הבלוף של שופטי המשפחה לתיוג גברים תוך חיובם בשכר טרחה אסטרונומי לבדיקות שאינם ממוכרות מדעית .

הבלוף של שופטי המשפחה לתיוג גברים תוך חיובם בשכר טרחה אסטרונומי לבדיקות שאינם ממוכרות מדעית .

bandicam 2016-06-20 06-55-30-335

 

במשך השנים בנו שופטים מוטים ,המקורבים לארגוני הנשים דוקטורינה שיפוטית יחד עם עובדות הסעד כדי לתייג את האבות הגרושים כבלתי כשירים לגדל את ילדיהם .

ברוב בדיקות המסוגלות ההורית 97.1 המשמורת מועברת לידי האישה

המסקנה ברורה רוב האבות שהיו כשירים עד לרגע הקרע הופכים לנכים תפקודית,ונפשית כך עפ"י בתי המשפט ,ופקידות הסעד .

יש לציין שבית המשפט כופה את הבדיקה בניגוד לסמכותו ואף קובע שכר טרחה מטורף של 50.000 ₪ למספר פגישות .

בפגישות עם הילדים תמיד יירשם שהאם טובה יותר וקובעת גבולות לילדים ,והאב איננו מציב גבולות .

במקרים אחרים אף נקבע שני ההורים טובים אבל האם היא המועדפת בשל כך שהציבור מצפה ממנה שהיא תהיה האם המשמורנית,או לחילופין שאם תילקח המשמורת ממנה היא תיפגע נפשית ,וכלכלית וכתוצאה מכך הילדים ייפגעו אז המסקנה המשמורת תישאר בידי האם .

עוד נציין שפקידות הסעד מקושרות למכונים ואף מנסחים איתם אם חוות הדעת כאשר האב כלל איננו יודע .

החוק והפסיקה קובעים שאין כופים על אדם בדיקה רפואית או פסיכיאטרית כאשר הוא מתנגד .

אך בבית המשפט לענייני משפחה אין חוקים !!!!

השופט עושה מה שבא לו !!!!

אז המסקנה היא כאשר שופט קובע שתלך לבדיקת מסוגלות הורית סרב .

בבדיקה זו תתויג ואש גם ייקבע שאתה בעל הפרעת אישיות לדוגמא ,או אבחנות אחרות שייפגעו בך גם בעתיד .

לגברים אין כול סיכוי להשפיע על המכונים שנשלטים ע"י עובדות הסעד והשופטים המכונים יודעים מה תהיה התוצאה מראש וכול הבדיקה הינה הצגה .

אנו מצרפים את מסקנות מומחים אשר פעלו במסגרת וועדת שניט שדנה בביטול חזקת הגיל הרך .

 

 

פרופ' אבי שגיא-שְורץ וד"ר תרצה יואלס[1]

אוניברסיטת חיפה

 

מבוסס על הרצאות ב:

השתלמות לשופטים בנווה אילן (16.07.2003)

השתלמות לשופטי משפחה בנווה אילן (21.12.2004)

כנס לשכת עורכי הדין לענייני משפחה באילת (06.01.2005

כנס בתי דין רבניים בחיפה (14.12.2006)

 

 

פתח דבר

כשעוסקים בהסדרי הורות בעתות משבר גירושין, הספרות הפסיכולוגית המקצועית המעודכנת ביותר (State-of-the-art) לוקחת בחשבון גורמים התפתחותיים ומערכתיים של הילד והיא מציעה מודלים שונים של פתרונות, כשמאחורי כולם עומדת הנחת עבודה המציבה אחריות הורית משותפת על ידי שני ההורים כמטרת-על (ראה סקירת ספרות של Kelly, 2007)[2]. לתפיסתנו, זו צריכה להיות גם מטרת-העל  במסגרת חקיקה נאורה במדינת ישראל.

דרכי הטיפול וההחלטות שמתקבלות במערכת הרווחה והמשפט (תסקירים של פקידי סעד, הערכות מסוגלות הורית של פסיכולוגים, פסיקות בתי המשפט) הן קריטיות לעתידם של הילדים. בשל כך אנו מבקשים לבדוק כמה שאלות יסוד הקשורות בהחלטות שמתקבלות במערכות אלה לגבי ילדים שהוריהם נפרדים או מתגרשים, תוך התמקדות  בחזית המחקר הפסיכולוגי-ההתפתחותי ותוך ראייה מערכתית בהקשר הישראלי:

  • האומנם טובת הילד נמצאת כיום במרכז הדיון?
  • האם זווית הראיה של הילד מובנת לכל הנוגעים בדבר?
  • האם צרכיו של הילד מוגנים כהלכה בבית המשפט?  תחום הידע הפסיכולוגי הוא אחד הבסיסים החשובים לקביעת טובתו של הילד. בתי המשפט נסמכים על חוות דעתם של פסיכולוגים (בעיקר קליניים), כמו גם מערכת הרווחה וההורים עצמם. פסיכולוגים שמתמנים על ידי בית המשפט להגיש חוות דעת חייבים לוודא בכל עת, מתוך מודעות לאחריות הרבה המונחת על כתפיהם, שהם מכירים היטב את התחום ואת החומר המקצועי העדכני ביותר ורק על בסיס הכרות זו לנתח ולהעריך את המצב בדרך הנכונה ביותר לטובתו של הילד. חטיבת הפסיכולוגים המשפטיים בהסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית והאקדמיה האמריקאית לפסיכולוגיה משפטית כוננו בשנת 1991 וועדה להכנת הנחיות אתיות לעבודה עם מערכת המשפט (Committee on Ethical Guidelines for Forensic Psychologists). מוצגים כאן חלק מהכללים האתיים שנקבעו המנחים את הפסיכולוג המשפטי בעבודתו עם בית המשפט:
  • Nadine Kaslow, נשיאת החברה לפסיכולוגיה קלינית של ההסתדרות הפסיכולוגית האמריקנית (APA), עוסקת רבות בהגדרת תחום היכולות המקצועיות של הפסיכולוג. היא מתייחסת ליכולות הליבה של הפסיכולוג ומציינת: "קיים קונצנזוס לפיו כל הפסיכולוגים המקצועיים צריכים לנקוט בדרך חשיבה מדעית, שמקנה את היכולת לגשת וליישם נכונה את הידע המדעי, לתרום לידע, להעריך בצורה ביקורתית התערבויות ותוצאותיהן, לבחון בדריכות את השפעתם של משתנים חברתיים-תרבותיים על היישום המדעי, ולהעמיד ללא הרף את עבודתם לביקורתם של העמיתים והציבור."[3]  האם הפסיכולוג, שהתבקש לחוות דעה על המקרה ועל טובת הילד, פועל לפי המלצותיה שלKaslow? במרבית המקרים התשובה שלילית.
  • חשיבותה של תיאוריה וכלי עבודה נתמכי מחקר (evidence based)
  • לצורך זה,  נבקש להציע פרדיגמה מקצועית מעודכנת לדרכי ההתייחסות לילדים ולהורים גרושים ולדרכי קבלת החלטות לגביהם.
  • מחובתו של פסיכולוג המכין את חוות הדעת לשמור על רמת ידע עדכני בתחום הספציפי ולהשתמש בשיטות וכלים מדעיים העומדים בסטנדרטים הקליניים והמדעיים המקובלים
  • הפסיכולוג חייב להכיר במגבלות השיטה ומחובתו לידע את בית המשפט לגבי היתרונות והמגבלות של הכלים בהם הוא משתמש לצורך מתן חוות הדעת.            אנו נמחיש כאן באמצעות דוגמא פרטית ומוכרת מאד כיצד שני כללים אלה אינם מוקפדים כלל ועיקר בישראל. אמנם מדובר בהנחיות שפותחו על ידי אגודות אמריקאיות, אולם אלה אגודות מנוסות ומובילות שלעתים תכופות משמשות כסמן ימני משמעותי עבור רבים מאתנו. נמחיש זאת באמצעות מה שמתואר על ידנו כ"כפטיש הפסיכופתולוגיה מכזיב" אחת הבעיות העיקריות שמאפיינות פסיכולוגים בהערכות מסוגלות הורית היא השימוש בתיאוריות פסיכודינאמיות שאינן  רלבנטיות למושא הדיון ומתוך כך גם בכלי מדידה שאינם תקפים ולא נועדו להערכת מסוגלות הורית. לדוגמה, מבחנים נפוצים כמו רורשך ו-TAT לא נועדו למטרה זו. לעניות דעתנו מרבית הפסיכולוגים הקליניים הנעזרים בכלים אלה אף אינם מידעים את בית המשפט לגבי מגבלותיהם של כלים אלה. מבלי להיכנס כאן לבעייתיות בשימוש  במושג "מסוגלות הורית" (נדון בכך בהמשך), כדאי לזכור כי גם אם מדובר בכלים בעלי מהימנות – כלומר, מראים תוצאה דומה בבדיקה חוזרת –  לתוצאות אין תוקף. אפשר להשוות את התופעה למאזניים מקולקלים: נניח כי אדם במשקל 90 ק"ג עולה על מאזניים אלה שוב ושוב, והתוצאה תראה בכל פעם שמשקלו 55 ק"ג בלבד. מהימנות המדידה כאן מושלמת, אולם התוצאה אינה תקפה. באותה מטבע, בדיקות מסוגלות הורית נעשות בצורה שכיחה על ידי אותם בודקים, תחת אותן הנחיות מקצועיות וללא התחדשות מדעית, ולכן אין זה מפתיע כי אנו עדים להרבה דוחות שמופקים על ידי אותו הפסיכולוג עבור הורים שונים כשדוחות אלה מאד דומים בתבנית שלהם, לעתים עם תוצאות ומסקנות דומות עבור אנשים שונים, אולם ללא כל תוקף. הפופולאריות של מבחן הרורשך ודאי שאינה נובעת מהוכחות מחקריות לתקפותו.  למעשה, הנתונים המחקריים אינם מצדיקים את השימוש בו. מחקרים רציניים ומבוקרים לא הצליחו להראות יכולת אבחנה וניבוי. גם עבודתו של Exner, שארגן מחדש את המתודולוגיה של רורשך לא הביאה לתוצאות תקפות. כך למשל העלה מחקר של Wood, Nezworski, Garb ו- Lilienfeld, שתוצאותיו של Exner לא מדויקות ונוטות להציג אנשים נורמאליים כבעלי הפרעות פסיכולוגיות. החוקרים, שהשוו תוצאות של 32 מחקרים בנושא זה, ממליצים לחדול משימוש במבחני רורשך לצרכים קליניים או משפטיים עד לבניית מערכת תקפה ומהימנה.[4] כאשר מבקשים להעריך את יחסי ההורה עם הילד, נמצא כי מבחנים פסיכולוגים סטנדרטיים מסוגו של הרורשך מספקים מידע מועט ולא רלבנטי בקשר לשאלה האם ההורה הוא "טוב דיו" או "מתאים ביותר" למטרת הורות. הגם שבחלק משמעותי של מקרי הגירושין לא נדרשים בסופו של תהליך לחוות דעת פסיכולוגיות, הרי במשפחות בקונפליקט גבוה כשאין הסכמות בין ההורים פונים לעתים לשם קבלת תסקיר. גם במרבית מקרים אלה עדיין מדובר באוכלוסיה נורמטיבית ללא הפרעות נפשיות. מדוע לחבוט בהם בפטיש הפסיכופתולוגיה? מדוע להיעזר בכלים שאינם מזהים כלל ועיקר את איכות הקשר הרגשי בין הורה וילד?
  • על רקע זה כדאי לבחון את הנחיות האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים (AACAP) לגבי ראיון הורים. הנחיות אלה קובעות כי יש להתייחס אל:
  • ובכל זאת פסיכולוגים בישראל עושים שימוש נרחב במבחני רורשך כמו גם במבחנים לא תקפים אחרים, מה שממחיש באופן מטפורי את חוק המכשיר (Law of the instrument)[5] של הפילוסוף האמריקאי-ישראלי אברהם קפלן האומר: "תן לילד פטיש, והוא יגלה שכל מה שהוא נתקל בו טעון חבטה". במקרה שלפנינו המקבילה לילד החובט בפטיש הם אותם פסיכולוגים שמעריכים באמצעות כלים בלתי תקפים. קפלן מציין כי "מצוידים בפטיש הפסיכופתולוגיה, בכל מקום בקליניקות שלנו ובחדרי המתנה אנו תופסים בעיקר הפרעות, סימפטומים ואת הדינאמיקה שלהם. כך שאנו דופקים בפטיש הפתולוגיה למרות שאנו מעוניינים בבריאות נפש והסתגלות תקינה ולא בהפרעות מנטאליות."
  • מבחן רורשך הוא דוגמה פרטית אחת טובה לכך. הפסיכיאטר השוויצרי הרמן רורשך הציג אותו בשנת 1921: הצגת כתמי דיו לנבדק וניתוח האסוציאציות שיש לנבדק לגבי כל כתם. כיום אנו יודעים שהמבחן אינו מגלה את רוב ההפרעות הפסיכולוגיות, קל וחומר שאינו מזהה תכונות אישיות ובוודאי שאינו מאתר יכולת לקיים יחסי הורה-ילד. הליקוי העיקרי של מבחן רורשך הוא ה-False Positive: מתברר שהוא שוגה, ומזהה כ-75% מאוכלוסיות נורמטיביות כמופרעים מבחינה רגשית.
  • "פטיש הפסיכופתולוגיה מכזיב"
  • תיאור היסטוריית הנישואין והפרידה
  • תפיסת ההורה את יחסיו עם הילד
  • הבנת ההורה ורגישותו לצרכים הייחודיים של ילדיו
  • התכניות הספציפיות של ההורה לקראת העתיד למקרה שתינתן או שלא תינתן לו משמורת הילד
  • ההיסטוריה של ההורה, כולל משפחת המוצא, היסטוריה חברתית, התנסויות טיפוליות
  • הרקע ההתפתחותי של הילד
  • שגרת החיים של הילד
  • במה ההורה מעדיף להתמקד, וממה הוא מתעלםבנוסף,   הנחיות הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאיים (APA) כוללות בין השאר את הנחייה 11 באשר לחשיבות ריבוי שיטות באיסוף נתונים: "יש לגייס את השיטות המתאימות ביותר תוך השענות על ריבוי שיטות, במיוחד כאשר יש ספקות לגבי תוקף ומהימנות השיטה. למשל, יש לאיסוף נתונים מבית הספר, רופאים, מטפלים, ראיונות של משפחה מורחבת, ידידים וכיו"ב". הנחייה 12 מזהירה את הפסיכולוג לא להגזים במתן פרשנות לנתונים ולא לפרש באופן לא מתאים נתונים קליניים ומידע שנאסף: "על הפסיכולוג להימנע מלהגיע למסקנות שאינן נתמכות בנתונים." פרדיגמה מקצועית מעודכנתהמחשה למעמדה של הפסיכולוגיה ההתפתחותית אפשר לראות ברשימת  20העבודות שעשו מהפיכה בתחום הפסיכולוגיה של הילד[7], כשזו נשענת על רשימת מחקרים ומאמרים בתחום, כפי שנבחרו על ידי מדגם של 1500 משתתפים מקרב חברי החברה לחקר התפתחות הילד  (Society for Research in Child Development – SRCD). מדעי ההתפתחות היישומיים מציעים לנו פרדיגמה מקצועית מעודכנת והמשגה אחרת של המושג "מסוגלות הורית". על פי הגישה ההתפתחותית אין צורך ב"רישיון להורות", כלומר ההורה הנורמטיבי לא נבחן ביכולתו ואין מקום למדוד את ביצועיו.  בדרך כלל אנו מגלים כי מרבית ההורים מאופיינים בהורות נורמטיבית ותפקוד ראוי בהתאם, גם בקרב מקרים מאד קשים של גירושין. יש לזכור, כי ערב לפני המרוץ של בעל פגוע אל בית הדין הרבני, עקב בגידה של אשתו, סביר להניח כי גם היא וגם הוא היו הורים נורמטיביים לחלוטין. עצם פתיחת תיק בבית המשפט והעצמתו לעתים, להליך אדוורסרי ותקפני, יגרור אל תוכו גם מעורבות של פסיכולוגים (קליניים בדרך כלל) שיתבקשו להעריך את המסוגלות ההורית של ההורים, לתת "רישיון הורי". מעצם הכשרתם יש להניח שהם יעשו זאת על בסיס תיאוריה לא רלבנטית ומשום כך באמצעות שימוש בכלים בלתי רלבנטיים כמו הרורשך. אנשי שטח, ברובם פסיכולוגים קליניים, לא מכירים ולא מורגלים בשימוש במודל נורמטיבי-התפתחותי. לעיתים הם אף מגמדים את חשיבות המחקר, בעיקר עקב העדר הבנה וחוסר התמצאות. רבים מהם לא נשענים על נתונים מחקריים שנצברו בעולם הרחב ושהתחילו להביא לשינויים בדגשים בענייני משמורת. כך למשל, פסיכולוגים רבים בישראל מנסים בדרכים שונות לקבוע מי הוא ההורה שמתאים להיות משמורן. נדיר למצוא פסיכולוגים שיהיו נחושים ויעמדו על כך שיש לשאוף לשותפות באחריות ההורית, כאשר הם נתבקשו על ידי בית המשפט להמליץ מי עדיף שיהיה ההורה המשמורן.  לעומת זאת, מחקרים מראים את חשיבותם של  שני ההורים להתפתחות הילד ולכן על פי עבודות אלה יש להדגיש את טיפוח זכות הילד לשני הוריו. אנו מבינים כיום יותר ויותר כי חוסר מימוש זכות זו מהווה גורם סיכון התפתחותי לילד.[8]   מזווית הראייה של טובת הילד, הסכסוכים בין ההורים מצריכים טיפול שונה מהנוהג כיום במערכת הרווחה והמשפט בישראל, קרי טיפול שעוקף את הקונפליקט הזוגי ושם דגש על אחריות הורית, תוך שהוא מניח כי ישנה בדרך כלל מסוגלות הורית לכל אחד מן ההורים. יתרה מכך, על פי תיאוריית ההתקשרות אותה נציג מיד קיימת חשיבות רבה להבטיח קיומו של קשר נמשך עם שתי דמויות ההתקשרות הוריות של הילד. תיאורית "ההתקשרות"כיום ברור לנו שהילד יוצר התקשרות גם לאב וגם לאם באופן בלתי תלוי זה בזה. אם שניהם נוכחים בחייו, הוא מקיים שתי התקשרויות במקביל, ושתיהן חשובות להתפתחותו. במילים פשוטות, הילד זקוק לקשר מתמיד עם שני הוריו, ופגיעה בקשר זה עשויה להֹפכו לילד בסיכון. ככל שהקשר עם אחד מן ההורים משתבש מוקדם יותר בחייו של הילד כך דרגת הסיכון גבוהה יותר[10]. מספר תכונות הופכות את תיאוריית ההתקשרות למתאימה במיוחד לקביעת הסדרי ההורות במצבי גירושים:
  • לפיכך, לילד יש צורך בשני הוריו ולכן מכוח עיקרון העל של טובת הילד יש לו זכות לקשר עם שניהם. לכן, כשמדובר בהליך גירושין,  מחובתה של המערכת המקצועית המסייעת להורים, לאפשר לילד לממש קשר זה, מבלי לתת מעמד מועדף להורה אחד על פני ההורה האחר. במתן ההעדפה שכזו המערכת המקצועית בעצם מקדמת מצבי סיכון אצל הילד ואיננה מסייעת בקידום התפתחות רגשית תקינה של הילד.
  • בבסיס תיאוריית "ההתקשרות" עומדת התובנה, שלכל ילד ישנה נטייה מולדת ואוניברסאלית להתקשר אל כל מי שזמין לו באופן קבוע ושדואג לצרכיו הבסיסיים. כאמור אבי התפיסה, John Bowlby  אמר: "לומר על ילד שהוא קשור אל מישהו, או שיש לו התקשרות אל מישהו, משמעותו שהוא נוטה לחפש קרבה או מגע עם דמות ספציפית זו, והוא עושה זאת בסיטואציות מסוימות, במיוחד כאשר הוא מפוחד, עייף או חולה[9]". עוד הוא מוסיף: "קשר רגשי נמשך בין הילד והמטפל. קשר רגשי זה מתפתח במשך שנת החיים הראשונה,  וממשיך להתפתח ולהתגבש במשך תקופת הפעוטות,  הילדות ואף מעבר לזה." ההתקשרות בין הפעוט להורה המטפל מבוססת על עצם היותו של ההורה זמין עבורו. רק במקרים נדירים לא מתפתחת התקשרות ומצבים קשים אלה נצפים בעיקר בקרב יתומים שמושמים בבתי יתומים ללא דמויות טיפול יציבות וקבועות.
  • גם במרבית המקרים הקשים בענייני גירושין, אותם "שדים" שיוצאים מהארונות הם כתוצאה ממכלול סיבות (לחץ, חשש, חוויה של כישלון, עו"ד, שופט( שאינן רלוונטיות לשאלת המסוגלות ההורית. במבנה הנוכחי של המערכת כיום היא תורמת לא מעט להעצמת הקונפליקט ולבניית מעגל קסמים לקוי, שבו שותפים גם פסיכולוגים לא מעטים החובטים בפטיש הפסיכופתולוגיה. זאת כשהנחת העבודה המרכזית צריכה לכוון ולהנחות את ההורים לקראת שיווי במשקלם  ובמעמדם, כשברוב המקרים, גם הקשים, לא נדרשת לשם כך הערכת מסוגלות הורית, וכשהיא נדרשת, בוודאי לא באמצעות שיטות קליניות-דינאמיות-השלכתיות תוקף מחקרי.
  • כל אחת מעבודות אלה תרמה את חלקה להבנה יסודית בהתפתחות הילד, צרכיו ודרכי הטיפול בו. העבודות פורצות הדרך של John Bowlby ו-Mary Ainsworth, מייסדי תיאוריית ההתקשרות, ממוקמות במקום השלישי והרביעי מתוך 20 עבודות אלה. זאת במקום של כבוד ליד ענקי המאה הקודמת כגון Piaget, Vygotsky, & Chomsky.  אנו מדגישים את מרכזיותה של תיאוריית ההתקשרות גם בגלל מעמדה בקרב הקהילה ההתפתחותית וגם לאור העובדה שאנו במרכז לחקר התפתחות הילד בחיפה שותפים מזה כ-30 שנה בבניית תשתית הידע  של התיאוריה תוך התאמתה למגוון סוגיות יישומיות, כמו למשל גירושין. עם זאת, אפשר לומר כי ברוב רובם של המקרים, עבודות אלה או עבודות רבות אחרות שנשענות על ידע התפתחותי-נורמטיבי-נתמך מחקר אינן נמצאות כחלק מהארסנל המקצועי של פסיכולוגים בישראל המספקים חוות דעת וסיוע מקצועי.
  • מה היא אפוא הדרך הראויה לבחינה והערכה של יחסי הורים וילדים בעת גירושים? אנו טוענים כי את הכלים המתאימים ביותר מספקים מדעי ההתפתחות היישומיים[6]. מדובר בדיסציפלינה שלמה של חקר התפתחות הילד, שעוסקת בין השאר בהתפתחות נורמטיבית שמתרחשת גם בעת משבר כמו גירושין. למרות הרלוונטיות הרבה שלה לילדי גירושים, היא כמעט לא מיוצגת בחיבור הכול כך חשוב בין ילדים, הורים, מערכת הרווחה ומערכת המשפט.
  • ההנחיות אינן מפנות את המעריך להשתמש בכלים דיאגנוסטיים מתוך המדריך הדיאגנוסטי של ההפרעות הנפשיות (DSM-IV)  עבור ההורים. ברוב המקרים מבחנים פסיכולוגיים אינם נחוצים או נדרשים.
  • היא מבוססת על בחינה מדעית של ההתפתחות הרגשית-חברתית של ילדים
  • היא עוסקת באופן ישיר ביחסי הורה-ילד
  • היא עוסקת בתגובות רגשיות של ילדים לפרידה
  • יש לה ביסוס מחקרי רב
  • יש לה כלי מדידה מחקריים ויישומיים
  • היא מספקת אופני התערבותבמצב הנהוג כיום, הגורמים במערכת – עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, עורכי דין, שופטים  – בדרך כלל מעדיפים להכריע במחלוקת בין ההורים ולהעדיף לצורך ההחלטה את אחד מהם, עובדה שלעתים עשויה להערים קשיים לגבי מעורבותו של ההורה השני. זה פתרון "קל" ונוח, אלא שהוא מחטיא את המטרה: האומנם טובת הילד הסתייעה, או שמא טובתו של ההורה המועדף על ידי המערכת?  התוצאה לטווח רחוק של החלטה שכזו היא פגיעה אפשרית  ביחסים בין ההורה הלא מועדף לבין ילדו. מקומו של אותו הורה עשוי להישחק והוא עלול לאבד את מעמדו כהורה בעל חשיבות מרכזית. זהו מצב שעלול להוביל את הילד לסיכון התפתחותי, כולל חשש לניכור כלפי ההורה הלא משמורן, במקרים הקשים.[11]  מה אפוא נכון לעשות אם רוצים לפעול בדרך הנותנת עדיפות לטובת הילד ולצרכיו? ראשית יש "לפרק את המוקשים" שקיימים כיום במערכת. אחד מהם הוא אוצר המילים והמונחים המקצועיים, שמוביל את המערכת לגישה לא נכונה. יש למזער את השימוש במושגים בעלי השלכות הרסניות, ולהזדקק להם רק במקרים קיצוניים. לא עוד "מסוגלות הורית", לא עוד "משמורת", לא עוד "הסדרי ראייה".             לסיכום, המודל המוצע לטיפול בסוגיות גירושים ואחריות הורית מבוסס על כמה הנחות עבודה:
  •             במקום כל אלה בא המונח "אחריות הורית" ותהליכים הכרוכים בו: החלטות מושכלות – על יסוד חוות דעת מקצועית, לגבי דרך "חלוקת אחריות הורית" וחלוקת זמן השהיה של הילד אצל כל הורה בהתאם לכך. היבט נוסף בגישה המוצעת הוא העדפת "ההורה הידידותי" – הורה המכיר בחשיבות מימוש האחריות ההורית בשיתוף עם ההורה השני, ומאפשר לילד להיות בקשר משמעותי עם ההורה השני. למתן עדיפות להורה הידידותי בשיקולי המערכת יש חשיבות רבה, שכן היא מעודדת את שני ההורים לדרך מחשבה המשתפת זה את זו באחריות ההורית. בנוסף, כאשר הורה אחד שומר על ייצוג חיובי של ההורה השני אצל הילד הוא מחזק בכך את אמצעי המגן להם זקוק הילד כדי להתמודד בצורה מיטבית עם משבר הגירושין[14].  זאת לעומת דרך המחשבה שמעודדת הגישה הנוכחית בישראל, קרי, מאבק זה בזו והצגת היבטים שליליים זה של זו, מתוך כוונה לזכות ב"תואר" ההורה המועדף.
  • מודל מוצע לטיפול מערכתי בגירושים
  • בהקשר זה מן הראוי להתייחס למספר עבודות מרכזיות בכל הנוגע למחקר על טובת ילדים שהוריהם מתגרשים. העבודה המשמעותית ביותר היא הסקירה המטה-אנליטית אודות הסתגלות ילדים להסדרי משמורת משותפת לעומת משמורת יחידנית (זה הוא מחקר-על שמאחד בתוכו באופן סטטיסטי את כל המחקרים הזמינים בתחום ומביא להכללה מעבר למחקרים ספציפיים).(Bauserman, 2002)[12]  החוקר השווה תוצאות של 33 מחקרים שונים, שבדקו אלפי מקרים של משמורת הורית משותפת, משמורת יחידנית ומשפחות שלמות, והגיע למסקנה שלמשמורת הורית משותפת יתרונות בתחומי תפקוד רבים של הילד על פני משמורת של הורה אחד. מתברר שילדים, הנמצאים באחריות משותפת של הוריהם, דומים בתפקודם והתפתחותם לילדים הגדלים במשפחות שלמות. מחקרים נוספים בתחום אף הם מבססים ממצא זה, כי קיימת חשיבות מכרעת למעורבות שני ההורים בחייו של הילד[13].  ממצאים אלה הולכים יד ביד עם הכיוונים שמוצעים על פי תיאוריית ההתקשרות.
  • אכן, מספר סוגיות כרוכות בדילמות מקצועיות ואתיות לא קלות במצבי גירושין. קל להיתפס למאבק בין שני ההורים כדילמה הכרוכה בטובת הילד וזכיותיו – כאילו הוא הבעיה הדורשת פיתרון – אלא שברוב המקרים מייצגים שני ההורים עמדות מנוגדות בדילמה הכרוכה בטובת הילד וזכויותיו. דיון מזווית הראייה של הילד, כפי שמתבקש מתיאוריית ההתקשרות, הוא הדרך הנכונה להתמודד עם הדילמות המתעוררות במצבי גירושין. בהתאם לכך הדילמות השכיחות ביותר הן אלה: צרכי ההורה מול צרכי הילד, זכויות ההורה מול זכויות הילד, רצון ההורה מול טובת הילד, ועתיד ההורה מול עתיד הילד.
  • טובת הילד = הילד זקוק לשני הוריו
  • ברוב המקרים לשני ההורים יש "מסוגלות הורית"
  • זכותו של הילד ששני הוריו יממשו את הורותם
  • על שני ההורים מוטלת אחריות הורית במידה שווה
  • יש הרבה סגנונות הוריים ואין יתרון לסגנון זה או אחרנדרשת כאן גם התייחסות לעניין חזקת הגיל הרך, שכן כפי שהיא קיימת כיום בישראל היא עומדת בסתירה מוחלטת לדיון עד כה. חזקת הגיל הרך כדאי לשים לב בעניין זה גם לטרמינולוגיות. בעלי מקצוע המונחים על ידי עולם ידע מבוסס ונתמך מחקר משתמשים במושג תיאוריה והשערות שנגזרות מהן, ואלה תמיד נדרשים לספק אישוש מחקרי. אלה לא יזכו להיכנס אל במות פרסום מכובדות ויוקרתיות ללא הוכחה סדורה ושיטתית לטענות. לעומת זאת המושג דוקטרינה משמעותו אמונה או אידיאולוגיה, ולכן בעלי מקצוע רציניים לעולם לא ישתמשו בו. תיאוריה רצינית ניתנת לאישוש או הפרכה ולכן כל עוד ניתן לתרגמה לשיטות מחקר מדידות היא תישקל בקרב בעלי מקצוע רציניים. דוקטרינה מעצם היותה אמונה, אידיאולוגיה, איננה ניתנת להפרכה באמצעות שיטות מחקר ולכן היא לעולם לא תתקבל על ידי בעלי מקצוע אמינים ובקרב חוקרים. מתוך כך, אלה הן הבעיות העיקריות  שכרוכות בחזקת הגיל הרך: ראשית,  אין תיאוריה פסיכולוגית רצינית מאחוריה. שנית, בהעדר תיאוריה,  גם לא יכולים להיות ממצאי מחקר שתומכים בדוקטרינה זו. כל כולה של דוקטרינת הגיל הרך בעצם מושתת על השקפות עולם ודעות קדומות במקרה הטוב ושיקולים פוליטיים-טקטיים במקרה הפחות טוב.  בשנת 1839 החוק האנגלי השתנה ונתן משמעות לאם בגידול ילדים בגיל הרך מתחת לגיל 7. היה זהThomas Noon Talfourd , עורך דין בריטי, שקידם את חזקת הגיל הרך בחוק האנגלי. כוונתו הייתה בעיקר לאפשר לאם לגדל את הילדים עד שיגדלו דיים ואז יחזרו אל האב. הוא סבר כי ילדים זקוקים לאמם בגיל צעיר, אולם משבגרו הם יכולים לחזור לאביהם. כמובן בנקודת זמן זו לא הייתה שום תיאוריה ומחקרים שתמכו במסקנה זו. המהלך היה אך ורק פרי תפיסת העולם של אותו עורך דין. בשנת 1860 חזקת הגיל הרך נכנסת גם אל מסגרת החוק במדינת ניו-ג'רסי, מתוך נקודת הנחה כי טובת הילד בגיל הרך עדיפה כשהוא נמצא תחת טיפול אמו. כמובן גם כאן אין שום תמיכה תיאורטית-מחקרית להשקפה זו. מאז התפתחה דוקטרינת הגיל הרך ישנו דיון נוקב סביבה, ותיאור מקיף הוא מעבר למרחב הדיון במסגרת סיכום זה (לפירוט נרחב יותר ראה מורן).[19]   מעניין רק לציין כי בשנת 1973 שופטת בית המשפט לענייני משפחה בניו יורק, Sybil Hart Kooper, טענה במקרה שלWatts versus Watts שחזקת הגיל הרך שוללת את זכותו השווה של האב, ובכך מהווה הפרה של  סעיף 14 בחוקה האמריקאית (זה גם נוגד מספר סעיפים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שנידונו קודם לכן במסגרת עקרון השוויון).             גם בישראל חזקת הגיל הרך התעצמה בהעדר מערכת איזונים מתאימה שתבלום את תהליך קליטתה והתבססותה. השפעה רבה הייתה לפרסומים של Goldstein, Freud & Solnit [20](1973)   שהם כולם נגזרות של התיאוריה הפסיכואנליטית נעדרת תשתית מחקרית כלשהי. מיקומו האיתן של עקרון חזקת הגיל הרך במובן החקיקתי (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות) עומד אף בסתירה מדהימה וללא שום קשר לוגי אל  שלשה עקרונות אחרים שיש להם בסיס מקצועי ומחקרי והם אינם מוטי מגדר ודעות קדומות:
  • השורה התחתונה בדיון הנוכחי היא שבהסתכלות היסטורית דוקטרינת הגיל הרך היא תולדה של אידיאולוגיה נטולת בסיס תיאורטי-מחקרי ובעצם מבטאת "טרנד" שהתפתח והעמיק על רקע של אמונה כי כך טוב הוא, אי הבנות לגבי הבסיס הפסיכולוגי-התפתחותי נתמך תיאוריה מחקרית, שיקולים פוליטיים, שיקולים טקטיים ועוד אי אלו שיקולים שלא ממש מייצגים את טובתם האמיתית של ילדים רכים.
  • עם כניסתה של התיאוריה הפסיכואנליטית בשנת 1940 אל מרחב הדיון, הטענה כי אמהות מתאימות יותר מאבות לגדל את ילדיהן הצעירים קיבלה חיזוק אינטלקטואלי דרך תורתו של פרויד. תורתו יצאה מנקודת הנחה שהאם היא ייחודית ומהווה את אובייקט האהבה הראשוני והחזק ביותר שיהווה את הפרוטוטיפ לכל האהבות אחר כך. גישה זו נעדרת תמיכה מחקרית היות והיא מתבססת על גישות פסיכו דינאמיות לא מחקריות שכעקרון רואות קשר אם-ילד כשניוני בהתפתחותו ולא כראשוני.[17]  התיאוריה היחידה שמראה כי קשרים, עם האם והאב כאחד, הם ראשוניים ביסודם היא תיאוריית ההתקשרות.[18]
  • רק כדי לסבר את האוזן מן הראוי לראות בפרספקטיבה היסטורית כיצד דוקטרינת הגיל הרך נולדה, תוך התבוננות במרכיבים הלא-מחקריים שמאחוריה. במהלך ההיסטוריה, עוד מימי רומי, אנו עדים לכך שלאבות הייתה משמורת מלאה על ילדיהם מעצם היותם קניינם. בתוך מציאות זו לאמהות לא הייתה שום זכות על הילדים ובמקרה של פרידה, ברור היה שהילדים נשארים רכוש האב.
  • חזקת הגיל הרך, שנותנת עדיפות מוחלטת לאם כהורה לילדים עד גיל 6, מבוססת על דוקטרינה פסיכולוגית מיושנת ולא נתמכת מחקר, כלל ועיקר, המוכרת כ"דוקטרינת הגיל הרך"[15]. מאז התמסדותה דוקטרינה זו במאה ה – 19  אין לה שום גיבוי מחקרי לתקפותה. נהפוך הוא, הדוקטרינה נמצאת בסתירה גמורה לנתונים מחקריים[16]  והיא גם אינה תואמת את ממצאי תיאוריית ההתקשרות המבוססת כולה על מאות ואולי אלפי מחקרים סדורים ושיטתיים. לפיכך אלה המאמצים את דוקטרינת חזקת הגיל הרך עושים זאת אם מתוך אי הבנת התחום, אם על בסיס דעות קדומות וסטריאוטיפים לא מבוססים, אם מתוך שיקולים פוליטיים ולבסוף משיקולים טקטיים שמונחים על ידי עורכי דין. אי לכך, מכלול שיקולים אלה תורמים לקיומה של דוקטרינה היוצרת סיכונים למכביר עבור הילד.
  1. עקרון השוויון שחוזק דרך מספר סעיפים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב  1962:
  • ü שוויון מלא בחובות ובזכויות של אב ואם (ס' 14)
  • ü שוויון באפוטרופסות ובתפקידים ההוריים (ס' 15)
  • ü שיתוף בקבלת החלטות (ס' 18)
  • ü שיתוף באחריות (ס' 22)
  1. עקרון ההסכמה בין ההורים שגם הוא מחוזק על ידי מספר סעיפים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כמו למשל:
  • ü שיתוף בקבלת החלטות (ס' 18)
  • ü שיתוף באחריות (ס' 22)
  • ü הסכמה על מי תהא האפוטרופסות לקטין כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין ומה יהיו זכויות ההורה אשר אינו מחזיק בקטין לבוא עמו במגע (ס' 24) המחוקק הישראלי (בצדק) מעדיף ומעודד הסכמה בין ההורים בסוגיות משמורת וההיגיון שהנחה את המחוקק אף תואם את כל הדיון הפסיכולוגי-מערכתי שמאפיין מאמר זה. באין הסכמה  בין ההורים, בית המשפט נכנס לתמונה ומכריע במקום ההורים על פי עקרון טובת הילד.
  1. עקרון טובת הילד שבא לידי ביטוי ב:
  • ü חוק שיווין זכויות באשה תשי"א 1951 ס' 3(ב): "אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לפגוע בכוחו של בית המשפט או בית דין מוסמך לנהוג בענייני אפוטרופסות על ילדים, הן על גופם והן על רכושם, בהתחשב עם טובת הילדים בלבד."
  • ü חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962 ס' 17: טובת הילד היא קנה מידה למילוי חובת ההורים כלפי ילדם. כידוע, המחוקק הישראלי לא הגדיר את עיקרון טובת הילד באופן אופרטיבי אולם הפסיקה מנסה לתת לו תוכן, כמו למשל: רצון הילד, התנהגות ההורים (מוסר, אורח חיים וכיו"ב), בריאותם הנפשית ומסוגלותם ההורית של שני ההורים,  מין הילד, שיקולים דתיים, שיקולים לאומיים, גיל הילד, חוות דעת מקצועית כגורם מכריע, יציבות והמשכיות בטיפול בילד, הבטחת קשר עם ההורה האחר, גורמים כלכליים, חברתיים וחינוכיים, עיקרון אי הפרדה בין אחים, ועוד.
  • ובהעדר הסכמה, בית המשפט נכנס גם לתמונה ומכריע במקום ההורים במסגרת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962,  ס' 25 כשהרישא קובע כי: "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בס' 24 או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בס' 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין. וכפי שאנו יודעים הסיפא מתייחסת אל חזקת הגיל הרך.
  1. עקרון חזקת הגיל הרך מתבטא כאמור בסיפא של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962,  ס'  25: …..רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בס' 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת."

 

בהסתכלות כוללת, חזקת הגיל הרך במשפט הישראלי היא סיפא של סעיף שהרישא שלו חשובה מאד, ואותה סיפא חסרת ביסוס תיאורטי ומחקרי היא בעצם בעלת העוצמה הרבה ביותר בגלל אופייה המכומת והחד משמעי.  עד כדי כך היא עוצמתית שהיא מכרסמת בשאר העקרונות המאוזנים ונתמכי תיאוריה ומחקר שנמצאים במשפט הישראלי, ובתוך כך היא בעיקר גורמת לפגיעה בילד.

בשם הפלורליזם האקדמי-אינטלקטואלי אנו לעתים נוהגים לדבר על גישות מנוגדות כביכול, שמחדדות את השאלה בדבר יתרונותיה וחסרונותיה של חזקת הגיל הרך. זו הצגה שגויה של המצב ובמידה מסוימת אף ניצול חסר יושרה מקצועית של הפתיחות שמזמינה פלורליזם דיוני . למעשה, על פי ידע שנשען על תיאוריה רלבנטית לנושא (למשל, התקשרות), ואשר מגוּבה בממצאי מחקר מצטברים ועדכניים – הדיון הופך להיות חסר תוקף מחקרי, שכן מלכתחילה מדובר בהנגדה מטפורית בין "פירות" (תיאוריה נתמכת מחקר שאיננה תומכת בחזקת הגיל הרך) לבין "חיות" (דוקטרינת חזקת הגיל הרך שהיא לא יותר מאידיאולוגיה נטולת בסיס תיאורטי ואמפירי).

אין כל ספק כי חזקת הגיל הרך חייבת להתבטל גם בישראל. נשארת אז השאלה לגבי דרכי הפעולה שיש לנקוט בכלל כמו גם דרכי הפעולה הראויים לרגל ביטולה של חזקה שגויה זו, במיוחד במצבי קונפליקט גבוהים.

 

מיפוי מצבי  קונפליקט עיקריים ודרכי פעולה

כשבאים לבחון את דרך מימושה של האחריות ההורית המשותפת ישנם ארבעה מצבים עיקריים:

  • – כאשר אין קונפליקט בין ההורים – האחריות ההורית המשותפת היא בת השגה באמצעות משא ומתן ישיר בין ההורים, גישור, ייעוץ מקצועי וכיו"ב ולא באמצעות הליך אדוורסרי.
  • כאשר הקונפליקט בין ההורים הוא ברמה נמוכה – מימוש האחריות ההורית המשותפת קשה יותר להשגה אולם משא ומתן ישיר בין ההורים, גישור, ייעוץ מקצועי וכיו"ב עשויים לסייע מאד במימושה. במקרה שבכל זאת נפתח הליך אדוורסרי, וכשאין הסכמה על דרך מימוש האחריות ההורית למרות התערבות מקצועית, ניתן להיעזר במוסד של "ידיד לילד" שתוצג בהמשך כאפשרות שעשויה לתרום לדינאמיקה מחודשת של שיתוף פעולה בין ההורים ומתוך כך להוביל את בני הזוג לשקול מחדש את המצב ולאמץ תכנית הורות משותפת בהסכמה הדדית.
  • כאשר הקונפליקט בין ההורים הוא ברמה גבוהה – מימוש האחריות ההורית המשותפת איננו בר השגה ולכן קיימת נטייה חזקה לפעול על פי מודל אדוורסרי. במצב זה וכשהתערבות הגורמים המקצועיים אינה משיגה תוצאות רצויות, המציאות שנוצרת פועלת כנגד טובת הילד תוך שהקונפליקט הזוגי אינו מאפשר פיתוח ואימוץ תכנית הורית משותפת. הסתייעות במוסד "ידיד לילד" שתוצע בהמשך מתאימה למצב זה.
  • כאשר קיים מצב של חוסר תפקוד של אחד מן ההורים במידה כזו שאינו מאפשר באותה שעה מימוש אחריות הורית משותפת. במצבים קשים מעין אלה בהם לא ניתן להגיע לשום פתרון מוסכם על ידי ההורים אין מנוס ממעורבות של בית המשפט ובהפעלת התערבות סמכותית- מקצועית .הנחות עבודה העומדות מאחורי ההצעה למינוי "ידיד לילד"2. אין לאפשר לאף אחד מן ההורים יתרון שיעצים את מעמדו כהורה לעומת ההורה האחר.  הנחת עבודה זו שומרת על עקרון האיזון והסימטריות ומנסה למנוע מעמד עודף או נחות של אחד ההורים. הורה ידידותי – ההורה שמוכן לקחת בחשבון או ללמוד לקחת בחשבון את מקומו וחשיבותו של ההורה השני בחיי הילד. 4. הערכות ראשוניות אלה יאפשרו, לפחות אצל חלק מההורים, אכיפת תכנית הורית זמנית על ידי בית המשפט. והיה וגם התערבות ראשונית זו לא תשא פירות, הרי שאז ימונה "ידיד לילד". כאמור אין זה סביר להפעיל חזקה כזו או אחרת, במצב קונפליקט קשה, ללא התערבות של בית המשפט והיחידות המקצועיות הקשורות אליו (יחידות סיוע, פקידי סעד). בדיוק כמו שאלה פועלים כיום על פי המודל הקיים, אותם גורמים מקצועיים יתערבו כדי להביא להסדר/אכיפת תכנית הורית זמנית על פי ההערכות הראשוניות שיתבצעו באמצעות הכלים שיועמדו לרשותם.
  • התכנית המוצעת עבור קונפליקט חזק שהמערכות המקצועיות מתקשות בטיפול בו
  • במצבים קשים במיוחד, נתקשה למנוע את כניסת בית המשפט ל"משחק", ולכן יש לצייד אז את בית המשפט בתכנית שתאלץ את שני ההורים לשקול מחדש את צעדיהם, תוך שהתערבות זו כשלעצמה שומרת על איזון בין שני הצדדים ולא נותנת יתרון להורה אחד על פני ההורה השני.
  • הורה פסיכולוגי – ההורה שמאופיין ביכולת הבנה אמפתית, תובנה הורית וזמינות רגשית לגבי הצרכים של הילד.
  • 3. בין אם נרצה ובין אם לא, קונפליקט ברמה גבוהה בין ההורים יוביל בצורה כזו או אחרת להשתמש במודל אדוורסרי. במקרים אלה תידרש התערבות כזו או אחרת של בית המשפט וגורמים מקצועיים נלווים (למשל, יחידות סיוע, פקידי סעד לסדרי דין). כדי להבטיח התערבות מהירה ודחופה של כל אחד מגורמים אלה לפעול על פי עקרון העל של טובת הילד מן ההכרח  לנסות ולהביא בתחילה לפתרון מוסכם, ובהעדרו ימונה לאלתר "ידיד לילד". לשם כך יהיה צורך לצייד את הגורמים המקצועיים בכלים שיאפשרו להם סינון ראשוני (screening) להערכת תפקוד ההורים על-פי האפיונים הבאים:
  • 1. יישמר עקרון הסימטריות והאיזון בין ההורים.
  1. מינוי "ידיד לילד", בעל מעמד של אפוטרופוס לדין, עם הכשרה מקצועית- טיפולית מתאימה בתחום.
  2. ידיד הילד ייפגש עם ההורים והילדים, יבצע הערכות ראשוניות, יסתייע במידת הצורך בבעלי מקצוע נוספים, יקבע תכנית הורית זמנית ובהמשך תכנית הורית קבועה.
  3. העלות תושת על ההורים, בדיוק כמו שכיום הורים משלמים עבור מבחני מסוגלות הורית.

 

כאמור, על פי המיפוי שתואר לעיל ועל בסיס הנחות העבודה שפורטו, הקונפליקט החזק בין ההורים משקף מציאות אשר הסדרי משמורת לא סימטריים רק ינציחו את הקונפליקט, את תחושת הקיפוח של הורה אחד ואת תחושת העליונות של ההורה השני, והכול על חשבון טובת הילד.

 

 

השופטת עדנה ארבל מקבלת את עמדת ארגוני האבות וקובעת יש לצמצם את בדיקות המסוגלות ההורית בגץ 6736/12)

עדנה ארבל קובעת כי יש לצמצם באופן משמעותי את השימוש במבחני מסוגלות הורית בבתי המשפט למשפחה, ובשלב זה להמתין לחקיקה

נדחה בגץ שהגישו ארגוני הגברים להפסקת מבחני המסוגלות ההורית, כאשר הורים מבקשים לראות את ילדיהם.  בפסק דין שנתנה השופטת עדנה ארבל בתאריך 7/5/2013 היא כותבת כי השאלות ראויות, אבל הנושא בטיפול משרד המשפטים.  (בגץ 6736/12)

בפסק הדין כותבת השופטת "עניינה של העתירה בבקשת העותר להורות למשרד הרווחה להפסיק את השימוש בבדיקות מסוגלות הורית לגברים גרושים המבקשים לפגוש את ילדיהם במסגרת הסדרי ראייה; להפסיק לכפות על בני הזוג הנמצאים בהליך גירושין לממן בדיקות מסוגלות הורית ואת הטיפולים הנלווים אליהן; להימנע מלכבול את ההורים הנדרשים לעבור בדיקת מסוגלות הורית למכון אחד המבצע את הבדיקה.  העותר, אב גרוש אשר לטענתו מייצג אבות גרושים וכן ארגוני אבות גרושים, טוען כי אבות הנמצאים בהליך גירושין שמבקשים לפגוש את ילדיהם הנמצאים במשמורת זמנית בידי האם, מחויבים על-ידי פקידי המשיב – כעניין שבשגרה – לעבור בדיקות מסוגלות הורית מתישות, מיותרות ויקרות, כך לטענתו. כדי לתמוך את טענותיו סוקר העותר בהרחבה את מסקנות הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין, בראשותו של פרופ' דן שניט, אשר מונתה בשנת 2005 על-ידי שרת המשפטים דאז (להלן: הוועדה). לפי האמור בקטעים מהדו"ח המצוטטים בעתירה, מינוי מומחה לצורך ביצוע בדיקת מסוגלות הורית כברירת מחדל בכל הליך גירושין טומן בחובו עלויות ניכרות הנופלות על ההורים, הארכת ההליך המשפטי, יצירת סכנה של נזק נפשי לילדים המשתתפים בבדיקה ופגיעה באחידות משפטית. לאור כל אלה הציעה הוועדה להגביל בחקיקה את השימוש הנעשה בבדיקות מסוגלות הורית ולהכפיפו להמלצת הגורמים המוסמכים, שתינתן במקרה של חשש להפרעה נפשית אצל אחד ההורים ובמקרים חמורים וחריגים אחרים".

עוד מוסיפה השופטת ארבל כי "העותר מטעים עוד כי הורים המופנים על-ידי פקידי המשיב לבדיקת מסוגלות הורית אינם יכולים לבחור מכון בו תבוצע הבדיקה אלא כבולים למכון שאליו מפנה אותם הפקיד. לטענתו, פעמים רבות המכונים העוסקים בבדיקת מסוגלות הורית אינם מסתפקים בבדיקת המסוגלות אלא ממליצים על טיפולי המשך הכרוכים בעלויות גבוהות נוספות, כאשר משמעות הסירוב ליטול בהם חלק עלולה להיות הרת גורל מבחינת הקשר בין ההורה המסרב לילדיו. בנוסף, מעלה העותר טענות לגבי אופן ביצוע הבדיקות וטוען כי בבדיקה קיימת הטיה נגד ההורה שאינו משמורן. לחיזוק טענותיו אלה מפנה העותר למחקרים אקדמיים שונים העוסקים בתחום".

לסיכום פסק הדין קובעת השופטת ארבל כי "העותר מעלה שאלות שראוי להתייחס אליהן. עם זאת, המלצותיה של ועדת שניט, אותן מצטט העותר בהרחבה, אומצו על-ידי משרד המשפטים ובעקבותיהן גובש לפני כחצי שנה תזכיר חוק הורים וילדיהם, התשע"ב-2012. בתזכיר זה מוצע, בין השאר, להגביל באופן משמעותי את השימוש בבדיקות מסוגלות הורית על-ידי מומחים חיצוניים. כך למשל, בסעיף 13 לתזכיר מוצע שבית המשפט לא ייענה לבקשה למנות מומחה מטעם בעל דין אלא לאחר שהוא קיבל חוות דעת מיחידת הסיוע או תסקיר מעובד סוציאלי שבהם המלצה על מינוי מומחה כאמור. היות שהנושאים העולים מהעתירה נמצאים בטיפולן של הרשויות האחרות, טיפול אשר עשוי להניב שינוי של ממש במצב המשפטי הקיים, בית משפט זה אינו מהווה בשלב הנוכחי את האפיק הנכון לטיפול בהם. לעניין זה יפים דבריו של השופט (כתוארו אז) א' ברק, לפיהם "רק במקרים יוצאי דופן ראוי הוא להקדים את ההתערבות לשלב שבו טרם נסתיים הליך החקיקה" (בג"ץ 761/86 מיעארי נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מב(4) 868, 876 (1986)). קל וחומר כאשר החקיקה המוצעת עולה, על פניו, בקנה אחד עם הסעדים אותם מבקש העותר.  משכך, וכל עוד הנושא מצוי בטיפול משרד המשפטים ויועבר ככל הנראה לטיפולו של המחוקק, איני סבורה שיש עילה להתערבותנו".

כנס בבית אריאלה על האפליה במסוגלות הורית.

הזמנה לערב עיון

‫הננו מתכבדים להזמינך ‫לכנס אקדמי בנושא מסוגלות הורית

"מסוגלות הורית או מכשול להורים"

בית אריאלה, אודיטוריום (קומה 1-), שד' שאול המלך 25 ת"א, ביום שלישי ה 14 לאוגוסט 2012, בשעה 19:30

בהנחיית עו"ד כינרת בראשי, ובהשתתפות בעלי מקצוע מתחום אבחון בריאות הנפש, פסיכולוג ראשי לשעבר באחד המכונים הפסיכו-דיאגנוסטיים המובילים בארץ, דר' מהחוג לפסיכולוגיה באחת האוניברסיטאות הידועות בארץ, ועורכי דין.

הנושאים הנידונים בכנס:  "מסוגלות הורית, איך מאבחנים, מתחי מטפלים ודילמות מוסריות", "מסוגלות הורית – נזק או תועלת", "אספקטים פרקטיים של דרישה להוכחת מסוגלות הורית".

נא אשרו השתתפותכם‫: ‪

בגירושין, הורים רבים להפתעתם מתבקשים ע"י משרד הרווחה לעבור מבחן מסוגלות הורית, על מנת להכריע מי ההורה שיזכה במשמורת על הילדים.  מדובר במבחן פסיכו-דיאגנוסטי הכולל בדיקות איי-קיו, ומבחני אישיות שונים כגון רורשאך ו TAT, לרבות ראיון עם פסיכולוגים ותצפיות על הקשר עם הילדים.  ההורים נדרשים לשלם עשרות אלפי שקלים מכיסם, ובהרבה מקרים נטען שהמבדקים מיותרים לחלוטין ורק גורמים להעצמת הסכסוך בין ההורים והסלמתו.  וועדת שניט לאחרונה המליצה לבטל את המבחנים הללו.  שירותי הרווחה משתמשים במבחנים אלו גם על מנת להוציא ילדים מחזקת הוריהם, בדרך כלל מנשים חד הוריות, או הורים מוחלשים כלכלית, כגון עולים חדשים, ואוכלוסייה בקשיים, לשם העברת הילדים למסגרות חוץ הוריות, כגון פנימיות, אומנה ואימוץ.  במקרים רבים, ההמלצות הן להמשך טיפולים פסיכו-תרפיים, אשר ההורים מתקשים לממן, ואשר נטען כי ה"טיפולים" גורמים להחרפת הנתק בין ההורים וילדיהם ולמפגשים עם ילדים בתנאים מאולצים.

סימונה שטיינמץ מחליפתה של אוייבת ילדי ישראל הגברת רונית צור ממשיכה לפגוע בילדים ובאבות הגרושים

בסימן הימים הנוראים – עובדת סוציאלית סימונה שטיינמץ – החלום הרע של כל ילד

פורסמה על־ידי הרהורים על משפחה וילדים ב אוקטובר 6, 2011

4 Votes

כששואלים את העובדת הסוציאלית סימונה שטיינמץ מהם הקריטריונים שקובעים מיהו הורה טוב יותר, היא עונה במלים אחרות כי הם מחלקים ציונים להורים (ראו כתבה בעיתון הארץ). למשל, היא בודקת כמה פעמים השתתף הורה במסיבת ילדים בגן, או שואלת את הילד שאלות כמו "כשיש לך חלום רע בלילה, למי אתה קורא, לאבא או לאמא?" בכך מסכמת סימונה את מהות העבודה שלה: עבודה גשטלטית רדודה, בה איכות ההורות נקבעת לפי ציונים ותבניות, ולא לפי צרכי הילד האמיתיים.

סולם ציונים להורים

שיטת הניקוד אותה המציאו עובדות סוציאליות נקבעה באופן שרירותי, על סמך כללי אצבע שאין להם שום תוקף מדעי אמפירי ואחיזה מוכחת במציאות. מטרת השיטה היא להקל על עבודתן של עובדות הסעד שממילא עובדות קל, ולא לתת מענה לצרכיו האמיתיים של הילד.

אחד הכלים המפוקפקים בהם משתמשים עובדים סוציאליים כדי לתת ציונים להורים הם מבחני המסוגלות ההורית. מבחנים אלו שההורה משלם עבורם עשרות אלפי שקלים מכספו, משרתים תעשייה שלמה של מכונים מפוקפקים. המאבחנים, בהם עובדים סוציאליים רבים שמתפרנסים מסחיטת כספו של ההורה, בוחנים את ההורה ונותנים לו ציון. שאלות שאין להן שום קשר להורות, כמו שאלות ידע כללי כגון "מי כתב את פאוסט" הן שאלות שניתן למצוא בטפסי המבחנים.

פרו"פ אבי שגיא מאוניברסיטת חיפה  קובע אין בסיס מדעי לבדיקות מסוגלות הורית לא בארץ ולא בעולם .

ראשיות הסעד פונות אישית למאבחנים בדי שיתמכו בוות דעת מוטות כמו כן הרי בתי המשפט רובם מקבלים רק את מומחי הסעד שאם לא כן לא יועברו להם עבודות.

מומחים שאסור לפנות אליהם מכון שלם,מכון נעמן התמודדות,מכון שקד,וגנר ד"ר עליזה רינג מבית חולים אברבנל ,תירצה יואלס ממכון תמוז,ד"ר כלב,ועוד מומחים מטעם הרווחה שרשימה תפורסם לאחר החג .

סימונה שטיינמץ היא פקידת סעד ארצית לסדרי דין, והיא מתערבת בחיי משפחות כאשר מתגלעים סכסוכי גירושין. במקרה זה היא מחלקת ציונים להורים, ועל סמך הציונים המפוקפקים שלה, היא קובעת מי יהיה הורה טוב יותר, ומי יגדל את הילד. אבל שיטות הניבוי שלה, כמוהן כקריאה בקפה, מעולם לא הוכחו כיעילות ונכונות. נהפוך הוא, תהליך קבלת ההחלטות של פקידות הסעד לסדרי דין  ולחוק הנוער גרם נזקים קשים לילדים רבים. חלקן נתבעות כיום בבתי המשפט המקומיים והבינלאומיים בדיני נזיקין. האב דיוויד וייסקופף תובע את שטיינמץ וחברותיה בבית משפט פדראלי בארה"ב על פשעים נגד האנושות, פירוט בקישור הזה. יוסף בריזל ליפשיץ תובע את פקידת הסעד אפרת לביא על גרימת נזק לקטינים, פירוט בקישור הזה.

המושג המכובס "טובת הילד"

המושג 'טובת הילד' מעוגן באמנת זכויות הילד.  המטרה המקורית היתה אלטרואיסטית, לממש את טובתו של הילד. ואולם עובדות סוציאליות החלו לעשות בו שימוש לרעה כדי לקדם את האינטרסים שלהן, והאינטרס שלהן הוא כח ושליטה. עובדות הסעד הבינו מאד מהר איזה כח אדיר נתן להן המחוקק ואת הכח הזה הן ניצלו, לא כדי לממש את טובת הילד אלא כדי לנפח את מנגנון העבודה הסוציאלית ולשלוט במשפחות מוחלשות, ביניהן משפחות הנמצאות בהליכי גירושין. באמצעות המנדט שניתן להן, הן ממציאות שיטות תלושות לקביעת ציוני הורות ופועלות להסלמת סכסוכים בין בני זוג באמצעות הפרד ומשול.

העובדות הסוציאליות נותנות פרשנות סוביקטיבית שלהן למושג 'טובת הילד'. את הפרשנות שלהן הן מביאות מהבית שלהן. 90% מן העובדים הסוציאליים הן נשים. זהו "מקצוע" נשי מובהק, מאחר והוא נוח לאותה עובדת סוציאלית, כי שעות העבודה מעטות, ואין צורך ביכולת שכלית גבוהה (רבות מהן לא הצליחו להתקבל לפקולטות אחרות באוניברסיטה)

רובן עובדות במשרה חלקית. חוזרות הביתה באמצע היום לטפל בילדים כשהבעל בעבודה עד שעות הערב והוא הכספומט בבית, ממנו האישה חולבת את הכסף. על פי תפיסת העולם הצרה שלהן, צריך לעבוד משרה חלקית "לטובת הילד", עובדה, זה מה שהן עושות בחייהן הפרטיים. לפי אג'נדת סימונה שטיינמץ, הורה שנמצא פחות זמן בבית או פחות מעורה במערכת החינוך בה לומד ילדו, הוא הורה פחות טוב. את חייהן הפרטיים הן משליכות על חייהם של הורים אחרים וכאן טמון שורש הבעיה.

באף פסקה ותת פסקה באמנת האג לזכויות הילד לא מצויין מהי הורות טובה יותר או טובה פחות, מסיבה אחת פשוטה: לא ניתן לכמת או לסווג הורות !! הורות היא דבר טבעי. כל ילד זקוק להוריו באשר הם. כששאלתי פעם ילד מה הוא אוהב אצל אבא ואמא, הוא ענה לי שהוא אוהב שאבא מגיע מהעבודה ונותן לו חיבוק ושאמא עושה להם כל מיני טיולי הרפתקאות. כל הורה תורם לילד בדרכו שלו. אבל אצל שטיינמץ וחברותיה יש סולם ציונים, ואם חלילה הילד ענה שהוא קורא לאמא באמצע חלום רע ולא לאבא, אז ירד הציון לאבא…

שטיינמץ מנסה להדיח את אלוהים, ולקחת את מקומו, היא מנסה לנהל את הטבע. אישה מוגבלת בשכלה,שלא מבינה שאין הורות טובה יותר וטובה פחות. כל הורות היא טובה בדרכה שלה רק כאשר מתקיים תנאי אחד ואחד בלבד: ההורה אינו מסכן את ילדו במישור הפלילי.

עבודה סוציאלית = כח ושליטה

תמוה הוא שהמחוקק נתן לפקידות הסעד כל כך הרבה כח בתחום העוסק כדיני נפשות. הרי מדובר בנשים שלמדו בפקולטה שתנאי הקבלה שלה הם מן הנמוכים ביותר באוניברסיטה. מדובר בנשים מוגבלות בשכלן שלא הצליחו להתקבל לפקולטות אחרות. הנה תנאי הקבלה כאן בקישור הזה.

אז מה קורה לנשים כאלו שיודעות שהן נחותות מבחינה שכלית? הן מנסות להשיג כח ושליטה באמצעים אחרים. מה קורה לנשים שלא הצליחו להתקבל לפסיכולוגיה באוניברסיטה? הן נכנסות לתחום הפסיכולוגיה בדלת האחורית, באמצעות המצאה חדשה ששמה "טיפולים סוציאליים". זוהי האג'נדה של שטיינמץ – התערבות "טיפולית" במשפחה.

לנשים כמו שטיינמץ הרי אין מקצוע אמיתי בעצם. אז מה עושים? אם אין לחם תאכלו עוגות. אם אין עבודה אז ממציאים אידיאולוגיה, 'עבודה סוציאלית' שמה. ומה אומרת האידיאולוגיה הזו? היא אומרת שהורים צריכים לעבור תהליך של תיקון. צריך "לתקן" את ההורים באמצעות "טיפולים", "הדרכה הורית", "שיחות", ובעיקר הרבה הרבה "פיקוח". ומי מתפרנס מזה יפה? העובדים הסוציאליים כמובן, הכל על חשבון משלם המיסים.

את ה"אידיאולוגיה" הזו תמצאו בכל מקום. לכל חור במדינה הן מגיעות, כולבויניקיות, פקידות ותו לא. כשביקרתי במחלקה אונקולוגית בבית חולים מסויים, היתה שם מספרה. שאלתי את הספרית אם אפשר להסתפר והיא ענתה לי כי רק חולי סרטן המטופלים במחלקה יכולים להסתפר, וזאת רק לאחר קבלת אישור של העובדת הסוציאלית של המחלקה…אתם מבינים? מעסיקים עובדת סוציאלית על חשבון משלם המיסים במחלקה אונקולוגית כדי שזו תיתן מסמך המאשר שמי שמסתפר הוא מטופל במחלקה. אבל את האישור הזה יכולה גם לתת המזכירה הרפואית. בשביל מה צריך תקן עובדת סוציאלית לתפקיד הזה? בשביל שהיא, העו"סית הפקידה תגיד שהיא "עושה עבודת קודש".

אגב רבות מהן נכשלו בהורות שלהן עצמן, או שהיו להן יחסים סימביוטיים מסובכים עם הוריהן. ואז כתיקון לעצמן, כסוג של תרפיה שתחפה על רגשות האשם שלהן בשל ההורות הלקויה שלהן או של הוריהן, הן מנסות לחנך ו"לתקן" הורים אחרים, שלא יחזרו על הטעויות שהן עשו…

זכור לי שהייתי לפני שנים רבות בסדנא, מעין סוג של העצמה אישית. היתה שם עובדת רווחה. עובדת סוציאלית רווקה בת 37 שהגיעה לסדנא לפתור קונפליקט.  הקונפליקט היה היחסים הקשים בינה לבין אימה. הן 5 אחיות, ורק לה יש מערכת יחסים קשה עם אימה (מעניין למה, אולי משהו באופי של הבת?) והיא רוצה להתנתק מאימה אחת ולתמיד איך אינה מוצאת את הדרך הנכונה לעשות כן. לכן הגיעה לסדנא, לקבל עצה.

במקביל, היא גם סיפרה על עבודתה בלשכת הסעד בה היא עובדת ותיארה כלשונה ש"מטופלת על ידה איזו אמא איומה… שבכלל לא מתייחסת לבן שלה…". אתם מבינים? אנחנו ההורים וילדינו צריכים לסבול ולספוג בקורת מעובדות רווחה בגלל הצלקות הנפשיות הקשות שהן גוררות מילדותן וממשפחתן. אלו הן אותם נשים שאחר כך ירשמו בתסקיר לבית משפט שאנו לא ראויים להיות הורים, וימציאו כל מיני תלונות שווא במשטרה.

המגמה החולנית הזו של עיסוק אובססיבי ב"הדרכה הורית", היא לא רק נחלתן של עובדות סוציאליות, היא גם נחלתן של עקרות בית משועממות, בטלניות חסרות מקצוע, או שלא הצליחו למצוא עבודה כי לא היו מספיק מוכשרות, ואז הן מחליטות להמציא תחום "עבודה" חדש, ולהדביק לעצמן טייטל חדש שייראה מכובד, הן מכנות עצמן "מנחות ומדריכות הורים".

שקרים, מאניפולציות והעדר פיקוח על פקסיות – זה שם המשחק

שקרים ומאניפולציות זה אחד הכלים החזקים ביותר של פקידת הסעד להשיג כח ושליטה. הן עוברות על חשבון משלם המיסים קורסים מאסיביים של משרד הרווחה שמכילים תכנים שעניינם הקניית מיומנויות בלתמרן ולשקר הורים וילדים. הן משקרות בלי סוף, כותבות תסקירים שקריים, ושופטי הנוער והמשפחה אוכלים כל לוקש שהן אומרות, ומהווים למעשה חותמת גומי שלהן.

העדר פיקוח על עבודתן של הפקסיות מאפשר להן להתפרע ללא גבולות. פרופסור ורד סלונים המליצה להפעיל גוף בקורת חיצוני על פקידות הסעד לסדרי דין, כאן בדוח הזה, אך המלצתה נגנזה בלחץ שר הרווחה והעובדים הסוציאליים.

קיים גם חוסר פיקוח על מהות העבודה שלהן. מה שמעניין הוא שכשהן כופות את עצמן על אזרחים תמימים באמצעות ה"טיפולים" שלהן, הן אינן קובעות מדד מכומת להצלחה או כשלון של הטיפול שלהן. הן אינן מחלקות ציונים לטיפולים שלהן, זאת על מנת להתחמק מאחריות כשה"טיפול" נכשל או גרם נזק לילד ומשפחתו. אבל לחלק ציונים להורים, זה הן יודעות, והרבה.

לעיתים הן מפעילות "טיפול ארוך טווח" שהוא בעצם מילה נרדפת ל"ניסוי וטעיה". כך הן מתחמקות מפיקוח על אפקטיביות ה"טיפולים" שלהן – אם לא מוגדרים מדדים מכומתים להצלחה וכשלון, אז גם אין אפשרות לפקח עליהן.

מתן סמכויות נרחבות לעובד ציבור ללא פיקוח עליו הן מתכון קטלני לשחיתות

סימונה שטיינמץ, לא רק שמשקרת לשופטים. היא גם משקרת לחברי כנסת, על מנת שיחוקקו חוקים שישרתו את האינטרסים שלה.

בישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת,  ב-15 בפברואר 2011 מנסה ח"כ דוד רותם להפעיל פיקוח על פקידות הסעד אך סימונה שטיינמץ משקרת לו במצח נחושה כדי להטעות אותו, לנטרל אותו, ולהניא אותו מלהפעיל פיקוח של שופט על עבודתן.

כאן בעמודים 21-22 בדוח הועדה, אומר רותם כי צריך פיקוח של שופט על עבודתן של פקידות הסעד. רותם טוען כי בשל הגנת הפרט, פקידות סעד לא יכולות לקבל כל חומר חסוי לידן אלא בצו שופט.

"אני רוצה שבית המשפט יכתוב בהחלטה שלו, אם יחידת הפיקוח תיתן לכם חומר או לא תיתן לכם חומר, כי אני רוצה שיהיה על זה פיקוח של שופט", אומר רותם.

אך הגב' שטיינמץ מתחמקת מהפיקוח ועונה לו:

"עובדים סוציאלים על פי חוק לא מספיק מהימנים?"

רוצה לאמר עובדים סוציאלים הם אנשים טהורים, אף פעם אינם עוברים על החוק כי הם אנשי חוק…

העדר פיקוח אמרנו? שימו לב, כי מדובר בנשים שלא עברו מבדקי אישיות ויושר טרם כניסתם לתפקיד.

נזכיר אף כי בתי הכלא מלאים בעובדי ציבור, אנשי חוק שסרחו, ובניהם אף בעלה, יוסי שטיינמץ. ביולי השנה, הורשע יוסף שטיינמץ במרמה והפרת אמונים עת שעבד כעובד ציבור וכ"איש חוק מהימן" ברשות המסים. גזר הדין המלא כאן בקישור הזה.

רותם ממשיך ומתעקש:

"במדינת ישראל יש מערכת משפט, וכשהשופט דורש ממך לתת לו חוות דעת, שיקבע השופט איזה חומר את רואה. אני מדבר על הגנה על הציבור, ולכן אני רוצה שהחומר הזה יישאר סגור ככל האפשר".

אבל שטיינמץ מאגפת אותו, לא מוותרת, הפעם ממאניפולציה של "עובדים סוציאליים הם מהימנים" היא עוברת לטקטיקת השקרים, משקרת לחבר הכנסת במצח נחושה:

"אבל ממילא המחוקק קבע, שעובד סוציאלי, על פי חוק הסעד לסדרי דין, יכול וזכאי לקבל כל חומר שיש לו השפעה על הקטין…", היא אומרת.

ובכן רבותי, המחוקק לא קבע שום דבר כזה.בדקנו את חוק הסעד לסדרי דין ואת חוק הנוער, ואין שם שום סעיף שמקנה לעובד סעד לפרוץ חסיון כזה ולמוטט את הגנת הפרט. אין שם שום סעיף שמתיר לפקיד הסעד לקבל מסמך חסוי מגורם חיצוני ללא צו בית משפט או ללא כתב ויתור סודיות של המטופל, ואוי ואבוי אם יהיה חוק כזה, כי מחר הגרורות הסרטניות הללו גם תיכנסנה לחשבון הבנק שלכם, לראות אם יש לכם מליון דולר בבנק כדי לגדל ילדים או כדי לשלם מזונות לצד השני. הן תתקשרנה לבוס שלכם בעבודה לדעת אם אתם עובדים יעילים או אם רבתם אם מישהו בעבודה, והרשימה עוד ארוכה…

שטיינמץ שיקרה אם כן לח"כ רותם, ביודעה כי הוא אינו בקיא מספיק בחוק ולכן גם לא יטרח לבדוק אם היא דוברת אמת.

גוללללללללללללללל, 1:0 לשטיינמץ, דוד רותם הובס, שטיינמץ ניצחה וקלעה גול נצחון.

מה קובע החוק בענין קבלת מסמכים חסויים?

להלן סעיף 3 בחוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים):

סמכויות עובד סוציאלי לעניין סדרי דין(תיקון: תשע"א)
נצטווה עובד סוציאלי לעניין סדרי דין כאמור בסעיף 2, רשאי הוא, לצורך הכנת תסקירו, להיכנס לכל מקום בו נמצא או עשוי להימצא הקטין או חולה הנפש ולחקור כל אדם שהוא סבור שיש לו ידיעות הנוגעות לקטין או לחולה הנפש, וחייב הנחקר לענות לעובד סוציאלי לעניין סדרי דין תשובות כנות ומלאות, אך אין הוא חייב לעשות כן אם התשובה עלולה לגולל עליו אשמה פלילית.

שימו לב שעל פי סעיף זה אסור לפקיד סעד לקבל מסמך חסוי ממקור חיצוני, לא על קטין ובבוודאי שלא על הורה.

"רשאי…להכנס לכל מקום בו נמצא הקטין" – רשאי הוא לחקור רק במקומות בהם הקטין נמצא פיזית כגון בית ספר וגן. אסור לו לחקור במקומות בהם נמצא ההורה, אבל גם על סעיף זה הן מצפצפות. פקידת הסעד לחוק הנוער, אפרת לביא מגבעת שמואל ניסתה להשיג טלפון של מקום עבודה בו עבדה אם חד הורית, כדי לברר עליה פרטים.

"חייב הנחקר לענות" – הנחקר חייב לענות רק בעל פה, לא למסור שום מסמך בנוגע לקטין ו/או הוריו.

סעיף 3 אינו קובע, אם כן, שהנחקר חייב להביא לפקיד הסעד מסמכים חסויים ואחרים. אי לכך אסור לפקיד הסעד לדרוש מגורמים חיצוניים מסמכים שונים, אלא בצו שופט או שהחשוד עליו הם חוקרים חתם על כתב ויתור סודיות.

בפועל פקידות הסעד עוברות על חוק זה, ומשיגות מסמכים חסויים על הורים וילדים בניגוד לחוק, זאת מתוך ידיעה כי מוסר המידע אינו יודע שאסור לו למסור חומר חסוי, קרי מתוך ידיעה שמוסר המידע אינו יודע שהוא עובר על החוק. פקידת הסעד לחוק הנוער אפרת לביא מגבעת שמואל השיגה במרמה דוח פסיכולוגי חסוי על קטינה ללא צו שופט.

אזרחים יקרים, דעו לכם כי אם פקידת סעד השיגה חומר חסוי עליכם מגורם חיצוני ללא צו שופט וללא שחתמתם עבורה על כתב ויתור סודיות, הרי שהיא עברה עבירה פלילית על החוק ועליכם להתלונן נגדה במשטרה. גם הגורם שמסר לה את החומר החסוי עבר עבירה פלילית.

נגד פקידת הסעד שקיבלה חומר חסוי בניגוד לחוק  יש להגיש שתי תלונות במשטרה:

  1. תלונה עלקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין. שהרי בהתנהגותה גרמה לגוף הנותן להאמין כי היא זכאית לקבל את החומר החסוי בעוד שחל עליו איסור למסור לה את החומר החסוי.

סעיף 415 לחוק העונשין:

המקבל דבר במרמה, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים.

"דבר" – – מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה.

  1. תלונה על שימוש לרעה בכח המשרה לפי סעיף 280 לחוק העונשין. זאת משום שהיא ניצלה לרעה את סמכותה על מנת לפגוע בזכותו של הפרט לחסיון.

סעיף 280 לחוק העונשין:

עובד הציבור העושה אחת מאלה, דינו – מאסר שלוש שנים:
(1)   תוך שימוש לרעה בסמכותו הוא עושה או מורה לעשות מעשה שרירותי הפוגע בזכותו של אחר;
(2)   נכנס למגוריו של אדם נגד רצונו, כשאין הדבר מותר לו על פי דין, או שלא לפי הסדרים שנקבעו לכך בדין.

מוסר המידע החסוי שלא כחוק אף הוא עבר עבירה פלילית על חוק הגנת הפרטיות ו/או על חוק זכויות החולה, וגם נגדו ניתן להגיש תלונה במשטרה.

לפתחו של יום כיפור, אנו מאחלים לכל פקידות הסעד באשר הן, פקידות הסעד לסדרי דין, פקידות הסעד לחוק הנוער ופקידות הסעד לחוק אימוץ, שיהיה לכן צום קשה, מלא בצרבות, יובש בפה, כאבי בטן, נפיחויות, שלשולים ועצירויות, וצמא ורעב עזים. שתסבלו בצום קשה, קשה. אלף צומות ימי כיפור לא יכפרו על הנזקים האדירים שגרמתם לאזרחים חפים מפשע.

וכפרפראות נציג בפניכם את מבחן המיצב של עובדת הסעד, לקביעת ציון ההורות וקבלת תעודת הגמר, באמצעות תרשים זרימה:

התנועה למען עתיד ילדנו מגבשת תביעה נגד מכוני המסוגלות ההורית

לצערנו בדיקת מסוגלות הורית היא עוד כלי בתעשיית העלוקות הניזונים ממצוקתם של אחרים, על מנת להקשות על האבא להיפגש עם ילדיו.  זה עולה הון תועפות, וזה מיותר לחלוטין. בד"כ מסוגלות הורית רלבנטית להורים בלתי מתפקדים בעליל (למשל "אימא טליבן" או נרקומנית מטושטשת), אולם במדינת ישראל, זלגה השיטה הקלוקלת גם לתחום דיני אישות והסדרי ראייה וקשר בין הורים וילדיהם.  למעשה, אילו ניצולי השואה היו עוברים מבחני מסוגלות הורית בשנות ה 50, שירותי הרווחה היו מוציאים את כל הילדים האשכנזים מבית הוריהם, כי ניצולי השואה הגיעו לכאן פגועים בגוף ובנפש, אבל מבחינה קלינית ניתן היה לסווג אותם כמי שלא מסוגלים לתת אהבה, מי שלא קשובים לצורכי ילדיהם, או מי שסובלים מהפרעות נפשיות (שלא באשמתם, חס וחלילה).

כפי שנראה בהמשך, מדובר באוסף של שטויות של "מומחים-עלק" החומדים את כספיכם.  כל העוסקים בנושא מסוגלות הורית, יודעים היטב שמדובר ב"מדע" שאיננו מדעי בכלל, בדיוק כמו שפעם בדקו מיהו יהודי באמצעות מדידת אורך האף בסרגל, ובכל זאת, מכיוון שבית המשפט מעוניין לעשות לעצמו חיים קלים, המומחים שמחים לקחת את כספיכם.  אם כך, הבה נלמד מה האויב מכין לכם.

פרופ' משה זכי, מנהל התחנה הפסיכולוגית של טירת הכרמל ובעבר, ראש המחלקה הפסיכולוגית בפקולטה למשפטים ביחפה, מסביר במה מדובר, במאמרו "הערכה פסיכולוגית של מסוגלות הורית בתיק משמורת לעומת הערכה פסיכולוגית של מסוגלות הורית כתיק אימוץ: הדומה והשונה", רפואה ומשפט, גיליון מס׳ 31, דצמבר 2004.  זכי מציע אין ספור "מבחנים" הכוללים בדיקות איי-קיו, כתמי דיו שחורים וצבעוניים, כפיית ההורים לשחק את הילדים מול הפסיכולוג ("מודל הקופים בקרקס"), ומבחן "הלשנת הילד", שפירושו "בואו ונחלוב מהילד מה לא בסדר עם ההורים שלו.  לצערנו, כל מי שכתב על הנושא בלשון מדעית, הודה שמדובר בעבודת "תחזית" או "ניבוי", שאיננה עומדת בכלים מדעיים, ולא ניתן למדוד אותה.  לכן הם מציעים בדיקות מכל מין וסוג על מנת שאולי הם יעלו על משהו.  מבחינה פרקטית, מי שאין לו, או אין לה, מסוגלות הורית, הדבר ניכר במציאות:  ההורה מוזנח, ההורה בפיגור שכלי, הסביבה הביתית מוזנחת, והילדים אמורים לשדר סימני מצוקה.  לשם כך, לא צריך פסיכולוגים:  רואים את זה במציאות.

בתי המשפט משתמשים במבחני מסוגלות הורית הן לענייני אימוץ והוצאה מהבית, והן לענייני משמורת.  במילה קצרה על הוצאה מהבית נאמר שברבים מהמקרים, ההזנחה או חוסר המסוגלות היא תוצאה של עוני, ואילו מערכת הרווחה הייתה תומכת כספית בהורים, לא היה צריך להוציא את ילדיהם מהבית, ואם כבר מוציאים ילדים מהבית, אז מדוע לא לשים אותם במשפחה המורחבת (סבים, סבתות, דודים ודודות) ולשלם למשפחה המורחבת את אותו כסף שמבזבזת המדינה על משפחות אומנה ופנימיות. את זה נשאיר לפרופ' אסתר הרצוג.

וכעת נחזור למסוגלות הורית במשמורת.  הטענה היא שהמבחנים הבלתי נלאים יוכיחו מה יכולת ההורה ב"מישור הנפשי" (לתת ביטחון וקירבה ולטפח  מטפח את ההערכה העצמית של הילד, במישור "הבנת צרכי הילד", הקניית ערכי תרבות, ובמישור של "קשר רצוף של קבלה – בניגוד לדחייה סמויה או גלויה מצד ההורים הפוגעת בהתפתחות הרגשית של הילד".  (זה האחרון ממש לא ברור, אבל עסקינן בין כה וכה בשטויות).

השופט פורת בשנת 1991 ניסח "הנחיות בית המשפט המחוזי לחו״ד מומחה לגבי מסוגלות הורית", שכנראה עדיין מצטטים אותם בחוגי האקדמיה, כי בינתיים אף אחד לא ניסח משהו אחר.  פורת הציע 14 קריטריונים להגדרת "הורות טובה":  היכולת לספק צרכים פיזיים, מסוגלות לתכנן סדר יום, סדר חיים וסדר בית, מסוגלות לספק צרכים נפשיים והתפתחותיים בסיסיים, מסוגלות להעדיף את צרכי הילד על צרכי ההורה בתחומים בסיסיים, קיום יציבות בהתנהגות ההורה בתחומים בסיסיים, מסוגלות להיפרד מן הילד ולתת לו להתפתח להיות אדם אוטונומי, עצמאי וחזק, מסוגלות להעניק לילד צרכים וערכים תרבותיים, מסוגלות לגדל את הילד תוך הצבת גבולות, מסוגלות לתקן נזקים וחסכים שיאובחנו בילד, מסוגלות להתגבר על ולהתמודד עם טראומה אפשרית אצל הילד עקב החזרתו להורה מסידור חוץ-ביתי זמני,  מסוגלות לקבל את האחריות לדאגה לילד ולגידולו, והתאמה להיות דמות הורית מספקת להפנמה חינוכית של ערכים ודמויות אל הילד.

בתיק משמורת, שני ההורים תובעים חזקה על הילד ולמראית עין שניהם נראים כשירים ומסוגלים לשמש הורים לילדם.   במקרים אלה, בית המשפט מבסס את החלטתו על העיקרון של "טובת הילד".  כאשר שולחים הורים לבדיקת מסוגלות הורית, בדרך כלל מצפים להכרעה מי יותר טוב, כך שהסיכוי להמלצה של משמורת משותפת נמוך.  התוצאה תהיה ש"הילד יגדל אצל ההורה המתאים יותר מן השניים, לספק לו את הצרכים ההתפתחותיים הייחודיים לו". לכן, מסוגלות בתיק משמורת פירושה "היתרון הפסיכולוגי של הורה אחד על פני ההורה השני".  ההנחיות דורשות הערכה משולשת:  של ההורים, של מצב הילד, ויחסי הגומלין בין הילד להוריו.  המומחים חושבים שהנחיות אלה מצריכות מודל הערכה המשלב גישות קליניות ומערכתיות, ושימוש במגוון של טכניקות ומבחנים פסיכולוגיים.

מכיוון שאין למסוגלות הורית הגדרה חד-משמעית, המומחים מודים שיש "קושי בהערכה ברורה ומוסכמת של מסוגלות הורית".  על מנת להסתיר את המבוכה המקצועית הנובעת מכך שמדובר באוסף קשקושים, באים הפסיכולוגים והמרצים בפקולטות ומפתחים תיאוריות.  להלן "תיאוריית זכי", המתהדרת בשאילת רעיונות מ" מספרות מדעית המתבססת על מחקרים ועל ניסיון מקצועי מצטבר".

 

שלב ראשון: אבחון צרכי הילד באמצעות "הערכה פסיכו-דיאגנוסטית מקיפה", הכוללת מבחני משכל ומבחנים קוגניטיביים (וכסלר לילדים, מבחן בנדר), מבחני אישיות השלכתיים (מבחני ציורים).  נטען ש"הערכה זאת מאפשרת להצביע על צרכים התפתחותיים רגילים לבני גילו של הקטין, או על צרכים מיוחדים קוגניטיביים ו/או רגשיים".  ואנו שואלים, מה הקשר של רמת המשכל של הילד לשאלה איך תתחלק האחריות ההורית כאשר ההורים נפרדים, ומי החכם שמאמין שכמה ציורים שצייר הילד חייבים הערכה "פסיכו-דיאגנוסטית מקיפה".  בשביל זה לשלם כסף?  אולי כדאי שהשופטת עצמה תעבור קורס בניתוח ציורי ילדים, ותחסוך להורים את כספם.

שלב שני: אבחון היכולות של ההורים – שוב פעם "באמצעות הערכה פסיכו-דיאגנוסטית מקיפה", הכוללת מבחני משכל (מבחן וכסלר למבוגרים) ומבחני אישיות (רורשאך,.MMPI-2 T.A.T). ה"מומחים" שכנעו את עצמם ש"הערכה זאת יכולה להצביע על איכות היכולות השכלית והרגשית של ההורים ובני/בנות זוגם ־ אשר עשויות להיות תקינות או חריגות.  ואנו שואלים, נו באמת, אתמול האבא היה אבא למופת כאשר היה נשוי, ועכשיו שהוא מתגרש הוא צריך לפרט ל"מומחה" מה משמעותם של כתמים שחורים וצבעוניים על נייר?  אם תצליח לזהות שהכתם הוא עטלף, זה אומר שיש לך מסוגלות?  אם כבר, בשיטה זו צריך להקדים את מועד הרורשאך לבית היולדות.  מי שהוליד ילד ולא צלח את מבחן כתמי הדיו השחורים, בואו וניקח לו את הילדים.  דווקא לנשים יש יכולת שכנוע עצמי בשקרים, אשר נותנת להן יתרון במבחני המשכל וכתמי הדיו.

 

שלב שלישי: אבחון טיב הקשר הורה-ילד – באמצעות טכניקות של תצפית מובנית וראיון הערכה מובנה, ובאמצעות "מבחן יחסי משפחה", הנקרא גם "מבחן פרנקל-אונ' בר אילן" משנת 1976. מבחן פרנקל פירושו לגרות את הילד להלשין כמה שיותר על הוריו.  ואנו שואלים, בשביל לשים אבא עם ילד וקוביות לגו ולהסתכל עליהם צריך להביא פסיכולוג מומחה?  הגננת לא יכולה לעשות את אותו דבר?  האם זה חינוכי כבר בגיל צעיר לחנך את הילדים להלשין על מי שגידל אותם עד כה?  מי בכלל אמר שתצפית אחת בתנאי מעבדה, יש לה תקפות מדעית?

שלב רביעי: מסוגלותו והתאמתו של כל הורה – "הצלבת הנתונים שהופקו מהמשובים הקודמים ע"י בדיקת היתרונות והמגבלות אצל כל הורה במסוגלותו ובהתאמתו להעניק לילד קביעות, עקביות, יציבות, המשכיות, בטחון והרגשה לילד בכל אלה, וכן הרגשת שייכות, הרגשה לילד שהוא רצוי ואהוב, להעניק לו חום, אהבה והתייחסות, להקנות לו גירויים וערכים תרבותיים, חברתיים, נורמטיביים ומוסריים בהתאם לשלבי התפתחותו.  להציב לו גבולות ומסגרות – והכול תוך פירוט הליקויים שיימצאו בתחומים אלה, וההשלכה של ליקויים אלה על המסוגלות וההתאמה להחזיק בילד כמשמורן ולבוא עמו במגע".  לאחר כל אלה, המומחה בודק "גורמים אקולוגיים", כגון המקום הגיאוגרפי של המגורים, תנאי המגורים, היכולת הכלכלית של ההורה, אורחות חייו והתנהגותו של ההורה, תנאים סביבתיים וקהילתיים, קשרים עם חברים (של ההורה), מוסדות חינוך וגורמי חינוך, ואם יש ילדים נוספים אצל ההורה מבן-זוג שאינו הורה הילד".  ואנו שואלים, מה מפריע להנהלת בית המשפט לנסח "שאלון הורות" אחיד, ובו יופיעו כל השאלות האלה.  כל צד יפרט את הגרסה שלו, והשופט יחליט מה שיחליט?  עדיין לא השתכנענו שצריך מומחה פסיכולוג לאסוף את כל הנתונים הללו, בתשלום כה יקר, ובזבוז ימי עבודה, כאשר אפשר לדלות את אותם נתונים מהצדדים עצמם בבית המשפט באמצעות שאלון לו יצורפו דוגמאות, ראיות והסברים, כל הורה על פי גרסתו.

שלב חמישי: פתרונות לטובת הילד – על פי "תיאוריית זכי", "ההורה בעל מסוגלות הורית המותאמת לצרכיו הייחודיים של הילד, ישמש כהורה משמורן, וסדרי ראיה ייקבעו עם ההורה שאינו משמורן".  כנראה זכי חי בעידן הקרח בו עדיין לא הכירו את מושג ההורות המשותפת, ולא הכירו בזכות הטבעית של שני ההורים לקשר בלתי מופרע עם הילדים לאחר הפרידה. על פי זכי, "במקרה של התאמה ״חלקית״ של ההורה המשמורן – יהיה צורך במתן ייעוץ והדרכה לשיפור התאמתו ההורית לצרכיו של הילד. אפשרות זאת קיימת לשם גם לצורך שיפור טיב הקשר עם ההורה שאינו משמורן".  לטענתו רק אם שני ההורים "הוערכו כבעלי התאמה ״חלקית״, כאשר צרכי של הילד מחייבים את המשמורת של שניהם", אז יש לפסוק משמורת משותפת. ואנו אומרים בפעם המיליון:  קודם שנקודת המוצא תהיה משמורת משותפת.  אחר כך מי שמתנגד לכך, שתביא ראיותיה בבקשה הנתמכת בראיות מוצקות, ובמיוחד שתואיל הסרבנית להסביר איך הילד/ים יינזק/ו ממשמורת משותפת. אילו היה בישראל תעריף הסדרי ראייה מינימאליים וקבועים, כברירת מחדל (ראו נוסח הצעת החוק לתיקון חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות באתר זה), מספר רב של הורים היו בוחרים בתעריף המינימאלי רק כדי לא לבוא במגע עם פקידות סעד ומאבחנים פסיכולוגיים למיניהם.

לאחר התהליך של מיון ועיבוד הנתונים, מתקבלים ארבעה סגנונות של הורות חריגה:  הורות ״חסרה״ (מסוגלות הורית חלקית), הגורמת לחסכים ספציפיים אצל הילד.  הורות ״לקויה״, הגורמת לנזקים ספציפיים אצל הילד, אי מסוגלות הורית ״זמנית" שהיא הפיכה וניתנת לשיקום, ואי מסוגלות הורית כרונית שהיא בלתי הפיכה ובלתי ניתנת לשיקום.

מגבלות התקפות של הכלים ה"פסיכו-דיאגנוסטיים"

 

ולמרות כל אלה, מודה האדון זכי כי "למרות ההנחיות לשיטתיות בהערכת המסוגלות ההורית, עדיין תהליך ההערכה עשוי להיות נתון להטיה מצד המעריכים בגין גורמים מתערבים מכשילים:  כגון הערכים והעמדות של הבודק/ת, המושפעות מגורמי רקע, כגון: מין, רקע אתני, רקע תרבותי, היסטוריה אישית, ו״ציפיות הבוחן״ (נטייתם של בודקים לפרש שלא במודע ממצאים דיאגנוסטיים על פי נאמנותם לצד שהזמין את השירות".  "אבחון פסיכולוגי של מסוגלות הורית הוא משימה מקצועית קשה מבחינה מתודולוגית: ראשית, הקושי בקרב הפסיכולוגים בהגדרה תפעולית של תפקידי ההורות לצורך בדיקתם.  למשל, אין בנמצא מבחנים סטנדרטיים [אמינים ומוכחים מדעית] לאבחון מסוגלות הורית. ובאשר לאי מסוגלות הורית – אין היא מופיעה כתסמונת של הפרעה נפשית בקבוצות הסיווג של מדריכי ההפרעות הנפשיות של אגודת הפסיכיאטריים האמריקאית "ICD 10" ו "DSM-IV".  "יש בעייתיות בהערכה שיטתית אחידה של התופעה; וכתוצאה מכך ניתנות לעתים חוות דעת שונות, שהן לפעמים סותרות, ביחס לאותו אדם".  "כמו כן, עקרון טובת הילד הוא מושג המשתנה עם הזמן בהתאם לתפיסה של הילדות ובהתאם לידע משתנה".

דוד יגיל והלבטים שלו

 

קראנו גם את מאמרו של דוד יגיל, "שיקולים ולבטים באבחון מסוגלות הורית", מתוך הספר "סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל"מצאנו שם יותר לבטים ופקפוקים בתוקפו המדעי של מבחן המסוגלות ההורית, מאיש אבחונים אמינים ותקפים.  ואלו דבריו:  "לסיכום, כלי המדידה וההערכה הפסיכו-דיאגנוסטיים עשויים לתת לנו תמונה לגבי מבנה האישיות והדינאמיקה של האישיות, אך לאמתו של דבר כלים אלה לא נועדו, מלכתחילה לאבחון של מסוגלות הורית, ולרוב הם אינם עומדים בקריטריונים המקובלים של תקפות ומהימנות. לפיכך, במקרים בהם אנו מאבחנים הורים בעלי הפרעת אישיות אשר מידת הפגיעה שלה בתפקוד בכלל, ובמסוגלות ההורית בפרט, לכאורה אינו כה חמור – מוצע לבסס את חוות-הדעת בעניין המסוגלות ההורית, על סמך ממצאים הנוגעים למשתנים הנובעים מהמימדים הבאים:

(א) חומרת הפתולוגיה של ההורים, מבחינת השלכותיה על התפקוד היום יומי של הפרט בעבודה (במשק הבית או מחוץ לבית) ובתחום הרגשי-חברתי. כאן יש להעריך נכונה את היכולת של ההורה להתמודד עם מצבי-תסכול בדרך קונסטרוקטיבית.

(ב) משך התפקוד הפתולוגי הצפוי. יש להבחין בין מצב תפקוד לקוי באופן כרוני, שאופייני לסובלים מפיגור שכלי, פסיכוזה או הפרעות אישיות חמורות, לבין מצבים של תפקוד לקוי שמקורו בהפרעת הסתגלות (Adjustment Disorder), כתוצאה מלחצי-חיים זמניים או משברים זמניים הגורמים לחולשה של האגו.

(ג) קיומן של נטיות אנטי-סוציאליות, ובכלל זה, חולשה של כוחות הריסון, והנטייה לתת ביטוי אימפולסיבי ובלתי מעודן לדחפים בכלל ולדחפים ואגרסיביים בפרט.

(ד) מצבו התיפקודי והנפשי של הילד.

(ה) אירועי חיים קריטיים במהלך התפתחותו של הילד, שיש בהם כדי ללמד עם איכות התפקוד ההורי".

"בהעדר כלי מדידה טובים יותר, יש להיעזר בכלים פסיכו-דיאגנוסטיים, אך בשום אופן אין לראות בהם ״כלים טובים מספיק״ למטרה זו, ויש לראות את התמונה הכוללת המורכבת ממהלך החיים של ההורים ושל ילדיהם ; מרמת התפקוד שלהם בהווה; ומהנסיבות הקיימות של גורמי תמיכה מחד גיסא, וגורמי לחץ מאידך גיסא".  בקיצור, הרבה מלל אקדמי, אבל גם הוא  לא מסוגל להצדיק את הצורך בבזבוז משאבים על מבחנים לא מדויקים, שאותם הצדדים יכולים פשוט להציג לבית המשפט באמצעות ראיות עצמאיות וכשרות.

 

דוד יגיל והניכור ההורי כחלק מהמסוגלות ההורית (2010)

 

אותו דוד יגיל סוף סוף התקדם למאה ה 21, ובאוקטובר 2010 כתב על תופעת ניכור הורי של נשים נגד גברים כחלק מהמסוגלות ההורית.  ראו, "הערכת תפקודי הורות", אסופת מאמרים של המכללה האקדמית בעמק יזרעאל, כרך ד', עמ' 73.  מסתבר מר יגיל עיכל את מהותן של סרבניות הקשר, והצורך לאתר את אותן סרבניות קשר בכלים הדיאגנוסטיים: לעניין "בשלותו הרגשית של ההורה, בין היתר, עולה גם חשיבותם של משתנים נוספים…כיצד הוא תופס את תפקידי ההורה האחר ; והערכתו את יכולתו של ההורה האחר למלא את תפקידו".

"תפיסת תפקידי ההורה האחר והערכת יכולתו של ההורה האחר למלא את תפקיד האם או את תפקיד האב מהווים להערכתי נדבך חשוב בהערכת הדינאמיקה והאינטראקציה המשפחתית ועשויים לשפר את יכולת הניבוי שלנו הן בנוגע למצבו הנפשי של ההורה במצבים של גירושין עתירי-קונפליקט והן בנוגע ליכולתו לאפשר לילד קשר תקין עם ההורה השני, תוך כדי קבלת זכותו של הילד לבטא רגשות של חיבה ואהבה כלפי ההורה האחר…הכלים הפסיכו- דיאגנוסטיים המקובלים כיום, אינם מאפשרים לפסיכולוג להעריך נכונה אפיונים אלה, ואף אינם תורמים ליכולת החיזוי של הפסיכולוג בנוגע לשדרים שכל אחד מההורים ישדר לילד ביחס להורה האחר במצבים של גירושין עתירי-קונפליקט".

"ניסיוני הקליני מלמד כי ההשפעה ההרסנית של תופעת ה״גירושין עתירי קונפליקט״ מתבטאת לעתים קרובות גם בסינדרום ההתנכרות להורה…  לעתים קרובות אנו עדים למצב שבו הורה משמורן מעודד בעקיפין את הניכור של הילד כלפי ההורה האחר, ואף מפיק מזה ״רווחים״ רגשיים שונים, כגון : תרומה להוקרה העצמית שלו כהורה, חיזוק הקשר הסימביוטי/תלותי של הילד בו, התעללות נפשית בהורה האחר, ועוד. יתר על כן, אותו הורה [הנקבה כמובן] מציין שאין לו יכולת להכריח את בנו לקיים את המפגשים עם ההורה האחר ו/או שאין זה מתפקידו. מאחורי הילד המתנכר קיים הורה אחד ש״מושך בחוטים״ ומתעלל בהורה האחר.  על מנת לזהות ולטפל בדינאמיקה זו, אנו זקוקים לכלי-הערכה שישפכו אור על תפיסת ההורים את עצמם כ״אבא״ או כ״אימא״, ואת תפיסתם את ההורה האחר".

לטענת יגיל, ראיון פתוח בו שואלים הורה אחד מה דעתו על ההורה השני לקוי ב"חסרונות רבים, עקב העדר סטנדרטיזציה והסכנה לרמה נמוכה של מהימנות בין מעריכים/שופטים".

יגיל הרכיב "שאלון" המורכב משני חלקים:  האם התבקשה לציין את התכונות ואת התפקידים שלדעתה צריכים לאפיין ״אימא טובה לילדיה״. לעומתה, האב התבקש לציין את התכונות והתפקידים שלדעתו צריכים לאפיין ״אבא טוב לילדיו״, ולציין לידי כל פריט ציון מ 1 עד 10, כך ש 1 הוא נמוך מאוד עד 10 שהוא גבוה מאוד.   לאחר מכן, אותו הורה התבקש להתייחס לתפקידי ההורה האחר ולמלא בכתב-ידו את התכונות והתפקידים שלדעתו צריכים לאפיין את ההורה בן-המין השני (״אימא טובה לילדיה״ או ״אבא טוב לילדיו״) ולתת ציונים על תיפקודו של ההורה האחר כלפי הילדים.

אבות יקרים:  שימו לב שמה שהחוקרים מחפשים כאן זה ציונים יפים לבת הזוג/אישתך לשעבר. אז נכון שהיא נחש צפע ארסי, אבל עורכי הדין שלה יגידו לה לתת לכם ציונים יפים, ועל כן, בבקשה, על אף שהיא נקניקיה בת נקניקיות, תן לה ציונים יפים, כדי שתלמידיו של יגיל לא יגידו עליך, שאינך יודע לפרגן.  "העיון בתכונות ובתפקידים שרשמו ההורים תרם תרומה רבה להבנת תפיסת התפקיד שלהם כהורה ותפיסת תפקידו של ההורה האחר. על בסיס מידע זה ועל בסיס הציונים שהם נתנו לעצמם ולהורה האחר ניתן היה לקיים בחלק מהמקרים דיאלוג קונסטרוקטיבי בין ההורים ותהליך ייעוצי שהוביל להסכמות ולשיתוף פעולה ביניהם. אולם, במקרים של גירושין עתירי-קונפליקט שבהם גם ניכרה תופעת ההתנכרות להורה, תהליך הייעוץ עלה על שרטון, הואיל ומתשובות אחד ההורים או שניהם ניתן היה ללמוד על מצבים פתולוגיים בהם מופעל מנגנון של פיצול, ובו ההורה תופס את עצמו כהורה טוב באופן מוחלט ואת ההורה האחר כהורה רע מיסודו".

לצורך המחשה, להלן תכונות שתוכלו לפרט על עצמכם:  לתת אהבה לילדים ללא גבולות, לתת לילד הרגשה שהוא טוב, חינוך לפעילות גופנית וחיים בריאים, לעשות, חינוך לדרך ארץ ותרבות, ללמד אותו בצורה רגועה, ללמוד יחד עם הילד, לתת לחיים טעם טוב, לתת טעם ללימודים וגם לעבודה, ללמד את עקרונות החיים, להשתתף בלימודים ובמשחקים, יודע לדרוש ולבדוק ביצוע, יודע לוותר, יודע לענות לבקשות והטיל גבולות, עומד לצידם של הילדים בכל מצב, מבין שהם לא צריכים לשחזר את החיים שלי, אלא ללכת בדרכם הם, לדאוג להתפתחותם התקינה, לדאוג לפיתוח פוטנציאל הטמון בהם, חינוך לתורה ולמצוות, חינוך לעצמאות במעשים ובמחשבה, להיות אוזן קשבת.   על האישה יש לרשום כך:  אוהבת את ילדיה (10), נותנת דוגמא אישית חיובית (10), דואגת לבריאות (10), מפנקת (10), משתתפת בלימודים ומשחקים (10), מרגישה מסירות (10), עומדת לצידם בכל מצב (10), פיתוח חשיבה אנליטית (10), פיתוח יצירתיות, ״ראש פתוח״ (10), הקניית הרגשת בטחון ויציבות (10), יחס חם (10),פיתוח הומור ושמחת-חיים (10).  אין ברירה.  אלה כללי המשחק.  הנשים משקרות יותר טוב מכם.

הצדיק היחד בסדום – ישראל אורון (אוסטריי)

קיראו דבריו של חכם אמיתי:  "בית המשפט בהחלטתו מי יהיה המשמורן, מפקיע את זכותו של ההורה המפסיד במשפט לגדל את ילדיו, וזוהי זכות שעמדה להורה מרגע צאת ילדיו לאויר העולם. בהקשר ראוי להדגיש, כי אגב כך מפקיע ביהמ׳׳ש את זכותם של הילדים אשר מי מהוריהם הפסיד במשפט להיות מטופלים על ידו. לא רק שבדרך זו המדינה מתערבת בזכות הטבעית של הורים, אלא בעת ניתוק הקשר בין שניהם היא מתערבת בקשרי הגומלין של הילד עם הוריו, ומשנה אותם כראות עיניה. בהתערבות זו מעמידה המדינה, באמצעות ביהמ״ש, את ההורה המפסיד, כמו את ההורה שזכה, במיני מבחנים ובירורים פסיכולוגיים, במטרה לקבוע את טיבו כהורה לאותו קטין, הגם שהוא כבר משמש הורהו מזה שנים. ברי, שלולא ניתוק קשריהם של ההורים, לא היה עולה על דעתו של איש לערוך ״מבחני הורות״ כאלה.  ודוק – המדינה לא ״בחנה״ את ההורים טרם נישואיהם, ואף לא לקראת לידת ילדיהם, או לקראת ההריון. והנה לא אירע כל דבר הרסני בקשר שבין ההורה לילדו שיחייב על פניו את התערבותה של המדינה.  על יסוד כל אחד מההיבטים שילובנו, תוצג כבר עתה מסקנה מרכזית: גם לאחר פרידתם, או גירושיהם, של בני-זוג, אין כל בסיס פסיכולוגי למנוע מי מהם מלהמשיך ולגדל את ילדו. על כן אין להפקיד את תפקיד גידול הילדים בידיו של ההורה האחר בלבד (האם, כמעשה של שיגרה משפטית). על כתפי שני ההורים מוטלת החובה, והזכות, להמשיך במלאכה".

"באשר לראיון, הרי בעצם מהלכו טבוע כשל המונע כנות מצד ההורה, משני טעמים. ראשית, ההורה מתבקש לחשוף פן מחייו האינטימיים, אך לשם כך יש לבנות אימון בינו לבין המראיין. אימון כזה לעולם איננו נבנה תוך דקות שיחה ספורות, ואף לא במשך שעה או שעתיים, שהוא פרק הזמן השכיח לראיון בעניין משמורת. הטעם השני, עניינו הביטחון שחש המרואיין כלפי המראיין כמי שפועל עבורו, ושעל יסודו ברי לו כי דבריו בקונטקסט המקצועי לא ישמשו כנגדו,  אלא שלשני ההורים ידוע, כי בדרך השגרה המשמורת תינתן רק לאחד מהם. וכך, לפחות דבריו של אחד מהם ישמשו נגדו. שני טעמים אלה מצביעים על מגבלה משמעותית של תקפות הראיון, כי אין הוא משקף כדבעי את המתחולל בנפשו של המרואיין".

ראיון של ילדים, ובעיקר בענייני משמורת, כאשר הם בקונפליקט נאמנות בין שני הורים, גם הוא איננו אמין.  "הילדים אינם בגדר פונים וולונטריים, ותהליך בניית הקשר עמם רצוף מכשולים, שלעתים אינם עבירים.  הניסיון מלמד גם שילדים נמנעים מלחשוף בעיות מחוץ למסגרת משפחתם, ועל כן יש לעבוד באמצעות ההורים לשם פיתוח זיקה-הרמונית בין איש המקצוע לבין הילד.  מן הסתם, אמצעי יעיל זה נדון מראש לכישלון בסכסוכי הורים על משמורת ילדם, ולמראיין לא נותר כי אם להשתמש בראיון ישיר שתקפותו המוגבלת מודגשת דווקא אצל ילדים…  בדרך שיגרה ילדים מתנגדים לחלוק את רגשותיהם עם אדם זר….גבולות הסודיות לדברים שהילד מספר בשעת הראיון רופפים למדי, והחשש של הילד כי דבריו יועברו למוסדות חברתיים שונים בולם את שטף דבריו ומסננם.   אכן, בנסיבות גירושין ברור לילד (כמו למבוגר) שתהיה השלכה מעשית לדבריו בראיון, ודבריו יועלו בחוות הדעת של המראיין אשר תוגש לבית-המשפט ותחשף לעיני הוריו.  יש אנשי מקצוע אשר אף הגדילו לעשות: מכיוון שברי להם כי לא ניתן להבטיח לילד שמירה על הסודיות המתחייבת בסיטואציה של חשיפה נפשית, הם ממליצים כיצד לפנות אליו בדרכי ניסוח כאלה, שיביאו אותו בעל כורחו להסכים לחשיפת דבריו.  סביר כי שיתוף הפעולה מצד הילד בנסיבות אלה לוקה בחסר, בלשון המעטה, וכך אף התקפות של הראיון.  כאן המקום להזכיר, כי רוחש בילד ללא הרף קונפליקט נאמנות בין הוריו. תהא זו תמימות מקצועית להניח מעבר לכל המהמורות המתודולוגיות, כי קונפליקט זה נפתר מניה וביה אם אין שואלים את הילד ישירות עם מי מהוריו ברצונו להתגורר. נהפוך הוא. לילד, גם בגיל צעיר ביותר, ברור שהוא מהווה נושא מחלוקת בין הוריו, וודאי ברור לו מהי מטרתו של איש המקצוע המנסה לחדור לנבכי נפשו של הילד (ניסיון שאף עלול להוות חיזוק לקונפליקט).

מתוך עיון בספרות, דומני שאנשי מקצוע טרם נתנו את דעתם התאורטית והמחקרית לקונפליקט זה, אשר ממשיך ללוות את הילד בשיטת המשמורת המקובלת של הורה יחיד.

כשל תקפות נוסף קיים בשיטת איסוף האינפורמציה מבני המשפחה, המתבטא בכך שאין דגימה ראויה של יחסי-הגומלין של הילד מכל תקופת חייו, וכפועל יוצא מתמקדים רק בהתנהגות הילד בהווה.

שלילת האב במבחני מסוגלות הורית ע"פ ישראל אורון

 

"זה מכבר נמצא, באמצעות תצפית ישירה במשפחות, כי התקשרות-שבחיבה זו נוצרת החל בינקות, הן עם האם והן עם האב. כך, לדוגמא, התינוק חש במצוקה כאשר ניתקוהו מכל אחד מהוריו, ולאו דווקא מאמו, על אף העובדה הטכנית, כי ברב המשפחות שנבדקו האבות נעדרו מהבית יותר מהאימהות (1982 ,Lamb & Goldberg). מסתבר, שכל אחד מההורים ממלא תפקיד בעל אפי נפרד וספציפי באינטראקציה עם התינוק, כבדפוסי משחק וטיפול שונים, ומכאן שכל אחד מהם תורם לנתיבי התפתחות שונים, כאשר שני התפקידים משלימים זה את זה וחשובים לתינוק באותה מידה (1981 ,Parke & Tinsley). ככלל, בבחינת האינטראקציה בין האב לילדו, נמצא כי היא תורמת תרומה משמעותית להתפתחות של הזהות המינית, להתפתחות האינטלקטואלית, וכן להסתגלות נפשית ולמסוגלות חברתית(1981 ,Lamb)".

"את חשיבותו של תפקיד האב בהתפתחות הנפשית של הילד, ניתן ללמוד גם מתצפית במשפחות שבהן האב הוא המטפל העיקרי בילדים.  בארה״ב הן נאמדות ברבע מהמשפחות שבהן האישה עובדת(1997 ,Pleck).  במשפחות אלה נמצא, שלילדים היה קשר עז יותר לאבות מאשר לאמהות, וכי ההתקשרות של התינוקות אל אנשים בסביבתם הייתה טעונה בפחות חרדה מאשר במשפחות שבהן האם הייתה המטפל-העיקרי (1999 ,Russell)".

"אם כן, חשיבות האב להתפתחות ילדו איננה נופלת מזו של האם, והממצאים הספורים שהבאתי עולים בקנה אחד עם מחקרים רבים אחרים. מחקרים אלה, יש לדעת, משקפים רק מהפך מחקרי בנושא זה ולאו דוקא מהפך בהתנהגות האבות כלפי ילדיהם (1983 ,Radin & Russell).  ערוץ מחקרי שלישי להבנת ערכו של האב, מתמקד בילדים הגדלים בהעדרו. מסתבר, שהמשתנה המכריע לעניו זה אינו עצם הגדילה וההתפתחות ללא אב, אלא נסיבות היעדרותו. דהיינו, האם הנסיבות מצביעות על נטישת הילד ע״י אביו, או על סיבות ראויות שהביאו לפירוד ביניהם, כמוות (1999 ,McLanahan & Teitler). גירושים הם מהנסיבות השכיחות המולידות את תחושת הנטישה, ונראה שתחושה זו, בצירוף חסרון השפעתו של האב על התפתחות ילדיו, מביאה לפגיעותם הנפשית לטווח ארוך (שם). ואכן, עשרות רבות של מחקרים מצביעים בעיקר בנסיבות אלה על חשך-התפתחותי בתחומים שונים של האישיות: התפתחות הזהות המינית של הבן; התפתחותה של הבת בדגש תיפקודה ההטרוסקסואלי; תיפקוד קוגניטיבי; הסתגלות אישית וחברתית(1981 ,Biller)".

"זאת, ועוד. כידוע, תמונת הגירושין השכיחה נראית כך: כעבור פרק זמן של חיכוכים בין ההורים, האב הוא זה שנוטל את חפציו ועוזב את מקום המגורים המשותף. נראה שיש בכך כדי ליצור, לכאורה, תשתית עובדתית בלב ילדיו, שהוא נוטש אותם וחשיבותם בעיניו – כקליפת השום. ככל שהילד רך בשנים, כך ייחרתו בתפיסתו הסוביקטיבית נסיבות העזיבה בנטישה זדונית, בעיקר אם לאימו יהיה אינטרס שלא להעמיד בפניו את העובדות על דיוקן.  בנוסף, אם האב ייאבק בערכאות כדי להיות המשמורן של ילדיו, וכרגיל במקומותינו יפסיד, הרי בעיניהם הוא יצטייר כמי שנמצא ע״י בימ״ש בלתי ראוי לגדלם, שזה בבחינת חותם רשמי לכך שהוא ״נטשם״. ואם האב הוא שנותר בדירת המגורים והאם והילדים יצאו ממנה, הרי הוא בבחינת מי שהשליך את ילדיו ככלי אין חפץ ם. ילדים בשלב האופרציות הקונקרטיות שבהתפתחותם האינטלקטואלית, יתפסו את החלטת הערכאות בדרך נוקשה וחסרת פשרות, ללא התחשבות במורכבות! של הנסיבות במציאות, ותוך שהם מתעלמים מחוויות חיוביות שהם חוו עם אביהם. או אז – גושפנקא רשמית של העדר מסוגלות-הורית הוטבעה על מצחו של האב, ועם תו-קלון זה עליו לבסס מחדש את יחסיו עם ילדיו".

"אנשי מקצוע אחדים שמו להם למטרה להפסיק את העדפת האימהות בערכאות ולתת כלים בידיו של האב התובע את משמורת ילדיו, ואת שלל המסקנות המחקריות סיכמו בדרך תמציתית (1983 ,Thompson):

א.                על אף שינויים מובהקים בהקדשת זמן לתינוקות ולילדים צעירים ביותר, האבות והאמהות גם יחד מהווים עבורם דמויות משמעותיות. גם כאשר האם היא המטפלת העיקרית
בתינוק, שניהם מהווים לו הורים-פסיכולוגיים, ועובדה זו יפה גם להתפתחותו בכל שנות ילדותו ונערותו.

ב.                כל אחד מההורים ממלא את תפקידו בדרך שונה, בעלת חשיבות ייחודית. הבדל זה נתפס ע״י התינוק, ונטמע במערכת ציפיותיו מהסביבה.

ג.                 האבות מצויידים כהלכה בכישורים למלא את תפקיד המטפל העיקרי, אף שסיגנון הטיפול שלהם יהיה שונה מזה של האם. מתוך כך אף משתמע, שאת תפקידי הטיפול בילד אין
לחלק על פי אמות מדה מסורתיות של מין (שמהן מבע הויכוח השמח, מי מההורים חשוב יותר להתפתחות התינוק), אלא על פי מטפל-עיקרי ומטפל-משני.

ד.                אם ניתנת המישמורת על הילדים להורה אחד, טוב יותר שהילדים יהיו עם ההורה בן מינם. במחקרי-אורך באשר להשפעת הגירושים על ילדים נמצא שקשיים רבים יותר
נערמים על התפתחותם של בנים השוהים עם אמם, מאשר להיפך. דהינו, לאבות תרומה ייחודית להתפתחות בניהם".

"העולה במקובץ מסיכום מחקרים משלשת כיווני המחקר בנושא תרומת האב הוא, שאין כל בסיס להפליה נגד אבות בהחלטות בעניו משמורת ילדים, גם אם הם רכים בשנים, או אף תינוקות".

"לפגיעה המסתברת משלילת האב כמשמורן לילדים יש היבט נוסף, שעניינו בסמכות ההורים. ככלל, סמכות ההורים, במובן הרחב ביותר כברי-סמכא, מספקת לילד טיפול והגנה, ומהווה עבורו נקודת מוצא להתפתחותו ולתפקודו כבוגר בחברה. ההתפתחות מתרחשת במסגרת חיי משפחה אוטונומיים ובהדרכת ההורים, וככל שהילד רך בשנים כך הוא זקוק להם יותר. מתוך כך, כאשר המדינה פולשת לאינטימיות הקשר שבין הילד להוריו, בעוד אלה נאבקים על זכות המשמורת, הרי היא מחלישה קשר זה ומזעזעת אותו. צרכי הילד אינם מסופקים כיאות, ותפיסתו שהוריו הם יודעי-כל וכל-יכולים (שהיא שלב בהתפתחותו הנפשית התקינה של כל ילד), מתערערת בטרם עת".

"זעזוע זה של הקשר מתבטא בשני תחומים עיקריים. ראשית, כאשר הילד נדרש לשתף פעולה עם אנשי מקצוע בכלל, וכשמראיינים אותו בפרט. אז נכפית עליו חשיפת רגשותיו הכמוסים ביותר, שאותם נהג לחלוק רק עם הוריו (וסביר שעתה הם מצטיירים בעיניו כחסרי אונים להגן עליו מפני הפלישה לנפשו, או כחסרי בינה להבין את מצוקתו ולסייע לו). התחום השני עניינו קונפליקט נאמנות הקונה שביתה בנפשו של ילד בגיל כלשהו, כאשר שואלים אותו עם מי מהוריו ברצונו להתגורר. אמנם יש הממליצים להסיק את רצונו זה מבלי לשאול אותו ישירות (1994 ,Stahl), אך בכך הם מתעלמים מהאפשרות הסבירה שהילד יחוש את ציפיות המראיין (והסביבה) ממנו, וישיב בהתאם להן ("social desirability"). אף קיימת בודאי אפשרות שהמראיין ישליך את ציפייתו-הטייתו שלו על הדברים המעורפלים של הילד, ויסיק מהם מסקנה נטולת תקפות".

"לא רק שסמכות שני ההורים נפגמת במידה בלתי מבוטלת מעצם הפלישה לחיי המשפחה, אלא שהמחקרים באשר לתרומת האב, בד בבד עם פסקי-הדין כנגדו, מלמדים כי תרומת האב מתערערת במיוחד. וכך, לא רק שהילדים מוצפים בשאלות פולשניות מצד אדם זר, אלא שבסיומו של התהליך הם אף צופים וחשים בשיאה של הפגיעה באוטוריטה האוטונומית והאינטימית של המשפחה. זאת, כאשר גוף זר מחליט כי יש לבתק את הקשר כפי ששרר בינם לבין אביהם. ההשפעה הטראומאטית של החלטה זו לעולם לא תימחה מנפשות הילדים, אפילו בהעדרו של קונפליקט נאמנות, גם כאשר ישככו גלי הסערה המשפחתית והמשפטית. סבורני, כי השפעה זו טרם נחקרה מסודיות ראויה, על ההשלכות המתחייבות מכך".

.סיכום של הקואליציה

לסיכום, אחרי שבחנו את חמשת השלבים של מבחן המסוגלות ההורית, על פי תיאוריית זכי, לא השתכנענו בצורך לחייב הורים בבדיקת מסוגלות הורית, והתועלת שבכך.  מה הקשר של מבחני איי-קיו ומבחני כתמי דיו לזכות של האבא להיות בקשר מלא ואיכותי עם ילדיו?  בשביל מה צריך פסיכולוג שיעודד את הילדים להלשין על ההורים?  מדוע השופטים עצמם אינם עוברים סדנת אבחון ציורי ילדים?  אם לא די בכך, המומחים עצמם מודים כי למרות העמסת מבחן על גבי מבחן, "טובת הילד הוא מושג שאינו ניתן להכללה", "אין דרך ברורה ומוסכמת להערכת המסוגלות ההורית", והתוצאות תלויות בהכשרתו של הבודק, מינו, ציפיותיו, והזדהותו עם המכון שמשלם את משכורתו.

המלצתנו היא לנסח מייד הודעת התנגדות לדרישה לבדיקת מסוגלות הורית.  לכתוב שמדובר במבחנים נטולי תקפות מדעית, ושמבחנים אלה מעצם ביצועם מהווים פגיעה בזכות להורות, פרטיות לכבוד, ולחיי משפחה תקינים, כאשר המומחים עצמם מודים שחוסר מסוגלות הורית איננו תסמונת פתולוגית, ושאין כאן שחור או לבן, אלא רצף שבין שתי קצותיו ניתן למקם את ההורה בנקודה כלשהי, ו"אין נקודת חתך מוסכמת ומקובלת על פני רצף זה (כלשונו של דוד יגיל).  המבחן מסוכל לתת בסך הכל השערות לגבי העתיד, ואיננו "ניתן לבדיקה, אישוש והפרכה".

מי שלא יצליח לסכל את המזימה, ועליו בכל זאת לעבור את המבחן, עליו לבצע את הפעולות הבאות:  קח טוש ונייר, שני בקבוקי בירה (או וודקה) ולך לבצע מבחן דמה עם החבר הכי קרוב שלך.  תן לו לצייר כתמי דיו שחורים וצבעוניים (רורשאך לעניים), ולשאול אותך מה אתה רואה.  זכור שעליך תמיד לראות "שני ציפורי זמיר מעופפים בשלווה בשמיים", או "תרנגולת חמודה משתזפת בדשא".  בקיצור,  רק דברים חיוביים.  אחר כך נסו את "מבחן השלמת המשפטים".  תן לחבר הכי טוב שלך, ואולי לאימא או ידידתך הקרובה לבדוק את תגובותיך, ולשפר את רמת התגובות החיוביות.  חשוב שכל תשובה תהיה חיובית, אופטימית, שורשית ואולי גם הגיונית.

ולסיום, הכינו נאום יפה על הפריטים הבאים מגובה בתאריכים ושמות:  איכות הטיפול הפיזי, דאגה להשגחה קבועה ומתאימה על הילד, ביטויי קשר ריגשי וענין בילד, התנהגות עקבית כלפיו וקביעת כללים, מתן מדה של עצמאות, דאגה ומעקב אחר חינוך הילד במסגרות פורמליות. קרא בעיון גם את המדריך הבלעדי שלנו על רורשאך

הפגנת ענק מול מכון ווגנר בבית קורקס ברעננה ב 19.7.2010 .

הפגנת ענק מול מכון ווגנר בבית קורקס ברעננה אשר פוגע באלפי אבות גרושים וידוע כמשתף פעולה וחותמת גומי של הרווחה.

במהלך משמרת המחאה יוצג חומר בלעדי לכלי התקשורת  לגבי ווגנר  שמעולם לא קיבל הסמכה לעשות מסוגלות הורית .

כל מי שנפגע מהדרך המוטה של ווגנר ותעשיית המסוגלות ההורית להגיע ולייצור קשר דרך האתר .

התנועה ממליצה לפסול כל הפנייה לאיש זה .

הבלוף של לישכת הרווחה בבתים שליחת משפחה שלמה למכון שקד העובד איתם לטענת פקידת הסעד 100000 לאדם .

המכון  עובד עם משרד הרווחה .

משפחתו של הילד שנחטף ושפורסם אצלנו באתר הינה משפחה נורמטיבית שבעבר גידלו ילדים והמסוגלים לסייע להורים .

לפקידת הסעד אצה רצה הדרך והיא ביחד עם השופטת מיכל קפלן רוקמן להורות על בדיקה מסוגלות הורית גם למי שיש נסיון יותר את מפקידת הסעד .

פקידת הסעד נשאלה האם היא ביצעה מסוגלות הורית ותשובתה הייתה שילדיה אינם ילדים נזקקים  .

פקידי הסעד ברור אינם מוסמכים לדבר אך יתכן שיבזבזו כספי ציבור ויכינו חוות דעת בהתאם לרצונם .

המכונים שצצים מידי יום וחורצים גורלות ללא פחד ועם שיתוף פעולה עם הרווחה.

בדיקה שנעשתה באתר משרד הבריאות העלה טענה חמורה ביותר שמה איננו נמצא ברשימת הפסיכולוגים כלל.

עורכת דין עידית ארואץ רואיינה על מאבקה להחזרת הקטינה והיא פורסת מערכת כשלים המנוגדת לחוק הנוער בו בית המשפט קודם אישר את הוצאת הקטינה ולאחר היא מבקשת לדון אם להעביר את הקטינה לסבתא או לדודה .

השופטת הסכימה לתרגיל הרווחה וביקשה בדיקה שאיננה קובעת דבר אף כלפי ההורים .

בדיקת מסוגלות הורית איננה קובעת מסוגלות הורית  של הורים .

עורכת הדין הודיעה שתחקור את פקידי הסעד ותעתור אף לבית המשפט העליון בימים הקרובים שהוא יכריע האם בית המשפט מוסמך להוציא ילד בניגוד לחוק .

התנועה תפעל לסייע להורים בכל דרך חוקית ותחשוף פרטים על התנהלות פקידת הסעד .

כמו כן תופיע בבית המשפט כעדה .

Text Box: ענת שמואלי פסיכולוגית קלינית מנהלת המכון מדריכה במכון בפסיכותרפיה ובפסיכודיאגנוסטיקה טיפול פרטני במבוגרים. טיפול בפעוטות, ילדים ומתבגרים. הדרכת הורים. טיפול דיאדי. טיפול משפחתי וזוגי. ליווי משפחות אומנות ומאמצות.  הדרכה וליווי לצוותי טיפול בילדים ובמשפחות. חוות דעת בנושאי מסוגלות הורית ומשמורת ילדים.