ציונה היימן היא ציונה סאלם – ילדה שנחטפה ע"י משרד הרווחה

1. שם משפחתה של ציונה היימן היה סאלם…

2. התינוקת נחטפה מבית תינוקות של ,ויצו" בבית חולים "הדסה" בראש העין, ונילקחה למוסד "איתנים" בירושליים בניהולו של ד"ר מנדס….

3. לפי ועל פי הנחיית/בקשת יגאל אלון…"ימח שמו וזיכרו", חברם של משה דיין רבין, שמעון פרס בכלל ויד ימינו של דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, שהכריז על " תקומתה של מדינת ישראל ", ניבחרה והועברה התינוקת לידי הגב´ "גניה שוודרן" שבינתיים החזירה את נישמתה החוטאת לבורא, והיא שימשה בתפקיד בכיר במשרד הרווחה והיתה אחראית כרכזת אימוץ של מחוז הצפון של כל בתי התינוקות והיא אישית לקחה את התינוקת ושמה אותה במוסד/בית חולים "איתנים" בירושלים בניהולו של ד"ר מנדס, והרי קיבוץ גינוסר נימצא ושייך למחוז הצפון, הוי "כינרת שלי" הבקשה הועברה אליה דרך "ד"ר שיבא", שגם הוא בינתיים החזיר את נישמתו החוטאת לבורא, ומי שלא יודע וזוכר על שמו ניקר בית חולים תל השומר, ולמה, כי הוא כיהן כמנכ"ל משרד הבריאות ותפקידו היה ליישם את כל הפשע הזה וכל זאת תחת פיקודו של "האורים והתומים" של מדינת ישראל, הוא ולא אחר "ד"ר יוסף בורג"-תיק אפרסק… שגם הוא החזיר את נישמתו החוטאת לבורא-אביו של יו"ר הכנסת "אברום בורג"…

4. התינוקת ציונה היימן/סאלם הועברה וניתנה "כמתנת יום הולדת למשפחת ינוביץ" מקיבוץ גינוסר מקום מגורים של משפחת רות {עדיין חיה} ויגאל אלון….

5. ד"ר מנדס מנהל בי"ח/המוסד-איתנים ששלח את הילדה לאימוץ לא לפני שכתב חוות דעת רפואית מחד ושהילדה "אסופית" מחד באופן רשמי, ובמקביל הוציא מכתב שהתינוקת ציונה סאלם ניפטרה, ושלח לחברת קדישא בירושליים ברח´ אלישר מספר 1 בכיכר ציון, לידי חנניה שחורי משכיהן כמנהל חברת קדישא במחוז ירושליים, שגם הוא בינתיים החזיר את נישמתו לבורא…..

6. "ועדת שלגי"- ידעה ולא נגעה…הסתמכה על רישום הניפטרים בספר שהוצג בפני הועדה על ידי מנהל חברת קדישא דאז חנניה שחורי….

7. "ועדת בהלול/מינקובסקי- ידעה ולא נגעה מאותה סיבה שלעיל ועדת שלגי וקודמתה ולמה….

8. החוקר מטעם המדינה שחקר את כל הטענות והעובדות שהוצגו בפני הועדות, היה חוקר "תימני במוצאו" שמכר את נישמתו לשטן, כמו שיהודים מכרו את נישמתם לשטן במחנות הריכוז בגרמניה הנאצית, החוקר התימני שיקר במצח נחושה מטעם המדינה, כי הוא אישית ראה את הילדה ציונה היימן/סאלם אישית כשביקר בקיבוץ גינוסר ובקיבוץ גבעת חיים כשלמדה שם, כמו כן היה בבית הקברות בהר מנוחות בירושלים, בחלקת הילדים מספר יב´, ובסיור עם העובד הטכני של חברת קדישא על פי המפה הישנה, נפלה נקודת הקבר שכביכול ציונה היימן קבורה שם, באמע הדרך …בין הקברים הקיימים, כמובן שמיד אחרי זה באו "שליחי המאפיה", תיקנו /טייחו את הבעיה והיום יש קבר על שם "ציונה היימן/סאלם" בכלל ונכון להיום "ציונה היימן/סאלם" חיה ומגדלת את ילדיה "בשדמות דבורה" כפי שנחשף בכתבה המצ"ב בקובץ הנילוה….

אלו הפרטים והעובדות שלא ניכתבו בכתבה וכפי שאמרת לא בגלל צינעת הפרט אלא בגלל שמירת "תיבת הפנדורה/שילטון האוליגרכיה", מה שמוכיח מעל כל ספק את מה שכולנו יודעים….:-

שיש קשר מערכתי, שילטוני, משפטי, תיקשורתי וכלכלי השולט במדינת ישראל כפי שכתבו זאת מבקרי המדינה …"קשרים, הון ושילטון" גם אם זה היה קשה להם, כמו מבקרת המדינה לשעבר הגב´ מרים בן פורת ולימים שופטת בבית משפט העיליון…ידידתו של השופט בדימוס "מאיר שמגר…האורים והתומים" של המערכת המשפטית במדינת ישראל….

