עמותת "טף" לאימוץ ילדים מחול נעלמה עם הכסף – עו"ד חוה קליין מטייחת אחריות משרד הרווחה

פברואר 2015 – המלכודת להורים הרוצים לאמץ ילדים מחו"ל. סיפורם של זוג הורים שנפלו למלכודת. משרד הרווחה מתנער מאחריות, עמותת טף לקחה את הכסף מההורים אך לא סיפקה הילד, ועו"ד חוה קליין המיצגת את ההורים מטייחת אחריות משרד הרווחה.

שופטת חנה בן עמי: נתקלתי במקרה אימוץ שהתנהלות פקידות הסעד גבלה בפלילים

פברואר 2015 – דנה ספקטור ורן שריג בתוכנית 103 FM – שיחה עם כבוד השופטת לענייני משפחה בדימוס חנה בן עמי על אימוץ ילדים.

הקלות שבהוצאת ילדים מבית הוריהם
רן ספקטור-שריג: אנחנו שוב בסדרת הראיונות והכתבות שאנו עושים בנוגע לקלות הבלתי נסבלת מבית הוריהם על ידי שירותי הרווחה בישראל, ואנו מדברים עם שני הצדדים במהלך השבוע האחרון. נדמה לי שיש לנו עליית מדרגה. כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי, המרואיינת הבכירה ביותר.
דנה ספקטור-שריג: לך תקרא לשופטת סהרורית…
רן ספקטור-שריג: חנה בן עמי, מעבר לזה שהיא אישה רבת פעלים ומעשים, היא הקימה את בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, היא מטאור משפטי. בשנת 2013 כשהיא מחוץ לבתי המשפט, העזה למתוח ביקורת, וביקורת לא קלה ואנו רוצים לדבר איתה.
לילה טוב לשופטת בדימוס חנה בן עמי, כבוד שאת מדברת איתנו. אני אתחיל בציטוט שלך: "לעיתים התנהלותם של עובדות סוציאליות גובלות בפלילים. לצערי, עד מהרה נדהמתי לגלות שלפקידות סעד יש עניין בתוצאה אליה חותרים ולשם כך כל דרך כשרה בעיניהם. הורים שילדיהם הוצאו מחזקתם, על מנת לקבל אותם בחזרה, אני נתקלתי במקרים של העלמת מסמכים, של העברת מידע מוטעה ועוד. תקצר היריעה מלתאר". את זה את אמרת.
כבוד השופטת חנה בן עמי: כן. אני מניחה שאתה מצטט מדברים שנאמרו על ידי במסגרת הרצאה אליה שהוזמנתי על ידי הורים וסברתי שיש מקום שאני אביע את עמדתי לאור הניסיון שהיה לי בבית המשפט לענייני משפחה והן כשישבתי בראש הרכב לערעורי משפחה בבית המשפט המחוזי בירושלים. הדברים האלה, אני רוצה שהם יתפרשו לא נכון. אני לא אומרת שמעשיהן של פקידות הסעד גובלים בפלילים.
אני התייחסתי לתיק ספציפית, ואני תיארתי אותו, לגביו אני בהחלט יכולה לומר שבאותו מקרה המעשים שלהן גבלו בפלילים. אני יכולה אפילו לציין בתיק אחר שנדון על ידי וגם שם המעשים גבלו בפלילים.
דנה ספקטור-שריג: מה בעצם קורה, כשאת אומרת פלילים בתיקים מסויימים כמובן, אני מסייגת?
כבוד השופטת חנה בן עמי: אני אביא בפנייך איזה שהיא דוגמא שיש בה למצות את הנושא מכל הכיוונים שבו. אני חייבת לומר שמלכתחילה כשמוניתי לתפקיד עצמו בבית משפט לענייני משפחה, סברתי ששופט זקוק לעזרה כשיש לו עומס של עבודה, ואם נותנים לו מן זרוע ארוכה שזה פקיד סעד, שהוא מומחה בתחום שלו, שהוא מקבל את משכורתו מקופת המדינה וממילא הוא אמור להיות נייטרלי, אז יש לי כוח שאני יכולה להשתמש בו. אני התחלתי לטפל, וכעבור איזה שהוא זמן הגיע לידיי בקשה חריגה. מדובר היה בשלושה ילדים בני ארבע וחצי עד שנתיים שהוצאו מאימם שהתגוררה בצפון.
לא היה מדובר באישה שהיתה נרקומנית או חולה או מסוכנת או מסכנת. היא היתה אישה שהתחתנה נישואים לא טובים בגיל צעיר. בעלה בסופו של דבר עזב אותה, היא עברה תאונת דרכים, ויש להניח שהיה לה קשה לגדל את הילדים, ואני גם מניחה שהיא פנתה לרשויות הרווחה וביקשה עזרה.
מה שנעשה, היא באה וביקשה עזרה, וביום בהיר אחד הובהר לה שעומדים לקחת לה את שלושת הילדים.
רן שריג-ספקטור: יותר ויותר סיפורים אנחנו שומעים על אנשים שפנו לרווחה, ביקשו לקבל סיוע כספי, ביטוח לאומי, סיוע בדיור ציבורי ונכנסו למערכת והמערכת בלעה אותם. יש פה משהו שאת אומרת שאני חייב לברר.
את אומרת "בתחילת דרכי כשופטת הנחתי שכאשר מכריזים על קטין בר אימוץ, הדבר נעשה לאחר כל הבדיקות. לצערי, עד מהרה נדהמתי לגלות כי לפקידות הסעד יש עניין לתוצאה אליה חותרים, ולשם כך כל דרך כשרה בעיניהן". מהו העניין?
כבוד השופטת חנה בן עמי: יש איזשהו עיוות במערכת האימוץ. אותו גוף שמוציא ילדים הוא גם הגוף שמוסר את הילדים לאימוץ. הגוף שמוציא את הילדים מחזקת ההורה, הוא גם הגוף שמוסר את הילדים לאימוץ. יש תור גדול של הורים, שאני זוכרת שהתגאו בפני שבבית יש מחשב וכן הלאה, אז יש בתים מבוססים, ומצד שני באים מבתים שיש בהם עזובה ועוני וקושי, אז הם אומרים "כמה טוב, אנחנו ניקח את הילד הזה וניתן לו עתיד טוב יותר", אז מצד אחד זה מפתה להוציא את הילד, במיוחד כשעומדים בתור אנשים שהם ממתינים לילדים האלה ואולי נראים מצוחצחים. אני לא מדברת על אינטרס, אני מדברת על מעשים שנעשו בתיקים שלי כדי להעלים ממני את האמת.
הילדים האלה, שלושה ילדים קטנים, הוציאו אותם על ידי המשטרה והעבירו אותם למקום רחוק ממגורי ההורים ומבית האמא, והוציאו צו מבית המשפט שהאמא יכולה לראות את הילדים האלה פעם בחודש לשעה. הגברת הזו, הפצועה והמסכנה והחלשה, הגיעה עד למקום הזה כדי לראות את ילדיה, אז אמרו שהיא איחרה בחצי שעה, ומאחר שהיא איחרה אז היא כבר לא יכולה לראות את הילדים, ואז הם באו לבית המשפט וטענו שהאישה לא מתעניינת בילדים.
בסופו של יום, הם החזיקו את הילדים שם קרוב לשנתיים. הילדים כבר גדלו. היו סיפורים שהילדים היכו את הראש שלהם בקיר. הם הרביצו לילדים אחרים, המצב שלהם היה מאוד חמור, ואז אני מקבלת בקשה להכריז על הילדים האלה ברי אימוץ בלי שהאמא תהיה נוכחת, בלי שהפרוטוקול של הדיון יועבר לאמא. בלי האמא. בלי שהיא תדע על הדיון ועל מה שיתנהל בו והטענה היתה שהאמא אלימה, אז הן חוששות מפניה.
אני לא מדברת על זיוף מסמכים. אני מדברת על העלמת מסמכים. יושבות פקידות סעד ודנות בנושא, איך חוות דעתן אינה זהה, אז לא מביאים בפני בית המשפט את המחלוקות שקיימות. בית המשפט אומר "אני רוצה לראות פרוטוקולים שהתנהלו בדיון מסויים", והן אומרות: "לא, זה עניין חסוי אנחנו לא נוציא אותו ולא נראה אותו".
פקידות הסעד העלימו פרוטוקולים של פקידות הסעד ביניהן. איך כל הדבר הזה התגלה לי? הוגשו תצהירים של עובדות סוציאליות שעבדו בבית הילד איפה שהיו הילדים שמה, והן כתבו לי:
"אנחנו חשבנו שאפשר להחזיר את הילדים לטיפול בקהילה מיד אחרי שהוציאו אותם מהבית, ונערכנו לזה והכנו תוכניות, ואז פקידת הסעד אמרה לנו שאם נחזיר את הילדים, פרויקט האימוץ בצפון יכשל, דהיינו, לא יהיו להם מספיק ילדים למסור אותם לאימוץ".
ביקשתי לשמוע את העובדות הסוציאליות האלה, ואז קם עורך הדין ואמר זו עדות עוינת, צריך לבטל אותה, כל מיני טענות חסרות שחר. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שיש מקום להחזיר לאמא את הילדים. פגשתי את האמא וכשראיתי שזה המצב, אמרתי לפקידות הסעד, אתן חוששות מהאמא? הדיון יתקיים בטלויזיה במעגל סגור. האישה תשב באולם, ואתן תשבנה בקומה אחרת, בלי שהיא תראה אותכן. היא הגיעה לאולם שלי, אני לא אשכח את זה. אולם רחב ידיים, הגיעה אישה קטנה, צנומה, שברירית, התיישבה בפינה לא הרימה את הראש, ואז אמרתי: ממנה אתן חוששות? וכעבור זמן קצר מאוד הן חזרו בהן, הן נכנסו לאולם, העידו באופן ברור ופתאום הן לא פחדו מהאישה.
הן חשבו שאני אקבל את הבקשה שלהן, כמו שבדרך כלל מקבלים, וכשכותבים לי אלימות, אז אני אראה אלימות מול העיניים, ואני אקבל את הבקשה, ואז כל הבעיה תיפתר. אך באיזה שהוא מקום ברגע שאני קצת הכנסתי מקלות בגלגלים, כשניסיתי לברר את הדברים לגופם, אז הסתבר שהסיפור הוא עורבא פרח.
רן ספקטור-שריג: כבוד השופטת האם את אמא?
כבוד השופטת חנה בן עמי: אני אמא לארבעה ילדים.
רן ספקטור-שריג: את חושבת שישנה סיבה כלשהי בעולם שמצדיקה הפרדה של ילד מההורים שלו?
כבוד השופטת חנה בן עמי: אני חושבת שאם אדם מתנהג באלימות כלפי ילדו, אלימות מינית או אחרת, ואין מנוס, יש לגונן על הילד. צריך לגונן על הילד.
רן ספטקור-שריג: ואם האמא נרקומנית או חולה?

