תשדיר הבחירות לשנת 2009

אב גרוש: מחלקת הרווחה של נתניה – האכזרית מכולם

לא ברור לי איך נותנים לנשים מרושעות להתעסק בגורלם של ילדים.

איך נותנים לאוסף נשים הנקראות פקידות סעד למרר לאנשים את החיים.

אפילו בייבי – סיטר לילדים שלי לא הייתי נותן להם לעשות ואני מתכוון גם לאורלי ווקשי שהצליחה במפגש קצר עם הילדה שלי לגרום לה לבכות.

 

מתוך תגובות YNET

אימוץ נוסח בריטניה (וגם נוסח ישראל) – תינוקת נחטפה לאימוץ בגלל פצע בלחי

צפו בסיפור המדהים הזה בו עובדים סוציאלים בבריטניה הוציאו תינוקת לאימוץ בגלל פצע בלחי. בישראל אין צורך בפצעון בלחי, די בעובד סוציאלי שקובע על סמך כלל אצבע מהי "מסוגלות הורית" בשיתוף שופט חותמת גומי שלא טורח לבדוק אם לאנליזות שלו יש בסיס שפוי, די בשני אלו כדי לקרוע תינוק ממשפחתו לצמיתות ולגרום לילד נזק בלתי הפיך.

 

 

התעללות בילדים – עשה ואל תעשה בחקירת ילדים – חלק 4 – טכניקות נכונות לחקירה

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את כל חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא רק את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים.

 

במאמר הקודם תיארנו שיטות חקירה פסולות של ילדים. במאמר זה נציג מהי הגישה הנכונה לביצוע חקירת ילדים מקצועית.

 

כלל 1 – מתן במת ביטוי חופשית לילד הנחקר

 

זהו למעשה הכלל החשוב ביותר. בחקירה ילדים נכונה יש לאפשר לילד הנחקר להתבטא באופן חפשי וללא הפרעות. החקירה צריכה להתבצע ללא שאלות מנחות, ללא הצעות לתשובות אפשריות וללא נקיטת מהלכים מזהמים אחרים כגון תיקונים והכוונה. זאת על מנת לגבות עדות אמינה ושלמה ככל שניתן מן הילד הנחקר.

 

לעולם אין לקטוע את שטף דיבורו של הילד. אם החוקר מגלה במהלך העדות השוטפת סתירות, חוסר עקביות או חוסר בהירות, עליו להמתין בסבלנות לסיום עדותו של הילד ורק אז לשאול את שאלותיו.

 

אם הילד מפסיק את עדותו מדי פעם, המראיין יכול לדרבן אותו להמשיך תוך שימוש בשאלות קצרות ולאקוניות בלבד, כגון "ומה קרה אז?"

 

כלל 2 – הימנעות משרבוב משפטים המלמדים את הילד

 

אסור בתכלית האיסור להסביר לילד הנחקר מהו מגע טוב ומהו מגע רע. בחשד להתעללות מינית אסור ללמד את הילד שמות של איברים מוצנעים בגוף אלא לאפשר לילד לדבר עליהם מיוזמתו בלבד, תוך שימוש באוצר המילים המוכר לו.

 

כלל 3 – יש להוריד את רמת החרדה בה נתון הילד במהלך החקירה

 

על מנת לגרום לילד הנחקר להרגיש נינוח בחקירה ולדבר באופן חפשי על הנושא הנדון, יש לנקוט בגישה עקיפה ככל שניתן כדי לנתב אותו לכיוון המתאים. יש לשאול שאלות עקיפות אשר תובלנה את הילד להיפתח ולתאר באופן יזום את אשר אירע לו.

 

בחשד להתעללות מינית למשל, ניתן לשאול שאלות עקיפות בסגנון הבא:

-         "האם תוכל לאמר לי מדע אנשים לובשים בגדי ים?"

-         "אילו חלקים מכסה בגד הים ומדוע הוא מכסה חלקים אלו?"

-         "באילו איברים בגוף אתה משתמש כאשר אתה הולך להתפנות בשירותים?"

 

כלל 4 – מילת המפתח: סבלנות

 

כאמור, חוקר הילדים צריך להיות סבלני ביותר בעת מתן העדות, לגלות איפוק ואורך רוח גם להפסקות יזומות של הילד במהלך העדות. כמו כן עליו לשמור על טון אחיד ורגוע.

 

במקרים בהם אכן אירעה התעללות אמיתית, ישנם ילדים שירצו לדבר על כך, ישנם ילדים שלא ירצו לדבר על כך וישנם ילדים שיעידו במשפטים קצרים שאכן התעללו בהם אך לא ירדו לפרטים.

 

ילד כזה שטוען שאכן התעללו בו אך מסרב לנדב מידע מפורט ניתן לדובב ע"י שאלות אשר צריכות להיות מנוסחות באופן מאד זהיר. לעולם אין לשתול בגוף השאלה מידע שלא סופק ע"י הילד עצמו. לעולם אין לשאול את הילד שאלות מניפולטיביות בסגנון "ילד אחר אמר לי כך וכך…"

 

כלל 5 – יצירתיות

 

אז איך מדובבים ילד שציין כי תקפו אותו איך אינו רוצה לדבר על כך? ע"י הפעלת טקטיקות יצירתיות.

אין רשימת מכולת לטקטיקות כאלו. יצירתיות לא ניתן ללמוד באף קורס לקרימינולוגיה משום שהיא תכונה מולדת. חוקר הילדים פשוט צריך להיות מוכשר ויצירתי (תכונה החסרה לרבים מחוקרי הילדים, משום שלא מעט מהם מגיעים מתחום העבודה הסוציאלית, תחום אפור שאינו מצריך כישורים יצירתיים)

 

נניח שהגננת חשודה בהתעללות. דוגמא אפשרית לדיבוב היא למשל ע"י משחק דמיון. החוקר מביא מספר בובות למשחק, נניח 10 בובות. כל אחת מהן מייצגת אדם או ילד שהילד מכיר, כולל דמות של הגננת ואז מתחילים לשחק כאשר מדי פעם החוקר מערב באקראי כביכול את דמות הגננת במשחק ומנסה לראות כיצד הילד יגיב כלפי הגננת. או לחילופין מבקש באקראי כביכול מן הילד לשחק את דמות הגננת.

 

דוגמא אחרת למשחק היא להניח תמונה של כל ילדי הגן עם הגננת על השולחן. כל אחד בתורו עוצם עיניים, מניח את האצבע על התמונה ואז הצד השני צריך לספר על הדמות בה נגעה האצבע. לאחר מספר סיבובים כאשר החוקר רואה כי הילד משתף פעולה ומספר על הדמויות, הוא יניח אצבעו בדמות של הגננת כדי שהילד יספר על הגננת.

 

כלל 6 – בחשד להתעללות מינית אין להשתמש בבובות ותמונות אנטומיות

 

מסיבות שונות ומשונות חוקרי ילדים רבים אינם מבינים כי תמונות ובובות אנטומיות הינן אמצעי מובהק לזיהום חקירה. אמצעי שאינו מוכר לילד ועלול לעורר בו תגובות רגשיות חזקות.

 

בהצגת האמצעי האנטומי בפני הילד, הוא עלול לחשוב כי החוקר מעוניין לדבר על אנשים עירומים ולהיכנס שלא לצורך לעולם דמיון משלו הרווי דמויות עירומות. מהלך זה מזהם למעשה את החקירה, ובהיות הילד מעלה סיפורים על דמויות עירומות, קשה יהיה להסיק אם עדותו נובעת מאירועים שאכן התרחשו במציאות או בפנטזיות מתוך עולם דמיוני שפיתח זה הרגע בעקבות הצגת הפריטים.

 

ללא כל ספק, בובות ותמונות אנטומיות משמשות ככלי המלמד את הילד.

 

תארו לכם מקרה בו ילדה אומרת כי "אבא שם את הפיפי שלו בפיפי שלי…". אם הטענה של הילדה נכונה היא תוכל בקלות לתאר את איבר המין משום שהיא ראתה אותו. אם הטענה של הילדה אינה נכונה היא לא תוכל לתאר את מה שכביכול ראתה. אבל כאשר מראים לילדה בובה אנטומית, היא תוכל לתאר את איבר המין גם ללא שראתה איבר אמיתי קודם לכן.

 

לדאבוננו הרב יותר מדי חוקרי ילדים אינם מודעים לשיבושים שהם עצמם יוצרים בחקירה עקב שימוש בטכניקות פסולות.

מודל ביורוקרטי לחיקוי: האימפריה הסוציאלית

הגדלת תקנים למערכת הסוציאלית תשמש חולייה נוספת בחיזוק המנגנונים שבפועל פוגעים באוכלוסיות החלשות.

 

אסתר הרצוג YNET

 

מי שרוצה להרחיב את אימפריית פקידות הרווחה ולהחליש את השכבות החלשות – שייענה לעובדים הסוציאלים השובתים בדרישה להוסיף להם תקנים.

 

 השביתה הנוכחית מספקת דוגמה נוספת לאופן שבו נבנית מערכת העבודה הסוציאלית כאימפריה ביורוקרטית משגשגת. תולדותיה של מערכת זו יכולות לשמש מודל מעורר התפעלות בלב כל בונה אימפריות פוטנציאלי.

 

כשעם המהפך של בגין קמה ב-1977 ממשלת הקואליציה של הליכוד עם ד"ש והדתיים / חרדים, קיבל ד"ר ישראל כץ לידיו את הנהגת משרד הסעד, שבמהרה שינה את שמו למשרד העבודה והרווחה. האידיאולוגיה השתנתה ממתן סעד, כחסד לנזקקים, לסיוע בזכות לאזרחים שווי זכויות על בסיס קריטריונים אוניברסאליים. המסחרה בין פקיד הסעד לקליינט, שנבנתה לעיתים קרובות על שרירות ליבו של הפקיד והתערבותו הבלתי נסבלת בחיי הקליינט, הוחלפו במתן סיוע קונקרטי, בעיקר כקצבאות, על בסיס זכאות מפורשת ומוגדרת אוניברסלית.

 

אין ספק שמחאות בני עדות המזרח שקופחו ונדחקו לשולי החברה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה הצליחו להביא את בגין והימין לשלטון ותרמו לשינוי הדרמטי במדיניות הרווחה של מדינת ישראל.

 

המשמעות עבור פקידי הסעד / רווחה הייתה הרסנית: הם איבדו את השליטה המוחלטת על משאבי הסיוע לנזקקים. ד"ר כץ, שהיה בעצמו עובד סוציאלי (וממקימי המוסד לביטוח לאומי), שכנע את פקידי הסעד, שחשו כי האדמה נשמטה תחת רגליהם, כי השינוי הוא לטובתם והוא גם מוצדק אידיאולוגית, שהם הרי אנשי מקצוע "טיפוליים" ואין מתפקידם (וכבודם) להתעסק עם חלוקת כסף.

 

לטווח הארוך, ומתוך הסתכלות של לאחר שלושת העשורים האחרונים לקיום המדינה, מתברר שד"ר כץ צדק מאוד. העובדים הסוציאליים השכילו ללמוד את רזי הביורוקרטיה, ואין טובים מהם (ולפחות ממנהיגיהם) להציג דוגמא מושלמת של בניית מערכת ביורוקרטית גדולה ומסועפת לתלפיות, כזו הנשענת באופן שובה לב על אידיאולוגיה הומנית שאין עליה עוררין. במקום "מחלקי קיצבאות" הפכו העובדים הסוציאליים ל"מטפלים".

 

אז איך הפך אסונם של הפקידים הסוציאליים להצלחה מפוארת? יש הסברים רבים להתרחשות זו. אציין פה אך חלק מהם, כפי שכבר כתבתי בעבר: בעזרת סוד ה"מומחיות בטיפול" הם תפסו מונופול שדחק הצידה את הפסיכולוגים, קציני מבחן, עובדי קידום נוער, מחנכים, אחיות ועוד. הם הצליחו להפוך את העבודה הסוציאלית לגילדה המשתלטת בהדרגה על תחומים הולכים ומתרבים; הם הצליחו לשכנע את הציבור בצורך הגובר והאינסופי ב"מומחיותם", בדרך הקלאסית של יצירת "בעיה חברתית מיוחדת המצריכה משאבים מיוחדים".

 

כותרות ענק על סיפורים קורעי לב בלווית סטטיסטיקות מזעזעות סייעו לייצר את הדימוי של מצוקות רבות המצריכות את ההתערבות המקצועית-ייחודית שלהם. דוגמא אחת לכך היא המניפולציות במספרי ילדים ונוער במצוקה (שלפיהם כשליש מאוכלוסיית הנוער בארץ היא "אוכלוסיית יעד" לטיפולם); הם ניכסו פעילות חברתית-וולונטרית לעצמם, כמו למשל פעילותם של ארגוני הנשים בסוגיית האלימות נגד נשים שאותה הפכו לתחום טיפול ש"הצדיק" הקמת מרכזים למניעת אלימות במשפחה; הם ארגנו הפגנות שבהן לא נרתעו מלהשתמש בקליינטים, כאשר איימו בסגירת מוסדות כדי לשכנע את הציבור בצורך בהם;

 

את התקשורת גייסו בהצלחה עצומה ("בזכות" עמיתים המקורבים לראשי השלטון, כמו עליזה אולמרט) במאמציהם לחסום כל ביקורת על המציאות במוסדות רבים בטיפולם (לנוער, לזקנים לחולי נפש) ולעריכת קמפיינים על הצלחה לכאורה בטיפול בסוגיות רווחה וכן לתמיכה בדרישות להגדלת תקנים; הם הצליחו להפוך למומחים כמעט בלעדיים ומרכזיים בעיני בית המשפט בכל הסוגיות הקשורות למשפחה ילדים ונוער;

 

באופן חוזר ונשנה הם מקבעים את הדימוי של עומס בלתי נסבל של תיקים המוטל עליהם. על השקריות של טענה זו למדתי בעבודתי על הוסטל לנערים בראשית שנות ה-90 שהיה מיועד ל-15 נערים אך בפועל אף פעם לא היו בו יותר משמונה נערים, אך הצוות היה גדול יותר ממספר החוסים.

 

הקושי למלא את המוסדות לנערות בקליינטיות, המושמות שם בדרכי כפייה קשות, נחשף זה מכבר. כך גם התברר כי ועדות ההחלטה הדנות בהוצאת בני נוער "במצוקה" מבתיהם, מנקזות אליהן פקידים סוציאליים רבים ל"שעות עבודה" רבות, בטענה של צורך בחוות דעת "מבוססת", כאשר בפועל ריבוי פקידי הסעד משמש להשגת גיבוי הירארכי להחלטות אסוניות של הפקידים "בשטח" עבור ילדים ומשפחות).

 

לא מפתיע, לפיכך, שהמערכת הסוציאלית הייתה היחידה בשני העשורים האחרונים שהצליחה להתרחב בתוך המגזר הציבורי השכיר. סקירת הרשות לתכנון כוח אדם במשרד התמ"ת משנת 2003 מלמדת על כך שבין 1990/1 ל-2002 גדל מספר המועסקים בעבודה סוציאלית ב-75% בתקופה שבה צומצמה דרמטית המועסקים בשירות הציבורי.

 

מסקנה: הגדלת תקנים למערכת הסוציאלית תשמש חולייה נוספת בהגדלת וחיזוק המנגנונים הסוציאליים, שבפועל פוגעים באוכלוסיות החלשות.

 

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל

השקרים של חנה סלוצקי – אחד בפה ואחד בלב

חנה סלוצקי – פקידת סעד ראשית לחוק הנוער אשר אחראית באופן אישי לחטיפתם המיותרת של רבבות ילדים מביתם ומשפחתם וכליאתם במתקני כליאה של משרד הרווחה (מכונים לעיתים פנימיות), ולאשפוזם בכפיה של ילדים בריאים במוסדות פסיכיאטרים על לא עוול בכפם.

מדוע לא מכניסים את האישה הזו לכלא?

 

מתוך פרוטוקול ישיבת העבודה והרווחה בכנסת, 26 מאי 2008

 

כשחנה סלוצקי אומרת:

"…נוצרה סיטואציה שבה אנחנו צריכים להתערב ולהגן על ילדים…"

 

היא מתכוונת לאמר:

"נוצרה סיטואציה בה אנו צריכים להגדיר יותר ויותר ילדים בסיכון מלאכותי כדי להגדיל את מספר התקנים שלנו וזאת כדי שנוכל לעבוד 3 דעות ביום במקום 6 שעות ביום."

 

כשחנה סלוצקי אומרת:

"…נקודת המוצא היא טובת הילד, אבל אנחנו מסתכלים על הילד עם ההורים ועם המשפחה, תמיד הילד עם המשפחה…"

 

היא מתכוונת לאמר:

"נקודת המוצא היא טובת העובד הסוציאלי, וטובת העובד הסוציאלי דורשת הוצאה של עוד ועוד ועוד ילדים מהבית כדי לפרנס את עצמנו ואת החברים שלנו בפנימיות ובאומנה, עובדה, לפי הסטטיסטיקה משנה לשנה גובר והולך מספר הילדים שמוצאים מן הבית."

 

כשחנה סלוצקי אומרת:

"…אנחנו מבקרים את עצמנו ואנחנו יודעים יפה מאוד לבקר את עצמנו…"

 

היא מתכוונת לאמר:

"אנו פועלים בניגוד למנהל תקין המחייב פיקוח ובקורת של גורם חיצוני ואובייקטיבי כגון משרד מבקר המדינה. אנו לא מרשים לאף גורם חיצוני לחדור למועדון הסגור שלנו, להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, כדי שלא יחשוף מחדלים איומים ויפתח תיבת פנדורה."

 

כשחנה סלוצקי אומרת:

"…בוודאי שיש כשל, אם תינוק נפטר כתוצאה מאלימות ופקידי הסעד ועובדי הסעד לא הצליחו להגיע אליו בזמן כי הם עסקו בתחום אחר או בנושא אחר…"

 

היא מתכוונת לאמר:

"…אנו לא מסוגלים להתמודד עם מקרי התעללות אמיתיים, גדול עלינו, אז אנו מפנים את המשאבים שלנו כדי להציק למשפחות חפות מפשע."

 

גב' סלוצקי, מקרה אמיתי שתועד אצלנו, כאשר אחת מפקידות הסעד שלך מרימה טלפון לאמא ונוזפת באמא כי קיבלה דיווח משתי מרגלות שלה, אמהות שדיווחו שהמטפלת של הילדה לא התייחסה לילדה בנדנדה בגינה (ואגב כך אף הפרה חסיון בכך שהעבירה מידע ל-2 האמהות) ובמקביל הפקידה שלך מקבלת קריאה בביפר כי יש נערה במצוקה שרוצה להתאבד והפקידה שלך עדיין ממשיכה לנזוף באותה אמא על הנדנדה במקום לסגור את הטלפון ולטפל בנערה שעומדת להתאבד, אז ברור שכך קורות טרגדיות. למה לא מעמידים אותך ואת הפקידות שלך לדין על רשלנות?

 

כשחנה סלוצקי אומרת:

"…איך מזהים ילדים בגיל הרך שנפגעים, אותם תינוקות שאינם יכולים לדבר, שאינם יכולים לספר…"

 

היא מתכוונת לאמר:

"התינוקות במוסד בית שבתאי בחיפה לא יכולים לדבר על הטראומה שהם עובדים במוסד. בולבי וחבריו קבעו כבר מזמן כי לתינוקות נגרמים נזקים אדירים בעת שהותם במוסד אבל מה אכפת לי מהם"

 

כשחנה סלוצקי אומרת:

"…אתמול בערב מהשעה 8:00 עד 10:00 בערב שוחחתי עם עיתונאית שיוצאת נגד הורים וילדים בגיל הרך…"

 

היא מתכוונת לאמר:

"אני מתכוונת לגייס את התקשורת כדי שתעשה שטיפת מח להמונים ותזריק רעל לאזרחי מדינת ישראל כי להיות הורה במדינת ישראל זו משימה בלתי אפשרית משום שההורים היהודים הם הורים גרועים וצריך לקחת מהם את הילדים. כדי לבצע את המשימה הכלל ארצית הזו יש צורך בתוספת של עוד ועוד ועוד תקנים, קרי עוד ועוד ועוד כסף! כסף! כסף!"

התעללות בילדים – עשה ואל תעשה בחקירת ילדים – חלק 3 – שיבוש הליכי חקירה

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את כל חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא רק את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים.

 

במאמר הקודם תיארנו טכניקות חקירה פסולות בחקירות ילדים, כאשר הבולטת בהן היא טכניקת זיהום החקירה, במהלכה חוקר הילדים שותל במוחו של הילד אירועים שלעיתים לא קרו ולא נבראו וזאת על מנת שהילד יודה בחקירה שאכן אותם אירועים בוצעו.

 

אחת הבעיות המרכזיות בחקירות ילדים היא כי לעיתים הם מגיעים לחקירה כאשר מוחם כבר נשטף במידע ע"י גורמים אחרים שחקרו את הילדים קודם לכן ושאינם מוסמכים לחקור ילדים. בין גורמים אלו יכולים להימנות: אמא, גננת, מורה, אחות בית ספר, עובדת סוציאלית, רופא, שכנה, עוברת אורח,איש משטרה שאינו מוסמך לחקור ילדים, פקידת סעד שאינה מוסמכת לחקור ילדים,יועצת בית הספר, פסיכולוגית חינוכית ועוד.

 

לא ניתן למנוע מקרים כאלו של חבלה ושיבוש חקירת הילד לחלוטין אך ניתן להקטין את הנזק ע"י נקיטת מספר פעולות:

 

• בנית מערך הסברה והדרכה לאנשי חינוך בנושא, כיצד יש לאתר ובאופן נכון ילדים שעברו התעללות אמיתית ולא התעללות מדומה.

הבעיה: עובדים סוציאלים ממשרד הרווחה מסתובבים באופן מאסיבי במוסדות החינוך ומפעילים לחצים ושטיפת מח על עובדי החינוך למצוא בכפיה ילדים שעברו לכאורה התעללות כדי למלא את מכסות העבודה ולהגדיל באופן מלאכותי את עומס העבודה שלהם. לפקידי סעד אלו יש אינטרס לא לדעת איך לאתר ילדים כאלו באופן מקצועי כדי ליצור עננת אי וודאות שתגן עליהם מפני תביעות נזיקין, ולכן הם אף אינם יכולים להעביר הדרכה מקצועית מתאימה לאנשי החינוך, למרות שבפועל הם מבצעים מעין הדרכה שגויה, כזאת שגורמת להגדלת מספר התיקים ה"מטופלים" על ידם.

 

התוצאה: מאות אלפי ילדים מוגדרים כילדים בסיכון שלא לצורך, משפחות נהרסות בגין האשמות שווא והילדים נאלצים להתנתק מהוריהם וממורשתם ולבלות את ילדותם במוסד סגור של משרד הרווחה ומנגד ילדים שעברו התעללות אמיתית לא מאותרים משום שלאיש החינוך אין את הידע המקצועי המתאים לאתר אותם, והעובדים הסוציאלים אינם נותנים על מחדלים כאלו את הדין, וזאת בשונה מארצות אחרות בהן עובדים סוציאלים שהתרשלו בתפקידם נתבעים בבתי המשפט גם בדיני נזיקין.

 

• ביצוע חקירה מעמיקה את הגורם המדווח וכל הגורמים שהיו מעורבים באירוע, על מנת לנסות לאתר איך תושאל הילד על ידם ובאיזו מידה זוהמה עדותו של הילד טרם החקירה הרשמית, אם אכן זוהמה.

הבעיה: חוקרי ילדים רבים מקטינים ראש ומתעלמים משלב חיוני וחשוב זה. הם ניגשים לחקור את הילד כאילו הגיע זה עתה מסביבת ואקום וזו הפעם הראשונה בה הוא נחקר, למרות שבפועל עבר קודם לכן מספר גלגולים של תשאולים ע"י הגורם המדווח עצמו וגורמים נוספים לא מוסמכים.

 

• ביצוע חקירת ילדים ע"י חוקרי משטרה ולא חוקרי משרד הרווחה.

חוקרי משטרה שעברו הכשרה מיוחדת הם המתאימים ביותר לבצע חקירת ילדים ולא חוקרי ילדים ממשרד הרווחה משום שלחוקרי ילדים ממשרד הרווחה עשוי להיות אינטרס להגדיל את מכסות הילדים המוגדרים כילדים בסיכון על מנת להגדיל את מספר התיקים ה"מטופלים" ע"י חבריהם פקידי הסעד, ולכן הם עלולים להיות מוטים מראש בבואם לחקור את הילד.

 

יתרה מכך, תיקים שנסגרו משום שהתברר כי מדובר בתלונת שווא צריכים להיסגר גם במשרד הרווחה. בפועל ישנם הרבה תיקים שנסגרו במשטרה בגין תלונת שווא אך עובדי הרווחה ממשיכים להטריד ולהציק להורים באין מפריע.

 

הבעיה: החוק הקיים היום מאפשר גם לחוקרים ממשרד הרווחה אשר ברובם עובדים סוציאליים לחקור ילדים ולא רק לחוקרי משטרה.

_______________________________________________________ 

ועוד, חוקר משטרת ישראל הפסיכולוג גנדי קפלן כותב על מהימנותם של ילדים כעדים בחקירות.

 

במאמר הבא נתאר כיצד יש לבצע חקירה נכונה של ילדים.

עובדות סוציאליות – הן מתרבות כמו חולדות ואנו צריכים עוד מלכודות – קצת סטטיסטיקה

מתוך מסמך הסוקר את התפתחות מקצוע העבודה הסוציאלית בשנים 1990 – 2002

 

עובדים סוציאלים מייצרים סיכון מלאכותי בילדים כדי להגדיל את התקנים שלהם

 

ברגע שילדים הללו שנמצאים ב"סיכון" פיקטיבי מוצאים מביתם לאומנה ופנימיות הם עוברים למצב של סיכון אמיתי.

 

בשנת 2002 הועסקו בישראל 12.1 אלף עובדים סוציאליים כעובדי רווחה וקהילה.

בשנים 1990 – 2002 גדל מספר המועסקים במשלח יד זה ב-5.2 עובדים. גידול זה ב-75% במספר העובדים הסוציאליים בסוף התקופה הנסקרת בהשוואה גבוה יחסית לגידול בכלל המועסקים במשק בשנים הנדונות.

 

מסקנה:

-         מספר הילדים המוגדרים כ"ילדים בסיכון" גדל והולך עם הגידול במספר העובדים הסוציאליים (צריכים פרנסה לא?)

-         מספר הילדים הנחטפים ממשפחותיהם גדל והולך עם הגידול במספר העובדים הסוציאליים (צריכים פרמיות לא?)

-         יש מתאם מובהק בין הגידול החד במספר העובדים הסוציאליים לבין הגידול בעוני.

 

אז למה צריך אותן? הן רק תורמות לעליה בבעיות הסוציו אקונומיות בחברה הישראלית.

 

להלן נתונים משנת 2002:

 

מרבית העובדות הסוציאליות הן נשים

 

בשנת 2002 90% מכלל בוגרי עבודה סוציאלית היו נשים ו89% מכלל העוסקים בתחום היו נשים.

וזה מסביר מדוע מרבית האבות בישראל לא מקבלים משמורת על הילדים.

 

עובדות סוציאליות רבות הן רווקות והרווקות הללו מחליטות עבורנו איך נגדל את הילדים שלנו

 

כ-2/3 מן העובדים הסוציאלים היו נשואים, לעומת 77% מכלל האקדמאים, כלומר שליש מהן גרושות או רווקות. (לא נורמטיביות בעולם המושגים שלהן)

אחוז העובדות הסוציאליות הנשואות נמצא במגמת ירידה. במגמת עליה נמצא אחוז הרווקות.

 25% מן העובדות הסוציאליות הן רווקות.

 

מסקנה: 25% מהנשים שיקבעו עבורך אם אתה הורה טוב או לא טוב הן נשים שמעולם לא גידלו ילדים, בכלל זה העובד הסוציאלי יצחק קדמן שהתחתן רק בגיל 43.

 

עובדות סוציאליות לא אוהבות ילדים

 

מספר הילדים הממוצע של עובדי הרווחה הוא 2.0 והוא נמוך בהשוואה לממוצע הילדים לאקדמאים שעומד על 2.2

חלקם היחסי של הורים לילדים מתחת לגיל 17 מביניהם נמצא במגמת ירידה מ-77% ב 1990 ועד 53% ב 2002

מסקנה: משפחות ברוכות ילדים (3 ילדים ומעלה) הן עבורן משפחות לא נורמטיביות בעולם המושגים המעוות שלהן.

 

עובדות סוציאליות הן נשים עצלניות

 

עובדים סוציאלים עובדים בממוצע 36 שעות שבועיות (וזה מסביר את השכר הנמוך שלהן)

שיעור העובדות הסוציאליות שנחשבות כ"עובדות הרבה" נמוך בהשוואה לכלל הנשים האקדמאיות 10% מול 23%.

התעללות בילדים – עשה ואל תעשה בחקירת ילדים – חלק 2 – טכניקות חקירה פסולות

הורים, אם אתם או מי מבני ביתכם חשוד בהתעללות בילד ואתם יודעים כי מדובר בתלונת שווא, דירשו לראות את כל חומר החקירה הגולמי של הילד, כולל תמליל החקירה והקלטות ולא רק את המסמך הסופי המבוסס על פרשנותו של חוקר הילדים.

 

להלן טכניקות חקירה פסולות בחקירת ילדים:

 

אין לחקור את הילד מספר פעמים

 

אין לחשוף את הילד הנחקר למספר חקירות. סדרת חקירות משמשת ככלי ל"אימון" למוחו של הילד, ובעיקר גורמת לו לשכפל את האירועים שכביכול קרו לו. באחד המקרים, בשל ריבוי החקירות, ילדה העידה כי אביה החורג "התקלח עימה" 14 פעמים בעוד שבפועל התברר כי עדות זו הינה מופרכת והאב מעולם לא התקלח עם הבת.

 

"מצילי הילדים" שניצחו על החקירה הזו האמינו כי הם עומדים להוציא את האמת לאור. הם לא העלו על דעתם ולו לרגע כי סדרת החקירות שביצעו היא זו שגרמה לילדה להגדיל את מספר האירועים מחקירה לחקירה ואולי היא פשוט משקרת.

במקרה זה, בית המשפט זיכה את האב מכל אשמה וקבע כי בוצעה חקירה רשלנית.

 

אין לשאול את הילד שאלות מנחות

 

אין לשאול את הילד שאלות מנחות או להציע הצעות כפי שהוסבר במאמר הקודם. לדאבוננו, כשל חקירתי זה מבוצע בעיקר ע"י חוקרים בלתי מנוסים או חוקרים המאמינים מראש כי בוצעה בילד התעללות ואז הם שואלים שאלות מכוונות לעבר מתן תשובה שתתמוך בהשערה שלהם.

 

הנחתם של חוקרים לא מקצועיים אלו היא כי: "אף ילד לא משקר בנושא כל כך רציני כמו התעללות…"

כלומר ההתרחשות אותה תיאר הילד אכן קרתה…

 

אין להסביר לילד מה זה טוב ומה זה רע

 

אין לפתח בחקירה דינאמיקת שיחה של "מגע טוב", "מגע רע" או "מגע סודי", דינאמיקה זו עלולה ליצור אצל הילד עולם מושגים מעוות. בחקירת התעללות מינית, הילד עלול לחשוב כי כל מגע הוא מגע בעל אופי מיני ולתאר את העדות באופן כזה שתרצה את החוקר.

הדבר נכון גם לגבי התעללות פיזית, למשל אם ההורה הזיז את היד של הילד ממקום סכנה במהירות, הוא עלול לפרש זאת כמגע רע ואלים.

 

אין להעלות במהלך החקירה את זהותו של החשוד בפני הילד

 

ילד שנשאל בחקירה שאלה בסגנון "האם אורי נגע בך כאן?" ניצב בפני שתי בעיות:

1.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה שם של חשוד הוא מצפה שהילד ינקוב.

2.      החוקר ציין מראש בפני הילד באיזה מקום בגוף הוא מצפה שהילד יאמר שהתוקף נגע בו.

 

אין לאמר משפטים המתארים התרחשות

 

אין לאמר בחקירה משפטים בסגנון "מישהו אמר לי שקרה לך כך וכך…". משפט כגון זה שולח מסר ישיר לילד כי החוקר מצפה ממנו לאשר את התיאור שזה עתה תיאר.

 

אין להשתמש בפריטים להדגמה

 

אין להציג בפני הילד בובות אנטומיות, תמונות או ציורים, משום שפריטים אלו מהווים אמצעי נוסף ל"לימוד" הילד והובלתו למתן תשובה אותה מצפה חוקר הילדים לשמוע, גם משום שאמצעים אלו חושפים בפני הילד מידע שיתכן ולא היה במוחו קודם הראיון.

 

אין לדובב את הילד ע"י מחוות חבריות

 

אם במהלך החקירה הילד הצהיר כי לא בוצעה בו כל התעללות, על המראיין להימנע משאלות החוזרות על עצמן באותו הקשר, ולהימנע מלדובב את הילד במשפטים מעוררי אמפטיה ותשומת לב כמו "אני כאן כדי לשמור עליך…אז אתה יכול לספר לי מי קרה…". יש ילדים שכדי לזכות בתשומת לב ימציאו סיפור או יתבלו את הסיפור הנוכחי בתבלינים נוספים.

 

אין להפגין התנהגות בעלת אופי אמוציונאלי

 

אחת הבעיות באיתור כשל חקירתי צצה כאשר אין תיעוד מוקלט או מוסרט של מהלך החקירה, כך שלא ניתן לבדוק אם החוקר הביע שפת גוף המנוגדת למהלך תקין של חקירה.

 

על חוקר הילדים להימנע מלהפגין התנהגות או שפת גוף שתשדר לילד הזדהות או חוסר הזדהות עם עדותו של הילד. על חוקר הילדים להיות רשמי בקבלת עדותו של הילד אך לא לשדר לו כי הוא מאמין או לא מאמין לו. לצערנו הרב, התנהגות רשמית זו (פני פוקר) אינה אופיינית לחוקרי ילדים בלתי מנוסים.

 

אחת הטעויות הנפוצות בקרב חוקרי ילדים בלתי מקצועיים היא העובדה כי הם מתייחסים לילד הנחקר כאל קרבן ולא כאל מתלונן, ובתור שכזה הם משדרים אליו אמוציות.

 

למשל, כאשר הילד מעיד כי אירע לו אירוע מסוים, חוקרים אלו לעיתים מגיבים במשפטים כמו "אוי, איזה ילד מסכן…". תגובה זו מהווה מסר ברור לילד כי הם מאמינים לו, ובמקרה הפוך, כאשר הילד טוען שדבר לא אירע, ולמעשה נותן עדות שונה ממה שהם ציפו לשמוע, אזי הם מפגינים שפת גוף עוינת כלפי הילד.

 

במקרה זה, ילדים רבים, כדי לזכות באהדתו ובתשומת ליבו של החוקר, משנים את גרסתם ומשיבים באופן כזה שירצה את החוקר.

 

אין להגיע עם רשימת שאלות מוגדרת מראש

 

יש לתת לילד להתבטא באופן חפשי לגבי המקרה ולא לבוא עם רשימת מכולת מוכנה מראש. במרבית המקרים בהם העידו ילדים כי בוצעה בהם בהתעללות ובדיעבד התברר כי מדובר בהאשמות שווא לא נתנו החוקרים לילדים להתבטא באופן חפשי במהלך החקירה.

 

ולסיום: יש לעבור על פרוטוקול החקירה ולבדוק כמה מן העדות של הילד הנחקר מתבססת על מידע שהילד עצמו סיפק וכמה מתבססת על מידע שהחוקר סיפק לילד. לעיתים תופתעו מן התוצאות.

 

ולשאלה המתבקשת והיא: מהן טכניקות החקירה הנכונות בחקירת ילדים. על כך נדון באחד המאמרים הבאים.

אפילו על המנוע החזק של GOOGLE עובדים סוציאלים הצליחו לעבוד בעיניים

עובדים סוציאלים מושחתים? לא יכול להיות….הם עושים עבודת קודש…

 

אם תקלידו בתיבת החיפוש של GOOGLE ערכים כמו "שחיתות" "עובדים סוציאליים" "בריטניה",

המנוע ישאל אתכם אם אתם בטוחים שהקשתם את הערכים הנכונים…

ואולי במקום המילה "שחיתות" התכוונתם למילה "שיתוף פעולה"…

למרות הבאג הזה הצליח המנוע להעלות את התוצאות הנכונות.

 

פקידי סעד מקבלים בונוס כספי עבור ילדים שנחטפו לאימוץ. הבריטים כבר הבינו כי העובדים הסוציאליים שלהם פועלים במסגרת פשע מאורגן. מתי יבינו זאת הישראלים?

How social services are paid bonuses to snatch babies for adoption 

 

כתבת תחקיר מינואר 2008  מתארת איך מערכת הרווחה בבריטניה פועלת בנושא אימוץ ילדים וחושפת שערוריה כי השירותים הסוציאליים מקבלים בונוסים על כל חטיפת תינוק לאימוץ.

בישראל שחיתות זו של קבלת פרמיות עבור ילדים שהוצאו מהבית עדיין מטואטאת מתחת לשטיח, ומשרד הרווחה מצליח להסתיר פשע מאורגן זה ובהצלחה (זמנית אמנם)

הסיבה לכך שמשרד הרווחה לא מגיב על האשמות חמורות אלו היא כי העובדים הסוציאלים יודעים שברגע שתביעה כזו תגיע לבית משפט הם יאלצו לחשוף בפני השופטים והציבור את מרכיבי תלושי השכר שלהם ופירוט תזרים המזומנים האדיר שמוזרם אליהם ואז יתגלו בערוותם.

 

בבריטניה בה כ-50 מליון תושבים מוציאים כ-75 ילדים מהבית מדי שבוע עפ"י צו בית משפט, ובסיכום שנתי, 3900 ילדים מדי שנה.

 

בישראל בה כ-7 מליון תושבים מוציאים כ-4000 ילדים מדי שנה מהבית בצו משפט, המספר הגבוה ביותר בעולם (יחסית לגודל האוכלוסייה).

 

מספר הילדים המוצא מביתם גבוה בפועל מזה שדווח ע"י שר הרווחה  (כ-4,000 ילדים בשנת 2006) משום שרובם מוצאים מהבית ללא צו בית משפט, לכאורה בהסכמת הוריהם, אך הסכמה זו לעיתים מלווה קודם לכן בהטלת אימה וטרור של העובדים הסוציאליים על ההורים, לעיתים תוך שימוש בסחיטה ואיומים כי אם לא יסכימו לחתום אז פקידי הסעד יפעילו את סמכותם וכוחם כדי לנתק את ההורים מילדיהם לצמיתות. שיטה זו, מטרתה לעקוף את מערכת בתי המשפט.

 

לצורך הדגמה בדקנו את העיר מודיעין.

 

עפ"י דוח שר הרווחה נמסר כי במודיעין הוצאו בשנת 2006 עפ"י צו בית משפט 5 ילדים, ואולם בדוח סיכום שנתי שהוציאה לשכת הרווחה בעירית מודיעין מדווח על 22 ילדים שהוצאו לסידור חוץ ביתי, מספר גבוה פי 4 ויותר מזה המדווח לשר. ובמילים אחרות מספר הילדים המוצאים מהבית שלא במסגרת צו בית משפט גבוה בהרבה ממספר הילדים המוצאים במסגרת צו בית משפט, שאף הוא כשלעצמו אדיר מימדים.

 

העיר מודיעין היא רק דוגמא אחת מיני רבות ובמאמר עתידי נפרסם דוח נרחב יותר.

 

 ולבסוף:

 

סיפור אישי של זוג מן העיר מודיעין שבנם כמעט נחטף לאימוץ. 

גבי קונפינו לא דיווח על תאונה בה נפגעה ילדה שהיתה תחת אחריותו בבית אפל. העוסי"ת מאיה רוזנבאום שיתפה עימו פעולה והסתירה את המקרה

מתוך מכתב שהגיע למערכת:

גבי קונפינו אסר לקבל מידע ולבקר את הילדה לאחר תאונת דרכים.
הילדה לא קיבלה טיפול רפואי והסיפור הוסתר על ידי מנהל-הפנימיה גבי קונפינו.
גבי קונפינו ועו”סית מיה רוזנבאום.
מיה מתעללת כמעט הרגה את הילדה.
הסתירה את זה מאמה.
בשיחה מקרית הבת התלוננה על כאבי ראש ואז סיפרה על תאונת דרכים,אחרי שבוע מהתאונה נשלח מכתב על התאונה בעזרת המשטרה התגלו פרטי התאונה.

האם מלי קוכמן מכרה את נשמתה לשטן?

מלי קוכמן, פקידת סעד במועצה האזורית באר טוביה אחראית לניתוקם המתמשך של שני ילדים מאימם רק משום שהיא ענייה מדי לטעמה. במקביל כלואים הילדים הללו במוסד בית אפל בניגוד לרצונם.

 

למדינה יש בעיה לעזור לאם בסכום חדשי מינימליסטי כדי שתוכל להתקיים בכבוד אך למדינה אין בעיה להזרים עבור כל ראש של ילד החוסה בפנימייה המוזנחת הזו סכום חדשי של כ-16,000 ₪.

סכומי עתק  אלו מפרנסים את צוות המקום וקבלני משנה הפועלים בבית יתומים זה בראשותו של גבי קונפינו ורשת משען, וכן את העובדים הסוציאלים דוגמת מלי קוכמן שמרוויחה משכורת הייטקית של כ-10,000 ש"ח בחודש.

 

מלי קוכמן, עובדת סוציאלית ממוצא תימני (שם המשפחה הוא מנישואין) מתעלמת באופן עקבי ממוצאה ומעברה הלא מפואר, עבר אשר במסגרתו נחטפו אלפי ילדים תימנים מהוריהם ע"י עובדים סוציאליים רק משום היותם עניים וחסרי קורת גג שעשויה מבלוקים ומלט.

 

מלי קוכמן, האם בדקת מי מבין קרובי משפחתך התימנים חווה חטיפת ילד בשנות ה-50 ע"י רשויות הרווחה במדינת ישראל? אם תפשפשי קצת בעץ המשפחה לבטח תמצאי מקרה חטיפה כזה או אחר, משום שחטיפת ילד תימני היתה מנת חלקן של רבות מן המשפחות המורחבות התימניות שעלו בשנות ה-50.

 

האם מלי קוכמן, שאמורה להתנגד למהלך זה של חטיפת ילדים מהוריהם מכרה את נשמתה לשטן?

 

חדשות חוץ: שופט בריטי תקף עובדים סוציאליים פנאטים שחטפו ילדה בת 10 בטענה כי הוריה "התעללו" בה למרות שלא היו דברים מעולם

06 מאי 2008

Mr Justice Holman: 'There was nothing about this family to attract the slightest concern'

 "ילדה בת 10 נחטפה מהוריה ע"י עובדים סוציאלים ללא שום סיבה", כך האשים שופט בית המשפט העליון בבריטניה, ג'סטיס הולמן.

(אצלנו זה לא היה קורה, השופטים הם חותמת גומי של הרווחה)

 

השופט הולמן אמר כי "לא היה אפילו צל הכי קטן של חשד המצדיק את ניתוק הילדה מהוריה".

 

הילדה ואחיה בן ה-11 נשלחו להתגורר בבית סבתם במשך שנה שלמה בשל חשד להתעללות מינית שהועלה ע"י מספר רופאים.

(אצלנו הם היו נזרקים במוסד או אומנה, לא אצל סבתא)

 

למרות שהילדה הכחישה שוב ושוב כי לא בוצעה בה התעללות, העדיפו העובדים הסוציאלים להתעלם מטענותיה.

(אצלנו הם אף היו מכים אותה כמו פקידת הסעד מיכל מילשטיין בוקובסקי ודוחפים אותה בכח לרכב משטרה)

 

השופט זיכה את ההורים מכל אשמה באופן מוחלט וקבע כי הילדה מעולם לא עברה התעללות כלשהי.

(אצלנו השופטים היו עושים בהורים לינץ', כי הם מושפעים גם מן התשקורת)

 

השופט ג'סטיס ציין כי לילדים נגרם נזק נפשי קשה בגין פולשנות ודורסנות הרופאים, העובדים הסוציאלים והמדינה עד לפרטים האינטימיים ביותר של חייהם.

(אצלנו אף שופט לא ציין מעולם כי עובדים סוציאלים פאנטים גרמו נזק נפשי לילדים)

 

השופט ג'סטיס אמר כי מקרה זה הוא אזהרה לכך שגורמים כמו רופאים, עובדים סוציאלים ואף שופטים אינם מפיקים לקחים משערוריית קליבלנד.

(אצלנו שופטים לא מותחים בקורת על שופטים אחרים, לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ)

 

פרשת קליבלנד המזעזעת אירעה בסוף שנות ה-80 בה נחטפו 121 ילדים מצפון מזרח אנגליה ע"י עובדים סוציאליים פאנאטים במהלך 5 חדשים בטענה של "התעללות" על בסיס בדיקות פיזיות. העובדים הסוציאלים נחקרו ובדיעבד התברר כי כל ההאשמות היו חסרות בסיס.

(אצלנו עדיין לא למדו מאז פרשת ילדי תימן, בה נחטפו לא מאות ילדים אלא אלפי ילדים).

 

משפחת הילדה הגיעה מהעיר לידס. בעיר זו לימדה דר' מרייטה היגס את תורתה המסבירה איך מזהים התעללות בילדים חסרי ישע ע"י בדיקות פיסיולוגיות. דר' היגס עמדה במרכזה של שערורית קליבלנד.

(אצלנו היגס מקבילה לחניתה צימרין מאל"י, דוקטורנטית שהדיפלומה שלה צריכה לשמש כנייר טואלט שנשטף לביוב)

 

תחילתה של הפרשה החלה עת שהוריה של הילדה גילו כתם של דם במכנסיה ולקחו אותה לבית החולים לבדיקה. הרופאים ביצעו בילדה 8 סוגים של בדיקות חודרניות, פולשניות וכואבות והסיקו כי הילדה עברה "התעללות".

 

השופט ציין כי בדיקות אלו גרמו נזק נפשי בל יתואר לילדה, וכי עובדים סוציאלים אטומים צריכים להקשיב לילדים.

(אצלנו השופטת רות בן חנוך לא הקשיבה לילדה שהתחננה לחזור לבית הוריה ושלחה אותה במקום זאת הישר למתקן כליאה בו היא שוהה כעת)

 

השופט אף גינה את הרופאים אשר ביצעו בדיקות רשלניות ומשפילות על מנת למצוא בכל מחיר "ראיות" סובייקטיביות רק כדי להרוס משפחה שלמה.

(שמעתם על שופט ישראלי שגינה רופאים על התעללות מינית בילדים כחלק מאקט הבדיקה? אני לא שמעתי)

 

אין ספק, לשופטים הישראלים יש הרבה מה ללמוד מן השופטים הבריטים. 

פנימיות משרד הרווחה כופות על נערים לקחת ריטאלין ללא אבחון פסיכיאטרי ומרשם רופא וזאת בניגוד לחוק

עדותו של בחור מתוך אתר הפורומים המשפטיים, אפריל 2008:

 

אם הבית סיפקה ריטלין ללא מרשם רופא

 

מספר חברים שלי שהיו בפנימייה מסוימת סיפרו לי שנתנו להם ריטלין בפנימייה, כולם ידעו אבל דבר אחד שכולם אומרים בוודאות זה שאף אחד מהם לא עבר מעולם אבחון, לא אצל נוירולוג ולא אצל פסיכיאטר.

אני יודע שהריטלין הוא סם מסוכן הנמצא בפקודת סמים מסוכנים ועל כן זה יכול אפילו להיחשב לתקיפת קטין.

אני שוב חוזר, אף אחד מהחברים מעולם לא עבר אבחון והם ציינו בפני שאם הבית הביאה להם את זה בפעם הראשונה כאשר הם ישבו בחדר האוכל של הפנימייה ואמרה להם: "אתם לומדים הרבה שעות, תיקחו את זה, זה ירכז אתכם".

אף אחד מהם לא ידע מה זה והם דיווחו לי על תופעות לוואי אכזריות ביותר. "זה כמו אקסטזי" הם אומרים.

לפנימייה הילדים מגיעים בצו בית משפט ונראה לי שהם היו רשומים כקטינים נזקקים או משהו כזה.

היום הם בוגרים, בני 24-26 והם בסדר אבל כולם השתמשו אחרי הריטלין בסמי רחוב כי לדבריהם הגוף כבר התמכר לשמוש בסמים.

 

מנהל הפנימיה חייב ילד לקחת ריטלין ללא שעבר אבחון פסיכיאטרי

 

אחד החברים שלי אפילו אמר לי שמנהל הפנימייה זימן אותו יום אחד ואמר לו שהוא מתחיל לקחת ריטלין. חבר שלי (בוודאות מוחלטת) לא עבר אבחון ולא ראה פסיכיאטר או נוירולוג או רופא מעולם בקשר לכך.

 

תופעות הלוואי שהוא מדווח עליהן בלתי נסבלות.

 

על אילו סעיפים ניתן לתבוע את צוות הפנימייה

 

השאלה שלי האם יש איזשהו סיכוי לתביעה אזרחית או לפחות הגשת תלונה במשטרה?

 

'ריטלין' זהו השם המסחרי ל'מתלפנידאט' החומר הפעיל בריטלין והנ"ל כן נמצא ב'פקודת הסמים המסוכנים'.

 

תופעות הלוואי לא צויינו בפני חבריי ובפני הוריהם. חבריי לא עברו אבחון.

חבריי לא היו במעקב רפואי במשך תקופת הצריכה של הריטלין.

כסם שנמצא ב'פקודת סמים מסוכנים' ניתן לייחס לכך את העבירות הבאות (כולן מחוק העונשין):

*סעיף 368ב – תקיפת קטין או חסר ישע

*סעיף 337 – הפרת חובה של אחראי

*סעיף 379 – תקיפה

 

ויש עוד עבירות בקשר לרופא שאני רק צריך למצוא, כי הן קיימות על בטוח.

 

אינספור תביעות בארה"ב עקב נזקים בגין שימוש בריטלין

 

אגב, אני יודע שכרגע בארצות הברית יש עשרות אלפי תביעות כנגד חברות התרופות ופסיכיאטרים על העלמת מידע באשר לתופעות הלוואי והנזקים שנגרמים כתוצאה משמוש בתרופות פסיכיאטריות.

 

באשר לפנימיה – יש לציין שזוהי פנימייה שנמצאת בדרום הארץ והמקום עצמו די מבודד ורחוק מאור הזרקורים מה שגם יכול לתת לאחראים שם את התחושה שלא קיימת עליהם עין בקורתית והם יכולים להעלים עין פה ושם. אני יודע שיש איזו פסיכיאטרית שעובדת עם הפנימייה אבל חבריי בהחלט לא מכירים אותה.

__________________________________________________________________________________

התוצר הסופי של מערכת החינוך אמור להיות ילדים מחונכים וילדים צריכים לבוא לבית ספר על מנת לרכוש השכלה ולא על מנת שיתייגו אותם כ"מופרעים", ישימו עליהם תווית פסיכיאטרית זו או אחרת וייתנו להם סמים פסיכיאטריים.

המוצר הסופי לא אמור להיות ילדים עבריינים, נרקומנים אשר בלבם חוסר כבוד ותחושת מרד מוחלטים כלפי מערכת החינוך.

 

יש כאן מסר חינוכי שבעצם אומר לילד: "אתה מופרע, יש לך בעיה במוח שלא תלויה בך, אתה לא יכול להשתנות ובלי סמים (כי הרי הריטלין הוא סם מרץ באותה קטגוריה עם קוקאין והרואין) אתה לא תוכל לנהל חיים נורמליים" וכך אותו נער ממשיך לסמים אחרים. זהו השער האמיתי לעולם הסמים.

 

מערכת החינוך מגדלת לנו כאן דור של ילדים זומבים ומסוממים והאלימות הגואה היא תוצר ישיר של התופעה.

פנימיות משרד הרווחה = חממות פשע וסמים

 

 

 

 

משרד הרווחה מתנגד להמלצות ועדת שניט – עוד מחדל בשרשרת מחדלים בעלי מסורת ארוכה של שחיתות עובדים סוציאלים

הבוקר נודע לנו כי משרד הרווחה ופקידות הסעד בראשותן של רונית צור וחנה סלוצקי מתנגדים להמלצות ועדת שניט, וזו ההוכחה הניצחת לכך שעובדי הרווחה מקבלים החלטות ופועלים עפ"י אינטרסים אישיים וכלכליים גרידא.

 

פקידי סעד יוצרים פרובוקציות על מנת ללבות סכסוכים בין בני זוג ולהגדיל בכך את תכולת העבודה שלהם.

 

בעוד שועדת שניט קבעה כיעד להפסיק את תופעת הניכור ההורי, ההתעללות בילדים ושימוש בהם כקלף מקח בסכסוכי גירושין, נודע לנו כי פקידות הסעד מנסות לטרפד את המלצות ועדת שניט משום שהן ניזונות כמו עלוקות מסכסוכי גירושין.

 

לפקידות הסעד יש אינטרס מובהק ומוכח להחריף את מהלך הסכסוך בין בני זוג, וזאת ע"י יצירת פרובוקציה מכוונת שתסלים את הסכסוך. מהלך זה נועד לגרום להן לכתוב בתסקירים כי "בשל סכסוך קשה בין ההורים, יש צורך להוציא את הילדים מחזקתם עד יעבור זעם ולהעבירם לבתי אומנה ופנימיות".

 

באופן זה, בנוסף לכך שפקידות הסעד גורמות להתעללות נפשית בילדים אשר מנותקים מהוריהם האוהבים, מאבדים את ילדותם, ומטולטלים כמו שק תפוחי אדמה בין גורמים זרים ומנוכרים, העובדות הסוציאליות הללו אף מבטיחות לעצמן ולעמיתיהן נתח נכבד מתקציב המדינה ומכספו של משלם המיסים.

פקידות הסעד נוגסות מתקציב המדינה בכך שהן מייצרות:

 

-         פרנסה ופרמיות לפקידי הסעד.

-         פרנסה לצוותי הפנימיות ולקבלני משנה של המוסדות הללו.

-         פרנסה למאבחני מסוגלות הורית, שרלטנים למיניהם.

-         פרנסה לפסיכולוגים שמאבחנים ילדים ומטפלים "רגשיים" למיניהם, עוד שרלטנים למיניהם.

-         פרנסה לפסיכיאטרים של ילדים.

-         פרנסה ליצרני התרופות הפסיכיאטריות.

-         פרנסה לצוותי בתי החולים הפסיכיאטרים לילדים.

-         פרנסה לבתי האומנה, מנחות האומנה ומימון לעמותות העוסקות באומנה.

-         פרנסה למכון להתפתחות הילד בקופות החולים.

-         פרנסה לעובדי מרכזי החירום בראשותה של חניתה צימרין המזעזעת.

 

תקציב הרווחה במדינת ישראל נחשב לתקציב אדיר

ביחס לתל"ג ובהשוואה למדינות מערביות אחרות.

תקציב זה, במקום שיופנה לשיקום ילדים ומשפחות ועזרה כספית למשפחות דלות אמצעים, מוזרם בפועל למשכורתם של מאות אלפי עובדי "רווחה" עלק, שונים ומשונים, רובם עלוקות מוצצות כספי מדינה ודם של משפחות המכונים עובדים סוציאליים.

 

 

 

גדר התיל של מוסד בית אפל. מזכיר לכם משהו מן העבר?

תגובות למאמרה של אסתר הרצוג: מדוע הוצפנו לאחרונה בסיפורי התעללות על ילדים

למאמר של אסתר הרצוג

 

 18.  התעללות?  

   

מאמר חשוב – תודה לד"ר הרצוג! על בשרם של הורי מטופלי למדתי כיצד פקידי הסעד/ משטרה יכולים להפוך אם תמימה ל"מתעללת". ההוצאות המשפטיות להוכחת חפותה של האם מושתות עליה ובסופו של דבר על רווחת ילדיה. את הטראומה שעוברים הילדים בעת שהותה של אמם במעצר לא ירפא הזיכוי.

 

 רופא ילדים

 

28.  עובדי שירותי הרווחה – גולם שניזון מן החלשים  

     

 כמו שהיום אנו מזדעזעים מעקרון הלינה המשותפת בקיבוצים, בעתיד נזדעזע מכך שאלפי ילדים נקרעו מהוריהם על ידי המדינה. יש כל כך הרבה דרגות חופש של טיפול לפני קריעת הילדים מן ההורים – אבל "בית ספרינו" לא ערוך לכך.

 

מי הם עובדי הרווחה ש"משחקים" את אלוהים? כמה פסיכומטרי צריך בשביל להתקבל לעבודה סוציאלית? (מהנמוכים שבדרישות). מישהו עושה להם מבחן אישיות בטרם נותנים להם את הסמכות לקחת ילדים רכים מהוריהם.

 

ישנם מקרים קיצוניים שמצדיקים הרחקה – אבל לא באלפים.

 

מה שמדאיג ששופטים מאשרים כל זאת.

 

38.  לעו"ס יש אינטרס מובהק להוציא ילדים  

       

כעו"ד וכעובד נוער בחצי משרה כבר שנים רבות יצא לי לא אחת להיות נוכח בתיאור המזעזע של הכותבת …איך חוברות להם כמה עובדות סוציאליות בראשות פקידת סעד נ' אמא מסכנה חסרת סיכוי ועומדות נגדה ומתעללות בה ומציבות לה תנאים משפילים וכל זה בתמורה ל"חסדיהם" שלא יבקשו מבית משפט להוציא את הילד.

 

ולצערנו שופט שאין לו חשק ו/או יכולת לבדוק את טענותיהם סומך בעניים עצומות על כל חבורת העו"ס וכך מנקה את מצפונו "שהרי אין להם אינטרסים" .

 

אין פיקוח על העו"ס ,   יש לחקור את העניין

 

83.  ולגבי ילדי פנימיות…. מניסיון כמורה  

    

 בפנימייה הילד אומנם מוגן מהורים מכים, אך הפנימייה אינה מעניקה כ ל ו ם לילד מלבד מזון ומיטה. הילד נמצא בכאוס רגשי, למרות הצוות המקצועי – אין מענה רציני, מלבד תרופות !!!

*

בפנימייה לילד יש סיכוי להיאנס על ידי ילדים אחרים, להידרדר לסמים, להיות מוקף בילדים קשים עם חוויות כואבות, לחיות ללא גבולות ובמחיצת מבוגרים שבאים ויוצאים מחייו ללא בסיס יציב.

*

אז למה לא לשקם את המשפחה ? למה לא לצמוח רגשית במקום לתת לידי להתבוסס בחוויות הקשות שלו כל החיים ללא מענה או פתרון ?

*

למה ?

 

 צפונית

 

92.  פקידי הסעד חוטפים ילדים מהוריהם בכדי לקדם את עצמם!  

     

שלחתי שאלה לדובר משרד הרווחה נחום עידו ושאלתי אותו נגד כמה מההורים שנלקחו מהם ילדיהם הוגשו כתבי אישום. תשובתו הייתה שלרוב זה לא מגיע לכדי אישום פלילי. כלומר לרוב אין די ראיות בכדי להגיש כתב אישום נגד ההורים קל וחומר להרשיעם. אם כן במדינה ישראל לא צריכים ראיות של ממש בכדי לקחת ילדים מהוריהם!!!

אם נוסיף לכך את סכומי ההעתק שמקבלים כל הארגונים ש"דואגים" לנוער בסיכון נקבל את ההסבר לתופעה הבלתי נתפסת של הוצאת אלפי ילדים מבתיהם ללא כל סיבה!

 

לפקידי הסעד סיבות רבות להוציא ילדים מביתם. טובת הילד היא הדבר האחרון שעומד מול עיניהם.

לעיתים מדובר במשפחות נורמטיביות לחלוטין. פקידי הסעד נטפלים בעיקר אל משפחות בעלות מצוקה כלכלית אך לא רק. לעיתים קרובות מעלילים עלילות חסרות שחר בכדי להצדיק את הוצאת הילדים מהבית. מערכת הרווחה מעודדת אותם ומקדמת פקידים שהוציאו "הרבה צווים". גם עובדים סוציאליים שרוצים להתקדם במערכת הרווחה נותנים יד בהמצאת עלילות שונות ומשונות בכדי להצדיק הוצאת הילדים מביתם. השופטים נוטים להאמין לפקידי הסעד ולעובדים הסוציאלים ולא להורים, וכך ניתנת החותמת להוצאת הילד מביתו גם כשאין לכך כל סיבה. הארגונים לטיפול ב"ילדים בסיכון" או חוסים בכלל, מקבלים סכומי עתק בעבור כל ילד שמטופל אצלם.

 

 יודע מנסיון אישי

 

101.  השררה משחיתה, שררה מוחלטת משחיתה באופן מוחלט  

     

 כאשר ילד עובר התעללות בביתו – יש להוציאו מביתו. נקודה.

 

א ו ל ם …

במערכת הקיימת במדינת ישראל – העובדים הסוציאליים מהווים את הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, והרשות השופטת גם יחד.

 

המחוקקת – כל עו"ס מחליט מהי התעללות, לטעמו.

השופטת – כל עו"ס מחליט אם במקרה דנן התעללו בילד. שופטי ביה"מ רק לעיתים נדירות ילכו נגד קביעה זו.

המבצעת – הם אלה שיוציאו את הילד מביתו, ויעבירו אותו לגורם אחר.

 

לפני שבכלל ישקלו להוסיף עובדים סוציאליים על הקיימים – יש לדאוג להפרדת רשויות בתחום, כדי לנסות ולמנוע עוול מהורים ונזק לילדים.

 

 דניאל פפר ,   מודיעין

 

112.  אם לא הייתי לומדת תקשורת  

     

 לא הייתי מבינה על מה את מדברת.

את כ"כ צודקת.

הוצאת לי את המילים מהפה.

 

בואי נראה מה יהיה הדבר הבא.

 

 סטודנטית לתקשורת ,   תל אביב

 

135.  פקידי הסעד הם נזק להרבה ילדים ומשפחות  

     

פקידי הסעד גורמים אין סוף נזקים לילדים ומשפחות. הם פשוט מתעללים במשפחות. ונהנים בבתי משפט מכוח להזיק. היה יותר טוב לילדי ישראל ומשפחותיהם בלי פקידי סעד ואני כותבת את דברי לאור ניסיון מר שהיה לי עם פקידי סעד. אני הצלחתי להציל את עצמי ומשפחתי מידיהם בזכות כספי והשכלתי . אך אוי לעניים הנופלים לידיהם.

 

רות סגלוביץ' ,   קרית מוצקין

ruth_s1@netvision.net.il 

 

137.  ה"משרה עובדת סוציאלית" מזמן משרתת אינטרס

     

 מבלי להיכנס להאם הגברת הרצוג צודקת או לא , בתור עו"ס במשך שנתיים ליפני 15 שנה והיום בתחום העסקים אני חייב להתוודות שמההיכרות שלי עם המערכת בתקופתי לפחות לא נתקלתי בעו"ס אחד/ת אשר באו לתפקיד במטרה באמת לעזור כפי שהמטופלים מצפים.

לצערנו המערכת הממשלתית רווחתית רקובה לחלוטין יש ללמוד מהמערכת החרדית אשר יכולה לתת דוגמא למופת מה זה אומר לתמוך

 

 חיים ,  עו"ס לשעבר, מרכז

 

140.  לא מזמן פרסמתי תגובה בynet, וסיפרתי  

     

 שבתור ילדה קטנה , נשארתי לבד בבית כי שני הוריי עבדו.

היינו עולים חדשים, ללא כסף, וזו הייתה הברירה היחידה. הוריי הם אנשים נפלאים ומשכילים, גדלתי ללא בעיות מיוחדות, אני בעלת תואר ראשון בהנדסה מהטכניון עם הרבה חברים.

אחת התגובות שקיבלתי בחזרה הייתה מעובדת סוציאלית שכתבה שאילו היא הייתה שומעת על כך שנשארתי לבד בבית היתה מוציאה אותי מרשות הוריי, רק המחשבה על כך עוררה בי כאב עז. המחשבה שעובדת סוציאלית טיפשה אחת הייתה יכולה להרוס לי את החיים.

ואכן שמעתי על עובדות סוציאליות שהוציאו ילדים מבתי עולים ללא סיבה. עובדות סוציאליות הן בדרך כלל נשים ממעמד בינוני, שלא הצליחו להתקבל לפקולטות אחרות. מצטערת, זאת האמת. דווקא נשים כמוני שלא היה להם כסף , הלכו ללמוד הנדסה ולא מקצוע בו מוציאים ילדים מביתם והורסים משפחות, ודווקא את מקרה בו יש התעללות חמורה לא תופסים בזמן

 

 אנה

 

169.  ל-164 את תמימה או מיתממת?  

     

 כתבת: "לפקידי סעד לא כדאי מבחינת השקעת משאבים לפנות להליך של הוצאה מהבית……כל הצעה ל…הוצאה מהבית חייבת ועדת החלטה … "

במציאות ועדת החלטה צורכת פחות משעת עבודה כפול מספר המשתתפים בה, על כל ילד אשר גורלו נחרץ בה.

כתבת: " יש פנייה לבית המשפט ורק שופט יכול להחליט על צו הוצאה ממשמורת ….. פקיד הסעד בבקשתו נדרש להוכיח כי נעשו כל המאמצים בקהילה לטפל בילד"

במציאות השופטים חסרים אמצעים אוביקטיביים לבקר את מהימנות דו"ח העו"ס ולכן השופטים הם כחותמת גומי.

 

חי בשטח  

 

198.  כסטודנטית לעו"ס אני אומרת מבפנים, לצערי, יש משהו בדבריה!    

נכחתי במסגרת לימודי בוועדת החלטה ויצאתי משם בוכה.

כמעט 10 עובדות נגד אמא אחת דווקא אישה אינטליגנטית ונחמדה שעולות עליה ומנסות להוכיח לה כמה היא אמא רעה .הן ממש צעקו עליה בצורה מתנשאת ואכזרית. והיא בכתה ואמרה שהיא משתדלת.. וכלום לא עזר . היום כל הילדים שלה בפנימיות. בטוחה שיכלו לסייע בפתרון מתאים יותר לילדים. יכלו לעזור לה להסתדר איתם בבית! הילדים האלה לא עברו התעללות היא פשוט התקשתה לסדר אותם. והיה בלגן והם לא קמו בזמן לבית הספר חשוב לציין שהם כולם רצו להישאר בבית!…אני מאוכזבת מאד. כמעט שאינני בטוחה אם אוכל לעבוד במערכת דורסנית כזאת.

כמובן, שלא כל העובדים הסוציאלים כאלה. אבל עצם זה שמתאפשר לאלה לעבוד הוא בושה ואפילו פשע .

 

 

יערה ,   מרכז  

מדוע הוצפנו לאחרונה בסיפורי התעללות בילדים?

חשיפת התעללויות של הורים בזו אחר זו משרתת אינטרס של פקידי הסעד, שמעוניינים בתוספת

תקנים. אך מדיניותם של אותם פקידים לרוב כלל לא מועילה.

 

 

 

אסתר הרצוג:  21.04.08, YNET

 

העובדים הסוציאליים מאיימים בשביתה. הם מוחים על העדר תקנים, בעיקר לטיפול בילדים בסיכון, ולדבריהם חסרים כאלף פקידי סעד. בין השאר הם איימו כי לא יטפלו בילדים בסיכון ולא יקיימו ועדות החלטה שקובעות את תוכנית הטיפול בילדים.

 

לאחר מספר שבועות בהם הוצף הציבור בסיפורי התעללות של הורים בילדיהם, רבים השתכנעו שילדים רבים מאוד מצויים בסכנה קיומית בבתיהם, וכי יש לתמוך בתביעת העובדים הסוציאליים להוסיף תקנים, על מנת שיוכלו לעמוד במשימה הנעלה של הצלת הילדים.

 

אך אני סבורה שאין להוסיף תקנים לעובדים סוציאלים. ייתכן שאף עדיף לילדים, לפחות במציאות הקיימת של טיפול ב"ילדים בסיכון", לולא "טיפלה" בהם מערכת הסעד.

 

יש אמנם מקרים חריגים של אלימות קשה של הורים, אך הצגתם כ"תופעה" היא מניפולציה לא מקרית. האינטנסיביות של פרסומי האימים על ההתעללות בילדים העלתה תמיהות: כיצד, בבת אחת, "התגלו" מקרים רבים של אכזריות הורים? האם ביתם של ילדים אינו עוד מבצרם והאם הורים מועדים למעשי אכזריות כלפי ילדיהם? כיצד מתגלים סיפורים רבים על אכזריות כלפי ילדים בבתיהם אך אין כל דיווח על התעללות בהם במוסדות?

 

ככל שהתרבו הפרסומים, הם לבשו יותר ויותר צורת קמפיין של דמוניזציה נגד הורים בישראל (ובתוך כך גם של החברה החרדית). בשולי העיתונים דווח על כמה מקרים שבהם החשדות להתעללות התבררו כחסרי יסוד, אך ההכחשה לא זכתה לגודל ולדרמטיות של פרסום החשדות.

 

התמונה החלה להתבהר כאשר בעקבות סדרת הפרסומים המחרידים הופיעה ידיעה על כך שהכנסת אישרה פתיחת שבעה מקלטים "לקטינים נפגעי עבירות מין ואלימות", בתקציב של שבעה מיליון שקלים. הייתכן שמדובר בשיטה של יצירת פאניקה ציבורית להשגת תקציבים, תקנים והכרה בשליטה פרופסיונלית?

 

הסוציולוג האמריקני ג'וזף גוספילד, תאר בעבודתו מראשית שנות ה-80 על נהגים שיכורים, איך מושגת הכרה ציבורית בקיומה של "בעיה חברתית קשה במיוחד", בעזרת סטטיסטיקות מבהילות וסיפורים קורעי לב, במטרה להשיג מימון ציבורי להקמת ארגוני טיפול כאלה ואחרים.

 

המניפולציה מאחורי הפרסומים מתבררת עוד יותר עם קריאת מכתב הוקרה של דוד גולן, דובר איגוד העובדים הסוציאליים, לנחום עידו, דובר משרד הרווחה. עידו כתב מכתב עידוד לפקידי הסעד בעקבות כתבתה של מרב בטיטו שחשפה את המדיניות הדורסנית של משרד הרווחה בסוגיית הוצאת ילדים מבתיהם למוסדות.

 

כך מציע גולן במכתבו לעידו להגיב על הפרסום הקשה: "האיגוד מציע להציף מקרים קשים של התעללות והזנחה מצד הורים. אנו מאמינים שעל ידי 'הצפה' כזאת נוכל להעלות את חשיבות תפקידם של פקידי הסעד לחוק הנוער, בהגנה ובשמירת שלומם וביטחונם של אותם קטינים".

 

אכן נראה שהשיטה מוכיחה עצמה. ההצפה "הבהירה" את חיוניותם של פקידי הסעד להצלת "אותם קטינים", קורבנות הוריהם האכזריים.

 

כמי שפעילה לצד הורים במאבקים נגד הוצאת ילדיהם למוסדות, נוכחתי פעם אחר פעם עד כמה חסרי יסוד היו הטענות נגדם בגין "הזנחה", "התעללות" וכיוב'. למשל, במקרה אחד, הואשמה אם בהכאת בנה בקולר של כלב, כשמדובר היה בכלב קטן שלא היה לו קולר.

 

בשבתי בכמה ועדות החלטה שבהן דנו בגורל הילדים שפקידות הסעד הרחיקו מהוריהם, השתתפו שמונה פקידי סעד ויותר, בתפקידים ובדרגות שונות. היו אלה מפגשים טראומטיים, שבהם פקידי הסעד הופיעו כקבוצה עויינת ומאיימת מול הורה חסר אונים וחסר סיכוי. נוכחתי אז לדעת שהנוכחות המאסיבית של פקידי סעד נחוצה לפקיד המקומי לשם גיבוי הממונים להחלטות פוגעניות בפני בית המשפט, ולא "לטובת הקטין".

 

בהרחקת ילדים ממשפחותיהם ומסביבתם החברתית, הופכים פקידי הסעד בפועל את הילד לחפץ של המדינה, שאותו היא מספקת לבעלי המוסדות (המופרטים, כידוע), לטובת רווחיהם, בתמורה לריבוי משרות לעובדים סוציאלים.

 

מדובר, אם כן, בקמפיין מוצלח להפליא: הוא גם מבסס הכרה ציבורית בחיוניות ביורוקרטיַת הסעד, גם משיג לה תקציבים ותקנים וגם מטשטש את נזקי הכתבות החושפות את הכוח להרע.

 

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים

 

מתייחסים לילדים כמו אל חיות – עדות נוספת של מאושפזת לשעבר בבית החולים הפסיכיאטרי לילדים בנס ציונה

ברונהילדה,    15/07/07 08:36 

 

טופלתי במחלקת ילדים ואושפזתי בנוער, כן, האיום הוא מחלקה סגורה או בידוד, הצוות, שאינו מתאים בשום צורה לטפל במצבים כל כך עדינים מתייחס למטופלים כאל חיות. הדבר היחיד שמוגן ב"מחלקה המוגנת" (משמע הסגורה) זו תחנת האחיות, יושבים שם כל היום בדלת נעולה, בולסים, רואים אותך דופק על השמשה ורק מסתכלים עליך בבוז וממשיכים בעיסוקיהם.

 

כן, יש צוות גדול שמטפל בכמות כל כך קטנה של ילדים, הם עובדים במשמרות. בית חולים שמנוהל ע'י צוות בריוני, אטום וחסר רגישות.

הרופאים אוהבים לתת תרופות, המטופלים בולעים אותן בלית ברירה. (במרפאה הפסיכיאטרית בקפלן מתעקשים קודם לעבוד בלי תרופות).

 

חוץ מזה שבנס ציונה המחלקה מלוכלכת, המזרונים מלאים בכינים מכל הסוגים, פרטיות היא דבר שאינו קיים.

 

יש דרך לטפל בילדים הללו, שנמצאים במצב כל כך עדין, יש אנשים מסוימים שמתאימים לכך אבל בנס ציונה לא קיימים הרבה כאלה.

מזל שיש את הצוות החינוכי כי זו החיבה והאמפטיה היחידה שהילדים האלה מקבלים, בית הספר שבמוסד הוא המפלט היחיד שלהם מקירות המחלקה האפלה הזו.

 

צריך להיעשות שינוי דרסטי במקום הזה. במקום לעזור לילדים האלה הם פותחים פצע גדול יותר שעם הזמן רק יזדהם עוד ועוד בזיכרונות הילדות האלה מן המחלקה.

 

אנשים שנשארתי איתם בקשר אחרי ששוחררו עדיין סבלו מאותן הבעיות שנכנסו איתן למחלקה. אותם דכאונות, אותן חרדות, אותם התקפים. המקום לא עזר, הוא רק החמיר את המצב.

אני חולמת לפעמים שאני מאושפזת ומתעוררת מבועתת.

 

חפרתי אבל יש עוד כל כך הרבה להגיד ולספר על המקום הנורא הזה.

עוד מקרה של ילדים שמטולטלים מאומנה/פנימיה/אומנה/פנימיה. האם לא הגיעה העת שמשרד הרווחה יחשוף בפני הציבור את הנזק הנפשי הנגרם על ידו לילדים שמטולטלים ממקום למקום כמו שק תפוחי אדמה?

20/04/2008 1:16  בדויה

החלטה סופית

בצער וקושי רב,לאחר 11 חודשים שהילדים אצלנו ללא כל תשלום,החלטתי שלהיות משפחת אומנה זה קשה,ואני לא מסוגלת לגדל את 2 הילדים למרות הרצון הטוב שהיה לי בתחילת הדרך, יש לציין שעברנו את כל מבחני האומנה,והחרטה הגיעה דווקא עם קבלת התשובות החיוביות להיותנו משפחת אומנה, רציתי לומר שאני מאוד מעריכה את כולכם,את העשייה הענקית למען כל הילדים,ואכן,לא כל אדם זוכה לכך, כרגע אני מאוד מוטרדת,לאן ייקחו אותם? האם יהיה להם טוב יותר בפנימיה? מצד אחד אני שלמה עם ההחלטה למען משפחתי,כי זה לא עבד כלכך טוב מסיבות שונות,ומצד שני אני רוצה לקבור את עצמי באדמה מהכשלון שלי בלבד,

 

עוד על טלטולים של ילדים בידי משרד הרווחה

מדוע קשה לתבוע פסיכולוגים ועובדים סוציאלים קליניים על רשלנות רפואית

טיפולים פסיכולוגים בכפיה על ילדים

 

לעיתים מופנים ילדים, לכאורה עם בעיות התנהגותיות להדרכה הורית וטיפול רגשי במכון להתפתחות הילד.

 

מי שמפנה את ההורים הללו הם בד"כ גננת שאינה יודעת להתמודד עם ילדים שלא סרים למרותה ואין לה סבלנות להיות קשובה לצרכיהם, ואז היא מטילה את הכשל המקצועי שלה בהורים כדי להסיר מעצמה אחריות לתפקוד הרשלני שלה בגן. זאת אף לנוכח העובדה כי מרבית הגננות אינן מכירות כלל את מהות הטיפולים הניתנים במכון להתפתחות הילד ולמרות זאת ממשיכות להמליץ…

 

אם ההורים אינם משתפים פעולה הגננת או המורה לעיתים מדווחות למשרד הרווחה על מנת להכניס את פקידת הסעד לתמונה ואז זו כופה על ההורים לבצע את הטיפול תוך ניצול פרצות בחוק הנוער וסחיטה ואיומים כי אם לא יבצעו את הטיפול הם ינותקו מילדיהם לעיתים באופן מיידי, תוך העברתם למרכז חירום.

 

במקרים כאלו, כמו גם בסכסוכי גירושין ישנן אף פקידות סעד שמרחיקות לכת ומעבירות את הילד באופן מיידי למרכז חירום תוך גרימת טראומה נפשית קשה לילד.

 

באחד המקרים שתועדו אצלנו איימה פקידת סעד על הורה שאם לא יחתום על מסמכי העברה למרכז חירום היא תדאג לכך שהפסיכיאטר המחוזי יאבחן אותו כחולה נפש וכך לעולם לא יראה את ילדיו.

 

מנגנון ההסתרה של המטפלים הרגשיים

 

בניגוד לרופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים קליניים תמיד מסתירים מן ההורים את משמעות הטיפול הרגשי. הם נמנעים מלתת הסבר על מהותו של הטיפול ואיך הוא יכול לתרום לתהליך. הורים שמבקשים הסבר מקבלים תשובות מתחמקות, כך שבמקום שהמטפל יספק תשובה עניינית הוא מסיט את הנושא, מעביר את המיקוד להורה וגורם לו לזוז מן השאלה הכול כך חשובה הזו ולהתמקד בסוגיות משניות אחרות.

 

במהלך הטיפולים הם מקלידים את "ממצאיהם" במחשב ולעולם לא חושפים אותם בפני ההורים, וזאת על מנת ליצור מידור, חיסיון והגנה על עצמם מפני תביעות משפטיות. זאת, שוב בניגוד לרופאים המחויבים לגלות לפציינט את כל הממצאים אליהם הגיעו.

 

אז מדוע קשה לתבוע מטפלים רגשיים על רשלנות מקצועית

 

בבסיס התירוץ לכפיית הטיפולים הפסיכולוגים בילדים עומדת הטענה כי:

"אם לא מטפלים בשורש הבעיה כבר מגיל צעיר, היא רק תחריף…"

 

על בסיס איזה חוק מדעי הם קובעים כי אכן קיימת בעיה? ואם קיימת כזו, האם קיים טיפול הולם בעל תיקוף מדעי או שמא מדובר בטיפול שהוא לעג לרש (תרתי משמע).

 

תירוץ חסר שחר זה של אנשי מדעי החברה נותן להם לגיטימציה (מגובה ע"י חוק הנוער) לבצע טיפולים רגשיים בילדים, טיפולים שהם עקרים ומסורסים מכל הוכחה מדעית בשם מנטרה הומניסטית לכאורה אשר אינה ניתנת למדידה וכימות. הפאן ה"הומאניסטי" היחיד בתעשיית טיפולים זו הוא הגדלת יכולת ההשתכרות של "מטפלים" אלו ממדעי השרלטנות ודווקא פאן זה כן ניתן לכימות: המון כסף מתגלגל בתעשייה הזו שלא לצורך.

שעת "טיפול" פרטי שכזה מתחילה בכ-250 ₪. בטיפול כזה אין למעשה עלויות, אין עלות חומרי גלם וגרוע מכך אין עלות של אחריות.

 

האם שמעתם על פסיכולוג או עובד סוציאלי מטפל שנתבע על רשלנות מקצועית?

אני לא שמעתי, וזאת משום שדינאמיקת העבודה שלהם מבוססת על כך שאם אין תוקף מדעי לטיפולים אז לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף קשה לתבוע אותם על רשלנות מקצועית.

אם היתה תקפות מדעית אז ניתן היה להוכיח רשלנות מקצועית ע"י הבאת ראיות לכך שהמטפל לא פעל עפ"י הנחיות מדויקות של הטיפול ובכך התרשל בתפקידו.

 

מאחר ואין ביסוס מדעי לטיפולים, לכן גם אין הנחיות מדויקות איך ליישם אותם, ולכן קשה להוכיח רשלנות, ובמילים אחרות הכל פרוץ.

 

טיפול בו לא ניתן להגדיר מדדים להצלחה ולכן אף לא ניתן לבצע בו בקרה ופיקוח על אופן תפקודו של המטפל הוא טיפול לא ישים ולכן יש לבטלו.

 

בית הדין המשמעתי

 

הקובלנה הינה הליך משפטי לכל דבר ועניין. ועדת המשמעת של משרד הבריאות יכולה להמליץ להתלות את רישיונו של איש הצוות הרפואי (להקפיאו לפרק זמן קצוב), לשלול אותו לצמיתות, לנזוף בו או להעיר לו. 

 

בשנת ‎2000 למשל נדונו בדין משמעתי 40 קובלנות.

 

עניינן התנהל נגד תשעה-עשר רופאים, תשעה רופאי שיניים, שני טכנאי שיניים, רוקח אחד, ארבעה פסיכולוגים וחמש אחיות. ההליכים המשמעתיים בעניינם של עשרה רופאים הסתיימו. רופא אחד, שנתן מרשמים שלא עפ"י החוק, נידון לשישה חודשי התליית רישיון. רופא אחר, שקיבל כספים במרמה, נידון גם הוא לשישה חודשי התליית רישיון.

 

חמישה רופאים, שהואשמו בעבירות מין, נידונו לחודש התליית רישיון ועד שלילתו לצמיתות, בהתאמה. שלושה רופאים נידונו על רשלנות מקצועית, ונפסקו להם חודש התליית רישיון עד שנת התלייה, בהתאמה. נגד שלושה רופאי שיניים הסתיימו ההליכים המשמעתיים – רישיונו של רופא שיניים שנידון על עבירות מין, נשלל לצמיתות. לשני רופאי שיניים, שעניינם נדון על רשלנות רפואית, הותלה רישיונם מחודשיים עד שלושה חודשים, בהתאמה. שני רוקחים, שעניינם נדון בגין רשלנות רפואית נידונו לשלושה חודשי התליית רישיון ועד שישה חודשים, בהתאמה. לשתי אחיות שנידונו בגין רשלנות מקצועית, נפסקו חודשים התליית רישיון, ולאחות נוספת, שנידונה בגין שימוש עצמי בסמים מסוכנים נפסקו בדין המשמעתי שישה חודשי התליית רישיון. 

 

שימו לב כי אף אחד מארבעת הפסיכולוגים לא הורשע.

פנימית רננים של ד.י. ש בע"מ של משרד הרווחה חוייבה בנזיקין על גרימת מוות ברשלנות של ילד שהיה באחריותה

איריס פרחי NFC

למאמר המלא

 

בית משפט השלום בתל אביב חייב פנימייה, מתנ"ס ומציל לשלם פיצוי למשפחתו של ילד בן 11 שטבע בבריכה במהלך בילוי בקייטנה  "ניתן היה להציל את הילד"

 

"לו ניר היה נמשה מהמים במהלך חמש הדקות הראשונות, לאחר הטביעה, ניתן היה להציל אותו". כך כתבה שופטת בית משפט השלום בתל אביב רות רונן, בפסק דין קורע לב שניתן בשבוע שעבר. השופטת רונן, חייבה את חברת ד.י. ש בע"מ (הפנימייה - נתבעת 1), את החברה הכלכלית של המועצה המקומית פרדס חנה (המתנ"ס – נתבעת 4) ואת נתנאל שוורץ מציל בבריכת המתנ"ס (נתבע 5) לשלם למשפחתו של ילד בן 11 שטבע בבריכת המתנ"ס, בגלל רשלנות לשמה, סך של 1,358,717 שקל. נתבעים 4 ו-5 ישאו ב-65% מהסכום ונתבעת 1 ב-35%.

 

בפסק דין שהתפרש על 21 עמודים, מתחה השופטת רונן ביקורת נוקבת על התנהלות הפנימייה, המתנ"ס והמציל וקבעה שבהתרשלותם הביאו למותו של ילד.

 

השופטת קבעה שהפנימייה הפרה את חובתה לקיים שיטת השגחה הולמת ולוודא קיומה של שיטת השגחה הולמת מקבילה על-ידי המצילים בבריכה. "בענייננו, ילדי הפנימייה היו ילדים בעייתיים, עם בעיות התנהגות, היפר אקטיביות, ובעיקר קשב וריכוז. לאור זאת, ולאור אופי הפעילות מחוץ לכותלי הפנימייה, בבריכת השחייה, פעילות שכרוך בה גורם משמעותי של סיכון, נגזרת חובת הזהירות המוטלת על המדריכים".

 

השופטת פסקה שבפועל ההשגחה על ילדי הפנימייה לא היתה מספקת. "ניר שהה במים במצב של מצוקה וטביעה לפחות 5 דקות לפני שהמציל הוציא אותו מהמים. בדקות אלה, הוא לא הוציא את ראשו מהמים. לו היה מדריך שהיה משגיח עליו במשך פרק הזמן הזה, הוא היה יכול לראות שקיימת בעיה ולהציל את ניר. אולם, במשך חמש דקות תמימות לפחות – איש לא ראה את ניר. מכאן, שלא הייתה השגחה נאותה של אנשי הצוות – בין אם משום שלא ננקטה שיטת השגחה ברורה ומסודרת, ובן משום ששיטת ההשגחה לא יושמה בפועל".

לפסק הדין

מהימנותם של ילדים כעדים בחקירות

מהימנות זיכרונם של ילדים קטנים היא סוגיה מכרעת בעת בדיקת האשמות בדבר התעללות מינית בילדים האם העדים הצעירים נזכרים באירועים שבאמת קרו להם או שמא ,הם נזכרים באירועים שסיפרו להם עליהם? על הרגישות הנדרשת בחקירת ילדים עדים .

 

משטרת ישראל, רס"ר גנדי קפלן (פסיכולוג)

 

באוגוסט ‎1983 התלוננה ג'ודי ג'ונסון במשטרת העיר מנהטן ביץ' בקליפורניה, כי בנה הותקף מינית בידי ריימונד באקי, שעזר בניהול גן ילדים, שבו למד בנה. היא האשימה את באקי בביצוע מעשי סדום בבנה, בעודו תוחב את ראש הילד לאסלה, והכריחו לרכוב עירום על סוס. בשנת ‎1985 אובחנה ג'ונסון כבעלת סכיזופרניה פרנואידית חריפה. בשנת ‎1986 מתה ממחלת כבד הקשורה לאלכוהול, אך לא לפני שנקראה להעיד כעדת התביעה הראשונה בשימוע ראשוני, שנערך לריימונד באקי בשנת ‎1984. בעת מותה לא היו התובעים זקוקים לה עוד. ‎369 מתוך ‎400 ילדי הגן, שלמדו באותה תקופה, החלו לספר סיפורים מלאי דמיון ומזרי אימה על שורה של התעללויות מיניות מצד בני-אדם המועסקים בגן הילדים, לרבות מישוש איברי המין, קיום מין אורלי, אונס, מעשי סדום וצילומים בעירום. התקבלו גם דיווחים על טקסי פולחן השטן והשחתת בעלי-חיים, שכולם נערכו בעת הימצאותם של הילדים בשטח הגן.

 

במשפט חסר התקדים, שבו עמדו חמשת העובדים, ריימונד באקי ואמו, שנמשך שנתיים וחצי, זיכה חבר המושבעים את גברת באקי מכל סעיפי האישום, ולא הצליח להרשיע את ריימונד באקי אפילו בסעיף אחד. למרות זאת, שוחרר באקי רק לאחר משפט חוזר, לאחר שעשה חמש שנים בכלא. מושבעים רבים אמרו, שמהימנותם של הילדים מפוקפקת בעיניהם, מאחר שהמראיינים הובילו אותם במתן עדותם.

  

במקרה אחר, מייקלס, צעירה שהועסקה בפעוטון, הואשמה באונס ילדים ובתקיפתם בסכינים, במזלגות, בכף עץ ובקוביות לגו, בליקוק חמאת בוטנים מאיברי המין שלהם, בנגינה על פסנתר בעירום ובהכרחת ילדים לשתות את השתן שלה. כל זאת במסגרת שעות פעילות של הפעוטון, ובלי שאיש מעמיתיה לעבודה יבחין בכך. אף שפדופיליה היא תופעה נדירה ביותר בקרב נשים, הורשעה מייקלס בשנת ‎1988 ונשפטה ל‎47- שנות מאסר. זאת,למרות העובדה, שהאשמות היו מוזרות ביותר, ולא התקבלה כל עדות מסייעת מעובדים אחרים בגן. הרשעתה בוטלה, בסופו של דבר, בערעור שהוגש ב‎1993-, עקב תהיות בדבר הדרך שבה גבו ה"מומחים" את העדויות מהילדים עצמם, ובמיוחד עקב החשש, כי הציגו לילדים שאלות מנחות, ועודדו דיווחים על התעללות בדרכים נוספות.

 

מקרים אלה העלו על הפרק את הסוגיה בדבר עדותם של ילדים קטנים. האם העדים הצעירים נזכרים באירועים שבאמת קרו להם, או שמא זכרו אירועים שסיפרו להם עליהם. שאלה מובילה אחת, בדרך-כלל, אין בה די כדי לשנות את זכרונו של הילד הקטן. ואולם, שאלות מובילות, שנשאלות שוב ושוב, יכולות בהחלט להשפיע, במיוחד כאשר התחקור נעשה זמן רב לאחר האירוע. מאחר שילדים פתוחים מאוד להשפעת אחרים, ולא תמיד מסוגלים להבחין בין עובדות לבדיות, הדיוק של עדותם הוא סוגיה מכרעת. כדי לבדוק האשמות של התעללות מינית בילדים קטנים, משתמשים לעתים קרובות, בעת עריכת ראיונות עם ילדים, בבובות בעלות מבנה אנטומי מדויק לזה של בני – אדם. המחקרים האמפיריים המעטים, שבדקו את השימוש בבובות אלו מראים, כי ילדים קטנים, הנחקרים בעזרת בובה אנטומית, עלולים לטעון, כי נגעו בהם במקומות שלא נגעו בהם.השימוש בבובות אלה אינו משפר את דיוק הדיווחים בשאלה היכן (ואפילו אם) נגעו בהם.

 

עובדי הנוער צריכים להיות זהירים ביותר בחוקרם ילדים עדים. כאשר הם מאמינים שחשוד אשם, הם עלולים להעביר לילדים אמונה זו בשאלותיהם, ובסופו של דבר עלולים להביא את הילדים לאשר את השקפתם, גם כאשר זו אינה נכונה. כמו כן, ככל שהם מתעקשים להעלות רצף אירועים מסוים כאפשרות, אישורו של הילד הוא לעתים קרובות אמין יותר ומהסס פחות. הם גם משבחים לעתים קרובות עדים צעירים על דיווחים, העולים בקנה אחד עם סברותיהם. הם אף עשויים לומר לעדים צעירים, שילדים אחרים אישרו את חשדותיהם, ובכך להפעיל עליהם לחץ נוסף לתמוך בהשקפתם.

 

בנסיבות נכונות עדותם של ילדים עשויה להיות מהימנה מאוד. מחקרים מראים, שעדותם של ילדים קטנים נוטה להיות מדויקת ביותר,כאשר הם נשאלים שאלות ספציפיות וקונקרטיות, שאין נרמזת בהם תשובה אפשרית, וכאשר השאלות הנשאלות נוגעות לדברים שאירעו לגופם שלהם ולא לאירועים שצפו בהם.

 

פסח חג החירות – חנה סלוצקי שחררי את כל הילדים שחטפת הביתה – פושעת מבית מדרשו של פרעה

תעשית המבחנים הפסיכולוגים למסוגלות הורית – בלוף המאה שמפרנס גילדה סגורה של פסיכולוגים שרלטנים

עיתון הארץ, 13 דצמבר 2007
למאמר המלא 

פרופ' חיים עומר, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, מייסד ואחראי על מרפאה להדרכת הורים בבית חולים שניידר ומרצה באוניברסיטת תל אביב, מצטרף ביתר חריפות לדעת חבריו ואומר שתקפותם המדעית של כלי האבחון המקובלים בישראל מפוקפקת מאוד.

 

"מגיע זוג שמתגרש לבית המשפט ויש שאלה של משמורת ילדים. יש כלים ברורים וטובים שמראים מי מההורים מתאים יותר לגדל את הילד, למשל זה שמגיע כל פעם לגן הילדים ומתעדכן, ברור שהוא עדיף על פני זה שלא מגיע אף פעם. עובדות סוציאליות הולכות לגנים לבדוק את זה.

 

אבל בית המשפט לא פוסק על סמך בחינה כזאת, אלא מבקש בשלב מסוים חוות דעת של פסיכולוג קליני, והוא בא עם הבטריה של מבחן רורשך ודומיו ושני ההורים צריכים לשלם על זה כסף, וכך קובעים למי תינתן משמורת על הילדים. התוקף של המבחנים האלה הוא אפס, אבל על פי זה מכריעים בסופו של דבר. זה סקנדל. זה בלוף מוסכם. כל מתמחה חייב להעביר 20 בטריות של המבחנים האלה, וכל בטריה לוקחת 15 שעות עבודה, אז אלה כ-300 שעות מזמן ההתמחות, אבל כששואלים אותם בקליניקות הציבוריות אם 20 האנשים שנבדקו היו זקוקים למבחנים האלה, מתברר שרוב-רובם של המטופלים בכלל לא היו זקוקים להם".

 

אם המטופלים לא זקוקים לטסטים, אז למה עורכים להם אותם?

 

"כדי ללמד את המתמחים להעביר אותם".

 

נשמע הזוי אך זו המציאות.

 

החימוש הקדוש

 

יופ מאיירס מכנה את חמשת הטסטים בחלק האבחוני של בחינת ההסמכה – "החימוש הקדוש". הם כוללים את מבחן כתמי הדיו, רורשך, מבחן תמונות (HTP), מבחן להערכת יחסים בינאישיים (TAT), ושני מבחני אינטליגנציה: וקסלר ובנדר. הוויכוח בקרב הפסיכולוגים על תקפותם המדעית של הטסטים, סוער ומחלק את הפסיכולוגים לשלוש קבוצות, מפרט פרופ' גולן שחר, פסיכואנליטיקן, שהיה עד לא מזמן ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון: "קבוצה אחת חושבת שהם סתם שטויות ובזבוז זמן, ואין להם שום ביסוס מדעי, קבוצה שנייה חושבת שהרורשך זה מתת האל עלי אדמות, הרנטגן של האישיות, וקבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק; בקבוצה הראשונה מצויים מדענים טובים וידועי שם, שבדרך כלל לא עושים אבחונים בעצמם; בקבוצה השנייה יש מאבחנים ידועי שם, אבל כאלה שלא עוסקים במחקר".

 

איך יתכן שעל אותו טסט חלק טוען שהוא תקף מדעית וחלק טוען שלא?

 

"נעשו מחקרים ובהם בדקו יותר ממאה פרמטרים שמאבחנים באמצעות הרורשך, 95% מהם התגלו כלא תקפים מדעית, ורק 5% תקפים. הנקודה היא שבארץ גורסים שרורשך הוא מתת האל ומונעים מאנשים תואר, גם אם הם הגיעו ממיטב האוניברסיטאות בעולם, כי הם לא שולטים ברורשך. אין הצדקה להפוך אותו לאמת המידה של הפסיכולוגיה".

 

והמבחנים האחרים?

 

HPT הוא לכל הדעות מבחן גרוע, ואפילו הוועדה המקצועית שוקלת לבטל אותו, אבל בינתיים משתמשים בו. התוקף המדעי של TAT קצת יותר טוב מהרורשך אבל לא בהרבה והוא לא מתאים לאבחנה של פסיכופתולוגיה. בנדר ווקסלר הם מבחנים מעולים לאינטליגנציה אבל אין להם תוקף מדעי בכלל, ובארץ משתמשים בהם כדי לאבחן אישיות ובהרבה מאוד מהשאלות האבחוניות.

 

על סמך מחקרים שלי ושל אחרים, הנושא של האינטליגנציה כלל לא רלוונטי. נניח שילד בן 16 הוא גאון, אבל יש לו נטיות אובדניות, אז מה המבחן הזה בדיוק יעזור לו? האפקטיוויות של המבחנים האלה נעה בין 2%-5%, זה כמו לחייב כל רופא להיות מומחה עולמי ברנטגן, ועל סמך זה לתת לו רישיון.

 

החיוב להיבחן במבחנים האלה הוא נואל, כי נגיד שיש להם תוקף מסוים, האם כל פסיכולוג קליני צריך להשתמש בהם? התשובה שלי היא לא. אם יפתח יובל, שהתמחה בהארוורד, צריך להפגין בקיאות ברורשך כדי לקבל רישיון בפסיכולוגיה קלינית בשעה שהוא יכול לעזור לעשרות בני אדם שסובלים מהפרעות חרדה קשות – זאת שערוריה. הדגש על הכלים האלה הפך להיות מנגנון בידי הממסד להדיר אנשים שלא שולטים בהם".

 

טיפולים ומבחנים פסיכולוגיים הם תעשיה של כסף

 

לדברי מאיירס: "יש קבוצה של אנשים, פסיכולוגים קלינים ותיקים, שכבר הרבה שנים עוסקים רק באבחון ומרוויחים מזה המון כסף והם לא בקלות יוותרו על זה. בגלל ההתנגדות שלי לטסטים אני נחשב לטרבל-מייקר. פסיכולוג אחד אמר לי כבר שאני מקלקל להם את הפרנסה".

 

מתקיימת כאן קבוצה של פסיכולוגים שעוסקת בעיקר בלקיים ולשמר את עצמה. פרופ' שחר מעדיף להשתמש במונחים מעודנים יותר: "הפציינט לא תמיד ניצב במקום הראשון. יותר מדי מתחשבים במה שאני כפסיכולוג יודע ובאיזה כלים אני מטפל ופחות במה שהפציינט זקוק לו ומה הכי טוב בשבילו.

