעברית.

 

נדמה לי שלהנחה שילדים שונים נולדים בעלי אופי שונה יסכימו לא מעט אמהות, ולא משנה עד כמה ינסו ספרי גידול הילדים והאחיות בטיפת חלב לשכנענו שהכל נעוץ באופן שבו אנחנו מחנכים אותם. קשה יותר לקבל את ההנחה שמה שמעצב באמת את אישיותו של הילד זאת קבוצת בני הגיל שלו. ריץ' האריס מנסה להוכיח את הטענה הזאת בשני שלבים. ראשית היא מפריכה את הההנחה שההורים הם "הסביבה" המעצבת את הילד, כשהיא מדגימה זאת באמצעות ההבדלים בין תאומים זהים שגדלו באותו בית לכאלה שגדלו בבתים נפרדים (מתברר שההבדלים אינם גדולים כל כך) ובאמצעות ההבדלים בין תאומים לא זהים וזהים שגדלו באותם בתים ולכן זכו בדיוק לאותה "סביבה". התאוריה שלה מקבלת חיזוק גם מהעובדה שבניהם של מהגרים נטמעים מהר מאוד והופכים לחלק מהתרבות החדשה בעוד הוריהם סובלים יסורי קליטה ונשארים בניה של התרבות שממנה הגיעו.

 

בשלב השני היא מוכיחה את חשיבותה של קבוצת בני הגיל ושל החיים הקבוצתיים, תוך שהיא מספקת שפע של עובדות מאלפות על טבע האדם, על אנתרופולוגיה ועל התפתחויותיהן של הגישות השונות לגידול ילדים. האדם הוא תוצר האבולוציה וכהומו ספינס הוא מין שחי בקבוצות ושכל התפתחותו תלויה בלימוד חוקי הקבוצה. הקבוצה הזאת איננה יכולה להיות הקבוצה של הוריו כי אם הקבוצה שלו, אומרת ריץ' האריס.

 

מי חינך אתכם להתנהג כך?

 

ילדים מנצחים או מפסידים על פי יכולתם להצליח בסביבה של בני גילם. ילדים מפנימים את דפוסי ההתנהגות של בני גילם משום שהם מזדהים אתם. הם אינם יכולים להזדהות עם הוריהם משום שהוריהם שונים מהם, הם אנשים מבוגרים. ילדים מביאים אל קבוצת בני גילם דברים שלמדו בבית אבל אם תרבותם של חבריהם לקבוצת הגיל שונה משל הוריהם, תרבותם של החברים תנצח. מי שגדלו בקיבוצים שבהם היתה נהוגה לינה משותפת יבינו היטב את המסר של ריץ' האריס.

 

מה זה אומר? זה אומר שעל פי ריץ' האריס הורים מודאגים בצדק מהבחירה של ילדיהם בקבוצות החברתיות שהם רוצים להצטרף אליהן אבל מצד שני אין להורים בעצם שום אפשרות להשפיע על הבחירה הזאת. זה אומר גם שצודקים ההורים שטוענים, כשילדם מסתבך בצרות, שאין להאשים אותם, אלא את החברים של הילד שהשפיעו עליו לרעה. זה אומר גם שבית ספר טוב חשוב לא פחות מבית טוב, שהורים אולי לא יכולים לקלקל הרבה (אלא אם כן הם אכזריים או אטומים או מזניחים, אבל ריץ' האריס מדגישה שהיא מדברת על הורים טובים ואוהבים), אבל מצד שני גם אינם יכולים לתרום הרבה. זה אומר שאין להאשים את ההורים במחדלי ילדיהם ומצד שני גם אין מה לשבח אותם על הישגיהם. תפקיד ההורים הוא לכל היותר לספק לילד גנים, צרכים גופניים, השכלה, תנאי גידול נוחים ואהבה. את כל השאר תעשה ממילא הסביבה.

 

הפסיכולוגיה הפופולארית מאשימה את אבא ואמא, אומרת ריץ' האריס, ואילו היא, כתחליף, מציעה להורים שחרור מאשמה. השחרור הזה הוא מתנה גדולה כשמדובר בילדים שהפכו לבוגרים בעייתיים, אבל הוא נוטל את העוקץ מההנאה האמיתית שבגידול ילדים, הגאווה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מאמינים שבזכותנו הפכו ליצורים מרהיבים כל כך.

 

ריץ' האריס בעצם מרוקנת מתוכן את המושג "הורים טובים". כשמדובר בילדינו אנחנו בסופו של דבר נושאי משך הזרע או אינקובטורים אנושיים ותו לא. לעתים נדמה שהיא רואה את גידול הילדים כסוג של תחביב, תחליף מספק לאנשים שהם חשוכי חיות מחמד. כך היא כותבת: "אל תשימו לב למה שנותני העצות מספרים לכם. אהבו את ילדיכם כי הילדים הם יצורים חמודים, לא מפני שאתם חושבים שהם זקוקים לכך. תיהנו מהם. למדו אותם מה שאתם יכולים ללמדם. הירגעו. אופן התפתחותם אינו בבואה של הטיפול שהענקתם להם. אינכם יכולים לעשותם מושלמים וגם אינכם יכולים להרוס אותם. הם אינם רכושכם לעשותו מושלם או להורסו: הם שייכים למחר".

בעקבות הכתבה בערוץ 1 והגעגועים של רונית צור פקידת הסעד הארצית החלטתנו להיפגש ולמחות על היתנהלותה הפושעת בניתוק ,וחטיפת ילדים מהוריהם ב31.5.2008 שעה 18.00

בעקבות הכתבה בערוץ 1 והגעגועים של רונית צור פקידת הסעד הארצית החלטתנו להיפגש ולמחות על התנהלותה הפושעת בניתוק ,וחטיפת ילדים מהוריהם ב 31.5.2008 , יום ששי, שעה 18.00 .

הפעילים נדרשים להביא שקי שינה ,אוהלים ,שרשראות ,ציוד חם, מצלמות , את פקודות המשטרה ,מכשירי הקלטה ,ולהביא קריקטורה של רונית צור כדי להעלותה באש .

יש להביא משפחות וילדים ושלטים .

כמו כן רונית צור ביקשה שומר אישי ,מי שמוכן להיתנדב ,להודיע מראש באתר .

 עוד על השקרים של רונית צור כאן

שחיתות של עובדים סוציאלים בלשכת הרווחה בעיר מודיעין. מכתב שהגיע למערכת.

לכבוד

…

שלום רב! 

הנידון:  תלונה על עו"ס אתי עיני ואיריס חדש

 

שמי נורית (שם בדוי) .אני בת 24 ונשואה לנתן (שם בדוי) בן 27.

אנו נשואים מזה שלוש שנים. ויש לנו ילד בן שנתיים.

ברצוני להביא כאן מסכת פעולות בלתי חוקיות ובלתי אנושיות  שנקטו בהן העובדות סוציאליות לפני כמעט שנתיים.

 

עובדות סוציאליות שמדרבנות לרצח תינוקות

 

בהיותי בשלבים מוקדמים של ההיריון-בחודש רביעי החלו מריבות ביני לבין בעלי. חמותי ,שאז חשבה שעובדת סוציאלית יכולה לעזור, פנתה לרווחה במטרה שיעזרו לנו ושייעצו לנו מה לעשות.

בתקופה זו  הייתי סטודנטית וכאמור בחודש רביעי להריוני.

 

קיבלתי  טלפון מעובדת סוציאלית בשם אתי עיני מלשכת הרווחה במודיעין. הופתעתי לטלפון זה והיא הסבירה שחמותי פנתה אליה מדאגה לשלומנו.

היא מיד החלה  בהתקפה של מילים ואמרה ששמעה שאני בחורה יפה ומוצלחת ואקדמאית וחבל לי להמשיך בנישואין האלו ושכדאי שאבצע הפלה ואתגרש ואמשיך בחיי הלאה!!

 יש לציין שהייתי מוכת תדהמה, איך אדם שלא מכיר אותי ואת כל הסיפור יכול כך בטלפון אחד לשכנע אותי לעשות הפלה-הרי זהו  ר-צ-ח!

 

מכאן והלאה המשיכו הטלפונים והשכנועים לבצע הפלה. והם רק התחזקו כאשר נודע לנו בחודש 6  להריון שיש משהו לא בסדר בעובר והוא כנראה ייולד עם מום רציני.

אני העדפתי להתעלם ממנה ולא לשתף פעולה עם אישה שמשכנעת אותי לבצע הפלה ושאינה נפגשה איתי כלל.

 

לאחר זמן רב הרווחה שלחו לי מכתב לפגישה בלשכת הרווחה במודיעין.

 הגעתי, וגם אז שמעתי שכנועים רבים להפלה וגירושין.

 

עובדות סוציאליות שמקיימות ועדות החלטה בלתי חוקיות ללא כל פיקוח חיצוני

 

בנוסף העובדות סוציאליות,בחסות פקידת הסעד,דרשו מאיתנו להגיע לוועדה בפורים.

אנחנו טענו שאין באפשרותנו כיוון שזה חג ואנחנו עורכים סעודת חג וכו'.. ואין לנו את האפשרות .

ביקשנו שידחו לנו את מועד הוועדה אך הן טענו שאם לא נבוא הן יערכו את הוועדה בלעדינו ושהן לא תהיינה אחראיות לתוצאות.

 

עובדות סוציאליות שמפעילות הטרדה מאיימת בבתי חולים

 

ילדתי את ילדי –עמיתי (שם בדוי) ביום xx.xx.06 בביה"ח הדסה עין כרם שבירושלים.

ולא ידעתי שמכאן מסכת ההתעללות מצידם רק מתחילה…

 

שעות ספורות לאחר שהעלו אותי מחדר ניתוח למחלקה, וכאשר אני עדיין לא התאוששתי מהלידה הופיעו מולי ומול בעלי שתי העובדות סוציאליות  אתי עיני ואיריס חדש בטענה שבאו ל"בקר" ולשמוע מה קורה…..

הם חקרו וחקרו ושאלו והפריעו את מנוחתי. וכל זאת כאמור-שעות ספורות לאחר הלידה כאשר כל העניין לשמו הן באו אינו מצדיק את דחיפות הביקור.ומפריע לשלוותי בתור יולדת,לילדי שרק נולד וכן לבעלי.

בנוסף לכך,הן גם עירבו את העובדת סוציאלית של בית החולים בטענה שכביכול תשגיח עלינו לראות אם הכול בסדר..

 

היא הגיעה למיטתי למחלקה בשבת אחרי לידה,כאשר אני ובעלי יושבים ומקדשים ואוכלים סעודת שבת.

בטענה שהיא צריכה להוציא אותנו אחד אחד לחדר בנפרד ולדבר איתנו ביחידות.

כל זאת בערב שבת ,במנוחה שכביכול ייחלנו לה, ועוד באמצע סעודת שבת והפרעת השקט הנפשי.

 

עובדות סוציאליות שמלבות סכסוכים בין בני זוג

 

יש לציין שכל המתח שגרמו לנו והלחץ בו היינו גרר אותנו לצערנו הרב למריבה שלי ושל בעלי.דרך הטלפון והחלטה של בעלי להיפרד.ולקיחת החפצים שלי מביתנו במודיעין והעברתם לבית הוריי שבירושלים.מעשה שלאחר מכן הצטער עליו. כאשר שמעו זאת העו"סיות הן החלו לפעול במהירות מופרזת ובחיפזון רב על מנת ל"הגן" ,לטענתן, על הילד .

 

איריס חדש הוציאה צו חרום שאין אפשרות להוציא את הילד מביה"ח כלל בטענה שהוא בסכנה ממשית, דבר שלא היה ולא נברא ושאין לו שום אסמכתא ועילה לבצע צו חרום בשל הנסיבות שאירעו.

 

עובדות סוציאליות שמהוות סכנה לשלומם של תינוקות

 

נגרמה לי עוגמת נפש רבה מאוד כאשר הגעתי לתינוקייה על מנת להניק את ילדי אך נאמר לי שאסור לי להוציא אותו להניקו..אלא רק לראות אותו דרך החלון …

יש לציין שלתינוק היה צהבת ודאגתי לו מאוד וכאמא הייתי זקוקה לחבק אותו ולהיות איתו יותר וכן היה מאוד חשוב לי מאוד להניקו וכל אלו כאמור נמנעו ממני.

 

לאחר שכנועים רבים והפעלת אנשים שונים הותר לי להוציאו לחדרון סמוך ושם להניקו תחת השגחה פרטנית.(פשוט מזעזע!)

 

עובדות סוציאליות שממוטטות כלכלית משפחות על מנת לפרק אותן

 

בימים אלו לקחנו אני והוריי בדחיפות רבה עו"ד יקר מאוד בשם אורי (שם בדוי) בעלות של אלפי דולרים וכל זאת על מנת שאוכל כמו כל יולדת ללכת עם  ילדי הביתה.

 

זה היה שבוע לפני פסח ומיהרנו לביהמ"ש בראשון לציון לשופט תורן חירום –ע"פ בקשת העובדת סוציאלית  על מנת להחליט מה לעשות. גם השופט לא הבין את חומרת העניין לרוץ בערב פסח ולהוציא אותי מביה"ח בשביל זה כאשר אני מדממת כמויות רבות של דם ושאיני מרגישה טוב.

 

איריס חדש התעקשה שאלך למקלט לנשים מוכות –דבר שבכלל לא עלה על הדעת ומכל זווית ראייה לא  השתייכתי אליו כלל וכלל.

 ולאחר מאבקים משפטיים רבים ועוד מס' דיונים בבתי משפט וריצות דחופות הוחלט שאצא עם התינוק לבית הוריי.

יש להדגיש שכל הריצות הדחופות האלו היו מוגזמות וללא הצדקה כלל.

 

עובדות סוציאליות שפולשות לבתים ללא צו בית משפט

 

לאחר שיצאתי מביה"ח  שוב הופיעו שתי העוס"יות  בבית הוריי ללא כל התרעה מוקדמת ובשעת בוקר מוקדמת כשרק קמתי, בטענה שזה היה דחוף להם לבוא לראות מה עם התינוק…הן ביקשו ממני לראות איפה הוא ישן ולעשות סקירה בכל הבית ורק לאחר שסקרו את כל הבית והתעכבו הן  יצאו .

 

יחד עם זאת  החליטה איריס חדש שאסור לי להוציא מבית הוריי את התינוק מחשש לסכנה או לפגיעה בו.

גם כאשר ביקשתי לצאת איתו לבקר את סבתי או לעשות מבחן שנותר לי לסיום התואר היא לא אישרה לי ולאחר מאבק משפטי ושיחה עם העו"ד שלי היא הסכימה בתנאי שאודיע לה מתי אני יוצאת ומתי אני חוזרת.ממש עוצר של מחבלת פלשתינאית..

 

בנוסף הם התקשרו מס' פעמים  לטיפת חלב לשאול האם הכול בסדר ואיך היחס שלי לתינוק.

הם גם לא נתנו לבעלי לראות אותו אלא רק במרכז קשר. כאילו שאנחנו עבריינים.

פשוט לא נתנו לנו להיות ולגדל בחופשיות את ילדנו.

 

עובדות סוציאליות שבונות לעצמן עומס עבודה מלאכותי

 

בדיון האחרון הוציאה איריס חדש צו נזקקות לילד ולאחר שביקשה שהצו יהיה לכמה שנים השופט התפלא מאוד למה לכמה שנים? הרי הזוג נראה בסדר וזהו רק סכסוך משפחתי שניתן לפותרו.

לבסוף הוחלט שצו הנזקקות יהיה לשנה ושבמהלכו נעבור אבחונים פסיכו דיאגנוסטיים וטיפול זוגי ופסיכולוגי.ואז יהיה ניתן לסיימו.

 

עובדות סוציאליות שמפעילות אלימות נפשית כלפי משפחות

 

במהלך כל  התקופה בה שהיתי אצל הוריי היה אסור עלי לפגוש את בעלי ולדבר איתו טלפונית ואפילו לא בהודעות sms   והייתי מקבלת עשרות טלפונים מהעובדות סוציאליות  בהן הן מגדפות את הקשר שלנו ומלכלכות על בעלי. וכן בעלי קיבל טלפונים רבים בהם הן לכלכו ודיברו רעות אודותיי.

 

יש להדגיש שהיום אנו גרים בעיר פלונית ונמצאים בטיפול זוגי ופסיכולוגי.

עברנו את האבחונים.ואנחנו חיים בשלום ובשמחה עם ילדנו המקסים.

 

עובדות סוציאליות שיכורות מכח שמפעילות סמכויות שאין להן ובניגוד לחוק על מנת לפרק מסגרות משפחתיות

 

עם זאת  יש לי עדיין טראומה ממה שגרמו לי העובדות סוציאליות ונזק נפשי וגופני.(יצורפו אישורים באם יהיה הצורך).

 יש לציין שבתור בחורה עשיתי שרות לאומי באגף הרווחה ואני יודעת מהי הדרך הנכונה בה אמורות עובדות סוציאליות להתנהג ולפעול.

אני מאשימה בזאת את איריס חדש ואתי עיני:

1.      בגרימת נזק נפשי מהעוול הרב שגרמו לי לא לראות את התינוק ובהגזמה.ומהלחץ הרב שגרמו לי לאחר הלידה.לכן אני מטופלת היום בטיפול פסיכולוגי פרטני. ואני סובלת מהטראומה הזו עד היום.

2.      בגרימת נזק גופני בכך שלא אפשרה לי להניק את ילדי ובכך גרמה לי לגודש ולהעלאת רמת הפרולקטין אצלי בגוף עד היום.ואני נוטלת כדורים בשביל זה.

3.      בשימוש בכוחה כפקידת סעד וכעובדת סוציאלית מעבר למותר לה ובחריגה וההגזמה מוחלטת.

4.      בשידול ובשכנוע לרצח.בזמן ההיריון כאשר שידלה אותי לבצע הפלה וכידוע הפלה =רצח!

5.      בגרימת נזקים כספיים רבים על הוצאות משפט ועו"ד בסך של אלפי דולרים וכל זאת על מנת להוכיח שאנחנו בסדר.

 

עובדות סוציאליות שגורמות נזק קשה לילדים ולמשפחות ועדיין מסתובבות באופן חופשי בקרבנו במקום לבודד אותן בהסגר

 

אנחנו פגועים מאוד מהיחס אלינו כעבריינים וכפושעים. מהדיבור המזלזל והפוגע אותו קיבלנו משתי עובדות אלו.

האם זהו תפקידה של הרווחה???

האם היא באמת דאגה לשלום הילד? הרי היא שכנעה להרוג אותו.מה פתאום היא דואגת לשלומו?

אסור להן בשום פנים ואופן לטפל במקרים מסוג זה ובכל מה שקשור לילדים.הן פושעות.והן צריכות לתת את הדין על כל מה שגרמו.

למען לא יינזקו חס ושלום עוד משפחות תמימות בישראל שנקלעו למצב זה!!!!

 

אני מבקשת בזאת לטפל בחומרה בעניין זה.

  

                                                                                                         נורית

רונית טובת הילד (לשעבר רונית צור) מסבירה מדוע לקראת פסח יש גל צונאמי של כתבות על התעללויות בילדים

קווים לדמותה של העובדת הסוציאלית הישראלית

רקע הסטורי

 

עבודה סוציאלית היא מקצוע חדש יחסית, העוסק בבעיות חברתיות ובסיבות שגרמו להן, על ידי קידום יחידים, משפחות וקהילות מעבר למגבלות ולקשיים בהם הם נתונים.

 

מטרות העבודה הסוציאלית הן תיווך, סנגוריה על החלש, ייצוגו, וטיפול בו, על מנת שיוכל להתחזק ולהתמודד עם קשייו, זאת תוך התבססות על ערכים חברתיים.

 

העבודה הסוציאלית כמקצוע, היא אחד מתוצריה החברתיים של המהפכה התעשייתית במאה ה-19. שלושת הצירים שעליהן נעה המהפכה התעשייתית היו תעסוקה, משפחה וחברה.

 

מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. הדבר הביא אמנם לשיפור מסוים ברמת החיים מבחינה טכנולוגית, אך במקביל הביא ליוקר מחייה, ולכן לעוני הולך וגובר.

 

לעוני היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. חל מעבר ממשפחות מורחבות לגרעיניות והתקיימה נהירה המונית מהכפרים לערים שגרמה לתחושת בדידות בין השאר עקב אובדן התמיכה הרגשית והכלכלית של המשפחה המורחבת והקהילה המסורתית התומכת. בהדרגה השתנה מבנה הקהילה המסורתית בעלת התמיכה ההדדית ונפגע הסדר המשפחתי המסורתי.

 

בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב מגדיר עבודה סוציאלית באופן הבא:

 

'עבודה סוציאלית' הינה פעילות מקצועית מאורגנת לאיבחון ולפתרון בעיות אשר בתחום תפקודם החברתי של בני-אדם. תכליתה של העבודה הסוציאלית להרבות המשאבים העומדים לרשות בני-אדם, לסייע בעיצובה של פעילות הגומלין בין בני-האדם, להעצים את שליטתם על תנאי חייהם ולשפר את איכות חייהם. עבודה סוציאלית דרושה במיוחד במצבים של משבר, של שינויים אישיים וחברתיים, של מגבלות אישיות ושל קיפוח חברתי.

 

 עד כאן ההגדרות התיאורטיות והאקדמיות היפות על ייעודו של העובד הסוציאלי. אבל מה קרה באמת בפועל?

 

המיתון של שנות ה 50

 

בשנות ה 50 היה גל עליה גדול, רוב העולים הגיעו ממדינות ערב. העליות הללו הביאו איתן מורשת ומנהגים אשר היו שונים מהאופי שהיה קיים עד כה בארץ ישראל. אנשי העליות הללו אף היו ברובם פחות משכילים מתושבי ארץ ישראל דאז, שחלק הארי שלהם היה ממוצא אירופאי. לתושבי ארץ ישראל היה קשה לקבל את השוני המנטאלי של העולים החדשים והם פירשו שוני זה כמשהו נחות. הראיה הזו שבבסיסה עמדה הדיעה כי העולים החדשים הינם נחותים גרמה לממשל להחליט עבורם מה טוב להם וכי הם צריכים להשתנות ולהתאים את עצמם להווי החיים שהיה קיים בישראל דאז. הממשלה אף החליטה בשבילם היכן יתגוררו ושיכנה אותם במעברות.

 

בשלב זה נכנסו העובדים הסוציאלים לתמונה.

 

העובדים הסוציאלים, בשיתוף עם המדינה, ובשם ה"רצון הטוב לעזור", ראו עצמם כפטרונים של ה"פרימיטיבים", נכנסו לכל פינה ופינה של חייהם של העולים וכפו עליהם לשנות את אורח חייהם כדי שיתאים להגדרות שהוכתבו עליהם מלמעלה.

 

במקום לתת לעולים החדשים לנהל לעצמם את חייהם כפי הבנתם תוך עזרה שהיא בגדר המלצה בלבד, הם השתלטו עליהם ועל חייהם, יצרו תלות מלאכותית של העולים בהם וזה בניגוד גמור  להגדרה האקדמית היפה הקובעת כי מטרת העבודה הסוציאלית היא "לסייע ולהעצים את שליטתם של האזרחים על תנאי חייהם".

 

אחת הנגזרות העצובות של הדיקטטורה הזו היתה איתור הורים שאינם משתפים פעולה עם הרשויות, אינם מגדלים את ילדיהם עפ"י כללים שהוכתבו להם, הגדרתם כהורים שאינם ראויים וניתוקם מילדיהם לצמיתות. חלקם של הילדים הוצאו למוסדות, וחלקם לאימוץ. דוגמא בולטת לארוגנטיות של אותה חברה ישראלית דאז אשר התבטאה באמירה של "הם ואנחנו" היא פרשת ילדי תימן. עולי תימן נתפסו אז (כמו האתיופים של היום) כאוכלוסיה נכשלת אשר אינה מסוגלת לקיים את עצמה ללא שליטה מבחוץ. תיאורית הגזע העליון המשיכה להתקיים כאן בארץ ישראל, 5 שנים בלבד לאחר נפילת המשטר הנאצי.

בשל אי סדר בקליטת העליה הגדולה, נוצרה קבוצה של בעלי שליטה שכללה מספר לא מבוטל של עובדים סוציאלים אשר ניצלה את העובדה כי עולי תימן הם החוליה החלשה במערכת והפעילה מערכת חשאית ומאורגנת היטב לחטיפת תינוקות ממוצא תימני והברחתם למשפחות מבוססות עבור בצע כסף. אנשים אלו מעולם לא הועמדו לדין והצליחו להתחמק מעונש.

 

חטיפת ילדי תימן היוותה למעשה את יריית הפתיחה למסורת בעלת עשרות שנים המתקיימת עד עצם היום הזה, בה מתנהלת  רשת רחבת היקף של עובדים סוציאלים המהלכים אימים על השכבות החלשות, פולשים בכח אל תוך המציאות האינטימית ביותר של חייהם ומכתיבים להם איך להתנהל עם עצמם ועם משפחתם. בפועל אין שום קשר בין סיסמת האקדמיה כי "העובד הסוציאלי צריך לעזור לפרט לשלוט טוב יותר בחייו" לבין המציאות המרה בה העובד הסוציאלי הוא למעשה השולט בחייו של הפרט.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי אופי חשיבה מקובע

 

את עולי תימן של אז מחליפים עולי אתיופיה ויוצאי חבר העמים של היום. לעובדים סוציאלים קשה לקבל אורחות חיים השונים מאורח החיים עליו גדלו והתחנכו. עובדים סוציאלים אינם יודעים לקבל ולכבד את השונה מהם. הוצאת ילדים מהבית נעשית בשם אמירות כמו "העולים החדשים צריכים לחנך את ילדיהם עפ"י הנורמות הישראליות…". מישהו מוכן להגיד לי מהי "נורמה ישראלית"? אין חיה כזו. מעולם לא היתה או הוגדרה במסגרת ועדה, אקדמיה או בית משפט. הנורמות הישראליות הן המצאה סוביקטיבית של העובד סוציאלי היחיד, ארוזה במטען שהביא עימו מבית אבא.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך

 

הדימוי העצמי הנמוך של העובדים הסוציאלים מתחיל באקדמיה ואף מוקדם מכך. דרישות הקבלה של בתי הספר לעבודה סוציאלית הן מן הנמוכות באקדמיה. מדובר על דרישות נמוכות הן ברמת הבגרות, הן ברמת הפסיכומטרי, הן ברמת האנגלית והן ברמת הפרופיל האישי. פירוט כאן.

 

בהיותי אקדמאית, אני יודעת כי הסטודנטים באוניברסיטה מעריכים באופן שונה את רמת הקוגניציה של חבריהם בהתאם לחוג בו הם נמצאים (למרות שבפומבי הם לא תמיד מצהירים על כך, כדי לא לפגוע בזולתם). קיימת אינטראקציה שלילית בינם לבין סטודנטים מפקולטות אחרות אשר רמת הדרישות בהן גבוהה יותר.

 

הדימוי העצמי הנמוך שנוצר אצל העובדים הסוציאלים נמצא ברוב המקרים בקורולציה מובהקת עם רמת העצמי הנמוכה שלהם, ובמילים אחרות יש הצדקה מציאותית לדימוי העצמי הירוד. (האופן בו הם רואים את עצמם זהה למי שהם באמת)

 

אני אישית מאמינה כי עובדים סוציאלים מסויימים שהחלו דרכם בלימודי האוניברסיטה, אכן באו מתוך כוונה אמיתית לעזור לנטרל את תחלואי החברה, אך מהר מאד הסתאבו והבינו כי כדי לשרוד את המערכת עליהם לאמץ את נורמות העבודה המעוותות הקיימות כיום שאין להן שום זיקה לעזרה לזולת, ולא, ייפלטו החוצה.

 

כדי להעלות לעצמם את הדימוי העצמי, מלמדים אותם כי העולם מתחלק ל – 2 קבוצות בלבד, מטפלים ומטופלים. הם שייכים לאליטת המטפלים וכל שאר העולם הוא נחות ויש צורך לטפל בו (מלשון עגת העבריינים "חכה חכה אני אטפל בך….") ולשלוט בו. יצר השליטה הבלתי מרוסן שקיים בהם, מקורו שוב בדימוי העצמי הירוד. הם כל הזמן מאתרים אוכלוסיות חלשות מהם כדי להוכיח לעצמם שהם בכל זאת איכותיים ("הנה הם נחותים ממני, זה אומר שאני למרות הכל לא הכי נחות").

 

עובדים סוציאלים מאמצים לעצמם רמות קוגניציה ואינטיליגנציה רגשית שאינן קיימות בהם

 

ברמה הרגשית: בלא מעט מקרים אנו עדים לעובדים סוציאלים שסובלים מפיצול אישיות. מנסים להכנס לנעליים לא להם. מבצעים אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות על דעת עצמם ומכתיבים לפסיכולוגים, פסיכיאטרים ושופטים מה לכתוב. הציטוטים הללו של עובדים סוציאלים מוכרים לכם? "אתה לא יציב…", "אתה דכאוני…", "אתה חרדתי…", "אתה תוקפני…", "אתה חסר מסוגלות הורית…" ועוד ועוד. הם כבר יודעים טוב יותר מאנשי המקצוע ממה סובל ה"מטופל".

 

ברמת הקוגניציה: מנסים להיות מתימטיקאים למרות שאין להם, לא את רמת האינטיליגנציה ולא את ההכשרה לכך.

 

אם תכנסו לתכנית הלימודים לתואר ראשון של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב תראו שבמהלך כל התואר הראשון שלהם, הם לומדים רק 2 קורסים בסטטיסטיקה: שיטות מחקר ומבוא לסטטיסטיקה. שימו לב: רק את המבוא לסטטיסטיקה, כלומר סטטיסטיקה ברמת בגרות.

 

כל שאר הקורסים הם נטו בתחום מדעי החברה. אז תאמרו לי בבקשה. איך יתכן שאדם כזה שבקושי מבין את המושג "הסתברות", ואינו יודע לבצע מחקר סטטיסטי, מגיע כל שני וחמישי לבית המשפט ואומר לשופט ממקום של ספקולציה כי "בהסתברות כזו וכזו הילד יכול לפתח מחלת נפש….בהסתברות כזו וכזו הילד יהיה בסיכון…." וגרוע מכך, איך יתכן שאותם שופטים משתפים איתם פעולה, ופוסקים עפ"י "הממצאים המדעיים" שלהם? במילים אחרות, עבד כי ימלוך.

 

עובדים סוציאלים הם אנשים מתוסכלים

 

עבודה סוציאלית היא מקצוע שאין בו הרבה תהילה. לא ניתן לפתח בה קריירה ואינה תורמת להתפתחות האישית של העוסק בה. עבודה סוציאלית היא מקצוע אפור ושוחק. עבודה סוציאלית מתקשרת לרשות מבצעת ולא לרשות מתכננת וחושבת.

 

למה הדבר דומה?מי שמתכנן את הבנין הוא מהנדס הבנין. מי שבונה אותו הם פועלי הבנין, עפ"י הוראות שניתנו להם מראש. תסכימו איתי שלחשוב ולתכנן זה הרבה יותר מעניין מאשר לבצע את מה שכבר תיכננו בשבילך מראש. עובדים סוציאלים רבים מתוסכלים כי בהגדרת התפקיד, הם אינם מהווים אוטוריטה בקבלת ההחלטות. הפסיכולוג הוא שמאבחן, הפסיכיאטר הוא שמחליט לגבי התרופות, השופט הוא שפוסק, והם רק פועלי הבנין.

 

כדי להוריד את התסכול הזה מעליהם, הם פיתחו במהלך השנים מנגנונים שאיפשרו להם לעקוף את המגבלה הזו ולקבל החלטות על דעת עצמם, ואם לא להחליט, אז להשפיע על אותה אוטוריטה איך להחליט. כיום אנו עדים למכונה משומנת היטב ובלתי מרוסנת של פקידי סעד שסמכותם עומדת מעל החוק ומעל לכל שופט עליון. הם עושים מה שבא להם ואיך שבא להם, רומסים כל פרח הנקרה בדרכם ומפריע להם ב"מלאכת הקודש" שלהם. את מה שלא נתנו להם באוניברסיטה, הם לקחו בכח במסגרת החיים בחוץ.

 

הם מתרבים ומתרבים, ואיתם מתרבות הבעיות

 

היכן שלא תביט, תמצא אותם סביבך: במשרדי הרווחה, במשטרה, בבתי הסוהר, במעונות קשישים, בבתי החולים לתשושי נפש, במקלטים לנשים מוכות, במוסדות לילדים ונוער, במכון להתפתחות הילד, בעמותות שונות ומשונות הפועלות בשם "ההומאניטריזם וזכויות האדם"… כמו תמנון עם זרועות ארוכות, ידם בכל.

 

בהתאמה למספרם הגדל והולך, גדלה והולכת רמת העוני, אלימות הנוער, האשפוזים הפסיכיאטרים, הניכור החברתי, השפל במערכת החינוך (תשאלו את קדמן, עוד עובד סוציאלי).

 

אם רמת התמורות הסוציו אקונומיות השליליות עומדת ביחס ישר לגידול במספר העובדים הסוציאלים, אז לשם מה צריך אותם בעצם? אם הם נמצאים כאן בגדר יועצים או שליטים ולא בגדר אנשי מעשה, אז איזו תועלת צמחה עד כה מעצות האחיתופל שלהם ומהדיקטטורה שלהם?

 

אז למה הן נגד אבות?

 

כי הן משליכות על הכלל מחייהן האישיים.

 

80% מהעובדים הסוציאלים הם נשים. עובדי הרווחה ברשויות המקומיות עובדים בממוצע 75% משרה. (אם היו עובדים משרה מלאה היו עוברים את השכר הממוצע במשק)

 

תחשבו לרגע מה קורה בחיים האישיים שלהן. הן הלכו ללמוד עבודה סוציאלית. מקצוע חסר יוקרה, חסר אג'נדה ברורה, בעל הגדרות כלליות מדי ולא ממוקדות. מקצוע שיוכל לשלב אמהות במשרה מלאה ללא התפתחות אישית פלוס כמה ג'ובות מהצד ללא השקעה גדולה מדי. נשים קטנות.

 

את הפרנסה הגדולה מביאים הבעלים שלהן, אלו שעובדים מצאת החמה ועד רבע שעה לפני שהילדים הולכים לישון.

 

בחיי המשפחה שלהן, האב הוא המפרנס הראשי, הכספומט, והאמא תפקידה לגדל ולחנך את הילדים.

 

בחיי המשפחה שלהן, האבא, חשוב שיהיה רוב שעות היום בעבודה כדי שיהיה אוכל לילדים. הנוכחות שלו בבית לא חשובה, הוא מתפקד על תקן של דוד. רואה את הילדים ככה, מדי פעם.

 

בחיי המשפחה שלהן, קיימת דינאמיקה מעוותת בה האב אינו שותף כלל וכלל לגידול הילדים אלא רק האם. ולכן הן לא יכולות לעבוד במשרה מלאה.

 

בחיי המשפחה שלהן צריך לחנך ולעשות "נו נו נו", ולדידן כלל החברה היא אוביקט שיש "לחנך" ולעשות לו נו נו נו.

 

הן חושבות כי המודל המעוות והלא בריא הקיים אצלן בבית בו למעשה אין אבא בבית כי אם דוד, מתאים לכלל האוכלוסיה, והן טועות. הן טועות כי הן לא מסוגלות לקבל או להבין אורחות חיים שונים מהן. הן טועות כי הן מקובעות וכלואות בתפיסות עולם עתיקות.

 

במשפחות בריאות האבות שותפים מלאים לגידול הילדים ולא לחינם אנו קוראים לתא משפחתי "בית אב" ולא "בית אם".

 

התוצאה: הן מקבלות החלטות עפ"י אורח החיים הלא נורמטיבי הקיים אצלן בבית.

 

משפחות של עובדים סוציאלים הינן משפחות לא נורמטיביות !!!!

 

באחד הימים נכנסתי לחנות לבגדי הלבשה תחתונה בישוב בסביבות שעה 1 בצהריים. נכנסתי לתא מדידה בחנות, ובעודי מודדת נכנסה פקידת הסעד, באמצע יום עבודה וביקשה תחתונים לבנה בן ה 11 (הסתתי את הפרגוד לוודא שזו אכן היא). תבינו, אמצע יום עבודה וגברת "עבודת קודש העמוסה" יוצאת לסידורים. אישה נקבה קונה לבן זכר בן 11 תחתונים. תארו לכם שאבא היה קונה תחתונים לבתו בת ה-11, איזו מהומה היתה קמה במדינה. חצי מדינה היתה זועקת (חצי מהמדינה זו אוכלוסיית הנשים) פ-א-ד-ו-פ-י-ל-י-ה, גוואלט!!!

 

ראיתם איזה חוסר שוויון?

 

אז למה עשיתי עליכן אנליזה ותייגתי אתכן?

 

כי זה מה שאתן עושות בחיי היום יום שלכן. לא עוזרות אלא עוסקות הן בעבודה והן בבית בתיוג וקטלוג אנשים. לפני שאתן מתייגות אנשים, נסו להגיע למודעות עצמית שחסרה לכן. נסו להבין מי אתן באמת. אתן עולם הולך ונעלם. אתם עדת נשים קטנות, עקרות בית לא מוערכות שמפילות את תסכולן על האוכלוסיות החלשות.

 

הפוסל, במומו פוסל.

 

————————————

 

רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

התנועה למען עתיד ילדנו שואלת מה צריך כדי להיות עובד סוציאלי או פקידת סעד חוטפת ילדים ?

 

התנועה משיבה ועונה לפי היתרשמותה של פקידת הסעד הארצית ורמתה השיכלית .1.יכולת לחטוף ילדים
2. היתעללות במשפחות וילדים

3.רעות לב ועור של פיל .

4.שנאת ילדים

5.ופסיכומטרי קצת גבוהה מ500 .

שאלת השאלות כמה פסיכומטרי יש לחוטפת הילדים מספר אחד במדינה רונית צור .
 
 

המדרג האקדמי הנמוך של העובדים הסוציאלים

לנוכח ריבוי המקרים בהם שופטים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים קובעים חוות דעת על סמך המלצתם של עובדים סוציאלים ולא על סמך שיקול דעת עצמאי, החלטנו לבדוק האם יש מקום לעצום עיניים ולראות את דעתו של העובד הסוציאלי כתורה מסיני.
הפעם נבדוק זאת מהזווית האקדמית – מהם תנאי הקבלה לבית הספר לעבודה סוציאלית בהשוואה לחוגים אחרים.
החוגים שנבחרו להשוואה הם אלו בהם לומדים מקצועות שיש להם אינטראקציה אינטנסיבית עם עבודה סוציאלית: משפטים ופסיכיאטריה.
לצורך הענין בחרנו את אוניברסיטת תל אביב.

קישור	רמת ציון אנגלית מינימלי	ציון פסיכומטרי מינימלי	דרישות בגרות מינימליות	שם המוסד
כאן	"בינוני"	530	ציון 85	בית הספר לעבודה סוציאלית
כאן	"מתקדמים"	600	ציון 85	הפקולטה למשפטים
כאן	"מתקדמים"	700	כימיה – מינימום 3 י"ל.מתמטיקה – 5 י"ל. פיזיקה – 5 י"ל.	בית הספר לרפואה

 

מן הטבלה לעיל רואים בבירור שדרישות הקבלה לעבודה סוציאלית נמוכות באופן משמעותי מדרישות הקבלה עבור שני המקצועות האחרים. אז איך קורה שעובד סוציאלי בעל רמת אינטיליגנציה נמוכה יחסית יושב בבתי הדין לעניני משפחה, מכתיב לפסיכיאטר מה לכתוב ומכוון את השופט מה לפסוק?

אם יש עובד סוציאלי שמסוגל לעבור קורס אחד ורק אחד בטכניון, שיקום.

שאלה נוספת:
איך יתכן שבפקולטה למשפטים שרוב הקורסים שלה מתבססים על המשפט העברי, אשר רובו ככולו כתוב בעברית יש דרישת מינימום של אנגלית ברמת מתקדמים ובפקולטה לעבודה סוציאלית אשר מתבססת על מגוון לא קטן של תיאוריות מופרכות ולא מופרכות מחו"ל יש דרישת מינימום של אנגלית ברמת בינוני?

עתה נתייחס למקצועות הטיפוליים בלבד:

1. הצהרת בריאות

איך יתכן שלמקצועות הבאים: רפואה, הפרעות בתקשורת, סיעוד, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק נדרש טופס הצהרת בריאות ולעבודה סוציאלית לא נדרש טופס כזה? הרי מכוני התפתחות הילד מטעם קופת חולים ובתי החולים (בעיקר הפסיכיאטרים) מלאים בעובדים סוציאלים מטפלים….
ואם העובד הסוציאלי הוא בלתי שפוי? איך יוכלו לדעת זאת אם לא יקבלו הצהרת בריאות?

2.  מבדקי אישיות

מבדקי מור הם מבדקי חובה עבור מועמדים לבית הספר לרפואה.
אלה נועדו לאפיין את המועמדים על פי משתנים אישיים, שאינם נמדדים באמצעות בחינת הבגרות והבחינה הפסיכומטרית, כגון מוטיבציה, כישורים בין-אישיים ועוד.
מדובר בסימולציות ומשחקי תפקידים, המדמים מצבים, הדורשים להפגין מיומנויות וכישורים אישיותיים הנדרשים ממועמד לביה"ס לרפואה  ההערכה נסמכת בעיקרה על הבעה אישית של דעות ושל חוויות.
איך יתכן שעובדים סוציאלים אשר נמצאים במגע אינטנסיבי עם אוכלוסיות רבות ומגוונות, ואף מחליטים עבורם (בכפיה) החלטות הרות גורל ולעיתים הרסניות, לא עוברים מבדקי אישיות כאלו, לפחות לאבחן אם הם מסוגלים להבחין בין טוב לרע ואין להם כושר שיפוט לקוי או דמיונות?

איך יתכן שעובד סוציאלי, באמצעות נושא כליו השופט, מחייב הורה לעבור מבדקי מסוגלות הורית, והוא עצמו אשר אחראי לעיתים לגורלם של עשרות ומאות ילדים אינו עובר מבדקי אישיות ומסוגלות הורית?

לענין מבדקי האינטיליגנציה, עובדת סוציאלית פעם אמרה לי שהיא אמנם לא ריאלית כמוני אבל היא הומאנית…
ואני אומרת, זה שאתה לא ריאלי, זה לא אומר שאתה בהכרח הומאני. זה שהיא למדה  בפקולטה שענינה הומאניזם לא עושה אותה בהכרח הומאנית, וזה שאני לומדת סינית לא הופך אותי אוטומטית לסינית.

אכזבה מאימוץ: האם ניתן לבטל צו אימוץ?

אלמוני נולד בישראל ביום 27.6.68 כאחד משלושה ילדים שהוריהם הזניחו אותם. ההורים פגעו בילד והתעללו בו. כששהו בחו"ל שלחו את שלושת ילדיהם לבית סבתם, וזו זרקה אותם לרחוב. הילד עצמו נמצא בגיל חמש משוטט ברחוב ללא השגחה. הוא סודר במשפחה אומנת למשך שנתיים, אבל עקב קשיים שנתגלו בגידולו הוא הועבר לאימוץ.

 

האם המאמצת, ילידת 1942, סובלת מהפרעות גדילה. בעלה, יליד 1943, נושא על גבו מטען של חוויות רגשיות קשות מתקופת נעוריו. הם נישאו בשנת 1971, ובשנה זו נולדה בתם הטבעית. שני ההורים המאמצים הגיעו בתחום פעולתם המקצועית להישגים ניכרים. האישה היא בעלת תואר דוקטור באחד המדעים ועוסקת בהצלחה בתפקידה.

 

בשנת 1976, הם קיבלו את הילד (האלמוני) לאימוץ. הם היו מעונינים לטפל בילד בעל צרכים מיוחדים, והם קיבלו את הילד בגיל שמונה ואימצוהו כשהוא בן עשר שנים וחצי.

 

הילד הגיע לביתם במצב פגוע, כבעל תפקוד נמוך, וכמעט שלא דיבר. בני-הזוג השקיעו בו משאבים רבים, נזקקו למומחים ולא חסכו כל מאמץ כדי לשפר את תפקודו, ואכן נוצרו קשרים בינם לבין הילד והשקעתם החלה לשאת פרי.

 

אלא שזוג ההורים המאמצים הפעילו על הילד לחצים קשים, דרשו ממנו הישגים לימודיים שהיו מעבר ליכולתו, הגיבו על מעשים שעשה בעונשים קשים ואכזריים, לרבות מכות קשות, ואלה הלכו וגברו עד שהגיעו לשיא בתקופת בגרותו, שאליה התקשו בני-הזוג להסתגל.

 

בגיל חמש-עשרה נפלט הילד ממסגרת בית הספר, היה מעורב בקטטות קשות ונהג לברוח מן הבית ולהתלונן כי הוריו המאמצים מתנכלים לו. הוא הוצא מן הבית והועבר לפנימייה, משם למפת"ן ומשם למשפחה אומנת, ובשום מקום הוא לא נקלט. באוקטובר 1985 הועבר לבית חולים פסיכיאטרי, ושם הוא שוהה עד עצם היום הזה. בימים אלה הוא משתתף בפרויקט שיקום-חוץ שמטרתו להגיע לדיור מוגן בקהילה.

 

ההורים המאמצים ראו באימוצו של הילד "פרויקט" ואתגר ומשנכשלו ראו בכך כישלון אישי, שהתלוו לו רגשות עזים של תסכול ושל אכזבה. הם לא יכלו לשאת ילד חולה נפש או ילד הזקוק לטיפול נפשי. הם כילו את תסכוליהם בילד, ועתה הם מלאים כלפיו שנאה ללא מצרים. שניהם מודים שתגובותיהם כלפי המאומץ היו ממש אכזריות והם היו מוכנים אפילו להורגו, גם היום. הם חוששים שאם יופיע המאומץ בביתם, הם יגיבו בהריגתו, וגם אם לא יהרגוהו (כדי לשבת בכלא) הרי לפחות היו רוצים להורגו, ואם לא להורגו, למסור אותו למיסיון או למוסד חרדי. שנאתם אליו כיום לא תיאמן, והם מתקשים להסתיר את עצמת רגשותיהם השליליים.

 

לפיכך, לאחר שבע שנים של אימוץ ובתום עשר שנים מיום שקיבלו את הילד לרשותם, הם מבקשים לשחררם מן האימוץ. לדבריהם, ביטול האימוץ יהיה לטובת הבן מחמת הסכנות שעשויות להיגרם לו ממפגש אפשרי בינם לבינו. מה טעם בהשארת קשר האימוץ על כנו, הם שואלים, כשאין ביניהם כל קשר ולאחר שכבר הדירו את בנם המאומץ בצוואה מירושתם.

 

הבן עצמו אינו מעוניין להיפגש עם הוריו המאמצים ואינו רוצה בכל קשר עמם. עם זאת, חשוב לו לא להפסיד את זהותו, את שמו והשתייכותו ואת הבסיס הכלכלי.

 

בית המשפט העליון קבע שאין לבטל את צו האימוץ. שלושה טעמים לכך: ראשית, ביטול צו האימוץ עשוי לשמש נדבך נוסף בתחושת הדחייה ממנה סבל הבן מנעוריו; שנית, ביטול הצו יבטל את זהותו הן בפני עצמו והן ברישומים הרשמיים שבהם יירשם כמי שאין לו הורים; שלישית, אין עילה לבטל את אחריותם הכספית של ההורים המאמצים כלפי בנם הקיימת עקב צו האימוץ.

 

דילמות משפטיות – מאמר המקור

כתבה של דוד רגב בידיעות אחרונות מה 11/05/2003 וכותרת "פקידת הסעד גנבה יתומה"

http://www.knesset.gov.il/MMM/data/docs/m00656.rtf

פקידת סעד או פקידת סכסוך

פק"ס – פקידת סעד או פקידת סכסוך

מאת: אלכס פז   |     |  Nfc.co.il

רשימות קודמות   האקדח שירה פקידת סעד. האסוציאציה הראשונית שעולה במוחנו היא של אדם אשר מקדיש את חייו לסעוד ולעזור לתמוך ולגשר ולהביא מזור לבני אדם אחרים שנמצאים במשבר כזה או אחר. אדם שליבו רחב ורחום, אוזניו כרויות לסבלו של האחר ובמיוחד למצוקתם של החלשים באוכלוסיה ושל החלשים שבחלשים, הלא הם ילדי החלשים. האמנם כך? האם באמת השם מעיד על התוכן הוא שמא הינו עלה תאנה שמתחתיו מסתתרת ערווה הפוכה לחלוטין? האם סעד יינתן לחלש או שמא חיים אנו בעולם אורווליאני שבו מלחמה היא שלום, אמת היא שקר וסעד הוא סכסוך? האם כל החיות שוות או שמא יש שוות יותר? האם שני ההורים שווים או שמא יש הורה (בקמץ) שווה (בקמץ) יותר. עשרות אלפי חלשים שבחלשים משלמים את מחיר השאלה הפשוטה הזו. אלו הם הילדים שחטאם היחידי הוא שנולדו לאבות גברים. אין זה נכון שהגברים בוכים בלילה, הם בוכים גם ביום וגם בלילה ולא רק בגלל הפרוסטטה. עיניהם של אלפי אבות אדמו מדמעותיהם על ילדיהם שאותם הם אינם זוכים לגדל, אינם זוכים להשכיב לישון, אינם זוכים לספר להם סיפור לפני השינה, אינם זוכים לגזוז את ציפורניהם ואינם רשאים להגשים את חלומם להיות אבות במשרה מלאה . יש שיטילו את האשמה בחוק המכונה "חזקת הגיל הרך" הידוע בכינוי "חרפת הגיל הרך". אותו חוק ארכאי השולל מאב את החזקה על ילדיו מתחת לגיל שש רק משום שאיתרע מזלו והינו משתייך למגדר "הזכרים". יש שיזכירו באותו נשימה את חוק המזונות הקובע שלעולם אינה האם חייבת במזונות ילדיה אלא האב בלבד חייב לשאת בהם, אפילו הוא אביון ודל והאם עשירה כקורח. אמנם כי כן, שני כתמים שחורים אלו מזהמים את ספר החוקים הישראלי אך מעיון מעמיק בנעשה בשטח נגלה לתדהמתנו כי לא רק בהם נעוצה האחריות להרס חיי ילדים ואבות אלא מקום מכובד שמור לפק"ס ועל כך נרחיב ונסביר למי שרק יטה אוזנו להקשיב. מי היא הפק"ס הממוצעת? בראש וראשונה אדם שכשל בניסיונו להתקבל ללימודי פסיכולוגיה משום שכישוריו נחותים ואין בו יכולת ורגישות להבין את צורכי האדם, אך יש בו מספיק תובנה למלא את הוראות המימסד אליו הוא משתייך. אותה פק"ס זוכה לפתע למעמד על, היא זו שהחלטתה תקבע האם הילדים יזכו לשני הורים או שמא לאמא בלבד. אומנם הפק"ס לא זכתה לחבוש את ספסלי הפקולטה לפסיכולוגיה אך מה ישוו ספסלי עץ נוקשים אלו לכס האלוהים שבו היא יושבת כרגע? מי הוא זה שבהינף קולמוסו יחרוץ לשבט את גורלם של הילדים חסרי הישע. כמו הקיסר הישוב ביציע הכבוד וקורא לגלדיאטורים "אתם הנידונים למוות – הריעו לקיסר", כך הפק"ס ישובה מאחורי שולחן מכורסם, דחוסה בחדר משותף לה ולעוד שכמותה – מתמלאת באושר כאשר היא מפנה את בוהנה מטה ומדמה לה את תשואות הקהל צמא הדם המריע לה בעת שהיא מורה לחרב עטה לשסף לגזרים את גורל הילדים. "ועל כן אנו ממליצים (תמיד בלשון רבים) על סידורי ראיה שבהם האב יראה את ילדו פעם בשבוע למשך שעתיים ולינה כל שישי שני". היא מניחה את עטה שותת הדם ולועגת בליבה לפסיכולוגית השכנה שזה עתה סיימה פגישה נוספת במשפט "אנחנו עוד צריכים לעבוד על זה בשבוע הבא". צר עולמי כעולם נמלה – זו השורה היחידה של רחל שיכולה לאמץ לליבה הפק"ס ולכן לא מפליא שיחסה אל הזכר המתעקש לכנות עצמו אב ואשר למרבה בגיחוך טוען לתחושות הוריות, הינו ישיר וגלוי ומסתכם בשתי מילים בלבד: שלם והעלם! לא בדיוק, לא במילים אלו ממש שהרי במשך השנים למדה הפק"ס שגברים לוקים ביכולת הבנת המסר הפשוט הזה והפק"ס משתמשת בניסוחים מורכבים יותר, שאותם למדה לשנן כתוכי מאולף ברהיטות כזו שאפילו היא מתפלאת על הטבעיות הקולחת מפיה: "למה לבלבל את הילד באהבה כפולה?", "ילדים צעירים מסוגלים להתקשר רק לדמות אחת בלבד!", "שני בתים לילד אחד – זה גרוע יותר משתי מדינות לשני עמים!", "בית אחד! מיטה אחת! חדר אחד! הורה אחת!", וכמובן הטאוטולוגיה הבלתי ניתנת לסתירה: "ככל שיהיה לאמא יותר כסף האמא תהיה שלווה יותר, ככל שהאמא תהייה שלווה יותר – הילד יהיה מאושר יותר! היש אב במקומותינו שלא זכה לשמוע תקליט חורק זה? פה ושם מעז אב בלתי מנוסה לפלוט בחוסר זהירות את צירוף המילים הקטסטרופאלי "משמורת משותפת" ואם הוא מספיק אידיוט הוא ממשיך ומתאר את מסגרת החיים היומיומית: "אנחנו גרים זה ליד זה, הילדים שוהים בביתי כל אימת שיחפצו, אין אפילו כביש לחצות… כשהם חולים אני זה שנשאר עימם, מבלה איתם בסופי שבוע… עוזר בהכנת שיעורים בכל יום שרק ירצו… מכבס מכונה ביום לבגדיהם… מגהץ את הבגדים המקומטים… יש להם מחשב וטלוויזיה ואת המסיבות הם עושים אצלי…". אילו היה האב פחות אידיוט, אילו היה קשוב יותר, היה מגלה איך כל משפט ומשפט שהוא אומר מכרכם יותר את פניה של הפק"ס עד כדי שאינה יכולה לעמוד יותר בעינויי ובתיאורי הזוועה של האב. היא שיכולה להקשיב בשלוות נפש לתיאור של אונס קבוצתי מתחלחלת כשהיא שומעת כיצד הילדים נהנים משני בתים. עורה מצטמרר כמי שסורק במסרקות ברזל ועיניה רושפות זעם וכעס שהאב האומלל אינו מפענח כראוי. האב הטיפש אינו מבין שנורה אדומה נדלקה לפק"ס. "סכנה!!" זועק מוחה "יש כאן מקרה ברור של טובת הילד!" האם היא תתיר ותרשה מצב מסוכן שכזה? טובת הילד? לא בבית ספרנו!!". הפק"סית נזעקת לפעולה מיידית. כמו קלארק, הפקיד החנון במשקפי הלבנייה שלו (מושג שהשימוש בו מעיד על קשישותו המופלגת של כותב שורות אלו), ההופך במחי סחרור לסופרמן ומציל את העולם, כך גם הפק"ס נזעקת בכוחות על להציל את תפיסת עולמה הצרה כעולם נמלה. בעיניה היא רואה את הסכנה האיומה… אם היא לא תחלץ לפעולה מהירה, יתכן שההורים יגיעו להסכמה שבמרכזה טובת הילד. ייתכן שהם יבחרו במושג הקרוי "משמורת משותפת" . ההורים שלא הסתדרו ביניהם עלולים, רחמנא ליצלן להתאחד ולחשוב על "טובת הילד". סדין אדום! ציפה אדומה!! וכיסוי מיטה זוגית אדום לא ירגיזו שור בזירה כפי שמרגיז המושג "טובת הילד" את הפק"ס. זה השלב שבו כל גופה נדרך, עיניה בורקות אך אין בכך צורך רב שהרי משימתה קלה במיוחד. "שימי לב", היא פונה לאם, "אני חושבת להמליץ על משמורת משותפת, אבל דעי לך שבמקרה כזה אני סבורה שהוצאות גידול הילד יתחלקו בין שני ההורים בהתאם לצורכי הילד ובהתאם ליחס ההכנסות ביניהם". "ומה בכך?" עונה האם המופתעת, "הרי הדבר ברור מאליו, לא?" "את לא מבינה? מסבירה שוב הפק"ס ומביטה ישירות לעיני האם " אם תמשיכי לשתף פעולה עם האב – פשוט לא תהייה לי ברירה… אבל… אם יהיה ביניכם סכסוך, זה כבר ענין אחר… "ענין אחר?" – שואלת האם בתמהון. "כן, כל זמן שיהיה סכסוך, הילדים יהיו רק אצלך, רק האב ישלם מזונות ואת לא תצטרכי להתווכח איתו על מה טוב ומה רע לילדים. הבנת?" "והאם זה טוב לילדים"? – מקשה האם? "שלושים שנה שאני פק"ס, הגשתי אלפי תסקירים ורק חמש פעמים נאלצתי להמליץ על משמורת משותפת? אז מה כל האמהות האחרות טעו?" – ספק משיבה נחרצות ספק צורחת במלוא גרונה עונה הפק"ס כשהיא מעבירה אצבע מדושנת עונג על חוטמה ומבליעה חיוך ניצחון קטן. האסימון נופל. האם מבינה. מבטים של אינטואציה נשית חולפים בין שתי הגיבורות. "הוא חולה נפש!! הוא מטורף!!" – צורחת האם וריר של זעם ניגר מפיה, עיניה רושפות וצרחותיה מרעידות את חלל החדר – "אם תהייה משמורת משותפת – אני לא רוצה את הילדים בכלל!!" "ולאור הסכסוך המתמשך בין ההורים אשר רמתו גבוהה במיוחד – אנו ממליצים (תמיד ברבים) להשאיר את הילדים בחזקת האם ולהשאיר את סידורי הראייה כפי שהם" – חותמת הפק"ס את התסקיר המנציח את ניתוק הילדים מהאב ואת נצחונה המחודש על המושג החולני של "טובת הילד". ואתה? ואת? מעתה ועד עולם אמור פק"ס: לא עוד ראשי תיבות של "פקידת סעד" כי אם ראשי תיבות של "פקידת סכסוך" ובאה רווחה לפקידה ויגון למשפחה.