חטיפת ילדי תימן, יחיאל מן – חלק יא’ – חברת הקיבוץ סוניה מילשטיין קובעת על דעת עצמה כי האמהות התימניות היו בלתי אחראיות

בעקבות חשיפת הקברים ב-1997 שאלו אותי קוראים מדוע לא ננקטו צעדים דרסטיים בנושא. יתרה מכך, ועדת כהן אשר פעלה פעם בשבוע במשך 2-3 שעות בכל פעם, נסגרה ונחתמה ללא הפקת מסקנות או החלטה על המשך טיפול.

עדותו של יהודה היס

חלק מן התשובה להתעלמות הועדה מפרשת הקברים טמון בהצהרתו של ד"ר יהודה היס, מנהל המכון הפתולוגי באבו כביר:

"כאשר פותחים קבר, יש לחפור לעומק ניכר, ובמקרה זה הקברים נחפרו באופן שטוח למדי… כל פתולוג יודע שעצמות הקבורות מזה עשרות שנים יכולות לנוע לצדדים ואף לעומק רב יותר. ממרחק של 10 ס"מ ועד למרחק של מספר מטרים מנקודת הקבורה המקורית, וזה בשל תזוזת הקרקע וחדירה של מים."

ד"ר היס פסח על העובדה שהחופרים נתקלו בשכבת בטון ושם נעצרו בחפירה, מה שמאשש את העובדה כי החופרים מיפו את כל אזור החפירה.

"חשוב לזכור כי מדובר בתינוקות עם עצמות מאד קטנות, ועל מנת לאתר אותם יש צורך בבדיקה מעמיקה של האדמה" טען היס.

לאחר ששמע את דבריו של היס, אמר אחד העדים לחפירה כי הוא אינו מצפה שמישהו באמת יאמין לדבריו של הפתולוג. גם מנהל אתר הקבורה היה נוכח בחפירה.

עדותה של סוניה מילשטיין

אחת העדות בועדת אוקטובר 1995 היתה סוניה מילשטיין, אחות במחנה העולים עין שמר. גב' מילשטיין צוטטה במהדורת סוף שבוע של ידיעות אחרונות ב-20 באוקטובר ע"י העיתונאית עדנה אדטו: "ראיתי את התינוקות מוסעים באמבולנסים בחבילות וללא תעודות מזהות".

מילשטיין, חברת קיבוץ, היתה בת 86 בעת מתן העדות. עפ"י כתבה שפורסמה דאז בידיעות אחרונות, מילשטיין נחקרה בועדה במשך שעות ארוכות ע"י פרקליטת המדינה דרורה נחמני. היא ניסתה לנקות עצמה מאשמה ע"י אמירות התחמקות כמו "לא ידעתי" "לא זוכרת". מילשטיין אף העידה כי היתה אחראית על ציוד המרפאה ולא היה לה קשר עם אנשי המחנה… במאמר ידיעות אחרונות אף דווח כי מילשטיין לא שמעה על הורים שילדיהם נעלמו.

מילשטיין ציינה כי: "האמהות התימניות היו מבולבלות. הן לא יכלו להשגיח על ילדיהן. אני, כאמא ממוצא אירופאי הייתי שואלת שאלות לגבי הילד שלי, רושמת רשימות ומבררת כל הזמן היכן נמצא הילד שלי. האמהות הללו לא יכלו לבצע משימות כאלו…"

כשנשאלה מדוע לא הדריכה אותן לעשות כן, השיבה: "היו לי הבעיות שלי. אם הייתי מגלה לאחר 40 שנה שהילד שלי חי, הייתי שמחה על כך שהילד שלי קיבל חינוך טוב במשפחה טובה. אני לא גזענית, להיפך…"

העדות שלה קיבלה תפנית מעניינת, כאשר חיים גיאת, בן 53, שהיה אז כבן 6 ושהה במחנה העולים עין שמר, העיד בקול חנוק מדמעות. דוד זכר את סוניה מילשטיין ממחנה עין שמר. בן דודו, שהיה תינוק בן מספר חדשים נלקח למרפאה. כאשר מילשטיין הודיעה להורים כי בנם נפטר הם החלו להתפרע במקום, הקימו מהומה רבה תוך זעקות רמות. בעקבות כך מילשטיין הלכה לחדר הסמוך והביאה להם את תינוקם בחזרה, חי ובריא. מילשטיין בתגובה לכך אמרה: "אני נשבעת, זהו שקר".

מי משקר? רוזה קוצינסקי או סוניה מילשטיין?

עדות מעניינת אחרת שהוצגה בפני הועדת 25 באוקטובר 1995 היתה זו של רוזה קוצינסקי שעבדה באותה תקופה כאחות במחנה א' בעין שמר: "היינו מסיעים באמבולנס שניים שלושה תינוקות בריאים לבית החולים בעפולה. השארנו שם תינוקות בריאים. למחרת היום, כששאלתי היכן התינוקות, נאמר לי שהם כולם מתו. איך הם טענו שהתינוקות נפטרו, כאשר הם היו בריאים לחלוטין. היום אני יודעת שמדובר בשקר. הם נמכרו לאימוץ, כפי הנראה לארה"ב.".

בנקודה זו מילשטיין העירה בכעס "רוזה קוצינסקי שקרנית, כנראה שטפו לה את המח…". אחד האבות התימנים העיר "יתכן שעשו שטיפת מח לסוניה".

בתום עדות זו הציגה פרקליטת המדינה נחמני למילשטיין רשימת שמית של תינוקות בריאים שהובאו למספר בתי חולים בישראל וזמן קצר לאחר מכן הוכרזו כמתים. תגובתה הסופית של מילשטיין היתה: "אני עייפה מהשאלות שלך. הן לא רלוונטיות עבורי. אני בת 86 ומותר לי כבר לשכוח…"

סוניה מילשטיין טוענת שמותר לה לשכוח, אך אלפי משפחות כואבות את הכאב שסוניה מילשטיין ועמיתיה גרמו להן. כאב שלעולם לא נמוג.

במאמר הבא תקראו איך הצליחו להסתיר את הפרשה מעיני הציבור ועל אחד האנשים האחראים למכירתם של הילדים בארה"ב.

————————————————–

תורגם ע"י רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

לינק למקור:

http://www.geocities.com/stop_abuse.geo/ym1.htm