 

מערכת בריאות הנפש הציבורית קורסת, ממשיכה גלבוע-שכטמן שהיא גם המנהלת את המרפאה לפוסט-טראומה לילדים ונוער בבית החולים שניידר. "אנשים שזקוקים לטיפול מחכים חודשים או שנים, או שהם פונים למערכת פרטית, או שאינם מקבלים טיפול כלל, כי ברוב המרפאות הציבוריות מקבלים טיפול פסיכודינמי ארוך-שנים, ולא בטוח שזה מה שהם צריכים".

 

לדברי עומר הנזק שנגרם עקב המתנה ארוכה או במתן טיפול לא מתאים הוא עצום, במיוחד בתחום ההתמחות שלו, ילדים ונוער: "מכניסים ילדים עם הפרעות התנהגות, למשל, לטיפול פסיכודינמי של שנים, שאין לו שום יעילות מוכחת, ואף אחד לא חושב שצריך להסביר להם שיש טיפולים אחרים, יעילים יותר. יש ילדים שמגיבים רע מאוד לטיפול דינמי, וכשיש להם גם נטייה לעבריינות, זה ממש מחריף את הבעיה".

 

למה?

"כי טיפול דינמי פורס עליהם מטרייה של פרטיות, ומתברר שבמקרים כמו עבריינות, זה פועל פעולה הפוכה, והסיכון גדל. צריך להגביר את ההשגחה ההורית ולא לגונן עליהם. מטריית הפרטיות נובעת מבורות של מה שנעשה במחקר ב-40 השנים האחרונות. המטפלים בכלל לא יודעים שהטיפול שלהם מזיק".

 

הקבעון החשיבתי של הפסיכולוגים

 

העדר מחקרים תומכים לטיפול פסיכודינמי נובע מעקרון השמירה על הפרטיות והחיסיון לנאמר בחדרו של המטפל, כבסיס לבניית האמון בינו ובין המטופל. וכן, מסובך לחקור תהליכים המתנהלים לאורך שנים ומבוססים על אסוציאציות חופשיות, טענו כל השנים פסיכואנליטיקנים (אף שפרויד עצמו נאבק להציג את הפסיכואנליזה שלו כמדע).

 

לעומת זאת חלק מהתהליכים הפסיכודינמים קצרי הטווח, נחקרו ונחקרים באוניברסיטאות חשובות בעולם, אבל לכאן גם זה עוד לא הגיע. "היום כדי שמישהו יהיה מוסמך בפסיכולוגיה קלינית", טוען עומר, הוא צריך להוכיח שהוא לא מתעניין במה שהתחדש בפסיכולוגיה הקלינית. הוא צריך להוכיח שהוא נקי מהשפעות שבאו מהמחקר ומהידע".

 

ד"ר דני קורן, ראש המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה כואב את ההתנשאות המקצועית הבלתי-מוצדקת, לדעתו "המקצוע שלנו מתנהל בעיקר כמו דת, על בסיס אמונה שהדברים שאנחנו מציעים – יש להם מעמד של אמיתות מוחלטות.

 

אנשים מאמינים שאנחנו עוסקים בדברים שמעל למדע, שהם כל כך גאוניים ונעלים שאי אפשר לבדוק אותם: 'מדע הוא קר ורציונלי, ואילו הפסיכולוגיה היא הומנית והוליסטית'. בשם התירוץ הזה מנהלים מקצוע שמצד אחד רוצה להתקרב לרפואה ומצד שני לגמרי לא מפוקח, ולא נדרש לצורך להעמיד את עצמו לבחינה ולבקרה"

אז נכניס אותך למחלקה הסגורה – תחקיר של מרב בטיטו על התעללות בילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה

תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית. תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות"

 

 מרב בטיטו14/7/2007

 

 - מה זה בידוד?

 

"בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".

 

- וחדר מחשבה?

 

"אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".

 

- מה שמעתי? י' הרביץ לך?

 

"כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".

 

- מי זה י'?

 

"מכוח עזר".

 

- למה הוא עשה את זה?

 

"התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".

 

- וזה כאב?

 

"כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי".

 

- מיהם? המטפלים?

 

"לא, הם רופאים".

 

- אז הם תפסו אותך חזק?

 

"כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?'".

 

- ומה, ואז י' הרביץ לך?

 

"לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר".

 

- אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך.

 

"זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי".

 

- אז כבר אין מה לעשות.

 

"טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".

 

עדותו של ילד בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. 

  

 פתולוגיה הסבוכה ביותר 

 

 קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור. דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו – מדי בית חולים – סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים.

 

בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד – אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול.

 

למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות.

 

ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום.

 

ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת.

  

 "הוא בא ובעט ברגל"

 

 - מה זה אס-או-אס?

 

"זה זריקה".

 

- איפה? בטוסיק, בגב?

 

"בטוסיק".

 

- מה זה, עושים את זה בכוח כזה?

 

"בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד".

 

- מי זרק אותך?

 

"א'".

 

- ומה, הוא נשאר איתך בחדר?

 

"לא. ואחרי זה טלטלו אותי".

 

- הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה?

 

"הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל".

 

עדות של ילד בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007.

  

 האיום: מחלקה סגורה  

 

 החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה – אם צעירה לשלושה ילדים קטנים – ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה".

 

אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות".

 

שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'".

 

במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות'".

 

לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך".

 

בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם.

 

"ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים – אני איתה, לארוחה – אני איתה, בלילה – אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה".

   

 "כי ראיתי דברים…"

  

 אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים.

 

"היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק".

 

שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?".

 

למה את לא רוצה לחזור לשם?

 

"כי ראיתי דברים… הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה".

 

 "עף פנימה וחטף בפרצוף"

  

 לאורית דעה נחרצת – וחד צדדית – בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים.

 

"אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה".

 

אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'".

 

כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'".

 

שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה.

 

לפעמים קושרים לכיסא

  

 "אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה".

 

- לאיזה חדר?

 

"בידוד".

 

- זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא?

 

"כן".

 

- מה זאת אומרת? תספרי לי על זה.

 

"רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה".

 

עדות של ילדה בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007.

  

 "את לא אמא טובה"

  

 אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי.

 

בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע".

 

הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה".

 

כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו – שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה".

 

כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם".

 

מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה".

 

רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז.

 

אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו".

 

ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: 'כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה'".

    

 "שימוש באלימות – עונש ולא טיפול"

  

 רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי".

 

אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח".

 

ממה הכי פחדת?

 

"הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד".

 

מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים?

 

"או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות".

 

איך התייחסו אליך אנשים מהצוות?

 

"תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה".

 

רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות.

 

"ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ – ושנוי במחלוקת – לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול".

 

צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים.

 

"האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו.

 

"ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר".

    

 "איש צוות אלים לא היה נשאר כאן"

 

 "כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו".

 

גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'.

 

-אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס.

 

"למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות – רופא, איש סיעוד או מדריך – יכול למלא טופס כזה".

 

עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית.

 

"את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה".

 

אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן.

 

"לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה".

  

 "ילד משתולל הוא ילד סובל"

  

 "הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה".

 

מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן?

 

"בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו – אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות.

 

"כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר".

 

יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות.

 

"תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא".

 

 "תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה"

 

 ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות".

 

מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים?

 

ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת".

 

אז מתי כן?

 

"להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים".

 

מה המדיניות לגבי חדר בידוד?

 

"ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד".

 

ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה?

 

"הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר".

 

וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה?

 

"לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו".

 

ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא?

 

"אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?".

 

אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים.

 

ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה". ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות.

 

"תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות".

 

בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.

 

חטיפות ילדים ע"י משרד הרווחה בקולנוע ובספרות

 קוראים לי סם

סרט

בימוי: ג'סי נלסון , ארה"ב 2002

אורך: 132 דקות.

דרמה. הסרט עוסק בסם דוסון (שון פן), אב מוגבל בשכלו, המגדל את בתו לוסי (דקוטה פאנינג). רשויות הרווחה מחליטות לקחת את הילדה מאביה אל משפחה אומנת על מנת לאפשר לה חיים נורמליים. סם שנותר חסר אונים, פונה לעורכת דין שמסכימה לעזור לו בחינם, בגלל מצבו הכלכלי.

 

הסנדקית העיוורת של לוסי, מחליטה לעזור אף היא ומעידה לטובתו של סם. בהמשך סם חוסך כסף ועובר לדירה גדולה ליד הבית המפואר של המשפחה האומנת.

 

 

 

מבוכים

ספר

 מאת: אירית שושני

 

טל שוהה אצל משפחה אומנת ברמת-אביב בעל-כורחו. אכול געגועים אל אמו שנספתה בתאונת דרכים ואל חבריו מהם נאלץ להיפרד, הוא עושה כל שביכולתו על מנת להחיש את שובו הביתה, אל אביו.

 

השהייה בבית המשפחה האומנת מלוּוה בחיכוכים ובתסכולים רבים, וטל חש שהוא נמצא במבוך ללא מוצא.

 

האם יצליח להיחלץ ממנו?

 

 

חשיפה: ילדה בת 9 נאנסה בחולון ע"י אלמוני ובמקום לתת לה טיפול, פקידת הסעד ניתקה אותה מהוריה וכלאה אותה במתקן הכליאה של אל"י ברחוב זמנהוף 12 בתל אביב

הפשע המאורגן של משטרת חולון בשיתוף לשכת הרווחה בחולון מטייחים ומסתירים פרשת אונס של ילדה שאירעה בימים האחרונים.

ילדה בת 9 נאנסה ע"י גבר אלמוני, כבן 27, בלונדי בעל חזות רוסית.

במקום לתת לילדה טיפול מיידי ולחזק את ידי ההורים שהתלוננו במשטרה על המקרה, החליטה פקידת הסעד לנתק באופן מיידי את הילדה מהוריה ולכלוא אותה במרכז החירום של אל"י ברחוב זמנהוף 12 בתל אביב.

הילדה שנמצאת עתה במצב טראומטי קשה, ויותר מכל זקוקה לנוכחות הוריה במקום, כלואה בשעה זו במתקן הכליאה של חניתה צימרין, שלגביו קיימות אינספור עדויות על התעללות בילדים.

פקידת הסעד החליטה אף להעניש את ההורים על כך שהתלוננו במשטרה על אונס הילדה ומחייבת אותם לעבור בדיקת מסוגלות הורית.

הורים, שימו לב !!

אם אתם מתלוננים במשטרה על פשע שבוצע בילדיכם, זה עלול לעבוד כחרב פיפיות. במקום לתפוס את הפושע יטפלו את האשמה בכם.

עובדים סוציאלים מסבים נזק נפשי קשה לילדים ע"י העמדם בקונפליקט יומיומי בין משפחתם הביולוגית לבין המשפחה האומנת המחזיקה אותם כבני ערובה

חלקם מן הילדים החטופים הללו מפתחים מאוחר יותר את תסמונת שטוקהולם, ומזדהים עם המשפחה האומנת וזאת באמצעות נסיונות הרחקה של הילד מהמשפחה הביולוגית, אם בהקטנת הסדרי הראיה עם המשפחה הביולוגית ואם ע"י שטיפת מח של המשפחות החוטפות ושל העובדים הסוציאלים למיניהם, אותם עובדים סוציאלים שגרמו מלכתחילה לבעיה הכאובה הזו. 

מחקר MIT קובע: משפחות אומנה אינן ראויות לגדל ילדים של משפחות ביולוגיות

קראו את תגובתה של אישה אומנת בפורום אומנה אשר שואלת איך ניתן להרחיק ילדה ממשפחתה הביולוגית האוהבת. 

אנחנו נמצאים בקשר עם שתי עובדות סוציאליות- אחת שייכת ללשכת הרווחה המקומית, אשר מלווה את משפחת הילדה מזה שנים, והשניה, עובדת מט"ב. העובדות הסוציאליות חושבות שצריך לשמור על קשר עם המשפחה ולא נראה להם מוגזם המצב כפי שהוא עכשיו. המטפלת אליה התחלנו ללכת לטיפול משפחתי חושבת שזה מוגזם וצריך להמעיט בביקורים. בשבוע שעבר הסבתא של הילדה נסתה "לסחוט" עוד ביקור אחד, וכשסרבנו (+שעה וחצי של בכי ודמעות…) היא באה לבקר אותה למחרת בבית הספר, הוציאה אותה מן השיעור וגם נתנה לה ממתקים וצ´ופרים. אני רוצה לספר לכם שאני הרגשתי עם זה זוועה! אני לא מבינה איך ממקום שבו רצינו לעשות רק טוב ולהציל ילדה שאפשר לתת לה בית יותר טוב, הפכנו ל"מפלצת" בסיפור… אני צריכה שהסבתא הזקנה והמסכנה תתגנב בחשאי לבית הספר כדי לראות את נכדתה האהובה???? בשבוע שעבר התקשרתי לעו"ס ובקשתי שימצאו סידור אחר לילדה, כי אני לא עומדת בזה… כמובן שהן הגיעו שתיהן וישבו לי על הראש (ועל המצפון…) ושכנעו אותי להמשיך. הטיעון שהן מביאות הוא שפשוט הסבתא חלשה ואינה מסוגלת לעמוד בלחצים של הנכדה וזו בעצם הסיבה העיקרית בגינה היא לא מגדלת אותה… אני ממשיכה אבל קשה לי מאד. אני חושבת שכבר כתבתי פה אבל אני טיפוס מדי רגיש ופגיע וכל "תקרית" כזו מוציאה אותי מהאיזון.  הקושי הזה מתבטא בתחושה שלא לקחתי ילדה למשפחה אומנת אלא לקחתי על עצמי עוד משפחה שלמה שאני נאלצת להתמודד עם טענות, מענות, פערים גדולים בהרגלים ובדרישות, וילדה שמנווטת בצורה מניפולטיבית בין שני הבתים… דרך אגב- שמעתם פעם על תדירות ביקורים של פעם בשבוע+כל שבת שניה, והאם זה לא מוגזם??? מעדי שמתמודדת בקושי…