כבוד השופטת חנה בן עמי: כל דבר בימינו אנשי מקצוע יודעים, הוא עניין של כמות. יש נשים חולות נפש שהן ברגרסיה ויכולות לטפל בילדיהן. יש אנשים שגורלם המר עליהם, והם הגיעו לדרגות של קושי שהם לא יכולים לגדל את הילדים ולכן יש הזנחה. כל מקרה צריך להיות מטופל לגופו. כשיש הזנחה של ילד עקב מצב כלכלי רעוע, אפשר לטפל בקהילה, לטפל בבית, לשלוח מישהי שתהיה בבית 5-6 שעות ביום, וזה עשרת מונים יותר זול מאשר לקחת ילד ולזרוק אותו לאיזשהו מוסד והאישה לומדת תוך כדי כך איך לטפל בילד ואיך לגדל אותו והילד מאושר והאמא מאושרת.אותו סכום שמוציאים על מוסד, שמוציאים מספר ילדים מהבית, אותו סכום או רבע ממנו, אני לא רוצה להיכנס למספרים, היו משקיעים בבית הזה, אז הבית היה פורח, ההורים היו פורחים והילדים היו פורחים, ומה שעושים, מאוד קל להוציא ילד ואחר כך הצרה הגדולה יותר היא שמנתקים את הילד, גם ילד שאמא שלו חולת נפש ואין לו סבים, דודים וכן הלאה, גם אז לא צריך לנתק אותו מאמא שלו, היא יכולה לבוא ולשחק איתו תחת עין פקוחה, אבל להישאר אמא. מפני שילד שנלקח מההורה שלו – אז מה הוא חושב? או שההורה שלו לא רוצה אותו והוא זנח אותו או שהוא אשם, שהוא לא ילד טוב ולכן זה עונש שמגיע לו.
יש מקרים שאין מנוס מלהוציא אבל אפשר תמיד לא לנתק. יש מקרים שאין מנוס, אז הורה יראה את הילד במרכז קשר. יש מחקרים שמראים שיש חריגה שלמעלה מ- 1200%! יחסית לרמה פה בארץ. זה בדרך כלל על רקע סכסוכי גירושין.

רן ספקטור-שריג: האם את לא רואה קשר בין הפרטת הרווחה בישראל לבין הטעויות ההולכות וגדלות והעדויות המצטברות על מקרים שבהם ילדים מוצאים מהבית מהסיבה הזו?
כבוד השופטת חנה בן עמי: עשרת מונים גבוה.

רן ספקטור-שריג: האם אי אפשר היה להשקיע את הכסף הזה על המשפחה, להשאיר את הילד בבית?
כבוד השופטת חנה בן עמי: בדיוק על זה אני מדברת. אם היו מקצים סומכת למשפחה קשת יום, ראשית היה בידה, אפילו עובדת סוציאלית היה בידה ללמד אותם איך מכלכלים משק בית, איך מגדלים ילדים, כל מה שאדם צריך, כדי שהוא בעצמו ידע לטפל בעניינים וכדי שהטיפול בילד יהיה טוב, בלי שיוציאו אותו למקום. בסופו של יום, טובת הילד משמעה שאתה עושה משהו שיהיה לו יותר טוב מאשר היה לו קודם לכן. הרי טוב מוחלט אין, וגם רע מוחלט אני מעריכה שיש מעט מאוד. אז טובתו של ילד היא צריך שאתה מוציא ילד לראות מה קורה לו באותו מוסד שמוציאים אותו אליו, ויש הרבה מקומות שהם מקומות ואני ביקרתי במקומות כאלה, שילדים יושבים על יד החלון מחכים לרגע, אני מדברת על ילדים יותר מבוגרים, בגיל העשרה וכן הלאה, מחכים לרגע שהם יוכלו לברוח או כל דבר אחר. יש התאבדויות ויש סיפורים אחרים. ילד צריך הורים, אז גם כשההורים לא מתפקדים באופן מלא, צריך למצוא את הדרך לאפשר להורה להיות בקשר עם הילד. כמובן להגן על הילד שההורה לא יפגע בו אבל לא לנתק את הקשר. יש הורים מאוד חמים שהם בקריזה או מחלה הם לא יודעים לתת יחס, אבל כשהמצב שלהם קצת יותר רגוע, אז הם יכולים. אני לא מדברת על לטפל בהורה, אבל בהחלט אפשר לטפל בהורה בכל מה שקשור בטיפול בילד, כדי שלילד יהיה יותר טוב.

מחאה נגד פקידות אימוץ בבית משפט

מתוך סטטוס בפייסבוק – ינואר 2015 -העוסיות החשות "מאויימות" על ידי מחאה לגיטימית רצו לבית משפט בתקוה שבית משפט יאפשר להן להמשיך לעשות בילדינו ככל העולה על רוחן.
הן מעוניינות להמשיך לפרק משפחות בשקט וללא "רעש מחאתי". הן מבקשות מבית המשפט להטיל סנקציות על מי שמפריע להן להשתמש בילדים כסחורה העוברת לסוחר על מנת למלא מכסות במוסדות המופרטים.
במוסדות המופרטים הילדים יוכלו "לההנות" מיחס מחפיר מאלימות קשה מתרופות פסיכולוגיות מאונס ועוד כיד הדמיון הטובה של ה"צוות החינוכי"
ובכן אנחנו לא נשתוק
אנחנו לא נוותר עד שהמגמה הפושעת בעליל של פירוק משפחות והפגיעות בילדים יפסק.
לא נסכים לשליטה של הרווח-ה על חיי ילדינו.
בסרטון תוכלו לראות את העוסיות ממהרות לברוח מהכעס האצור בהורים שילדיהם נחטפו באכזריות שלא תתואר.

השירות למען הילד ניסה להפריע לבת המאומצת הבוגרת ואמה להיפגש

"אמא" – מלכה שחם דואון , העולם הזה ,  17.07.1991

שםש שנים מחפשת האם את בתה. ארבע שנים – הבת את אמה. למרות שהחוק עומד לצידן, היו כאלה במשרד הרווחה ובשירות למען הילד, שהפריעו במקום לעזור. "העולם הזה" נענה לתחינותיה של שרית, הבת, ויצא לסייע לה בחיפוש אחר האם. המשימה הוכתרה בהצלחה.
לאחר שלשה שבועות של חיפושים בארץ ובחו"ל יכולנו לבשר לשרית שאיתרנו את אמה בניו יורק. כעבור 24 שעות, 26 שנים אחרי שמסרה את בתה לאימוץ, פגשה ויקטוריה רוזיו רז את בתה שרית…

"פקידת הסעד רעיה אגמון הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים… אבל דבר לא העשה. הפגישות ביננו נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לרעיה תירוצים שונים, החל ממזג האויר וכלה בזה שהיא חולה".

לקריאת הכתבה המלאה הקלק כאן

"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה', 17.7.1991, קובץ pdf
שש שנים מחפשת האם את בתה.
ארבע שנים – הבת את אמה.
למרות שהחוק עומד לצידן, פקידות הסעד ממשרד הרווחה ובשירות למען הילד, הפריעו במקום לעזור.
'העולם הזה' נענה לתחינותיה של שרית, הבת, ויצא לסייע לה בחיפוש אחר האם. המשימה הוכתרה בהצלחה.
לאחר שלשה שבועות של חיפושים בארץ ובחו"ל יכולנו לבשר לשרית שאיתרנו את אמה בניו יורק. כעבור 24 שעות ו- 26 שנים אחרי שנלקחה בתה לאימוץ, פגשה ויקטוריה רוזיו רז את בתה שרית.
"פקידת הסעד רעיה אגמון הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים, אבל דבר לא נעשה.
הפגישות ביננו נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות עם הפק"ס שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לפק"ס רעיה אגמון תירוצים שונים, החל ממזג האויר וכלה בזה שהיא חולה".
אמא!
אמא!
ביום חמישי, יולי 1991, בחמש אחר הצהריים, באולם הנוסעים הנכנסים בנתב"ג, באה הפרשה אל סופה הטוב. שש שנים של חיפושים, צער, דאגה וחשש הסתיימו בפגישה מרגשת. שרית (50) פגשה את אמה הביולוגית, ויקטוריה רז (77).
במשך שש שנים תמימות, התעלמו עובדות משרד הרווחה מבקשותיה של האם להפגיש בינה לבין בתה. צוות 'העולם הזה' ששמע את שרית, נרתם למשימה ואיתר את האם בניו יורק. משרד הרווחה יוצא לא טוב מהסיפור הזה. לא ברור למה לא לקחו שם ברצינות את פניותיה של שרית, למה התעלמו מהאם ולמה כעסו על שדרן הרדיו דוד בן בסט, שפרסם בידיעות אחרונות את בקשת האם ליצור קשר עם בתה.
שרית נולדה בבית חולים צהלון ביפו, ב- 6 בפברואר 1965. שלושה חודשים אחרי לידתה, אומצה על ידי זוג חשוך ילדים באיזור המרכז. על מסמכי האימוץ היתה חתומה פקידת אימוץ בשם בלומה מלצר.
שרית: "כבר מגיל צעיר, שמעתי מכל מיני אנשים שאני ילדה מאומצת. חשבתי שזה לא נכון. אמא שלי אמרה שהכל סתם דיבורים. נטיתי לחשוב שזה סתם רוע לב של ילדים, שמציקים לי בבית הספר. אבל היתוש הזה של אי הוודאות המשיך לנקר במוחי. בגיל 11 כבר ידעתי בביטחון שאני מאומצת. אמא עדיין הכחישה, אבל אני חיטטתי בארון ומצאתי את מסמכי האימוץ.
אמא סיפרה לי בסופו של דבר שאני מאומצת, ואפילו הביאה לי ספר על אימוץ ילדים. למרות הגילוי הזה המשיכו חיי להתנהל על מי מנוחות. הורי המאמצים נתנו לי מכל טוב, הם השתדלו מאוד לעשות אותי מאושרת, אבל בפנים ניקרו תמיד המחשבות: מאיפה באתי? מי הם הורי? ולמה נתנו אותי לאימוץ?"
לשתינו, לאמא ולי, היה קשה להתמודד עם גילוי האימוץ. בכינו, כל אחת מהסיבות שלה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את הורי המאמצים שגידלו אותי בנאמנות כזאת, ואיפשרו לי לחיות טוב. החיפוש אחרי הורי האמיתיים לא נראה לי כמו בגידה בהם, אלא שלב שאני צריכה לעבור. לפני שלוש שנים דיברתי על הנושא עם אבי, והוא עודד אותי ואמר: 'לכי ועשי מה שאת צריכה וחושבת לנכון'. חשבתי שבגיל 23 אני מספיק בוגרת, כדי להתמודד ולדעת מי הם הורי הביולוגיים. לא היו לי שום ציפיות מהם. רק רציתי לדעת. להורי המאמצים חשוב לי לומר: שום דבר ביחסים בינינו לא יפגע. יש לי המון מקום בלב בשבילם, ובשביל זוג הורים נוסף.
היא חששה, אבל החליטה לפתוח בחיפושים.
לפני כשלוש שנים, הגישה שרית בקשה בכתב לשרות למען הילד בתל אביב. לשרות לא היו כל פרטים על אביה הביולוגי. פקידת הסעד אמרה לה, כי אביה לא השאיר שום פרטים שלפיהם ניתן לאתרו, אבל את האם הבטיחו לאתר.
"פקידת הסעד, רעיה אגמון, הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה זאת בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים".
אבל דבר לא נעשה. הפגישות ביני לבין הפק"ס נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות עם הפק"ס שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לפקידת הסעד רעיה, תירוצים שונים, החל ממזג האוויר וכלה בזה שהיא חולה.
כשהגענו סוף סוף לעיקר, לפני כחודש, נפגשנו במשרדה של פקידת הסעד רעיה אגמון. באתי לשם וראיתי אותה יושבת מעברו השני של שולחן משרדי. התפלאתי שלא היה מונח לפניה שום תיק מסמכים. היא החלה בסידרת שאלות כמו: 'בת כמה את היום? את ידועת מאיזה מוצא את? מה יקרה אם תיפגשי עם אימך האמיתי, והיא תגלה היכן את מתגוררת ותטריד אותך?'
"השיחה היתה כביכול ידידותית. היתה לה נחמדות מזוייפת ומצועצעת. מן מתקתקות כזאת. סידרת השאלות התמוהות הגבירה את המתח בחדר. הרגשתי שהיא מתחמקת מלגעת בעיקר. פקידת הסעד אמרה ששם אימי הביולוגית הוא ויקי, שהיא ממוצא תורכי ושהיא ילדה אותי בגיל 27 ולא נישאה מעולם. לדבריה, אבי היה ממוצא פולני, ושמו יצחק. את הגיל המדוייק שלו לא ידעה למסור. שום פרטים נוספים לא נמסרו לי. יצאתי מהפגישה הזו במבוכה גדולה, והחלטתי לחפש את האמת ויהי מה".
התחקיר מעלה מספר סימני שאלה לגבי השרות למען הילד, אופן תפקודו והדרך בה פעל במקרה של שרית.
לא ברור מדוע דחתה אגמון את שרית בלך-ושוב. מדוע לא העבירה לה פרטים אמיתיים על הוריה הביולוגיים, ומדוע לא סייעה לה.
כך או כך, ב- 27 ביוני 1991 התייצבה שרית שוב במשרדי השרות למען הילד (אז ישבו ברחוב קרליבך 23 ת"א, כיום בשד' ירושלים 28 יפו), הפעם ללא הודעה מוקדמת.
רעיה אגמון לא היתה במשרדה. שרית ביקשה מאחת הפקידות לראות את התיק שלה, ונענתה מיד: "לא נותנים לראות את התיק". שרית לא הבינה מדוע. "ידעתי שאני רשאית לעיין בתיק על פי החוק. וזה בסך הכל, כל מה שביקשתי".
פגישה נוספת עם אגמון נערכה ב- 1 ביולי 1991.
"שוב ביקשתי לראות את התיק. פקידת הסעד רעיה אגמון סירבה, וישבה מולי ללא תיק וללא מסמכים. היא שוב שאלה אותי בת כמה אני, ואמרה: 'את בת 24 היום?' אמרתי לה שזה לא בסדר שהיא לא יודעת בת כמה אני. היא אמרה: 'נכון, זה באמת לא בסדר'.
ביקשתי ממנה מכתב, שינמק מדוע היא מסרבת למסור לי פרטים מתוך התיק. היא סירבה לתת לי מכתב כזה".
הזמן דחק לה, לשרית. היא היתה מוכנה נפשית להתמודדות, אבל השרות למען הילד לא טרח לסייע לה. שרית החליטה לפנות ל'העולם הזה', וביקשה עזרה. היא גוללה את סיפורה, והציגה מסמכי אימוץ.
במערכת העיתון ניסו לאתר את פקידות הסעד של השרות למען הילד, אך המשימה היתה קשה.
התברר כי פקידות ההסעד ופקידת האימוץ, אלה בלאס, איננה נמצאת במשרד מפאת בחינות באוניברסיטה. גם עמיתותית נחמה טל ורעיה אגמון לא נמצאו במשרדן.
ב- 4 ביולי, בשעות אחר הצהריים התקשרה אלה בלאס לביתה של כותבת שורות אלו. בעייתה של שרית הוצגה בפניי בהרחבה, והיא נתבקשה להשיב על השאלות הבאות:
  1. מדוע לא התפאשר לשרית לעיין בתיק האימוץ שלה?
  2. מדוע מועברת אינפורמציה בשיחה בעל פה ולא בכתב?
  3. מדוע נמסרו לשרית פרטים שונים מאלו הידועים להורים המאמצים?
  4. מי הם הוריה הביולוגיים של שרית?
"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה'
בלאס נשמעה מוטרדת. היא אמרה שבימים אלו ממש, היא עומדת בפני קבלת התואר השני. "אינני מכירה את תיק האימוץ", אמרה. היא הבטיחה שביום א', 7 ביולי 1991, תשיב נחמה טל על השאלות.
ביום א', ה- 7 ביולי 1991 בבוקר, החלו הניסיונות לאתר את טל. בסניף התל אביבי לא ידעו איפה היא. בירושלים התקשרו לטלפון מנהלת השרות אביבה ליאון, משהוסבר לה העניין, הבטיחה ליאון טיפול מיידי וקבעה לנו פגישה למחרת, במשרד התל-אביבי.
הפגישה התקיימה בשעה אחת בצהריים. נכחו בה שרית, אביבה ליאון, נחמה טל, רעיה אגמון וכותבת שורות אלו. טל היתה היחידה שהסכימה להצטלם לכתבה זו. שאר פקידות הסעד סרבו. לפני הכניסה לחדר אחזה אחת מהן בידי, ואמרה לי:


"יש לך שיחת טלפון". היא הכניסה אותי לחדר אחר, ואמרה שהן חוששות לספר מי היא אימה. שרית נראית לי לא יציבה", נימקה פקידת הסעד נחמה טל.

נדהמתי.
"יש לה רישיון נהיגה, היא עשתה שרות מלא בצה"ל, וככל הידוע לנו לא אושפזה מעולם בבית חולים פסיכיאטרי", עניתי.
"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה'
לאחר מכן, הסכימה פקידת הסעד שהשיחה תתחיל. שרית הסבירה שוב את בקשתה לקבל את תיק האימוץ, כדי לדעת מי הם הוריה הביולוגיים. אביבה ליאון אמרה כי לפי בדיקתה, שרית אכן פנתה לשרות לפני שלוש שנים. כשהורמו בחדר כמה גבות, הסבירה פק"ס ליאון כי:


"בשרות למען הילד גורסים שהילד המאומץ צריך לשמור על קשר רצון עם העובדות הסוציאליות ו'לנדנד להן'. הן מיוזמתן לא מיידעות את הילד".

לפי גירסת ליאון, לא שמרה שרית על קשר עם הפקידות, ולא היתה עקבית בדרישתה.
שרית סתרה טענה זו. היא הסבירה כי מזה שלוש שנים היא מחפשת אחרי אימה. וכיום, בגיל 26, היא בשלה לדעת את האמת:

"לא איכפת לי אם אמא שלי היא זונה מעזה, או מסוממת. אני לא מצפה לכלום, רק תגידו לי מי אמא שלי. איך יושבים איתי בלי ניירת בעניין כל כך עדין? איך אפשר לזכור בעל פה מידע, שחייב להיות מדוייק?