אל המקור

עדותה של שושנה ברזילי ממשפחת שוקר שמוצאה מעיראק, על העלמות אחיה רחמים-נחום

עפולה,    29.11.1993

אורה, שלום.

כפי שסיכמנו בשיחת הטלפון אני שולחת אליך את המסמכים המצויים בידינו, ואת הסיפור במלואו כפי שסופר ע"י אבי ואחי – המבוגרים יותר.

המעשה מתחיל בנמל התעופה בלוד בשנת 1957. הורי עלו ארצה בשנה זו ממוסול שבעירק. עם הורי עלו ששת אחי ואחיותי, כשהקטן ביותר היה בן 10 חדשים ושמו רחמים-נחום.

עפ"י דבריו של אבי, רחמים-נחום לא חש בטוב מהטיסה במטוס, צפוף ומחניק.

רחמים-נחום נלקח מידי אימי ברדתה מהמטוס בטענה שהוא חולה וצריך להילקח לבית החולים. ואכן, הוא נלקח לבית החולים "הדסה" שבראש העין. נאסר על הורי להילוות לרחמים, אך סבתו, אם אבי, עמדה על דעתה ונילוותה אליו. סבתו הוחזרה עוד באותו לילה למחנה עתלית (שער העליה ב').

לאחר יומיים נסעו הורי לבקרו. בבית החולים נאסר עליהם להכנס אליו בטענה שהוא חולה במחלה מדבקת, ועל כן הראו להם את אחי דרך אשנב קטן.

(למותר לציין שהורי, אחי ואחיותי לא חלו ולא נדבקו במחלת הגזזת שהיתה נפוצה באותם ימים)

לאחר מספר ימים נסעו שוב הורי לבקרו ובביקור זה נאמר להם והודיעו להם על כוונת השחרור. אחי רחמים שוחרר ואף ניתנו לו בגדים, כי הורי לא הצטיידו בבגדים והשחרור בא להם במפתיע.

רחמים שוחרר ביום רביעי בשבוע וביום ששי בצהריים באו לאוהל המשפחה במחנה העולים, שני נוטרים בלווית אחות לקחת את אחי רחמים למרפאה שבעתלית. רחמים נלקח בניגוד לרצונה של אימי, אך היא נלוותה אליהם למרפאה. במרפאה, כשהוא בחיקה של אימי הוזרקה לו זריקה. לאחר קבלת הזריקה רחמים היה במצב של עלפון, ואז נטען שהוא נפטר. מייד עם "פטירתו" הובא אדם מבוגר שכבר נכח במקום לקרוא פרקי תהילים.

אימי נכנסה להיסטריה והחלה לזעוק ולבכות. אבי, דודי ובני משפחה אחרים הוזעקו למקום (ולא ע"י האחות או הרופאים). לשמע הזעקות, זעקות השבר. רחמים נלקח בכח בניגוד לרצון אימי, מידיה, והוכנס לחדר אחר. אבי ובני משפחה נוספים דרשו לקבל את ה"גופה", אם אכן נפטר.

ה"גופה" לא נמסרה להורי (למרות שניתן היה לארגן את הלוויה במקום ולהביאו לקבורה כי נוכחו במקום אנשי דת ורבנים שעלו מעירק), והוכנסה לאמבולנס.

ה"גופה" נלקחה – כאשר אבי ודודי הפריעו לאמבולנס ודרשו את הגופה כדי להביאה לקבורה, אם אכן הילד נפטר, נעצרו והושמו במעצר.

שמו של רחמים נגרע מהקובץ רק בשנת 1966 בתום ועדת חקירה. לאחר שהורי פנו לועדה בדרישה לחקור את הענין בעקבות קבלת צו גיוס.

השאלות הנשאלות הן:

• איך ידעו לבוא ביוזמתם לאוהל ולקחת את אחי בטענה שהוא חולה? זאת ללא תלונה על מחלה מצד אימי?
• מדוע לא ניתנה ה"גופה" לקבורה, למרות שנאמר ע"י הורי שיש מי שיטפל בקבורה (רבנים שעלו מעירק והיו במחנה)?
• מדוע נעצרו אבי ודודי?
• כיצד זה שהוא הופיע ברישומים הרשמיים ורק בעקבות פניה של הורי בשנת 1966 נגרע שמו ממשרד הפנים?
• מדוע מופיעים פעמיים שיבושים בשם – והרי בכל הרישומים מופיע השם שוקר באות ק' ולא באות כ'?

אורה, זהו הסיפור במלואו, אך אוסיף פרט ששכחתי. עפ"י עדותו של אחי שהיה אז כבן 13, אחי אומר שהוא ראה בבירור שרחמים נשם כאשר הוא נלקח מאימי בטענה שהוא נפטר.

כמו כן, צירפתי מסמכים שהיו בידי אבי. למותר לציין שתעודת פטירה לא ניתנה להורי, רק נכתב להם שקיימת תעודה כזו.

שושנה ברזילי

לינק למכתב המקור: