השופטת תמר סנונית פורר הילדים חטופים


פסק דין חריג של השופטת תמר סנונית פורר שהורתה להחזיר  ילדים שאמם חטפה לארץ והם  יוחזרו לאב בארה"ב .

סנונית פורר

 

ישראלית-אמריקנית הוציאה את ילדיה, בני 8 ו-5, בעורמה  ממוסדות החינוך בארה"ב ועלתה על טיסה לארץ. ביהמ"ש בת"א קבע: הם נחטפו ועליהם לחזור לאב

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הורה להחזיר שני ילדים, בני 8 ו-5, שהוברחו לישראל על ידי אמם.

 

בני הזוג, שניהם בעלי אזרחות כפולה, ישראלית ואמריקאית, נישאו לפני כ-17 שנה ונולדו להם שני ילדים. לאורך השנים גרה המשפחה בארה"ב, למעט שנה אחת בישראל. במרס 2015 חטפה ה האם את שני הילדים ממסגרות החינוך  בניגוד לדעתם שלהם ועלתה עמם על טיסה לישראל. בטרם המריאו היא שלחה לחמותה הודעת טקסט שבה כתבה כי היא והילדים בדרכם לישראל לצמיתות .

האם שידעה ברוב המקרים ששופטות בית המשפט לענייני משפחה  עוברות על החוק ומאפשרות להם להישאר בארץ הטענות השקריות האב אלים..

 

האזרחית האירית עזבה את בעלה הישראלי וברחה לארץ  עם שני ילדיהם.

בתחילת ינואר השנה הגיש האב תביעה לבית המשפט למשפחה בתל אביב וביקש כי שני ילדיו יושבו לארה"ב בהתאם לחוק אמנת האג להחזרת ילדים חטופים. לטענתו, כמה חודשים לפני החטיפה האם הייתה במצב נפשי ירוד ולכן הסכים שתיסע עם הילדים לחופשה בישראל בחודשי הקיץ, ואף חתם בקונסוליה על מסמכים המאפשרים לה לפעול בעניינם בישראל גם בשמו.

לתדהמתו, האם הקדימה את מועד הטיסה ו"במהלך חד צדדי ומתוכנן היטב" חטפה את הילדים ומאז היא מונעת ממנו קשר תקין עמם.

 

האם טענה מנגד שנמלטה בשל אלימותו של האב כלפיה, ושהחזרת הילדים לארה"ב עלולה לפגוע בשלומם, שכן אביהם אדם אלים השקוע בחובות כבדים.

האב לא הסכים ולא השלים ונלחם להחזיר את ילדיו .

עפ"י האמנת האג השופטת תמר סנונית פורר קבעה באופן חד משמעי שמדובר בחטיפה. לדבריה, הוכח כי האב חתם על המסמכים בקונסוליה כשסבר שהאם והילדים נוסעים לחופשה. גם הודעת הטקסט ששלחה האם לסבתא מאשרת כי האב לא ידע על העזיבה ותומכת בגרסתו.

נקבע כי אין כל בסיס לטענת האם שלפיה האב הסכים או השלים עם המהלך, ולראייה האם עלתה על הטיסה בסתר, תוך הוצאת הילדים מבית הספר והגן באמצע היום, ללא הכנה מוקדמת וללא חפציהם האישיים. השופטת הוסיפה כי גם תכתובות המייל הרבות בין הצדדים מוכיחות את המצוקה העצומה של האב לאחר החטיפה.

 

עוד נקבע כי האם לא הצליחה להוכיח קיומו של החשש החמור לילדים אם יושבו לארה"ב, ומכל מקום "אין להשלים עם מצב שבו תחת לנקוט הליכים כדין, מעדיף הורה אחד לפעול באופן חד צדדי ללא ידיעתו של ההורה השני ולקבוע עובדות בשטח על חשבון ילדיו הקטינים ועל חשבון ההורה האחר".

 

השופטת סיכמה כי לו האם דאגה לטובת הילדים, היה עליה להתמודד עם המצב על ידי נקיטת הליכים מתאימים בארה"ב, שכן את המחיר של התנהגותה שילמו, ועוד ישלמו, דווקא הקטינים. היא הורתה להחזיר את הילדים לארה"ב ופסקה לחובת האם הוצאות של 60 אלף שקל

שרה גרינברג יו"ר ועדת השמה משרד החינוך ביחד עם חבורת שרלטניות שלחו ילד לכיתה קטנה מבלי להתייחס לרצון הוריו משום שקיבלו את ההחלטה מבעוד מועד

במשרד החינוך פקידה נכנסת אחרת יוצאת אבל המדיניות הפושעת לעולם עומדת, ככה זה במשרד רווי פקידים מושחתים, הכפוף למשרד הרווחה התולש ילדים ממשפחות וזורע הרס וחורבן תחת מעטה החיסיון בבתי משפט לנוער ומשפחה. פקידות משרד החינוך מצידן ממשיכות לזרות חול בעיני הציבור ומנסים ליצור מעין "דו שיח" תקשורתי ע"י ועדות השמה, הכל כדי שיוכלו להמשיך לסחור בילדים.

שרה גרינברג, יו"ר ועדת השמה בת"א – משחק מכור מראש בגורלו של קטין

והפקידה הפעם שרה גרינברג, יו"ר ועדת השמה, מרעילה מפיה שקרים כדי להמשיך בתעשיית הסחר בילדים. בלי להכיר את הילד, בלי לדעת את שמו, בלי לשוחח איתו, מבלי שאי פעם ראתה אותו, שלחה שרה גרינברג את הילד לכיתה קטנה, למרות שמדובר בילד רגיל, כשיועצת בית הספר מתארת ילד חכם, משתלב במהרה, חביב על הילדים, כותב יפה מאוד, מאוד נהנה ממקצועות האומנות.

ועדת ההשמה שקויימה היתה למראית עין, שכן שרה גרינברג וחבר מרעיה, קיבלו את ההחלטה קודם לכן. פקידי משרד החינוך הריצו לשווא את ההורים לוועדת השמה, התייחסו אליהם בזלזול והשפילו אותם. עם תחילת הוועדה, גב' שרה גרינברג, נכנסת בשערה לתוך החדר, ומתחילה בהליך ההשמה, בלי להסביר להורים מהו ההליך ומה מטרתו, מה האלטרנטיבות שעומדות בפני ההורים ובפני הילד. הילד לא הוזמן כלל לוועדה, איזה כיתות טיפוליות ישנן ותיאורן. שרה גרינברג מתחילה את הליך ההשמה מבלי להציג את הנוכחים ומבלי שכל הנוכחים ישנם בהליך לרבות יועצת בית הספר, אשר להמלצתה שיקול דעת מכריע בהליך ההשמה. שרה גרינברג מתנהגת כחותמת גומי של יועצת בית הספר, אשר למעשה התחילה את הליך ההשמה ללא נוכחותה כלל. יצויין כי כשנכנסה יועצת בית הספר, לא הסבירה לה מה נאמר טרם כניסתה לישיבה.

שרה גרינברג מתייחסת בביטול שאלות ההורים, לדוגמא: מהי הפרעת קשב וריכוז. מדובר בתיוג פסיכיאטרי שניתן לילד, אשר מאחוריו סמים פסיכיאטריים וזכויות לקבל קצבאות למשפחה. מדוע נמנעת שרה גרינברג מלהסביר להורים מהי הפרעת קשב וריכוז לשאלתה של האמא? לקראת סוף הוועדה מחליטה שרה גרינברג על כיתה קטנה, מבלי להסביר להורים מהי כיתה קטנה, מדוע החליטה כך, למרות הערותיה של האמא, שהצליחה בקושי רב לומר משפט במהלך הישיבה. התנהלותה של שרה גרינברג מדיפה ריח פטרוניזם, התנשאות וזלזול בהורים ופוגעת קשות באמון הציבור במשרד החינוך על וועדותיו השונות.

הקשיבו להקלטה בדקה 05:47, שרה גרינברג קוטעת בזלזול את דבריה של האמא דניאלה, כשהיא מבטלת את אמירותיה בהינף יד ואומרת לה בזלזול "בסדר".

גרינברג, שכאמור, לא מכירה את דייגו, מבקשת בתחילת ועדת ההשמה מהאמא דניאלה: "בואי תספרי לנו קצת על ד. ד קוראים לילד, נכון?". האמא דניאלה מתקנת אותה "ד שרה שואלת את דניאלה: "הוא לומד באדנים, איפה הוא לומד?", דניאלה משיבה בכאב: "לא. הוא לא לומד באדנים כנראה ברננים (פנימיה פסיכיאטרית של משרד הרווחה)". דניאלה מסבירה "נלקח לי הילד לפני שנתיים. אני נלחמת להחזיר אותו. בחיים הוא לא היה אצל פסיכיאטר, לא היה אצל פסיכולוג, גם לא אני. אפשר לבדוק זאת בנתוני קופ"ח מכבי. נעשה לי עוול מאוד גדול. תפסתי את הפסיכיאטר מאיר לאופר, רימה עלינו. הוא דאג שיילקח ממני האפוטרופוסות על בני במרמה דרך משרד הרווחה, עשו קומבינה. הפסיכיאטר מאיר לאופר, רשם דוח כוזב עלי ועל בני, שכאילו הוא ראה אותי אבל בעצם מעולם לא ראה לא אותי ולא את בני".

גרינברג, רכזת הוועדה קוטעת בגסות את דבריה של דניאלה, ואומרת לה: "אני לא מכירה את התיק. קיבלנו אותו רק עכשיו. הוא למד בבית ספר דתי?", דניאלה משיבה שהילד למד בבית ספר רגיל, ומנהלת בית הספר אישרה לדניאלה להעביר את הילד לבית ספר לאומנויות: "הילד אומן,  אוהב לצייר, מגיל 7 הוא בחוגי העשרה…". דניאלה, מנסה להסביר שלא הצליחה לשבץ אותו בבית ספר לאומנויות, ושוב היא נקטעת בגסות על ידי גרינברג: "למה לא נמצאים פה מבית ספר אדנים?", מהוועדה מתקנים אותה "רננים".

לוועדת ההשמה הגיעו עו"סיות, וחבורת נכלוליות שחלק משמותיהן מופיעים כאן: איריס בראון, נציגת הורים – לא שוחחה עם דייגו ולא עם אימו; סילבי יחזקאל, קצינת פיקוח – לא שוחחה עם דייגו ולא עם אימו, הילה, יועצת בית ספר אדנים בפנימיית רננים – לא שוחחה עם דניאלה אמא של דייגו ולא עדכנה אותה על התפתחותו של בנה, חרף היותה אפוטרופוסית טבעית שלו, רחל לוי, בית ספר אדנים בפנימיית רננים – לא שוחחה עם האמא דניאלה ולא עדכנה אותה על מצבו של בנה.

הילה, יועצת בית הספר, לא יודעת בן כמה הילד, אומרת שהוא בן 11, וההורים דניאלה ואריק מתקנים: "בן 12". הילה ממשיכה: "יש לו קשיים בקשב וריכוז", דניאלה שואלת אותה: "את יכולה להסביר את זה?", שרה גרינברג מתפרצת בחוסר שליטה: "את לא צריכה להתערב בכלל!"

שרה גרינברג, מדברת על הילד של דניאלה, מעליה, כאילו היא אינה נוכחת, ולמעשה אין להורים דניאלה ואריק, שום אמירה בקשר לבנם. חברי הוועדה לא התייחסו לדבריהם, רצונם ודעתם של ההורים, לגבי גורל בנם, מאחר וקיבלו את ההחלטות מבעוד מועד, ללא ההורים.

שרה גרינברג חושבת שעבודתה כיו"ר ועדת השמה במשרד החינוך, הוא מקום עבודה סובייטי ושתפקידה להדוף את ההורים בכל דרך אפשרית, ובכל תירוץ אפשרי. בתוך מספר דקות, מיד לאחר שהיועצת מסיימת לומר את דבריה היא קובעת: "הילד ילך לכיתה קטנה בבית ספר רגיל. הוועדה ננעלה. אתם יכולים ללכת. תזמינו בבקשה את הממתינים בחוץ". Next.

ועדת אינסטנט משרד החינוך

הסרטון ממחיש את האמור. ההורים דניאלה ואריק גרוס-הרסאג', הגיעו לוועדת השמה בקשר לבנם. כנותנת שירות ציבורי היה על שרה גרינברג לספק את המידע ולהסביר מדוע היא סבורה שהילד ילך לכיתה קטנה. אבל לא. מדובר בגרינברג. הורים אחרים שנפלו קורבן למעלליה של הגברת מספרים: "היא חלאה מתנשאת המועסקת במשרד החינוך, הידועה כאישה סדיסטית ממורמרת שכוח השררה עלה לה כמו שתן לראש". גרינברג, אישה מתנשאת, חושבת שלילדים חיים טובים יותר תחת משטר רווחה, בפנימיות גועליות ותחת איסור קשר עם ההורים שלהם, צריכה להיות מוקעת ממשרד החינוך. הציבור מוזהר ממנה.

בתמונה: רחל לוי, מנהלת בית ספר אדנים והילה היועצת בית ספר אדנים פנימיית רננים

חבורת כוניפות כעורות מראה ונפש רחל לוי מנהלת בית ספר אדנים פנימיית רננים והילה, יועצת בית הספר - ככל שהן יותר מכוערות כך הן מתקדמות מהר יותר בסולם ההיררכיה במשרד החינוך

קישורים:

לד יום הולדת והאמא דניאלה הרשאג מברכת את בנה שיום החירות שלו מכלא הרווחה יגיע במהרה. מזל טוב לדייגו ליום הולדתו

מאיר לאופר פסיכיאטר נוכל הוציא חוות דעת כוזבת על ילד כשהוא מעולם לא בדק ולא ראה – הקשיבו להקלטה בה מתעמתת האם עם הפסיכיאטר

"אתרוגים אחרי סוכות" זה מה ששופטי העליון אמרו לאמא דניאלה הרשאג כשדחו בקשתה שהבן ד . ישוחרר מהפנימיה לנכוח בחתונתה

דאבל עושים שכונה לעו"ס שלי קייט בן אליעזר ארזי מנהלת מרכז חירום ויצ"ו הדסים והפסיכיאטר הפסיכי מאיר לאופר ספק הסמים הפסיכיאטריים לילדים בכלא ויצ"ו הדסים

מיכל קפלן רוקמן שופטת נוער מונעת מדייגו להשתתף בחתונת אימו דניאלה ובחיר לבה אריק גרוס

דניאלה הרשאג שהופרדה מבנה בגלל משרד הרווחה: "העובדת הסוציאלית שולה מאיר כתבה נגדי דוח נוראי" – רדיו 103 FM

דניאלה הרשאג ומרי גולד קולינס – שתי אימהות שובתות רעב מול בית ראש הממשלה: "השיבו לנו את ילדינו" – סחר בילדים במשרד הרווחה

מרכז רקמן ועמותת בת מלך מנהלות קמפיין לקבלת משמורת לאישה אלימה שהיכתה את ילדיה ובעלה באכזריות בלתי נתפסת "אני רוצה שהילד שלי יחזור חי" – צפו בסרטונים ותראו למי מרכז רקמן נותן סיוע

מרכז רקמן ועמותת בת מלך, נותנים הגנה לנשים שמתעללות בילדיהן חסרי הישע, הן אלה שעומדות מאחורי הקמפיין המתוקשר של בתיה מזרחי, המתעללת והמכה את ילדיה וגם את בעלה: "אני רוצה שהילד שלי יחזור חי". הגברים נדרשים להיזהר ממכון רקמן ועמותת בת מלך. הערב היה צריך להיות משודר בחדשות ערוץ 1 כתבה על מסע הדמוניזציה אותו עורכת בתיה מזרחי, אלא שהגברת באמצעות מרכז רקמן ועמותת בת מלך, הוציאו צו איסור פרסום לערוץ 1, מלפרסם את היותה אלימה.

זו הלקוחה שמקבלת הגנה ממרכז רקמן ועמותת בת מלך:

צובתיה מזרחי, הוציאה צו איסור פרסום לערוץ 1 בטענה שהפרסום "יחשוף את הילד שלה". באופן מקומם, מזרחי מפרה את צו איסור הפרסום שהיא עצמה דרשה, כאשר מיהרה לחגוג את ביטול השידור בערוץ 1, שבו היו נחשפים מעלליה ובדיותיה. למזרחי יש תפיסה משונה מאוד, לגבי עיקרון פומביות הפרסום. הגברת יצאה בקמפיין מחריד נגד בעלה לשעבר, הכולל שקרים, בדיות, ועלילות שווא נגדו, כאילו מדובר באדם שישב בכלא על זריקת רימון, בעוד שהאמת היא, שלרועי כהן, היה עסק לממכר מכוניות (הדבר מצויין בתסקיר פקידת הסעד). מכונית שנמכרה לעבריין, לא בוצעה העברת הרישום של הרכב במשרד הרישוי על שמו של הקונה, ועל כן רועי נחשד שהרכב של העבריין שהיה רשום על שמו, שימש לביצוע פעילות חבלנית. רועי כהן זוכה מעבירה זו. כפי שתראו מיד גם למטה, הוא גם זוכה מתלונות הכזב שהגישה נגדו בתיה מזרחי.

אלא שמזרחי, פנתה לתקשורת, לעיתון ידיעות אחרונות, הידוע בחוסר אמינותו, כשפרסמו כתבה כוזבת כשהם יודעים שהיא כזו, שכן החומר המוצג בכתבה זו ואף יותר מכך נמסר לידיהם: "אני רוצה שהילד שלי יחזור חי" האם ישב בעבר בכלא על זרית רימון. הוא מסוכן, מזהירה האם שנמלטה ממנו למעון לנשים מוכות".

מרגע שהבינה בתיה מזרחי, שהשקרים שלה הולכים להיחשף בטלויזיה, בחדשות בשעת הפריים-טיים בערוץ 1, מיהרה לפנות לבית הדין הרבני, להוציא צו האוסר את פרסום השידור. אב בית הדין נענה לבקשה, שהיא בהחלט יוצאת דופן. אחרי הכל, בתיה מזרחי, היא זו שפרסמה בידיעת בית הדין בכל מדיה תקשורתית קיימת את תמונות הילד שלה עם בעלה, כשהיא מציגה אותו כעבריין נמלט החוטף ילד.

אז למה אנחנו מפרסמים את הכתבה ואת הצו? כי תנחשו מי הפרה את הצו הזה. נכון, בתיה מזרחי. הגברת העלתה (26.5.16) לפייסבוק שלה פוסט: "בעקבות הקמפיין השקרי של לורי שם טוב המסייעת לאב העבריין ולעו"ד שלו, הוצא צו איסור פרסום".

כדי שלא יהיה ספק, בתיה מזרחי, לא הסירה את הסרטון על הבן שלה מהפייסבוק, גם לא את התמונות של הגרוש שלה עם בנה מהפייסבוק וכל הכתבות המכפישות, כולל צווי בית הדין הרבני, שניתנו בדלתיים סגורות מופיעות בעמוד ההזוי שלה. אז מה, גברת בתיה מזרחי, איסור פרסום חל רק כאשר זה משרת אותך? ופומביות הדיון קיימת רק כאשר היא מתאימה לך?

https://www.facebook.com/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%94-%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93-%D7%A9%D7%9C%D7%99-%D7%99%D7%97%D7%96%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%99-1537421496561056/?fref=ts

כדי שתבינו במי מדובר? תסקיר פקידת סעד המליץ על דרכי התערבות טיפולית לשיפור התקשורת בין ההורים על ידי "הפניה של האם לטיפול במרכז למניעת אלימות – במקום מגוריה". הדברים מדברים בעד עצמם. טיפול בתיה מזרחי לא מקבלת. היא משליכה את התנהגותה האלימה על האבא, ומאשימה אותו שהוא זה שנוהג באלימות.

מסמכים0003 בתיה מזרחי מפנה את הקוראים שלה ל"עבר הפלילי" של האבא בדף השקרי של הפייסבוק שלה. תלונות השווא שהגישה נגד בעלה נסגרו מחוסר אשמה פלילית, והיא הודתה במשטרה, כי שיקרה בהגשת תלונות כוזבות, כשהעלילה על רועי שאנס אותה, מהסיבה שבעלה רצה להתגרש ממנה.

"ש. אני מבין שאת כאן כי את רוצה לבטל את התלונה?

ת. כן.

ש. למה?

ת. כי שיקרתי.

ש. האם זה נכון ששיקרת בכך שאמרת שרועי קילל אותך והשמיץ אותך?

ת. כן.

ש. האם זה נכון ששיקרת כך שאמרת שרועי הוריד לך את החצאית בכוח ונגע בחזה שלך  ללא הסכמתך?

ת. שיקרתי.

ש. אז למה בעצם שיקרת?

ת. אמרתי כבר שלוש פעמים הוא איים שהוא יתגרש ממני.

ש. בגלל שהוא רצה להתגרש שירת?

ת. כן כדי שהוא יפחד להתגרש.

ש. האם האמוציות היו כל כך חזקות שלא חשבת על שום דבר ובאת והפללת אותו כך ועוד בשבת?

ת. כן.

ש. האם שיקרת בכך שכל האיומים שאמרת שהוא אמר הם לא נכונים כגון: "אני אשבור לך את הפנים", "אני אגמור עלייך", "לא ימצאו את הגופה שלה"?

ת. כן שיקרתי.

ש. את מתכוונת לחזור לאלעד?

ת. לא אני חוזרת להורים שלי.

ש. האם פעם רועי הרביץ לך מתי שהוא בזמן היכרותכם עד היום?

ת. לא. מעולם הוא לא הרים עלי יד.

ש. לגבי זה שאמרת שהוא עשה תנועה שהוא בא והוריד את המכנסיים ואמר לך "בואי תמצצי לי זה היה שקר"?

ת. שקר.

בסיום עדותה של בתיה על חזרתה מתלונת הכזב היא מסכמת: "בדיתי את הכל מליבי. אני מצטערת על כך שגזלתי את זמנה של משטרת ישראל לא אחזור על זה". המשטרה סלחה לה. אחרי הכל מדובר בשנת 2009, ואז תקנה 2.5 הגנה על השקרנית בתיה מזרחי ולא נקטו נגדה שום סנקציה על הגשת תלונה כוזבת.

מסמכים0001 מסמכים0002

בסרטון כאן, תוכלו לראות שבתיה מזרחי מפליאה מכותיה גם על בעלה רועי:

לאישה זו, העביר בית הדין הרבני את משמורת הילדים הקטנים של האבא, שהינו אב למופת.

תיאורלאורך כל קריאת התסקיר, לא עולה מילה אחת, על אלימות של האבא כלפי האמא או כלפי הילדים. נהפוך הוא! בחלק נוסף בתסקיר פקידת הסעד עולה, כי לאמא קושי להינתק מהילדה והיא גורמת לקטינה בעיות אכילה. האם  לא קיבלה את המלצות התסקיר שהתקבלו כפסק דין על ידי בית הדין הרבני, והחלה תוקפת מחזית אחרת. האבא הטוב לדבריה, הפך באחד, לאב מזניח, מכה ומתעלל והיא פנתה אל רשויות הרווחה, במקום מגוריה החדשים, וטענה כי האבא "מכה אותה". פקידת הסעד דיווחה לבית המשפט: "ההחלטה לקחת את הילדים היתה של בתיה (האם), איסוף הילדים נעשה על פי שיקול דעתה ובאופן עצמאי." בתיה מזרחי חטפה את הילדים שהיו במשמורת משותפת בניגוד לצו בית הדין הרבני, ועל כן הועברה משמורת הילדים שהיתה משותפת למשמורת בידי האב.

בסופו של יום, השיגה בתיה מזרחי את מטרתה. ילדים בריאים, אשר טופלו היטב ובמסירות על ידי האבא רועי כהן, נחטפו למקלט לנשים מוכות, שם הילדים הוכו על ידי ילדים אחרים, והקטין xxx בשיחה מוקלטת עם אביו רועי כהן, התחנן אל האבא "אבא מרביצים לי, בוא תיקח אותי". ילדים בני 4.5 ושנתיים, הוצאו בניגוד לכל דין ובניגוד מוחלט לטובת הילדים, מבית אביהם. בית הדין הרבני, ראה את התנהגותה של האישה בחומרה רבה, והעביר את משמורת הילדים לידי האב כשהוא מצווה על משרד הרווחה להוציא את הילדים לאלתר מהמקלט אליו ברחה בתיה מזרחי, שלא הייתה מוכה כלל וכלל, ולהעבירם לידי האבא.

כאן, כבר נכנסו ארגוני הנשים האיומות, מרכז רקמן ועמותת בת מלך, והחלו לאיים על בית הדין הרבני, והתוצאה היא, שהרבנים שיודעים היטב, כי האבא הוא טוב וראוי לגדל את ילדיו, הוציאו החלטה במעמד צד אחד המורה, לאבא להחזיר את הילד לידי האם. הילד, כפי שראיתם בסרטונים, לא מוכן לחזור לידי האם האלימה שלא קיבלה טיפול כפי שהומלץ לה על ידי שירותי הרווחה.

Document-page-001 Document-page-002 Document-page-003 Document-page-004 Document-page-005

השופטת תדמור-זמיר אין זכות לשוטר לבקשת תעודת זהות ללא עילה

השופטת תדמור זמירכאשר הפכנו למדינת משטרה וכול שוטר מחליט שהוא אלוהים באה השופטת זמיר ומצננת את משטרת ישראל

 

לדברי השופטת תדמור-זמיר, היות שלא היה חשד לעבירה במקרה של ניסים, העיכוב נעשה שלא כדין וקמה זכות התנגדות. השופטת קבעה כי על אף שבחוק נשיאת תעודת זהות יש סמכות לכאורה לדרוש את הצגתה ללא קיומו של חשד, הרי שהדבר אינו מתיישב עם רוח חוקי היסוד כמו הזכות לפרטיות וחופש התנועה, ועל כן הציעה פרשנות לפיה הסמכות אינה קיימת ללא חשד.

"מחומר הראיות עולה כי השוטרים לא הסבירו לנאשם מדוע הם מתבקשים להציג תעודת זהות, ולמעשה סיבה זו לוטה בערפל עד עצם היום הזה", כתבה השופטת בפסק הדין. "שוטר אשר פונה לאדם ומבקש ממנו להזדהות על ידי הצגת תעודת זהות מגביל את חירותו לנוע באופן חופשי, ולו לזמן קצר, ומשכך יש לראות במעשה עיכוב. התביעה לא הוכיחה קיומו של חשד לביצוע עבירה פלילית אשר בעטיו באה פניית השוטרים. השוטר הודה בפה מלא וללא בושה כי 'למעשה לא היה קיים כל חשד והוא ביקש לברר את זהותם', והיה עושה זאת גם אילו לא היו 'מתעסקים' ברכב, שכן זו הפעם הראשונה שראה אותם בגזרה שלו".

השופטת הוסיפה כי "אין להתייחס בקלות ראש לדרישה להציג תעודת זהות ובהיותה פוגעת ולו פגיעה קלה בזכות יסוד. מחומר הראיות עולה כי פנייתו של השוטר לנאשם באה אך ורק לשם הגשמת רצונו לדעת 'מי מסתובב בגזרה שלו'". בעניין הדחיפה של ניסים את השוטר קבעה השופטת כי מאחר ולא התקיימו תנאים לעיכובו של ניסים, "עומדת לו הזכות להשתמש בכוח סביר ומידתי". ניסים יוצג על ידי עו"ד יוסי טורס.

לפי חוק החזקת תעודת זהות והצגתה, שהוגדר בתקנות לשעת החירום ב-1971 ונחקק בשנת 1982, תושב שמלאו לו 16 שנים חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו. ב-1981 נדרש בית משפט המחוזי לסוגיה זו, וקבע כי החוק מקנה לכל שוטר סמכות במילוי תפקידו לדרוש הצגה של תעודת זהות מכל אדם, גם ללא חשד לביצוע עבירה.

פרשנותה של השופטת תדמור-זמיר לחוק מבוססת על "חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו", מ-1992. לדברי סגן הסנגורית הציבורית במחוז חיפה, עו"ד אלון נשר, "חוקי היסוד מחייבים הסתכלות שונה על החוק. הפרשנות של בית המשפט שמה סייג וגדר לסמכויות של המשטרה. לא יעלה על הדעת שלשוטר תהיה הסמכות לדרוש הצגת תעודת זהות בכל מצב ולאפשר פגיעה קשה בזכות האדם לפרטיות".

המאבק של הסנגוריה הציבורית להגבלת סמכויות המשטרה מתבטא גם בשלושה ערעורים לבית המשפט העליון בעניין חיפוש בלתי-חוקי על גופו של אדם. לדברי נשר, "חיפוש זו פעולה הרבה יותר פוגענית שיש לה השלכות שיכולות להביא להרשעה בעבירות. כיום עומדות בפני בית משפט העליון שלוש בקשות ערעור בעניין החיפוש הבלתי חוקי, גם כאשר השוטרים קיבלו את הסכמת הנחפש. כמו במקרה של דרישה להצגת תעודת זהות, המשטרה צריכה שיהיה לה חשד סביר לעבירה כדי לדרוש לערוך חיפוש על גופו של אדם

הפסיכיאטרית אלה קיאנסקי שקרנית סדרתית הוציאה דיווח שקרי לבית המשפט בתמיכת היועצת המשפטית לממשלה עו״ד קשת יונה פיינברג תנ"ז 39130-10-15

הפסיכיאטרית אלה קיאנסקי, שקרנית פתולוגית. הנ"ל ביצעה כליאת שווא של קטינה במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים הדסה בירושלים. עו"ד נשכר על ידי האבא הביא לשחרור בתו מאשפוז כפוי. בעקבות התערבותו של העו"ד בית המשפט לפסיכי' לשחרר לאלתר את הקטינה. קיאנסקי, במקום לשחרר לחופשי את הקטינה לחופשי, ניסתה לתפור לילדה תיק פסיכיאטרי שקרי, כשהיא מלעיטה את הילדה בכדורים פסיכיאטריים ללא צורך, לגרום להתמכרותה לכדורים, למנוע מהילדה לצאת לחופשי ולהביע דעתה החופשית.

בתיק בו מייצג עו"ד הייתה אמורה קיאנסקי, להעיד בבית המשפט, בעניינה של הקטינה שנכלאה כליאת שווא, אלא שקיאנסקי, הוציאה דיווח שקרי לבית המשפט, בו כתבה "בית החולים מנהל תביעה נגדו עו"ד בימים אלו. לפיכך, הצוות ואנוכי מבקשים לא להעיד, ואם יש שאלות או הבהרות נשמח לענות עליהן בכתב".

הנה התוכן המלא של הצהרתה השקרית של ד"ר אלה קיאנסקי לבית המשפט. הנ"ל משקרת שהוגשה תביעה נגד עו"ד כשהיא טוענת בשקר שהוא עמד מאחורי "אלימות מילולית בוטה והשמצות שקריות נרחבות ברשת האינטרנט". האם הפסיכיאטרית השקרנית תועמד לדין על מסירת הצהרה כוזבת? איפה עוד היא מתחזה ומשקרת? למי עוד היא כותבת שקרים? שופטי ישראל כמובן מאמינים לכל מילה שקרית שלה, כי היא מביאה להם פרנסה.

אלה קיאנסקי פסיכיאטרית שקרנית מהגיהנום

 נציגת היועץ המשפטי לממשלה, עו״ד קשת יונה פיינברג, בת של שופט, הגישה בקשה למנוע את עדות ד״ר אלה קיאנסקי בטענה שזו הגישה נגדי תביעת דיבה וד״ר קיאנסקי לא רוצה להיחקר על ידי.  העניין הוא שמאז 11.4.16 לא הגיעה לידי כל תביעה".

 עוד

 

 תגובה

מתברר, כי אלה קיאנסקי, לא מסוגלת לעמוד מאחורי חוות הדעת השקרית והמופרכת שהוציאה לבית המשפט, והיא מחפשת כל דרך לחמוק מחקירה נגדית .

בתיק זה, השקרים של משרד הרווחה בתמיכת הפסיכיאטרית אלה קיאנסקי, שברו שיאים חדשים של מרמה, הונאה ושקרים, וכל זאת כדי לסחור בקטינה, להוציא אותה מביתה ללא צורך, ולמנוע ממנה לגור עם אביה.

39130-10-15

אלה קיאנסקי פסיכיאטרית שקרנית פתולוגית

נעצר השוטר בוריס יצחקי מבית שמש שתקף בבריונות אזרח כשהוא מחזיק אקדח טייזר בידו בעת המעצר

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p9oZ0-53L

בוריס יצחקי שוטר אלים ומסוכן, נעצר. כך נמסר ע"י מח"ש. בוריס עצר את הבחור לאחר שכפי הנראה, ביצע עבירת תנועה.

עילת מעצר השוטר: האקדח היה ביד השוטר בעת המעצר.

השוטר בוריס יצחקי מבצע מעצר עם אקדח טייזר שלוף כשהוא תוקף באלימות ובריונות את האזרח

מנותקים / חורצי הגורלות "ועדת ההחלטה" של משרד הרווחה הן הגוף שמחליט אם להוציא ילדים מבתיהם למוסדות, לאומנה או לאימוץ. אנשי המקצוע המשתתפים בוועדות מספרים על ליקויים קשים בפעילותן – כולל רמיסת זכויותיהם של ההורים והחלטות שרירותיות, שמתקבלות עוד לפני הדיון / תחקיר נעמה לנסקי

מנותקים / תחקיר נעמה לנסקי, http://www.israelhayom.co.il/article/382689

"ועדות ההחלטה" של משרד הרווחה הן הגוף שמחליט אם להוציא ילדים מבתיהם למוסדות, לאומנה או לאימוץ. אבל אנשי מקצוע המשתתפים בוועדות מספרים על ליקויים קשים בפעילותן – כולל רמיסת זכויותיהם של ההורים והחלטות שרירותיות, שמתקבלות עוד לפני הדיון.

מנותקים – פשעי משרד הרווחה בוועדות החלטה נגד משפחות וילדים, תחקיר נעמה לנסקי "ישראל היום", קובץ pdf

כשהדר התבוננה לרגע בכפות ידיה, היא ראתה שהן מדממות. "במשך 40 דקות נשכתי שפתיים וקפצתי אגרופים חזק חזק, עד שהציפורניים חתכו לי בבשר. אמרתי לעצמי, תחזיקי את עצמך, תנשמי, תשתפי פעולה, תראי להם שאת בן אדם רציני. אל תתפרצי".

"ישבתי מול ועדה של עשרה אנשים. הכרתי מתוכם רק שתי עובדות סוציאליות. כל השאר היו אנשים שלא מכירים אותי, ואני לא זוכרת שבכלל פגשתי אותם. הם בקושי הסתכלו לי בעיניים כשדיברו על הילדה שלי ועלי. התלבטו בינם לבין עצמם אם אני מספיק טובה לגדל אותה והעבירו ביניהם כל מיני דפים".

על הוועדה הודיעו לה שלושה ימים לפני כן. העובדת הסוציאלית התקשרה ואמרה לה לבוא לפגישה שבה "תהיה חשיבה מה הכי טוב לילדה".

"כבר הרבה זמן אני מפחדת שרוצים לקחת לי אותה. בשלושת הימים האלה נכנסתי לשיתוק, לא הצלחתי לחשוב. רק נדבקתי לילדה, ולא עזבתי אותה. היא היתה בת שנתיים, כל מה שיש לי בחיים.

"לוועדה הגעתי לבד. רק אחר כך הבנתי איזו טעות עשיתי, שלא היה איתי מישהו שמבין בעניינים האלה. הם דיברו שם על זה שכדאי להוציא את הילדה מהבית למשפחת אומנה. אמרו שזה לטובתה, רק עד שאני 'אעמוד על הרגליים'.

"ואני, כל מה שרציתי לעשות הוא לקפוץ מהכיסא ולצרוח, 'אלה החיים שלי! אתם מדברים על התינוקת שלי! אולי תיתנו לי להבין מה קורה? אולי תאפשרו לי להגיד מה דעתי? מה אני, קישוט? למה אני יושבת פה אם אתם מדברים ביניכם ולא מתייחסים אלי בכלל?' אבל שתקתי. הרגשתי מושפלת ושתקתי".

היא בת 29. אם חד־הורית מצפון הארץ, מובטלת, חסרת עורף משפחתי. לגדל את התינוקת הקטנה שלה היה קשה, בעיקר מבחינה כלכלית, אבל גם כוחותיה הנפשיים היו מוגבלים. הדר (שמה בדוי מכוח החוק, כמו יתר השמות של הורי הקטינים בכתבה) פנתה ללשכת הרווחה כדי לקבל סיוע בגידול התינוקת, ובתוך כמה חודשים מצאה את עצמה יושבת במעמד הזה, "חסרת אונים ומבולבלת. לא זאת העזרה שחשבתי שאקבל".

הוועדה שהדר מתארת היא "הוועדה לתכנון טיפול והערכה", שמכונה גם "ועדת החלטה". היא מכונסת בכל פעם ששירותי הרווחה שוקלים להוציא ילד מחזקת הוריו, ומשתתפים בה גורמי רווחה, ובדרך כלל גם נציגים ממשרדי החינוך והבריאות, כמו מורה או אחות טיפת חלב. גם הילדים שבהם מדובר אמורים להיות נוכחים, בהתאם לגילם וליכולותיהם; אבל מידת ההשתתפות של הילדים מעטה ופחותה בהרבה מזאת של ההורים, שגם עליה אין הקפדה.

בכל שנה מתכנסות לפחות 40 אלף ועדות החלטה, במסגרת לשכות הרווחה ברשויות המקומיות. ההחלטות שמתקבלות בהן הרות גורל – החל מהוצאת ילדים מחזקת הוריהם למוסד או למשפחת אומנה ועד להעברתם לאימוץ להמשך חייהם. לאחר ביצוע ההחלטה מתכנסות הוועדות מדי פעם לצורכי מעקב.

אלא שלדברי אנשי מקצוע הלוקחים חלק בוועדות, מדובר בהליך לקוי מיסודו: מוטה, לא שוויוני ורומס זכויות של הורים וילדים.

"זאת חוויה אלימה, אין לי מילה אחרת", אומר י', עובד סוציאלי שלקח חלק בעשרות ועדות החלטה.

הוא בעל תואר שני בעבודה סוציאלית וזה שבע שנים עובד במסגרות שונות במערכת הרווחה, שמטעמן הוא נשלח לוועדות.

"לעולם אזכור את ועדת ההחלטה הראשונה שהשתתפתי בה. הייתי המום ומטולטל. הרגשתי שמזלזלים באמא שישבה שם, שמתייחסים אליה כמו אל ילדה קטנה, ושאנחנו לא באמת עושים את העבודה שלשמה התכנסנו. מאז אני עֵד להרבה מצבים, שמבהירים לי שקורה פה משהו מאוד שגוי.

"בוועדה אמורה להיות חשיבה של גורמי המקצוע, בשיתוף ההורים, מה יעלה בגורל הילדים. אבל בהרבה מקרים הוועדות האלו הן רק מראית עין של דיון. לא פעם, מחליטים על הדברים מראש, עוד לפני שהוועדה מתכנסת ופוגשת את ההורה. אפילו הדו"ח יכול להיות מוכן מראש בהתאם, ואז ההורה מגיע לסיטואציה, שנוגעת לילדים שלו, ואין לו בעצם שליטה עליה. אני רואה הורים יוצאים מהוועדות האלה חבולים. הם מרגישים, ובצדק, שלא ראו ולא שמעו אותם".

במקרה של הדר הסתיימה הוועדה בהמלצה להעביר את בתה, שהיתה אז בת שנתיים, למשפחת אומנה. בית המשפט אימץ את ההמלצה, כפי שקורה בחלק מכריע מהמקרים.

מאז חלפו שנתיים. הדר פוגשת את בתה למשך שעה בשבוע, במקום ציבורי ביישוב שבו מתגוררת משפחת האומנה. פעם בשבועיים באה בתה הביתה למשך סוף השבוע. "מבהירים לי שהילדה תחזור, אולי בקרוב", מספרת הדר. "בינתיים החיים שלי לא הפכו ליותר קלים. לא קיבלתי שום סיוע כדי 'לעמוד על הרגליים', ומה שהכי קשה לי זה שהבת שלי גדלה בבית של אחרים. אני לא קמה כל בוקר והולכת לישון כל לילה כשהילדה היחידה שלי לידי".

1 נכון לסוף שנת 2014 הוגדרו כ־366 אלף קטינים בישראל כ"ילדים בסיכון". כל אחד מהם עשוי להיות מוצא מרשות הוריו, זמנית או לצמיתות. 63 אחוזים מהילדים בסיכון באים ממצב כלכלי קשה.

למחציתם יש לפחות הורה אחד מובטל. כשליש הם ממשפחות מהגרים, בעיקר מאתיופיה וממדינות בריה"מ לשעבר. שליש מהם גדלים אצל הורה יחיד, בדרך כלל אם חד־הורית.

גורמי הרווחה רשאים להתערב בתא המשפחתי במקרים שבהם יש חשש בעיניהם להתעללות או להזנחה של ילדים. אלא שבאופן מדהים, לב ההליך – ועדות ההחלטה – מעולם לא הוסדר כולו בחוק או בתקנות. הוא נסמך ברובו על נהלים פנימיים שרוכזו ב"תקנון לעבודה סוציאלית" (תע"ס): מסמך ישן בן 21 שנים, שגם בו לא מקפידים לדבוק.

יתר על כן, התע"ס אינו מחייב פורמלית את הנציגים בוועדה שאינם נמנים עם גורמי הרווחה. כל זאת, למרות שכבר יותר מ־14 שנים שורה ארוכה של ועדות חיצוניות ופנימיות של משרד הרווחה, כמו גם מבקר המדינה, המליצו ואף דרשו להסדיר את הפעילות בחקיקה.

האגודה לזכויות האזרח פנתה למשרד הרווחה בדרישות נשנות להסדיר את פעילות הוועדות "ולמנוע את המשך הפגיעה בזכותם של בני המשפחה והקטינים להליך הוגן", אולם ללא הועיל. בקרוב, לראשונה, יידרש בג"ץ להכריע בנושא.

"בוועדות הללו מתקיים ההליך המנהלי הפגום ביותר שנתקלתי בו מימיי", אומרת עו"ד משכית בנדל, ראש תחום הזכות לקיום בכבוד ורווחה באגודה לזכויות האזרח, מנסחת העתירה לבג"צ. "מתקבלות שם החלטות גורליות לגבי אוכלוסייה מאוד מוחלשת, תוך כדי הפרת הזכויות הכי בסיסיות – כמו הזכות לייצוג והזכות לעיון בחומרים לפני הוועדה ואחריה.

"אין אפשרות ממשית לערער על החלטת הוועדה. אם הורה מרגיש שההליך היה לא הוגן כלפיו, או אם נעשו טעויות, אין לו מה לעשות. כשהדברים מגיעים לבית משפט לענייני משפחה או לבית משפט לנוער, מצאנו שהם בדרך כלל מאמצים את החלטת הוועדה. וחשוב לזכור שמדובר באוכלוסיות מאוד מוחלשות, שאין להן בהכרח האמצעים לפנות לבית משפט.

"יש בוועדות דיונים שמתקיימים בלי ההורים והילדים, כי על פי הנהלים, אין חובה כזאת, רק המלצה. אז לפעמים לא מזמנים בכלל את ההורים, ולפעמים מנהלים חלק מהדיון בזמן שההורים נמצאים מחוץ לחדר, ועוד דוגמאות מקוממות.

"הכל נסמך על הנחיות פנימיות מהדרג המנהלי הכי נמוך, שאין מה להשוות בינן לבין חוק או תקנות, מבחינת רמת המחויבות להן. כלומר, אפשר לחרוג מהן, אפשר לשנות אותן, אין סנקציות משמעותיות שאפשר להטיל אם הן לא נאכפות.

"למשל, אם הורה לא יוזמן לדיון שנוגע לגורל ילדיו, זה לא יפחית מתוקף ההחלטה שהתקבלה. אם, לעומת זאת, היה חוק שקובע שחובה לזמן את ההורה, והוא לא זומן, הרי שזו עבירה על החוק.

"מצאנו שלא רק שההנחיות של תע"ס לא מקוימות במלואן, אלא שיש בהן גם בעיות קשות. למשל, לא כתוב בכלל איך יש לקבל את ההחלטה, מה עושים כשיש דעת מיעוט, כמה מחברי הוועדה צריכים לתמוך בהחלטה כדי שתתקבל. הכל נזיל ותלוי בהרכב הוועדה ובלשכת הרווחה המסוימת שבה זה קורה. ואלו החלטות שהן לעיתים בלתי הפיכות ויכולות להסתיים באימוץ.

"יש כאן פגיעה בזכויות אדם וגם פעולה בחוסר סמכות. רשות מנהלית לא יכולה לפעול בלי חוק או לפחות תקנות, שמסמיכות אותה, כשעל הכף מוטלות זכויות אדם, כמו הזכות לחיי משפחה וזכותו של ילד לגדול במחיצת הוריו. אלה זכויות חוקתיות, שאי אפשר לפגוע בהן באמצעות החלטה מנהלית.

"רק לפני שלושה חודשים עבר חוק האומנה, שבמסגרתו הוסדר חוקית חלק קטן מפעילות הוועדות, שנוגע למשפחות האומנה ומתייחס לזכויות הילדים והורי האומנה. חסרה בו התייחסות להורים הביולוגיים, ובכל מקרה, כ־80 אחוזים מההוצאות החוץ־ביתיות הן לפנימיות, כך שהחוק הזה לא רלוונטי לגביהן".

2 3ועדת ההחלטה נפתחת בדרך כלל בסקירת הסיבות לכינוסה, שכוללות פירוט על הרקע של המשפחה ותפקודה, כולל הצגת פגמים וכשלים בעיני גורמי הרווחה, וגם חשיפת מידע אישי, אינטימי ואף קשה דוגמת פגיעות מיניות, אלימות וסכסוכים משפחתיים. על פי עדויות של גורמים מקצועיים ושל הורים שהשתתפו בוועדות, במקרים רבים לא נערכות התייעצות פתוחה או חשיבה טיפולית, בוודאי לא כאלו המשתפות את ההורים ומאפשרות להם להשפיע באופן ממשי.

"ההורה נכנס לחדר מלא באנשים שלכאורה יודעים יותר טוב ממנו מה נכון", אומר י'. "כל אחד מציג את עצמו, שם ותפקיד, ואז העובדת הסוציאלית של המשפחה מקריאה דו"ח שנוגע לחוסר התפקוד של ההורים, ומתאר מצבים קשים או נושאים שיש עליהם מחלוקת עם ההורים. למשל, שהבית מלוכלך ולילדים יש כינים".

"זה קשה מאוד לאדם אחד לעמוד מול הרכב רחב שיש לו יכולת השפעה אדירה על החיים שלך", אומרת ש', עובדת סוציאלית ותיקה, שהשתתפה בעשרות ועדות החלטה. "הבדידות הזאת משתקת. גם אני, אדם עם כוח, הייתי מתקפלת ומאבדת את המילים בסיטואציה כזאת. במיוחד אם היו דנים בנושאים כמו האם להוציא את הילדים שלי מהבית, או האם להחזיר לי אותם אחרי שנים.

"יש לשכות רווחה שהדיונים בהן מפרים, מעמיקים, מכבדים את ההורים, ויש לשכות שלא קורה בהן כלום, למעט פרוצדורה שסופה ידוע. הדברים בנויים כך שלא מתאפשר מקום אמיתי להורה להיות שותף לתהליכים. הורה מגיע ולא באמת יכול להביע את דעתו, לחשוב במשותף. הוא נמצא תחת זכוכית מגדלת של כל הגוורדיה של האנשים הזרים שיושבים מולו, והוא לא יכול לפתוח את ליבו מולם. במקרה הטוב, הוא מכיר שם רק את העובדת הסוציאלית של המשפחה.

"יש תחושה שלא משנה איך יגיבו ההורים, זה יהיה לא בסדר. אם יכעסו ויצעקו, המשמעות היא שהם 'בהתנגדות'. אם יבחרו בגישה פשרנית, הם ייתפסו ככאלה שלא נלחמים מספיק. כל אלה יכולים להשפיע לרעה על המלצת הוועדה.

4"בוועדות שאני משתתפת בהן, אני מאוד מקפידה להגיד להורים משהו על הילדים שלהם. למשל, לומר לאמא, 'את יודעת, יש לך ילדה מקסימה'.

אחרי שאני אומרת משהו כזה, ההורים מתחילים מייד לבכות. כי באמת, בלא מעט מקרים אף אחד לא טורח לדבר איתם, לראות אותם באמת, להתייחס אליהם ישירות. והם מתגעגעים לילדים שלהם, רוצים את הילדים שלהם, אוהבים אותם. הדיון מתנהל במשך כשעה ולהורה ניתנת זכות הדיבור רק בסוף. אם במהלך הדיון הוא יזרוק הערה או יגיב, יגידו לו, 'כשיגיע תורך תדבר'. קשה מאוד לדבר בסוף הליך כזה. ההורים כל כך פגועים, שהם מדברים מתוך כעס וכאב.

"יש מקרה שקרה לפני מספר שנים ומהדהד לי עד היום. כשהגיע תורה של האמא לדבר בוועדה, היא ירדה על הברכיים ופשוט התחננה על חייה ועל חיי הילד שלה, שהיה במשפחת אומנה ורצו שיעבור לאימוץ. אמא עם עבר קשה ללא ספק, שהגיעה לוועדה לבדה, וכל מה שנותר לה לעשות הוא לרדת על הברכיים ולהתחנן.

היא אמרה, 'אני אעשה כל מה שאתם רוצים – רק אל תוציאו את הילד שלי לאימוץ'.

בסופו של דבר, הילד לא הועבר באותו שלב לאימוץ, אבל כעבור זמן זה נעשה".

חשוב לש' לומר שהיא מתנגדת למתקפות על העובדים הסוציאליים ולהתייחסות אליהם כאל "חוטפי ילדים". "אני לא מקבלת בונוס כספי על כל ילד שאני מטפלת בו. להפך, כל ילד שמוצא מהבית מוסיף לעומס העבודה שקיים ממילא. יש הרבה עובדים סוציאליים שמנסים לעשות את המירב בתוך המערכת, למען המשפחות האלה, ומעל לכל, למען הילדים. אבל אני לא מסוגלת לשתוק עוד לנוכח הדברים שאני רואה בוועדות".

5מורין (29), אם לילד בן 4, השתתפה בוועדה לפני כחודש. בגלל סכסוך גירושים מר בינה לבין האב וקשיים רגשיים וחברתיים שנצפו בגן הילדים, הוגדר בנה כילד בסיכון, וגורמי הרווחה העלו את האפשרות שיוּצא מהבית.

"ישבתי שם כאילו אני בובה שאמורה לתת את ההסכמה שלה להחלטת הוועדה ולשתוק", היא מתארת. "כאילו זה לא הילד שלי. כאילו אני לא באמת רלוונטית. יותר הטיחו בי האשמות מאשר נתנו לי הסברים".

את ההודעה על קיום הדיון קיבלה, לדבריה, בהתראה של יום וחצי. "התסקירים של העובדת הסוציאלית לא הגיעו אלי, ולא ידעתי מה בדיוק יכלול הדיון. הכרתי שלושה אנשים מתוך העשרה שהשתתפו בוועדה – את המפקח המחוזי ושתי פקידות סעד. כלומר, שורה של אנשים שרובם לא מכירים אותי, אבל מכירים אחד את השני ועובדים אחד עם השני. אז מה שקוּל הקול שלי מולם, בהשוואה לפקידת סעד, קולגה שלהם, שחושבת שאני אמא לא מתפקדת?

"הדיון נמשך כשעה וחצי, ורק בעשר הדקות האחרונות נתנו לי את זכות הדיבור, וגם אז קטעו אותי. אמרו לי, 'את מתבלבלת', או 'את מוציאה דברים מהקשרם'.

לא הרגשתי שביטאתי את עצמי בכלל, ולכן לא הייתי מוכנה לחתום שאני מסכימה להמלצות שלהם.

כשיצאתי, לא נתנו לי שום פרוטוקול או סיכום. שום דבר".

ועדת סילמן, שבחנה במהלך תקופה ממושכת את מדיניות משרד הרווחה בנושא הוצאת ילדים למסגרות חוץ־ביתיות, ושהגישה את מסקנותיה בפברואר 2014, ציינה את חשיבות "ההקפדה על הכנה מסודרת של ההורים ושל הילדים לקראת דיוני הוועדות וקיום דיונים שלהורים ולילדים תפקיד מרכזי בהם. יש להקפיד שבכל שלבי הדיון קולם של ההורים וקולם של הילדים יישמע. יש להקפיד שההורים יישאלו בנוגע לדאגות העיקריות שלהם, הקשיים של המשפחה ושל הילדים על פי תפיסתם, ועל הכוחות שהם מרגישים שיש להם ולילדיהם – לפני הצגת הדאגות על ידי אנשי המקצוע. כמו כן, בבניית תוכנית הטיפול יש להקפיד לשאול את ההורים ואת הילדים מהי העזרה שהם זקוקים לה – לפני הצגת חלופות הטיפול על ידי אנשי המקצוע".

אלא שעל פי העדויות, ההמלצות של משרד הרווחה עצמו רחוקות מלהיות מיושמות. י' מספר על אחת מהוועדות שבהן השתתף: "רק עשר דקות לפני שהוועדה התחילה, העובדת הסוציאלית של המשפחה קראה לאמא את הדו"ח שלה, שנכתב על בסיס הדיווחים של אנשי המקצוע. זה היה דו"ח נוראי, דברים שקשה לשמוע. מאשימים את האמא בהמון דברים, ומייד אחר כך היא נכנסת לוועדה וכל הקהל הזה יושב שם, והיא אמורה לתפקד ולדבר לעניין.

"השתתפתי בעבר בוועדה שבה נכחה סבתא ממוצא אתיופי, דוברת אמהרית, שבכלל לא הבינה עברית. אמנם היתה שם מתורגמנית, אבל דיברו על אפשרות של הכרזה על הנכד כ'קטין נזקק', מה שמאפשר לרשויות הרווחה מרחב פעולה גדול מאוד והופך את ההוצאה מהבית לקלה הרבה יותר.

"היה ברור לכולם שהסבתא לא מבינה בכלל מה המשמעות של כל זה. היא רק אמרה שהיא רוצה מאוד לטפל בנכד שלה ושהיא אוהבת אותו. כשביקשתי שיסבירו לה במה מדובר, פקידת הסעד אמרה לי, 'אני לא אתחיל להסביר לה עכשיו, אין לנו זמן לזה. אני אזמין אותם לשיחה כשאכתוב את התסקיר, ואז אסביר לה הכל'.

"בסוף, הוועדה המליצה על נזקקוּת. הסבתא יצאה בלי להבין מהן ההחלטות שהתקבלו בה, כי לא היה מספיק זמן בשבילה. רק בבית המשפט הוסברה לה המשמעות, וזאת כבר היתה נקודה מתקדמת מדי בתהליך. הילד הוצא לאומנה. אני שואל את עצמי איך היא היתה פועלת אם היתה מבינה מהי נזקקוּת ברגע שהנושא עלה".

ה', עובדת סוציאלית שהשתתפה בכ־100 ועדות החלטה, מסרה בתצהיר שצורף לעתירה לבג"ץ כי "במרבית המקרים אין הכנה של ההורים לקראת הוועדה, והם לא תמיד יודעים מה הולך לקרות שם". היא מספרת שהורים יכולים לגלות בוועדה כי על הפרק עומד לא פחות מאימוץ הילד או הילדה שלהם.

"היה לי מקרה של אמא שאני חושבת שלא הבינה מה בדיוק הולך לקרות בוועדה. אחת העובדות הסוציאליות הציגה את עצמה כנציגת השירות למען הילד, אבל לא אמרה את המילה 'אימוץ'. כשהגענו לדבר על אפשרות של אימוץ (הילד שהה באותה עת אצל משפחת אומנה; נ"ל), האמא ממש התפרקה ובכתה. היא אמנם שמעה בעבר על האפשרות הזו מהעובדת הסוציאלית של השירות למען הילד, שהיתה בתפקיד לפני הנוכחית, אבל בגלל שהן התחלפו, היא לא הבינה שבעצם שתיהן באותו תפקיד ואחראיות לאפשרות הזו. רק לקראת הסוף הנושא עלה פתאום, ללא הכנה מקדימה, ובאופן טבעי היה לה ממש קשה לשמוע את זה".

מעדויות שונות מתברר שלא פעם החלטות בוועדות מתקבלות מראש, מה שמעקר את מהותן ומטיל סימן שאלה גדול על מידת ההסכמה החופשית שיש למשפחות בדיונים.

 עו"ד ורדה שטינברג

"מניסיוני, אין לי ספק שברוב המקרים, כמעט הכל סגור מראש"

"השבוע הייתי בשתי ועדות, בשתי ערים שונות. יושבות ראש הוועדות באו עם ההחלטות, "המלצות", כפי שהן מכנות אותן לדיון כשהן מודפסות ומוכנות. לא היו שום התלבטות ושום התייעצות. אמרו: זה מה שהחלטנו. אין פה 'תכנון טיפול והערכה', יש פה החלטה. זה הליך מיותר, בזבוז של כסף. משחק בכאילו. בעיניי, דברים צריכים להתנהל בבתי משפט וזהו.

"אני מייצגת כיום סבתא, שמבקשת לשמש משפחת אומנה לנכדה בן השנה וחצי, משום שבתה, אמו של התינוק, סובלת מפיגור קל. במקרה הזה התקיימה לפני חמישה חודשים ועדת החלטה, ומייד למחרת הילד נלקח לאומנה. ככה, מהיום למחר. כל התשתית היתה מוכנה וערוכה מראש. התינוק הזה סומן.

"אני מרגישה שבלא מעט מקרים, מה שקורה בוועדות הוא מעין מצג שווא. אבל גם אם לא – מהן היכולות של המשפחה להתמודד כראוי אם מודיעים לה על הדיון יום־יומיים מראש ולא מאפשרים לה להיערך? אם עורך הדין מקבל את החומר רק בתחילת הדיון, או יום לפניו, איך אפשר להגיב לטענות?"

את לא יכולה לבקש את החומר יותר זמן מראש?

"אני יכולה ואני מבקשת, אבל בדרך כלל לא נותנים לי, או מקשים עלי מאוד. יש פעמים שבהן אני מקבלת רק חלק מהחומר. יש לשכות שמגדילות לעשות: הן נותנות לי את התסקיר רק במהלך הדיון בוועדה, ואסור לי לצאת איתו מחוץ לחדר".

גם ש' נתקלה בתופעה. "הרבה פעמים את מגיעה לוועדה ומרגישה שלמעשה כבר התקבלה החלטה, ודיון אמיתי לא מתקיים. הלך הרוח של הדברים הוא לכיוון מאוד ברור, והיכולת של ההורה לשנות משהו אינה משמעותית.

"יש שוני גדול בין הלשכות ביישובים שונים, וזאת בעיה בפני עצמה. התנהלות הוועדה היא שרירותית ונקבעת על ידי מנהל מחלקת הרווחה או מרַכזי הוועדות. במקומות מסוימים בארץ בולט שהכל כמעט קבוע מראש, הוועדות הן סוג של חותמת גומי, משהו שצריך לעשות מבחינה פרוצדורלית. אני שומעת הורים שאומרים אחד לשני, 'אם אתה רוצה שיתייחסו אליך ברצינות, תעבור לעיר אחרת'. אלה דברים שאסור שיקרו.

"יש מקרים שבהם מתקיימת חשיבה משותפת, אבל ככלל, זה מפגש שעושים אחת לשנה, ולכל הצדדים ברור איך זה ייגמר – המשך סידור האומנה לילד. לא באמת עוצרים ואומרים, 'רגע, חמש שנים אנחנו מקבלים את אותה החלטה'.

"היו פעמים שבהן דרשו ממני לכתוב דו"ח עם המלצות בכיוון הברור שעליו הוחלט. כלומר, השתדלו ליישר קו אחיד מראש בין הגורמים שלוקחים חלק בוועדה. לא פעם נתקלתי במצבים שבהם מרכז הוועדה או פקידת הסעד ביקשו ממני לשנות המלצות או לכתוב דברים ברוח אחרת ממה שכתבתי במקור, כדי להשיג את האחידות הזאת.

"למשל, היו מקרים שבהם רציתי שלילד האומנה יהיה קשר עם הוריו הביולוגיים. האמנתי שזה נכון ושזה אפשרי, אבל הכיוון של הרכב הוועדה היה העברת הילד לאימוץ. אני התנגדתי לזה. לפני הוועדה ניסו לשכנע אותי שלא אגיד את דעתי בפני ההורים.

"אני נשארתי בעמדתי, וכמוני גם עמיתות שלי, אבל הכוונה המערכתית היא ברורה: הרבה פעמים יש רצון לסגור את הדברים לפני הוועדה, כדי שלא יתקיים דיון אמיתי. לייצר חזית אחידה וחתומה מול ההורים".

חבר בוועדה יכול להתנגד להחלטה שלה?

"אני יכולה להתנגד, אבל בתור עובדת סוציאלית, שהיא לא פקידת הסעד או מנהלת הוועדה, אין הרבה מה לעשות עם ההתנגדות שלי".

הורה יכול לערער על החלטה של הוועדה?

"אפשר לפנות לבית משפט, אבל הוא בוחן את החוקיות של ההחלטה, הוא לא מוסמך להתערב בהחלטות המקצועיות. כך יוצא שאתה יכול לערער על דו"ח חניה ולא יכול לערער על הוצאת ילד מהבית.

"יצא לי לראות לא מעט מקרים שבהם פקידת הסעד ניסתה לנטרל מראש את התנגדות ההורים להחלטה שעומדת להתקבל. למשל, לפני שמתכנסת הוועדה ואפילו לפני דיון בבית המשפט, אומרים להורה: תסכים להחלטות שלנו, ובתמורה נגדיל את מספר הביקורים של הילד, נאפשר עוד פגישות איתו.

"בכלל, כדאי להורים שהוציאו להם את הילדים מהבית להיות הכי בסדר עם כל מי שאחראי לגורלו של הילד, כי זה יכול בקלות להיראות אחרת. כן, יש פה גורם של איום. בעיקר לקראת כינוס הוועדות.

"היה מקרה שבו הוציאו לאמא שני ילדים מהבית. עם אחד הילדים היתה סיטואציה מורכבת, ופקידת הסעד איימה להפסיק את הביקורים אצל הילד השני, כדי שהאמא תשתף איתה פעולה. אני לא איפשרתי את זה. את לא יכולה לאיים על הפסקת הביקורים אצל ילד שבכלל לא קשור לסיטואציה שהתפתחה עם אחיו".

שתיים מהמלצותיה הבולטות של ועדת סילמן היו הקמת נציבות תלונות ציבור, שתדון בהחלטות הוועדות, והבטחת ייצוג משפטי להורים בוועדות שדנות בהוצאת ילדים מהבית. לחברי הוועדה היה ברור שמדובר למעשה בפורום משפטי, ולכן חובה להבטיח ייצוג של ההורים, אפילו במימון המדינה, אם אין להם אמצעים לכך. הוועדה אף נקבה בעלות משוערת של 17 מיליון שקלים לשם מימוש ההמלצה. שתי ההמלצות לא קוימו בשטח.

"קורה לא מעט שמונעים ממני לדבר בוועדות", מספר עו"ד  שמייצג ילדים והורים מול מערכת הרווחה זה יותר מעשור. "בדרך כלל ההורים יגיעו לא מיוצגים. או בגלל שאין להם אמצעים לממן עו"ד, או בגלל שהם מיודעים על הוועדה בהתראה קצרה מאוד ולא מספיקים להיערך. וכשכבר מגיעים עם ייצוג, מצפים מעורך הדין להיות על תקן ידיד, שיושב בשקט".

העו"ד  מציג הקלטה של דיון בוועדת החלטה, שנערכה בלשכת הרווחה בפתח תקווה. בהקלטה נשמע בבירור כי מנהלת הוועדה מבהירה לנקר שהוא אינו יכול לייצג את ההורים בתוך הוועדה, ושאם הוא מעוניין להיות נוכח, 'אתה צריך לשבת ולשתוק. פה זה לא בית משפט'".

לאחר ויכוח ממושך, וחרף בקשות ההורים לאפשר לנקר לייצגם, הוועדה פוזרה והדיון לא התקיים.

"יש ועדות שבהן אתה צריך להילחם על זכות הכניסה שלך", הוא אומר. "נכון להיום, אין הסדרה של ייצוג המשפחות. מצפצפים עלינו גם בהקשר הזה".

"זה פשוט לא חוקי", אומרת עו"ד משכית בנדל. "אין ספק שמדובר בפורום מעין־שיפוטי. כמו בית משפט קטן, שדן במחלוקת בין הרשות המנהלית לאזרח, ולכן חשוב שיהיו בו זכויות ייצוג וזכויות ערר. בוועדות ההחלטה שתי הזכויות האלה לא מתממשות, ולכן אנחנו פונים לבג"ץ".

"מוכרחים לווסת את הכוח של הוועדות האלו", מדגיש י'. "לאפשר בהן מקום לחשיבה ולטיפול. להורים האלה ולילדים שלהם מגיע יותר. וגם לנו, כעובדים סוציאליים שהגיעו למקצוע הזה מתוך רצון ואמונה, מגיע יותר".

 

6