"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה'
הדיאלוג התנהל בין הפק"ס ליאון לבין שרית. שאר הפקידות שתקו. ליאון הסבירה לשרית כי השרות למען הילד אינו מוסר פרטים למאומץ, אלא אם קיימת הסכמה כזו מצד האם הביולוגית. מכיוון שלא הצליחו לאתר אותה, ומכיוון שהיא עצמה לא פנתה בבקשה לדעת מה עלה בגורל בתה, לא ניתן למסור את השם והכתובת.
הפרטים הללו, כפי שיתברר יום אחר כך, היו שקריים.
באותה שיחה הסכימה ליאון למסור רק את שמה הפרטי של האם: ויקטוריה. נסיבות האימוץ נמסרו באופן כוללני: אישה בת 27 שילדה בת מחוץ לנישואין, לגבר ממוצא רומני, בניגוד לגירסת אגמון, כי האב ממוצא פולני. הגבר לא הסכים להינשא ואף סירב להודות באבהותו.
בשלב זה הבנתי שהשיחה עומדת להגיע למבוי סתום. ניסיון נואש אחרון היה לזרוק לחלל החדר את שמה המלא של האם ולצפות לתגובה.
השיטה הזו פעלה היטב.
בחדר השתררה דממה. אחרי כמה שניות וכחכוחי גרון, פלטה ליאון: "טוב, זה נכון. ויקטוריה רז, זו האמא הביולוגית. את אמרת את זה. אני שקלתי, ואני לא יכולתי להסתיר". שרית הרכינה את ראשה והתחבקה איתי. היו לנו דמעות בעיניים.
באותה פגישה מסעירה, סירבו פקידות הסעד לגלות את כתובתה של האם בארה"ב. הן טענו כי ניסו להתקשר לבית אחיה בארץ, אך מספר הטלפון לא נמסר להן. הפקידות אמרו שניתן לנסות לאתר אותה בארה"ב, אבל הסבירו שהתהליך יכול לארוך זמן רב.
בשלב זה, איבדה שרית את סבלנותה. היא החליטה לחזור לביתה, ולערוך סדרת טלפונים כדי לגלות את אימה הביולוגית. בצהרי יום קיץ, ברחוב קרליבך בתל אביב, הלכה על המדרכה ילדה בת 26 ובדמעות מלמלה לעצמה: "יש לי אמא! מצאתי את אמא שלי!".
שמה המלא של האם התגלה באקראי, באמצעות ידיעה קטנה שפורסמה בידיעות אחרונותת בשנת 1987.
לפני כארבע שנים, פנתה לשדרן הרדיו דויד בן בסט מזכירתו. בפיה של המזכירה, רחל רוזיו, היה סיפור מרגש על גיסתה, המתגוררת בארה"ב. קוראים לה ויקטוריה בן רוזיו, סיפרה רחל לשדרן, והיא מחפשת את בתה, שנלקחה ממנה לאימוץ לפני 21 שנים. "אתה יכול לעשות משהו בעניין?", שאלה אותו.
בן בסט פעל במהירות, ופנה לידיעות אחרונות. העיתון פרסם את הידיעה. בן בסט: "הכתבה אכן פורסמה. בעקבותיה הגיעה למערכת בחורה בת 22, יחד עם הוריה המאמצים. מאחר ולא היה ברור אם זו אכן הילדה, פנינו אל פקידת הסעד אלה בלאס ממשרד הרווחה. בלאס, כזכור, טענה כי התיק לא מוכר לה. הדבר לא מצא חן בעיניה והיא כעסה על עצם הפרסום. זאת, למרות ששם הילדה לא פורסם מאחר וגם לא היה ידוע. פקידת הסעד בלאס בדקה והודיעה לי שהפרטים אינם מתאימים ולכן זו אינה הילדה המבוקשת. עוד נאמר לאם, שהיתה אז בארץ, כי משרד הרווחה יפנה אל הבת האמיתית ויבדוק האם היא מוכנה לפגוש את אמה הביולוגית.
אבל אלה בלאס לא טרחה ליצור קשר עם הבת! שרית מעידה כי מעולם לא פנו אליה ולא סיפרו לה שאימה הביולוגית מחפשת אותה, מזה ארבע שנים.
למזלה של שרית, כותבת שורות אלו זכרה את אותה ידיעה קטנה. מיהרתי לטלפן לדוד בן בסט. הוא זכר את הידיעה שפורסמה לפני ארבע שנים, ופנה אל גיסתה של ויקטוריה, רחל, כדי לאמת את הפרטים וכדי למנוע טעויות מביכות. מאוחר יותר נזכרה שרית שגם היא נתקלה באותה ידיעה. שכנה שלה ראתה באותו יום את הידיעה, אבל שרית פחדה להתקשר. עכשיו התקשרה דודתה, רחל, לניו יורק, כדי לבשר לויקטוריה כי ילדתה האבודה נמצאה.
ויקטוריה היתה נרגשת ונסערת. במהלך השיחה עימה נמצאה התאמה מוחלטת בין המידע שבידי שרית, לבין הפרטים שויקטוריה זכרה. אפילו משקלה המדוייק של שרית בלידתה – 2.880 ק"ג, היה זכור לה. הפרט הזה היה רשום גם במסמכים.
עכשיו, בפגישה הראשונה של שרית עם דודיה, נפרשו לפניה גם תמונות האם. הדמיון במבנה הגוף, בעיניים, היה מדהים. גם העיסוק של שתיהן בקוסמטיקה היה הפתעה מעניינת.
ממשרדי 'העולם הזה' טילפנה שרית לניו יורק. הקול מעברו השני של הקו כמעט ונשנק.
"שלום, אני יודעת שזה מביך לשתינו, אז בואי ניפגש כמה שיותר מהר". כך בפשטות אמרה שרית את המילים הראשונות. ויקטוריה ענתה: "אני עולה על המטוס הראשון, ומגיעה תוך 24 שעות".
ויקטוריה רז רוזיו קנתה כרטיס טיסה בטאוור אייר: "אפילו אם היו אומרים לי לשלם אלפיים דולר בשביל כרטיס, הייתי קונה". אחר כך עוד הספיקה למלא מזוודה במתנות. "כמעט ונדרסתי פעמיים ברחובות ניו יורק בגלל שהייתי כל כך מבולבלת. שעתיים לפני הטיסה צילצלו לי מלשכת הרווחה. פחדתי מהם. אמרתי שאני מגיעה, אבל לא רציתי לספר מתי.
ביום חמישי האחרון, בשעה חמש, עמדה שרית בנתב"ג כשהיא אוחזת תמונה של אימה, שאותה נתנה לה הדודה רחל. ציון, צלם העולם הזה, אמר לה: "חבל שלא הכנת שלט, וכי איך תכירי אותה?"
ברגע שהחלו לצאת לרחבה הנוסעים מטיסה 300, אחזה שרית את התמונה בחוזקה. פתאום הופיעה דמות קטנה של אישה בעלת שיער אדמוני מתולתל, עיניים חומות ומבט מחפש. התקרבנו אליה: "את ויקטוריה? כן? אני שרית!"


שתיהן הביטו זו בזו, והדמעות שטפו את פניהן. חיבוקים, מגעים מגששים של ידיים. אמא ובת שמצאו זו את זו אחרי ניתוק של 26 שנים, לא ידעו את נפשן מרוב שמחה.

"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה'

אחרי סידרה של נשיקות וחיבוקים יצאו להכיר את המשפחה החדשה. דודים ודודות ממשפחת רוזיו, כשבראשם הדודה קלרה, הכינו חאפלה כדת וכדין בראשון לציון. כך התוודעה שרית לראשונה למשפחה גדולה ואועהבת. הרבה דודים ודודנים, והעיקר, המון חיבה, ובלי ניסיון לטשטש ולייפות את העבר. ויקטוריה הרימה כוסית לחיים, ואמרה: "שהחיינו".

אחר כך התיישה על הספה והסבירה לשרית: "בגיל 26 נכנסתי להריון. הגבר הבטיח להתחתן איתי. אימו התנגדה לנישואין, כי היה צעיר ממני בשלוש שנים. בתקופה ההיא לגדל ילד לבד, זה לא היה מקובל במשפחה שלנו. החלטתי לא לעשות הפלה, וללדת. מסרתי אותך לאימוץ, כדי שיהיו לך חיים טובים. רציתי בשבילך בית טוב עם אבא ואמא, והרבה אהבה. לא הייתי בטוחה אז, שאני אוכל לתת לך את כל זה. אחרי זמן מה הצטערתי שנתתי אותך, אבל זה כבר היה מאוחר".

מאז, לא היה לויקטוריה קשר עם האב. היו לה ימים קשים, וסיוטים בלילות.

הלב רצה את הבת האבודה: "חלמתי שאני הולכת ללשכת הרווחה ומשחדת את השומר. מציצה בתיקים, ומוצאת אותך. פעם חלמתי שאני חוטפת את העובדת סוציאלית בלומה מלצר, ומכריחה אותה לגלות איפה התינוקת שלי".
מרוב צער לא מצאה את מקומה בארץ. היא נסעה לניו יורק ופתחה עסק: "ברוך השם מרוויחה יפה, ומפרנסת את עצמי בכבוד. מאז לא נישאתי, ואין לי ילדים חוץ משרית".

כל השנים הללו, חיכתה לרגע שבו הבת שלה תרצה לדעת: "לפני שש שנים פניתי לאביבה ליאון ולשרה אשכנזי, פקידות סעד בתלפיות בירושלים. כתבתי להן מכתב נוגע ללב. התחננתי שימצאו את התינוקת שלי. הן אמרו שהיא צריכה לפנות ולבקש בעצמה.

לפני כארבע שנים פנתה גיסתי לדוד בן בסט, דרך ידיעות אחרונות. אז התפרסמה הכתבה. אבל במשרד הרווחה התעלמו מפניותי. נתתי להם כתובת ומספר טלפון שלי בניו יורק, ומספרי טלפון של כל האחים שלי בארץ. אבל הם לא טרחו להודיע לי. רק אחרי ששרית מצאה אותי בעצמה דרך 'העולם הזה', הם התקשרו.

"זה היה היום המאושר בחיי. אני מרגישה הקלה גדולה. יש לי שייכות בעולם. יש לי למי להוריש את הכסף ואת התכשיטים שלי. אני מודה להורים המאמצים שגידלו לנו בת כזאת נהדרת. אני מבינה שיהיה להם קשה לקבל את כניסתי לחייהם, אבל אלו הם עובדות החיים. אני מקווה שהם ירצו להיפגש, ולהיות גם איתי בקשר ובידידות".

שלוש שעות אחרי הפגישה אמרה שרית: "לפני שפגשתי את אמא, חשבתי שאני צריכה לעשות בדיקת רקמות כדי לברר בוודאות שזאת היא. עכשיו, אחרי שהייתי איתה, אני בטוחה. אני לא צריכה בדיקת רקמות. זאת בטוח האמא שלי".

מחאה מול בית פקידת אימוץ עופרה שיף – מהשירות למען הילד

דצמבר 2014 – כאבה של אמא שילדיה נחטפו לאימוץ סגור ע"י פקידת אימוץ עופרה שיף מהשירות למען הילד. עופרה שיף ניתקה ילדות מאימן בשם טובת הילדות ושלחה אותן לאימוץ סגור. מדובר במדיניות תוקפנית ואלימה של השירות למען הילד לניתןק ילדים מהוריהם וביניהם. מדובר באמא שביקשה סיוע מלשכת הרווחה והארוע התגלגל עד לניתוק טוטלי של הילדים מאימם וניתוקם אחד מהשני לטובת האימוץ הסגור.

בזכות הצלקת מצאתי את אבא שלי – מיכל גולדברג – ידיעות אחרונות – 21.11.2010

סיפור על ילד בן ארבע שנתלש ע"י רשויות הרווחה מביתו ומשפחתו ונמסר לאימוץ.
 
בזכות הצלקת מצאתי את אבא שלי – מיכל גולדברג – ידיעות אחרונות – 21.11.2010

הוא נמסר לאימוץ כשהיה בן ארבע והתקשה להתגבר על הניתוק מהוריו הביולוגים ומאחיו. הוא הסתבך בפלילים וקיווה יום אחד לשוב ולהתאחד איתם. לפני כחצי שנה הם נפגשו בדרך נס, אבל אז איים הכלא להפריד ביניהם. השופטת החליטה לתת לו עוד צ'אנס.

כשהוא נולד, לפני 21 שנה, נתנו לו הוריו את השם פלא, גם בגלל ששרד אשפוז ממושך וגם בשל חיבתו של אביו לכדורגלן האגדי פלה.

באחרונה התרחש פלא נוסף שהצדיק את בחירת השם המיוחד: 16 שנה אחרי שנמסר לאימוץ וחשב שהוריו מתו, התאחד פלא עם משפחתו הביולוגית.

כשהיה פלא בן 4 הוצאו הוא ושלושת אחיו מבית הוריהם, על ידי רשויות הרווחה שטענו כי ההורים לא יכולים לגדלם. פלא ואחותו הקטנה, שהייתה אז בת פחות משנה, נמסרו לאימוץ, ואילו שני האחים הגדולים יוני-מרדונה וענבל, שהיו בני 6 ו- 5, הוחזרו להוריהם.

פלא, שקיבל מהוריו המאמצים את השם אסף, התקשה להשלים עם הניתוק מהוריו הביולוגיים והמשיך לחפשם.

"הייתי ילד קטן וחסר אונים שלא הכיר אף אחד חוץ מאחותי הקטנה", סיפר.

"היינו שנינו מול עולם חדש ולא מוכר, ורציתי לחזור למקום שממנו באתי, למשפחה שלי, אבל אף אחד לא הקשיב לי".

בגיל 10 פגש פלא עובדת סוציאלית שטיפלה בו לפני שנמסר לאימוץ. היא נתנה לו תמונה ישנה שלו עם אחיו שצולמה לפני שהופרדו.

"מאז הלכתי עם התמונה הזאת לכל מקום", הוא מספר.

נפלה עלי פצצה

כשגדל מעט החל פלא להסתבך בצרות. "הייתי בורח לרחוב, ואז התחלתי עם השטויות", נזכר.

"חשבתי בתור ילד שאם אני אעשה צרות אז לא ירצו אותי יותר, ויחזירו אותי למקום שממנו באתי. אני לא כועס על המשפחה המאמצת שלי. להיפך. הם אנשים טובים שניסו לעזור לי. זה אני שהייתי בעייתי".

בגיל 15 עזב פלא – אסף את בית הוריו המאמצים ועבר לחיות לבד. עד מהרה הידרדר לשימוש בסמים ולחיים עברייניים. כל הזמן הזה לא שכח את הוריו הביולוגיים, וכשהיה בן 18 ביקש לפתוח את תיק האימוץ.

"כשהגעתי למשרד הרווחה לא ידעו לומר לי אם הם חיים או מתים", הוא נזכר. "הרגשתי כאילו נפלה עלי פצצה. הייתי בטוח שהם מתים. כבר לא היה לי בית, לא היה לי איפה לישון. ישנתי בבתים נטושים ולפעמים ברחוב עד שפלשתי לדירה. אבל הייתי צריך כסף לאכול אז התחלתי לגנוב, ודבר גרר דבר".

לפני כשנה הוא נעצר והואשם בשוד נהגי מוניות, בהתפצות ובתקיפה. מאחר שהשתמש בסמים הוא נשלח לגמילה בכפר השיקומי "מלכישוע", אך לא הצליח להשתלב וסולק בשל התנהגות פרועה.

בייאושו החליט להסגיר את עצמו למשטרה, אבל ממש כשעמד לעשות זאת הגיעה הידיעה ששינתה את חייו.

יום אחד במארס, יום לפני שעמד להסגיר את עצמו, שוחח פלא עם חבר שידע שהוא מאומץ ומחפש את הוריו הביולוגיים. לתדהמתו, החבר סיפר לו שהוריו בחיים. פלא ביקש מהחבר להעביר לאביו את מספר הטלפון שלו והמתין במתח לשיחה.

ואז זה קרה.
"פתאום אני מקבל טלפון, והאיש מעבר לקו אומר לי 'מדבר עמוס, אבא שלך'", משחזר פלא.
האב, עמוס חג'ג' (60) מבאר שבע, מצטרף בשלב הזה לשיחה ומתאר בהתרגשות את האיחוד המשפחתי: "כשהוא אמר לי 'אני הבן שלך', אמרתי לו 'אני רוצה שתענה על שתי שאלות כדי לוודא שאתה לא עובד עלי: מה תאריך הלידה שלך, והאם יש לך צלקת על הגוף'".
"יש לי צלקת לרוחב הבטן בצד שמאל, השיב הבן, ותאריך הלידה שלי 21.12.1989. היום קוראים לי אסף, אבל אני זוכר שפעם קראו לי פלא ולאח שלי קראו מרדונה".
חג'ג' הנסער הבין שהצעיר מעבר לקו הוא אכן בנו שנלקח ממנו לפני 16 שנה.
הוא עזב הכל, ועוד באותו לילה נסע לפגוש אותו יחד עם יוני-מרדונה.
"נסענו במהירות מטורפת", משחזר עמוס. "התפללתי לאלוהים שלא נמות בתאונת דרכים לפני שאני רואה אותו. כשהגענו לנקודת המפגש יצאתי מהאוטו, ופתאום הגיע רכב מסחרי ויצא ממנו בחור צעיר שנופף לי עם היד ואמר 'זה אני'".
"איך שראיתי אותו קיבלתי סחרחורת. יוני-מרדונה התחיל לבכות ואמר לי 'אבא, תראה איך הוא דומה לי'.
ניגשתי אל הבחור ואמרתי לו 'אל תתבאס, אבל לפני שאני מנשק אותך אני מבקש שתרים את החולצה שלך'.
הוא הרים את החולצה, וכשחשף את הצלקת התעלפתי.
זכרתי את הצלקת הזאת מהתקופה שהוא היה בבית החולים ועבר ניתוחים. כשהתאוששתי חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו 'מעכשיו אתה לא יוצא לי מהידיים'".

מצאתי את פלא

עוד באותו לילה נסע פלא-אסף עם אביו ואחיו לביתם בבאר שבע. "בדרך התקשרתי לבתי ענבל, שגרה עם אמא שלה באשדוד, ושגם היא חיפשה את האח שלה כל החיים. אמרתי לה בקול חנוק מדמעות 'אני לא יודע איך להגיד לך, אבל מצאתי את פלא'".

ענבל ואמה מיהרו לתפוס מונית והגיעו גם הן לבאר שבע. שם הכירו בני המשפחה את אשתו השנייה של עמוס ואת בנו הקטן. "שבוע לא כיביתי את המנגל. רק אכלנו, שתינו וחגגנו", מתאר עמוס את האיחוד המרגש. "אמרתי לעצמי שעכשיו לא איכפת לי למות".

אחרי הפגישה המרגשת עם פלא נפגשו בני המשפחה גם עם אחותו, שכיום היא בת 17 ומתגוררת עדיין עם ההורים המאמצים. "אסף הציע לי לחכות עד שהיא תהיה בת 18", מספר האב, "אבל אני אמרתי שאני לא מחכה דקה. קבענו בבית קפה והגעתי עם יוני מרקדונה ועם ענבל, שגם הם רצו להכיר את אחותם.

סיכמתי עם אסף שהוא יכין אותה לפגישה כדי שלא תהיה בהלם. כשהם הגיעו ענבל ויוני יצאו אליה, חיבקו ונישקו אותה. אחר כך היא ניגשה לשולחן, הסתכלה עלי ושאלה 'זה אבא?' ביקשתי ממנה רשות לחבק אותה והתחלתי לבכות".

חגיגות האיחוד המשפחתיות נמשכו שלושה חודשים תמימים, אבל ביוני השנה המסיבה נגמרה. פלא נעצר באילת בחשד שהיה מעורב בתקיפת שוטרים ומאבטחים במועדון. הפרקליטות ביקשה לעצור אותו, אולם פרקליטו של פלא, עו"ד אברהם כהן מהסנגוריה הציבורית, סיפר את הסיפור המשפחתי המסובך וביקש ממנו הזדמנות להשתקם. "הפעם יש לי מה להפסיד", אמר.

הוריו ואחיו הביולוגיים של פלא הגיעו לדיונים והצטרפו לבקשה. פלא עצמו הגיש לשופטת מכתב שבו כתב: "עד שסוף סוף התאחדתי עם המשפחה האמיתית שלי, אני מבקש הזדמנות בחיים להתחיל חיים חדשים איתם. אני לא אאכזב אותך".

השופטת מרים מזרחי מבית המשפט המחוזי לא נותרה אדישה. היא נעתרה לבקשה, לא לעצור את פלא עד תום ההליכים ושלחה אותו למוסד גמילה שאליו ייכנס. לא ניתן להתעלם מהנסיבות המיוחדות קבעה. "הרצון שלו להיגמל הוא אמיתי".

בזכות הצלקת מצאתי את אבא שלי - מיכל גולדברג - ידיעות אחרונות - 21.11.2010
בזכות הצלקת מצאתי את אבא שלי – מיכל גולדברג – ידיעות אחרונות – 21.11.2010

כשלוקחים לך את הילד – ידיעות אחרונות – יפה נבו – 21.10.1998

כשלוקחים לך את הילד – ידיעות אחרונות – יפה נבו – 21.10.1998

הם אוהבים את ילדיהם, משתדלים לגדל אותם טוב ככל האפשר – אבל המדינה מחליטה להפקיע מרשותם את הילדים ולמסור אותם לאימוץ. שני סיפורים עצובים מהחיים – כולל נמוקי המערכת, ההיבטים המשפטיים ודמעות ההורים, שרק רוצים את הילד שוב בבית. 

לקריאת המאמר השלם הקלק כאן

כשלוקחים לך את הילד - ידיעות אחרונות - יפה נבו - 21.10.1998
כשלוקחים לך את הילד – ידיעות אחרונות – יפה נבו – 21.10.1998

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 128 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: